סטנלי קובריק הוא ללא ספק במאי מאוד מגוון עם סרטים שנוגעים בכמעט כל הז'אנרים האפשריים אבל האם הוא באמת הצליח לעשות את זה בצורה טובה או שזה מקרה של "תפסת מרובה לא תפסת"?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/02/2022.
אמיתי: שלום לכולם, אני אמיתי ורשביאק.
רון: ואני רון דהן. תודה שחזרתם לעוד פרק של "הבמאים הגדולים".
אמיתי: אז אחרי שבפרק הקודם דיברנו על היצ'קוק, שהוא הבמאי האהוב עליך, עכשיו תורי, ונדבר על הבמאי האהוב עליי.
רון: שהוא…
אמיתי: סטנלי קובריק כמובן.
רון: מפתיע. אות, ונתחיל.
[מוזיקת פתיחה]
רון: [מקריין] "הבמאים הגדולים" עם רון דהן ואמיתי ורשביאק. התכנית שמסכמת את הקריירות של הבמאים הגדולים בהיסטוריה.
סטנלי קובריק הוא הבמאי שידע לעשות הכל. אחד מהיוצרים היותר חדשניים שראה הקולנוע, גם מבחינה טכנולוגית, וגם קולנועית. הסרטים שלו היו שנויים במחלוקת בשל האלימות והאכזריות שהוצגה בהם.
אמיתי: האלימות שלו היא לא הייתה כמו בסרט אקשן, היא הייתה יותר כמו בריקוד. הכל היה מחושב ומדויק, ומעביר את התחושה בצורה לא מאולצת. חוץ מזה, הוא התעסק המון בסוריאליזם ובהתנהגות של אנשים. אז מה בדיוק הפך אותו לבמאי שידע לעשות הכל?
רון: קודם כל, כל הסרטים שלו שונים אחד מהשני לחלוטין, ועדיין שומרים על מאפיינים משותפים, שזה אגב לדעתי דבר חשוב אצל כל במאי גדול, שתהיה לו חותמת על הסרטים שלו. הכוונה שלי היא שקובריק היה יכול לעשות סרט בז'אנר מסוים, והיית יודע שזה סרט של קובריק. ובז'אנרים, קובריק לא התקמצן.
אמיתי: נכון. הוא עשה אימה, קומדיה, סאטירה, אפוסים תקופתיים, סרטי מלחמה, דרמות פסיכולוגיות ואפילו דוקו קצר. אבל אולי הדבר החשוב ביותר שהוא עשה, זה שהוא שינה את ז'אנר המדע הבדיוני.
[מוזיקת רקע מתוך פסקול הסרט "2001 אודיסאה בחלל"]
רון: "2001: אודיסאה בחלל". יצא ב-1968.
אמיתי: שנה לפני הנחיתה על הירח.
רון: נכון. ואי אפשר להתכחש לכמה הסרט הזה השפיע על הקולנוע בכלל ועל המדע הבדיוני בפרט. ז'אנר המדע בדיוני מתעסק לרוב בשאלות קיומיות לצד התקדמות טכנולוגית בעתיד הרחוק. וזה למה קוראים לו מדע בדיוני. הוא מתעסק הרבה מאוד במדע ובטכנולוגיה, רק שהם בדיוניים. עד שהסרט הזה יצא, הז'אנר לא היה כל כך מפותח בקולנוע. גם בגלל קשיים טכנולוגיים וגם בגלל פחד של הבמאים והמפיקים לגעת בזה. אבל הייתה לו תרבות חזקה ורצינית בספרות וברדיו.
אמיתי: ובגלל זה קובריק כתב את הסרט הזה עם הסופר ארתור סי. קלארק, סופר מדע בדיוני מאוד חשוב. בקצרה אני אומר למי שלא ראה את הסרט, אפשר להגיד שהעלילה היא שני אסטרונאוטים שתקועים בחלל וצריכים להילחם בטכנולוגיה על החללית שמנסה להרוג אותם, כדי להשלים את המשימה שלהם. אבל מי שכן ראה את הסרט, יודע שהוא הרבה יותר מסובך ומיוחד, ואי אפשר באמת לסכם אותו במשפט. זה אחד מהסרטים היחידים שלדעתי אפשר להגדיר אותם כחוויה קולנועית.
רון: אין פה תסריט קלאסי, ועד היום לא כותבים תסריטים כאלה. לדוגמה, השורה הראשונה בסרט נאמרת רק אחרי חצי שעה. ההשפעה כאן היא ברורה. הסרט היה הצלחה ענקית, וביחד עם הנחיתה על הירח שנתנה השראה וגרמה לציבור להתעניין יותר בכל מה שקשור לחלל, נפתחו דלתות ליוצרים חדשים ולעולם חדש של קולנוע שמתבסס על התרבות החזקה הזאת שפרצה לגמרי למיינסטרים. כמו לדוגמה ג'ורג' לוקאס ו"מלחמת הכוכבים". אבל חוץ מההשפעה, איפה קובריק נמצא פה?
אמיתי: קודם כל, הסרט הזה מאוד סוריאליסטי, וגם השתמשו בו בטכנולוגיות צילום חדשות לגמרי, כמו ההליכה בחללית המסתובבת, או הסצנה המפורסמת עם העט שאמורה לדמות חוסר כוח כבידה. לא היו באותה תקופה אפקטים ממוחשבים, ותאמינו לי, זה הזוי שהסרט נראה כל כך טוב עדיין, יותר מ-50 שנה אחרי שהוא יצא. תוסיפו לכל זה צילום מאוד מיוחד ושימוש מוגזם במוזיקה קלאסית וקיבלתם סרט של קובריק.
["הדנובה הכחולה" מתנגן ברקע מתוך פסקול הסרט "2001 אודיסאה בחלל"]
רון: אם כבר הזכרת מוזיקה קלאסית שקובריק מאוד אהב והשתמש בה כמעט בכל הסרטים שלו, היא לוקחת חלק מאוד מרכזי גם בסרט "התפוז המכני", שיצא ב-1970. לסרט יש סטטוס אגדי, הרבה בזכות הגרפיות המוקצנת בסרט.
אמיתי: אלימות, מין, פשע, כל זה בלי צנזורה בצורה הכי בוטה שיש. הסרט מספר על אלכס, בחור צעיר שביחד עם החברים שלו מבצע דברים נוראים. הוא נתפס ולוקח חלק בתוכנית ניסיונית לשיקום אסירים. במהלכה הוא עובר עינויים. לאחר השחרור הוא נגעל מהעבר שלו ולא יכול להשתלב בחברה. מהקיצון הראשון לקיצון השני.
רון: העולם בסרט מוצג בצורה מעוותת ומוגזמת. הוא צבעוני מדי, עד שזה מציק בעין. וזה בדיוק מה שהסרט מעביר. זאת סאטירה כל כך אפלה וחסרת בושה, והביקורת על החברה פה היא נוקבת מאוד.
אמיתי: הסרט נאסר לצפייה בכל כך הרבה מקומות בזמן שהוא יצא בגלל הפרובוקטיביות שלו וגם האמירה נגד הממשלה. אני חושב שהסרט הזה מאגד את כל מה שקובריק עשה. הוא אלים, הוא מחריד, הוא מצחיק, הוא פרובוקטיבי, הוא סוריאליסטי והוא סאטירי. "הסימפוניה התשיעית" של בטהובן מתנגנת לכל אורך הסרט, ולוקחת חלק מרכזי בעלילה או בעינויים שאלכס עובר.
רון: הסרט הזה הוא מותחן פסיכולוגי שלדעתי מראה את קובריק כבמאי בצורה הכי מדויקת שיש. כמו שאמרנו בפרק הקודם על היצ'קוק, יש סרטים שמאפיינים במאי, וזה הסרט שמאפיין את קובריק.
אמיתי: רוב הסרטים של קובריק מבוססים על ספרים, וכמעט בכולם הוא משנה את הספרים דרסטית כדי להתאים לחזון הקולנועי שלו. פה, כמו כל הסרט הזה, המצב יותר קיצוני. רוב הסרט מדויק לספר, אבל הסופים שונים לגמרי. הסרט נגמר בסימן שאלה, בעוד שבספר יש סוף מעגלי לגמרי. במקרה, הגרסה של הספר שקובריק קרא לא כללה את הפרק האחרון. אבל אחר כך כששאלו אותו עליו, קובריק אמר שהוא לא היה מכניס אותו גם ככה.
רון: כמו שאמרת, קובריק לא הלך יד ביד עם הסופרים, ותמיד אהב לשנות ולחדש. הדוגמה המפורסמת ביותר היא "הניצוץ", מ-1980.
[מוזיקת רקע מפסקול הסרט "הניצוץ"]
אמיתי: "הניצוץ" הוא אחד מסרטי האימה המפורסמים ביותר והחשובים ביותר שנוצרו. כמו שאמרנו, הוא באמת ידע לעשות הכל.
רון: הספר נכתב על ידי סופר האימה הגדול ביותר, סטיבן קינג, שכתב בין היתר את הספרים שעליהם מבוססים הסרטים "קארי", "בית קברות לחיות", "זה", "מיזרי", ואפילו סרטים שהם לא סרטי אימה, כמו "גרין מייל", "אני והחבר'ה", ו"חומות של תקווה".
אמיתי: ברוב המקרים, סטיבן קינג היה מעורב בכתיבה של הסרט, אבל כאן קובריק לא הסכים בכלל. הוא שינה את העלילה כמעט לחלוטין. הוא הפך את הסיפור מסיפור על מלון רדוף שהורס את המשפחה, לאיך התבודדות יכולה לדרדר את המצב הנפשי של האדם. במקרה הזה, זה אב המשפחה. ומה שמצחיק הוא שאפילו שהסרט נחשב ליצירת מופת, סטיבן קינג טוען שהוא שנא את הסרט.
רון: קובריק יודע לקחת סיפור מאוד פשוט ולא מורכב במיוחד, ולהפוך אותו למשהו הרבה יותר מזה. במקרה הזה הוא התמקד דווקא בהיבט הפסיכולוגי של הסיפור, ופחות בלהפחיד. הוא כנראה הבין שאדם יכול להיות הרבה יותר מפחיד מכוחות מסתוריים. אני גם רוצה לציין את הליהוק המדהים של ג'ק ניקולסון, שבזכות ההופעות האלה במותחנים הפסיכולוגיים על ההידרדרות של האדם, זה הציב רף גבוה שעדיין קשה להשתוות אליו. הוא באמת הופך את הסרט למה שהוא.
אמיתי: עוד סרט שבו קובריק התבסס על ספר עם סיפור אחד, ויצר מזה סיפור שונה לגמרי, הוא "דוקטור סטריינג'לאב", מ-1964. אנחנו קצת חוזרים אחורה בזמן. קובריק, לאחר הפריצה שלו, הבין שיש לו כוח. הוא במאי שכבר עשה דבר או שניים, ועכשיו הוא לגמרי במיינסטרים. התקופה הזאת הייתה השיא של המלחמה הקרה, ולקובריק היה הרבה מה להגיד. הוא ניצל את המדיה הקולנועית כדי להעביר את הביקורות בעזרת הסרט החשוב הזה.
רון: יש כאן ביקורת סאטירית עם קטעים מטופשים, אבל אפילו שזה לא כל כך אופייני לקובריק, עדיין יש אלמנטים שלהם בסרטים האחרים שלו, כמו "התפוז המכני". יש שם קטעים סאטיריים, אבל הם לא המרכז של הסרט. פה, הסרט הוא קומדיה סאטירית קלאסית.
אמיתי: הסרט מספר על קפטן בחיל האוויר האמריקאי שהחליט לשגר את כל הכוחות לברית המועצות. להם בתגובה יש נשק יום הדין שמופעל אוטומטית במקרה של תקיפה אמריקאית, והנשק הזה ישמיד את כל העולם.
רון: סיפור… הזוי לגמרי.
אמיתי: כל כך הזוי שבתחילת הסרט יש הודעה אמיתית מחיל האוויר שדבר כזה לא יכול לקרות במציאות, כדי להרגיע את האזרחים.
רון: חשוב להבין שבתקופה שהסרט הזה נעשה, המצב בעולם היה לא יציב בכלל. אנחנו לא הרבה זמן אחרי מלחמת העולם השנייה, ולשתי המעצמות הגדולות, ברית המועצות וארצות הברית, יש נשק גרעיני מוכן לפעולה. ואף מדינה לא תוקפת את השנייה כדי לא לגרום להשמדה כוללת. זאת הייתה מלחמה מתחת לשטח, בלי חיילים. בגלל זה קוראים לה המלחמה הקרה. היא התבססה יותר על איומים, ריגול וניסיון לצבור כמה שיותר השפעה. אגב, הסרט היה אמור לצאת בנובמבר 1963, כמה ימים אחרי הרצח של קנדי, ובעקבות המצב המתוח והלא יציב שהיה בארצות הברית, החליטו לדחות את יציאת הסרט.
אמיתי: הסרט הזה הוא קומדיה. הקומדיה היחידה של קובריק. אבל הוא בא פה לידי ביטוי, עוד פעם, בצילום המיוחד והתסריט הסוריאליסטי. הוא ידע לעשות הכל, ותמיד להשאיר חותם. קצת מצחיק שגם סרט קומדיה בשחור לבן מ-1964, וגם סרט אימה קלאסי מ-1980, נוצרו על ידי אותו במאי.
רון: אפשר להגיד שהסרט הוא אחד מכמה סרטי המלחמה של קובריק. ז'אנר שהוא התעסק בו הרבה עם הרבה מלחמות שונות. ואחרון שבהם הוא גם אחד מהיותר משפיעים. "Full Metal Jacket", מ-1987, על מלחמת וייטנאם.
[מוזיקת רקע מפסקול הסרט "Full Metal Jacket"]
אמיתי: "Full Metal Jacket" מספר על חוויית הלוחם במארינס במלחמת וייטנאם. הסרט מחולק באופן מאוד ברור לשני חלקים - מחנה אימונים ושדה הקרב. ובשני העלילות לא חוסכים בתמונות קשות לצפייה וביקורת נוקבת על אותה מלחמה ועל התנהגות הצבא האמריקאי.
רון: נתמקד יותר בחלק הראשון, כי החלק השני הוא יותר סרט מלחמה טיפוסי, מזכיר קצת את "האפוקליפסה עכשיו", מ-1979, שגם הוא על מלחמת וייטנאם. החלק הראשון, לעומת זאת, חסר תקדים בעולם סרטי המלחמה. אף פעם לא ראינו את שלב האימונים של החיילים כמעט בכלל בקולנוע, והוא נעשה בצורה כל כך בוטה, ביקורתית ומדויקת. אגב, רונלד לי ארמי, מי ששיחק את הרב סמל במחנה האימונים, היה גם רב סמל במציאות במלחמת וייטנאם. ואפשר לראות כמה שהוא ידע את התפקיד.
אמיתי: באותה תקופה בצבא האמינו שכדי להוציא את החייל הכי טוב, צריך לפרק את הבן אדם ולהרכיב ממנו את החייל המושלם. ויש אנשים שלא בנויים לזה. הדמות הראשית בחלק הראשון הוא אחד מהם. הוא היה שמן יותר מאחרים, חלש יותר מאחרים, והתהליך הזה של פירוק והרכבה מחדש, גרם לו להתאבד בסופו של דבר. יש כאן שילוב של ביקורת על הממשלה עם המון המון פסיכולוגיה והידרדרות של בן אדם. משהו שקובריק מומחה בו.
["הסימפוניה התשיעית" של בטהובן מתנגנת ברקע]
רון: סיימנו לעבור על חמשת הסרטים הכי מפורסמים של קובריק, אבל הייתה לו פילמוגרפיה כל כך מרשימה ועשירה שאי אפשר להתעלם מחלק ממנה. הנה כמה מהסרטים החשובים שלו שלא הספקנו לדבר עליהם.
אמיתי: "ספרטקוס" ו"בארי לינדון", שני אפוסים תקופתיים מלחמתיים.
"ספרטקוס" מביא את הסיפור המוכר על העבד הרומי שמורד בפעם הראשונה לקולנוע, ומשם הגיע המשפט המפורסם "אני הוא ספרטקוס".
"בארי לינדון" הוא פחות מלחמתי ומתרכז יותר בהרפתקאות של אירי כפרי במאה ה-18 שמסתבך עם קצין בריטי. קובריק בסרט הזה השתמש רק באור טבעי ואור נרות, בשביל זה השתמשו בעדשות מיוחדות. ובשני הסרטים האלה המוזיקה משחקת תפקיד מאוד חשוב וסימלי, כמו ברוב הפילמוגרפיה של קובריק.
רון: "שבילי התהילה", הסרט השלישי של קובריק מ-1957. זה אחד מהסרטים היותר חשובים בקריירה של קובריק, כי הוא סרט שנחשב לפריצה הגדולה שלו. הוא מספר על משפט של ארבעה חיילים בריטים במלחמת העולם הראשונה, שסירבו לרוץ אל מותם הבטוח בשביל התקפה שברור שלא תצליח. בניגוד לרוב סרטי המלחמה, המלחמה בקושי מוצגת פה, והיא לא המרכז בו. וזה מה שהופך אותו לדעתנו לאחד מהסרטים האנטי-מלחמתיים היחידים באמת.
אמיתי: "עיניים עצומות לרווחה", הסרט האחרון של קובריק מ-1999. הוא יצא בפער משמעותי מהסרט הקודם שלו, שהוא "Full Metal Jacket". הוא מביא סיפור מאוד אירוטי, סוריאליסטי וקשה לתיאור, על כת שסוחרת בנשים. זה אחד מהסרטים היחידים של קובריק בהם הוא גם צילם חלק מהסצנות, והוא נפטר שישה ימים אחרי שהוא ראה שמפיקים את הגרסה הסופית של הסרט. יש כאן חותם חזק, המון אמירה וביקורת.
[מוזיקת רקע קלאסית]
רון: בנוסף לכל אלה, היו לקובריק המון פרויקטים שלא ראו אור. אני רוצה להגיד שהעובדה הזאת, כאוהב וצורך קולנוע, גורמת לי לחשוב הרבה, מה אם הסרטים האלה היו יוצאים?
אמיתי: קובריק רצה לעשות המון זמן סרט על השואה. אגב, הוא גם היה יהודי, והסרט הזה, שנקרא "מסמכים אריים", היה יכול להשפיע על התרבות בכלל והיהודית הישראלית בפרט. קובריק רצה לעשות סרט שיעביר את השואה בצורה הכי כואבת שאפשר, אבל אחרי ש"רשימת שינדלר", של סטיבן ספילברג יצא, הוא החליט לוותר עליו. לאחרונה נעשו כמה ניסיונות לעבד את הרעיון ואת התסריט הכתוב, אבל שום דבר לא יצא מהם. עדיין.
רון: "נפוליאון". קובריק מאוד אהב היסטוריה. אחרי הצלחה של "2001: אודיסאה בחלל" הוא רצה לעשות סרט ביוגרפי על נפוליאון. הוא עשה מחקר מאוד מעמיק, ואפילו כתב תסריט שזמין היום באינטרנט. התסריט היה מאוד שאפתני, וכלל עשרות אלפי ניצבים, הוא אפילו ליהק את השחקנים הראשיים. אך בעקבות העלויות האסטרונומיות של הסרט הזה, הוא לא יצא לפועל.
אמיתי: שני הסרטים האלה גורמים לנו לחשוב מה אם. ועם זה אנחנו נסיים את הפרק.
רון: קובריק היה מגוון. הוא ידע לעשות הכל. אבל אפילו שהתעסק עם כל כך הרבה ז'אנרים, רעיונות וקונספטים, בכל אחד מהסרטים שלו יש את החותמת קובריק שלו. וזאת הסיבה שהוא כל כך אייקוני.
אמיתי: רגע רגע רגע, כמעט שכחתי. רון, מה הסרט האהוב עליך של קובריק?
רון: "התפוז המכני". אחד הסרטים שראיתי הכי הרבה פעמים בחיים שלי, וזה תמיד מפתיע שראיתי אותו כל כך הרבה. מצד אחד הוא כל כך ארוך, כבד, ויכול להיות מייגע, אבל אני, אני תמיד חוזר אליו משום מה. ואם מבקשים ממני המלצה לסרט עם המון חומר למחשבה, זה הסרט שאני אומר מיד, בלי לחשוב פעמיים. ומה הסרט האהוב עליך?
אמיתי: "דוקטור סטריינג'לאב". אני חושב שהסרט הזה הוא הקווי היסוד של איך לעשות סאטירה. הוא מצחיק והוא נוקב. הוא אמנם התיישן, וחלק מהבדיחות לא כל כך עובדות, כי אנחנו כבר לא חיים בתקופה כזאת, אבל הוא עדיין הסרט שהכי הצחיק אותי, מכל הסרטים שראיתי.
[מוזיקת סיום]
רון: אז… אני רון דהן.
אמיתי: ואני אמיתי ורשביאק, ותודה שהאזנתם ל"במאים הגדולים".
רון: הפרק הופק במסגרת "כאן קול יבנה", תחנת הרדיו החינוכי של מגמת התקשורת בקרית החינוך "גינסבורג", יבנה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments