פרק מאה שמונים ושבעה ובו נשפוך לקדירה קמצוץ מיזוגניה וזנב עכבר ונרקח מקסמים
תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/03/2024.
קריין: "האחיות גרים", נועה מנהיים ואיילת טריאסט יוצאות לתרבות רעה. פרק 187, ובו נשפוך לקדרה קמצוץ מיזוגניה וזנב עכבר ונרקח מקסמים.
איילת: [מקריאה]
"משהו על מכשפות. מכשפות במעשיות האגדיות לילדים חובשות תמיד כובעים שחורים טיפשיים, ולובשות גלימות שחורות עוד יותר טיפשיות, והן רוכבות על מטאטאים. אבל הספר הזה אינו מעשייה אגדית לילדים. זהו סיפור על מכשפות אמיתיות. הדבר החשוב ביותר שאתם צריכים לדעת על מכשפות אמיתיות הוא זה. הקשיבו היטב. לעולם אל תשכחו את הדברים שתקראו עכשיו. מכשפות אמיתיות לבושות בבגדים רגילים, ונראות כמו נשים רגילות. הן גרות בבתים רגילים, ועובדות בעבודות רגילות. זאת הסיבה שקשה כל כך לתפוס אותן. מכשפה אמיתית שונאת ילדים בשנאה עזה ולוהטת ומטורפת, והשנאה שלה אליהם עזה ולוהטת ומטורפת יותר מכל שנאה לוהטת שאתם יכולים לדמיין לעצמכם. מכשפה אמיתית מקדישה את כל חייה לתכנון מזימות איך להיפטר מילדים באזור השליטה המסוים שלה. יש לה תשוקה איומה ונוראה להשמיד אותם, בזה אחר זה. רק על זה היא חושבת כל היום, גם כשהיא עובדת כקופאית בסופרמרקט או מדפיסה מכתבים במשרד של איש עסקים, או נוהגת במכונית מפוארת. ומאוד ייתכן שהיא עושה את כל הדברים האלה. המוח שלה תמיד מתכנן וזומם ורוחש ורוגש ועסוק במחשבות רצחניות צמאות דם. איזה ילד? היא אומרת לעצמה כל היום, איזה ילד בדיוק אני אבחר לחיסול הבא שלי? איזה ילד אני יכולה לפצפץ היום? מכשפה אמיתית נהנית לחסל ילדים ולמחוץ אותם למוות כמו שאתם נהנים ללקק גביע של גלידה עם קצפת. היא חייבת שזה יהיה לפחות ילד אחד בשבוע. כל מה שפחות מזה גורם לה מצב רוח רע. ילד אחד בשבוע זה 52 ילדים בשנה. היא צריכה לרסק אותם ולמעוך אותם ולחסל אותם ולעשות שהם יעלמו לגמרי! זאת הסיסמה של כל המכשפות."
נועה: תגידי לי שלא נהנית להקריא את זה.
איילת: כן.
נועה: שמעו את זה בקול שלך, איילת טריאסט.
איילת: [צוחקת] כן, נועה מנהיים, אחותי גרים. לא, זה כיף להקריא את זה.
נועה: יש בזה כיף.
איילת: כמו שנהנתי להקריא את האחים, [צוחקת] האחים שלנו גרים. אבל…
נועה: מצד שני, משפטים אחרים כמו "מכשפה היא תמיד אישה"…
איילת: אה! למה לא הקראתי את זה באמת?
נועה: "אני לא רוצה להגיד דברים רעים על נשים", "רוב הנשים ממש נחמדות אבל זו עובדה עובדתית, כל המכשפות הן נשים"…
איילת: זה פחות כיף, את רומזת?
נועה: פחות. כן, זה מהתרגום של טלי נתיב-עירוני ל"מכשפות" של רואלד דאל, וזה פחות כיף. זאת אומרת, לא כל הנשים הן מכשפות אבל כל המכשפות הן נשים, כן.
איילת: כן, הוא אומר כל הענקים למשל הם גברים וגם הם רצחניים במידה זהה, רק שיש תשעה מהם, והם חיים ביקום מקביל כזה.
נועה: והם לא סוג של זקנות ציון.
איילת: כן, [צוחקת] שמדפיסות לעצמן כסף.
נועה: טובעות בכסף. הן מדפיסות לעצמן כסף.
איילת: כן, קרחות עם ציפורניים מעוותות. כן צריך לומר, הוא מתייחס אליהן כאל… כאילו מין סוג של… הוא אומר, הן לא באמת נשים.
נועה: כן, כן.
איילת: הן נראות כמו נשים, הן בעצם סוג של יצור פנטסטי.
נועה: פנטסטי.
איילת: כאילו, מפלצות. מפלצות בצורת נשים.
נועה: מפלצות בצורת נשים.
איילת: הבעיה היא שזה מאוד מבלבל.
נועה: זו לא המצאה, כמובן, של רואלד דאל, [צוחקת] לצערנו הרב, אבל הוא ממש חוגג על זה.
איילת: אבל איך נדע שהיא מכשפה, נועה, איך נדע?
נועה: צריך להוריד לה את הפאה ואז אפשר לראות שהיא קירחת ולהוריד לה את הכפפות ולהוריד לה את הנעליים.
איילת: ולראות שאין בהן בהונות.
נועה: כן, יש סימנים בדוקים.
איילת: כן.
נועה: ובספר, מי שנותן את הסימנים האלה, ויש לנו כאן עוד איזה פיסה מהביוגרפיה של דאל, זו סבתא.
איילת: שמעשנת סיגר.
ביחד: סבתא נורבגית.
איילת: כן.
נועה: בדיוק, סבתא נורבגית. יש לנו כאן ילד יתום, שסבתא שלו מגדלת אותו.
איילת: עוד ילד יתום, כן.
נועה: עוד ילד יתום. והיא מזהירה אותו מפני המכשפות הללו…
איילת: כן.
נועה: שבעצם שולטות בעולם, ומזימתן היא להשמיד את כל הילדים ולאכול אותם.
איילת: כן, או להפוך אותם לעכברים, כפי שאנחנו מגלים פה.
נועה: נכון שזה אחד… אחד ההסברים המעניינים בספר הזה, בעיניי.
איילת: כן.
נועה: זה היעדר הסוף הטוב הקלאסי שלו.
איילת: לא, נכון.
נועה: כלומר, לפי, למשל, המבנה הקלאסי של אגדה, הילד הזה שהוא וסבתו מוצאים את עצמם במלון שבו נערכת ועידת המכשפות השנתית, בחירה גרועה מאוד של אתר נופש. ממש, מעט מאוד כוכבים ב-Tripadvisor [צוחקת], אני הייתי נותנת לזה. RBNB מקבל ביקורות גרועות מאוד, המלון הזה. הם מוצאים את עצמם בתוך הוועידה הזו, והמכשפות הופכות אותו ועוד ילד אחד לעכברים.
איילת: מתוך מזימה כוללת להפוך את כל ילדי אנגליה לעכברים.
נועה: כן, לעכברים. ובעצם לפי המבנה הקלאסי של אותן אגדות שדאל מכריז שאליהן הוא מתייחס…
איילת: spoiler alert.
נועה: spoiler alert…
איילת: כן.
נועה: לספר בן… שנים רבות.
איילת: זה לא משנה, נועה, בואי נהיה אדיבות למאזינות ולמאזינים שלנו…
נועה: נהיה אדיבות. אז לפי המבנה הקלאסי, הוא צריך היה לחזור לבסוף לצורתו האמיתית.
איילת: כן.
נועה: אבל לא כך קורה, הוא נשאר עכבר…
איילת: ויותר מזה.
נועה: ומדבר עם סבתא שלו, זאת אומרת, עכבר מדבר.
איילת: כן, הוא עכבר מדבר. הוא נשאר בעצם הוא, אבל בדמות עכבר, והוא אפילו מסביר למה הוא כל כך נהנה מדמות העכבר החדשה שלו. מאפשר לו חופש מאוד גדול, לא ללכת לבית ספר, להיות בעצם רק הוא וסבתו. יותר מזה, הסוף של הספר…
נועה: הדיאדה שעליה דיברת בפרק הקודם…
איילת: אני חושבת שפה הדיאדה מגיעה באמת לשיא של כל השיאים שלה.
נועה: כי…
איילת: כי…
נועה: הוא ליטרלי…
איילת: אומר…
נועה: סליחה, בכיס שלה.
איילת: כן, אבל יותר מזה, הסוף של הספר, בעצם, מדבר על זה שהיא אומרת לו "אתה יודע…".
נועה: עכברים לא חיים הרבה.
איילת: "כמה עכבר חי?", והוא אומר לה, זאת אומרת… הוא שואל אותה, והיא אומרת לו "בדרך כלל, עכברים נדירים באמת, יחיו גג תשע שנים".
נועה: כן.
איילת: אז הוא אומר "יופי, כי לא הייתי רוצה להמשיך לחיות אחרי שאת תמותי", ובעצם הם גודעים את השושלת המשפחתית בדיאדה הזאת, שזה, גם יש בזה משהו, שהילד הזה, שהופך לעכבר, והוא יתום, והוא בעצם אוהב את סבתו אהבה גדולה, והיא באמת אוהבת אותו אהבה גדולה, והיא תאהב אותו בכל צורה שבה הוא יגיע. אבל זהו, בזה זה נגמר. אין לזה המשך, ואין לזה קיום מעבר.
נועה: זה עקר.
איילת: וזה… והם יעשו את המשימה שלהם, הם יעשו כאילו את ה…
נועה: כן, הם יוצאים עכשיו אה…
איילת: הם יצאו למסע לרדיפת המכשפה הראשית.
נועה: להשמיד את המכשפה הראשית.
איילת: באשר היא תהיה.
נועה: כן.
איילת: זה כאילו הסוף, הסוף הפתוח.
נועה: הם הופכים לציידי מכשפות נועזים.
איילת: כן, הסוף הפתוח משהו של הספר הזה, הם מצליחים לעשות את זה גם, אגב, באופן מפוקפק. זה מה שקצת דיברתי קודם על ה… בפרק הקודם, הזכרתי שיש משהו חטוף בסופים, שהוא כאילו מתעלם מהמון בעיות. למשל זה שהילד נשאר הוא בתור עכבר, והוא מצליח לעשות דברים בתור עכבר, למה המכשפות שהופכות להיות עכברים יכולות לשרוד את ה… זאת אומרת, למה הן לא ממשיכות להיות הן ולעשות דברים?
נועה: אל תחפשי תשובות, איילת.
איילת: ואין איזו תשובה, בדיוק, כן, כאילו כן השמידו אותן… לא, אבל זה, נגיד, לא מתואר ממש בספר, זאת אומרת, זה חלקי קצת. אז יש פה כאילו איזה מין משהו קצת מפוקפק בר… הנחמה פה [צוחקת] היא אפילו קטנה מהמצוי.
נועה: היא בגודל עכבר.
איילת: היא ממש בגודל עכבר, ומצד אחד יש את המשהו הזה הלא אנושי, זאת אומרת, שלא חוגג את אנושיותו. הוא בעצם אומר "מה רע להיות עכבר?"
נועה: אולי את חושבת שהוא לא…
איילת: אולי להיות עכבר זה טוב יותר מלהיות ילד?
נועה: כי הוא לא חוגג את האנושות באופן כללי.
איילת: כן, נכון.
נועה: כלומר, היצורים למשל, אם הזכרנו בפרק הראשון את "ג'יימס והאפרסק הענקי", אז היצורים האנושיים ביותר בספר הזה הם חרקים ענקיים.
איילת: כן.
נועה: שיחד עם האפרסק הוגדלו לגודל ענק. זה הרגע לציין בפני כל מי שעד עכשיו לא הבין את זה, זה לא ספר לאנשים שסובלים לא מארכנופוביה ולא מחרדות מחרקים. ממש לא. אין בעיניו יתרון לבני האדם.
איילת: לא, ממש לא, להפך.
נועה: למעשה ההפך.
איילת: כן.
נועה: בניגוד לחיות, שהן לא מרושעות מטבען, ולא מבקשות להתעלל בבני מינן, בני האדם כן. ולכן להיות עכבר זה לאו דווקא דבר שלילי.
איילת: לא. נכון, האמת אפשר להסתכל על זה ככה, ולהגיד, אוקיי, אולי יש איזה נחמה ב… למה אני כל הזמן מחפשת נחמות, אה?
נועה: את ממש.
איילת: אני משוועת לנחמה.
נועה: משוועת לנחמה. אני כל כך מצטערת…
איילת: אני… כן, אני קולטת את זה.
נועה: שאני לא יכולה להעניק לך אותה ושעוד פחות מזה הוא.
איילת: ושגם דאל. [צוחקת]
נועה: דאל לא, הוא לא מנסה.
איילת: הוא לא מנסה. לא, אבל יש איזו אמירה כזאת שאומרת "למה את מנסה להתנחם במין האנושי? [צוחקת] אין במה להתנחם במין האנושי, להפך, תתנחמי בדברים אחרים". ודאל, במובן הזה אומר, "המקסימום שתצליח להשיג בעולם הזה, זה אולי שיהיה אדם אחד שיהיה נחמד אליך, ובזה אתה צריך לשמוח, זהו זה מספיק!"
נועה: אבל, זה הרבה. זה הרבה ואני גם חושבת שכן יש לו, בסופו של דבר, אמונה בכוחות הנפשיים של ילדים. אולי לא כל הילדים, אבל אם את מסתכלת על, באמת, כמה הוא מצליח בתור עכבר…
איילת: או כמה מטילדה.
נועה: הגיבור של הספר הזה… ועל מטילדה, כן, שבאמת, למרות הורים איומים ונוראים, והמנהלת המפלצתית שלה, והקשיים שהיא חווה לאורך חייה, היא ילדה מדהימה, היא קוראת ספרים.
איילת: כן.
נועה: אגב, הספר היחיד שהבן שלי לא היה מוכן לשמוע…
איילת: ואללה…
נועה: היה "מטילדה".
איילת: מה? מה שם?
נועה: כי שם ההורים האמיתיים הם מרושעים.
איילת: כן… כן… הוא לא עושה את ההרחקה של ההורים החורגים.
נועה: כן, היה לו מאוד קשה. זאת אומרת, ההורים שלה הם חורגים בכל מובן, מלבד הביולוגי.
איילת: נכון, נכון.
נועה: הם הכי לא קשורים אליה.
איילת: ויותר מזה, בסוף הם מוותרים עליה, היא מוותרת עליהם, והיא מוצאת נחמה…
נועה: מושלם בשביל כולם.
איילת: בדיוק, בזרועותיה של המורה המושלמת שלה.
נועה: המורה האהובה, כן.
איילת: שהיא למעשה סוג של התיקון שלה.
נועה: נכון.
איילת: זאת אומרת, המורה היא אישה שעברה התעללות כילדה, ממש התעללות סדיסטית, ואפילו זה לא מסופר עד הסוף, זה רק נרמז. היא אומרת "לא, אני לא יכולה לספר את זה… אני לא רוצה…" כאילו, פעם ראשונה שדאל חוסך מאיתנו בתיאורי אכזריות.
נועה: כי זה מבוגר.
איילת: כן, ופתאום הוא לא מדבר על זה. ומטילדה היא מתקנת בשבילה את העולם. היא מבוגר שבקושי מתפקד.
נועה: אבל בכל הצמדים האלו, הילד…
איילת: נכון, הילד הוא בעל תושייה.
נועה: הוא בעל התושייה ומתקן, אותו דבר בדני.
איילת: נכון, נכון.
נועה: שאבא של דני נופל לתוך בור ושובר את הרגל שלו, אז דני יהיה זה שיוכל למצוא אותו ולהציל אותו. כלומר, יש לנו כאן, באמת, את הדמויות הללו של הילדים כמי שיש… שיש להם את הפוטנציאל לתקן עבור המבוגרים…
איילת: כן.
נועה: את העולם שהמבוגרים קלקלו, שהמבוגרים הרסו, שהמבוגרים השמידו.
איילת: שהם עדיין הורסים, גם התיקון הוא מאוד מוגבל.
נועה: כן.
איילת: התיקון הוא מאוד בגבולות הדיאדה, פחות או יותר. הוא לא מצליח להתרחב הרבה מעבר. אולי צ'רלי הוא קצת חריג בזה, או העי"ג שגם הוא… כאילו…
נועה: אבל לפעמים, אה…
איילת: שכאמור, הספר החביב עליי כי באמת…
נועה: אבל לפעמים לתקן את החיים של אדם אחד זה גם מספיק, דאל עצמו הצליח לעשות את זה…
איילת: כן.
נועה: בצורה מדהימה. כי חוץ מהפעולות שהוא עשה עבור תיאו, עבור הבן שלו, יש גם את הסיפור המורכב מאוד ומדהים מאוד…
איילת: וואו, נכון.
נועה: של מערכת היחסים שלו עם אשתו.
איילת: בואי נדבר על מערכת היחסים… מערכות היחסים שלו עם נשים. [צוחקת]
נועה: פטרישה ניל שהייתה שחקנית.
איילת: שחקנית הרבה יותר מפורסמת ממנו בחייהם.
נועה: באותם ימים, כן, בהחלט.
איילת: כן, כוכבת.
נועה: וכשהיא הייתה בהריון, לדעתי זו הייתה הבת החמישית שלהם, לוסי, היא קיבלה שלושה שבצים בזה אחר זה. מפרצת…
איילת: כן.
נועה: מה שנקרא מפרצת, ובעצם הייתה תקופה בקומה, אבל הצליחה ללדת.
איילת: זה סיפור מטורף.
נועה: זה סיפור מטורף, הייתה בחודשי ההריון, בערך באמצע ההריון. היא הצליחה ללדת והתעוררה מהקומה שלה.
איילת: מלידה… אחרי הלידה?
נועה: כן, אבל הרופאים אמרו לו שהיא לעולם לא תשתקם, כלומר, היא לא זכרה איך מחזיקים מזלג, היא לא ידעה איך לדבר, היא… אישיותה נמחקה לחלוטין. ודאל לקח אותה הביתה ופשוט הקדיש את כל ימיו לשיקום מוחלט ואיטי ומלא שלה. חלק מהשיבושים הלשוניים, נגיד, שנוצרו בתקופה הזאתי, כשהיא למדה שוב לדבר, מצאו את דרכם לתוך "העי"ג".
איילת: אל "העי"ג".
נועה: כן. הוא רשם אותם במחברת שלו.
איילת: שזה שוב על הגבול בין אכזרי לקומי, כאילו, להתמודדות קומית עם המציאות. [צוחקת]
נועה: כן, נכון, נכון. אבל הוא ממש השקיע בללמד אותה איך להיות מחדש. והיא חזרה לעצמה וחזרה לשחק. כלומר, היא באמת השתקמה באופן מלא ומוחלט מהטראומה הזאת, שזה מדהים.
איילת: זה לא שחרר אותה מהטראומה של דאל, לעומת זאת.
נועה: כן [מגחכת], כי בערך רגע אחר כך, כשהוא הרגיש שהיא יכולה כבר לעמוד על שתי רגליה במו… עצמה.
איילת: ליטרלי, כן.
נועה: כן, הוא עזב אותה. הוא עזב אותה כדי לחיות עם האישה שהייתה המאהבת שלו מזה 11 שנה.
איילת: כן. [צוחקות]
נועה: אין, אין מה לומר.
איילת: אין פואנטה, אין פואנטה.
נועה: אין מה לומר.
איילת: אני חושבת ש…
נועה: שוב השניות הזאתי בפרסונה שלו, של מצד אחד להיות מסוגל להתמסרות מוחלטת ומלאה למעשים שהם מעשיי חסד, תיקון והצלה. הוא גם, למשל, היה פעיל מאוד במאבק להעלאת מודעות לדיסלקציה, שכדיסלקטית זה מאוד משמח אותי.
איילת: כן.
נועה: אז מצד אחד יש את דאל הזה, ומצד שני יש את השמנופוב, הגזען, המיזנטרופ, הבוגדני…
איילת: שהיא קראה לו, היא ממש…
נועה: אישיות מאוד מורכבת.
איילת: היא ייחסה לו איזה סוג של כאילו מנוול, דאל המנוול… איך היא קראה לו? משהו כזה. [צוחקת]
נועה: אני לא מאשימה אותה…
איילת: היה לזה איזה… rotten, rotten נראה לי.
נועה: כן.
איילת: או משהו בסגנון… ואין מה לעשות, זה באמת נורא חזק בקריאה, בטח קריאה כמבוגרת. זאת אומרת, אני חושבת שבאמת, כמו שאת אומרת, ילדים, כמו עם מעשיות, יש להם יכולת לסנן את זה, לראות את זה כמו מין… כמו דימוי. כמו איזה… באמת הדימוי ההרואי הזה יותר, שהסדר חוזר על כנו באופן גרוטסקי, באופן כאילו…
נועה: מוגזם ואלים ומופרז.
איילת: כן. וקומי, וקומי.
נועה: אבל אני חושבת שמהבחינה הזאת, כשאנחנו מדברות על "המכשפות", זה הזמן לדבר על זה, בגלל שיש כאן בדיוק את השניות הזאת…
איילת: נכון.
נועה: בין מישהו שנראה כמו דבר אחד, אבל בעצם הוא דבר אחר לחלוטין. הוא מסתיר איזשהו חלק מאוד מהותי בעצמו מתחת לאיזשהו מעטה שהוא חביב, שיכול להראות נדיב וחיוני. אז אני לא חושבת שהחלקים האלה באישיות של דאל היו מזויפים, ואני לא חושבת שהם היו רק פסאדה, אבל הוא היה מורכב מהרבה אור והרבה חושך.
איילת: כן, לא… אני באמת חושבת שיש משהו באופן שבו, כאילו עיצב, באופן שבו הביוגרפיה שלו עיצבה את השקפת עולמו, שהוא פשוט, כאילו משפריץ החוצה בספרים. כל הטרגיות הזאת כל ה… באמת איזה…
נועה: כן.
איילת: אם זו חוויית החיים שלך, מין חוסר אמון מוחלט בכל מי ומה שאמור להגן עליך, בכל מנגנון של העולם הזה שאמור להיות טוב, אז אתה מלא רעל. אתה משפריץ את זה החוצה באיזשהו אופן. ובעיקר יש משהו בראיית עולם שלו שמזהה את כל ה… את כל את כל הדברים שחורקים מבחינתו, את כל מה שהוא מזהה כמזויף. הוא ישר צובע את זה בצבע אחד, בגלל, להלן הגזענות, כאילו הסטריאוטיפיזציה הזאת, של… וגם היחס לנשים, הוא היה… כאילו… כתב מין סיפורים פורנוגרפיים כאלה גם, וכאילו היה משהו באמת מזלזל…
נועה: משטיח.
איילת: משטיח.
נועה: ומחפצן.
איילת: כן, וזה באמת מדהים הדאבל הזה, של היכולת כאילו לטפח, לצד ה-לזרוק הצידה.
נועה: אני חושבת שיש גם… גם אנחנו הרבה מאוד, בעידן הנוכחי, עסוקים בשאלות האלה, של האופן שבו הביוגרפיה של היוצר משפיעה…
איילת: כן.
נועה: או אמורה להשפיע על איך אנחנו רואים אותו, וכמה דעות שמובעות בתוך היצירה שלו צריכות להשפיע על האופן שבו אנחנו צורכים אותה.
איילת: כן.
נועה: וזה דיון מאוד חשוב, וכמו שאמרתי, אני חושבת בפרק הקודם, זה דיון שכשאנחנו מנגישות את היצירות האלה לילדים, אני מאוד נגד צנזורה, אני מאוד בעד הקשר. זאת אומרת, אני חושבת שמאוד חשוב לשים אותם בתוך איזשהו הקשר ולהסביר או לתווך באיזשהו אופן לילד או הילדה שקוראים, שיש כאן תפיסת עולם, או שיש כאן איזשהו רגע היסטורי, אבל אני נגד לצנזר את הטקסט עצמו.
איילת: אני גם, אבל אני כאילו קצת מתקשה להבין איך את עושה את זה עם דאל, במובן הזה שכאילו יש בו משהו… זה לא איזה אלמנט קטן בסיפור, זה קצת כמו להקריא דירה להשכיר בימינו. כאילו עם העצלנות של התרנגולת ושומניה, זאת אומרת… וכושיותה של החתולה.
נועה: קודם כל, אפשר לבחור לא, אפשר לבחור לא. אפשר לבחור לא להקריא אותו…
איילת: אז…
נועה: או לא לתת אותו לילדים לקרוא, ואני בטוחה שיש הורים שעושים את זה.
איילת: כן, אבל זה צנזורה מוחלטת. כאילו זה, זאת אומרת, או שזה לפחות…
נועה: נכון.
איילת: כן. השאלה מה נותן לי ההקשר? זאת אומרת, למה, למה שאני פתאום אספר את סיפור חייו? מה, אני מספרת את סיפור חייו של אריך קסטנר כשאני מקריאה אותו? כאילו…
נועה: את לא צריכה, כי אריך קסטנר עושה את זה בעצמו. [איילת מגחכת]
איילת: לפעמים, גם דאל עושה את זה בעצמו.
נועה: נכון.
איילת: אבל אני פשוט מנסה להגיד שכאילו, מה ההקשר שאת נותנת לילד ביחס לזה? זאת אומרת, אני חושבת שדווקא הניסיון לפרש את זה, או לפענח את זה, אני לא יודעת לאן הוא מוביל במובן הזה. כאילו, אני חושבת שבאיזשהו מקום התגובה היא ה-antidote… זאת אומרת, התשובה היא ה-antidote של ספרים אחרים, כאילו שהריבוי הוא המנגנון המתקן, זאת אומרת…
נועה: יכול להיות.
איילת: להיות חשוף אולי לזה, ומצד שני להיות חשוף גם לספרים…
נועה: לספרים אחרים.
איילת: של סוגים אחרים וסופרים אחרים.
נועה: זה כמובן, ברור.
איילת: זו הדרך היחידה שבה ילד גם יכול לפתח טעם, בסופו של דבר, ולבחור.
נועה: זה כמובן מאוד רצוי ומקובל מבחינתי, כי כמה שיותר ספרים שאנחנו נציע ונקל על הגישה אליהם, כך ייטב לילדינו ולילדים בכלל.
איילת: או לעולם בכלל.
נועה: אבל אני חושבת שלדבר על זה שדאל כנראה לא אהב נשים מי יודע מה…
איילת: כן.
נועה: ולא בטח בהן, ושהייתה לו ילדות איומה ונוראה שגרמה לו להיות מישהו שיש לו מעט מאוד אמונה בעולם, לא נראה לי כמו משהו ש… בעייתי לומר לילד שקורא אותו.
איילת: כן, זה מרגיש לי שזה תלוי גיל קצת, כי…
נועה: יכול להיות, לא בגיל צעיר מאוד.
איילת: כי להפך, יש משהו… יש, אפרופו הניפוץ הזה של ה… יש איזה מנגנון הגנה בקריאת ספרים, שאומר "זה לא המציאות שלי". וברגע שה… חומת המגן הזאת מתנפצת, ואת אומרת משהו, בעצם, רגע, על מי שכאילו חווה בעצמו חלק ממה שמתואר פה, פתאום זה הופך להיות אמיתי מדי, כאילו בתחושה שלי.
נועה: ולכן אני חושבת שזה באמת תלוי גיל.
איילת: כן.
נועה: אבל אני חושבת שבגיל מסוים, להשתמש ביצירות האלה כנקודת מוצא לאיזשהו דיון…
איילת: כן.
נועה: זה דבר חשוב ומפרה, כי אולי דאל לא האמין בזה שאין… שיש ילדים רעים ואין ילדים שרע להם, אבל אני כן מאמינה. ואני חושבת שהוא, נגיד, דוגמא לזה של… לילד שהיה רע לו.
איילת: ואת מבינה אותו.
נועה: אני מבינה אותו.
איילת: חלקית.
נועה: ואני גם רואה את האופן שבו הוא הפך את הכאב ואת הטראומות שלו לאומנות, וכזו שאולי לא הביאה נחמה לאחרים, אבל הביאה צחוק ויופי וסיפוק מסוג מסוים, והרבה מאוד הנאה.
איילת: זה גם נחמה. תראי, אני גם… אני גם, נגיד… מי שלא מוצאת הרבה חיבור לז'אנר של אימה. הוא, אני חושבת, מתכתב עם הז'אנר הזה מאוד.
נועה: כן, במיוחד "המכשפות", זה ספר מאוד מאוד מפחיד.
איילת: ממש, וחלק מהרתיעה שלי, אני חושבת, ממנו, זה גם התחושה שהוא פשוט מאיים עלייך מדי.
נועה: ז'אנר האימה מאיים עלייך מדי.
איילת: כן, ממש ממש.
נועה: אני הייתי קוראת לזה הצלחה. [צוחקת]
איילת: נכון. לא, אבל כאילו באמת, למעט…
נועה: עשר נקודות לז'אנר!
איילת: צ'ארלי והעי"ג. כל השאר פשוט קשוחים לי מדי, אני נפש רכה מדי בשבילו. [צוחקות] אבל זה… הנה, זה בדיוק…
נועה: אולי כי לא קראת מספיק דאל בגילאים הנכונים, ואז היית יכולה לפתח איזושהי…
איילת: לא חוסנתי, לא חוסנתי, כן…
נועה: בדיוק, היית יכולה לפתח מערכת חיסונית יותר קשוחה.
איילת: נכון, נכון. גידלו אותי כל הפרוטסטנטיות [צוחקת] רכות הלבב.
נועה: אבל אני חושבת שגם אפשר להסתכל על היצירות שהוא השפיע עליהן עמוקות, כמו הארי פוטר.
איילת: וואו, כן, איך לא אמרנו דאדלי דארסלי עד עכשיו?
נועה: נכון, איך לא… בכלל, לא דיברנו על משפחת דארסלי? זאת אומרת, הפרק הראשון של הארי פוטר יכול היה להיכתב על ידי דאל ללא צל של ספק, ולכן…
איילת: אה… הוא היה הרבה יותר פרוע ממנה.
נועה: נכון, לא, ללא ספק, אבל זו הייתה הסיבה שבגלל… אני חושבת שהזכרתי את זה כשדיברנו על הארי פוטר עצמו, שכשנמאס לי כבר, ולא יכולתי יותר להקריא לבן שלי את "המכשפות", שהוא באמת השנוא עליי מבן ספריו של דאל, כי הוא ספוג כל כך בשנאת נשים, אז אמרתי "אוקיי, זו פעם אחרונה שאנחנו עושים את זה, אבל…"
איילת: אבל…
נועה: "יש לי משהו מאוד דומה", ולעבור ממנו ל… דרך פריבט זה קפיצה קטנה…
איילת: מאוד.
נועה: מאוד קרוב גיאוגרפית, תמטית, פואטית. ללא ספק למדה ממנו הרבה.
איילת: המון.
נועה: כן.
איילת: היא רק שכללה את זה למקומות אחרים.
נועה: כן.
איילת: וגם מעודנת יותר במקומות אחרים. אנחנו נאלץ לסיים בזאת. [מוזיקת רקע]
נועה: זה מאוד חבל לי.
איילת: כן, אבל יהיו פרקים אחרים וסופרים אחרים.
נועה: למרות שהדיון לא תמיד היה נעים, או האיש לא תמיד היה נעים.
איילת: לא, האיש לא היה נעים.
נועה: הדיון תמיד היה נעים נכון.
איילת: אז עד לפעם הבא, תודה להלל שמואל ותודה לך נועה מנהיים.
נועה: תודה, איילת טריאסט.
איילת: ונתראה פעם הבאה.
נועה: או נשתמע.
ביחד: בשלל יישומוני ההסכתים.
איילת: ביי ביי תודה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments