״יומנה של נערה״ ו״האי ברחוב הציפורים״, נקראו ע״י מיליונים ברחבי העולם וסיפקו חלון הצצה לחוויית השואה של הנערה אנה פרנק והילד יורק אורלובסקי, לימים אורי אורלב. נועה מנהיים ואיילת טריאסט (״האחיות גרים״) חוזרות לשני הספרים המכוננים הללו ומשוחחות על ספרות שואה לילדים ולנוער.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/05/2024.
קריין: יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ד. עכשיו בגלי צה"ל, איילת טריאסט ונועה מנהיים.
איילת: [מקריאה]
שבת, 20 ביוני, 1942.
"כמה ימים לא כתבתי, כי עוד רציתי לחשוב היטב על כל עניין היומן. בשביל ילדה כמוני זו חוויה משונה לכתוב יומן. לא רק שמעולם לא כתבתי, אלא שנדמה לי כי אחר כך לא אני עצמי ולא מישהו זולתי, לא יהיה מעוניין בהשתפכותה של תלמידת בית ספר בת 13. אך בעצם לא זה העיקר. יש לי חשק לכתוב, ועוד יותר מזה, להשיח את ליבי על כל מיני עניינים בהרחבה ובאופן יסודי. 'הנייר סבלני מבני אדם'. באמירה זו נזכרתי באחד הימים, כשאני יושבת, שרויה בעצבות קלה, ראשי נשען על ידי ומשתעממת, ואיני יודעת אם עליי לצאת או להישאר בבית. ובסוף נשארתי יושבת במקומי שקועה בהרהורים נוגים.
אכן, הנייר סבלני, ומכיוון שאין בדעתי לתת מחברת עטופת קרטון זו בעלת התואר הרם "יומן" בידי מישהו בעולם, אלא אם כן יבוא יום ויהיה לי ידיד אמיתי או ידידה, הרי בעצם לא אכפת הדבר לאיש. וכך הגעתי לנקודה הכאובה, לציר שכל עניין היומן סובב עליו. אין לי ידידה. זה מחייב הסבר, כי איש בעולם לא יכול להבין שילדה בת 13 מרגישה עצמה גלמודה בעולם. וגם אין זו אמת. יש לי הורים יקרים ואחות בת 16, ויש לי בסך הכל כ-30 מכרות וידידות, או מה שקוראים ידידות, ויש לי המון מעריצים הכרוכים אחריי, ואם אין להם בכיתה ברירה, הם יושבים ומציצים לתוך שבר מראה ובלבד ליראותני. יש לי קרובים, דודות ודודים חביבים, בית טוב. אכן, לכאורה, איני חסרה דבר, מלבד ידידה אמיתית. כל מכרותיי טובות לשחק עימן, ולבלות את הזמן, אך איני יכולה לדבר איתן אלא על עניינים של מה בכך. להתקרב קצת יותר, לפתוח את סגור ליבי? זאת איני יכולה. וזה מקור הצרה. אולי אני החסרה כושר לעורר אמון. מכל מקום, עובדה היא. ואי אפשר להתגבר עליה. מכאן, יומן זה."
נועה: אני לא חושבת שהיא חשבה אי פעם שאנחנו נקרא את זה.
איילת: בסוף היומן, היא מתחילה להתכתב עם האפשרות הזאת. זאת אומרת, היא מתחילה לחשוב עליו, כאילו, גם בממד ההיסטורי, כי אומרים שיאספו את היומנים, שיאספו אותם כתעודות היסטוריות.
נועה: כן.
איילת: אבל אולי נגיד, מי אנחנו? מה אנחנו עושות כאן?
נועה: אנחנו הקוראות של אנה. אבל אנחנו גם "האחיות גרים".
איילת: אנחנו כמו מיליוניות אחרות בעולם.
נועה: כן.
אילת: כן. אנחנו "האחיות גרים", והיום אנחנו עושות משהו קצת שונה, לא את תוכניתנו הרגילה. אנחנו, זה נועה מנהיים, שיושבת פה מולי.
נועה: איילת טריאסט, שיושבת מולי, באופן מפתיע.
איילת: מאוד. ובערב יום השואה הזה, התכנסנו כדי לקרוא, שזה מה שאנחנו עושות בדרך כלל.
נועה: ולדבר, שגם את זה אנחנו עושות בדרך כלל.
איילת: נכון. בספרות ילדים ונוער על השואה.
נועה: על השואה, מהשואה, מכל הקצוות של הדבר.
איילת: כן. וזה אירוע לא פשוט…
נועה: התחלנו… לא, לא.
איילת: …לקרוא את הדברים האלה. במיוחד, אני חושבת, לא בתקופת הזמן הנוכחית, בשנה הזאת, ש…שוואו, האסוציאציות עובדות שעות נוספות מדי.
נועה: כן.
איילת: וכל תיאור וכל סיפור מהדהד כל מיני משמעויות ש… מאוד קשות אחרי שבעה באוקטובר.
נועה: אז רציתי להגיד שהתחלנו באמת עם אולי אחד הדברים הכי נאים, לא מבחינת 'יפים', אלא חשופים, קרובים לעצם, שזה בעצם בכלל לא ספרות, אלא… אלא הדבר עצמו. כלומר, הטקסט החי הזה, גם טקסט שעבר הרבה מאוד גלגולים, שהוא תיעוד מחשבותיה, סודותיה הכמוסים ביותר, חלומותיה, סיוטיה, של אולי מי שהיא בת הנוער המפורסמת ביותר בעולם.
איילת: כן.
נועה: זאת אומרת, באמת, כשקוראים את החלקים ביומן שבהם היא תוהה על איכותה שלה, ומה היא שווה. מה היא שווה לאנשים שהיא אוהבת, מה היא שווה בכלל, מה היא רוצה להיות. הטרגדיה שהפכה אותה למה שהיא, לאייקון שהיא היום, והפער בינה ובין הדברים שהיא עצמה כתבה, היא מדהימה. זה ממש בכל זמן…
איילת: כן.
נועה: …חוויה מטלטלת לחשוב עליה.
איילת: אני חושבת אבל שבאמת יש פה כישרון, יש פה כישרון של סופרת.
נועה: היא כל כך כל כך מוכשרת.
איילת: כן.
נועה: זה שובר את הלב, הדיוק שלה, ה…
איילת: הכנות…
נועה: כנות, אבל כנות לא סלחנית.
איילת: לא.
נועה: היא בכלל, אינה אדם סלחני. [צוחקת]
איילת: לא! [מגחכת]
נועה: כלפי אף אחד, בעיקר אמא, אבל לא רק.
איילת: כן, גם אחותה…
נועה: כן.
איילת: גם האורחים… "האורחים"… [מגחכת] השותפים.
נועה: השותפים למחבוא…
איילת: למחבוא.
נועה: ולמחסור שלהם.
איילת: כן.
נועה: היא באמת חסרת רחמים, האנליזה שהיא עושה לרגשות שלה, לגוף שלה…
איילת: כן.
נועה: לסביבה שלה, היא מוארת באור מאוד בוהק של אמת. והאור הזה מצליח לזרוח עד עכשיו, כלומר אי אפשר…
איילת: ממש. זאת אומרת, אני חושבת שהשפה…
נועה: …להימלט מהכישרון שלה, כמעט.
איילת: כן, השפה פה היא קצת אולי כבר… איך לאמר התיישנה, כי תראי…
נועה: את קראת מהתרגום הישן?
איילת: כן.
נועה: איזה תרגום זה, של מי?
איילת: זה תרגום… זה תרגום מהולנדית, של ש. שניצר, והוא תרגום בהחלט שכבר קצת התיישן, בטח מבחינה שפת נוער.
נועה: כן.
איילת: זאת אומרת, אם אני רוצה את האיכות הזאת של תחושה כזאת בלתי אמצעית, של נערה שמדברת, ובוודאות, אנה דיברה כמו נערה. [צוחקת] זאת אומרת, היא לא…
נועה: חד משמעית.
איילת: כן, עם התמונות, ויש פה את ה… בספר, תמונות של המחבוא, ויש את התמונה של הקיר, שבו היא הדביקה את התמונות…
נועה: את התמונות של כוכבי הקולנוע.
איילת: של כוכבי הקולנוע…
נועה: כן.
איילת: שהפכו את המחבוא לבית יותר.
נועה: אז אצלי יש…
איילת: תרגום אחר.
נועה: …את התרגום של קרלה פרלשטיין, שגם כן הוא תרגום מהולנדית, אבל זה באמת מאוד שונה.
איילת: כן.
נועה: כלומר, באמת אפשר לשמוע יותר את הקול של הנערה, כן? "הימים שלי היו מלאים בפטר, רק פטר. בחלומותי ובמחשבותיי, עד שבשבת בערב הרגשתי ממש מסכנה נורא. ישבתי אצל פטר והתאפקתי לא לבכות, ואחר כך צחקתי בהגזמה עם ואן דאן כששתינו פונץ' לימון. הייתי קלילה, ועליזה, וקולנית, אבל ברגע שהייתי לבד, ידעתי שאני צריכה לבכות כדי להירגע". כלומר, אפשר יותר לשמוע באמת את הקול שלה.
איילת: את הטינאייג'ריות. [צוחקת]
נועה: וואו, היא כל כך טינאייג'ר.
איילת: כן.
נועה: ואני חושבת שזה נורא מעניין לעשות מה שאנחנו עושות בדרך כלל בתוכנית, לפחות בעונה האחרונה, שזה לחזור לספרים שלא קראנו בדרך כלל הרבה מאוד שנים. ואני חושבת שפעם אחרונה שקראתי את הספר הייתי נערה.
איילת: וואו, אז החוויה… השבר…
נועה: לא חזרתי אליו מאז.
איילת: כן, השבר בחוויה, אני חושבת שהוא עוד יותר קשוח. אצלי, ה… זאת אומרת, זה כל כך כתוב מנקודת המבט של אנה,
נועה: כן.
איילת: שלקרוא דרך העיניים שלה על אמא שלה ועל אחותה, [נועה נאנחת] שבוא נגיד שבאופן טבעי, אלה כנראה דמויות ההזדהות שלי. [צוחקת]
נועה: היום.
איילת: כאילו, היום. גם האחות הגדולה, הבוגרת, הטובה כל כך…
נועה: כן.
איילת: המרצה כל כך, וגם האמא, שהיא מה זה טובה דיה, ואף יותר מזה. [נועה צוחקת] קוראים, כאילו, בין השורות את רואה מה היא עושה.
נועה: כן. נכון.
איילת: איזה פעולות היא עושה. והתיעוב, לפעמים, של אנה ממנה, הוא כל כך לא קשור למה שהיא עושה.
נועה: נכון.
איילת ורואים גם כמה היא מתאמצת…
נועה: כן.
איילת: וכמה היא רוצה שיהיה לה טוב, וכמה היא בעצם אמא מאוד מאוד טובה. זאת אומרת, היא מאשימה אותה, אנה מאשימה אותה בזה שהיא מנסה להיות חברה שלה.
נועה: כן.
איילת: ומה פתאום, והיא רוצה "מאמז", היא רוצה כאילו "אמא".
נועה: כן. והיא כותבת להם מכתבים.
איילת: היא כותבת לאבא שלה מכתב נורא קשה.
נועה: ויש לאבא שלה סצנה מזעזעת שהוא בא אליה, והוא כל כך מאוכזב, כל כך פגוע ממנה.
איילת: כפיות טובה.
נועה: כן.
איילת: זה מה שהוא… ובוא נגיד שביחסים האלה, בין האב לבתו, שיש פה, בוא נגיד, מערכת יחסים…
נועה: מאוד אדיפלית. מאוד.
איילת: …אדיפלית מטורפת…
נועה: כן.
איילת: אפשר לומר.
נועה: כן.
איילת: ממש הַאֲלָהָה.
נועה: היא מקנאה… כן, היא מקנאה לו.
איילת: כן, כן. והיא הולכת למיטה, כן… כל פעם שהיא מפחדת, היא כמובן רצה אליו. זאת אומרת, זה גם המעבר הזה מילדות לנערות, ופתאום ההשתנות שלה בָּיחס אליו.
נועה: גם ההשתנות של הגוף שלה, שזה משהו שמתועד כאן…
איילת: באופן מאוד חשוף.
נועה: …באופן עוד מאוד חשוף, ושעליו אחר כך, זאת אומרת, אנחנו מקבלים גם את אנה, העורכת, לא רק את אנה הכותבת. היא קוראת מחדש את הטקסטים הקודמים שלה, ומעירה עליהם, היא כותבת…
איילת: כן, אבל היא לא מוחקת.
נועה: לא, היא לא מוחקת.
איילת: היא לא משנה.
נועה: בניגוד לאוטו פרנק, שתכף אולי נדבר על זה.
איילת: בוא נדבר על זה, כן.
נועה: אבל כשהיא חוזרת, היא אומרת, אני היום לא הייתי כותבת ככה, היום לא הייתי חושפת באופן כל כך באמת כנה ופיזי. למשל, דברים שקשורים במחזור החודשי שלה, יש שם סצנה שאוטו פרנק השמיט, כי הוא השמיט חלקים מהיומן כשהוא פעם ראשונה הוציא אותו לפרסום. אז יש שם סצנה שבה היא לוקחת מראת יד קטנה, ומסתכלת על איברי המין שלה, ומנסה ממש לתאר אותם בדיוק מאוד מאוד גבוה. וזה סצנה שהוא השמיט, וגם הרבה מאוד מהביקורת שיש לה כלפי אמא שלה.
איילת: שזה, אני מניחה, פשוט היה קשה מדי, לשאת.
נועה: כן. אבל אני זוכרת שכשהבנתי את זה, כי לא ידעתי, זאת אומרת, קראתי את היומן, הייתי בטוחה שזה… זה מה שיש.
איילת: זאת כבר, זאת כן הגרסה עם…
נועה: אני קראתי מהנוסח המלא, כן.
איילת: כן.
נועה: אני זוכרת שזה היה עוד שברון לב נורא גדול, כי חשבתי על כמה מעט ימים היו לה.
איילת: כן.
נועה: והוא פשוט מחק.
איילת: אבל אני חייבת לומר…
נועה: מהמעט ימים האלה…
איילת: כן.
איילת: מחק כמה, וזה היה מאוד עצוב.
איילת: אבל אני חושבת שפה גם… לא יודעת, אני יותר סלחנית לחוויה שהוא עבר, כי אני חושבת שמה שקרה, ואולי כדאי רגע לעשות איזה זום-אאוט.
נועה: זום-אאוט? מי… יש מישהו שלא יודע?
איילת: שאנחנו תמיד מתקשות לעשות את זה, אבל כן, לא, זה חשוב, אני חושבת…
נועה: אוקיי.
איילת: …למסגר. אנחנו מדברים על הולנד, השנה היא 1942, כשהיומן מתחיל. והולנד כבר תחת כיבוש נאצי…
נועה: כן.
איילת: והיהודים כבר מזוהים בטלאי צהוב. ההתחלה של היומן היא עדיין שאנה חיה חיים, שהם לכאורה רגילים. היא עדיין הולכת לבית ספר. היא כבר לא הולכת לבית ספר המונטסורי שהיא הייתה בו.
נועה: כן, לבית ספר יהודי.
איילת: היא נאלצת לעבור לבית ספר היהודי.
נועה: כן.
איילת: זאת אומרת, הם… הם גרמנים, הם יהודים גרמנים…
נועה: אבל היא חיה חיים שהם…
איילת: …שלגמרי עברו איזה סוג של…
נועה: הִטָמְעוּת.
איילת: הטמעות…
נועה: כן.
איילת: סביבתית, בטח במרחב הגרמני.
נועה: "Deutsche culture", מה שנקרא.
איילת: כן. הם היו עשירים מאוד, גם המשפחה של אבא שלה וגם של אמא שלה. הם חיו חיים נוחים ביותר.
נועה: כן, לאבא שלה היה בית חרושת, היו לו עובדים כמובן.
איילת: הכסף הזה הוא מה שמאפשר לבנות את המחבוא ולהתחבא כל כך הרבה שנים. זאת אומרת, שנתיים הם מצליחים לשרוד באיזשהו מערך מאוד מורכב של בית… זאת אומרת של חלק אחורי של בניין, שהוא בניין המשרדים, כשיש… הבניין עובד.
נועה: כן.
איילת: זאת אומרת שהמשרד עובד.
נועה: לא רק שהבניין עובד, הם עובדים בשביל החברה.
איילת: בתוך… כן, כן.
נועה: זאת אומרת, הם ממשיכים בעצם, הם עכשיו הפועלים של החברה ב…
איילת: אבל בסתר.
נועה: …בסתר. ו…
איילת: ויותר… די הרבה אנשים יודעים, זאת אומרת, אני חושבת ש…
נועה: כן.
איילת: שבפולין נגיד, אנחנו…
נועה: אנחנו נדבר על זה בשעה השנייה. כן.
איילת: …בשעה השנייה של התוכנית שלנו, אנחנו נדבר על אורי אורלב ועל "האי ברחוב הציפורים", ויש פער מאוד גדול…
נועה: בין הולנד לפולין, בין האוכלוסייה פה…
איילת: בין התיאור של האוכלוסייה הפולנית לאוכלוסייה הולנדית.
נועה: ועדיין…
איילת: ועדיין.
נועה: מי שהסגיר אותם היו הולנדים. זאת אומרת…
איילת: כן.
נועה: זה לא ש… אנחנו לא מדברות כאן על אוכלוסייה שכולה מתייצבת לצד היהודים נגד הגרמנים.
איילת: לא.
נועה: אמנם העובדים של אוטו פרנק, מיפ ואחרים, היו באמת… ובזכות קיבלו…
איילת: חסידי…
נועה: …את "חסידי העולמות העולם" שלהם, הם הגנו עליהם, שמרו עליהם, האכילו אותם.
איילת: והצילו את היומן, מיפ ואלי…
נועה: הצילו את … נכון.
איילת: והצילו את היומן.
נועה: הצילו את היומן…
איילת: כן.
נועה: ל… לעתיד לבוא. אבל כן, אנחנו כבר נכנסים לתוך הולנד שנמצאת תחת כיבוש. אבל עוברים עם אנה את התהליך הזה, מילדה שיש לה מידה מסוימת של חופש, שחיה בחוץ, באוויר, יכולה ללכת לבית ספר ולחזור ממנו, לפגוש חברות. זאת אומרת, היא לא נמצאת תחת שליטה מורגשת מבחינתה. ל…
איילת: כן. וגם כל הפתיחה היא פתיחה של חופש.
נועה: כן.
איילת: זאת אומרת, יום הולדת ה… ממש ה…
נועה: יש את הרעשים האלה…
איילת: first entry, הרשומה הראשונה ביומן…
נועה: כן.
איילת: היא רשומה של קבלת היומן.
נועה: קבלת היומן.
איילת: בעצם כחלק ממתנות יום ההולדת.
נועה: שמשנה את המגדר שלו.
איילת: כן. [צוחקת]
נועה: כלומר, בהתחלה הוא יומן, ואז הוא הופך להיות…
איילת: לקיטי.
נועה: …באמת החברה הזאת. הקיטי הדמיונית הזו, שארי פּוּלמן הפך אותה להיות הגיבורה ב… בגרסת הקומיקס המאוד מאוד מעניינת שלו, שנקראת "איפה אנה פרנק", קיטי יוצאת מהיומן באמסטרדם של ימינו, ובעצם מנסה להבין מה קרה לחברה הכי טובה של אנה, אחרי שהם בעצם בילו שנתיים ביחד, בלדבר אחת עם השנייה, ללחוש סודות…
איילת: כן.
נועה: …זו על אוזנה של זו. אז אנה עושה את המעבר הזה, ואנחנו עושים אותו איתה, מהחופש היחסי הזה, או לפחות מתחושת החופש, אל המחבוא…
איילת: כן.
נועה: שבו הם "מבלים" במרכאות שנתיים, עד שהם מוס… עד שהן מוסגרות ומוסגרים. הם נלקחים למחנה עבודה בהתחלה, ומשם…
איילת: לברגן-בלזן.
נועה: …לברגן-בלזן, ששם קודם כל מתה אחותה, ואז גם יום למחרת כנראה גם אנה הולכת לעולמה.
איילת: כן, הם מתות בסוף ממחלה. זאת אומרת הם…
נועה: כן.
איילת: וזה ממש סוף המלחמה כבר.
נועה: כן.
איילת: זה כל כך עצוב.
נועה: ממש…
איילת: זה תמיד השברון הלב הזה על כל האנשים שלא הצליחו לראות את סוף המלחמה הזאת. גם כמה היא הייתה ארוכה! זאת אומרת, התחושה הזאת שמלחמה היא מצב שפתאום הופך להיות למצב שריר וקיים, ואי אפשר לסיים אותו.
נועה: כן.
איילת: וזה גדול מִמְּךָ… מִמֵּךְ, מִמְּךָ, ממכם. לזה אני, [צוחקת] איך לומר, מרגישה את ההדהודים של זה, שהם כמובן… זה לא שזה מדמה את החוויות של מה שאנחנו עוברים כרגע. אבל אני כן חושבת שיש משהו גם כל כך עמוק ב-DNA התרבותי שלנו, בגלל היומן. ההדהודים שלו, המראות, המחשבות, החוויות, יש בהם משהו שמיד… מיד אוחז, מיד אוחז בגרון ובבטן ומשתק. אולי גם משתק מחשבות קצת יותר רציונליות או קצת פרופורציות אחרות, אבל… אבל זה, אי אפשר להתכחש לחוויה הכל כך, ככה, קשה שזה מעביר. אני, היה לי קושי מאוד גדול לקרוא עכשיו את הספרים שוב.
נועה: כן. גם לי.
איילת: אני חושבת שגם בפרספקטיבה של הורה, [נועה מהמהמת בהסכמה] זה פשוט כל כך מעורר, באמת, זה תחושת חוסר אונים על ה… כאילו, לאן הבאנו אותם? לאן…?
נועה: איזה מין עולם.
איילת: לאן מביאים? לאיזה עולם? ואנה אומרת דברים כל כך חכמים על העולם, ועל בני אנוש, ועל מה טוב ומה רע בהם.
נועה: אז אני רוצה באמת לצטט את זה, כי הזכרת לפני כן את החוויה של לקרוא את הטקסטים האלה בכלל, ואת היומן בפרט, אחרי השביעי. וזה אחד, אולי, החלקים המצוטטים ביותר ביומן בכלל, ולאחרונה בפרט. בוודאי קטע שרבים מהמאזינות והמאזינים שלנו יכירו, וזאת הרשומה מה-15 ביולי, 1944. שלושה שבועות לפני המאסר, ההסגרה והמאסר. [מקריאה]
"זה הקושי של ימינו אלה. זה עתה, התעוררו בנו אידיאלים, חלומות, תקוות, וכבר הם נפגעים מידי המציאות המחרידה ונהרסים עד היסוד. פלא גדול הוא שעוד לא התייאשתי מכל תקוותיי, שכן לכאורה הן אבסורדיות ואין להגשימן. אף על פי כן אני דבקה בהן, מפני שעל אף הכול עודני מאמינה כי יצר האדם טוב בליבו פנימה. אינני יכולה, גם אם הייתי רוצה, לבסס את הכול על מוות, סבל ואנדרלמוסיה. אני רואה את העולם הולך ונהפך לישימון. אני שומעת את קול הרעם המתקרב, וסופו לקטול גם אותנו. אני חשה את יסוריהם של מיליוני בני אדם. ובכל זאת, די לי לשאת את עיניי לשמיים, ומיד אני חוזרת ומאמינה כי הכל יסתיים בכי טוב. כי גם רעה זו תכלה מן הארץ, ושלום ושלווה ישובו לעולם."
איילת: וזה מעניין, כי אני חושבת שהיא גם… כאילו ההתפתחות שלה לגבי מה היא תופשת… גם יש משהו ביומן שמתעד באמת את הרגע. אין פה בהכרח אינטגרציה של כל הרעיונות…
נועה: נכון.
איילת: של כל המחשבות.
נועה: אבל הוא גם מתעד, בה בעת, את התהליך. כלומר, אנחנו יכולות לקרוא את הטקסט הזה של אנה מגובשת, בוגרת מאוד לגילה, אבל גם בכלל. ואת הטקסט שקראת בפתיחה של התוכנית, שבה היא מדברת על כל המעריצים שלה, שמסתכלים עליה…
איילת: כן.
נועה: …דרך שברי מראה, ומה שמעסיק אותה זה העובדה שאין לה חברת נפש.
איילת: כן.
נועה: ואיך האישיות הזאת הולכת ונפתחת לעולם ומתוודעת לאנושיות שלה, לנשיות שלה, ליהדות שלה.
איילת: נכון.
נועה: שזה תהליך מאוד מאוד מעניין שקורה לאורך הטקסט, שבו היא בעצם…
איילת: זה…
נועה: …מנסה להבין מה זה אומר להיות יהודייה.
איילת: כן, וגם עם זה אני חושבת שהיא מנהלת איזושהי דינמיקה. זאת אומרת, אני חושבת שבתוך היומן אפשר למצוא את הרגע שהיא אומרת: האם זה היה שווה, את כל זה? זאת אומרת, אולי פשוט היינו צריכים למות בהתחלה ולא לסבול את כל הסבל הזה. כי שנתיים בתוך המרחב הסגור, המחניק, שלפעמים חווים בו מחסור, לא כמו שנדבר עליו בהמשך…
נועה: כן.
איילת: אבל זאת אומרת, יחסית, היא גם כל הזמן מודעת לפריבילגיוּת שלה.
נועה: נכון.
איילת: זאת אומרת, היא כל הזמן רדופה באיזושהי אשמת ניצולים על ידי חברות טובות שהיא יודעת שמתות. ועל הפינוי של היהודים…
נועה: ומסתכלת מהחלון…
איילת: היא רואה מהחלון את האימג'ים האלה של היהודים נלקחים ונעלמים. זאת אומרת, יש פה איזה משהו…
נועה: זה לא רק יהודים, היא רואה ילדים הולנדים…
איילת: כן.
נועה: …פושטים יד מחוץ לחלון. כלומר, היא ערה…
איילת: וגם את החברים ההולנדים שלה נשלחים לגרמניה.
נועה: …לסבל, נכון.
איילת: כן.
נועה: כן, היא ערה לסבל הכללי. אבל אני חושבת ששוב, ובפרספקטיבה של הרגע המסוים הזה, אני חושבת שמהבחינה הזאת, גם הספר הקומיקס של ארי פולמן ולנה גוברמן, מאוד-מאוד מעניין, בגלל העיסוק שלו באוניברסליות של הסבל. ובעצם בשיח שהוא מנסה לייצר על בעיית הפליטים הנוכחית, והמקום של היומן בתוך התרבות העולמית, לא רק התרבות היהודית.
איילת: אבל שזה גם מעניין, כי זו בחירה של אוטו פרנק, אני חושבת. [נועה מהמהמת בהסכמה] זאת אומרת, אני חושבת שכשאוטו פרנק פרסם את היומן, הוא עשה כל מיני מהלכים, זאת אומרת, הוא חזר, הוא היה השורד היחיד…
נועה: כן.
איילת: מכל האנשים שהיו שם. הוא קיבל את היומן, וקודם כל היה מזועזע. זאת אומרת, אני חושבת שזה נורא-נורא קשה…
נועה: כן.
איילת: …לקרוא את המחשבות הכל כך כמוסות של הבת שלך…
נועה: והקשות.
איילת: והקשות… והקשות והביקורתיות.
נועה: והאכזריות לפעמים. כן.
איילת: ומצד אחד הוא יוצא שם גיבור נעוריה.
נועה: נכון.
איילת: אבל מצד שני הוא גם רואה… זאת אומרת, עדיין, זה האנשים שהוא אהב, מרגוט אחותה, אשתו, היא כותבת עליהם באמת בצורה מאוד-מאוד קשה לפעמים. על המערכת יחסים שלו, על ההתפשרות שלו, על… זאת אומרת, היא…
נועה: כן. אבל לא רק זה. זה גם לראות את הבת שלך, המתה, בתור…
איילת: אישה.
נועה: …אישה עם תשוקות.
איילת: כן.
נועה: לפעמים לחברות, לפעמים לגברים, עם המחשבות שלה על, באמת, לא רק הגוף המשתנה שלה, אלא התודעה המשתנה שלה.
איילת: התשוקה…
נועה: כן.
איילת: …המינית…
נועה: נכון.
איילת: הדברים שהיא עושה עם פטר, ומספרת.
נועה: כן, זה לא דברים ש…
איילת: זה גם לא היה מקובל. עד היום יש משהו חשוף ביומן הזה שהוא…
נועה: עד היום…
איילת: …בגלל הבלתי אמצעיות שלו.
נועה: בהרבה מאוד בתי ספר בארצות הברית…
איילת: מצנזרים.
נועה: היומן הזה מצונזר או שאסור לקריאה, בגלל ה… רק בגלל זה.
איילת: כן.
נועה: רק בגלל…
איילת: כי אלימות כמעט אין בו.
איילת: נכון.
איילת: זאת אומרת, היא חבויה והיא סמויה, והיא רק מרחפת ברקע.
נועה: בסדר, וגם כשיש, כמו במקרה של עוד ספר שואה מאוד מאוד ידוע, "מאוס" של ארט ספיגלמן, שהוא רומן גרפי, שגם הוא, לאחרונה, הוחרם ונאסר בארצות הברית.
איילת: כן.
נועה: הבעיה שלהם זה עם הגילויים של המיניות שלה…
איילת: כן.
נועה: לא עם העובדה שהנאצים הולכים תכף לשלוח אותם למוות.
איילת: זהו, אבל אני חושבת שאלינור רוזוולט הפיצה את היומן. זאת אומרת, היו כל מיני פטרונים ליומן…
נועה: כן.
איילת: להפצה שלו, לתרגומים שלו, ולכן הוא גם קיבל את המעמד האייקוני כל כך. אבל כשהוא שווק, נקרא לזה ככה, [נועה מהמהמת בגיחוך] וגם אנה עצמה, יש לה כל מיני הצהרות, שהיא רוצה להיות הולנדית אחרי המלחמה, היא גם מתלבטת, היא מתלבטת אם היא… איפה היא תהיה.
נועה: אז אני חייבת להקריא את זה. אני מצטערת.
איילת: אוקיי, תקריאי.
נועה: כי זה פשוט… אני חושבת, הרלוונטיות של הטקסטים האלה לרגע הנוכחי שבו אנחנו מקליטות, הוא… היא גדולה מאוד. היא אומרת:
"למדנו בדרך קשה לזכור שאנחנו יהודים כלואים, כבולים למקום אחד, ללא זכויות ועם אלפי חובות. אסור לנו, כיהודים, לפעול על פי רגשותינו. עלינו להיות אמיצים וחזקים, לשאת את כל התלאות בלי להתלונן, לעשות כל מה שביכולתנו ולבטוח באלוהים. הרי יום אחד תסתיים המלחמה הנוראה הזאת, הרי יום אחד נהיה שוב בני אדם, ולא רק יהודים. מי כפה עלינו את כל זה? מי עשה אותנו, היהודים, לעם שונה מכל העמים? מי הביא עלינו את הסבל הנורא הזה? אלוהים הוא שעשה אותנו כאלה, אבל אלוהים הוא גם זה שיגאל אותנו. אם נעמוד בסבל הזה ועדיין ישרדו יהודים, יהפכו יהודים סוף סוף ממקוללים למופת."
מה יש לומר?
איילת: אנחנו כאן ממשיכות לדבר על "יומנה של נערה", מאת אנה פרנק.
נועה: כן. ובקטע שקראתי לפני שגאלת אותי מדמעותיי וחתכנו לשיר, אנה מתייחסת שוב ושוב לנקודה הזאת של אלוהים.
איילת: כן.
נועה: אני חושבת שזה גם כן אחד הדברים שמאוד מעניין לעקוב אחרי ההתפתחות שלהם לאורך הטקסט הזה. זאת אומרת, ליחס שלה בכלל לשאלה הזאת. המשפחה שלה הייתה חלק מזרם מאוד ליברלי.
איילת: כן.
נועה: רפורמי למעשה, זאת אומרת, הם היו יהודים מאוד מתקדמים. כמו שאמרנו, עם הרבה מאוד השפעה גרמנית. כלומר, אנחנו מדברים כאן על יהודים אורבניים לחלוטין, מודרניים בדעות שלהם, בהתנהלות שלהם. כלומר, האלוהים הזה שאנחנו שומעים אותה מייחלת אליו, הוא באמת הקרוב [כך במקור] הרבה יותר לאלוהים האוניברסלי, נגיד, שאנחנו מדברים עליו אולי היום, מאשר האלוהים של היהודים בשטעטל הפולני.
איילת: היא מגיעה אליו מתוך מקום כאילו מאוד חילוני…
נועה: כן.
איילת: אבל דווקא האלמנט של הבחירה הזאת, של הנבחרות, של השונות, של ה… אני חושבת שהיא עסוקה בו גם בממד האינדיבידואלי שלה אולי. זאת אומרת, אני חושבת שיש משהו בתהליך הזה של ההתבגרות שהיא עוברת, היא נורא מרגישה כל הזמן שונה, היא מרגישה מוקעת. [נועה מהמהמת בהסכמה] אני חושבת ש…
נועה: גם בתוך המשפחה שלה, אבל גם…
איילת: במין השאלה, בדיוק, זהו. זאת אומרת, היא חווה את זה ברמה הלאומית, אבל כל הזמן יש משהו… הרי ביומן, שמהדהד כל הזמן את ההיפר-אינדיבידואלי, זאת אומרת, היא מתארת בסופו של יום את התהליך של ההבנה שלה את הזהות של עצמה. והיא…
נועה: וחלק מהזהות הזאת זו גם…
איילת: נכון.
נועה: …הזהות הדתית וגם הזהות היהודית.
איילת: נכון, זה גם. ואני חושבת שהאלמנט הדתי… היא מתפללת כל לילה…
נועה: כן.
איילת: זאת אומרת, זה גם, כאילו, קצת יש מוטיבים טיפה, אולי פרקטיקות, שנתפסות לנו טיפה נוצריות בחלק מה… כאילו…
נועה: כן.
איילת: הם חוגגים, הם חוגגים גם חגים הולנדים, גם סוג של חג המולד, ופיט…
נועה: וזה על גבול הפגאני גם…
איילת: כן.
נועה: עם Zwarte piet…
איילת: כן.
נועה: המוּרי הזה, שמלווה את סינטרקלאס, הסנטה קלאוס ההולנדי.
איילת: ההולנדי. כאילו, מחלק את המתנות.
נועה: והיא נורא שקועה בלימודי המיתולוגיה שלה.
איילת: היוונית והרומית, זאת אומרת, יש בה משהו שכל הזמן באמת…
נועה: סינקרטיזם כזה.
איילת: כן.
נועה: בדמות שלה כל כך הרבה דברים מצטלבים.
איילת: אבל החוויה שלה עצמה כלא מובנת, כמישהי שכל הזמן מאשימים אותה, זאת אומרת, היא השה השחור… [מגחכת]
נועה: השעיר לעזאזל.
איילת: השעיר לעזאזל. ככה היא מרגישה, ככה היא מתארת את זה.
נועה: הכבשה השחורה של המשפחה. נכון.
איילת: עכשיו, חלק מהזמן… היא הרי לא מתארת כל כך מה היא עושה לא בסדר. [נועה צוחקת] זאת אומרת, היא אומרת שהיא מבינה…
נועה: כן.
איילת: והיא מכה על חטא, והיא… נגיד, על המכתב זה נורא ברור. זאת אומרת, המכתב שהיא שלחה, שהוא באמת מכתב, שכאילו, אם…
נועה: קורע לב.
איילת: …בתור הורה, לקרוא אותו…
נועה: נורא, זה נורא.
איילת: היא כותבת לאבא שלה דברים כל כך כאילו קשים ונוקבים, ובאמת חסרי… כמו שאומרים על פיטר פן: "כל עוד יהיו הילדים חסרי לב".
נועה: חסרי רחמים, כן.
איילת: כן, אז זה כזה. ויש בה משהו שמצד אחד מכיר באשמה ונושא עמו רגישות אשם, ומצד שני: לא, זה הייחוד שלי, זו מי שאני. אני לא רוצה את החיים שלהם, אני לא אסתפק בחיים שלהם.
נועה: לא, ויש בה…
איילת: יש בה גם קו פמיניסטי שלם.
נועה: בדיוק, רציתי להגיד.
איילת: שהוא: "אני לא אהיה עקרת בית"…
נועה: נכון.
איילת: "אני אעשה דברים גדולים יותר". מרגוט אולי יכולה להסתפק…
נועה: כן.
איילת: …בלהיות מיילדת בארץ ישראל. אבל…
נועה: לא רק שיש לה חלומות גדולים, אלא היא רוצה בתוך המסתור, במקום הזה…
איילת: לכתוב החוצה!
נועה: לכתוב החוצה. וחדר משלה.
איילת: [צוחקת] כן.
נועה: היא מנסה לגרש את…
איילת: וואו, זה בכלל awkward.
נועה: כן, תוקעים איתה בחדר…
איילת: גבר מבוגר.
נועה: את רופא השיניים המאוד מקריפ.
איילת: שיש גם סצנה ממש קשה, שהוא בוד… זאת אומרת, היא חולה, אבל היא מתארת איך הוא מצמיד את האוזן לחזה העירום, ומה פתאום, למה הוא…
נועה: כן, באמת מאוד לא… לא נעים לקריאה…
איילת: כן.
נועה: אבל הוא הופך לשותף שלה לחדר, ויש ביניהם ויכוח שלם על מי יזכה להשתמש בשולחן.
איילת: נכון. מי יכתוב.
נועה: זה ממש הרגע שבו היא פה מהדהדת את וולף, ואומרת, בתוך כל הדבר הזה, היא עומדת על הזכות שלה…
איילת: כן.
נועה: …ליצור, להיות בדיאלוג עם הנפש שלה, עם הכישרון שלה.
איילת: וגם כמובן…
נועה: היא לא מאבדת את האחיזה בזה לרגע אחד, להפך. זה רק הולך ומתגבר.
איילת: והיא מתמודדת כל הזמן מול הזלזול.
נועה: כן.
איילת: באמת, כל הזמן אומרים לה, "את התינוקת, את לא מבינה כלום".
נועה: נכון.
איילת: עכשיו, אני חייבת לומר, בחלק מהרגעים את מבינה גם, מטיב התגובות וזה, שהיא באמת התנהגה… כאילו, יש לה את היוהרה המוחלטת הזאת של טינאייג'רים שחושבים שפשוט האנשים מסביבם כל כך מטומטמים.
נועה: מטומטמים, כולם מטומטמים.
איילת: ובאמת, אין להם זכות דיבור…
נועה: כן.
איילת: …שלא לומר זכות קיום לפעמים. היא גם מגיעה עד לשם, אבל…
נועה: אבל כל הדברים האלה…
איילת: זה מרגיש כל כך חשוף.
נועה: היא נורא נורא נורא נורמלית.
איילת: נכון! נכון!
נועה: זאת אומרת, היא כל כך, כל כך רגילה.
איילת: כן.
נועה: ואני חושבת ש… ניסיתי להיזכר בחוויה של הקריאה כנערה, ואני הרגשתי שאני… זאת אומרת, זה, אז השאלה היא תמיד, האם אתה מרגיש שאתה… האם את מרגישה שאת אנה או קיטי? אבל ההזדהות שלי איתה הייתה מוחלטת בגלל שמצד אחד היא באמת נורא רגילה, ומצד שני, היא מדהימה.
איילת: היא one of a kind. יחידה ומיוחדה.
נועה: היא באמת יחידה במינה בכישרון שלה, בכנות שלה, ביכולת שלה לתאר את נבכי נפשה, לחשוף אותן ואת עצמה לחלוטין,
איילת: מה ש… זהו…
נועה: כדי, גם, כחלק מהמלאכה הזאתי של היווצרותה כיוצרת.
איילת: נכון.
איילת: זאת אומרת, אנחנו רואים כאן את הזרעים שמהם הייתה יכולה לצמוח באמת יוצרת גדולה וחשובה. וזה גם, אני תמיד חושבת על זה, שזה בעצם ה… גרסת הנעורים של "חיים כרותים", של "שמיים שבתוכי", היומן של אתי הילסום, ה… גם כן ההולנדית, המדהימה, שהוא טקסט מופלא וגם כן חזק מאוד, שחזרתי אליו הרבה בתקופה האחרונה. וזה שני מקרים של נערה ושל אישה בוגרת, שאת יכולה רק להשתאות ולהתאבל על הקול המדהים שאבד עם מותן.
איילת: אני חושבת שהכישרון הזה הוא גם מה שגרם לאנשים לפקפק באמינות של ה…
נועה: כן.
איילת: של היומן, וכשאוטו פרנק פרסם אותו, כאמור, בגרסאות מצונזרות בהתחלה, ולאט לאט יותר ויותר חשופות, כי כחלק מהתהליך גם של הוכחת האותנטיות הוא חשף, אני חושבת, יותר ויותר, אבל היו… הוא ניהל, נדמה לי, שמונה תביעות דיבה מול מכחישי שואה, מכחישי יומן, זאת אומרת, זה הפך להיות ממש… כאילו, מגדירים את זה כמעט כהכחשת אושוויץ והכחשת יומנה של אנה פרנק.
נועה: כן.
איילת: זאת אומרת, להטיל ספק ב… בשני האייקונים האלה, הדברים שנחקקו בתודעה, לא רק היהודית, אלא באמת האוניברסלית, [נועה מהמהמת בהסכמה] זה משהו שבאמת הייתה מלחמה, ובהולנד זה הוצא מחוץ לחוק, האפשרות לפקפק ביומן. וזה באמת, אני חושבת, היה סוג של מאבק. אנחנו שוכחים עד כמה [מגחכת] היה צריך לנהל גם על זה מאבק, אולי עכשיו אנחנו גם נזכרים באלמנטים האלה.
נועה: אני חושבת, כן, אנחנו מאוד נזכרים באלמנטים האלה עכשיו…
איילת: כן.
נועה: בהטלת הספק הזו באותנטיות של החוויה, בעובדה שהיא יכולה להיות בה בעת אותנטית ומנוסחת וכתובה.
איילת: כן, היטב.
נועה: ומלוטשת היטב, וזה לא מפחית מהאמיתות שלה, להיפך, רק… רק מבסס אותה יותר. וגם זו אחת הסיבות שבגללן אני שמחה שגם החלקים האלה שאוטו פרנק ניסה לנקות מתוך היומן, בסופו של דבר חזרו אליו וחזרו אלינו, כי זה עוזר לנו לראות אותה כאדם שלם יותר, לא כקדושה, ולא כ…
איילת: כן, אני חושבת שפשוט הוא היה צריך לעבור תהליך עם עצמו…
נועה: …ילדת מופת. והוא היה חייב להתאבל…
איילת: בדיוק.
נועה: …על הילדה שהוא איבד, ועל הילדה שהוא לא ידע שהיא הייתה לו.
איילת: נכון, נכון.
נועה: להתוודע אל הדמות הזאת, החידתית.
איילת: וגם הפומביות של זה, כל רעיון הפרטיות.
נועה: כן.
איילת: הרי אחד… זה עוד איזשהו סוג של תמה שאפשר לדבר עליה מבחינה של היומן.
נועה: אובדן הפרטיות. כן.
איילת: הרי אחד הדברים שנגזלים מהאנשים האלה זה הפרטיות שלהם.
נועה: נכון.
איילת: היום אנחנו מוותרים על הפרטיות הזאת ברמות כאלה ואחרות, אבל כן, יש פה משהו, סוג הווידוי הזה, הפתיחות הכנה, הכנות האקסטרימית הזאת באמת, כמו שאנחנו מציגים אותה, היא לא דבר שהיה כל כך נפוץ, בטח לא כמו עכשיו.
נועה: אבל זו שאלה, אם אנה הייתה חיה היום, האם היא הייתה בטיקטוק? האם היא הייתה עושה ולוג?
איילת: יש עכשיו פרויקטים… את יודעת…
נועה: כן.
איילת: היה ממש פה, יצא "הפודקאסט של אנה", [נועה מהמהמת בהסכמה] גל"צ הפיקו יוזמה כזאת, זאת אומרת, זה פודקאסט, וכל פרק… זאת אומרת, זה ניסיון… היומן הוא לא כרונולוגי…
נועה: כן.
איילת: אלא יותר תמטי, איזו חלוקה תמטית של הפרקים, והתוצאה היא מאוד מרגשת, עדיין. זאת אומרת, יש בה משהו, אבל שקצת תמיד אני ככה, מוזר לי, הניסיון הזה לעשות… זאת אומרת, זה אקט אנכרוניסטי כזה של לקחת ולהעביר את זה להיום. אבל מצד שני, זה באמת מאוד חזק, בשפה מאוד של עכשיו, וזה מייצר את התחושה האותנטית הזאת שקיימת באמת ביומן, ואולי מגיעה ככה לעוד אנשים.
נועה: אני גם חושבת שזה עושה עוד משהו חשוב, וזה, שוב, מחזיר אותי לעניין עד כמה נורמלית היא…
איילת: כן.
נועה: כנערה מתבגרת, ועל העובדה שהיא הפכה בעיני רבים לפנים של הדבר הזה. זאת אומרת, המספרים הגדולים הם תמיד בלתי ניתנים להכלה.
איילת: נכון.
נועה: נורא קשה לנו לחוש חמלה כלפי מספרים, נורא קשה לנו להבין מה זה אומר. והאפשרות לבודד אותה, לגזור אותה לכאורה מתוך הרקע הזה ולהציב אותה בקדמת הבמה, לתת לנו להכיר אותה על כל נבכי נפשה ונימי נימיה, ועל החלקים שאין להם שום נגיעה בכלל למלחמה, שרוב היומן הוא כזה.
איילת: כן.
נועה: אני חושבת שזה נותן באמת פנים ואישיות וזהות לאובדן, שאפשר להתאבל עליהם באופן ספציפי. לא על איזשהו מספר שאין לו תווים…
איילת: נכון, לא, הוא באמת…
נועה: …אלא שהוא קונקרטי.
איילת: הוא באמת לוקח גם את הקדושה, נקרא לזה ככה, מהמוות, והופך את זה פשוט ל… תחושת האובדן היא אובדן על באמת חיים. חיים של אנשים אמיתיים. שיכלו להיות…
נועה: מישהי שיכלה להיות חברה שלנו.
איילת: כן, כן. וכמה זה… זה נורא.
נועה: כן.
איילת: זה בעצם התפישה של ה… כן, ובאמת, כאילו, עוד לא ככה… זאת אומרת, הזכרנו את זה, את התחושת הדחיסות, התיאור באמת, המיקרו הזה, של החל מתפוחי האדמה הרקובים…
נועה: הגזים של… [צוחקת]
איילת: בכלל, הפרשות מהפרשות שונות, הוויכוחים האינסופיים, מערכות היחסים שכאילו הולכות ומתגלות, והכל כאילו בפָּנים…
נועה: הכל נהיה נורא רעיל גם, ונרקב.
איילת: וואו, זה ממש מרגיש איך הכול מגיע לנקודות רתיחה.
נועה: כן.
איילת: זה יחס… מערכות יחסים על סטרואידים, כאילו הכניסו את כולם לסיר לחץ ו…
נועה: מין מעבדה… כן, סיר לחץ כזה אנושי, כמו איזו סדרת ריאליטי, שאת רואה איך כולם הולכים ומתחפפים. אבל במקום שבבית האח הגדול צריך להעיף משם אנשים, רק נכנסים לשם אנשים, אף אחד לא רוצה לצאת…
איילת: כן.
נועה: אבל הדחיסות הזאת היא מחניקה, מחניקה.
איילת: וגם חלק מהעניין, אומרים שאחרי שנתיים הם פשוט באמת כבר לא יכלו לשמור על כל הכללים הכל כך נוקשים של השמירה, ויכול להיות שזה גם תרם…
נועה: תרם לכך שהם…
איילת: לגילוי ולהלשנה. זה… איי איי [נאנחת] יש כל כך הרבה ציטוטים. [צוחקת]
נועה: כן.
איילת: יכול להיות שאפשר… אפשר לתת עוד אולי איזה… לתת לאנה לדבר עוד. כי אני חושבת שזה תמיד הכי…
נועה: הכי טוב.
איילת: הכי חזק. יש חלק שאפרופו העניין של למה יש לנו את המלחמה, זאת אומרת, מה… כמה נוראית היא וכמה אנחנו כנראה נחזור שוב לאותו עניין, [נועה מגחכת בהסכמה] לאותו עולם, לאותו זה… היא אומרת:
"אומרים כאן לא פעם בייאוש, לשם מה, לשם מה יש צורך במלחמה? מדוע אין הבריות יכולים לחיות בשלום? למה צריך להחריב את הכול? השאלה מובנת, אך תשובה מניחה את הדעת עדיין לא מצא איש. כן, מדוע בונים באנגליה…"
איילת: וזה יפה שהיא כאילו דווקא…
נועה: כן.
איילת: …לוקחת כדוגמה את אנגליה.
נועה: כן.
איילת: [מקריאה]
"מדוע בונים באנגליה כל פעם מטוסים גדולים יותר? מדוע מרכיבים פצצות כבדות ויחד עם זה בונים בתים אחידים לשיקום? מדוע מבזבזים יום-יום מיליונים לצורכי המלחמה ואין פרוטה לרפואה, לאמנים, [נועה צוחקת] לעניים? מדוע חייבים פני אדם לסבול רעב כשבחלקי העולם האחרים נרקבים עודפי מזון? מדוע הבריות מטורפים כל כך? אינני מאמינה כי במלחמה אשמים רק האנשים הגדולים, השליטים והקפיטליסטים. לא. האיש הקטן מוצא כנראה אותה הנאה במלחמה. שאם לא כן, היו העמים מתקוממים זה מכבר. יש כנראה בבני האדם איזה יצר השמדה, יצר הריגה ורצח וסערה. וכל עוד לא יחול שינוי גדול באנושות כולה, בלי יוצא מן הכלל, תסער המלחמה. וכל מה שנבנה וניטע וגדל, יחולל ויהרס. האנושות תיאלץ לבנות את העולם החדש."
ומה שמדהים, זה שאחרי הפיסקה הזאת, שמחלחלת אותי ב… כאילו, בפיקחון שלה:
"לא פעם אני מדוכאת, אך מעולם לא התייאשתי. אני רואה במחבואינו הרפתקה מסוכנת…"
נועה: איזה מדהימה.
איילת: [ממשיכה]
"…אך רומנטית ומעניינת. [נועה נאנחת] ביומני אני מתארת כל מחסור כשעשוע. החלטתי בליבי שחיי יהיו שונים מחיי נערות אחרות, ושאחר כך יהיו שונים מחייהן של עקרות בית רגילות. זו התחלה טובה לחיים המעניינים, ולכן אני צוחקת על המבדח שבמצב, אף ברגעים המסוכנים ביותר. אני צעירה, וטמונות בי תכונות רבות שעדיין לא נתגלו. אני צעירה וחזקה, וההרפתקה הגדולה זו היא חוויה בשבילי. אני חיה בתוכה, ואיני יכולה להתאונן כל היום. חוננתי במעלות רבות, אופי עליז, הרבה שמחה ועוז. כל יום אני מרגישה את נפשי מתרחבת, הגאולה קרובה, העולם יפה, והאנשים טובים, וההרפתקה מעניינת, וכי למה אתייאש."
נועה: [שותקת כמה שניות] כל כך מהדהד את… [איילת נאנחת] נזכרתי כש… כשהקראת את זה את… נזכרתי בפרקים שהקלטנו על טובה ינסון, על אסטריד לינדגרן. משהו ב… בטון כל כך דומה, כל כך מבטיח. הנחישות הזאתי לראות את הטוב בתוך כל הרוע, בלי להסב עיניים מהרוע אפילו לרגע.
איילת: שנייה.
נועה: זאת אומרת להסתכל בו, לראות אותו, את כולו, להבין אותו עד כמה שהנפש האנושית מסוגלת, ולסרב לו.
איילת: ולהגיד "אני אעשה אחרת".
נועה: לסרב לו באופן מוחלט.
איילת: מתוך איזה מקום של עוצמה פנימית…
נועה: מדהים.
איילת: שהוא פשוט מעורר השתאות…
נועה: היא בת…
איילת: היא בת ארבע עשרה.
נועה: ארבע עשרה. ארבע עשרה.
איילת: כמעט חמש עשרה. וזה פשוט כאילו מדהים.
נועה: אני הייתי כל כך טיפשה בגיל הזה. [צוחקת]
איילת: לא, אבל אתה יודעת מה מדהים? את יודעת…
נועה: הלוואי והייתי יכולה להיות קיטי, [איילת צוחקת] אבל לדעתי אנה לא הייתה… לא היתה מסתכלת לכיוון שלי בכלל.
איילת: לא, אבל אני באמת חייבת לומר שיש בה את שניהם. זאת אומרת, יש בה עדיין גם את ה… את הטרפת הזאת של ה…
נועה: [צוחקת] הורמונים.
איילת: את ההורמונים המְטָפְּשִׁים של הטינאייג'ריות.
נועה: וואו כן, כן, כן. התפרצויות זעם ו…
איילת: התפרצויות וקביעות נחרצות על העולם, ו…
נועה: כן, והיא מפונקת. [נאנחת]
איילת: ועם זאת…
נועה: כן.
איילת: יש בה, את היכולת לכתוב את הדבר הזה, שאת פתאום… את אומרת כזה: "מה, מאיפה? אנה, מאיפה?". ואז אני מצדיעה גם להוריה.
נועה: כן, נכון. שהביאוה עד הלום.
איילת: זאת אומרת, כנראה שעשיתם משהו מאוד טוב.
נועה: כן. אני חושבת אבל שכנראה זה גם הכוח הבלתי ידוע הזה שמוליד את הכישרון הגדול.
איילת: כן.
נועה: זאת אומרת, אני חושבת שאין דרך לקרוא את הטקסט הזה בלי לחוש בעוצמה המדהימה של האישיות שלה, בהבטחה האדירה שהייתה גלומה בה, וגם בהתממשות של הפנטזיה הזאת שבדיוק קראת.
איילת: שהיא תהיה סופרת גדולה.
נועה: היא הייתה, היא עדיין.
איילת: כן.
נועה: היא תמיד תהיה.
איילת: אנחנו מסיימות את השעה הראשונה שלנו ביחד כאן.
נועה: נפרדות מהחברה שלנו, אנה.
איילת: כן. שומרות אותה לצידנו בכיס, ב… בתיק. ערב יום השואה כאן, בגלי צה"ל, ואנחנו נגיד תודה בינתיים להלל שמואל וזיו עיני, יואב מוסק ואביטל סלמון, שכולם פה בצוות.
מוזמנים להאזין גם לפרק הבא, השעה הבאה, על "האי ברחוב הציפורים" של אורי אורלב.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
コメント