האחיות גרים

פרק מאה שבעים ושמונה ובו נתמודד עם הכפיל המרושע שלנו ונברח מהבוא ומהמטוטלת

תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/01/2024.

"האחיות גרים, נעה מנהיים ואיילת טריאסט יוצאות לתרבות רעה - פרק 178 ובו נתמודד עם הכפיל המרושע שלנו ונברח מהבור והמטוטלת"

נועה: "אמת, הייתי עצבנית מאוד, מאוד, נורא עצבנית וגם עכשיו, אבל למה אתה מתעקש להגיד שאני משוגע? המחלה חידדה את החושים שלי, לא הרסה, לא הקהתה אותם. במיוחד היה חריף חוש השמיעה. שמעתי את כל הדברים בשמים ובארץ. שמעתי הרבה דברים בגיהינום. אם ככה, איך אני משוגע? הטה אוזן ותראה באיזו שפיות, באיזו שלווה אני יכול לספר לך את כל הסיפור. אי אפשר להגיד איך נכנס לי למוח הרעיון בפעם הראשונה, אבל אחרי שנכנס הוא רדף אותי יומם ולילה. מטרה לא הייתה, תשוקה לא הייתה, אהבתי את הזקן. הוא אף פעם לא עשה לי שום רע. אף פעם לא פגע בי. לא רציתי את הזהב שלו. אני חושב שזו הייתה העין שלו. כן, זאתי הייתה עין של נשר, עין כחולה בהירה עם קרום מעליה. כל פעם שנתקעה בי, הדם שלי קפא. וככה בהדרגה לאט, לאט החלטתי לקחת את החיים של הזקן וככה להיפטר מהעין לתמיד".

איילת: איזו פתיחה.

נועה: אחת הטובות.

איילת: מעניין, יש לזה תרגומים שונים והם ממש במשלבים לשוניים אחרים לגמרי. את הקראת מ…?

נועה: תרגום של אלינוער ברגר,

איילת: "המכתב הגנוב ואחרים"

נועה: שהיא קוראת לסיפור "הלב הגלאי".

איילת: ויש גם "הלב המסגיר".

נועה: יש את "הלב המסגיר", נכון. יש כמה וכמה.

איילת: בכלל, בואי נדבר על זה רגע, שלום,

נועה: היי, שלום.

איילת: "האחיות גרים".

נועה: כן, נועה.

איילת: השארנו את זה מאחורינו. איילת. יש לו המון תרגומים לאדגר אלן פו.

נועה: כי הפואטיקה שלו אני חושבת היא פשוט תענוג להתעסק איתה. גם הוא כותב בהמון סגנונות והרבה מאוד ז'אנרים.

איילת: ממציא הרבה מאוד ז'אנרים.

נועה: ממציא הרבה מאוד ז'אנרים. ויש גם משהו בקצב של הכתיבה, ממש הריתמוס הפואטי שלו שזה גם משהו שהוא מתעסק איתו הרבה מאוד בכתיבה,

איילת: בתור תאורטיקן.

נועה: הכתיבה המסאית שלו כמי שכתב על וגם כמבקר, כמי שרצח באופן מטאפורי את מושאי הביקורת שלו,

איילת: וואו, הוא היה אכזרי.

נועה: וואו. הכינוי שלו היה איש הטומהוק כמבקר כי הוא פשוט חיסל.

איילת: העורב.

נועה: חיסל את המבוקרים שלו בלשון מאוד חדה, שנונה ומשתלחת.

איילת: והם עוד יחזירו לו מהקבר.

נועה: איאיאיאיאי.

איילת: כלומר, הוא יהיה בקבר.

נועה: כשהוא יהיה בקבר, הם יחזירו לו, אחרי מותו, כמו שהוא היה רגיל. אז אני חושבת שזו הסיבה שהמתרגמים מאוד אוהבים להתעסק.

איילת: זה די מדהים כי הוא כאילו כזה קלאסי ויש לו באמת כל כך הרבה, יש ממש הרבה אפשרויות לקרוא אותו. גם זה סיפורים קצרים.

נועה: בדיוק. אני חושבת שמי שלא מכיר את פו, יש משהו שקצת אולי מאיים, לא מהצד הנכון. לא מכיוון שהסיפורים שלו מפחידים, אלא כי הוא נתפס כקלאסיקה וזה נחשב משהו אולי גבוה ומרוחק ומדהים לגלות עד כמה הסיפורים שלו נגישים, לא גבוהים, לא מנותקים, אלא מאוד קריאים. שלא לדבר, זה כמו לקרוא "צמרמורת". בטח בסיפורי האימה שלו. יש משהו נורא מבעית, עדיין עבורי לפחות, באווירה שהוא מצליח ליצור בסיפורים, זה עדיין עובד.

איילת: בהחלט. זה כבר קצת, כאילו זה מצחיק כי הוא היוצר של הז'אנרים האלה בחלק מהמקרים. אבל הוא כל כך הפך להיות מזוהה וזה כבר הפך להיות אייקוני וזה כל כך מצוטט. לקרוא את זה, זה כבר, באמת עכשיו ככה אתה כותב? זה קצת אובייס, לא?

נועה: אבל הוא היה מודע לזה בעצמו. כותב פארודיות על הסוגה שהוא עצמו כותב.

איילת: אז אולי אנחנו צריכות אפילו להקריא מזה משהו.

נועה: וואי, זה פשוט אחד הסיפורים המצחיקים. יש לו סיפור שנקרא,

איילת: "איך כותבים מאמר ל"בלקווד" וזה ממשיך למן, ז"א אני אסביר שניה, כשכותבים מאמר ל"בלקווד" זה בעצם סוג של הנחיות לכתיבת מאמר אימה שכזה.

נועה: סיפור אימה.

איילת: סיפור אימה. "בלקווד" היה סוג של מגזין שהתמחה בז'אנר.

נועה: אנחנו בתקופת הפני דרדפול כאלה. אנשים אוהבים סיפורים מצמררים, סיפורים סנטימנטליים. איזה רוח רפאים בסדין חמוץ מדם שתעשה להם בו! מאחורי איזה עמוד.

איילת: הוא פשוט מפרק את זה לגורמים כמו מבקר,

נועה: ממש.

איילת: והופך את זה למין סוג של פרודיה שבה מככבת דמות שהוא קורא לה סניורה פסיכזנוביה, אבל בעצם קוראים לה סוקי סנובס שהיא אומרת "אבל כמובן שלא קוראים לה ככה". היא גם דמות מאוד קומית מוגזמת ומגוחכת, אבל היא גם סוג של פרודיה על בת תקופתה וכל המאמר הראשון ב"איך כותבים מאמר לבלקווד" זו בעצם שיחה בינה לבין העורך של "בלקווד" שנותן לה מן רשימה ממש מדוקדקת של מה לצטט ואיך לכתוב ואיך זה ואז בעצם מגיע הסיפור עצמו שהיא כותבת.

נועה: בעקבות ההנחיות המדוקדקות האלה.

איילת: והיא כמובן מממשת את כל ההנחיות בדרך זו או אחרת, זה נקרא "מצב ביש" וזה סיפור מגוחך שמגיע לאיזשהו שיא שבו באמת, זה באמת כבר הפרודיה על מה זה אימה שעיניה יוצאות מחוריהן ומסתכלות עליה והיא מתארת את עצמה נטולת מגוון איברים שבלעדיהם יהיה קצת קשה לייצר את הסיפור.

נועה: לחיות. העורך הסביר לה שם, הוא נותן דוגמא, הוא אומר: "היה לנו את הסיפור "המתים בחיים", זה חומר משובח, תיעוד תחושותיו של ג'נטלמן אשר נקבר בחיים, מלא בטעם אימה, רגש, מטפיזיקה, אפשר להישבע שהסופר נולד וגדל בארון קבורה"

נועה: ופו עצמו, אנחנו לא מכירים אותו, אבל הוא נורא מצחיק.

איילת: כן! ובסוף של אותו קובץ שאני קראתי מתוך הקובץ שנקרא "מצב ביש וסיפורי אימה אחרים" וזה בתרגום של עודד וולשטיין. אז הסוף נגיד של זה, הוא סיפור שממש נקרא "קבורה בטרם עת". זאת אומרת, הסיפור האחרון בקובץ הזה אחרי שנתנו את ההנחיות לאיך לכתוב להיקבר בטרם עת, אז זה ממש העיסוק כאילו במקאברי לחלוטין, עיסוק במוות גם בצורות הכי… כאילו מצד אחד, הרגש הוא מעורר וזה החלק דווקא יותר של האימה. מצד שני, החלק של הבלש שעליו נרחיב בפרק הבא, עוסק בעצם גם בפיזיות שלו, באלמנטים. פה יש סיפור למשל על ניסיון להפנט אדם בעת מותו ועוד מן מגוון תיאורי קבורה בחיים על כל מיני סיפורים שקרו באמת בחלקם.

נועה: בפרק הקודם "ברניס" הוא עוקר את השיניים, סיפור נורא! כלומר, גם יש משהו מאוד גרפי בתיאורים שלו הרבה פעמים.

איילת: ואולי זה מחזיר אותי לסיבה שבגללה היה לנו קשה לדבר עליו בזמן הנוכחי.

נועה: אני מודה שעבורי האימה,

איילת: לי, לי היה.

נועה: שהוא מנסה והרבה פעמים גם מצליח לעורר, לא טמונה ברוב המקרים בתיאורים המאוד גרפיים האלה, אלא דווקא בדרך שבה הוא מצליח ללכוד את התחושה. את התחושה של האימה, את התחושה של העל טבעי, את הדבר הזה שהולך ומתקרב אליך, שאורב לך, שהוא לא מובן. את השיגעון, את חוסר הידיעה של האם אתה משוגע או כל מי שסביבך משוגע. שגם מאוד קשור הרבה פעמים ובטח באחד הסיפורים הכי, הכי מוצלחים שלו שזה "ויליאם וילסון" לסוגיה של הכפיל. האם אתה מי שאתה חושב שאתה, האם יש אי שם מישהו שנראה, מתנהג, מתלבש בדיוק כמוך. "ויליאם וילסון" מהבחינה הזאת זה קצת כמו "תמונתו של דוריאן גריי".

איילת: יש לו גם סיפור על הדיוקן,

נועה: על הדיוקן האובאלי שהוא החלק הזה של דוריאן גריי ואילו ב"ויליאם וילסון" זה כאילו שאנחנו שומעים את הסיפור מנקודת המבט של הדיוקן. זאת אומרת, של האח הרע של הכפיל של מיסטר הייד. ואכן התקופה שבה הוא כותב, באמת לא סתם הזכרנו פה לפחות שתיים מהיצירות הגדולות של אותם ימים. התקופה הזאתי רוויה בדופלגנגרים, בכפילים האלה, ברעיון הזה של מישהו שיכול לגנוב את הזהות שלך. קצת כמו היום שאנחנו חוששים מגנבי זהויות ואנשים שישכפלו את הטלפונים שלנו או יפרצו לנו לכרטיסי האשראי.

איילת: בהתייחס לכמה קל לעשות את זה, אנחנו פחות עוסקים בזה מאשר הם עסקו במפגש הזה אולי. כאילו מרגיש לי שדווקא הדופלגנגריות הזאת, לא יודעת, ממה שאני מבינה, היא מאוד קשורה גם בהיווצרות של העיר, של ההמון, של התחושה הזאת שאינדיבידואל הוא לא בהכרח יחיד, אלא שאולי יש עוד כל מיני שכפולים כאלה.

נועה: של מה מבדיל אותך מאחרים, יש שעתוק של הכל. פעם אם היית צריך לקנות את הבגדים שלך אצל חייט, אז היום מייצרים אותם במכונה, כולם יכולים מאחור להיראות כמוך. זה מאוד, מאוד נוכח וחזק בסיפור שלו שנקרא "איש ההמון". סיפור מאוד מוזר, אין לו ממש…

איילת: פואנטה.

נועה: פואנטה או סוף כזה. וכל כולו ניסיון להביט על הדבר החדש הזה, היצירה החדשה הזו של העיר שהיא ההמון, המון אדם נטול תוואים, נטול פנים. הקשר של זה לפחד, הקשר של זה לפשע. מסמן אותו כמשהו מאוד אמריקני. דיברנו על הקשר הזה קצת בפרק הקודם. אבל הוא נמצא במדינה שעוברת תיעוש מאוד מואץ, עיור מאוד מהיר וכמעט נוצרת ככזו. כלומר, בניגוד לאנגליה שעוברת את המהפכה התעשייתית על פני זמן, יש את מעבר ההעתקה הזה של בין הכפרים והחקלאות לריכוז העירוני המלוכלך והמסוכן הזה שאנחנו קוראים אליו מדיקנס ועד קונן דויל. התהליך הזה הוא אחר בארה"ב. אני חושבת שהרבה מהטקסטים שלו שמתרחשים בעיר מתעדים את זה. אבל האימה אצלו נמצאת במקומות אחרים.

איילת: אני רק אומר, לגבי הדופלגנגר, הכפיל, זה שזה גם העיקרון של הפיצול של העצמי. הזכרנו את הייד וג'קיל וזה באמת הדבר הזה של "ויליאם וילסון" שהוא בעצם סוג של המצפון לעומת ה…

נועה: עיקרון העונג לעומת עיקרון המציאות.

איילת: זאת אומרת, יש פה משהו של באמת איפה הרוע האנושי ומה מדחיקים למן דמות נפרדת. הקיום הזה המפוצל, השיגעון שהוא מוליך אליו. חיים ומוות.

נועה: נכון. ובמובן הזה אני חושבת שיש גם הרבה קשר בינו ובין מחברים גותיים אחרים. בעיקר אן רדקליף שדווקא קיבלה הרבה ביקורת כשהיא כתבה את הסיפורת הגותית שלה, על זה שבסוף אצלה זה לא על טבעי, אלא תמיד יש לזה איזשהו הסבר אמיתי. ופה הוא מצליח להחזיק את המקל הזה בעיניי משני קצותיו. זאת אומרת, מצד אחד יש לנו כן על טבעי.

איילת: בהחלט!

נועה: אבל אנחנו אף פעם לא יכולות לדעת אם זה על טבעי שנמצא רק בתודעה של הגיבור או שהוא באמת חלק מהמציאות שכולנו יכולים לראות אותה. אם הגיבורים שלו שהרבה פעמים גם מדברים בגוף ראשון שהוא גוף מאוד מתעתע ולא מהימן, באמת חווים את מה שהם חווים? האם יש באמת חתול שחור שמדרדר את הגיבור של הסיפור, לבצע מעשי רצח מזוויעים או שלא? האם זה רק בתודעה שלו? אז הסובייקטיביות של הרוע מאוד מעסיקה אותו. ואני חושבת שבמובן הזה הוא מאוד מודרני.

איילת: כן. באמת כל סיפורי הרוחות שלו, זאת אומרת, באמת יש שם משהו כל הזמן גבולי כזה כי החוויה מאוד מתעתעת, אבל היא כן סוחפת את הקורא. העמדה שהקורא נשאב אליה היא העמדה של האני המספר הזה. ואז גם כל התודעה שלו איכשהו נסחפת אל תוך המערבולת הזאת, אל תוך המטוטלת אל הבור.

נועה: סיפור מדהים.

איילת: יש בו באמת משהו ייחודי. "הבור והמטוטלת" אולי נגיד כמה מילים.

נועה: זה סיפור נורא סטטי בעצם. ז"א, זה סיפור שעוסק בסטטיות ובתנועה. כלומר, המתח בין שני הדברים האלה. הגיבור, כל מה שאנחנו יודעים עליו זה שהוא,

איילת: בתא נידון למוות.

נועה: תא עינויים כזה. כאילו נזירים של האינקוויזיציה תופסים אותו והוא מושלך לבור הזה, לתא כלא הזה, שיש בו משהו סטימפאנקי נורא. הוא מגלה שהקירות עשויים ממתכת. בעצם נמצא בקרביו של מנגנון ענקי. שבמרכז שלו יש בור,

איילת: שהוא לא יודע עליו.

נועה: הוא מגלה אותו.

איילת: הוא נמצא באפלה מוחלטת. כל פעם, זה בעצם סוג של מלכודת מוות שמשנה את עצמה על מנת להתעלל,

נועה: בהתאם לפחדים של.

איילת: כן. זה ממש,

נועה: זה מדהים.

איילת: זה חדר עינויים במובן העמוק.

נועה: זה חדר 101.

איילת: כן, נכון.

נועה: כלומר, הנוכחות של העכברושים שם, היא נורא, זאת אומרת, זה ממש, משם אני מרגישה שאור לקח את הדבר הזה. התא הזה מתאים את עצמו לביעותים.

איילת: זה מאוד בורחס באיזשהו אופן, גם בורחס מושפע מפו. לא יודעת למה, זה גם מתכתב לי איכשהו.

נועה: באופן שבו התודעה, את מקבלת תחושה כשאת קוראת את הסיפור הזה שהתודעה של הגיבור משנה באופן פיזי את המציאות סביבו. זה הכל מתחיל בתוך הראש שלו, אבל זה מתפרש אחר כך ע"י החדר הזה שכמעט צופה את הפעולות שלו. כלומר, הוא מתחיל בחשיכה גמורה ואז מתחיל, ואז הוא מגלה שיש בור.

איילת: לדעתי קודם את המטוטלת.

נועה: הוא לא יכול לראות אותה בחשיכה.

איילת: הוא לא רואה אותה,

נועה: רואה מן תוואים של ציורים על הקירות והתקרה, זה גם משתנה. ואז יש איזה מן פס של אור זרחני כזה וגם הדימוי הוא כל כך, סליחה, אבל מדע בדיוני כבר. זה לא רק אימה.

איילת: זהו, זה נע בין ההיסטורי למדע בדיוני.

נועה: כן, אז יש את הפס אור הזרחני הזה ואז הוא מבין שיש שם בור שהוא עלול ליפול אליו בכלל.

איילת: שזאת הייתה הכוונה. זה יותר מזה, הוא מבין שצופים בו.

נועה: נכון. כל הזמן הנזירים מסתכלים.

איילת: החדר משתנה בהתאם למה שקורה לו בתוכו. ז"א, זה כל כך מתוחכם וכל כך מופרע.

נועה: ואז בשלב מסוים הוא מתעורר שהוא כבול למסגרת כזאת מעץ ורק יד אחת שלו חופשיה כדי שיוכל לאכול. הוא כבול שם זמן.

איילת: גם הקירות זזים.

נועה: זה אחרי. ואז המטוטלת באמת יורדת מהתקרה לחלק התחתון שהוא להב דק והוא מבין שהיא פשוט הולכת כאילו באיטיות אדירה לחתוך אותו עד שהיא תגיע לליבו, היא ממש ממוקמת מעל הלב שלו. יש לו תוכנית גאונית איך להתחמק מזה. הוא מנצל את העכברושים שנמצאים שם כדי שיכרסמו את רצועות העור שכובלות אותו ואז הוא מצליח לברוח מהמטוטלת, אבל אז הקירות מתחילים לסגור עליו ולזוז כמו בסצנה המפורסמת בסטאר וורז, אלה האסוציאציות שלי.

איילת: זה שם.

נועה: ואין מנוחה. זאת אומרת, בכל פעם שהוא מצליח להתחמק מעינוי או מאיום מוות מסוים, הוא מוצא את עצמו נתון לעינוי או לאיום מוות אחר. זה סיפור נורא, נורא קצר, אבל הוא מענה את הקורא באותה מידה שהוא מענה את הגיבור. ממש מבעית. ואין משם שום מנוחה, לכן הדרך היחידה להציל אותו זה באמת עם

דאוס אקס מכינה.

איילת: תשאירי את זה לאנשים לקרוא.

נועה: אני לא אעשה ספוילר.

איילת: כי עשינו פשוט את כל שאר הספוילרים.

נועה: [צוחקת]

איילת: לכו על זה. אבל אני כן אומר, זה כבר קורא לומר את זה כבר כמה זמן, שהאיש הוא זיקית. פה הוא זיקית ספרותית. לא סתם שהוא מצליח להיכנס לנעליהן של דמויות מסוגים שונים, אלא באמת היכולת הזו שלו להמציא ז'אנרים, היא נאמנה לחלוטין לז'אנר. הוא כל כך מצליח לייצר אבטיפוסים שזה באמת פשוט מדהים. זה הופך להיות כמו בבלש שנגיע לזה בפעם הבאה, עוד מעט.

נועה: אנחנו תכף בפעם הבאה.

איילת: כל הזמן יש לי קצת תחושה כזה אה, נו, בסדר, יש בלשים טובים יותר. אבל הוא המציא את זה. באמת יש משהו, המאמר הזה על "בלקווד", על איך כותבים מאמר לבלקווד, שאת פתאום מבינה כמה הוא יש לו את היכולת בעצם לצאת לגמרי מתוך הז'אנר, הוא האדם. פו הסופר מכיל בתוכו את כל האפשרויות האלה. זאת אומרת, יש לו באמת אפשרות לפשוט וללבוש צורה, זה חלק גם מהאימה אולי. כאילו מהאופציה הזאת כאילו שהמציאות תלבש,

נועה: לא מספיק מלוכד.

איילת: אין לזה עוגן, אין אצלו זהות ברורה.

נועה: אני חושבת שמבחינתו הזהות הברורה והעוגן ומה שאפשר לו לברוא את כל הסוגות האלו שהוא ברא שאנחנו מונות ביניהם גם את סיפור האימה המסתורין המודרני, בצורתו הזו את סיפור הבלש, מן איזה פרוטו מדע בדיוני גם ב"בור ובמטוטלת" אבל גם בסיפורים אחרים.

איילת: אפילו גם סיפורי מסעות יש בז'אנר הזה,

נועה: נכון, של "גורדון פים" שאחר כך וורן שואב ממנו הרבה מאוד, ז'ול וורן. אני חושבת שזה טמון, הרבה מהתשובות לזה טמונות במה שהוא כתב כתאורטיקן על הפואטיקה. עכשיו, צחקו עליו הרבה שהוא בעצם מסביר במסע שלו על כתיבת שירה, איך צריך להתחיל ולתכנן את זה מראש ולבנות את זה בראש לפני שכותבים את זה והוא נותן את "העורב" כדוגמא. אז היו מספיק מבקרים שאמרו אוקיי, הוא קודם כתב את "העורב" ואז הוא כתב את המאמר שמסביר איך הוא כתב את העורב והתאים אותו ולא להפך. אבל אני חושבת שיש שם אמת שאני כעורכת נגיד מאוד מעריכה אותה וזה שהוא באמת מבין צורה.

איילת: כן…

נועה: והוא מאוד קשוב לקצב. והתכונות האלה שמצד אחד, הבנת התבנית, לראות את התבנית כולה ולהיות מודע לקצב של דברים כמו מתי אתה מוסר מידע, איזה מידע אתה מוסר, איזה מידע אתה מסתיר. שני הכישרונות הגדולים האלה הם אלה שאפשרו לו ממש ליצוק את יסודותיהם של הז'אנרים שעליהם עכשיו אנחנו נושאים עיניים בתור האבא הגדול. הוא פשוט הבין איך בונים את זה, איך מרכיבים את זה, איך זה צריך לעבוד מבחינת הקצב הפנימי של הסוגה וכל סוגה עובדת בקצב אחר לחלוטין גם. סיפורי הבלש לא ניחנים באותו ריתמוס של סיפורי האימה שלו.

איילת: נכון, שונה.

נועה: מאוד, מאוד שונים. סיפורי אימה יש לו סוגים שונים שלהם. הם לא כולם ניחנים באותו קצב, אותו סוג של גיבור. יש כאלה שהם יותר מסתורין על טבעי כמו "מסיכת המוות האדום" למשל שהוא כמעט סיפור אלף לילה ולילה אגדתי כזה.

איילת: כן, כן.

נועה: או דקאמרון בעצם. יותר דקאמרון אפילו כי זה מתרחש בפרוספרוס באיטליה, זה כזה. ומנגד יש את הסיפורים הפרוטו ערפדיים האלה של הנשים שחוזרות מהקבר כדי לינוק את לשד החיים מהזה. ז"א, הוא מאוד יודע מה יש לו בארגז הכלים ומתי להשתמש בכל כלי וכלי. וזה מה שהופך אותו להיות כל כך משפיע.

איילת: הוא כמו שחקן. זאת אומרת, הוא מתייחס במובן הזה, באמת ללבוש ולפשוט צורה זה כמו שחקן. הוא באמת פרפורמר של הז'אנרים ונאמן להם.

נועה: הוא יכול לראות אותם מבחוץ כמו ב"בלקווד" שהזכרנו ויכול לראות את המגרעות שלהם ויכול ללגלג עליהם והוא מחפש כל הזמן, שוב, בואי לא נהיה רומנטיות מדי, הוא מחפש מה ירוויח לו כסף.

איילת: לגמרי.

נועה: כלומר, אם עכשיו הולכים סיפורים נוסח "בלקווד", אז זה מה שהוא יכתוב. ויש הרבה שאלות על למה הוא כתב בעצם רק שלושה סיפורים בלשיים, כנראה שהם לא הצליחו מספיק ואז הוא אמר 'אוקיי, אני אנסה לכתוב משהו אחר כדי שאני אוכל למכור'. יש כאן כל הזמן איזה משהו מאוד מעשי ובוטום ליין שהוא מנסה להגיע אליו כדי שהוא יוכל לקנות לחם ומולסה שבמשך תקופה ארוכה, זה כל מה שהוא ווירג'יניה אכלו. ואז אלכוהול כי וירג'יניה כבר לא הייתה אז צריך היה לשתות כדי לשכוח את חרפת השתייה.

איילת: אופיום?

נועה: אופיום אולי. לא יודעים, לא יודעים.

איילת: אבל אנחנו נמשיך לדבר עליו, יש לנו עוד פרק.

נועה: יש לנו עוד.

איילת: ושם נפרק את הכל בצורה אנליטית לגורמים.

נועה: אנחנו נפתח אותו עם תעלומת מותו של פו. אולי התעלומה הגדולה ביותר.

איילת: אז עד הפעם הבאה, אנחנו האחיות גרים. נועה מנהיים תודה.

נועה: איילת טריאסט, תודה.

איילת: נתראה בפרק הבא.

נועה: ביי ביי.

[מוזיקה]

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה