top of page

האחיות גרים - ג׳יימס מתיו ברי

פרק מאה עשרים ושמונה ובו נחפש צללים וילדים אבודים וננסה בכל כוחנו להאמין בפיות.

 

פתיח: האחיות גרים, נועה מנהיים ואיילת טריאסט יוצאות לתרבות רעה.

פרק מאה עשרים ושמונה ובו נחפש צללים וילדים אבודים וננסה בכל כוחנו להאמין בפיות.

"בוודאי תיווכחו בעצמכם שקשה לעקוב אחר הרפתקאותיו של פיטר פן אם אינכם מכירים את גני קנסינגטון. הגנים נמצאים בלונדון, עיר מגוריו של המלך, ואני נהגתי לקחת לשם את דיוויד כמעט בכל יום, אלא אם הוא נראה סמוק במיוחד. אף ילד עוד לא ראה את הגנים במלואם, כי מהר מאוד מגיע הזמן לחזור הביתה. הסיבה לכך שהזמן לחזור הביתה מגיע מהר היא שאתם צריכים לישון בין שתיים עשרה לאחת, אם אתם קטנים כמו דיוויד. אם אמא שלכם לא הייתה כל כך נחושה בדעתה שאתם חייבים לישון בין שתיים עשרה לאחת, הייתם מן הסתם מספיקים לראות את הגנים במלואם. הגנים גובלים מצד אחד בטור אינסופי של אוטובוסים, עליהם שולטת האומנת שלכם ביד רמה כל כך, עד כי די בהנפת אצבע שלה לעבר אוטובוס כלשהו על מנת שיבלום מיד. לאחר מכן היא חוצה איתכם בבטחה לצד השני. לגן יש כמה שערים, לא רק אחד, אבל זה האחד שדרכו אתם נכנסים תמיד, ולפני שאתם נכנסים, אתם משוחחים עם האישה עם הבלונים שיושבת ממש ליד השער. היא אף פעם לא תגיע קרוב יותר אל הגנים, כי אם תרפה מהגדר ולו לרגע, הבלונים יישאו אותה אל על והיא תרחף ותעוף משם. היא יושבת בכריעה איתנה כי הבלונים תמיד מושכים אותה, והמאמץ גורם לפניה להאדים. פעם החליפה אותה אישה חדשה, כי האישה קודמת הרפתה מהגדר, ודיוויד ריחם מאוד על הקודמת, אבל מאחר שכבר הרפתה הוא הצטער שלא היה שם ולא ראה את זה. " [צוחקות]

איילת: אוי, האיש הכיר ילדים.

נועה: דיוויד, דיוויד המסכן.

איילת: כן. אז מיהו דיוויד? ואיך הוא נכנס לשם?

נועה: רגע, מי אנחנו?

איילת: יותר מעניין מיהו דיוויד, אני לא יודעת...

נועה: זה רק כי את מרגישה בטוחה בעצמך, איילת.

איילת: נכון, וגם בגלל שיש את האות הזה שאהוד גרף מקריין בו בפתיחה...

נועה: אז את אומרת… אנשים לא מתבלבלים?

איילת: שאומר שאנחנו האחיות גרים ושאת נועה מנהיים.

נועה: ואת איילת טריאסט.

איילת: כן, כן, בסך הכל מה שנקרא, אמת ידועה היא.

נועה: האמת המקובלת על כולם.

איילת: שאנחנו האחיות גרים ואנחנו פה בגלי צה"ל מדי רביעי ב-8 וחצי או בשלל יישומוני ההסכתים, you know it, you know the drill.

נועה: ואנחנו בספר השני אה...

איילת: בתת הסדרה!

נועה: סדרת הבת.

איילת: תור הזהב.

נועה: תור הזהב של ספרות הילדים הבריטית, ואם דיברנו בשבוע שעבר על 'אליס בארץ הפלאות', אנחנו השבוע מדברות על 'פיטר פן'.

איילת: ליתר דיוק אנחנו מדברות על ג'יימס מתיו ברי.

נועה: נכון, עכשיו אני לא יודעת אם ידעת, איילת, אבל אליס פגשה את פיטר.

איילת: זה מקסים בעיני. כלומר אליס לידל פגשה את פיטר לואלין-דיוויס.

נועה: אליס לידל פגשה את פיטר לואלין-דיוויס, אחד מהילדים שהיוו את ההשראה לדמותו של פיטר פן, שאנחנו תיכף נספר קצת עליהם, ועל האיש שהפך אותם לילדים האלה שלא גדלים. אז ההשראות האמיתיות נגיד לשניים מהגיבורים הגדולים ביותר של ספרות הילדים פגשו זה בזה. כשאליס לידל נסעה לארה"ב, היא פגשה שם את פיטר לואלין-דיוויס, שהתגורר שם באותה תקופה. ואנחנו לא יודעים הרבה על הפגישה הזו מעבר לעובדה שהיא התרחשה, אבל אני רק יכולה לדמיין איזה רגע מטורף זה היה.

איילת: או שזה הרגע סתמי לחלוטין…

נועה: ממרחק הזמן זה נראה...

איילת: כמו מפץ גדול.

נועה: רק היינו צריכים להביא לשם את כריסטופר מילן… [צוחקת]

איילת: זו היתה פגישה משמחת… [ציניות]

נועה: וכולם היו יכולים לשבת ולהתלונן על הגברים שהביאו אותם לשם.

איילת: לבכות על מר גורלם.

נועה: אבל בואי, בואי נחזור להתחלה. כמו צ'רלס דודג'סון, הלוא הוא לואיס קרול, גם ג'יימס מתיו ברי בא ממשפחה מאוד מרובת ילדים, אחד מעשרה אחים ואחיות.

איילת: אבל בעוד שדודג'סון בסך הכול נולד למשפחה מאוד שמחה, משפחה כפרית מרובת ילדים, אבל הריבוי הזה היה דווקא חיובי.

נועה: ילדים זה שמחה.

איילת: בדיוק, וגם פשוט לא הייתה בעיה של כסף כמו אצל האורג הסקוטי, שהיה אביו של מתיו ברי. ושם הייתה בעיה רצינית. כלומר התחלת להזכיר את תמותת הילדים בתקופה הוויקטוריאנית. ההערכה היא שתמותת התינוקות הייתה זה פי 10 מהיום באופן כללי, ואם מסתכלים. רק על שכונות עוני, אז מחצית מהתינוקות מתו בטרם הגיעו לגיל שנה. ועד גיל 5 בכל השכבות החלשות, כולל שכבות של משרתים, של חקלאים גם 50% מהילדים לא שרדו עד שנתם החמישית. כלומר, באמת ילדים חיו על זמן שאול. הרעיון אולי של הארקדיה הזו, לא רק בגידול הילדים עצמם, אלא בעצם העובדה שצריך היה לייצר עולם חליפי בשביל נפשם של המבוגרים שנשארו לבדם מאחור.

נועה: שנחבטה שוב ושוב עם מותם של הילדים.

איילת: מצד אחד זה אולי יצר איזה סוג של קהות רגשית בעולם האמיתי, ומצד שני אולי רצון לאיזושהי פנטזיה על עולם טוב יותר שאליו הולכים כל הילדים האלה, אם גן העדן לא היה מספיק...

נועה: אני לא יודעת אם באמת הייתה קהות רגשית כזו. אנחנו מדברים על התקופה שבה נולד ברי, אז אנחנו עדיין באמת בתקופה הוויקטוריאנית שמאוד מושפעת מרעיונות של התנועה הרומנטית, ששמה דגש על ומעלה על נס את הרגישות ואת הזיקה הזו, גם לילדות וגם לטבע. אני מאמינה שהכאב היה גדול.

איילת: אני לא מדברת על כאב, אלא על פרקטיקות שהן יותר אולי קשוחות, ממשטרות.

נועה: נכון, אבל אני לא חושבת שזה נובע מהיעדר רגש או חיבה, להיפך. באיזשהו אופן אם דיברנו הרבה על פולחן הילדות בפרקים הקודמים, אז יש גם פולחן מוות מקביל מאוד מאוד פורה בתקופה הוויקטוריאנית. זה הופך להיות ממש טקס מאוד מאוד מפותח ומדוקדק, עם הרבה מאוד כללים וחוקים שצריך לעקוב אחריהם, כדי שהאבל שאת מפגינה יצוין כראוי. והמוות שאנחנו מדברות עליו כאן ספציפית, ואם שאלנו מי זה דיוויד אז ה"דיוויד" במקרה הזה, למרות או אולי בגלל שהיה לו אח בשם הזה, ברי נותן את השם הזה לילד שמלווה את הגיבור בסיפור 'פיטר פן בגני קנסינגטון'.

איילת: שזו הגרסה הראשונית, המוקדמת.

נועה: נכון, שבה פיטר עוד תינוק ממש.

איילת: בגרסה הזו פיטר הוא פשוט תינוק שעף מהחלון. הוא לומד לעוף יחד עם הציפורים ולא ברור אם הוא חצי ילד חצי ציפור, הוא מן יצור. וכשהוא מצליח ללמוד מחדש לעוף, יש שם איזה עניין עם התעופה שפעם הוא מצליח ופעם לא, ואז הוא מצליח מחדש לעוף ולהגיע אל חלון חדרו הסגור, ורואה מבעדו: כבר יש תינוק אחר...

נועה: הוא הוחלף. זה סיפור גם שעוסק הרבה ביחסי אחים, כי זה דבר שבאמת היה מאוד בסיסי בילדות של ג'יימס מתיו ברי. כשהוא היה בן 6, אחיו הגדול, הנערץ והאהוב דיוויד שהיה בן 13 או 14...

איילת: כמעט, יום לפני יום הולדתו ה-14.

נועה: אוי ואבוי לי… יצא להחליק על אגם קפוא, נפל וסדק את גולגלתו ומת. אימא שלהם נכנסה לדיכאון עמוק מאוד בעקבות זה. סיפור קורע לב שגילי בר-הלל, שתרגמה את 'פיטר פן' וגם הוסיפה לו הערות מביאה, שהוא ישב ליד החדר של אימא שלו ובכה בקול, ואחותו באה ושאלה אותו למה הוא עושה כל כך הרבה רעש, אז הוא אמר שהוא רוצה שאמא שלו תזכור שיש לה עוד ילד. פעם אחת הוא התלבש בבגדים של דיוויד והופיע פשוט ליד המיטה של אימא שלו כשהוא שורק את השריקה שאחיו נהג לשרוק עם הידיים בכיסים כמו שאחיו נהג לשים אותן, והיא הייתה מזועזעת. הוא כותב על זה בזיכרונות שלו שנים לאחר מכן, שהוא לא הבין כמה כאב הוא בוודאי מסב לה, הוא פשוט רצה להחיות את האח המת, להיות האח המת, להיות בן אהוב, שהיא תראה אותו.

איילת: צריך להבין שהדיכאון שלה באמת הוביל להזנחה שלו. זאת הייתה ממש הזנחה פיזית, כי יש טענה שהוא סבל מגמדות פסיכו-סוציאלית. כלומר מצב שבו הוא לא גדל כמו שצריך.

נועה: כי הוא לא ניזון כמו שצריך.

איילת: הוא לא ניזון, לא טופח. באמת הוזנח והוא היה בגובה של מטר וחצי. הוא היה אדם צנום.

נועה: גבר מאוד נמוך יחסית.

איילת: אז גם תמותת הילדים, גם הסיפור הספציפי הזה של ברי. אממ… כאילו מעניין איך הדברים האלה באים לידי ביטוי בטקסט עצמו, באיזשהו אופן. אולי נדבר על זה ביתר הרחבה בפרק על הספר עצמו. אבל ממש בפתיחה יש איזה עניין עם הכסף, גם נוכח, למשל העובדה שיש עוני.

נועה: רגע, אבל הפתיחה של מה? לא סיפרנו אפילו על מה הסיפור… את רוצה לספר את זה יותר בהרחבה בפרק הבא. זה בסדר אבל אה...

איילת: כן, רק רציתי להזכיר את עניין העוני במקרה הזה, ושמר דרלינג ממש עושה מין חישובים מתמטיים 'האם נוכל לשמור אותה', את וונדי, את הילדים - כמה כסף יש לנו? זו מן התחשבנות טיפשית כזאת על הסכומים נורא פעוטים.

נועה: וגם משועשעת במידה מסוימת, אנחנו לא חושבים שההורים האלה עומדים לזרוק את הילדים שלהם לרחוב, אבל גם קצת כן...

איילת: כן, משהו לא לגמרי ברור בדינמיקה הזו.

נועה: ואפרופו ההזנחה שברי עצמו חווה, אז האומנת של הילדים האלה, כי אין כסף לאומנת "אמיתית", היא כלבה, "ננה".

איילת: הלוואי על כולנו.

נועה: אבל היא אומנת מהממת. היא כלבה מהממת.

איילת: מושלמת.

נועה: אגב, מתבססת על כלבו של ברי עצמו "פורטוס".

איילת: נכון, מה שמקשר אותנו לספר אחר שדיברנו עליו... זה מעניין הדמות של ננה, כי באיזשהו מקום היא מייצרת איזושהי חריגה בעולם המציאותי עצמו. זאת אומרת שאם 'ארץ הפלאות' שלנו היא מגודרת, במקרה של 'פיטר פן' יש איזה חריגה כזאת.

נועה: הו, אני הולכת לדבר על זה הרבה בפרק הבא… יש למה לחכות...

איילת: באמת, בהתייחסות הזאת, ננה היא מין דמות כזאת שהיא לא לגמרי מוסברת. כלומר לא נטען שהיא כלבה מדברת, אבל היא כן אומרת כל מיני דברים, רק לא ברור איך...

נועה: כן, היא מבינה הכול.

איילת: היא עושה כל מיני פעולות שהן בהחלט מפתיעות ביחס לכלבת סן ברנרד.

נועה: ועל הבמה כמובן גילמה אותה שחקנית שלבשה חליפת פרווה, אבל לפני כן אנחנו חייבות להסביר איך הגענו לבמה, מכיוון שמלהיות בנו המוזנח של אורג עני ואם בדיכאון, ברי הופך להיות אחד המחזאים הנערצים, העשירים והמצליחים של זמנו. כשהוא מגיע ללונדון הוא מתחיל לכתוב מחזות. מעטים, אם לא כלום מהם, עולה היום על הבמות. זאת אומרת, תהילתו של 'פיטר פן' פשוט האפילה על כל הקריירה שלו. הרבה מהם התיישנו, הרבה מהם היו מאוד נכונים לתקופתם. היו קומדיות, הם היו קומדיות על יחסי מינים הרבה פעמים, דבר שהיה מאוד בעייתי מבחינתו של ברי, אבל הוא היה מחזאי מאוד מאוד מצליח, כשהוא כתב את המחזה על פיטר ו-וונדי. המחזה הזה נולד בעצם, הסיפור הזה נולד כמו הסיפור של 'אליס בארץ הפלאות' שעליו דיברנו בפרק הקודם - ממפגש עם ילד.

איילת: או כמה ילדים, שלושה במקרה הזה. גם פה יש לנו שילוש, שימי לב.

נועה: נכון, אליס ואחיותיה.

איילת: רק במקום שילוש נשי, אנחנו הפעם שילוש גברי.

נועה: שהופך להיות חמישה, כי ב-1896 בגני קנסינגטון, שעליהם כבר שמענו, ג'יימס מתיו ברי פוגש בג'ורג', ג'ק וכמובן פיטר, ילדיהם של ארתור וסילביה לואלין-דייוויס.

איילת: אגב, ג'ורג' דרלינג ג'ק, גם הוא מופיע...

נועה: כן, והקשר עם השלישייה הזו, ואחר כך גם עם שני אחיהם, מייקל וניקו, הופך להיות הציר המרכזי של חייו של ברי. לברי עצמו לא היו ילדים. הוא היה נשוי לשחקנית מרי אנסל בנישואים, שמכתביו של ברי, אנחנו יודעים שהיו לא מאושרים. הם התגרשו באיזשהו שלב. ברי היה מסובך כי הוא כבר היה מחזאי מאוד ידוע ואהוב. זאת אומרת הם היו סלבריטיז, היא הייתה שחקנית והוא היה מחזאי. אז זה לא היה פשוט. היא בגדה בו, או יותר נכון, ניהלה מערכת יחסים עם גבר אחר, כי במסמכי הגירושים היא העידה שהנישואין ביניהם מעולם לא מומשו. אז היה משהו מאוד מאוד לא פתור שם… מבחינת מערכת יחסיהם.

איילת: כן, צריך אבל אולי גם לעשות איזושהי כוכבית, שאי מימוש נישואין זה חלק מדרך...

נועה: נכון, אחרת היא הייתה צריכה לטעון שהיה ניאוף, אז יכול להיות שהטענת אי מימוש נועדה רק כדי לאפשר לה לצאת מהקשר הזה באופן ששומר על כבודה. אבל יש לנו את חוות דעתו של ניקו לואלין-דייוויס שכתב...

איילת: שהיא קשה...

נועה: שכתב על מי שהוא קרא לו 'דוד ג'ים'. כי גם במקרה של ג'יימס מתיו ברי ומערכת היחסים המאוד הדוקה שלו עם ילדיהם של ארתור וסילביה, ששניהם מתו מסרטן, שניהם בגיל 44.

איילת: זה סיפור באמת טרגי.

נועה: זה סיפור נורא. והם השאירו את הילדים, בחלקם, להשגחתו של ידידם המסור עד כדי אובססיבי, הנדיב באופן מופגן ומטריד, החטטן והחודרני באופן לפעמים שובה לב ולפעמים 'מקריפ', ג'יימס מתיו ברי וסבתא שלהם. אז הם השאירו את הילדים באחריותו.

איילת: הוא אימץ אותם לאחר מותם.

נועה: והייתה הרמת גבה... אנחנו כבר לא בתקופה הוויקטוריאנית, אנחנו כבר לא בתקופה הפדופילית במובן של אהבת הילדות הגורפת הזאת שבה פועל וחי צ'רלס דודג'סון, לואיס קרול. אנחנו כבר במרחב שמרים גבה על מערכת היחסים הזו.

איילת: במרחב פרוידיאני.

נועה: אנחנו בתקופה שבה פרויד חי וכותב, אבל ניקו טוען ואומר: "קשה לי להאמין שדוד ג'ים חש אי פעם מה שניתן לכנות התעוררות במאוויי הסבך כלפי אדם כלשהו גבר, אישה או ילד. כל שאוכל לומר בוודאות הוא שמעולם לא שמעתי מילה ולא ראיתי רמז כלשהו למשהו שמתקרב להומוסקסואליות או לפדופיליה. מכל האנשים שהכרתי בחיי, ברי היה השנון ביותר, הנעים ביותר לשהות במחיצתו וגם הכי פחות מעוניין במין. הוא היה תמים לגמרי, ולכן יכול היה לכתוב את 'פיטר פן'".

איילת: גם זה חלק מהרצף...

נועה: נכון.

איילת: פשוט חוסר עניין במין.

נועה: ואם דיברנו בפרק המקדים לתת הסדרה הזו על העובדה שאנחנו בעצם במין תקופת החביון של ספרות הילדים, אז אין בעיניי ספר שממחיש את זה וממש עוסק בדבר עצמו יותר מ'פיטר פן'. אני אשמח, ארצה, אשתוקק ואף אעמוד על כך שנרחיב עוד בפרק הבא, ובינתיים נישאר עם ברי עצמו.

איילת: עם הביוגרפיה.

נועה: חמשת הילדים הללו אומצו אחרי מות הוריהם ע"י ג'יימס ברי, אחרי שהתגרש מאשתו.

איילת: יש איזה משפט יפה גם על היצירה של 'פיטר פן' או על מקור ההשראה כי זה לא שפיטר הוא השראה לפיטר, אלא "יצרתי את פיטר", הוא כתב "בכך שחיככתי את חמישתכם יחד כמו שפראים מדליקים אש על ידי חיכוך של שני מקלות".

נועה: פשוט ציטוט נפלא.

איילת: אז הוא באמת הלחים פה את כל ילדי לואלין-דיוויס לכדי דמות אחת של ילד שמסרב להתבגר, או לא יודעת אם מסרב זה המינוח הנכון, אבל wouldn’t grow up זה המינוח.

נועה: ואם דיברנו על צ'רלס דודג'סון, הלוא הוא לואיס קרול, שאמר שהוא לא סובל בנים קטנים, הוא רק אוהב בנות, אז לברי הייתה חיבה לבנים יותר מאשר לבנות. הוא ראה בנות, או ילדות, כמין אמהות לעתיד.

איילת: כן, וזה הלחיץ אותו.

נועה: מין 'mothers in waiting', כאלה אימהות בהתלמדות. אבל בכלל הוא, שילדים לא מעניינים אחרי גיל 12, ושגיל שנתיים הוא תחילת הסוף. כלומר באמת הייתה לו נקודת מבט מאוד עגומה על בגרות ועל התבגרות, שכבר באה ממקום הרבה יותר מודע, אני חושבת, מזה שהיה ללואיס קרול. רוב יצירתו בכל זאת הייתה יצירה למבוגרים. גם המחזה, שעלה לראשונה ב-1904, לא נכתב לילדים. הוא נכתב לכל המשפחה מה שהיינו קוראים, כלומר, לא היה משהו שקודם באופן ספציפי לעולם הזה של הילדים. אהה, ואיך שכחנו?

איילת: מה שכחנו?

נועה: את ה'אללהאקבריז'.

איילת: אני לא שכחתי אותם, ממש הלכתי לדבר עליהם, אבל זו כוכבית!

נועה: הינה קבוצה שאני הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר שלה, נער המים שלה, פשוט לכבס את גרבי הקריקט שלה.

איילת: פיתחו סוגריים, תכף נסגור אותם. מדובר בקבוצת קריקט.

נועה: איזה 'פנטזי אול סטאר' קריקט זה?

איילת: איזה ביזאר זה… קבוצת קריקט שמי היו בה, אתם שואלים? קונאן דויל, וודהאוס, מילן, ג'רום ק. ג'רום, קיפלינג וה. ג'. ולס. וברי הקים אותה.

נועה: כן, והשם שלה הוא כמובן שיבוש של 'אללה אכבר'. כן, אז קראו להם: ה'אללהאקבריז'. הם המונטי פייתון של תקופתם, אם לא למעלה מזה...

איילת: אבל זאת קבוצת קריקט mind you… הם לא עסקו ביצירת מערכונים.

נועה: כן, כן, אבל בניגוד לדודג'סון שהוא באמת אדם מאוד ביישן ונחבא אל הכלים, שרק נפתח בנוכחות ילדים, יש לנו כאן אישיות אחרת לחלוטין. איש שכל חייו הבוגרים נע בין האליטה תרבותית לחברה הגבוהה. יש לו הרבה מאוד כסף, הוא עושה דברים עם הכסף הזה, תומך למשל, בבן של ידידו הטוב שנספה במשלחת לאנטרטיקה, הלוא סקוט, שהיה להם קשר מאוד הדוק בשלב מסוים של חייו. אז אנחנו פה עם אדם שהיה אדם בוגר, כלומר מחוברת היטב.

איילת: אבל באמת אם נמשיך רגע מעבר להווי המהנה הזה... הסוף, אמרנו שהסיפור הוא טרגי. ועוד לא הגענו לממדיו הטרגיים...

נועה: אני מנסה לדחות כי זה פשוט כל כך עצוב, אבל אין מה לעשות. בואי נגיד את זה מהר כמו שתולשים פלסטר. לא מספיק שילדי משפחת לואלין-דייוויס האומללים האלה איבדו קודם את אבא שלהם שנותח בפניו, ועבר גם גסיסה מאוד מאוד ארוכה, שברי היה שם לצידו, מת מסרטן כאמור בגיל 44, אז כמה שנים לאחר מכן גם אמא שלהם מתה מסרטן בגיל 44, והם נשארו לבד. ואז אנחנו מגיעים למאורע שמבחינתנו, מבחינת רבים מסמן את סוף התקופה הזאת, הסוף של תור הזהב, הסוף של הרבה מאוד דברים - המלחמה הגדולה, מלחמת העולם הראשונה. המלחמה שהייתה אמורה לשים קץ לכל המלחמות ולא עשתה את זה. הקורבן הראשון שהמשפחה הזו מעלה, היה דווקא הדוד, הוא נהרג. והקורבן השני של אותה המשפחה הזו היה ג'ורג'. ג'ורג' היה קרוב מאוד לברי. הוא היה באמת אחד האחים היותר חביבים עליו, והוא נהרג מפגיעת כדור בראשו, ב-15 במרץ, במהלך המלחמה. המוות הזה פירק את ברי, היה קשה לו מאוד להתאושש ממנו. אבל זה לא היה הסוף, כי יום אחד, כשהוא יצא מביתו, עצר אותו עיתונאי ושאל אותו מה הוא חושב על הטביעה, והוא לא הבין על מה הוא מדבר, אבל מהר מאד הסתבר לו שמייקל עם אחד מחבריו לכיתה, כשהוא היה סטודנט באוקספורד, הוא וחבר לכיתה, בשם רופרט בקסטון, טבעו בבריכת סנפורד שבנהר התמזה ב-1921. ברי קיבל את החדשות באמת באופן הכי נורא שאפשר. וזה שוב בעקבות המוות גם של מייקל וגם של ג'ורג' פשוט פירק אותו. הוא כתב: "העולם כולו שונה בעיניי עכשיו. מייקל היה במידה רבה כל עולמי. יש עוד דברים קטנים לעשות, אבל כולם טריוויאליים". הוא ממש היה מפורק לחלוטין. שוב, כמובן אני מניחה, מאמינה ובטוחה שלאחים שלו זה היה אובדן הרבה הרבה יותר גדול אחרי שהם שכלו את אבא ואמא שלהם, עכשיו לאבד שני אחים, אבל אנחנו מספרים את סיפורו של ברי ולא את סיפורם.

איילת: וגם כן הם התרחקו ממנו...

נועה: הם התרחקו ממנו וגם זה מזה. היו הרבה מאוד חיכוכים במהלך השנים.

איילת: הייתה מערכת יחסים מורכבת.

נועה: כן, סביב כסף, סביב סוכנת הבית/האומנת הוותיקה שלהם, שהיא וברי לא סבלו אחד את השני, סביב הנישואים של חלק מהאחים. כלומר ככל שהם התבגרו, החבורה הזאת הלכה והתפרקה. אבל ג'ורג ומייקל היו מאוד קרובים אליו, וסביב מייקל גם היו שמועות מאוד מכוערות, אפרופו זה שלא היה שום ספק של הומוסקסואליות בברי, אז סביב מייקל כן היו שמועות על כך שהמוות שלו, שהטביעה הזאת הייתה בעצם איזה ברית התאבדות סביב אהבה שאין לנקוב בשמה, כמו שקראו אז להומוסקסואליות. ובכלל, התאבדות הייתה מאוד מאוד מגונה.

איילת: חטא.

נועה: אבל התאבדות הייתה גם האופן שבו האח האחרון...

איילת: זה ממש איוב הסיפור הזה, הוא לא נגמר.

נועה: … שחווה טרגדיה כאן, סיים את חייו...

איילת: וזהו פיטר, בעצם האחרון שמת באופן כל כך מעורר תוגה.

נועה: הוא היה מוציא לאור. באיזשהו שלב הוא רצה להתקין ולהוציא לאור את הזיכרונות של המשפחה שלו, וישב וקרא בעצם את ההיסטוריה של הטרגדיות המשפחתיות, ומאחר שהוא כבר ממילא היה בדיכאון, כי הוא גילה שאשתו וילדיו כולם חולים במחלת הנטינגטון, שהיא מחלה גנטית וחשוכת מרפא, הוא צלל לתוך איזה מין ספירלה של דיכאון, ולבסוף בגיל 63 כן השליך את עצמו מתחת לגלגליה של רכבת. והעיתונאים הודיעו על כך שפיטר פן, הילד שלא התבגר לעולם - מת. אז היה משהו שרדף... אפילו אנשים כמוני, שלא מאמינים בקללות וגורלות, לא יכולים שלא להתבונן על חייהם האומללים של הילדים הללו, ולהגיד שמשהו אפל במיוחד כנראה פעל שם ברקע, כי זה מקבץ מחריד.

איילת: מצד אחד נכון, מצד שני באמת אנחנו חיים בתקופה שהתחלנו מתמותת תינוקות ותמותת ילדים, אחר כך מלחמת העולם הראשונה, אלה הדברים שקרו באמת לכולם, ובאמת מספר ההרוגים היה אסטרונומי, בטח בשכבת הגברים הצעירים, שבאמת דור שלם כמעט נכחד.

נועה: אכן, "דור של הלהבות" קראו לו

איילת: וזה מזעזע, וזה באמת לא הותיר כמעט אף משפחה, לא במעמדות הגבוהים, לא במעמדות הנמוכים...

נועה: מה שנאמר - לא היה בית אשר אין בו מת. ועל רקע הזה הטרגדיה הזו היא באמת נראית אחרת, ואנחנו יכולות להניח שהיו הרבה מאוד בתים שספגו אובדנים דומים, ולא היה להם סנדק עשיר, אוהב ומוכשר כמו ג'יימס מתיו ברי, שיכול היה בכל זאת להעניק להם חיים טובים ומאושרים אחרי מות ההורים שלהם, לתמוך בהם כלכלית, להוריש להם הרבה מאד כסף... אגב, לא את הזכויות של 'פיטר פן'.

איילת: לא, אלה של בית החולים לילדים בלונדון.

נועה: של ‘Great Ormond Street’. ו… ניקו וג'ק אגב היו מזועזעים כשהם גילו שהוא לא הוריש להם את הזכויות. היה שלב שהם חשבו לתבוע, אבל בסוף הם הניחו לזה. אבל היה שם משהו מאוד מאוד מורכב. כסף שימש כלי במערכות היחסים בינו לבינם הרבה פעמים. ההענקה שלו והמניעה שלו. ואפשר רק לומר שמערכת היחסים שלהם כשהם היו ילדים והוא היה הדוד ג'ים, הייתה יפה בהרבה מזו שנוצרה ביניהם כשהם בגרו. אבל אין מה לעשות כי כל הילדים מתבגרים... חוץ מאחד...

איילת: ועליו נדבר בפרק הבא. אז עד הפרק הבא להתראות נועה.

נועה: להתראות איילת.

איילת: תודה לנדב דור ולכם שהאזנתם והאזנתן. אנחנו האחיות גרים, גלי צה"ל מדי רביעי ב- 20: 30.

נועה: או בשלל יישומוני ההסכתים.

איילת: נתראה בשבוע הבא. ביי, ביי.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

4 views0 comments

Comentarios


bottom of page