top of page

האחיות גרים - מסעות גוליבר

פרק מאה שמונים וארבעה ובו נצנוף, נצהל ונעדיף סוסים על בני אדם.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 14/02/2024.

קריין: ‫האחיות גרים, נועה מנהיים ואיילת טריאסט ‫יוצאות לתרבות רעה.

‫פרק 184 ובו נצנוף, נצהל ונעדיף סוסים על בני אדם.

איילת: "הסקירה ההיסטורית שהשמעתי באוזניו על תולדותינו במאת השנים האחרונות הכתה אותו בתדהמה, והוא הכריז שתולדותינו אינן אלא אוסף של מזימות, מרידות, רציחות, מעשי טבח, הפיכות שלטון והגליות, תוצאותיהן האיומות של חמדנות, פלגנות, צביעות, בוגדנות, אכזריות, רגזנות, אי-שפיות, שנאה, קנאה, תאווה, רשעות ושאפתנות. בפגישה אחרת, טרח הוד מלכותו לסכם את כל מה שסיפרתי לו, והשווה את השאלות שהציג לתשובות שנתתי. ואז נטל אותי בידיו וליטף אותי בעדינות. לעולם לא אשכח את המילים שהשמיע באוזני ואת האופן שבו אמר אותן: 'ידידי הקטן גרילדריג. הנאום שנשאת למען ארצך ראוי לשבח. הוכחת מעל לכל ספק שהתכונות הנדרשות ממחוקקים הן בורות, עצלנות והפקרות, ושהאנשים הראויים ביותר לבאר את החוקים, לפרשם ולאוכפם הם אלה שניחנו ברצון וביכולת לעוותם, לערפלם ולחמוק מהם. אני מזהה בכם קווים של ממשל הגון שבמקורו היה עשוי להיות נסבל, אך הללו מחוקים למחצה והשחיתות מכתימה ומטשטשת את מה שנותר. מכל דבריך אין ללמוד על מידה טובה אחת הנדרשת לשם השגת תפקיד חשוב בקרבכם. ומובן שאין להסיק מהם שתוארי אצולה מוענקים לאנשים בזכות מעלותיהם, או שכמרים מקודמים בזכות צדקנותם ולמדנותם, חיילים בזכות נאמנותם וגבורתם, שופטים בזכות יושרם, סנטורים בזכות אהבתם לארצם ויועצים בזכות תבונתם. אשר לך, את רוב שנותיך עשית במסעות, ואני נוטה לקוות שרוב חטאי ארצך לא דבקו בך. אך ממה שסיפרת לי מרצונך הטוב, ומן התשובות שחילצתי מפיך בעמל רב, איני יכול שלא להסיק שרוב בני ארצך הם גזע הרמסים הקטן, הזדוני והמבחיל ביותר שהטבע התיר לו אי פעם לשרוץ על פני האדמה".

כן כן, תתביישי לך, נועה! (איילת צוחקת).

נועה: אני יושבת פה, אתם לא רואים, אבל אני בפינה של ה… על ראשי יש את קונוס הבושה שכתוב עליו 'יצור אנושי' (איילת ממשיכה לצחוק). אוי איילת. (נועה צוחקת)

איילת: זה היה מתוך "המסע לברובדינגנג".

נועה: כן, אנחנו עדיין עם ג'ונתן סוויפט. אנחנו נותנות לו להצליף בנו.

איילת: או, ווהו!

(צוחקות)

נועה: אנחנו נותנות לו להעליב אותנו.

איילת: אוי ג'ונתן…

נועה: ואת כל בנות מיננו, בני גזענו…

איילת: וואו, עוד לא הגענו לבנות מיננו, בואי. אני לא רוצה, פה יש באמת דברים… חשבת שבפרק הקודם דיברנו על דברים דוחים?

נועה: לא, לא חשבתי. כלומר, חשבתי גם… ומה שבעיקר, אני חושבת, מעניין בקטע הזה זה שכמעט אף אחד לא מכיר אותו ולא קרא אותו.

איילת: כן. זאת אומרת, אנחנו בסך הכל קראנו מהחלק השני, של גוליבר…

נועה: מהתרגום של יותם בנשלום.

איילת: נכון, התרגום החדש.

נועה: התרגום החדש המלא עם הנספחים, עוד טקסטים מבני התקופה. מאוד מומלץ למי שרוצה להבין לראשונה מה בעצם הספר הזה מבקש להגיד. ורובנו קראנו אותו, כמו כל העולם, בגרסאות מקוצרות, מקוצצות, סרטים שלא מביאים את הסיפור במלואו.

איילת: עושים אדפטציות מרחיקות לכת.

נועה: בעיקר בעיבודים שמיועדים לילדים.

איילת: כן, שזה מעניין בפני עצמו.

נועה: זה לא היה קהל היעד של סוויפט.

איילת: לא.

נועה: לא בכלל יצורים שהוא ראה בהם משהו שאינו חטיף.

איילת: (צוחקת) וואו. כן.

נועה: סליחה (מצחקקת). אני מרפררת לפרק הקודם שלנו. ילדים לא היו בכלל על הרדאר שלו. הוא כתב סאטירה צורבת מאוד, שמה ששמעתם עכשיו הוא באמת (מצחקקת) חלק קטן מאוד מהנאומים חוצבי הלהבות והסצנות שהוא מתאר…

איילת: והלעיתים המעיקים והארכנים, צריך גם את זה לומר.

נועה: כן.

איילת: זאת אומרת, לא כל הספר טוב גם. אני קצת חושבת על מה שאמרנו, על שיחות שהיו לנו בהקשר לאחים גרים ולאגדות או למעשיות, והאופן שבו הן שורדות בעולם. והצגת את זה מאוד יפה שזה כאילו מין אבולוציה של סיפור, זאת אומרת, איזה סיפור יש לו את יכולת ההישרדות הגבוהה ביותר. ואם לשפוט לפי הקריטריון הזה, אז יש משהו במסעות גוליבר ש… החלק ששרד הוא החלק הפחות מטיפני ויותר חי, כאילו, יותר סיפורי, יותר, אולי, שיש בו אימג'ים מאוד חזקים.

נועה: כן.

איילת: מאוד מאוד חזקים, החל מהשיער הנמשך של ליליפוט ועד להשתנה על ארמון המלוכה כדי לכבות את האש (צוחקות) שפרצה בו.

נועה: ודרך בית הבובות שהוא מקבל לגור בו בארץ הענקים. זה נכון שמדובר בעצם בשני החלקים הראשונים מתוך ארבעה שהם הרבה יותר, קודם כל, דחוסים באקשן.

איילת: נכון.

נועה: יש הרבה יותר התרחשויות, התרחשויות הרבה יותר דרמטיות. הוא בוודאי פחות אפיזודיאלי מהחלק השלישי, שבו הוא מבקר בלָפּוּטָה (הערת המתמללת: אומרת את המילה במלעיל), האי המעופף.

איילת: לָפּוּטָה! (במלרע: לה-פוטה)

נועה: לָפּוּטָה (במלרע), סליחה.

איילת: סתם, זה בשביל להדגים את המסר. הוא ידע מה הוא אומר, כמו שמי שלימד אותו רפואה היה מאסטר בייטס.

נועה: מאסטר בייטס, כן. אז בחלקים שמתרחשים בארץ הגמדים ובארץ הענקים יש הרבה יותר אקשן, יש הרבה יותר דרמה, אנחנו פוגשים דמויות…

איילת: ועדיין יש סאטירה!

נועה: המון סאטירה, כל הזמן. יש גם הטפות, יש גם נאומים.

איילת: הסיפור עם למה פורצות מלחמות…

נועה: מאיזה צד את פותחת את הביצה שלך, איילת? מהצד הכד או מהצד החד?

איילת: מהצד החד, אני חושבת.

נועה: מהצד החד! הממ…

איילת: כן, אנחנו בריב? אנחנו נפרוץ במלחמה?

נועה: אנחנו נדבר על זה אחר כך. אבל זוהי עצם המחלוקת, שלא לומר ביצת המחלוקת (איילת צוחקת) בין ליליפוט לשכנתה, על כך הן יוצאות למלחמה שהן מנסות לגרור לתוכה את גוליבר בתור נשק יום הדין שלהם, כי הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, פחות או יותר.

איילת: כן, ובאופן כללי זה משחק על פרספקטיבה.

נועה: נכון.

איילת: על נקודת מבט, על גודל.

נועה: אנחנו רואים את הדמויות האלה של הננסים מצד אחד והענקים מצד שני גם כדמויות ארכיטיפיות וטיפוסיות שמופיעות בספרות העממית לאורך כל הדורות, משחקי הפרספקטיבה האלה, נעשה בהם שימוש לפניו ואחריו. דיברנו על זה, נגיד, בְּאַלִיס.

איילת: כן. אבל וולטר סקוט שכתב…

נועה: מאוחר יותר, כן. אמרתי, אחריו. וולטר סקוט שכתב ביוגרפיה על סוויפט, מתאר אותו כמי שהופך בעצם את הכיוון של הטלסקופ. קודם מסתכל בו כך שהוא מקטין את הכל, ואחר כך מסתכל עליו, בעצם, כמו מיקרוסקופ שמגדיל את הכל.

איילת: כן, כן. למרות שאנחנו באמת בתחילת עידן התגליות הגדול…

נועה: שזה מאוד נוכח בלָפּוּטָה…

איילת: תחילת המהפכה המדעית.

נועה: נכון.

איילת: זאת אומרת, השעשוע הזה במדע או הביקורת המטורפת של סוויפט על מדע, יש פה משהו, כאילו, מצד אחד נורא שמרני.

נועה: מאוד.

איילת: הוא שמרן גדול, הוא נגד כל החידושים וההמצאות והוא באמת גם מצליח לעלות על הגיחוך וה… בעיקר, מה שאני חושבת שנורא מציק לו, זה האדרה עצמית. זאת אומרת, הוא כל…

נועה: שזה אירוני.

איילת: של אנשים אחרים.

נועה: זה מאוד אירוני.

(צוחקות)

איילת: לא, הוא כאילו רואה, מסתכל על כל העולם ועל כל נושאי התפקידים למיניהם ואומר 'מי שמם, את הגמדים מלאי החשיבות העצמית הזאת?'. הרי למלך ליליפוט יש נאום שבו 'הקיסר הגדול ששולט בממלכה שגודלה…' (צוחקת) כאילו, הכל במימדים ליליפוטיים, כולל, כאילו, 'האדם הגבוה ביותר בעולם הנראה לעין'. (צוחקת) זאת אומרת, ביודעם על גוליבר, הוא עדיין האדם הגבוה ביותר, הקיסר…

נועה: כן, כי גוליבר לא נתפס כאדם. ואני חושבת שזה באמת שאלה שסוויפט שואל…

איילת: מיהו האדם?

נועה: כן, שסוויפט שואל וגוליבר גם צריך להתמודד איתה, גם לאורך כל המסעות השונים שלו (איילת מהמהמת בהסכמה). זאת אומרת, האם הוא אדם או ענק, האם הוא אדם או ננס, האם הוא בכלל אדם בעיניהם של המדענים האלה שמתייחסים לכולם בתור אובייקטים למחקר, ובכלל לא בתור יצורי אנוש. ולבסוף השאלה מתחדדת הכי הרבה כשהוא מגיע לארץ הסוסים המדברים, ששם בני האדם הם בעצם החיות והסוסים הם האצילים ביותר. זה מין אוטופיה כזאת בסגנון של תומס מור, שבה העבדים הם בני האדם, הסוסים הם הגזע העליון…

איילת: לא, בכלל יש דיאלוג, התכתבות יפה עם "אוטופיה" של תומס מור.

נועה: כן, כן. לא רק איתה, גם עם טקסטים רבים אחרים. הוא היה, כאמור, אדם מאוד…

איילת: אטלנטיס החדשה אולי של בייקון.

נועה: כן. היה אדם מאוד רחב אופקים, ואת כל האופקים האלה הוא מביא כאן למסעות האלה. זה מין גם איזושהי מחווה לרובינזון קרוזו ולכל הז'אנר הזה של האי הבודד שאתה יכול לגלות בו את עצמך מחדש. ובלָפּוּטָה, עוד אחד מהדברים שמעניינים, אפרופו השמרנות שלו, זה שהוא גם, הוא היה חלק מתנועה. כלומר, אם הזכרנו בפרק הקודם את מועדון הסקריבולרוס שהוא היה חלק ממנו… שוב הגיתי את זה לא לא נכון.

איילת: אולי זה כמו scribbles, scribblers? (במבטא אמריקאי)

נועה: אני חושבת, אבל אני לא מצליחה לעשות את זה (איילת צוחקת), אני לא מצליחה להסמיך מחשבה למעשה בנקודה הזו, אז מזל שאת פה. הם היו לא סתם שמרנים, הם היו קלאסיקנים בנשמה שלהם. הם חשבו שכל השטויות החדשות האלה עם המדע הורסות את הרוח האנושית.

איילת: כן.

נועה: וכשאנחנו פוגשים באמת את המדענים האלה של האי המעופף הם לא רק מנותקים באופן כל כך מוחלט ממה שקורה, שיש להם משרתים שצריכים להזכיר להם מדי פעם, שצריכים לטפוח להם על האוזן שמישהו מדבר איתם… הם חיים באיזו הפשטה כל כך גבוהה, שהם מתכננים בגדים שאי אפשר ללבוש, בתים שאי אפשר לגור בהם. הכל זו איזו אידאה מופשטת שאי אפשר ליישם אותה. ובעודם עושים את כל הדברים האלה הם ממיטים הרס על העולם. מהבחינה הזאת זו נבואה שיתחילו לחזור ולהתעסק איתה ברצינות רק לקראת אמצע המאה ה-19, על ההרס שהמדע יכול לחולל בעולם.

איילת: זה קורה בגלל שבעצם, זאת אומרת המלך חי על אי מעופף שמעופף בכוח איזשהו מגנט, אדמנטיום, כן?

נועה: אורריום. אנובטניום. (מגחכות)

איילת: ומייצר איזשהו, יש להם יכול להעלות אותו…

נועה: ויברניום, זהו, זכרתי שהיה עוד יסוד אחד…

איילת: להרים אותו ולהוריד אותו. ובעצם האיום של המלך, הסיבה שהוא השליט, זה בגלל שהוא מסוגל להסתיר את השמש ולמנוע, בעצם לחרב את העולם…

נועה: חורף גרעיני על המדינה ששוכנת מתחת.

איילת: אם היא לא מעלה לו מיסים ולא מצייתת.

נועה: כן. וזה באמת, אני חושבת… הגילוי הגדול שלי בקריאה המאוחרת של גוליבר היה הפרק הזה. גם האופן משולח הרסן שבו סוויפט מפזר רעיונות שאחר כך את יכולה לראות איך כל אחד מהם לוקט ונאסף על ידי יוצר אחר שהחליט 'אוקיי, זה הסיפור שאני הולך לכתוב'. אז יש פה הרבה מאוד חומר למה שהיינו מגדירים אותו כ-'פרוטו מדע בדיוני'. כי זאת לא הייתה הכוונה שלו, הוא בטעות נפל על תגליות מדעיות שרק מאות שנים אחריו יוכיחו שהן נכונות, כמו למשל העובדה שלמאדים יש שני ירחים.

איילת: כן, או… תראי, גם כל העיסוק שלו, ברור נורא שהוא מנסה לקחת משהו ולהגחיך אותו באופן מוחלט…

נועה: אַד אַבּסוּרְדוּם.

איילת: זאת אומרת, אחד המדענים במכון המדעי שזה איזה… פרודיה על האקדמיה המלכותית…

נועה: האקדמיה המלכותית למדעים, כן.

איילת: הוא עסק בחרא, בואו, סליחה…

נועה: מנסה להפיק מהחרא בחזרה ירקות שממנו…

איילת: עכשיו, מבחינתו זה היה כאילו לשחק בקקי ופיפי.

נועה: נכון.

איילת: להראות כמה מדענים הם עוסקים בזה… עכשיו היום, את קוראת את זה ואת אומרת 'אה, וואו'.

נועה: רעיון מעולה, מטרה נעלה. לגמרי.

(צוחקות)

איילת: ממש צריך להצליח לעשות את הדבר הזה.

נועה: תראי, אפשר בכלל להשתמש במה שאפשר להגדיר כ'מדד החרא' (צוחקות).

איילת: הו וואו…

נועה: לאורך היצירה הזאת, ולהגיד, כל פעם שאת מסתכלת על מה הסטטוס של הצואה, את מבינה מה סוויפט מנסה להגיד. כי בליליפוט יש פשוט צוות שבא עם מריצות וצריך להעמיס את הצואה שלו ולשאת אותה. אז בארץ הענקים הוא מוצא את עצמו מועד לתוך גלל של פרה, כמעט טובע בתוכו. ככה הוא מגיע לחצר המלכות, כשהוא מכוסה כולו בקקי של פרות. בלָפּוּטָה, כמו שאמרנו, מנסים להפוך בחזרה את הצואה לאוכל שממנו היא נוצרה.

איילת: באופן כללי, הריחות שיש שם הם עצומים.

נועה: כן, ובארץ הווינהֵנְהוּנים, הסוסים המדברים, בני האדם כמו חיות שמתפלשות, כמו חזירים שמתפלשים בצואה שלהם.

איילת: בני אדם הם חזירים, הם לא משהו אחר, כי הם לא מתנהגות כמו רוב החיות. להפך, ממש, מכיוון שסוויפט מתאר את זה כאוטופיה מופרכת אבל כאילו באיזו הערצה אינסופית לסוסים, לאדוני הארץ האלה, והוא הולך ונגעל יותר ויותר מעצמו עד כדי שהוא לא מסוגל יותר להסתכל בבבואתו כי הוא רואה בה יָאהוּז, שהם החיות אדם האלה. והוא באמת נגעל מהם, גם מהמיניות שלהם, גם מיניות, אגב, לא הכנסנו אותה למדד הגועל הכולל שיש שם.

נועה: לגמרי, מאוד מעוררת דחייה. תיאורים של פטמות ענק, חטטים מפלצתיים בגודלם על חזן של גברות ענקיות…

איילת: ויש באמת השוואות מאוד מעניינות, כאילו, דיברנו בפרק הקודם אולי יותר על כמה באמת מיזנתרופ הוא היה, כמה הוא היה שוביניסט, מיזוגן, שונא אדם, שונא נשים. אבל יש משהו מאוד מעניין במסע הזה שהוא, בהשוואות שהוא עושה לגוליבר עם נשים דווקא, או עם האחר, היָאהוּ. באמת יש, וזה, אחד המאמרים בסוף הספר המוער בהחלט מתייחס לזה, מאוד מעניין, ובאמת, יש משהו בציטוטים האלה שמיד הקפיצו אותי תוך כדי הקריאה כבר, שהם כמובן לגמרי מחוץ למה שקראנו בתור ילדות. זה באמת דברים, כאילו, נוראיים, תסלחו לי אבל, כאילו הוא מתאר שם איזה גידול סרטני בשד של אישה ומדמיין את עצמו נכנס לתוכו עכשיו. עכשיו, כאילו, באמת, את אומרת, אוקיי, מה הולך כאן?

נועה: לא בקטע אלמודוברי, חברים.

איילת: כן אבל, זהו, זה הולך למקומות כל כך מוטרפים…

נועה: מוקצנים…

איילת: והעושר של הכתיבה הוא כל כך רב. יש פה כל כך הרבה רעיונות, כל כך הרבה דימויים, כל כך הרבה דימויים שאתה יכול להפוך אותם ליצירה שלמה…

נועה: כן.

איילת: אפרופו אלמודובר…

נועה: נכון, נכון.

איילת: או השד הענקי של וודי אלן שמתגלגל אחריו…

(נועה צוחקת)

איילת: כאילו, באמת, משחקי הפרספקטיבה האלה, העובדה של איך אנחנו נראים כשאנחנו גדולים או קטנים…

נועה: למעלה, מעל או מתחת…

איילת: כן. וכאילו, זה באמת משחק עם העמדות, עם המקום של האדם וה… מה, איזה פוזיציה הוא מקבל בחיים…

נועה: כן, עם ממסד ונתינים…

איילת: גם הגזע… בדיוק.

נועה: גם הגזע והחיה, המין האנושי ובעלי חיים.

איילת: כן. כולל… אנחנו בעידן התגליות ואנחנו בעידן גילוי עולם. זאת אומרת, אנחנו כובשים עמים אחרים והוא אנטי אימפריאליסט בדבר הזה. זאת אומרת, הוא לא מגלה לכתר, אגב, על המושבות שהוא לכאורה היה אמור לכבוש בשם הכתר, כי כל נתין אנגלי שמגיע למקום חדש אמור לשים בו דגל ולהגיד 'זה שלנו'.

נועה: אבל גוליבר הוא מרדן, (מגחכת) חתרן.

איילת: זהו, אפרופו הפער בין גוליבר לסוויפט… זאת אומרת, גוליבר נשבה בסוף הספר בקסמם של הווינהמים. [כך במקור. המילה הנכונה היא: ווינהנהונים]

נועה: והוא חזר חזרה ולא יכול יותר להסתכל על אשתו, על בני אדם בכלל. הוא פשוט נגעל מכל המין האנושי, אבל הוא לא יכול…

איילת: הם מגרשים אותו ומיישמים את מה שהוא מספר להם על היחס, הם הולכים לסרס את היָאהוּיִם, זה המסקנה שלהם.

נועה: הם נוראיים.

איילת: הם נוראיים! הסוסים האלה, הם איומים. וכקוראת את באמת מזועזעת מהעובדה שהוא עובר איזה סוג של שטיפת מוח מוחלטת שהופכת אותו למשועבד לרעיון שלהם כאדוני הארץ, ומתעב, כאילו, את החברה שממנו הוא יוצא.

נועה: הוא רוצה לצאת מעורו.

איילת: כן, ממש.

נועה: הוא לא יכול לשאת יותר את העור האנושי שבתוכו הוא נולד והוא גם מאבד את היכולת שלו לפרספקטיבה. זאת אומרת, אנחנו פוגשים אותו אחרי שלושה ויותר מסעות שבמהלכם הוא שוב ושוב מאבד את הפרופורציות. הוא פשוט, אין לו יותר אמות מידה שבעזרתן הוא יכול למדוד את המציאות כהווייתה, חסר לו איזשהו מין סרגל קוסמי שהוא יכול למדוד בעזרתו את העולם שבתוכו הוא נמצא.

איילת: וזה מה שכל כך חזק…

נועה: כן. ובמקום הפגיע הזה, אז התיאוריה, תיאוריית הגזע הטהרנית הזאת של הווינהמים שובה אותו כי כבר אין לו center, אין לו כל מרכז, הוא לחלוטין פרוץ לכל רוח ולכל רעיון שיהיה חזק מספיק בכדי לשבות את דמיונו בשלב הזה.

איילת: יש עוד רעיונות בספר שמדברים על פיחות הדורות, שהם באמת רעיונות פשוט שמרניים כאלה של געגועים לאיזה עבר מפואר גם של המין האנושי.

נועה: כן, זה טקסט מאוד מאוד שמרני ומפוחד.

איילת: מצד אחד. מצד שני הוא חתרני ומוטרף ומלא רעיונות והמצאות.

נועה: אז אני אטען שחתרני זה לאו דווקא מתקדם. כלומר, את יכולה לחתור כלפי, (מצחקקות) את יכולה לחתור אחורה, לא חייבים רק לחתור קדימה. אני חושבת שבמובן הזה הוא רואה את העולם כמקום שהולך ומדרדר, הולך ונופל. אנחנו כבר לא ב-great old days והוא היה רוצה לחזור לשם. הוא היה רוצה לחזור לסדר הדברים כמו שהיה פעם. אני חושבת שכל החדש נורא מאיים עליו, הסדר שהווינהמים מייצגים הוא באמת סדר טבעי ומאוד דיכוטומי ולא בר גישור. כלומר, אם בארץ הענקים כחלק מהרמיזות המיניות, באמת, שוב, הדוחות, יש בכלל מי שמעלה השערות על אם אפשר לייצר איזשהו מגע מיני בין היצור הזעיר הזה, גוליבר, ובין הענקיות…

איילת: אחת מהן משתעשעת בו…

נועה: מנסה, משתעשעת בו… אז בארץ הווינהמים אין בכלל אופציה. זאת אומרת, יש כאן ממש איזה שני מינים שונים לחלוטין, קצת כמו המורלוק והאֵלוֹי של ויילס, שיום אחד, אני באמת, אני נודרת, אנחנו עוד נגיע אליו. אחר כך תעשי לי התרה, תעשי לי התרה אם אני אצטרך. (מצחקקת)

איילת: אוקי, אוקי.

נועה: זאת באמת איזה התפלגות, איזו התפצלות כזאת מוחלטת שכבר אין שום דרך לייצר זיקה בין שני הדברים האלה. יש כאן אדם, יש כאן סוס, הם לא מתחברים. אין קנטאור שיוצא מהסיפור הזה.

איילת: גם אין היגיון בדברים שהם עושים, זאת אומרת, איך הם מתפקדים בתור סוסים בלי ידיים… יש משהו, כאילו… מגוחך. אני חושבת שזה מכוון.

נועה: כי זה לא מדע בדיוני וזה לא פנטזיה. הוא לא מחפש פה איזה היגיון פנימי, כמו שהניסויים של המדענים אין להם שום שחר ושום היגיון לתפיסתו, זה שהיום אנחנו יכולים לעשות את זה זה נחמד, או לנסות…

איילת: כולל ניסיון לייצר משפטים מקריים שהם ייצרו, ינסחו את כל ה…

נועה: זה גאוני, זה ChatGPT.

איילת: וואו. זה פשוט…

נועה: ChatGPT.

איילת: לא, זה באמת מדהים מה שהוא מהגג שם…

נועה: גם אמוג'י, יש שם מישהו שמנסה לייצר שפה אוניברסלית על ידי שימוש בחפצים ואז כל אחד הולך עם שק ענק של חפצים על הגב שלו, (איילת צוחקת) וכשהוא רוצה להגיד משהו הוא מתחיל להוציא מהם חפצים ולהראות. זה פשוט, התקשורת שלי עם הבן שלי דרך אימוג'ים מתנהלת באופן הזה. הוא נופל במקרה, כן, על הדברים האלה. אין כאן איזושהי כוונה לייצר תמונה אמינה של העתיד, להפך. הוא הולך על הקיצוני ביותר, המופרך ביותר והוא מצליח, הוא מצליח, למעשה, עד כדי כך, שהדימוי הופך להיות חזק יותר מהטקסט. אחד מהחברים שלו במועדון כותב לו "הספר שלך הוא הצלחה מסחררת, כולם קוראים אותו, מחצרות המלוכה ועד חדרי הילדים". הבעיה הייתה שבחדרי הילדים הוא נשאר.

איילת: כן. אולי גם חדרי המלוכה הבינו (צוחקת) שיש פה חומר קצת חתרני מדי.

נועה: חלק מהעבודה כבר נעשה על ידי המדפיס שלו שקיבל בעילום שם, כאמור, שוב, לא בעילום שם, הוא קיבל את זה כאילו לכאורה מסמואל, סליחה, למיואל גוליבר עצמו…

איילת: מהבן דוד שלו…

נועה: מהבן דוד שלו. קשה לי להאמין שלא ידעו מי כתב את זה, הסגנון שלו היה כבר מאוד מאוד מוכר. אבל לפני שהוא פירסם את זה הוא גם ערך את זה. הוסיף איזו מחמאה או שתיים למלכה והוריד כמה מהאזכורים היותר חתרניים לאירלנד או מההשוואות הקצת נפיצות פוליטית לאירלנד, ופרסם את זה. ואחר כך הוא גם התחיל להוציא מהדורות שבהן היו רק שני הסיפורים הראשונים, רק ארץ הגמדים וארץ הענקים, כי אלה הטקסטים שבאמת שבו את הדמיון של הילדים. הרעיון הזה של משחקי הגודל, של אתה יכול להיות קטן במקום אחד וענק במקום אחר בלי שאתה עצמך תשתנה…

איילת: וגם ההגחכה הזאת של עולם המבוגרים, אני חושבת שזה…

נועה: והוא גם עושה פיפי על הארמון!

איילת: נכון!

נועה: מה יכול להיות יותר כיף מזה? זה באמת שחרור מוחלט מכל כבלי המוסר והתנהגות הנאותה.

איילת: וזה עדיין משמר משהו מהמרכיב הסאטירי האמיתי שהיה שם.

נועה: כן.

איילת: רק פשוט, דווקא, הופך אותו לאוניברסלי יותר ופחות קונקרטי למלכה אן ותקופתה וכל מיני סגירת חשבונות…

נועה: כן וזה שליליפוט זה אנגליה והאויבת שלה זה צרפת, כל מיני אלוזיות לענייני השעה והזמן שמאוד העסיקו את גוליבר… (צוחקת) סוויפט, לא את גוליבר.

איילת: ולא אמרנו מילה על הכנסייה. באמת לא דיברנו הרבה על הנצרות שגם נוכחת הרי כל הזמן, גם מול המדע וגם מול התגליות וגם מול עמדת מיהו אדם והאם שחורים הם בני אדם או לא. זאת אומרת הנצרות משחקת פה, היא עוד שחקן בזירה. באמת יש משהו מדהים בטקסט הזה,

נועה: המלא…

איילת: גם בטקסט לילדים אני חושבת שיש המון קסם וזה, אבל הוא פשוט לא אותו דבר.

נועה: זה לא הטקסט שלו. אני חושבת שמבחינת סוויפט זה פחות מה שעניין אותו, המסעות האלה. המקומות המוזרים האלה, מפורטים ומתוארים להפליא ככל שיהיו, לא היו הדבר החשוב. זה היה קולב בשבילו לתלות עליו נאומים כמו הנאום שקראת בתחילת הפרק, כדי להביע את הדעות שלו. העלילה, הגיונה, עקביותה, כל הדברים האלה ממש לא עמדו בראש מעייניו. הם היו תוצר לוואי של הצורך האדיר שלו לבטא את, שוב, זעמו, שנינותו, ביקורת שלו והמררה שבעבעה בו כל הזמן.

איילת: כן.

נועה: ולכן, כשקוראים את הגרסאות המקוצצות, הן חמודות, הן חביבות, הן מעניינות, יש בהן באמת את המרכיבים האוניברסליים האלה. אבל זה לא סוויפט, לא החלקים שמבחינתו היו המוקד, ולכן אולי, מה היה יכול להיות גרוע עבור סאטיריקן כה דוקרני…

איילת: מלהיכנס לחדר הילדים ולא לצאת משם…

נועה: מאשר להישאר כלוא כמו ליליפוט קטן בתוך חדר הילדים או כמו גוליבר בבית הבובות אצל הילדה בחדר. זה עונש קשה מנשוא.

איילת: זה עונש קשה מנשוא עם צדק פואטי מסוים, ועם איזה שתילת רעיונות בגיל מוקדם שיכולה אחר כך לשאת פרי בגיל מאוחר. כאילו, אם אנחנו רוצות להסתכל מהצד האופטימי של ה…

נועה: תראי, אני חייבת להודות שאני אוהבת אותו. זאת אומרת, אני אוהבת אותו למרות שהוא בלתי נסבל לפעמים ובאמת שונא את כולם ומאוד מגעיל בקטע כמעט תינוקי כזה של בדיחות הפרשות, כי אני חושבת שהכוונות שלו או המטרות שלו בסופו של דבר היו טובות. הוא ניסה בעזרת הכישרון האדיר שלו והמכאיב שלו להפוך את העולם לכזה שבו לא יצטרכו יותר כמוהו.

(איילת מגחכת)

נועה: הוא לא הצליח. הוא לא הצליח, אבל זו מטרה ראויה.

איילת: אפשר לומר זאת, כן. ואני באמת, כאילו, מתחברת למשהו ב… כאילו, אני חושבת הרבה על רעיונות ה-progress שכאילו קצת דיברנו גם בהקשר של הפרק הקודם על תפקיד הקורבן או אחריות הקורבן, וכאילו בשם זה שנעשו עוולות נורא גדולות ואנחנו רוצים מאוד לבקר אותן, אנחנו שוכחים שיש איזה אידיאל חיובי בבסיס ואנחנו שופכים את האידיאל עם המים…

נועה: והתינוק?

איילת: והתינוק שהוזכר בפרק הקודם.

נועה: אבל רק אחרי שהרתחנו את התינוק. פשוט צריך לייבש קצת לפני ש… לא משנה, וואו.

איילת: הגענו רחוק, נועה, הגענו רחוק.

נועה: לא, זה באמת הרעיון של, נגיד, גזענות של ציפיות נמוכות. אם אנחנו פשוט לא דורשים מספיק…

איילת: והוא דורש, הוא דורש מכולם.

נועה: מבני האדם, הוא דורש מכולם. ממש אין לו שום בעיה לדרוש את הסטנדרטים הגבוהים ביותר.

איילת: (נאנחת) אז בואו נדרוש מעצמנו קצת ונקווה לטוב ולחמלה בכל זאת (נועה מצחקקת), בואו נחפש בכל זאת קצת חמלה בתוך הסיפור הזה. נועה מנהיים…

נועה: איילת טריאסט.

איילת: אנחנו בגלי צה"ל ונגיד תודה להילה שמואל ולך…

נועה: ונשתמע בשבוע הבא.

איילת: ובשלל יישומוני ההסכתים. ביי ביי.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

6 views0 comments

Comments


bottom of page