קוונטין טרנטינו הוא אחד מהבמאים המצליחים ביותר בשלושים שנים האחרונות, האם ההצלחה הזאת נובעת ממקוריות או שהוא בעצם העתיק הכל מסרטים ישנים ופחות מוכרים? בפרק ריאיון עם איש הרדיו של תאגיד השידור יונתן גת ("פסטיבל כאן", ו"גיבור תרבות")
תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/05/2022.
רון: שלום, אני רון דהן.
אמיתי: ואני אמיתי ורשביאק, ותודה שחזרתם לעוד פרק של "הבמאים הגדולים".
רון: אז אחרי שבפרקים הקודמים דיברנו על הבמאים האהובים של כל אחד מאיתנו, אני רוצה שנחזור לבמאי שגרם לשנינו לרצות לדעת עוד על קולנוע.
אמיתי: הסרטים שלו כל כך נגישים, מפורסמים ואייקונים, שאי אפשר להתעלם מההשפעה שלהם. אני מדבר, כמובן, על קוונטין טרנטינו.
רון: אות ונתחיל.
[מוזיקת פתיחה]
רון: "הבמאים הגדולים" עם רון דהן ואמיתי ורשביאק. התוכנית שמסכמת את הקריירות של הבמאים הגדולים בהיסטוריה.
אמיתי: קוונטין טרנטינו…
רון: יש לומר, הישראלי.
אמיתי: הוא אחד מהקולנועונים היותר ייחודיים שהיו. הרעיונות שלו והראייה הקולנועית שלו, שהשפיעו המון על איך שאנחנו רואים ומתייחסים לקולנוע היום, אם זה בשיחות יומיומיות או אלימות קיצונית. הסגנון שלו נתן השראה לכל כך הרבה יוצרים חדשים ועצמאיים לנסות להיכנס לתעשייה, ושם את היצירה העצמאית במרכז.
רון: חשוב להגיד גם שטרנטינו לא למד קולנוע. את כל הניסיון שלו הוא צבר מצפייה בסרטים. בגלל הידע הקולנועי הכל כך טוב ורחב שלו, אפשר לראות המון מההשראה שהוא לקח מהסרטים אהובים עליו. והוא תמיד מחביא אזכורים קטנים לסרטים האלה.
אמיתי: טרנטינו מציג גישה של "מי חייב להיות מקורי?, אני פשוט אקח את זה לקצה". תיקח לדוגמא את "Kill Bill" - סרט של ארבע שעות, שחולק לשתיים, כי הוא ארוך מדי בשביל להקרין בפעם אחת. בלי קשר לאורך המוגזם של הסרט, יש כאן השראה ברורה מסרטי קונג-פו, סמוראים, אנימה וברוס לי, עד כדי כך שביאטריקס קידו, שמשחקת אומה תורמן, לובשת חליפה זהה לחליפה של ברוס לי מ"משחק המוות". אם ברוס לי היה מנצח עשרים אנשים רק עם הידיים, אז היא מנצחת מאה. אם בסרטים שלו היו דם ואלימות קיצונית, אז ב-"Kill Bill" זה עוד יותר קיצוני.
רון: ואפשר לקחת את "ממזרים חסרי כבוד", ששם הוא לוקח את הייצוג של הנאצים בסרטי מלחמה כרוע טהור וחסרי אנושיות. והוא יוצר דמות ראשית, האנס לנדה, שמשחק כריסטוף ואלץ, שכל המוטיב שלו הוא רוע. ו… לא רק זה, הוא גם אוהב לסיים דברים בפיצוץ, במשהו לא צפוי. לדוגמה, הוא רצח את היטלר או בסרט האחרון שלו, "היו זמנים בהוליווד", שהוא מנע את הרצח של שרון טייט. הוא לוקח הכל לקיצון תוך כדי שהוא נשען על העבר.
אמיתי: כן, אבל אתה לא חושב שמתישהו זה עובר את השעה של לקיחת השראה ומגיע להעתקה?
רון: זאת שאלה מאוד מעניינת, ונראית קצת מוגזמת. אז לשם כך דיברנו עם יונתן גת, מומחה ומבקר קולנוע, ויוצר שני פודקאסטים מעולים ל"כאן הסכתים", על השאלה הזאת.
[מתוך "900 Turbo" של Blue Wave Theory]
רון: קודם כל, מה שלומך?
יונתן: תודה, מה שלומכם?
רון: אנחנו מצויין. אז הפרק בעצמו, הנושא הוא טרנטינו. אנחנו בפרק דיברנו על הדרך שבה טרנטינו לוקח השראה מקולנוע ישן ופחות מוכר. איך זה בא לידי ביטוי לדעתך בסרטים שלו, ההשראה?
יונתן: כן, אני… אתם… אתם אומרים אומרים השראה. זה בהחלט נכון, אבל הייתי לוקח אולי צעד אחד קדימה…
רון: העתקה?
יונתן: ומשתמש במושג "העתקה" במובן הטוב של המילה. אולי כאילו לא "העתקה" אלא "התכתבות", יותר מדויק. הוא מתכתב עם סרטים שהלכו איתו לאורך כל הדרך. הוא בעצם עושה ספק הומאז', ספק פרודיה, ספק אהה… חיקוי נלעג, וספק הערצה לסרטים שאיתם הוא גדל. היכולת שלו לשחק עם הדבר הזה על כל המגרש, זאת אומרת, גם לכבד משהו, גם ללעוג לו וגם להשתמש בו. למשל, בסרט "שמונת השנואים", סרט לדעתי הגרוע ביותר שלו…
רון: מסכים.
יונתן: יש שם עדיין הברקה, כשהוא לוקח אניו מוריקונה, המלחין הגדול של סרטים של "המערב הפרוע" של סרג'ו לאונה, זה שכתב את ה…
רון: כן, "הטוב, הרע והמכוער"…
יונתן: כמובן, את הנעימה המפורסמת מ"הטוב הרע והמכוער", הוא לוקח אותו, והוא לא עושה הומאז' - הוא פשוט לוקח את אותו הלחן, הוא לוקח את אותו הלחן מ"הטוב הרע והמכוער" ומדביק אותו, ברשותו של אניו מוריקונה, מדביק אותו, על הסרט "שמונת השנואים".
רון: זה מין איזה שימוש…
יונתן: אז זה כבר לא השראה.
רון: כן, זה מין איזה שימוש ב… בזיכרון, אולי.
יונתן: זה ממש לגזור חלק מהציור שהוא אוהב, ומדביק אותו על הציור שלו. זה ממש לקחת…
רון: נכון.
יונתן: …חתיכה מתמונה.
רון: אבל באותה מידה הצופה יכול להגיד… לראות את זה, ואז להגיד כזה, ולשמוע פתאום את המוזיקה, ואז להגיד: "היי, אני זוכר את זה", ופתאום נותן לך ישר קונוטציה. זה כאילו עוד יותר זורק אותך לעולם שטרנטינו מנסה להביא, לא?
יונתן: נכון, זה בדיוק הפטנט שלו. הוא אומר: "למה לנסות בעצם לחדש? כולכם… כולם רצו בעבר, לחדש ולחדש ולהביא דברים חדשים, מי אמר שלהשתמש בדבר הישן לא יכול ליצור בעצמו סוג של תוכן מרענן ומסקרן?". זה כמובן, אה… ה… במהות שלו, זה הקודקוד של הפוסט-מודרניזם. הפוסט-מודרניזם לא מחפש את הדבר החדש, אלא מחפש את הדבר הישן, ולהציג אותו בקונטקסט חדש.
רון: אני מסכים ממש, כן.
יונתן: כן, זה ערבוב של ז'אנרים.
רון: ונוסטלגיה, נכון.
יונתן: אצל טרנטינו אין בכלל… אין ז'אנר אחד. זה סרט שיש בו אינסוף ואינספור ז'אנרים שונים. אתה יכול לראות ב"ספרות זולה" כל כך הרבה דברים. אתה יכול לראות גם סרטי לחימה, גם סרטי גנגסטרים, גם סרטי… יש שם… יש את הכל מהכל. וכל הזמן אצל טרנטינו יש תזכורת שאנחנו עכשיו נמצאים בסרט.
רון: [מהמהם בהפתעה]
יונתן: כל הזמן מזכיר את זה. "אתם עכשיו צופים איתי בסרט". זה לא כמו "יוליוס קיסר" או "קליאופטרה" שהיה פעם, שאם היית… אם היו רומזים לך שעכשיו אתה רואה סרט, זה היה מתקלקל לך… או "קזבלנקה" כזה. לא. אצל טרנטינו, הוא כל הזמן מזכיר לך שאתה בסרט.
רון: נכון.
יונתן: למשל, עושה את זה בצורה ערמומית מאוד בסרט שהרבה אנשים לא הבינו, וחבל, שנקרא "היו זמנים בהוליווד", אולי הסרט הטוב ביותר שלו אי פעם.
רון: או-אה! [בהפתעה]
יונתן: "היו זמנים בהוליווד" זה סרט על שחקנים. על שחקנים כושלים בהוליווד, כאשר המפיק שלהם הוא המפיק… הלא יהודי, שזה כמובן בדיחה על זה שכל המפיקים בהוליווד יהודים.
רון: יהודים, כן…
יונתן: אז מי הם שמים שם בכוונה? את הבן אדם הכי לא יהודי שיכול להיות, את אל פצ'ינו. אין יותר לא יהודי ממנו, הביאו אותו ביוזמת המפיק. וכל הזמן הם מדברים שמה על מיתוסים בתרבות הפופולרית האמריקאית, שבעצם לא מתרחשים בכלל. המפיק לא יהודי, השחקנים לא מוצלחים, כל הפרשה הזאתי של הרצח שמה של אשתו של רומן פולנסקי בכלל לא מתרחשת. ומי כמובן נכנסת לפריים בהופעת אורח? כזו מוזהבת כזאתי עם המון glory מסביב. מי… מי נכנסת לאחד הפריימים בתנועה מלכותית כזאת לכמה שניות? כמובן - דניאלה פיק.
רון: [מגחך]
יונתן: שזו קריצה של טרנטינו, שהוא אומר לנו: "אתם זוכרים איך בימאים אוהבים להכניס את החברות שלהם לתוך הסרט? את האישה שלהם, איך הם תמיד נותנים להן מין… כזה מין קמע או appearance מלוטש ומחמיא? אז הנה, אני עושה את זה".
אז הוא מזכיר לנו שהוא גם עושה את זה, גם צוחק על זה, וגם אומר משהו על העשייה הקולנועית. הוא בעצם כל הזמן מזכיר: "אנחנו כרגע בהצגה גדולה"
רון: [מהמהם בהסכמה]
אמיתי: ו…
יונתן: "וכשאני אגלה לכם, זה לא יקלקל לכם. אתם תהנו, גם מההצגה וגם מאחורי הקלעים שלה".
רון: מסכים מאוד.
יונתן: זה כשרון.
רון: נכון, באמת שאהבתי.
אמיתי: ואתה חושב שזה שהוא כל הזמן מתייחס ונשען על מה ש… על סרטים ישנים יותר, זה משפיע על המעמד שלו כיוצר או כבמאי, בהשוואה לבמאים מהעידן המודרני?
רון: עושים דברים יותר מקוריים, כאילו.
יונתן: אה, אני חושב שהוא לא היחיד שעושה את זה.
רון: אבל הוא… הוא…
יונתן: אני חושב ש…
אמיתי: אבל זה בצורה הכי בוטה בסרטים שלו.
יונתן: הוא… הוא עושה את זה בכישרון הכי גדול. כי הוא מצליח ליצור מאזן מדהים שבין ה… מאחורי הקלעים של המטבח והמנה עצמה. אני יודע שהיום שנכנסים למסעדה, אם לא רואים את המטבח אז זה חמור. בעבר…
רון: נכון, עכשיו זה כאילו גאווה.
יונתן: אסור היה לראות מטבח.
רון: נכון, עכשיו זאת גאווה.
יונתן: בעבר, במסעדות זה היה לא מכובד אם אתה בטעות תעבור דרך המטבח. היו ככה בונים מסעדות באופן כזה שהמטבח יהיה ממש סמוי. אבל אנחנו עברנו לעידן אחר. אנחנו בעידן שבו אנחנו נהנים לראות את ההכנה.
רון: נכון.
יונתן: לראות איך מכינים לנו את המנה. היום יש לנו תוכניות שעוסקות אך ורק בזה. כמעט ההכנה היא יותר חשובה מהאוכל. כי אנחנו לא אוכלים את המנה בתוכניות אוכל. אנחנו…
רון: יש עכשיו המון מסעדות שמספקות את החוויה של ההכנה לפני שבכלל מגישים. מסעדות הכי יוקרתיות בארץ.
יונתן: מה שטרנטינו אומר: "אני אעשה לך כמו שעושים ב… בדיוק באותו הדבר, בקולנוע. אני אחשוף בפניך את התחבולה, אני אדבר איתך בגובה העיניים". "איך אהבנו סרטי מנגה, אה?", ככה הוא אומר לך…
רון: זה "Kill Bill".
יונתן: "איך אהבנו שהיינו ילדים לראות סרטים מצוירים יפנים, אלימים, עם סקס וזה, נכון? נכון שיצא לך לראות פעם סרטי אנימה, ונכון שיצא לך לראות סרטי קונג-פו, ואיך אהבנו פעם את ברוס לי? איך אהבנו…", איך הוא אומר ב"ספרות זולה": "איך אהבנו לראות את ג'ון טרבולטה רוקד ב"שיגעון המוזיקה", נכון? יאללה בוא אני אראה לך את זה שוב פעם". [מגחכים] והוא לוקח את ג'ון טרבולטה, שהיה אז כוכב בשפל התחתית של הקריירה שלו, שאף אחד לא… לא רצה לקחת אותו לשום סרט. הוא כבר מבוגר יותר, שמנמן יותר. לוקח אותו ושוב פעם מרקיד אותו, שמה, על הבמה, עם אומה תורמן, כמחווה, כהומאז', לסרט ההוא המצליח. והוא גם מזכיר איך היום הוא לא כמו… כמו של אז, איך הוא כבר… הוא כבר לא כוכב גדול כמו אז, גם לא רוקד טוב כמו אז. אבל הוא עושה לזה הומאז', והוא מזכיר לך. ואז מה שקורה זה שמי שלא מכיר את "שיגעון המוזיקה", רואה את הקטע הזה ונהנה סתם, כי זה קטע נחמד.
רון: נכון.
יונתן: והוא… וזה הופך לקאלט בפני עצמו. ומי שזוכר את הקטע, אומר לעצמו: "וואלה, בוא'נה, הטרנטינו הזה ממזר. הוא גם מספק לי עלילה מעניינת, אבל הוא גם קורץ לי כל הזמן. בוא, בוא נתרפק קצת על הדברים של אז".
רון: [מדבר ביחד עם יונתן] נכון, זה נוסטלגיה, אז אתה אומר שהוא משתמש המון בנוסטלגיה?
יונתן: צריך להבין שבמאים לא עשו קולנוע כזה עד אז… מה אתה אומר?
רון: הוא משתמש המון בנוסטלגיה. זה קצת… אממ… המון זמן… כי אני… אני לדוגמה…
יונתן: כן, נכון. רון: אני שם לב שיש טרנד כזה מסוים מאוד עכשיו נגיד, לפני כמה שנים במיוחד, תמיד לחזור לאייטיז. לא… לא… כי רוב היוצרים הם כאילו ילדי אייטיז. אז תמיד לחזור לאייטיז, תמיד לחזור לאייטיז, תמיד לחזור לאייטיז. כאילו נוסטלגיה נהיה דבר כל כך חזק בעולם שלנו. אז זה כמו לומר כאילו שטרנטינו עשה את זה קצת קודם?
יונתן: כן, תראה, נוס… נוסטלגיה, כמו שאמר… כמו שאמרה סימון סיניורה: "נוסטלגיה זה לא כמו מה שהיה פעם". [צוחקים קלות] אממ… אבל אנחנו כן, נוסטלגיה זה תמיד, זה תמיד מוצר נמכר.
רון: ממכר גם.
יונתן: וכל… כל… כל עידן הוא רוצה לחזור לעידן שלפניו. תמיד אתה תשמע אנשים שאומרים: "וואו, חבל שלא נולדתי בשנות ה-70. וואו, חבל שלא נולדתי [צוחק] לפני מאה שנה", וכדומה.
רון: נכון.
יונתן: "בעידן הרנסנס" זה, זה.
רון: כן, נראה אותך רוצה…
יונתן: אנחנו תמיד רוצים את הדבר שפיספסנו, זה ברור. ולכן טרנטינו מספק את הדברים האלה ותוך כדי זה גם מצחקק על זה, לועג לזה, אה… מעריץ את זה, מכבד את זה. יש לו קשת שלמה של רגשות כלפי הדברים האלה ולכן הוא נורא עשיר, הקולנוע שלו מלא בכל טוב. אתה יכול למצוא, כמעט כל אחד יכול למצוא בסרטים שלו משהו מרתק ומעניין.
רון: כן, של כל עולם.
יונתן: מי שרוצה אלימות, יקבל בשפע.
רון: נכון.
יונתן: מי שרוצה נוסטלגיה, מקבל כמה שהוא רוצה.
רון: זה בדיוק מה שאני אומר. כשאני רוצה להראות סרט למישהו שלא ראה סרט שלו, כאילו סרט בכללי, אם אני רוצה סתם לראות סרט שאני גם יהנה ממנו. ועכשיו אני ראיתי את כל הסרטים של טרנטינו, אני מן הסתם מעריץ גדול של טרנטינו. זה כל כך נוח לפנות לטרנטינו. אם אתה יושב עם גבר, שאתה יודע שנגיד הוא חולה על אקשן, אוהב את הסרטים הכי כאילו "מהיר ועצבני", דברים כאלה. אני… אתה חושב… הוא יהנה מטרנטינו. אתה יכול גם לקחת…
יונתן: נכון.
רון: כל בן אדם שכאילו יש לו איזה מאפיין מסוים, אתה יכול פשוט להישען על המאפיין הזה שטרנטינו יודע להביא, ופשוט להראות לו את זה. הוא כל כך נוח לכולם, לקהל הרחב, ובגלל זה הוא גם ידוע מאוד בסרטים שלו, בסרטים כל כך אייקוניים. כי כולם יכולים ליהנות מהם, לדעתי.
יונתן: נכון. זה לדעתי אבל לא כולל את הסרט האחרון. אהה…
רון: כן, "היו זמנים בהוליווד" מורכב הרבה יותר. כן.
יונתן: "היו זמנים בהוליווד", ששם, שם טרנטינו בגלל שהוא כבר… כבר התבגר, הוא כבר לא ילד, יש לו כמה דברים מאוד נוקבים להגיד על 'תעשיית השקרים' מה שנקרא. ולכן הוא… כל סרט הזה הוא יותר ניתוץ של מיתוסים הוליוודים. מעצם השם גם, "היו זמנים בהוליווד", הרי זה… זה הרי פרפרזה ל…
רון: "היו זמנים במערב"… כן.
יונתן: "היו זמנים… זמנים במערב", "היו זמנים באמריקה". זה, זה סוג של "היו זמנים בתעשיית השקרים" פחות או יותר. הוא לוקח את כל המיתוסים, כל הסיפורים הגדולים, כל הוויטמינים של התרבות, של הקולנוע האמריקאי…
רון: כן, הקטע… כן, עם הרצח של שרון טייט…
יונתן: ומציג אותם כאירועים שלא… לא קרו…
רון: כן, שלא קרו.
יונתן: ולא התרחשו.
רון: כמו… מזכיר מאוד דווקא את ההיפך ממה שהוא עשה נגיד ב"ממזרים חסרי כבוד", שהוא כאילו רצח את היטלר. אז פה…
יונתן: איפה? איפה?
רון: ב"ממזרים חסרי כבוד", כשהוא ממש שרף את היטלר, רצח את היטלר, שינה כביכול את ההיסטוריה. פה הוא עושה בדיוק ההפך. הוא מונע את הרצח של שרון טייט. הוא אוהב לשחק תמיד עם ההיסטוריה, לעשות אותה איך שמתאים לו כל… קצת, וכאילו, לתת גם אמירה.
יונתן: ואיפה… ואיפה הוא הורג את היטלר ב"ממזרים חסרי כבוד"?
רון ואמיתי: בקולנוע.
יונתן: בקולנוע.
רון: בקולנוע, כן.
אמיתי: וואו, זה מעניין, לא חשבתי על זה עד עכשיו.
יונתן: אצל טרנטינו… אצל טרנטינו, המציאות היא המזויף, הקולנוע זה החיים. המציאות האמיתית היא בקולנוע. ולכן כל מה שיוצא מגזרת הקולנוע, הוא לא… הוא לא קיים בכלל בסדר היום. אממ… אצל טרנטינו… טרנטינו מדבר על זה שלדימוי ולייצוג יש חשיבות הרבה יותר גדולה מאשר החיים עצמם. וזה מחשבה מרתקת.
רון: זה מחשבה מרתקת.
יונתן: צריך להיות בן אדם מאוד מתוחכם, מאוד מתוחכם, בשביל ליצור את המנגנונים האלה והאיזונים, והמאזן בין הפרודיה לרצינות, כמו שהוא עושה, זה המאזן שבין ה…
רון: לעשות את זה אמין, הוא תמיד עושה את זה אמין.
יונתן: …שבירת הקיר הרביעי, ועדיין להמשיך ליצור עלילה, כדי שזה עדיין יחזיק סרט בצורה מהנה וקומוניקטיבית. זה מאוד מאוד מחוכם. ולכן גם כשמקשיבים לו כשהוא מדבר, אפילו שכזה משתתף וזה, אתה שומע בן אדם מאוד אינטליגנטי, זה לא קרה לו במקרה, הוא יודע בדיוק מה הוא עושה…
רון: גם הזוי כי הוא לא למד קולנוע.
יונתן: הוא יודע כמה דברים שהוא אוהב מגוחכים ורציניים בו זמנית.
רון: [מהמהם בהסכמה] לגמרי.
אמיתי: אתה חושב שהעובדה שזה שהוא נשען כל כך על נוסטל… שהוא משתמש כל כך בנוסטלגיה, כמו שאמרת, גורמת להגזמה בסרטים שלו, שבדרך כלל נראית מגוחכת, להיראות יותר… כלומר, להרגיש יותר נכון?
יונתן: כן, הוא… כן, אתה יכול להגיד, כן. אממ… הוא משתמש בעודפות. פוסט מודר… פוסט מודרניזם זה… זה… אחד המאפיינים שלו זה… זו עודפות. כמו שז'י… כמו שסלבוי ז'יז'ק אומר - "יותר טרי מטרי". [מגחך] כאילו שאוכל קפוא היום זה יותר טרי מטרי, יותר טבעי מטבעי, זה יותר אלים מאלים. אצל טרנטינו, כשיש אלימות - זה לא מישהו הורג מישהו, יש לך שמונים לוחמים שמה ב-"Kill Bill".
רון: כן, בדיוק.
יונתן: שאומה תורמן מורידה להם את הראש אחד אחד, זה תמיד עם איזה משהו גרוטסקי כזה, של איזה פונטנה של דם, שמשפריצה מתוך הגרון של הבן אדם. ו…
רון: יש לי איזה מושג מטופש, גם להגיד אותו דבר ואותו רעיון. זה כמו שאתה רוצה לאכול ג'אנק פוד. [צוחק קלות] כאילו, זה כל כך מגעיל, ואתה יודע שזה מגעיל, שאתה רוצה עוד. זה ממכר. זה, זה אולי זה טרנטינו קצת באיזה מושג? כי זה עדיין טוב ממש.
יונתן: אבל… אבל… אבל ההבדל… ההבדל בין ג'אנק פוד לבין טרנטינו, זה שטרנטינו לא נותן לך… טרנטינו לא נותן לך רק בידור חסר קלוריות…
רון: נכון.
יונתן: או חסר ערכים תזונתיים. יש לו משהו להגיד על העולם, יש לו משהו להגיד על הקולנוע. הוא גם עושה שינוי, הוא מחדש, הוא מתאמץ. הוא… הוא מביא אותך להרפתקה אחרת. הוא גורם לך להכיר בזה שאתה הולך סהרורי אחרי כל מיני דימויים קולנועיים מופרכים. והוא אומר - "שתינו יודעים שזה קשקוש. אבל בוא נהנה ממה שיש". וזאת אמירה מאוד אמיצה, כיוון שאנשים לא אוהבים שמקלקלים להם, לא אוהבים שאומרים להם: "תקשיבו, זה הכול קשקוש". אנשים לא אוהבים את זה. ילדים גם לא אוהבים את זה, שאומרים להם: "זה הכול אגדה".
רון: נכון.
יונתן: למה להגיד לנו שהכול אגדה? אנחנו רוצים לחשוב שזה אמיתי. זה כמו מופע קסמים שכל הזמן מישהו מגלה לך את הקסם. אתה אומר: "לא, לא, לא. אני לא צריך שתגלה לי". אבל טרנטינו מצליח גם לעשות לך את הקסם, גם לגלות לך…
רון: וגם להפתיע אותך.
יונתן: ושאתה נהנה משני הדברים גם יחד.
רון: כן, בדיוק, וואו. זו מחשבה לדעתי מבריקה. אני ממש אהבתי. אבל ממש לסיום.
יונתן: כן.
רון: מה הסרט האהוב עליך, נקודה, של טרנטינו? הכי אהוב עליך.
יונתן: ואיי. זה מאוד, מאוד קשה. אני אוהב גם את "ספרות זולה", אני אוהב גם את "Kill Bill", ואני גם מאוד, מאוד אוהב את "ג'קי בראון". אני מאוד אוהב את "היו זמנים בהוליווד". אממ… אם הייתי צריך לבחור אחד…
רון: אחד לראות כל החיים, נגיד.
יונתן: אה… [מהוסס] אני חושב שדווקא הייתי הולך על "Kill Bill". א', בגלל שזה ארוך, יש ארבע שעות לראות בערך.
רון: כן.
יונתן: ב'… [מגחך] ב', אני נורא אוהב את אומה תורמן. אני מאוד אוהב את העוצמה הנשית שהוא מעניק לה. עוצמה הנשית שהיא…
רון: זה גם הסרט הכי קיצוני שלו.
יונתן: כן, זה עוצמה… עוצמה נשית, שהיא נורא אה… אנימטיבית כזאת. היא נראית כמו… הנה עוד פעם, זה דמות שהיא מציאות אבל היא נראית כמו אנימציה. ו… והיא כאילו ברוס לי באישה, יש לנו המון דברים בתוך דמות אחת. זה מלא בכל טוב, יש לזה המון אלימות מסוגננת, ולפעמים פרודית, ואפלה ומצחיקה. ו… אממ… יש שם הכל, יש שמה כל סוגי הסרטים, יש שמה אופרת סבון, יש שמה מנגה, יש שמה סרטי קונג-פו, יש שמה הכל, הכל.
רון: ממש הכל.
יונתן: הכל מכל. פשוט תענוג, אפשר לצפות בזה לנצח.
רון: אז תודה רבה שהיית איתנו, היה ממש-ממש כיף, היה ממש נעים.
יונתן: אני מודה לכם.
רון: ושיהיה לך רק יום טוב. ויום טוב, תודה רבה.
אמיתי: תודה לך.
רון: ביי, יום טוב.
אמיתי: ביי.
יונתן: תודה, חבר'ה, להתראות, ביי ביי.
רון: אז אחרי ששאלנו את יונתן מה הסרט האהוב עליו, הוא באמת נתן תשובה מאוד מפתיעה. אז לפני שאנחנו נסיים, מה הסרט האהוב עליך של טרנטינו?
אמיתי: "ממזרים חסרי כבוד". הוא לוקח את ז'אנר סרטי המלחמה שאני מאוד אוהב, וכמו שהוא תמיד עושה - הוא מקצין אותו. וספציפית בסרט הזה, הדברים לא מרגישים כל כך מוגזמים כמו שהם בדרך כלל בסרטים של טרנטינו. לדעתי, יש פה גם את אחד מהנבלים שכתובים הכי טוב בהיסטוריה של הקולנוע - האנס לנדה. ושלך?
רון: "ספרות זולה". אני חושב שזה אחד מהסרטים שאני יכול להגיד שהם מושלמים מההתחלה ועד הסוף. יש פה קונספט, שעד היום אני חושב שלא הצליחו לעשות בצורה כל כך מדויקת כמו ב"ספרות זולה". ואני אוהב את תחושת הריקנות שהסרט מעביר לי אחרי הצפייה בו. כל הדיאולוגים [כך במקור] היומיומיים האלה גורמים לי להרגיש כאילו אני חווה את הסרט יחד עם הדמויות. ואין משהו שאני יותר אוהב מלצלול לתוך עולם. ובסוף אני חושב שזה הסרט שכתוב הכי טוב של טרנטינו, וגם בוצע הכי טוב.
אמיתי: אז אני אמיתי ורשביאק.
[מוזיקת סיום]
רון: ואני רון דהן ותודה שהאזנתם ל"הבמאים הגדולים".
הפרק הופק במסגרת "כאן קול יבנה", תחנת הרדיו החינוכי של מגמת התקשורת בקריית החינוך "גינסבורג", יבנה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios