הבמאים הגדולים - צ'רלי צ'פלין- הפנים של העידן האילם

מעבר להיותו קומיקאי גדול ומוכר לכל אדם, צ'פלין היה גם במאי קולנוע מבריק. בפרק זה נסקור את הישגיו כבמאי.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 31/10/2021.

אמיתי: שלום, אני אמיתי ורשביאק.

רון: ואני רון דהן, ואתם מאזינים ל"במאים הגדולים", תוכנית בה אנחנו מדברים על במאי חשוב בהיסטוריה של הקולנוע, ומנתחים את הסרטים שלו.

[מנגינת פתיחה]

רון: [מקריין] "הבמאים הגדולים", עם רון דהן ואמיתי ורשביאק, התוכנית שמסכמת את הקריירות של הבמאים הגדולים בהיסטוריה.

אמיתי: והיום אנחנו נדבר על צ'רלי צ'פלין. עכשיו, לפני כמה חודשים, אני החלטתי שאני רוצה להיכנס יותר לעולם הזה של סרטים אילמים, כי הם מאוד שונים מהסרטים המדברים שאנחנו רואים היום, ועניין אותי לראות איך זה היה אז. וכשהתחלתי לחפש איזה סרטים אילמים הכי כדאי לראות, השם שתמיד קפץ ראשון, זה השם של צ'רלי צ'פלין.

רון: ובצדק, הבן אדם הזה הוא מאוד אייקוני, בעיקר בתור "הנווד". הדמות הילדותית הזאת, עם הכובע הגבוה, הנעליים הגדולות, מקל ההליכה והשפם הקטן, ודרך הדמות, צ'פלין בעצם עבר את כל הנקודות החשובות בעידן האילם, מתחילתו ועד סופו. הוא עשה סרטים קצרים, סרטים באורך מלא, סרטים אילמים לגמרי, סרטים עם מוזיקה, אפילו נגע קצת בסרטים מדברים ובסרטים עם צבע.

אמיתי: נכון מאוד, ואני רוצה שנחזור רגע לסרט הראשון שלו באורך מלא, "הנער", כי הוא אחד מהסרטים האהובים עליי של צ'פלין. חוץ מזה שהוא מביא סיפור מאוד אנושי, על ילד שאמא שלו נטשה אותו, ואז הנווד מאמץ אותו, ממש אפשר לראות את החזון של צ'פלין, שהגיע לשיא שלו בסרטים הכי מפורסמים שלו: "זמנים מודרניים", "הבהלה לזהב", "אורות הכרך" ו"הדיקטטור הגדול". והחזון הזה, לפחות איך שאני רואה אותו, הוא שילוב עדין ומאוד מאוזן, של סיפור טוב ומרגש, לפעמים גם עם מסר חברתי, ושל קומדיה פרועה, חסרת מעצורים.

רון: החזון שלו לא רק מורכב מהשילוב הזה. אם שמת לב, אז כמעט כל הסרטים שלו מחולקים לקטעים קצרים מאוד ברורים ונפרדים, שביחד מרכיבים את הסיפור השלם. אבל גם אם נצפה בכל אחד מהקטעים בנפרד, הוא יוכל לעמוד בפני עצמו, ויהיה מעולה מבחינה קומית ודרמטית כאחד.

לדוגמה, הקטע של האיגרוף ב"אורות הכרך", בלי ההקשר של הסרט, רואים שם את הנווד נלחם בקרב איגרוף בצורה מאוד מצחיקה. הוא מתחבא מאחורי השופט, מחבק את היריב שלו, מתקיל אותו, ועוד כל מיני דברים שאסור לעשות בקרב איגרוף. ואז בין הסיבובים, כשהמאמנים של הנווד מטפלים בו, הוא מדמיין שהמאמן הראשי שלו הוא אישה יפה, ומתחיל לנשק אותו.

עכשיו, זה אולי לא כל כך נשמע מצחיק כשמתארים את זה על הנייר, אבל הסצנה מאוד מצחיקה, ומלמדת די הרבה על הנווד, על הטיפשות שלו, הפחדנות שלו, והטריקים הקטנים שלו, ש… לפעמים מצליחים, ולפעמים לא. והיכולות האלה, לחלק את הסרט השלם לחלקים עצמאיים ונפרדים, היא לדעתי הגאונות האמיתית של צ'פלין, ומה שהופך את הסרטים שלו לכל כך מיוחדים, והיא גורמת להם להחזיק מעמד עד היום, כמעט מאה שנה אחרי שהם יצאו.

[מנגינת פסנתר עליזה]

אמיתי: יש הרבה רגעים אייקוניים בקריירה של צ'פלין, אבל יש רגע אחד שנשאר איתי יותר מכולם, וזה הנאום של הינקל בסוף של "הדיקטטור הגדול". כל הסרט הזה הוא גאוני בעיניי, כי הוא סרט סאטירי על הפאשיזם בכלל, ועל גרמניה הנאצית בפרט, שנעשה בזמן אמת, ב-1940. וצ'פלין משחק שם שתי דמויות: יש את הינקל, שהוא סוג של פרודיה על היטלר, ויש את הסַפָּר, שהוא יהודי, והוא סוג של "הנווד", אבל לא בדיוק. ובמהלך הסרט, אנחנו שומעים את צ'פלין מדבר בפעם הראשונה. אבל הוא לא מדבר באנגלית, הוא מדבר בג'יבריש, עם תנועות ידיים מוגזמות, כמו כל ה… דיקטטורים האלה באירופה. וזה פשוט בלתי נתפס בעיניי, שהכוכב הגדול ביותר של הסרטים האילמים מדבר, ואי אפשר להבין אותו.

רון: זה באמת היה רגע מאוד מאוד חשוב. ובסוף הסרט, יש את הנאום של הינקל באנגלית, ששם זאת הייתה הפעם הראשונה שצ'פלין דיבר, והיה אפשר להבין אותו. וכשהוא דיבר, הוא דיבר על אחדות, ועל שלום, והעביר מסר מאוד אופטימי. וככה הוא סיים את הסרט הזה, שיצא בזמן מלחמת עולם, והוא השילוב המושלם בין דרמה לקומדיה, ובין סאטירה לפרודיה.

[מנגינה]

אמיתי: אחרי "הדיקטטור הגדול", צ'פלין התחיל להתדרדר משמעותית. הוא זנח את דמות הנווד, שלא כל כך הסתדרה בקולנוע המדבר. האולפנים כבר לא רצו להפיק סרטים אילמים. הם רצו להתקדם, ולעבור רק לסרטים מדברים.

רון: ובעקבות זאת, צ'פלין זנח את קריירת המשחק שלו. הסרט האחרון בו הוא שיחק, הוא "אורות הבמה", שאותו הוא ביים ביחד עם באסטר קיטון, שהוא עוד שחקן אילם גדול. הסרט מראה את ההידרדרות של אמן גדול, וממחיש בצורה נפלאה את המצב הנפשי של הדור הישן של הקולנוע באותה תקופה, וזה סרט שעוזר להבין את הסיפור של צ'פלין.

עוד סרט, יותר מודרני, שמספר את הסיפור של התעשייה כולה, הוא "הארטיסט", מ-2011, סרט אילם זוכה אוסקר, על הידרדרות נפשית של קולנוען גדול בעידן האילם. נשמע מוכר, לא?

[מנגינת פסנתר עליזה]

רון: אז אנחנו דיברנו עם דוד קשטן, מורה לקולנוע בבית ספר שלנו, ושאלנו אותו כמה שאלות על צ'פלין.

אמיתי: נכון מאוד, וזה מתקשר מצוין למה שדיברנו עליו הרגע. בואו נשמע.

[המשך קצר של מנגינת הפסנתר]

אמיתי: דוד, כאחד שמכיר ומבין קולנוע, איך לדעתך צ'פלין השפיע על התעשייה המודרנית?

דוד: קשה לדמיין את הקולנוע בכלל בלי צ'פלין, בלי הפנים שלו, בלי הרגעים הבלתי נשכחים שהוא יצר בהרבה מאוד סרטים שלו. אני מניח ש… נגעתם בכמה מהם, ומה שמעניין גם בצ'פלין, זה שבעצם הוא גדל עם הקולנוע, הוא נולד כמה שנים לפני הקרנת הקולנוע הראשונה, והוא למעשה עשה את המעבר מאוד מוקדם, מעולם הבמה לעולם הסרט. כשבעצם הקולנוע גדל ביחד עם צ'פלין, ואי אפשר להפריד בין השניים. בשלב מאוד מוקדם של הקריירה שלו, כשהוא עבר להוליווד, הוא בעצם עיצב במו ידיו את מה שהפכה להיות הקומדיה.

רון: זה הפך להיות גם הקולנוע בפני עצמו.

דוד: בדיוק, זה הפך להיות הקולנוע בפני עצמו. והוא גילם את זה. במשך הרבה מאוד שנים, צריך להבין, שאנשים זיהו את הקולנוע עם הפנים של צ'פלין. אז רק מהבחינה ההיסטורית הזאת, לחובבי ההיסטוריה, זה כמובן מעניין מאוד. ואני חושב שגם היום, כשאנחנו מסתכלים על קטעים של צ'פלין, על הקטעים המפורסמים שלו, וגם על קטעים קצת יותר נשכחים, אנחנו מבינים עד כמה מהיסודות שנראים לנו היום מוּבָנִים מאליהם בקולנוע, ואני מדבר בעיקר על המבט, זה משהו שצ'פלין עיצב בצורה כל כך מובהקת.

אמיתי: אתה יכול להצביע על משהו ספציפי?

דוד: כן, כמובן. קודם כל, הדמות הזאתי של "הנווד", זו דמות איקונית, זו דמות שהיא גדולה מהחיים. זו דמות שגם היום… אפשר למצוא לה מקבילות בסרטים שעושים עד היום מבחינה תמטית, וכמובן, מבחינה צורנית, היכולת לעצב סרט אך ורק… בלי מילים, אני מדבר על התקופה שאתה… עוד לפני שהיה המעבר לקולנוע המדבר, זאת אומרת, המבטים שיש כמו בסצנת הסיום של "אורות הכרך", ב… ב"בהלה לזהב", השילוב הזה של מלנכוליה והומור שהוא הביא ביחד איתו, זה משהו שהוא…

אמיתי: אני ממש יודע על מה אתה מדבר, בדיוק הסצנה הזאת, שאני חושב עליה, שהוא רואה אותה עיוורת, והוא מסתכל עליה, והיא לא יכולה להסתכל עליו, אבל איכשהו היא מסתכלת עליו, בסוף רואים… זה משהו מיוחד, שגם מאפיין מאוד את הקולנוע העכשווי, שאני חושב על זה, זה משהו שכאילו… בסרטים בשחור-לבן כשהם לא מדברים, כאילו חסר בהם דרמה. ואיכשהו הוא הצליח להעביר רגש במשהו שהוא… לא הרבה התעסקו בו, כל כך.

דוד: אין ספק, גם אסור לשכוח שאומנם צ'פלין כמובן עשה סרטים מדברים, אבל לקח לו את הזמן שלו, להבין שהוא רוצה לעשות סרטים מדברים.

אמיתי: הוא היה צריך את הכאפה הזאת קצת.

דוד: הוא היה צריך את הכאפה הזאת. והדילמה שלו הייתה… הוא לא רצה להיות מיושן. זאת אומרת, זה שעושה סרטים אילמים בעולם שכל הסרטים הם נהיו פתאום talkies, סרטים מדברים. אבל היה גם איזה משהו מאוד טהרני וקלאסי בתפיסה הזאת שלו, של קולנוע, שזה מדיום… לא-מילולי, שזה מדיום שמסוגל, שהוא מספיק עשיר ומספיק יפהפה, בשביל להעביר דרמה ולהעביר סיפור - בלי קול, בלי שאנשים יצטרכו לדבר, וזה בדיוק מה שהוא עשה.

אמיתי: נכון, ולשלב המון המון המון המון המון הומור מאוד… מאוד מיוחד. האמת שזה הוא התיישן דווקא, יחסית, ההומור הזה, אבל אני חושב שההומור העכשווי לא היה צומח, אם לא היה את ההומור שצ'פלין בכלל, הביא לתעשייה.

דוד: תשמע, אני בתור מורה, ובתור מישהו… שיש לו אולי כמה שנים יותר מכם, אני מסתכל על זה דווקא כחזרתו של הסלפסטיק היום. כשאני מסתכל על כל מיני סרטוני טיק טוק, ועל ההומור שלפעמים משתמשים בהם ב… במדיה החדשה, מה שנקרא, אז יש שם המון סלפסטיק.

רון: נכון!

דוד: יש שם המון דברים, הומור גופני כזה, בדיחות קרש, מֵעֵין הומור שאת היסודות שלו אנחנו מוצאים בסרטים של צ'פלין, של באסטר קיטון, של הקולנוע האילם, כל הז'אנר של הקומדיות, שהיה כל כך פופולרי משנות ה-10 של המאה הקודמת, עד שנות ה-30.

רון: זה מתקשר יפה לנושא הרלוונטיות, שאנחנו דיברנו עליו.

אמיתי: כן, אז רצינו גם לשאול אותך, האם אתה חושב שהסרטים שלו עדיין רלוונטיים היום?

דוד: כמובן. זאת אומרת, הסרטים שלו… מאוד רלוונטיים, כי הם מספרים לנו משהו שהוא אוניברסלי. ואני מדבר דווקא על הפן הפוליטי של הסרטים שלו, למרות שהוא נהיה אחד האנשים הכי עשירים בעולם. צ'פלין, בגלל הביוגרפיה שלו, בגלל הדברים המאוד מאוד קשים שהוא עבר בילדותו, התעקש להמשיך ולספר את הסיפורים הקשים החברתיים. הסיפורים של עוני, הסיפורים של, באמת…

רון: לא, לגמרי. זה בא לידי ביטוי הרבה ב… בסרטים הראשונים של "הנווד", ההכי מפורסמים דווקא, "הנער", "הבהלה לזהב"…

אמיתי: "זמנים מודרניים".

רון: "הנווד".

דוד: כמובן, "הנווד". הוא הנווד, הוא העני. הוא ה-tramp. וגם יותר מאוחר, בסרטים היותר מאוחרים שלו, הוא המשיך, והוא נגע בסוגיות חברתיות שהיו קרובות לליבו, למרות שהוא כביכול יצא מהעוני הזה. זה דברים, זה נושאים שנשארו טבועים בו… כל החיים. אז גם מהבחינה הזאת, התמטית, הרלוונטיות שלו, היא כמובן מאוד מאוד עד היום חשובה, כי זה נושאים שהם מעבר לכל זמן. זאת אומרת, זה מקשר אותו אולי עם הכותבים והיוצרים הגדולים בהיסטוריה, שהעיזו לבקר את החברה שבתוכה הם חיים. מהבחינה הזאת, הוא אמן בשורה הראשונה. וגם אמן צורות! כמו שאומרים על… גודאר פעם אמר על היצ'קוק, ש"הוא אמן הצורות הגדול ביותר של המאה ה-20", אז אני חושב שצ'פלין, שאומנם ידוע יותר בפנים שלו, ובדמות שלו, ופחות בחידושים הקולנועיים פר סה שהוא הביא, אני חושב שהאימג'ים שהוא יצר, זה אימג'ים שהולכים ללוות את הקולנוע לעד, עד כמה שהקולנוע יישאר, בצורה כזו או אחרת.

אמיתי: משפיען גדול, לגמרי, לגמרי. ו… מה הסרט האהוב עליך של צ'פלין?

דוד: הסרט האהוב עליי, זה כן "אורות הכרך". אני חושב שיש שם איזה… במשך שנים הוא ניסה למצוא את האיזון הזה שבין קומדיה, שיהיה בה גם מקום ל… טרגדיה ולרגשות אחרים, ואני חושב שהוא הגיע לזה בסוף של "אורות הכרך", בסצנה המפורסמת עם העיוורת, שפתאום מזהה אותו, על ידי זה שהיא אוחזת לו את היד כשהיא מביאה לו פרח, וזה פשוט רגע ש… קשה שלא להתרגש ממנו כל פעם מחדש. זאת אומרת, אם יש לך לב, אז אתה חייב להתרגש מהדבר הזה.

רון: לגמרי.

אמיתי: מסכים.

רון: אז תודה רבה שהיית פה, היה באמת נהדר, ו… נמשיך בפרק.

דוד: יאללה, כל הכבוד שאתם עושים את הדבר הזה.

אמיתי: תודה רבה.

רון: תודה רבה.

אמיתי: עכשיו, רון, מה הסרט האהוב עליך של צ'פלין?

רון: אני מעריץ גדול של צ'פלין כבר הרבה מאוד זמן, וכל כמה זמן זה משתנה, אבל אני מרגיש שהסרט שהכי השפיע עליי, והכי אהבתי את הפשטות שלו, הוא "הבהלה לזהב". בגלל הסיפור, והאפקטים הוויזואליים, ואני גם חושב שמבחינה קומית, זה הסרט הכי מוצלח שלו. והקטע של החילוק סרטים, לקטעים, שדיברתי עליו לפני, עובד בסרט הזה בצורה הכי טובה. ומה הסרט האהוב עליך?

אמיתי: כרגע נראה לי שזה "זמנים מודרניים". לדעתי הוא הסרט הכי מהפכני שלו, והוא מאוד אייקוני. אבל בעיקר מה שתפס אותי בו, זה הביקורת על החברה התעשייתית, שהייתה באותם ימים, והיא עדיין קיימת גם היום, מאה שנה אחרי, בצורה כזאת או אחרת.

רון: נכון. אני חושב שכל הסרטים שלו, עדיין רלוונטיים בצורה מסוימת, בניגוד לסרטים אחרים מאותה תקופה, כמו "חלף עם הרוח", שלא הזדקנו בצורה כל כך טובה. הסרטים של צ'פלין הן קלאסיקות על-זמניות, ופורצות דרך, שיכולים לתת השראה וחומר למחשבה - גם היום.

[מנגינת סיום]

רון: אז… אני רון דהן.

אמיתי: ואני אמיתי ורשביאק, ותודה שהאזנתם ל"במאים הגדולים".

רון: הפרק הופק במסגרת כאן "קול יבנה", תחנת הרדיו החינוכי של מגמת התקשורת בקריית החינוך "גינסבורג יבנה".

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה