האחיות גרים - תמונתו של דוריאן גריי

פרק מאה שמונים ושניים ובו נהלל את היופי הנשגב ונתרסק אל הכיעור המכלה.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/02/2024.

קריין: האחיות גרים - נועה מנהיים ואיילת טריאסט יוצאות לתרבות רעה.

פרק 182 ובו נהלל את היופי הנשגב ונתרסק אל הכיעור המכלה.

נועה: "האומן יוצר דברים יפים. לחשוף את עצמה ולהסתיר את האומן, זוהי מטרת האמנות. המבקר הוא זה המסוגל לתרגם למבע אחר או לחומר חדש את הרושם שמותירים בו דברים יפים. הצורה הנעלה ביותר של ביקורת, כמו גם הנחותה ביותר, היא סוג של אוטוביוגרפיה. אלה המוצאים משמעות מכוערת בדברים יפים הם מושחתים וחסרי כל חן. זהו פגם. אלה המוצאים משמעות יפה בדברים יפים הם בני תרבות. להם יש תקווה. הם אלה הנבחרים אשר רואים בדברים יפים רק יופי. אין ספר מוסרי או בלתי מוסרי, ספרים כתובים היטב או כתובים רע. זה הכל". לגזור ולשמור.

איילת: תמונתו של דוריאן גריי. על כך נדבר.

נועה: על כך ועוד.

איילת: בפרק האחרון בטרילוגיית ויילד שלנו באחיות גרים. שלום נועה.

נועה: שלום איילת.

איילת: ושלום אוסקר.

(נועה צוחקת)

נועה: שלום אוסקר, שלום דוריאן. חברים חדשים מצטרפים אלינו לשולחן.

איילת: איזה ספר קשוח.

נועה: ממש.

איילת: מייסר. איזה דמות נוראית.

נועה: דמות חדשה.

איילת: ערפדית.

נועה: כן, דמות חדשה. כלומר, אני חושבת, שכמו שוויילד עשה באגדות שלו, שדיברנו עליהם בפרק הקודם, שהוא מתיך שם המון המון דברים לכדי סגסוגת חדשה מקורית, אז גם כאן. יש כאן הרבה מאוד תוכן שהוא שואל, בין אם זה מהמיתולוגיה היוונית, את המיתוס הזה של נרקיסוס שמתאהב בהשתקפות שלו במראה, ובין אם זה…

איילת: פיגמליון?

נועה: פיגמליון, כן, האומן שמאוהב ביצירה שלו שסוג של קמה לתחייה.

איילת: או מקבלת סוג של נפש, או צל.

נועה: וגם יש לנו כאן את העסקה עם השטן, את הדבר המפיסטופלי הזה שמאפשר את הקסם.

איילת: בלי שטן, ברור. כלומר יש דמות שקצת בוחשת אבל היא לא…

נועה: יש משהו קצת שטני… אז יש לנו כאן את המשאלה, ההתגשמות של המשאלה המחרידה הזו של דוריאן, שהוא רוצה תמיד להיראות צעיר ומושלם כפי שהוא בדיוקן שבאזיל מצייר. ויש את הקשר המיסטי בין יופי לטוב. האם הקשר הזה בכלל קיים? שוב, אנחנו חוזרות לאותן תמות שדיברנו עליהן גם בשני הפרקים הקודמים של 'האם יופי זה טוב' ו'הטוב הוא יופי', או 'היופי הוא האמת והאמת היא היופי' כמו שקיטס כתב בפואמה שלו, והאם יופי זה דבר שימושי, צריך להיות שימושי? הרבה מהדברים האלה באמת עולים בהקדמה הזו שפתחנו איתה את הפרק.

איילת: האם אדם יכול להיות יצירת אמנות?

נועה: אם היית שואלת את ויילד אז התשובה הייתה כנראה כמובן שכן.

איילת: ובאיזשהו מקום, הפרויקט של העצמי כיצירת אמנות, זאת אומרת היכולת של אדם לברוא את עצמו כ… לא רומן, אלא כיצירה. וזה משהו שאני חושבת, שהוא השתעשע בו. הוא חלם עליו אולי קצת, אבל גם הבין את המגבלות ואת חוסר ההיתכנות.

נועה: אני חושבת שהוא נאלץ. גם ההיסטוריה של הסיפור הזה, של הרומן הזה היא מורכבת. הוא בעצם היה רומן מוזמן. ויילד מוזמן לארוחת ערב מיתולוגית יחד עם סופר מבטיח וצעיר אחר, שזה עתה פירסם את הרומן השלישי שלו. גם הוא לא היה בריטי במקור, הוא היה סקוטי. אנחנו מכירים את שמו היום כארתור קונן דויל, המחבר של סיפורי שרלוק הולמס. והמו"ל האמריקאי מזמין את השניים האלה לארוחת ערב, מזמין משניהם רומן, משלם להם ביד מאוד רחבה. ודויל הולך וכותב את "חותם הארבעה". זה הניסיון השני שלו עם הולמס. הוא אומר 'אוקיי, ניתן לזה עוד צ'אנס נראה אם זה יעבוד'.

איילת: (מצחקקת) אם זה יתפוס.

נועה: וויילד שולח את "הדייג ונשמתו" שדיברנו עליו ארוכות בפעם הקודמת, אבל זה קצר מדי. ואז הוא לוקח הרבה מהרעיונות שכבר מופיעים ב"הדייג ונשמתו". זאת אומרת, הפיצול הזה, השאלה האם אחד יכול לחיות בלי האחר. ההשחתה שהנשמה מעבירה את עצמה ואז מנסה להשית אחר כך על הדייג. הרבה מהגרעינים האלה מוצאים את הקרקע המאוד פוריה שלהם ברומן הזה והוא מפרסם אותו. עכשיו, זה לא מתפרסם כלשונו כשזה מתפרסם לבסוף במגזין האמריקאי הזה. בערך כ-500 מילה נחתכות על ידי העורך שטען שאף אישה הגונה לא תוכל לקרוא את הטקסט הזה, וזה מכיוון שזו אולי היצירה שבה ויילד אפשר לעצמו להביע באופן המלא ביותר את התשוקות שהתחילו לשלוט בחייו אז.

איילת: כן. תשוקות שהוא התמודד איתן זמן רב, אבל לא הגשים.

נועה: נכון. והוא מתחיל להגשים אותן, יותר מתחיל לממש אותן. קונסטנס אחרי לידת בניהם מתחילה מאוד לדחות אותו פיזית.

איילת: אפילו אחרי לידת הבן הראשון כבר.

נועה: כן.

איילת: תיאורים ממש קשים.

נועה: קשים, כן. שהבל הפה שלה מגעיל אותו, הוא צריך לצאת החוצה מהבית כדי לנשום לרווחה אחר כך. מאוד לא נעים. ואז, רק, אם זה לא היה מספיק גרוע. מגיע לדלת ביתו, הוא מתחיל לשכור חדרים במועדון שלו, ומגיע לדלתו בחור שקרא, לטענתו, את דוריאן גריי 14 פעם. זה הספר האהוב עליו ביותר בעולם, מעריץ צעיר ונלהב בשם לורד אלפרד דאגלס, המכונה בוזי (גם איילת אומרת בוזי) שאנחנו בזות לו.

איילת: (צוחקת) אך, אך, האיש היה אנטישמי.

נועה: (נאנחת) זאת הבעיה המרכזית שלך איתו?

איילת: לא, אבל הנה את רואה….

נועה: אנחנו בסוף המאה ה-19, כולם היו אנטישמיים.

איילת: לא, הוא היה ממש נאצי, לא?

נועה: באמת שזו לא הבעיה המרכזית שלי איתו.

(איילת צוחקת)

הוא היה...

איילת: אבל אם אפשר לנעוץ גם את המסמר הזה בארונו, את לא רוצה?

נועה: בואי נלך על זה, גם אנטישמי. הוא היה מפונק. הוא היה יהיר. הוא היה חסר מוסר.

איילת: הוא היה דוריאן גריי.

נועה: הוא היה דוריאן… הוא רצה מאוד להיות דוריאן גריי. מאוד.

איילת: לא, הוא הזדהה עמוקות עם הספר. בואי, גם הוא בחור שחייו לא היו קלים, אם לשפוט לפי האיש שהיה אבא שלו.

נועה: כן.

איילת: לורד קווינסברי.

נועה: בסדר, אבל ויילד היה צריך ללמוד מניסיון אביו שלו ואמו שלו…

איילת: וואו.

נועה: שאבות אוכלים בוסר ושיני החברים של הבנים תקהינה.

איילת: אבל באמת, אני חייבת לומר, זה פשוט כל כך נורא, הטרגיות החוזרת הזו.

נועה: זוהי טרגדיה. אם זה לא היה חוזר, זה לא היה טרגי.

איילת: נכון! כן, זה פשוט, באמת, טרגדיה יוונית!

נועה: ממש.

איילת: לא סתם, כאילו ממש, עם כל ה… ממש לפי אריסטו, כזה, צ'קליסט, כאילו.

נועה: כי מה שבוזי עושה, זה כערפד, הוא מבזבז הון תועפות מכספו של ויילד, שמרוויח עכשיו יפה. כאמור, המחזות שלו מצליחים ומופיעים, הוא מבזבז הון תועפות.

איילת: זה פשוט, אחרי שהוא נזרק מכל בית ספר, מבזבז את כספו של אביו ואביו סוגר לו את השאלטר.

נועה: אביו כותב לו, 'אם אתה תמשיך להסתובב עם הסדומאי הזה, ויילד, אז… אני אחתוך אותך מהירושה. אתה מגעיל אותי, אתה זוחל קטן ומתועב'. וכל מה שהוא עונה, זה שולח לו מברק, וכותב לו, 'איזה איש קטן ומצחיק אתה'. בוזי שנא את אבא שלו.

איילת: ושוב היו סיבות.

נועה: שלא במפתיע.

איילת: אבא שלו גרם לאחיו הגדול להתאבד.

נועה: כנראה.

איילת: כנראה, אחרי שהוא איים לחשוף גם את נטיותיו, את הרומן האסור של אחיו עם ראש הממשלה.

נועה: הוא לא היה אז ראש הממשלה.

איילת: הוא עדיין לא היה אז ראש הממשלה.

נועה: הוא עוד לא היה ראש הממשלה, ואחר כך הוא הופך להיות ראש הממשלה. יש כאן שושלת מאוד בעייתית.

איילת: בעייתית בזה ששוב, החברה לא אפשרה להם להיות מי שהם.

נועה: במקרה הזה, זה האב שלא אפשר להם להיות מי שהם, האיום בנידוי ובהוקעה.

איילת: לא רק בנידוי אלא בהוקעה פומבית, בהוצאה מהארון באופן, באמת, הוא פשוט היה איש אלים באופן… הוא התעסק באיגרוף, נכון?

נועה: הוא התעסק באיגרוף, הוא ניסח…

איילת: הוא ניסח את חוקי האיגרוף.

נועה: הוא המרקיז מקווינסברי, הוא ניסח את חוקי האיגרוף. מה זה חוקי האיגרוף? את חוקי המשחק ההוגן, מה שנקרא. לא היה בן אדם ששיחק משחק פחות הוגן מהמרקיז מקווינסברי. הוא שלח מכתבים לכל המלונות והמסעדות בלונדון, ואיים עליהם שאם הם יכניסו את בוזי ואת ויילד, אז הוא יבוא לשם לעשות בלגנים. הוא לקח אחד מהמתאגרפים שלו והגיע לויילד הביתה כדי לאיים עליו פיזית לנתק את הקשר שלו עם הבן שלו. כשזה לא עבד, הוא הגיע לערב בכורה של 'חשיבותה של רצינות' וארב לויילד בחוץ עם זר של ירקות רקובים כדי לזרוק עליו.

איילת: כן, והוא כבר ניסה לחמוק ממנו…

נועה: כן, ויילד, שקיבל על זה טיפ, הקיף את התיאטרון בשוטרים כדי לא לאפשר לו להיכנס פנימה.

איילת: לא, הוא רדף את ויילד ברמה כזאת שזה כבר היה, באמת, אי אפשר היה להתחמק מזה, זה היה בושה, זה היה...

נועה: כן, אנשים גם התחילו כבר לדבר.

איילת: כן, כן. הם כבר דיברו קודם, אבל… ההבדל, הפער הזה בין לדבר על לבין שמשהו יהיה בתוך הצינורות המשפטיים של מערכת המשפט...

נועה: אבל זאת הייתה כבר אשמתו של ויילד.

איילת: של ויילד, נכון, אבל...

נועה: כי קווינסברי משאיר לו...

איילת: הוא ידע מה לעשות, הוא ידע איך לדחוק אותו לפינה.

נועה: נכון, הוא ידע בעיקר, אבל גם איך לדחוק את הבן שלו לפינה. כלומר, קווינסברי משאיר לויילד פתק במועדון שלו וכתוב שם 'לאוסקר ויילד, סדומני', זה אפילו עם שגיאת כתיב, 'סדומני מתחזה', וויילד אומר, 'מה אני אעשה, הוא הורס לי את החיים'. בוזי אומר לו 'תתבע, תתבע. תראה לו מה זה, אני אעזור לך כלכלית, מאיפה החוצפה…'

איילת: הוא אמר שאמא שלו…

נועה: הוא אמר שאמא שלו תעזור לו כלכלית, 'כולנו שונאים את אבא שלי, בוא נראה לו מה זה'. וויילד עושה את זה, הוא תובע את קווינסברי למשפט.

איילת: למרות שעורכי הדין והחברים ו...

נועה: רק אמא שלו אומרת לו...

איילת: לא, זה בסיבוב השני…

נועה: אה, זה בסיבוב השני. אומרת לו לא לברוח.

איילת: בסיבוב הראשון בעצם גם עורכי הדין וגם החברים אומרים לו 'אל תעשה את זה, אתה לא מבין למה אתה נכנס'.

נועה: נכון.

איילת: ויילד, אני חושבת ש… ופה ההיבריס, יותר מכל דבר אחר. לא רק בוזי שמשכנע אותו ועוטף אותו בתרעלה הרגילה שלו, אלא בזה שהוא באמת חושב שאהבת ההמון היא אהבה אמיתית ושאפשר לסמוך עליה, ושאפשר להאמין בה, ושהיא לא תתהפך עליו, ושהם יסבלו הכל כי הם אוהבים אותו באמת. כי הוא הצליח, כאילו, כי הם רואים את נשמתו האמיתית. הם לא. והם רואים, הם אוהבים לאהוב את מה שבא להם לאהוב, והם הוקיעו אותו...

נועה: הם אוהבים את מה שמצליח, וכשאתה מתחיל ליפול, ואתה מופשט מעלי הזהב שלך, ומעיני הספירים שלך ומאבן האודם של ניצב חרבך….

איילת: וליבך השבור…

נועה: כן. אבל יש גם לומר שההופעה של ויילד במשפט הראשון היא באמת מופת של היבריס שקשה ממש לקרוא אותו. כלומר, הוא עולה על הבמה כאילו שזה…

איילת: תיאטרון!

נועה: תיאטרון.

איילת: כן, כי הוא… אבל זה דווקא מראה בדיוק את מה שאני מנסה להגיד, עד כמה הוא שבוי בקונספט הזה שהוא המלך של האירוע, הוא לא מבין את המעבר הזה בין האמנות לבין המציאות הבירוקרטית, המרה, המשפטית, ועוד בתקופה שבאמת ידועה… כל הצביעות שהוא כאילו ניסה לחשוף, זו הצביעות ששופטת אותו עכשיו, אלה החוקים ששופטים אותו. ובעולם הזה, קווינסברי הוא אב דואג שמגן על בנו יקירו מפני שחיתות מוסרית בדרגה העליונה ביותר.

נועה: ואת ההוכחה לשחיתות המוסרית הזאת מביא הסנגור בעצם של קווינסברי, כי ויילד הרי תובע אותו.

איילת: כן זהו, צריך להסביר שזה בעצם המשפט הראשון, זהו משפט דיבה, זאת אומרת, משפט שוויילד הוא התובע בו.

נועה: את קווינסברי על זה שהוא מאשים אותו בסדומנות.

איילת: כן.

נועה: והנימוק המרכזי של הסנגור של קווינסברי…

איילת: אמת דיברתי!

נועה: כדי להוכיח את השחיתות של ויילד זה הספר, 'תמונתו של דוריאן גריי'. ממש בהתחלה, הוא מביא את הספר הזה בתור הוכחה לרגשות הסדומאיים שרוחשים בליבו של ויילד, ואחר כך הוא מתחיל לגולל את האופן שבו הרגשות שמובעים ברומן הזה באמת באו לידי ביטוי ממשי בעולם.

איילת: הוא עושה משהו מאוד מתוחכם, הפרקליט… הסנגור. הוא יודע טוב מאוד לאן הוא הולך. הוא מרים, הוא, באיזשהו מקום, מרים לוויילד להתנשא עליו כל החלק הראשון של המשפט.

נועה: וזה קורה.

איילת: כדי שהוא כאילו יצא…

נועה: הוא נופל במלכודת הזאת בצורה מרהיבה.

איילת: אבל, הוא כאילו נופל, כי בשרוול הוא הרי מחזיק את העדויות האמיתיות.

נועה: לא, אני מתכוונת שוויילד נופל במלכודת ומתנשא עליו.

איילת: בגלל זה, הוא שופט קודם את היצירה, ובגלל זה ויילד אומר לו, 'מה אתה שופט את היצירה במילים', כאילו בסיכום.

נועה: זה רק ספר.

איילת: זה רק ספר. אז הוא אומר 'תמשיך, תמשיך' (צוחקת), כאילו…

נועה: אבל הם לא...

איילת: כי הוא רוצה, הרי, מבחינתו, לשפוט את היצירה משרת משהו גדול יותר בציבוריות הבריטית. הוא רוצה להוקיע גם את היצירה ולא רק את היוצר.

נועה: הוא רוצה להרוס את… לא רק את ויילד האיש, אלא את ויילד האמן. כל, מה שנקרא, he stands for.

איילת: נכון.

נועה: אבל אנחנו לא מגיעים אפילו לשלב הזה במשפט הראשון, מכיוון שבית הדין יוצא לארוחת צהריים, וכשהם חוזרים, ויילד חוזר עם הכרזה מאוד מפתיעה. הוא בעצם מקבל על עצמו את הדיבה. הוא לא ממשיך עם המשפט.

איילת: אבל זה בגלל שכבר נשתלו הרמזים שאומרים שיש בידיהם…

נועה: עוד עדויות.

איילת: מכתבים, עדויות, מסמכים…

נועה: והוא לא רוצה שהם יוקראו, ובעיקר הוא גם לא רוצה...

איילת: שהולכים לסבך אותו, של נערים שהוא שידל בכסף.

נועה: כן, אבל הוא גם מאוד לא רוצה להעלות את בוזי על דוכן העדים. זאת אומרת, הוא יודע שבוזי מאוד רוצה לדבר נגד אביו והוא לא רוצה להעביר אותו את החוויה הזאת.

איילת: אולי הוא מפחד (מגחכת) שבוזי יפיל אותו.

נועה: אבל בסופו של דבר, זה ממילא קרה. זאת אומרת, הדבר היחיד שהוא מצליח להשיג בכך שהוא מקבל על עצמו את הדיבה הזאת, זה למנוע מבוזי לעלות על דוכן העדים. הוא כבר יודע, בשלב הזה, שהכל אבוד. ואכן, כשהוא עוזב את בית המשפט חבריו מנסים לעודד אותו לברוח, לעלות לספינה, לנסוע לצרפת, ששם ראו מעשה סדום באופן הרבה פחות חמור מאשר בבריטניה באותם ימים. הוא מסרב, אמא שלו גם, זה מה שאמרנו לפני כן, אומרת לו 'אל תיסע'.

איילת: כן, תתמודד!

נועה: תתמודד, תהיה גבר (נאנחת) והוא באמת נשאר. באים השוטרים, עוצרים אותו, סוחבים אותו לתחנת בואו (Bow) ומעמידים אותו למשפט פלילי ששם המדינה בעצם נגד אוסקר ויילד. ראש הממשלה הוא מאהב לשעבר של בנו המת של קווינסברי עכשיו. קווינסברי מאיים עכשיו על ראש הממשלה בכך שיחשוף את עברו אם לא ידאג לכך שוויילד ישלם על פשעיו. ואז התעתיקים של המשפט השני, הפער בינם ובין האופן היהיר והבאמת שנון ומצחיק ומתנשא ומכעיס כל כך שוויילד מתנסח במשפט הראשון, הפער הזה הוא ממש בלתי נתפס. זאת אומרת, אם בהתחלה הוא באמת הטווס - ויילד, המלך של העיר, הנסיך המאושר והמסכה נמצאת במקום, במשפט השני היא יורדת והוא מבין שגם הוא יורד יחד איתה שאולה. ואז מגיעה השאלה של התובע, אותה שאלה מפורסמת על מהי האהבה שאין לומר את שמה, או שלא יכולה לומר את שמה, the love that dares not speak its name, אינה מעזה, שזו אגב שורה משיר של בוזי במקור.

איילת: שהיה גם משורר…

נועה: היה משורר…

איילת: …לא רע.

נועה: והמכתבים, אגב, של ויילד לבוזי מובאים כעדות במשפט, ואז ויילד נושא את אחד מהנאומים החשובים והעצובים בחייו, מסביר מהי אותה אהבה שלא מעיזה לנקוב בשמה.

"במונח אהבה שאי אפשר לנקוב בשמה מתכוונים בימינו לחיבה העמוקה שחש גבר מבוגר כלפי גבר צעיר, כמו החיבה ששררה בין דוד ויהונתן, כמו זו שעליה ביסס אפלטון את הפילוסופיה שלו, כמו זאת שאפשר לראות בסונטות של מיכלאנג'לו ובאלה של שייקספיר. זאת חיבה עמוקה ורוחנית, טהורה כשם שהיא מושלמת. היא מכתיבה יצירות אמנות דגולות. זאת אהבה יפה, נאותה, אצילית ביותר. אין בה שום דבר לא טבעי. היא נוגעת באינטלקט והיא מתקיימת שוב ושוב בין גברים בוגרים וצעירים. המבוגר ניחן באינטלקט והצעיר ממנו בכל התקוות וזוהר החיים הפרוסים לפניו. והעולם אינו מבין, העולם לועג לאהבה. ולפעמים, קושר בגללה את הגבר האוהב ולמוד הקלון".

איילת: כל כך… (נאנחת)

נועה: וזה גם מה שקרה לו. הוא נמצא אשם, הוא נשלח לשני בתי כלא בעצם אחד אחרי השני, קודם פנטונוויל, שהיה בית כלא נורא ואיום, ואחר כך לכלא רדינג.

איילת: ושם קצת התנאים היו...

נועה: טיפה יותר טובים.

איילת: עשה עבודה שהיא עבודה כזאת… Tidias כזאת.

נועה: הוא בעצם הלך על מין הליכון כזה, זה מין מדרגות, כמו גלגל מדרגות כזה שהולכים עליו, והצעדים של האסירים מפעילים גלגלי שיניים שמתניעים טורבינות ו...

איילת: כן.

נועה: שמונה שעות ביום, הפסקות מאוד מאוד קצרות. הוא נפל פעם אחת מהגלגל הזה, חטף מכה, ניקב את אוזנו, עור התוף שלו. יצא משם אחרי שנתיים שבר כלי, צל אדם, ממש.

איילת: שדוף, רזה, הוא היה חולה עגבת עוד קודם.

נועה: כן, אבל היה מטופל, כלומר, זה לא היה חולי ש...

איילת: עד כמה שידעו לטפל.

נועה: כן, כספית.

איילת: כן.

נועה: שיניו הושחרו בכספית הזו שבה הוא טופל.

איילת: אין ספק שטיפול בכספית זה מה שמבטיח לך אורח חיים בריא ואריכות ימים.

נועה: וגם לשכב עם זונות, זה לא בדיוק… ואז הוא משתחרר, הוא לא חוזר בכלל לאנגליה, הוא מיד עולה על ספינה, מפליג לצרפת.

איילת: ליבשת הדקדנטית.

נועה: ובינתיים, בשנים האלה, השם שלו נמחק מכל...

איילת: המחזות.

נועה: המחזות שהוצגו.

איילת: הוא כמובן ירד מנכסיו, קונסטנס התגרשה ממנו…

נועה: לקחה את הילדים, שינתה את שמם להולנד.

איילת: כן, שם נעורים, פחות או יותר. היא כן, זאת אומרת, היא נעה בין איזה, באמת, אקטים של חסד כלפיו, כמו לבשר לו על מותה של אמו…

נועה: כן, היא באה לבקר אותו בכלא…

איילת: זמן לא רב, אחרי שהוא היה בכלא, הוא כותב, הוא כותב בטקסט המאוד מעציב, 'ממעמקים' אז הוא כתב: "מקץ שבוע אחד למאסרי ואני הובאתי הנה, שלושה חודשים עברו, והנה אמי מתה. אין איש יודע עד כמה אהבתי ועד כמה הערצתי אותה. מותה היה לי למין פלצות פתאום, ואני, שלפנים הייתי מושל של השפה, איני מוצא מילים להביע בהן את צערי ואת כלימתי מאודי, ואפילו באותם הימים, שעמדתי על ראש מרומי האמנות שלי, לא הייתי יודע להלביש מכאוב נורא שכזה, את המילים המקבילות אליו, ולבוא עד חקר הניבים הנשגבים, ההולמים את חיזיון הארגמן, של הייסורים שלי, שלא יתוארו כלל בדברים. היא ואבי הנחילוני שם, שמילאו אותו כבוד ותפארה, לא רק במקצוע הספרות, האמנות, הארכיאולוגיה והמדעים, אלא גם בתולדות ארץ מולדתי וההתפתחות הציבורית של עמי. את השם הזה חיללתי אני לנצח. שמתי אותו למשל ולשנינה בזויה בפי בני אדם בזויים. השכנתי אותו לארץ, עד לטיט חוצות. הסגרתי אותו בידי בני אדם זדים, אשר נהגו בו בזדון, וביד אויבי הסגרתי אותו אשר בפיהם נעשה לשם נרדף עם שיגעון. את אשר סבלתי באותם הימים, ואת אשר אני סובל עד היום הזה, אותה לא יכתוב שום אדם בעט, ולא יספר נייר לקורא".

נועה: גם לא יכול היה. בתקופה הראשונה למאסר שלו לא היה לו נייר, ולא נתנו לו עט. וגם אחר כך, כשנתנו לו נייר ועט ועליהם הוא כתב באמת את הטקסט הזה, שנקרא De Profundis, ממעמקים. הוא היה צריך לכתוב ובסוף כל יום להפקיד את הניירות שלו אצל השומר, אצל הסוהר, ורק בשחרורו הוא קיבל בחזרה את הניירות האלה. היה בעצם מין מכתב לבוזי, שבו הוא עושה סיכום של הרומן שלהם, של החיים שלהם ביחד. מאוד חשוף, ומאוד אפילו קטנוני ומתחשבן, אבל נוקב, יפה. ועם עצמו, עם התהומות שהוא עצמו הגיע להם מול עצמו, מול האמונה שלו, מול ההורים שלו, אז החיים שלו שאחרי הכלא לא חזרו למה שהם היו קודם. קונסטנס אמרה לו שאם הוא רוצה לראות את ילדיו הוא יכול, אבל הוא חייב להבטיח שהוא לא יראה שוב את בוזי.

איילת: זה פשוט כל כך עצוב.

נועה: והוא לא הצליח.

איילת: כאילו יש שם איזה פתח, ואפילו הבן שלו והנכד מדברים על זה, שכאילו הייתה שם הזדמנות להתאחד שוב, לראות שוב את הילדים.

נועה: אבל הוא היה מכור. הוא היה מכור לאהבה הזאת עם הגבר הזה שהתעלל בו.

איילת: ואחר כך גם לאלכוהול. זאת אומרת, גם בשביל לשכוח, בשביל להתמודד, בשביל...

נועה: וזאת הייתה מערכת יחסים מאוד, מה שאנחנו היינו היום מגדירים כמתעללת, והוא לא הצליח להתנתק ממנה.

איילת: וזה דווקא מין היפוך כזה, כי כאילו הוא היה המבוגר, הוא היה הגבר ה...

נועה: זה לא אומר כלום.

איילת: כן, אני חושבת שדווקא במובנים האלה, של סיפורים… כי, תראי, אפשר היה לראות את זה. באמת, אני כל הזמן, כאילו יש משהו בסיפור של ויילד שכל הזמן קורא למין היסטוריה חליפית כזאת, של כל מיני תסריטים. מה היה קורה אם הוא היה עכשיו, מה קורה אם הוא היה בשנות ה-80, מה היה קורה… זה כאילו מגפת האיידס לעומת מיטו, כולל מיטו בקהילה. הוא שידל נערים קטינים. כל מיני דברים שהיום היינו אומרים, מי הקורבן פה? מי הזה… אבל מה זה כל כך מורכב…

נועה: הוא שידל נערים קטינים שסחטו אותו אחר כך כלכלית, כדי שהם יוכלו למכור אותו. יש כאן הרבה קורבנות.

איילת: נכון, נכון.

נועה: וזה כל מיני סוגים של תוקפנים.

איילת: זה לא שחור ולבן, וזה לא… זאת אומרת, יש פה משהו שהחברה עם העיוותים שלה מייצרת עוד עיוותים ועוד רוע אנושי שיוצא ומקטין את האחר, מעוות אותו, משתמש בכוח, בפרסום, לכל מיני כיוונים.

נועה: נכון.

איילת: זאת אומרת… וגם המערכת יחסים הזאת עם בוזי, שכאילו, מי החזק פה? מי החלש? מי הבוגר? מי הקטין?

נועה: לא, הוא לא היה קטין.

איילת: אבל הוא כן היה צעיר באופן מובהק, והוא שיחק בו מהרגע הראשון, וכאילו, יצר בו גם את הכמיהה הזאת שהוא כל הזמן לגלג עליו, 'שאני אהיה איתך? גבר שמן…'

נועה: מבוגר ושמן…

איילת: ומכו… כאילו, הוא ממש העליב אותו כל הזמן, ויצר בו את הצורך.

נועה: והוא באמת היה דוריאן. כלומר, זה מדהים עד כמה, במובנים רבים, הרומן חזה או הקדים את הפיצול הזה.

איילת: איזו דמות אכזרית.

נועה: אכזרי, לא מוסרי, שאפילו כשהוא מנסה לעשות טוב הוא רואה בדיוקן איזה תו של צביעות והוא מבין שזה לא באמת היה הדבר.

איילת: כי הוא לא מסוגל.

נועה: ואז הורס את עצמו, אין לו שום תקומה, אין לו שום גאולה לדופלגנגר המפלצתי הזה. באמת אחד המיתוסים המודרניים המדהימים ביותר שנוצרו, אני חושבת לצד פרנקנשטיין, עומד שם, כמובן, לא הדוקטור אלא המפלצת. ועומד שם באותו גובה.

איילת: ספציפית, הסיפור הזה גם כל כך מתכתב עם פו, שדיברנו עליו בפרקים הקודמים.

נועה: כן, נכון.

איילת: גם על הדופלגנגר, גם על התמונה שמשתנה, או שהאומן שמתאהב בתמונה והתמונה גוזלת את חייה של המצוירת בעצם.

(נועה מהנהנת בהסכמה)

איילת: אז ממש יש לנו את המקבילה הזאת.

נועה: ובסוף יש לנו את היצור הזה שהפך את עצמו ליצירת אומנות.

איילת: כן.

נועה: שמשמיד את עצמו. שזה בעצם מה שוויילד עושה בסופו של דבר בחוסר היכולת שלו להתנתק מבוזי, להשתקם, לא יכול לרסן את עצמו שלא לתבוע את קווינסברי, שלא להפגין את השנינות שלו במשפט. כלומר, באמת כמו שאת אומרת, כל כך נקודות יציאה היו לסיפור הזה, כל כך הרבה דרכים שלא נלקחו. ובסופו של דבר, הוא מסיים את חייו בחוסר כל במלון מפורעש ונוראי בפריז. והוא אומר לאחד החברים היחידים שנשארו איתו, "אני והטפט מנהלים דו קרב לחיים ולמוות. אחד מאיתנו יצטרך ללכת", כי הוא לא איבד את את החוש האסתטי שלו, לא את חוש ההומור שלו, לא את היכולת שלו לטבוע משפטים מרהיבים.

איילת: זה רובי רוס, החבר האחד, האהוב לשעבר, שנשאר נאמן לו, אולי היחיד.

נועה: ואכן הוא הולך לעולמו, שם במלון המפורעש הזה בגיל צעיר מאוד, יחסית, והופך להיות הקדוש הפטרון של ההומוסקסואלים, אבל גם למי שהמצב שלהם בבריטניה מידרדר באופן מדהים בעקבות המשפט שלו. זאת אומרת, עד אז זה היה ידוע.

איילת: Don't ask, don't tell…

נועה: בדיוק. לא שאלו שאלות. הפחד בקהילה אחרי המשפט שלו והמאסר שלו היה אדיר. אנשים נכנסו עוד יותר עמוק לתוך הארון, לקח להם הרבה מאוד זמן לצאת ממנו. וגם לא, זאת אומרת, אני חושבת שהיום הרבה מהמחקר על ויילד מסתייג מהליהוק שלו לתפקיד הקדוש הפטרון של ההומוסקסואלים ככאלה. כלומר, הרבה יותר סביר היום להניח שהוא היה בי. היו לו פרשיות אהבים עם נשים, הוא אהב נשים, גם רוחנית וגם פיזית. וגם גברים. אני לא יודעת אם הוא היה מגדיר את עצמו באותו אופן שבו ההומוסקסואלים מגדירים את עצמם היום. זה היה מבחינתו דבר, זה גם עולה ב-De Profundis, כאילו מאוד פרטי. הוא לא רואה את עצמו כסמל של איזושהי קהילה, כחלוץ של איזשהו ציבור.

איילת: לא, אבל באמת נדמה, כאילו גם לקרוא את דוריאן גריי, אם אנחנו כל הזמן משווים את היצירה לחיים עצמם, שיש פה באמת איזו אהבה של אידאל יופי, של אידאל הדמות שהוא שואף להיות, שהוא מאוהב. זה באמת הנרקיסוס הזה.

נועה: נכון, זה הדייג ונשמתו.

(נועה ואיילת מגחכות)

איילת: כן, זה כל הזמן להיות מאוהב באיזו דמות, כשזה גבר מול גבר זה כאילו בדיוק האידאל הזה שהוא מתאר, של ההשתקפות הצעירה של עצמך, הנצחה של עצמך. אז כאילו יש שם איזה משהו מעבר רק לנטייה או המשיכה. אבל בזאת אנחנו חייבות לסיים, איזה פרקים ארוכים, ועדיין לא סיימנו.

נועה: אני לא רוצה להיפרד.

איילת: כן, קשה, קשה להיפרד מוויילד. הוא באמת דמות כל כך טרגית, כובשת ו...

נועה: מחושבת.

איילת: כן, ומקרינג'ה תוך כדי…

(צוחקות)

נועה: וואו, אוקיי, זאת הטייה שלא שמעתי מימיי.

איילת: בשביל זה אנחנו כאן. אז תודה לדניאל שבתאי ותודה לך נועה מנהיים.

נועה: תודה איילת טריאסט.

איילת: תודה לגלצ, ואנחנו האחיות גרים. ואתם יכולים למצוא אותנו בפייסבוק ובשלל יישומוני ההסכתים.

עד הפעם הבאה, ביי ביי.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה