סיפור קצר על שכנות, בדידות וניסו דהרי.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/03/2023.
[מנגינת פתיחה - עוּד בקצב איטי]
חמש אחר-הצהריים סוף סוף הגיע, והעבודה המחורבנת שלי הסתיימה.
מעולם לא חשבתי שאהיה "9:00-17:00 guy", אבל דבר הוביל לדבר, והנה כבר עברו שנתיים. כשהייתי ילד רציתי להיות אסטרונאוט, או לפחות ככה חשבתי. נראה לי שכל הילדים רוצים להיות אסטרונאוט כשהם יהיו גדולים.
עליתי על היונדאי i10, וחזרתי לדירה הקטנה ברחוב הרא"ה ברמת גן. בכל יום חמישי כשאני חוזר מהעבודה, אני מוציא את בקבוק הוויסקי מהמקפיא. וביחד עם כוס קרח וחפיסת מרלבורו, אני עולה למרפסת שלי, פיסת גן העדן הקטנה שמשקיפה לתוך הקומה החמישית בבניין החדש שבנו מולי. שמתי באוזניות ניק קייב, הדלקתי סיגריה, ונשענתי אחורה על הכיסא.
המרפסת שלי לא מאוד גדולה, אבל יש מעין מסדרון צר בין חלל המרפסת, לבין דלת הכניסה, שקצת קשה להשקיף עליו כשמחשיך.
אני דואג לנקות את המסדרון, כשאני מנקה את המרפסת פעם בשבועיים, וחוץ מעציצים אין בו יותר מדי - אבל בחמישי הזה, התחלתי לשמוע רעשים מוזרים שהגיעו ממנו. קמתי לאט, קצת שיכור מהוויסקי, ותוך כדי שאני מנתק את עצמי מהאוזניות, נעמד מולי לפתע גבר בן ארבעים בערך, חולצת טי-שירט לבנה ומלוכלכת, מכנס ספורט של אדידס, עם כפכפים תואמים, ושרשרת זהב עם חריטה מיוחדת.
"סליחה?"
הבחור הסתובב אליי בנונשלאנטיות והביט בי כאילו אנחנו עומדים במרפסת ציבורית.
"מי אתה?" שאלתי אותו.
"שלומי! כפרה עליך, כבר הרבה זמן שלא באת לבקר."
הבחור התחיל לצחוק צחוק מתגלגל, ונתן לי חצי חיבוק כזה של סחבקים.
"על מה אתה מדבר?" שאלתי אותו, "בחיים שלי לא ראיתי אותך כאן לפני."
הבחור הביט בי בחצי חיוך ואמר "מה זאת אומרת? אני גר כאן".
בשלב הזה כבר התחלתי לחשוב שאולי טפטפו לי משהו לוויסקי. אבל אחרי כמה שניות הוא פתח דלת כמעט בלתי נראית ברצפה, וסימן לי לרדת איתו למטה.
זה היה חדר קטן, מטר על מטר עם מיטת יחיד, מאוורר "סטאר" מהניינטיז, ומאפרה זרוקה על הרצפה.
"אני השכן שלך, ניסו, אני גר פה למטה."
השכנים היחידים שגרו מתחתיי, היו זוג גייז שלא סבלתי, כי הם תמיד היו צורחים. ריבים, גניחות או סתם פשוט צורחים. אני גר כאן כבר כמעט שנתיים וחצי, ובחיים לא היה לי שכן נוסף חוץ מהזוג הזה.
"צא מההלם נשמה, אומרים לך דירה שכורה על שם ניסו דהרי, אין לך מה לפחוד".
אחר-כך עלינו חזרה למרפסת, וניסו התחיל לדבר קצת על עצמו. מה הוא עושה בחיים, איך הוא הגיע פה לדירה, ואפילו על גרושתו שרונה. הוא סיפר הכל במין טון כזה מצחיק, שאתה משתמש בו רק שאתה מנסה להזכיר לאיזה חבר טוב שלך, על משהו שקרה לכם לפני כמה שנים, למרות שבחיים לא שמעתי את הדברים האלה לפני. ניסו ירד לחדר שלו והביא כיסא מתקפל של הים והתיישב לידי. שתינו קצת וויסקי, עישנו סיגריות, וככה זה היה מאז.
ניסו היה עולה בכל יום חמישי לשבת איתי, מספר לי על השבוע שהיה לו, שומע קצת על שלי, ואפילו נותן עצות. למרות שרוב הזמן לא היה נראה שהוא בכלל מבין את מה שאמרתי.
מדי פעם הוא היה עולה לבקש ביצים או חלב, ולמרות שידעתי שאין לו בדירה הזאת שלו בכלל מטבח, בחיים לא אמרתי לא.
אחרי כמה חודשים באחד מימי חמישי, ניסו התיישב לידי וסיפר בדיחה:
"איך קוראים לדוגמנית ערבייה?"
"נו", עניתי בחצי חיוך.
"עלילה מסלול".
ניסו התפוצץ מצחוק, ולמרות שהבדיחה לא הייתה כל-כך מצחיקה, צחקתי, בשביל ניסו, לא רציתי לפגוע בו.
"שמע שלומי", הוא נרגע קצת מהצחוק, "היה לי מאוד נחמד פה, אבל אני צריך לעזוב. גבר צריך לדעת להמשיך הלאה, ואני, הגיע הזמן שאני אהיה גבר".
לא שאלתי יותר מדי שאלות, אבל הייתי קצת עצוב שלא יהיה לי יותר ניסו.
"אתה צריך לעשות שינוי בחיים שלך, שלומי" הוא המשיך, "תמצא אישה, תעוף מהעבודה המזדיינת הזאת שלך, תתחיל לחיות! וכפרה עליך, תצבע את הקיר בסלון, זה נראה כמו פורצלן של פולניה."
בבוקר שלמחרת ניסו כבר לא היה, הוא לא בא לבקר או השאיר טלפון, כאילו בלעה אותו האדמה.
בקיצור, אם מישהו מחפש דירת חדר במרכז רמת גן עם שכן חברותי, נחמד, ואחלה קיר בסלון, בבקשה מכם - תפנו אותו אליי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments