פרק מאה שבעים וארבעה ובו נשחיז לשון ועט, נשתה משהו ונחפש הרפתקאות.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 06/12/2023.
[מנגינת פתיחה. קריין כריזמטי עם קול נעים על רקע מנגינה קסומה, שובבית עם נגיעה של אפלה אגדתית]
קריין: האחיות גרים: נועה מנהיים ואיילת טריאסט יוצאות לתרבות רעה. [הדגשת המילה "רעה"]
פרק 174 ובו נשחיז לשון ועט, נשתה משהו ונחפש הרפתקאות.
איילת: [מקריאה]
"נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קרחות, צבען דהוי וצורותם רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחיה דלה שפניה כמו אומרות יגון ויאוש. ים המוות וים הגליל נמים את שנתם בלב מרחב גדול של גבעות ומישורים שבו מבטך אינו פוגש שום גוון מלבב, שום עצם מרהיב, שום מראה ענוג חולם בערפילי ארגמן או מנומר בצללי עננים. כל קו הוא גס, צורם, וכל תו הוא חד ללא פרספקטיבה. המרחק אינו מחולל כאן קסמים. זוהי ארץ משמימה. חסרת תקווה. שבורת לב. ארץ ישראל יושבת עטוייה שק ואפר, רובצת עליה קללה שייבשה את שדותיה ודיכאה את אונה. במקום שבו התנשאו מגדליהן וכיפותיהן של סדום ועמורה מכסה עכשיו הים הקודר את המישור ואין יצור חי במימיו. על פניו חסרי הגלים תלוי ועומד כמת האוויר היוקד, מחניק, בלא תזוזה, ודבר אינו צומח על גדותיו מלבד עשבים שוטים, קבוצות קנים פזורות ואותו פרי בוגדני המבטיח רעננות לשפתיים חרבות אך הופך לאפר למגע יד".
איזו פתיחה סידרנו לעצמנו…
נועה: וואו.
איילת: כי היו עוד אפשרויות.
נועה: היו אפשרויות מצחיקות, תאמינו או לא.
איילת: קצת יותר קומיות.
נועה: כן.
איילת: קצת ירידות על טבריה.
נועה: קצת דחקות על הקבר של אדם הראשון.
איילת: כן… אבל.
נועה: אבל. ברוח הימים האלו.
איילת: ברוח הימים האלו…
נועה: אבל זה ברוח הימים ההם.
איילת: זה ברוח הימים הממש ההם.
נועה: מעניין מה הוא היה אומר אם הוא היה פה עכשיו?
איילת: אה… ננסה לעשות סיאנס ולהעלות את דמותו.
נועה: לא, אפשר לחזור לאחור במכונת זמן.
איילת: [צוחקת]
נועה: ולשאול אותו.
איילת: הכל, הכל, כל הדברים האלה יהיו כנראה הפעם בפרק של האחיות גרים על סמיואל קלמנס, הלא הוא…
נועה: מארק טוויין.
איילת: כן. אנחנו נפתח בפן הקצת יותר ביוגרפי וככה ניגע בכמה ספרים שלא נוכל ממש להעמיק בהם, אבל אנחנו מבטיחות להמשיך להעמיק בפרקים הבאים.
נועה: כמו למשל זה שמתוכו לקוח הקטע שקראת. ספר שבעצם מסכם את מסעותיו שנקרא "תמימים בחו"ל". the innocence abroad. ומתוכו תורגם לעברית החלק הרלוונטי לנו, כי אותנו מעניין תמיד רק מה אומרים עלינו.
איילת: רק על עצמנו להסתכל ידענו.
נועה: כן. [צוחקת]
איילת: לא, יש גם תרגום של הכל, יש תרגום מאוחר יותר של הכל, אבל זה רק מסע תענוגות בארץ הקודש.
נועה: "מסע תענוגות בארץ הקודש" והוא תורגם על ידי עודד פלד לפני כמה שנים, ובאמת השנינות שאנחנו כל כך רגילים לייחס, לקשר למארק טוויין כבר נוכחת כאן לחלוטין ובמלואה.
איילת: כן.
נועה: גם אם היא מופנית כלפינו וזה לא כל כך נעים לקרוא…
איילת: כן… מתי, בואי נגיד מתי זה היה.
נועה: אנחנו מדברות על המאה ה-19, כן.
איילת: כן.
נועה: זה לא לפני חמש דקות. באמת הוא מגיע לארץ מאוד דלה, זנוחה, עניה ו… כדאי לציין שהוא לא חוסך את שבטו ואת חדות לשונו מהצליינים שאיתם הוא עושה את המסע הזה. הם מצידם ממש לא סובלים אותו כי מה שהוא עושה זה…
איילת: לשתות.
נועה: …לטפח את שפמו, לשתות, להמר, להדיח את הצעירים ביותר מבין הצליינים לשתות ולהמר ביחד איתו.
איילת: איש חביב סך הכל.
נועה: הם לא כל כך אהבו אותו.
איילת: כן זה ממש תחילת עידן המסעות בספינות קיטור.
נועה: כן.
איילת: וזאת אומרת, זה ממש… זה אמנם צליינים אבל זה גם קצת מסע תענוגות בארץ הקודש. זאת אומרת זה נועד להיות בתנאים נוחים ומפנקים.
נועה: זה כבר לא…
איילת: זה קרוז
נועה: כן. אנחנו כבר לא בתקופה שבה היית צריך גדוד של טמפלרים…
איילת: לשאת צלב.
נועה: …שילווה אותך אל הצד השני של הגבול, אלא כבר משהו הרבה הרבה יותר מפנק ונעים. ובספינות קיטור שזה דבר שטוויין מאוד מאוד אהב. וכאיזה שהוא נשא של קידמה לתוך ארץ שהוא ראה אותה כארץ מפגרת מאוד, מצד מי ממש משחר נעוריו קידמה הייתה דבר שריתק אותו.
איילת: כן.
נועה: הוא נולד…
איילת: או. תני לנו את הפלא השמיימי הזה.
נועה: כן, הוא נולד ב-30 לנובמבר 1835 בשעה שכוכב השביט של האלי חצה את שמיה של מיזורי וזה נחשב אז כהיום, ולאורך כל ההיסטוריה, כאיזה אות ללידתו של אדם כביר, או לבואם של מאורעות מזעזעי ארץ, אות מאוד נושא משמעות. במקרה הזה הוא ליווה את לידתו של טוויין. אנחנו נעשה ספוילר עכשיו…
איילת: כן, ברור, תשלימי את הסיבוב.
נועה: אני משלימה את הסיבוב. ושנה לפני מותו, הוא דיבר על כך שכוכב השביט עתיד להגיע שוב בשנה הבאה ושהוא מצפה ללכת יחד איתו, ואכן, ב-1910 ב-21 באפריל כוכב השביט של האלי שוב הגיע ו…
איילת: לקח איתו.
נועה: לקח איתו את נשמתו של סמואל לנגהורן קלמנס, הלא הוא מארק טוויין.
איילת: so… Mark Twain.
נועה: מאיפה זה בא?
איילת: מאיפה זה בא? בואי נפרוש את כל הדברים כבר בפתיחה.
נועה: כן. אמממ. טוויין עבר לגור בחניבעל, מיזורי.
איילת: איזה שם.
נועה: זה שם פשוט נפלא.
איילת: נוראי. Hannibal.
נועה: [צוחקת] כשהוא היה בן 4, המשפחה שלו עברה לשם.
איילת: זה לא מונע מהעיירה לקחת קרדיט על 'עיר הולדתו של מארק טוויין'. [צוחקת]
נועה: הוא היה ודאי מאוד משתעשע מכך. העיירה הזאת היא נבנתה, או שוכנת, לחופיו של נהר המיסיסיפי. שהיה לו חלק מאוד מאוד חשוב בחיים של טוויין, באהבה האדירה שלו לנהר.
איילת: בהפיכה שלו לסופר.
נועה: ההפיכה שלו לסופר, בשם שהוא לקח לעצמו.
איילת: [מהמהמת בהסכמה]
נועה: והשם הזה שאול מסלנג של מלחי ספינות נהר, היו מורידים אנך לקרקעית המיסיסיפי כדי לבדוק מה העומק והאם הם יכולים לעבור. כי היו שם כל מיני שרטונות ו…
איילת: המיסיסיפי נהר בוגדני. [ריש מתגלגלת]
נועה: מאוד בוגדני, כן. ואף תבע את חייו של אחיו של טוויין בשלב מאוחר יותר, הנרי. והם היו בודקים את השנתות על האנך הזה שהם היו צועקים אחד לשני: mark one, mark twain, mark three, כדי לראות כמה הנהר עמוק ומבחינתו ה-mark twain היה עמוק מספיק.
איילת: כן זה היה הסימן כאילו, אפשר להמשיך.
נועה: אפשר להמשיך.
איילת: אפשר… המים עמוקים מספיק.
נועה: הוא היה אבל מישהו שאימץ הרבה מאוד שמות עט אחרים עוד לפני כן. כמה מהם מאוד מוזרים.
איילת: אבל בסוף הוא התקבע.
נועה: בסוף הוא התקבע, כן.
איילת: אז כן, רובינו מכירים אותו כמובן בתור מארק טוויין, אביהם של טום סוייר והאקלברי פין, בן המלך והעני…
נועה: כן. פוקנר הכריז עליו, הכתיר אותו בתור אבי הסיפורת האמריקאית. באמת יוצר בתקופה מאוד משמעותית מבחינת האמנות החדשה הזאתי בעצם, שצומחת בארצות הברית. כלומר, עד אז יש לנו בעיקר השפעות מן היבשת.
איילת: כן.
נועה: ומערכת יחסים בכלל מאוד מאוד מורכבת של יוצרים ילידי ארצות הברית עם המסורות, גם הפוליטיות אבל גם האמנותיות שהם הביאו איתם מה old country.
איילת: מהיבשת הישנה.
נועה: כן, זאת אומרת, איך אנחנו מתייחסים לספרות שנוצרת שם בתור איזה דקדנס שצריך להתנער ממנו, איך אנחנו עוצרים את ה… איך אנחנו מוצאים את הדבר הזה שלטוויין היה…
איילת: הקול! הקול האמריקאי.
נועה: בדיוק. מה זה הקול האמריקאי.
איילת: כן.
נועה: והם שוברים על זה את הראש. כן. מאדגר אלן פו שאנחנו עוד נדבר בו רבות ששאב את המסורות הגותיות מהיבשת, ועשה איתם את 'הדבר שלו', כמו שאומרים…
איילת: כן.
נועה: ודרך הארייט ביצ'ר סטואו עם 'אוהל הדוד תום', לואיזה מיי אלקוט, שאגב שנאה.
איילת: שנאה. [מדגישה]
נועה: שנאה, שנאה את מארק טוויין אנחנו נסביר גם למה כשנגיע ל…
איילת: גם הארייט לא חיבבה אותו.
נועה: כן, כשנגיע אל האקלברי פין.
איילת: במיוחד שהוא קצת, כן, דרך לה על האצבעות, כן.
נועה: כן, כן.
איילת: הארייט ביצ'ר סטואו, ההתנגדות לעבדות.
נועה: בדיוק, הם חלקו דעות מסוימות, הם התווכחו על ניואנסים מסוימים והיה שמה עימות גם פוליטי מאוד ואידיאולוגי מאוד מורכב.
איילת: ובואי, הוא היה דרומי.
נועה: כן.
איילת: והן היו 'צפוניות'. [צוחקת]
נועה: אז אמנם הוא, ברגע שהוא פוגש את ליבי לנגדון שהפכה להיות רעייתו ואהבת חייו האדירה, הוא עוזב את הדרום, אחרי שהוא באמת עבד בכל מיני עבודות משונות לאורך חייו, אבל גם הרבה מאוד בתור עיתונאי. ובמסגרת עבודתו העיתונאית הוא כותב את הדיווחים האלה מארץ הקודש. אז הוא עובר איתה לצפון ושם הוא פוגש את החוג האינטלקטואלי ה'צפוני' שלה. והוא נטע זר מאוד, עם ה… כאמור, השפם הענק שהיה לו תמיד. מין שפם אריה ים כזה, והמבטא הכבד שלו בלב הצפוניים האלה, אבל הוא רואה את עצמו מהר מאוד כמו ינקי לכל דבר גם כי הוא חולק איתם הרבה מאוד…
איילת: אידיאולוגיות.
נועה: אידיאולוגיות, אמונה שלו בפרוגרס, כן, בקידמה, בטכנולוגיה, הדעות הפוליטיות שלו גם כן, שנגיד, הוא פוגש בין השאר את בוקר ט. וושינגטון, פרדריק דאגלס, כלומר מנהיגים שחורים.
איילת: שחורים.
נועה: ומהר מאוד… המשפחה שלו נגיד הייתה כל כך ענייה שהיה להם רק עבד אחד.
איילת: שניים לדעתי, אבל…
נועה: שניים? והסבא שלו אבל עוד היה ממש בעל עבדים.
איילת: אבל כן צריך להיות שמיזורי…
נועה: יחסית.
איילת: להבדיל מהדרום העמוק, הייתה מקום שהעבדות בו הייתה עבדות בית ולא עבדות מטעים, שנחשבה עבדות הרבה יותר קשה.
נועה: קשה.
איילת: ובלתי אנושית באופן שבו התייחסו לעבדים. ועדיין, זאת הייתה עבדות לכל דבר. אנשים לבנים היו שווים יותר משחורים כמו שאפשר לקרוא בהאקלברי פין, ואנחנו נדון בזה, אבל אני רק אומר שכן אני מוצאת הקבלות ביוגרפיות מסוימות לאדם אחר שכבר דיברנו עליו, הקדשנו לו כבר שלושה פרקים…
נועה: אכן.
איילת: והוא צ'ארלס דיקנס. עוד עיתונאי. חד, שנון…
נועה: מושחז, כן.
איילת: בהומור, כתיבה היסטורית, הרבה כתיבה פוליטית, הרבה ניסיון לשנות את העולם, גם לקלמנס ידידנו יש נטיות כאלו. משנתו פחות סדורה משל דיקנס, מצד שני הוא נאמן יותר לאשתו.
נועה: [צוחקת]
איילת: אז אפשר לראות זאת כך. [צוחקת]
נועה: יש פלוסים ויש מינוסים.
איילת: כן.
נועה: בשניהם באמת גם יש להם איזו שהיא רגישות מיוחדת למצבם של נערים. זאת אומרת, נערים שנקלעים לנסיבות קשוחות וקשות וזה משהו ש…
איילת: בזה מתוך הזדהות עם חייהם שלהם.
נועה: בעם העבר שלהם. והשנינות של טוויין היא יותר אכזרית מה…
איילת: נועזת.
נועה: כן… מהעט של דיקנס. אבל טוויין הכיר את דיקנס כשדיקנס היה במסע הופעות בארצות הברית. אז טוויין וליבי, זה ב-1867 או 68', הם רק נפגשו, הם עדיין מה שנקרא מחזרים.
איילת: דייטינג אצל דיקנס בהקראה.
נועה: כן זה דייט. הם הולכים להקראה של דיקנס בתור דייט, הם היו ממש מאחורי האולם, טוויין זכר רק שהוא לבש חליפת קטיפה שחורה עם מטפחת אדומה, או פרח אדום בדש.
איילת: וכתגובה הולמת הוא עצמו הלך רק עם חליפות פשתן לבנות.
נועה: בדיוק.
איילת: עד סוף ימיו.
נועה: אבל כן יש זיקה ביניהם ומתוכה באמת הרצון הזה של טוויין ואחרים שפועלים בתקופתו שהזכרנו, נגיד את הארייט ביצ'ר סטואו ויוצרים אחרים כמו פו…
איילת: לואיזה מיי אלקוט, כן.
נועה: פו עוד קדום לו, אבל לואיזה מיי אלקוט, שמנסים ליצור את הספרות האמריקאית החדשה.
איילת: החדשה, כן.
נועה: את הדבר… מה הקול.
איילת: מה זה?
נועה: מה זה הקול של האומה הזאתי. וכאן יש עוד דבר שדומה בין טוויין ובין דיקנס, שדיקנס היה רגע, דיברנו עליו אז בתור הפרפורמר, שתמיד היה עושה את הקולות כשהוא היה כותב…
איילת: כן, כן.
נועה: אז גם טוויין היה עושה את זה.
איילת: כן, הם שניהם היו באמת אנשים שהיה להם את הכריזמה הבימתית לנוכחות שלהם.
נועה: ממש, וגם היה חשוב להם מאוד שהדיאלוגים שהם כותבים ישמעו אותנטיים, יהיו דבירים, יהיו נהירים, וזה סיבך אחר כך את טוויין בהרבה צרות, אנחנו נגיע לזה כשנדבר על האקלברי פין ועל מה קרה כשהוא באמת ניסה להנכיח את ה… לא רק את הדיאלקטים אלא את הסוציו-לקטים ואת המשמעויות שלהם שטמונות בריבוי הזה של הקולות שהוא הכניס לתוך היצירות שלו. אבל הוא גם היה כמעט אדוק בצורך שלו לייצג נאמנה את הקול של אמריקה כמו שהוא שמע אותו.
איילת: כן, אבל אם נחזור רגע לחייו, אז אוליביה, ליבי לנדון-קלמנס, אשתו, בה הוא התאהב באותו מסע תענוגות לארץ הקודש.
נועה: מתמונה!
איילת: מתמונה!
נועה: אח שלה הראה לו תמונה שלה, כאילו זה…
איילת: טינדר גרסת… [צוחקת]
נועה: טינדר. ווי כל כך [צוחקת] אם הוא היה חי היום זה ברור לך שהוא היה early adopter, הוא היה מאמץ את כל הטכנולוגיות שהוא רק היה יכול. טום סוייר היה הספר הראשון בעולם שנכתב כולו על מכונת כתיבה למשל. הוא כתב שארץ בלי משרד פטנטים דומה לסרטן. היא יכולה ללכת רק אחורה או הצידה…
איילת: הצידה. [בחיוך] אבל אני חושבת שכמו שאולי נבין גם בפרק הבא על 'ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור' נדע שאולי הייתה לו גם ביקורת על החדשנות, וזה איך לומר גם הנטיה הזו שלו לחפש פטנטים, להשקיע בפטנטים סיבכה אותו כלכלית באופן…
נועה: מאוד.
איילת: …קטסטרופלי.
נועה: כן. היה להם בית מדהים, לו ולליבי ולבנות שלהם, הבן שלהם.
איילת: בית אקלקטי שנראה כמו…
נועה: גדולי היוצרים של התקופה באו לעטר אותו. זאת אומרת היה לו שם באמת שכיות חמדה.
איילת: לא, אבל הוא היה נראה קצת כמו מין ספינת קיטור, בנוי… כן.
נועה: hodge podge כמו שקוראים לזה באנגלית.
איילת: איך לומר? כל הקונטיקאים מסביב עיקמו את אפם הענוג.
נועה: בוודאי.
איילת: 'מה זה הבית הזה?'
נועה: זה הבית של הסופר שהספרים שלו אסורים בבוסטון, כמו שאומרים.
איילת: כן.
נועה: אבל זה כנראה היה באמת בית מהמם, זאת אומרת, באמת גדולי גם המעצבים והאדריכלים של התקופה תרמו לו כל מיני דברים. אבל השקעותיו…
איילת: בעיית עריכה קלה, אנחנו נדבר עליה.
נועה: …השקעותיו המסוכנות הובילו לכך שבשלב מסוים הם צריכים לעזוב את הבית.
איילת: לנדוד ברחבי אירופה.
נועה: כן. ולעשות כסף. זאת אומרת, הוא היה, ושוב, זה משהו שרק מתחיל להתפתח בארצות הברית, הוא היה עט להשכיר והוא היה סופר … a jobing writer. אם כמה סופרים לפניו, אדגר אלן פו, מגיע לפת לחם כי הוא רוצה רק לכתוב ואין מספיק עבודה, כשטוויין כותב זה כבר ארצות הברית אחרת. כלומר יש הרבה הערכה לאנשי העט. הוא ספציפית שנוא, אהוב, קונטרוברסלי, אבל תמיד רוצים לשמוע אותו, תמיד רוצים לקרוא אותו. והוא יוצא למסעות הופעות עם הספרים שלו.
איילת: כן, אגב, לא רק בארצות הברית.
נועה: כן, בעולם.
איילת: העובדה שהוא הקול האמריקאי הזה, מאוד מוצא חן בעיני הבריטים. זאת אומרת, הם מאמצים אותו ולפעמים הם early adopters של טוויין. הם מרוצים ממנו יותר מאשר האמריקאים שגם נעלבים ממנו פעמים.
נועה: כן, כי האמריקאים יודעים שמה שהוא כותב זה אמת. עבור הבריטים זה נתפס כאיזה מין פנטזיה ססגונית על ארץ רחוקה ומוזרה עם המנהגים המוזרים שלה. קצת כמו בשביל האנשים במערב לקרוא מה שהוא כותב על ארץ הקודש. כשזה עליך זה פחות נעים.
איילת: כן, זה פחות נעים אבל זה לא אומר שזה לא נכון.
נועה: כן.
איילת: אני חושבת דווקא שזה לא בהכרח, אולי הם מתייחסים לזה… אני לא בטוחה שהם מתייחסים לזה כמו אל פנטזיה אלא הם מתייחסים לזה כמו ביקורת, והביקורת הזאת מוצאת חן בעיניהם כי, איך לומר, יש להם גם חשבון פתוח עם האמריקאים…
נועה: פתוח עם האמריקאים…
איילת: ובטח עם מדינות העבדות אז…
נועה: כן. גם, וגם הם מאוד אוהבים את סיפורי ההרפתקאות האמריקאים. כן. נגיד ג'יימס פנימור קופר.
איילת: הספר.
נועה: הסיפורי ספר האלה והסיפורי 'הארץ הלא נודעת הזאת'. אז אני חושבת שגם יש איזה מימד של אקזוטיזם.
איילת: כן.
נועה: בחיבה הבריטית ליוצרים כמו טוויין. והוא חי, יש לומר, באחת התקופות הכי מדהימות ומטלטלות של האומה האמריקאית. כלומר הוא חי את תקופת מלחמת האזרחים, את ה…
איילת: ביטול העבדות.
נועה: ביטול העבדות שמגיע אחריה, את העידן המוזהב, כן…
איילת: gilded age. [בקול דרמטי]
נועה: להפריד מהעידן הזהוב. את תחילתו הסוערת של האימפריאליזם האמריקאי, השתלטות שלו על טריטוריות אחרות.
איילת: שזה מה שקצת שובר את ליבו ואמונו.
נועה: נכון.
איילת: במערכת הזו.
נועה: כן הוא היה אימפריאליסט נלהב עד נקודה מסוימת, ואז הוא הופך למבקר מאוד חריף. יש לו ביוגרפיה, אוטוביוגרפיה, סליחה, שהוא כתב, ואסר לפרסם עד שיעברו 100 שנה מיום מותו. והיא התפרסמה לפני משהו כמו 15 שנה באמת מאה שנה אחרי מותו…
איילת: יפה שכיבדו את הבקשה.
נועה: כיבדו את בקשתו. והוא כותב שם דברים קשים מאוד נגד ההנהגה של ארצות הברית, השאיפות האימפריאליסטיות שלה, הוא מדבר על חיילים אמריקאים במקומות כמו פיג'י והאיטי כעל רוצחים במדים. על הטבח שהם מבצעים בילידים במקומות האלה ואיך הם אחר כך פורשים שמיכות ועושים שם פיקניקים אחרי שהם טובחים את האוכלוסייה המקומית. והוא חד משמעי בהסתייגויות שלו מההתפשטות האמריקאית והניסיונות לכאורה להביא את אור התרבות והציביליזציה למקומות נידחים במרכאות על פני הגלובוס אבל…
איילת: כי אני חושבת שהוא פועל מתוך החזון שההתפשטות הזאת נועדה להיטיב עם העמים שאליה היא מגיעה. ואז הוא נפגש במציאות ורואה שזה לא מה שקורה בפועל. אבל אני חושבת שנמשיך דווקא על זה לדבר כשנדבר יותר בהרחבה אולי על 'ינקי בקונטיקט'.
נועה: בהחלט…
איילת: כי זה חלק מהניסוי שהוא עושה שם
נועה: זה חלק מאוד… כן… נכון. הוא פגש אגב מה שאמרת עכשיו, הוא פגש את קיפלינג. [צוחקות]
איילת: עוד חבר.
נועה: עוד חבר.
איילת: לשעבר.
נועה: עם שאיפות אימפריאליסטיות. הם הסתדרו מעולה ביחד.
איילת: לא מפתיע. בשניהם היה איזה… למרות שזה יכול היה להיות גם עילה לפיצוץ שהם כאילו היו שני…
נועה: לא, קיפלינג העריץ אותו והוא פשוט הגיע, כן הוא הגיע לארצות הברית ולא הודיע, הוא פשוט יום אחד דפק לו על הדלת.
איילת: משהו. כריסטיאן אנדרסן all over again
נועה: כן [צוחקת], אבל בניגוד למה שקרה עם אנדרסן ודיקנס, טוויין מזמין אותו הביתה. הם ישבו וקשקשו, הוא סיפר לו את הקווים הכלליים של האקלברי פין שהוא בדיוק עמד בעיצומה של כתיבתו.
איילת: 12 שנים זה לקח לא?
נועה: אז באיזה שהוא שלב בעיצומה.
איילת: באיזה שהוא 'עיצומו'.
נועה: והיו להם כנראה שיחות מרתקות. הוא אמר על קיפלינג דברים מאוד יפים, לטענתו: 'בין שנינו אנחנו אוחזים בכל הידע. הוא בכל מה שניתן לדעת, ואני בכל השאר.' [צוחקות]
איילת: וואו.
נועה: אבל זה היה לפני שהוא באמת חווה איזה שהיא התגלות, או איזה שהיא תובנה לגבי השאיפות האימפריאליסטיות של ארצות הברית בשלבים יותר מאוחרים של חייו. וכמו שאוהבים לאמר היום, התפכח.
איילת: בכל מקרה גם ברמה האישית, חייו… אולי באמת זה החלקים שפחות, הם כן באים לידי ביטוי בכתיבה אבל הם קצת מוסתרים על ידי האירוניה וההומור והשנינות הזאת החדה. אבל כמו שאנחנו יודעים מכל כך הרבה אנשים שעוסקים בהומור, השנינות הזו היא הרבה פעמים סוג של נשק כנגד הקושי שהוא חווה בעצם מגיל מאוד צעיר. הוא התייתם מאביו…
נועה: כן.
איילת: ואז המשפחה נקלעה לקשיים כלכליים. הוא נאלץ כמובן לעבוד ובאמת כל המעברים האלה.
נועה: הוא עזב את בית הספר בגיל 14.
איילת: כן, הוא לימד… הוא אוטודידקט די מושלם הוא לימד את עצמו גרמנית וצרפתית ושיט, וזאת אומרת, ובאמת ניסה כל הזמן לעבוד בכל מיני עבודות שחלקן היו מזדמנות והכתיבה כן הייתה איתו, כי הוא עבד אצל אח שלו בעצם…
נועה: כ ן, לאוריון אח שלו היה… הוא היה בהתחלה עורך ואחר כך הפך להיות הבעלים של העיתון המקומי של חניבעל. מקומון, כמו שהיינו קוראים לזה.
איילת: אבל זה איפשר לו לעשות כל מיני ניסויים וגם לייצר כל מיני יריבויות… הוא אפילו הצליח להסתבך בנבאדה עם דו קרב עם עורך עיתון אחר. הוא היה איש… איש סוער.
נועה: כן. כן.
איילת: אבל, אבל האהבה שלו לאוליביה הייתה באמת מאוד גדולה. ילדיהם, או… לא שרדו כל כך, זאת אומרת…
נועה: הוא היה די שבע טרגדיות.
איילת: כן היו לו באמת הרבה טרגדיות אישיות. הבן הקטן שלהם נולד פג ומת לפני גיל שנתיים מדיפטריה. ואז הבת שלו סוזי חלתה בדלקת קרום המוח ומתה בגיל 24.
נועה: הייתה לו עוד בת ש…
איילת: ועוד בת אחרי כבר… שגם אשתו… אחרי שאשתו נפטרה…
נועה: אחרי שליבי נפטרה ואחותו…
איילת: ג'יין ניהלה את משק הבית שלו. גם אמא שלו נפטרה באותה שנה.
נועה: באמת שנה קשה.
איילת: שנה… עשור מאוד קשה.
נועה: ממש.
איילת: ואז היא הייתה אפילפטית כל החיים וחטפה התקף אפילפסיה באמבטיה ומתה ורק הבת קלרה היחידה שבעצם התחתנה וככה הצליחה לחיות עד גיל מבוגר, עד גיל 88. והוא כתב: 'הלוואי שהייתי מעניק לבנותי יותר תשומת לב כשהיו צעירות. כשזה נוגע לילדינו, תמיד אנחנו עסוקים מדי, אנחנו מרעיפים עליהם מתנות ומהללים אותם שלא בפניהם אבל את המתנה היקרה מכל, את זמנינו ואת תשומת ליבנו שכל כך חשובים להם אנו נותנים במשורה ובאי רצון ואז מעניקים אותם לאנשים זרים שכלל אינם חשובים לנו. מגיע היום שאתה רוצה להיות עם ילדיך יותר מכל דבר אחר בעולם, אבל אז כבר מאוחר מדי'. זה נגע לליבי במיוחד.
נועה: [מהמהמת בהסכמה]
איילת: בטח בזמנים כאלה, אבל כאילו אני מרגישה שאנחנו כאילו כבר כן מודעים למסר הזה יותר אבל בתור אבא גם, אני חושבת ש…
נועה: גם בתור אבא אני חושבת שזו תובנה מעניינת ובתור אבא להרבה בנות, כן.
איילת: כן.
נועה: זה לא שהוא פה באיזה תפקיד פטריארכלי שאומר כן, הייתי צריך ללמד את הבן שלי יותר, פשוט לבלות יותר בחיק המשפחה שלו ובאמת להסתכל על חייו המאוד עסוקים ומלאים ולהגיד אוקיי אבל אולי, אולי הייתי צריך למנן את ההיררכיות בחיים שלי אחרת.
איילת: כן.
נועה: וזה אני חושבת עדיין רלוונטי גם היום, בוודאי ובוודאי להרבה אבות אבל אפילו לכמה אמהות.
איילת: כן וודאי.
נועה: שמרגישות שאולי לפעמים הן מקדישות יותר זמן לאנשים בחיים שלהן מאשר לילדים.
איילת: אני חושבת שקלרה גם עמדה על זה שכאילו, זה מעבר לתשומת הלב שלו, היה בו משהו שכן היה מן פרפורמר כזה והיא הייתה מוזיקאית והיא…
נועה: התחתנה עם מוזיקאי.
איילת: כן, היא חשבה שהיה לו יותר תמיד חשוב לעלות בעצמו על הבמה ולדבר על עצמו באיזה שהוא אופן להסיט את הדיון אליו מאשר לתת לה את הפוקוס האמיתי.
נועה: הוא היה כריזמטי מאוד ולא בכדי גם במסעותיו בעולם, בטח בשנים המאוחרות של חייו כשהוא כבר היה מוכר ואהוב, הוא נפגש עם כולם. זאת אומרת הוא ישב עם האפיפיור ועם מלכים ועם יוצרים…
איילת: זה יפה שהוא ישב עם האפיפיור לנוכח כל מה שהוא חשב על הכנסיה הקתולית. [צחוק]
נועה: כן… זה לא מנע ממנו.
איילת: זה לא מנע ממנו.
נועה: אני חושבת שהוא מאוד אהב סלבריטיז.
איילת: [מהמהמת בהסכמה]
נועה: והוא הפך לסלבריטי ואנשים שהוא התחכך איתם הפכו להיות חברים שלו חלקם או לפחות אנשים שהעלו את היצירה שלו על נס והיה בו משהו שמאוד מאוד אהב את זה.
איילת: יש פה משהו תאב חיים.
נועה: מאוד.
איילת: גם בכתיבה, גם בזה, משהו קל באופן שבו הוא כאילו צורך את החיים. ה-Mark Twain אגב, יש טענה שזה גם היה הדאבל וויסקי שהוא תמיד רצה.
נועה: [צוחקת]
איילת: כן, אבל אם אולי בכל זאת ניתן פוקוס גם על השנינות שדיברנו עליה אז אני, נסיים בעצם את הפרק הזה, הראשון עם מה שהבטחת על קבר אדם. שנמצא בכנסיית הקבר.
נועה: זה הרי ידוע שעל כל משפט חריף.
איילת: על כל דבר… זה ציטוט.
נועה: על כל דבר, שייך לאחד משלושה אנשים, זה יכול להיות או של מארק טוויין, או של ג'ורג' ברנרד שואו או של אוסקר ויילד.
איילת: לפעמים של צ'רצ'יל, אבל רק אם… [צוחקת]
נועה: לפעמים של צ'רצ'יל אבל זה בעיקר השלישיה הזאתי.
איילת: נכון.
נועה: אז תראי לנו למה.
איילת: אז הוא כתב: 'קבר אדם. כמה מלבב הדבר, דווקא כאן בארץ נכריה הרחק מביתי וידידי לגלות את קברו של קרוב משפחה. מעיין הנאמנות לאבותי נאחז ריגשה עד מעמקיו ואני נתתי פורקן לסערת רגשותי. נסמכתי על עמוד ופרצתי בבכי. אין אני רואה זאת לבושה לבכות על קברו של קרובי העלוב שמת. אדם הראשון. איש זקן ואציל נפש. הוא לא זכה לראותני בחייו. לא זכה לראות את בנו. ואני אוי לי כי לא זכיתי לראותו. ברוב צער ואכזבה מת האיש לפני שנולדתי. 6000 אביבים קצרים לפני שנולדתי. הבה ננסה לשאת זאת באומץ רוח. הבה נקווה שטוב לו יותר במקום שבו הוא נמצא'. [צוחקת]
נועה: היו לו הרבה מאוד ביקורות אבל יש לומר שהביקורות האלו לא היו אנטי יהודיות. או אנטי ישראליות. אלא פשוט אנטי המקום הזה שאותו הוא פגש באותו ביקור…
איילת: כן למרות שיש שם, בואי נגיד שכמו הכתיבה על אפרו-אמריקאים או על עבדים שחורים, הוא כותב גם על ערביי ישראל ו…
נועה: נכון אבל הוא נתפס היום לפחות כיוצר די פילו-שמי בפרספקטיבה היסטורית במיוחד כשאנחנו עכשיו רק מחלקים את כל העולם למי בעדנו ומי לצרינו, אנחנו יכולים אולי לשים אותו אולי ברובריקה, בקטגוריה של הבעד.
איילת: אז נמשיך לדבר עליו, ועל הספרים שהוא כתב גם בפרקים הבאים ועד כאן האחיות גרים. [מתחילה מנגינת הסיום] תודה נועה מנהיים.
נועה: תודה איילת טריאסט.
איילת: אנחנו מתראות פה כרגע רק בשלל יישומוני ההסכתים.
נועה: רק בשלל יישומוני ההסכתים, כן.
איילת: ופחות על גלי האתר אבל אנחנו מקוות לחזור. וכשנחזור כמובן נעדכן, אבל אנחנו בדרך כלל בגלי צה"ל. אז להתראות. ביי ביי.
נועה: להתראות.
[מנגינת סיום - כמו מנגינת הפתיחה מנגינה קסומה, שובבית עם נגיעה של אפלה אגדתית]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios