האחיות גרים - פיטר פן

פרק מאה עשרים ותשעה ובו נסרב להתבגר, נשאף מעט אבק פיות ונעוף לעולם לא…

---

פתיח: האחיות גרים נועה מנהיים ואיילת טריאסט יוצאות לתרבות רעה.

פרק מאה עשרים ותשעה ובו נסרב להתבגר, נשאף מעט אבק פיות ונעוף לעולם לא...

"כל הילדים חוץ מאחד גדלים. די מהר נודע להם שיום אחד הם יגדלו ולוונדי זה נודע כך: יום אחד כשהייתה בת שנתיים, היא שיחקה בגינה וקטפה עוד פרח אחד ורצה איתו לאימה. כנראה נראתה חמודה במיוחד, כי גברת דרלינג הצמידה את ידיה אל לוח ליבה וקראה 'אוהו, חבל שלא תוכלי להישאר כך לנצח". יותר מזה הן לא דיברו בנושא, אך מאותו יום ואילך ידעה וונדי שנגזר עליה לגדול. תמיד יודעים זאת אחרי גיל שנתיים, גיל שנתיים הוא תחילתו של הסוף. הם גרו כמובן במספר 14 ועד שנולדה וונדי, אימה הייתה הדמות הראשית. היא הייתה אישה מקסימה, בעלת ראש רומנטי ומן פה מתוק כזה ומלגלג. הראש הרומנטי שלה היה כמו אותן קופסאות זעירות המקננות זו בתוך זו ומיובאות מהמזרח הרחוק המסתורי. ככל שפותחים עוד ועוד קופסאות תמיד מתגלה עוד קופסה בפנים, ובפה המתוק והמלגלג שלה הייתה טמונה תמיד נשיקה אחת שוונדי לא הצליחה להשיג, אף כי לא היה ספק שהיא שם, גלויה לעיני כל בזווית הימנית של הפה. וכך זכה בה אדון דרלינג: כל הגברים הרבים שהיו נערים בתקופה שבה הייתה גם היא נערה, גילו באותו הרגע שהם מאוהבים בה. כולם מיהרו לרוץ לביתה כדי להציע לה נישואים, כולם חוץ מאדון דרלינג, שתפס כרכרה להשכרה והגיע לשם ראשון, וכך זכה בה. הוא זכה בכולה, חוץ מאשר בקופסה הפנימית ביותר ובנשיקה. על הקופסה לא נודע לו לעולם, ועם חלוף הזמן הוא ויתר על הניסיון להשיג את הנשיקה. וונדי חשבה שנפוליאון אולי היה יכול להשיג אותה, אבל כשאני מדמיין זאת אני רואה אותו מנסה, ולבסוף מסתלק משם בסערת רוחות וטורק אחריו את הדלת."

איילת: זה לא מה שציפיתם אני מניחה [צוחקות] כשהתחלתם לקרוא את 'פיטר פן' או 'פיטר ו-וונדי', כמו שנקרא הספר שאותו אני קוראת. והוא בתרגום הכה יפה של גילי בר-הלל סמו.

נועה: נפוליאון לא הצליח לכבוש את עכו או את ליבה המשוער של גב' דרלינג.

איילת: אבל נפוליאון עוד יחזור לסיפור, זאת אומרת המוטיב הנפוליאוני עוד יופיע פה.

נועה: ואנחנו עוד נשוב ונבקר בו. כן, אז לאן אנו עפות אותו היום?

איילת: אוהו, היום אנחנו מפזרות את ה-pixie dust, את האבק הפיות החמקמק, וחושבות רק מחשבות עליזות נטולות לב.

נועה: נטולות לב! ויש לנו גם הוראות הגעה מאוד מדויקות: זה הכוכב השני מימין. ואז היישר עד הבוקר, אם אני לא טועה.

איילת: כן, משהו כזה, אבל זה די מסובך להגיע.

נועה: תקשיבי, זה בגלל שאנחנו כבר גדולות מדי, אני חושבת.

איילת: שכחנו. שכחנו את העקצוץ בשכמות שאיתו ניתן לעוף. וואו, אנחנו נכנסות היום לעולם מורכב… ומהפנט.

נועה: כן – 'ארץ לעולם לא', העולם המורכב בהתגלמותו המלאה.

איילת: זהו, אז אנחנו האחיות גרים, אם תהיתם, שלום נועה מנהיים.

נועה: שלום איילת טריאסט.

איילת: שלום, ואנחנו במסע בתוך תור הזהב של הספרות, ספרות הילדים הבריטית. זה מין תת סדרה בתוך עונת מועדון הקריאה האינסופית שלנו.

נועה: למה את כל כך עסוקה בקיטלוג...?

איילת: מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה...

נועה: … והתוויה של גבולות.

איילת: יש גבולות, הנה ישר לתוך הבוקר, וזה והכוכב.

נועה: אבל כשמגיעים לשם כבר אין.

איילת: יש חוקים.. חוקי משחק אחרים פשוט, צריך להכיר אותם. אז דיברנו כבר על אליס.

נועה: ועל לואיס קרול, כן.

איילת: ובפרק הקודם דיברנו על ג'יימס מת'יו ברי, היוצר של 'פיטר פן'.

נועה: והילדים שהיוו השראה על הספר הזה, והיום אנחנו מתחילות לדבר על הספר עצמו.

איילת: אז סיפור האיוב של ברי פחות נכנס לתוך הספר, לפחות לא בפשוטו, נגיד ככה. אבל זה ללא ספק ספר אפל מאוד.

נועה: בפרק הקודם הזכרנו באמת את המוות של אחיו, ואיך האובדן הזה השפיע על אימא של ברי ועל מערכת היחסים שלו איתה. ואכן, אימהות, כל המורכבות שלהם, הם אחד הנושאים המרכזיים בטקסט הזה. אז אנחנו אמנם כבר לא עוסקות בביוגרפיה שלו, אבל הפרט הביוגרפי הזה בהחלט מוצא את מקומו גם ב'ארץ לעולם לא'. כלומר, אנחנו מתחילים עם גברת דרלינג, שיש לה, היא לא נותנת הכול, היא לא נותנת הכול לילדים (זאת אומרת גם לא לבעלה...), זאת אומרת, יש בה חלק שמור מאוד.

איילת: סמוי מן העין.

נועה: גם כשהוא גלוי לעין הוא בלתי מושג. לא הבעל שלה ולא הבת שלה אי פעם יוכלו להניח את ידיהם על הקופסה הפנימית ביותר או על הנשיקה הזאת בזווית הפה.

איילת: שזה, אני חייבת לומר, מאוד מתקדם מאוד.

נועה: מאוד, נכון, אני אוהבת את זה. כן, אני אוהבת את זה שיש לה את הדבר הזה שהוא רק שלה.

איילת: דווקא וונדי, שהיא כאילו ה–'make believe mom’, האימא המדומיינת במשחק, היא ששה לקחת את התפקיד הזה, היא מגלמת את תפקיד בהתמסרות אין קץ.

נועה: היא מוכנה למות בשביל להיות האימא כי זה באמת כמעט מה שקורה. כלומר, נזכיר למי שעברו כמה שנים מאז שהוא קרא את 'פיטר פן'.

איילת: או גרסה כלשהי, כי לדעתי כמו עם אליס, הרבה נחשפים לגרסאות "דיסניות" של הסיפור.

נועה: ליבנו איתם ואנחנו מרחמות עליהם קצת, כי זה באמת ספר נפלא ומורכב, ואפל ומשונה מאוד, ומה שקורה זה שפיטר, שאוהב לבוא ולהקשיב לסיפורי ה"לילה טוב" של ילדי משפחת דרלינג, מאבד את הצל שלו. החלון נסגר והצל שלו נשאר בפנים. זה הרגע שבו אנחנו קוראים לד"ר יונג "ד"ר יאנג לקבלה..." [צוחקות], ואז הצל שלו נשאר בפנים, הוא מופרד מצילו. הוא בא לקחת אותו בחזרה ובמקומו, או בנוסף לו, הוא לוקח איתו אחר כך את כל ילדי משפחת דרלינג להרפתקה מסמרת שיער ב'ארץ לעולם לא'.

איילת: וזה למרות, שגם ננה וגם גברת דרלינג עומדות על המשמר. הן יודעות שיש שם צל, הן יודעות שפיטר מתחיל לאיים להן על חדר הילדים, אבל בגלל צירוף נסיבות שכמובן קשור לאבא... [צוחקות] חטאי האב...

נועה: חטאי האב ללא ספק מתחילים להשפיע פה מוקדם מאוד.

איילת: טוב, זה ממש מקדים את המאוחר אבל the dog house... מתברר כנראה שזה...

נועה: המלונה?

איילת: כן, כשמישהו הולך למלונה... זה עונשו של מר דרלינג, שאחרי שהוא גרם לילדיו להיעלם, בגלל שהוא שם את ננה במלונה...

נועה: אבל לא, הוא מעניש עצמו. הוא לן במלונה כעונש.

איילת: וזה הפך להיות מטבע לשון בזכות הדבר הזה. כן, אבל זה ממש ממש הערת אגב. אבל אנחנו נחזור…

נועה: אנחנו אוהבות הערות אגב. אז כמו שאמרנו, פיטר לוקח את הילדים איתו ל'ארץ לעולם לא', מלמד אותם איך לעוף בעזרת אבקת פיות ומחשבות חיוביות, והם כולם עפים אחריו והוא מספר לילדים האבודים, שאנחנו תכף נבין מי הם, זאת אומרת, לא הוא מספר - טינקר שיש לה כבר קנאה גדולה בוונדי, היא רוצה את פיטר רק לעצמה, אומרת לילדים האבודים לירות בוונדי. ואכן הם יורים בוונדי שהם חושבים שהיא ציפור, 'ציפור וונדי'.

איילת: בכלל, ההקבלה בין ילדים לציפורים היא עניין קדום.

נועה: והם בכלל... הם חיות קטנות. כלומר הם ממש לבושים בעורות של חיות, והם נראים כמו דובונים קטנים, בטח באיורים של הספר. אז זה מין יצורי פרא קטנים וקולקטיביים. כי למרות שלכל אחד יש שם משלו ויש להם קצת תווי אופי, אבל כאילו הם "הילדים האבודים", זאת אומרת מין חבורה כזאתי שפיטר הוא המנהיג שלה, ואז כשהוא חוזר אליהם הוא אומר להם, הבאתי לכם אימא, ואז הם מבינים שהם הרגו את "האימא", שהיא וונדי. וכשהיא מתעוררת בבית הקטן שהם בנו לה, היא ישר גולשת לתוך התפקיד הזה של האימהות, בלי למצמץ.

איילת זורקת להם הערות כאלה...

נועה: כן, מאוד מאוד פאסיב אגרסיב, זאת אומרת... החזון שיש לברי על אימהות הוא מאוד בעייתי.

איילת: אני חושבת שהוא בעיקר... כל הילדוֹת… ויש משהו בילדוֹת שגם נורא רוצה להיות אימא. זאת אומרת זה מין ייעוד כזה שהן מיד לוקחות על עצמן. ומגשימות אותו כנראה באופן מוצלח יותר מהאם עצמה במקרה הזה, כי באופן עקרוני אני חושבת שיש איזה ציטוט שהיא אומרת, האיום הזה שגברת דרלינג מרגישה מצדו של הדמות הנעלמת הזאת של פיטר שהולך ומתקרב, היא חלמה ש'ארץ לעולם לא' התקרבה יתר על המידה, ושילד משונה פרץ והגיח ממנה "נדמה לה שכבר ראתה אותו משתקף בפניהן של נשים חשוכות ילדים, אולי גם בפניהן של אימהות אחדות הוא משתקף. בחלומה הוא ביתק את הקרום..." זה תרגום מאוד מורכב… המחפה על 'ארץ לעולם לא' - ככה זה המקור... אני חושבת שהתרגום קצת אולי הולך רחוק יותר מהפרשנות הפרוידיאנית בהקשר הזה... אבל כן, באמת יש פה משהו שכאילו... הספר הזה הוא מדהים בהרבה מובנים, אולי צריך להגיד את זה כי יש פה כל מיני פסקאות שאני פשוט הקראתי בקול רם כמה פעמים בשביל להבין שהן אמיתיות, כאילו כי התובנות וכל מיני דברים שנעים בין שנינות לבין מרושעות קיימים פה, כולל העובדה שמר דרלינג, מחשב מין חישוב קר על כמה עולה להם הילדה והאם הם יכולים לעמוד בזה, או לא יכולים לעמוד בזה.

נועה: אז זה לא מפתיע שהילדים פשוט מתחננים בפניה הם אומרים לה: "הו גברת ונדית, תהיי אימא שלנו", אני קוראת עכשיו התרגום של אבירמה גולן, והיא אומרת: "אני מוכרחה? ", לא בטוחה שהיא רוצה לקבל על עצמה את המטלה הזאת [בציניות], אבל היא קורנת כולה, "טוב, מובן שזה נורא מקסים, אבל תראו אני בסך הכול ילדה קטנה, אין לי הרבה ניסיון", ופיטר אומר: "זה לא חשוב, אנחנו רק צריכים אישיות אימהית נחמדה", "אויש באמת, אמרה ונדי, אתם מבינים, אני מרגישה שזה בדיוק מה שאני" ואז כולם צועקים "נכון בדיוק, כולם קראו, תיכף ראינו". והיא אומרת: "אני אעשה כמיטב יכולתי, תיכנסו מיד הביתה ילדים רעים שכמותכם, אני בטוחה שהרגליים שלכם מלאות בוץ". אז צריך להיות אישיות אימהית נחמדה ולנזוף בילדים שהם רעים והרגליים שלהם מלאות בוץ כדי להיות אמא, זה כל מה שצריך.

איילת: ובכלל, יש כל מיני הרגלים משעשעים כמו לתת את התרופה, שהיא לא באמת תרופה, ולהכריח אותם לישון בשעה הנכונה שאין זמן...

נועה: זה הטקסים, זה הטקסים של האימהות.

איילת: אבל בואי נשמע מה באמת אימהות עושות – "גברת דרלינג שמעה לראשונה על פיטר בזמן שערכה סדר במוחות של ילדיה". שזה מנהג קבוע של כל אמא טובה, [צוחקות] אחרי שילדיה הולכים לישון, "הוא לחטט במוחותיהם ולסדר הכול לקראת בוקר המחרת ולארוז במקומם את כל הפריטים שנדדו לאורך היום. אילו יכולתם להישאר ערים, אבל כמובן אינכם יכולים, הייתם רואים כיצד גם אימא שלכם עושה זאת, מה שהיה בוודאי מעניין אתכם מאוד. זה דומה למדי לסידור מגירות. הייתם רואים אותה רוכנת על ברכיה, מן הסתם מתעכבת בהנאה על חלקים מהתוכן שלכם, מתפלאת איפה אספתם דבר זה או אחר, מגלה תגליות מתוקות ומתוקות פחות, פה מהדקת דבר ללחייה כאילו היה רך ונעים כגור חתולים, פה ממהרת לסלק דבר מה או להסתירו. וכשאתם קמים בבוקר, כל מעשי השובבות והיצר הרע שאיתם הלכתם לישון כבר קופלו בצרורות קטנים ונטמנו בקרקעית המוח, ובראש הערימה פרוסות המחשבות היפות שלכם מאווררת לתפארת, מוכנות לשימוש".

נועה: אבל איילת, קודם כול תודי שזה מה שאת עושה.

איילת: אהה, ברור… כל ערב לפני השינה.

נועה: זה דבר ראשון, ודבר שני - מי מאיתנו לא היה רוצה שאימא שלו תבוא ותסדר לו את המחשבות לקראת יום המחרת, בדיוק כמו שאני ואת סידרנו לילדים את התיקים לקראת שנת הלימודים החדשה שנפתחה לאחרונה.

איילת: הבת שלי מסדרת עכשיו כל יום את הבגדים על הכיסא, וממש מושיבה אותם בצורה כזאת, כמו גוף...

נועה: מאוד uncanny… [צוחקות]

איילת: צריך לעשות סדר בשביל להתכונן ליום המחר. [ציניות]

נועה: אבל זה באמת האלמנט שפיטר מנסה להחדיר אל תוך המציאות המאוד כאוטית הזאתי של 'ארץ לעולם לא'. זאת אומרת, ההגעה של וונדי לשם אמורה לכאורה לייצר איזשהו סדר. הפנטזיה הזאת שהם מנסים לשחק ביחד, זה מין פנטזיית מה שנקרא ‘pick fences’, בית פרברי כזה קטן עם גינה, שמשכיבים את כל הילדים האבודים, שהם הילדים שנפלו מהעגלות של האמנות שלהם בגני קנסינגטון, ופיטר אסף אותם. כלומר זה ילדים מוזנחים, או אבודים באמת או מתים. שפיטר... שגם הוא סָפֵק חי, לוקח אותם איתו לגן העדן הזה, לארקדיה ההרפתקנית הזאת של 'ארץ לעולם לא', ושם הם באמת חיים מכורבלים זה בתוך זה.

איילת: אני חושבת שאולי נזכיר שכשדיברנו על ה'ארץ לעולם לא' הזו, דיברנו על זה שהיא מין ארץ דמיון ילדי פרוע ואלים מאוד, שבה החוקים הם חוקים של ילדים. זאת אומרת שמצד אחד כל פעם יש חוקי משחק ויש כל מיני דברים שהם 'פיירים' (מהמילה fair) ודברים שהם לא 'פיירים'... מישמש של עולמות... ויכולת להמציא.

נועה: ויש לנו פיראטים, אינדיאנים ופיות ובנות ים. באמת איזה מהומה עליזה כזאת של תוכן ארגז התחפושות של ילד פחות או יותר.

איילת: ולתוך זה מביאים את משחקי הבית. זאת אומרת, בוא נשחק ב"משפחה", ואת זה וונדי מביאה להם, כאילו זה היה חסר להם, לא היה לפיטר את זה בארסנל. אם נלך אולי לגרסה המוקדמת של 'פיטר פן', שזה בעצם פרקים מתוך ספר למבוגרים שברי כתב שהוא 'פיטר פן בגני קנסינגטון', ובמהדורה המוערת והיפה הזו של גילי בר-הלל סמו, יש את האזכור לזה, זאת אומרת יש את התרגום של זה לראשונה בעצם. והשישה הפרקים האלה עומדים בפני עצמם ומספרים את סיפורו של פיטר פן בתור תינוק שלא ברור אם הוא… זאת אומרת כל הילדים היו ציפורים פעם, לפי ההגדרה של ברי, ופיטר הוא משהו ‘in between’, הוא לא דמות של אדם לגמרי, הוא לא ילד אמיתי עד הסוף, הוא לא ציפור… הוא קצת דמות של אל...

נועה: בדיוק, לכן יש לנו את השם שלו, כאילו באמת מין דמות אלילית כזאת או אלוהית או בעלת איזה שהם כוחות על טבעיים, ולכן הוא גם כל כך מאיים על הוק, כי הוק, ואנחנו נרחיב על זה אולי בהמשך, הוא איש של הסדר הישן, צריך שדברים יהיו כמו שצריך, למרות שהוא פיראט, וזה משהו שפיטר מאיים עליו מאוד. אבל פיטר לא באמת יודע איך משחקים בבית? אם דיברנו על הילדים האבודים, שהם בעצם מין חיות איד כאלה, יצורים כמעט סיפיים, לימינליים ומאוד חביוניים, ממש ממש ילדים בחבורה של ילדים. פיטר מרגיש שהוא קצת רוצה להשתדרג, כן, הוא רוצה עכשיו להיות אבא שלהם...

איילת: אממ עד גבול מסוים...

נועה: אבל עד גבול מסוים.

איילת: "זה לא באמת, נכון וונדי? " [צוחקת]

נועה: נכון, בדיוק, זאת אומרת, יש את הרגע הזה של לוודא שהמשחק הוא לא באמת אמיתי.

איילת: כי הוא לא מבין.

נועה: הוא לא מביא.

איילת: יש בעיה קבועה עם גבולות בין מציאות לבין דמיון, הוא לא לגמרי בטוח.

נועה: יש לנו גם את הבעיה המאוד מאוד גדולה שלו עם המיניות, שכל הדמויות הנשיות כאן בעצם מתחילות לגלות, ולגלות כלפיו כי הוא האובייקט של זה. אז יש לנו את טינקר הפיה, השמנמנה והעגלגלה, שבגרסת דיסני כמובן עשו לה דיאטה מאוד רדיקלית, ויש לנו את טייגר לילי, האחר האקזוטי ושוב, גם כן המיני. ו-וונדי...

איילת: בתולות הים...

נועה: בנות הים… אולי פחות... זאת אומרת, הן כן צחקקניות ופלרטטניות כאלה.

איילת: הן גם רואות בפיטר סוג של אובייקט נחשק.

נועה: נכון, והן כולן רוצות ממנו משהו והוא לא מצליח להבין את זה. ולא רק שהוא לא מבין את זה, אלא זה גם מאוד מפחיד ומאיים עליו, כן, הוא מוודא איתה שבאמת רק משחק דמיון ושהם לא באמת אבא ואמא של הילדים האבודים, וכשוונדי שואלת אותו: "מה בדיוק אתה מרגיש כלפיי? ", הוא אומר לה "רגשות של בן מסור, וונדי" והיא אומרת לו: "זה מה שחשבתי, אמרה והלכה לשבת בקצה השני של חדר" והוא אומר לה: "את כל כך מוזרה, אמר בהשתאות כנה וטייגר לילי היא בדיוק כמוך, היא רוצה להיות משהו שלי, אבל היא אומרת שזה לא אימא. לא, ודאי שלא אימא, אמרה וונדי בהדגשה אימתנית, עכשיו אנחנו יודעים מדוע הייתה דעתה משוחדת לרעת אדומי העור. "אז מה כן? " אז מה היא אומרת לו? - "גברת לא מדברת על דברים כאלה. טוב בסדר, אמר פיטר נרגז במקצת, אז אולי טינקרבל תגיד לי. כן, בטח טינקרבל תגיד לך, ענתה וונדי בלעג", וטינקר צורחת בשלב הזה את עוד אחת מהאמירות החצופות שלה. כל הנשים סביבו מבינות בדיוק מה קורה כאן. הוא, או שלא מבין, או שהוא עושה את עצמו שהוא לא מבין, אבל הוא לא מסוגל להגיב לדבר הזה, הוא עדיין מאוד מאוד מעוכב מבחינת הפן הזה של ההתפתחות שלו, ואם זימנו את ד"ר יונג, אנחנו עכשיו נזמן את מורו ורבו, אדון פרויד: "הר פרויד גש גם אתה לקבלה".

איילת: טוב, יש תסמונת, בואי...

נועה: 'תסמונת פיטר פן',

איילת: שלא צריך כמעט להסביר אותה.

נועה: גבר שמסרב להתבגר.

איילת: אגב, יש גם 'תסמונת וונדי', נשים כאימהות לבני זוגן.

נועה: אכן, זה מאוד לא מפתיע, ויש לי תחושה מעורפלת שזה אף שכיח יותר.

איילת: זה שכיח, אני חושבת, וזה גם הולך אולי טוב ביחד. [צוחקות]

נועה: כן, כל סיר צריך מכסה.

איילת: אגב, השם 'וונדי', אפרופו הערות שוליים, יש השערה שהוא נוצר מזה שאחת מידידותיו הילדוֹת של ברי, קראה לו my fwendy-wendy’', שזה חמוד, וזה מעניין כי אז הוא שם את עצמו בתפקיד הנשי.

נועה: אבל זה גם התפקיד שהוא מילא במידה מסוימת, בחייהם של ... הוא היה גם האבא וגם האמא של ילדי משפחת לואלין-דייויס אחרי מותם של הוריהם.

איילת: בכלל, יש משהו מאוד מורכב בדמות ההורית שברי ניסה לטוות לעצמו, כי ילדים משלו כפי שאמרנו בפרק הקודם, לא היו לו.

נועה: אבל גם בדמות ההורית, שאותה הוא מתאר בספר... כלומר, יש כאן איזה ניסיון להיאחז באמת, כמו שהזכרנו, בטקסים של ההורות כאילו מין הורות דמונסטרטיבית כזאת, שהיא מאוד מופגנת ומעוגנת בבורגנות נוחה. אבל עם החשש הזה מפני כמה שהילדים עולים לנו, ואין למשפחת דרלינג מספיק כסף כדי לשכור באמת אומנת, אז ננה היא האומנת.

איילת: אבל זה גם מביך אותם חברתית, את האבא לפחות...

נועה: כי המעמד החברתי באמת במקום הזה של הבורגנות הוא חשוב. אז יש כאן גם הרבה מאוד אמירות סרקסטיות כלפי המעמד, והכאילו '’keeping up with the joneses הזה, של כאילו להיות עדיין... להיתפס כאזרחים מכובדים בחברה, וכל הטקסים גם שכרוכים בדבר הזה שמאוד נוכחים כאן.

איילת: ועוד מרכיבים גם שמתכתבים עם הביוגרפיה של ברי, שכאילו מצד אחד השתייך לאליטה תרבותית מאוד, כזאת ‘posh’, אבל מצד שני היה עני בעצמו במקור, ואז התעשר באופן כמעט פלאי. התפקיד, אגב, ההורי הזה שהוא לקח לעצמו היה נוכח גם מול האחיות והאחים שלו. זאת אומרת כאילו מצד אחד הוא הילד הקטן יחסית במשפחה, והיו גם אחים גדולים ממנו שטיפלו בו. זאת אומרת היה משהו כנראה מאוד בסך הכול טיפולי במשפחה. הוא למד, היו לו הרבה מאוד מודלים כאלה, והמודל של אמא שלו, שהייתה בלתי מושגת בדיוק באופן… כמו גברת דרלינג.

נועה: אמממ כמו הנשיקה של גברת דרלינג, שאגב, בסופו של דבר פיטר זוכה בה בלי מאמץ אפילו, כשהוא מחזיר את הילדים הביתה.

איילת: שגם שוב, הנחשקות הזאת של פיטר, היא נחשקות מורכבת. כי אני חושבת שדיברנו כאילו על המוטיב הלכאורה מיני, אבל בגלל האופן שבו מתנהלים משחקי הדמיון ב'ארץ לעולם לא', יש משהו כל הזמן שהוא להיות כמו עולם המבוגרים, אבל לא באמת - זאת אומרת מוות הוא לא מוות, וגם מין הוא לא מין. זאת אומרת יש פה משהו של 'להיות אבא ואמא'. להיות אבא ואמא זה לא להיות אבא ואמא באמת, כאילו יש את הפער הזה שהוא גבול הדמיון, והוא גבול הילדות והוא גבול שברי דווקא, אני חושבת, משרטט מאוד יפה, כי פיטר הוא שכחן, לא סתם שכחן - הוא לא זוכר, הוא לא מכיר, הכול אצלו לא באמת בר... הוא חסר ממשות, נטול ממשות. קצת הזכרנו את זה בפרקים הקודמים, אבל באמת יש פה משהו שהולך לאורך כל הספר, כל הזמן יש איזה אי ודאות, החמקמקות הזאת של פיטר שזה גם אולי של הגברים שלוקים בתסמונת שלו, של הבלתי מושגות האבסולוטית הזאת, היא משהו מושך בגלל שהוא בלתי מושג, ויש בינינו גבול, ואני חושבת שהוא נורא מעניין מבחינה פסיכולוגית כי הוא כאילו גם כל... בואי, גם טייגר לילי וגם וונדי הן בסוף...

נועה: גם ילדות.

איילת: הן ילדות, בדיוק! והן לא באמת רוצות לממש.

נועה: הן בעצמן לא מבינות את הדבר הזה שהן משתוקקות לו...

איילת: בדיוק.

נועה: אבל ברור להן שהן משתוקקות למשהו שהוא מעבר למה שפיטר מסוגל להעניק.

איילת: אבל גם הדמות הפיזית של פיטר, שכאילו נגיד אצל דיסני כבר מתוארת כמו נער צעיר וכאילו הגיוני שהוא מושא לאהבה רומנטית...

נועה: אבל הוא ילד בן שש שיש לו את כל שיניי החלב בפיו.

איילת: ופיטר בגני קנסינגטון הוא תינוק ממש.

נועה: בגלל זה, הדבר הנחשק כאן באמת, זה לא פיטר בתור פרטנר מיני או פיטר בתור בעל ואב, זה הנערוּת עצמה, הילדוּת. הרוח הזו של הנעורים היא הדבר שהן, באופן פרדוקסלי, מנסות לשמר. זאת אומרת לכאורה הן רוצות ממנו יותר ממה שהוא מסוגל לתת, אבל הדבר הבאמת נחשק בפיטר זה זה.

איילת: הבלתי מושגות שלו אבל גם,

נועה: אבל הבלתי מושגות היא בגלל שהדבר הזה הוא דבר חולף, רק פיטר לא מתבגר, הוא מעיין הנעורים בגוף של ילד. ככל שאתה יכול להתקרב אליו יותר, ככה אתה יכול להתקרב יותר לרגע הזה, שהוא רגע של ילדוּת או נערוּת שהיא סטטית ולא משתנה וקבועה בזמן, והיא תמיד מתחדשת. כשהוא והוק מתעמתים, הוק שואל אותו "מי אתה? ", והוא אומר לו: "אני הנעורים. אני ציפור קטנה שבקעה מהביצה". כלומר, הוא הדבר הזה עצמו. אם הזכרנו בפרק הראשון שדיברנו על התקופה הזאת של ספרות הילדים הבריטיים תור הזהב הזה הארקדיה הזאת, דיברנו גם על המושג הזה של פדופיליה כשהוא מנותק מהאופן שבו אנחנו רואים אותו היום, אלא על המושג הזה באופן באמת ליטרלי. כלומר, אהבת הילדוּת. לא חס וחלילה וחס ושלום הפגיעה המינית המאוד מאוד חמורה, שאנחנו מכירים אותה היום כפדופיליה. התשוקה הזאת היא התשוקה אל הדבר הזה, הבלתי מושג, הקבוע בזמן שאינו יכול למות, שלא יכול להשתנות, שהוא תמידי והוא נצחי והוא באמת רוח הנעורים בכל העוצמה הלימינלית והאידית שלה, כי יש שם איד משולח רסן ופרוע לחלוטין.

איילת: במובן הזה באמת, אפשר להגיד שברי יצר פה דמות שהיא ארכיטיפי לחלוטין. זאת אומרת, זה די מדהים שבשלב כאילו מאוחר מאוד, הוא מצליח איכשהו לגלם או ליצור דמות חדשה שיש לה הדהודים בתרבות קודם בכל מיני דמויות אלילות...

נועה: כן, פאן כמובן.

איילת: אבל עדיין איכשהו מצליח לעשות אותה עוד יותר אייקונית, בזה שהוא הופך אותה לילד נצחי. וזה חזק, זה באמת כאילו בלתי מושג. זה גרעין כזה שהוא הצליח לתפוס שהוא מדהים, זאת אומרת הוא באמת נדיר, אני חושבת לברוא משהו כזה מחדש בשלב כל כך מאוחר של המודרניות.

נועה: ואני חושבת שזה מאפיין גם את הספרים האחרים שאנחנו מדברות עליהם בתת הסדרה הזו. הזכרנו את תסמונת 'פיטר פן', אז יש גם תסמונת 'אליס בארץ הפלאות', כלומר התסמונת הזאת שגורמת לאנשים לחשוב ולהרגיש כאילו שדברים הרבה יותר גדולים מהם או הרבה יותר קטנים מהם, לשנות את הפרספציה שלהם לגבי הסביבה שלהם. ובאמת היצירות האלה יוצקות מחדש תבניות עתיקות בתוך צורה שהיא כבר על סף המודעות שלנו. כלומר על הסף הפסיכואנליזה, לא בכדי זימנו לכאן לשולחן את האבות המייסדים שלה [צוחקות] הלימינלי פה מאוד מאוד מתקרב לסף התודעה בעיניי.

איילת: מעבר לזה שזה באמת דמות אייקונית חדשה, יש פה באמת בגלל המורכבות הזאת, פנייה לכמה קהלים, לכמה גילאים וכולל העובדה שלא דיברנו על זה שזה בעצם התחיל כמחזה...

נועה: אנחנו עוד נרחיב על זה, אבל אני חושבת, שהפנייה לכמה גילאים הזאתי מאפשרת לברי גם להעביר פה מסרים למבוגרים ולהורים, כאילו מתחת לאף של הילדים שקוראים את זה.

איילת: ולעיתים יש פניות ישירות, ממש תוך שבירה של הדמות, זאת אומרת דמות המספר פה היא מאוד וירטואוזית. כן, בדומה לפיטר. [צוחקת]

נועה: יש לה גם קול כזה אירוני.

איילת: אוי, כמה כמה שנינות יש בספר הזה, אנחנו ממליצות. טוב, על אכזריותו של פיטר, על דמותו הנקמנית, גחמנית, אגואיסטית וכו' וכו' נדבר עוד קצת בפרק הבא. החלטנו להקדיש לו פתאום עוד פרק, כן? כך יהיה? אז עד הפעם הבאה תודה לסיוון, תודה לך, נועה מנהיים, אני איילת טריאסט ואנחנו האחיות גרים ונפגשים פה מדי שבוע, שמונה וחצי.

נועה: או בשלל יישומוני ההסכתים

איילת: גלי צה"ל, ביי, ביי בינתיים.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה