top of page

האחיות גרים - כוכב השביט מגיע לעמק המומינים

פרק מאה שבעים ואחד ובו יחרידו הדי המלחמה את שלוות עמק המומינים

 

[מנגינת פתיחה. קריין כריזמטי עם קול נעים על רקע מנגינה קסומה, שובבית עם טאץ' אפלה אגדתית]

קריין: האחיות גרים: נועה מנהיים ואיילת טריאסט יוצאות לתרבות רעה (הדגשת המילה "רעה")

פרק 171 ובו יחרידו הדי המלחמה את שלוות עמק המומינים.


איילת: "למחרת היו השמים מעוננים. מומין-טרול התעורר ויצא לגינה הרטובה והשקטה. הסערה חלפה, הגשם פסק אבל דבר לא היה כתמול שלשום. הוא עמד שעה ארוכה והביט וריחרח לכל עבר עד שהבין מה השתנה: הכל היה אפור! לא רק השמים והנהר אלא גם העצים, השדות, הבית! הכל היה אפור לגמרי! המראה היה איום ונורא, כאילו אין עוד חיים בעולם. כמה נורא, אמר מומין טרול בשקט. כמה נורא. הנברן יצא מהבית וטופף על כפותיו לערסל של מומין-אבא. גם הערסל היה אפור. הנברן נשכב בתוכו והביט אל עצי התפוח האפורים. היי אתה, קרא מומין-טרול, מה זה? למה הכל אפור? אל תפריע לי, אמר הנברן. רוץ לשחק. שחק כל עוד אתה יכול. בין כה וכה אנחנו לא יכולים לעשות דבר. לכן מוטב להתייחס לכל העניין בצורה פילוסופית. איזה עניין! צעק הטרול הקטן. סוף העולם כמובן, הסביר הנברן ברוגע."

איילת: אני חושבת שזה פתיח ראוי.

נועה: אני חושבת שזה פתיח בלתי נמנע.

איילת: שלום אחותי.

נועה: שלום אחות.

איילת: אנחנו האחיות גרים, כאן בגלי צה"ל.

נועה: ובשלל יישומוני ההסכתים.

איילת: זה תמיד נכון. אני חושבת שבעיקר נהיה עכשיו בשלל יישומוני ההסכתים, בתקופה הזו. ואני מאוד מקווה שעוד נצליח לחזור גם לשידורים…

נועה: באוויר. נצליח לחזור לאוויר.

איילת: לאוויר. באופן כללי אוויר זה משהו שחסר. הכל אפור. כנראה.

נועה: כן. את איילת טריאסט.

איילת: את נועה מנהיים.

נועה: בדרך כלל

איילת: ואנחנו, אמרתי כבר, האחיות גרים. אני צריכה להזכיר לעצמי כי אני מרגישה קצת שאנחנו צריכות למצוא מחדש את המילים כדי לדבר על עולמות רחוקים שבימים אלה לא מצליחים להתרחק יותר מדי.

נועה: אפילו הרחוקים נדמים בימים אלה קרובים יותר מתמיד ולכן החלטנו לדבר על הספר הזה. זה "כוכב השביט מגיע לעמק המומינים". אנחנו נדבר עליו, אנחנו נדבר על טובה ינסון ואנחנו נדבר על ספריה האחרים.

איילת: על מומינים באופן כללי.

נועה: כן.

איילת: כן אבל אולי לפני שלפני שנתחיל ממש עם הספר הזה, או בכלל עם העולם הזה של המלחמה וילדים, נגיד קצת משהו על איך אנחנו מתחילות לדבר שוב כי זה לא היה קל, מתברר.

נועה: כן.

איילת: אני חושבת שעברו עלינו הרבה מחשבות בראש על… באמת בהתחלה קודם כל לנסות בכלל להתאושש ולהתמודד עם היומיומי, עם המשפחתי, עם הילדים. והילדים האלה הם נוכחים גם בספרות שאנחנו קוראות וגם בתפקוד שלנו. ואז על מה נכון לדבר? והאם אפשר בכלל לברוח? האם אסקפיזם מהסוג שספרות מציעה לנו בכלל אפשרי בימים האלה? כי אני מרגישה שלא משנה איזו פנטזיה אני קוראת, לברוח אי אפשר.

נועה: אני פשוט לא מאמינה שזה מה שהיצירות האלה מספקות.

איילת: כן.

נועה: זאת אומרת, אני חושבת שאם בורחים מספיק רחוק ולמשך מספיק זמן..

איילת: חוזרים הביתה

נועה: חוזרים חזרה למקום שיצאת ממנו, ממש מקיפים את כדור הארץ ואז את מוצאת את עצמך טופחת לעצמך על הגב מאחור. כי ברחת כל הדרך בחזרה הביתה. ולכן המטרה כאן היא לא להצליח לברוח אלא מה שאנחנו לומדים ומה שאנחנו מביאים איתנו בחזרה מהמסע הזה, אל תוך היום יום שלנו, איזו נקודת מבט אחרת אנחנו יכולות להציע, לאמץ לעצמנו כי אם כבר באנו אל עצמנו מאחור, אז אנחנו יכולות לראות דברים מפרספקטיבה קצת שונה.

איילת: לא בטוח אם נזהה את עצמנו. אנחנו מביטות מעצמנו מאחור.

נועה: בדיוק. 'מתי תסתפר כבר', מה שנקרא…

איילת: כן, כן. אני באמת מרגישה אני חושבת, שמה שקריאה, אולי במיוחד בספרות ילדים ולא סתם, זאת אומרת, זאת לא הייתה התוכנית המקורית שלנו, אפשר להגיד את זה. לא שטובה ינסון לא הייתה שם בתכניות, בשירטוטים.

נועה: הקדמנו את לוחות הזמנים שלנו,

איילת: כן, כי הרגשנו איזה שהוא צורך, אני חושבת, בספרות ילדים, באיזושהי ארקדיה שהתרפקנו עליה ארוכות בתת העונה הקודמת וזה הרגיש כאילו זה העולם שרוצים לברוח אליו למרות שהעולם הזה מלא בדברים איומים.

נועה: כן

איילת: אבל זה איך שהוא משמש איזה שהוא מסך הגנה, לפעמים מסך קסם, לפעמים איזו שהיא הרחקת פרספקטיבה שנותנת כלים להתמודד עם המציאות.

נועה: אני חושבת, אם תסלחי לי שאני נכנסת יותר לעובי הקורה, אני חושבת שזה משהו שטובה ינסון עצמה באיזה שהוא אופן גם התלבטה בו וגם מצאה לו את הפתרון שלה.

איילת: כן.

נועה: כי היא כותבת בעצם בעיצומה של מלחמת העולם השניה.

איילת: כן, כשקוראים את הביוגרפיה את אומרת כאילו, רגע, מה 36? השנים האלה הן יותר מדי קשות לי. 43, תערוכת היחיד הראשונה שלה, איך תערוכת יחיד ב-43?

נועה: אנחנו נגיע לזה. פשוט לא נשארו הרבה אנשים אחרים.

איילת: כן

נועה: אבל באביב 1944 היא כותבת לחברה שלה, שהיתה צלמת יהודיה היא כותבת: "יום אחד אנשים יגידו שחיינו בזמנים מעניינים. בתקופה נהדרת. אבל אני חושבת שהאירועים הגדולים סביבנו רק מקטינים אותנו. אנשים לא מצליחים להיות באמת מפוארים במלחמה מתמשכת. הם מתמעטים יותר ויותר, ורואים פחות ופחות. נאחזים בביטויים של לאומיות וסיסמאות, דעות קדומות ועקרונות עתיקים, או שמתגנבים לאנשהו ומתחבאים". זה נשמע כאילו שזה נכתב עכשיו.

איילת: אבל אני לא יודעת אם מישהו היה אומר שאנחנו חיים בזמנים מעניינים.

נועה: לא, היא אמרה: יום אחד. היא מדברת על העניין של הפער בין הפרספקטיבה ההיסטורית ובין לחיות את היום יום שלה. זה הדהד לי נורא נורא חזק כשקראתי את הציטוט הזה כי אני חושבת הרבה בזמן האחרון כמה זה נורא לחיות בתקופה היסטורית. עכשיו, כל התקופות הן תקופות היסטוריות, אבל כשקוראים את זה לאחור, אז יש תמונה גדולה, לא רואים פרטים, לא רואים כאב, לא רואים דם. וכשנמצאים בעיצומו של הדבר זו כמובן חוויה אחרת לגמרי. כואבת מאוד. ואני חושבת שאנחנו רוצות לדבר על הספרים הללו כי כמו טובה עצמה אנחנו גם מתגנבות לאנשהו ומתחבאות קצת.

איילת: כן.

נועה: ומקוות, ואני מאמינה שמי שיצטרפו אלינו למסע הזה, אנחנו מקוות שגם אנחנו, גם הם, נצא ממנו עם קצת יותר כלים כדי אולי לא להבין אבל להתמודד עם הזמנים המשונים האלה שאנחנו חיות.

איילת: האיומים.

נועה: האיומים.

איילת: כן. אז יש אולי צורך להגיד לקוראי העברית מה הוא סדר הספרים המקורי שבו נכתבו המומינים כי זה לא הסדר שבו אנחנו כל כך נחשפנו אליהם, או שלמעשה כל העולם כולו כי התרגומים הראשונים שהגיעו לארץ היו בכלל תרגומים מאנגלית, וההתקבלות של הסדרה קרתה בכובעו של מכשף או ההובגובלין וזה קרה מאוחר יותר. אבל את הספר הראשון באמת טובה ינסון כתבה תוך כדי המלחמה, תוך כדי הפצצות בהלסינקי. באופן כללי מבחינה היסטורית פינלנד הייתה במין סיטואציה מאוד מורכבת תוך כדי מלחמת העולם השניה. היא הייתה חלק מבעלות, זאת אומרת היא נלחמה ברוסים והייתה חלק מברית הנאצים ואז היא בעצם נכנעה והפכה להיות… זאת אומרת היא… היא…

נועה: היא עברה לא מעט ידיים.

איילת: עברה תהפוכות.

נועה: וגם היא מגיעה לרגע הזה אחרי שהיא הייתה במלחמת אזרחים כזאת או אחרת עם שכנותיה, זאת אומרת יש שם מצב פוליטי מאוד רעוע שלתוכו ההרס והכיבוש של מלחמת העולם השניה נכנס. והיא באמת כותבת בעיצומה של המלחמה ואני חושבת שמי שקראו ומי שעוד יקראו אולי בעקבות התכנית שוב את "כוכב שביט מגיע לעמק המומינים", אחד הספרים המוקדמים בעצם בסדרה…

איילת: שהוא בעצם הספר הארוך הראשון,

נועה: הארוך הראשון. אפשר ממש לשמוע את ההדים של הפצצות בתוך הספר. אפשר להרגיש את התחושה של אדם שצריך לעקור מביתו, לברוח ולהסתתר, במקרה הזה במערה שסניף מוצא, 

איילת: שהיא המקלט,

נועה: כמו במקלט, ממ"ד, כי יש הפצצה בחוץ.

איילת: זאת לא סתם הפצצה. זאת ה-הפצצה.

נועה: ה-הפצצה. העולם עומד להיחרב.

איילת: כן. אולי היום, אני חושבת שהיום זה אולי נקרא גם כמו אסון אקלימי אבל זה מן הסתם הדהד את פצצות האטום וזה היה, זתומרת, משהו להחריב את העולם. זאת התחושה. 

נועה: אני חושבת שאנחנו טיפה לפני פצצת האטום, לדעתי.

איילת: זה נכתב ב-1946.

נועה: אוקי אבל השאלה היא מתי הרעיון הולך ומתגבש. כי אני חושבת אם באחד היומנים שלה היא מדברת ישירות על ההפצצות שהיא חווית והיא אומרת: "הרגשתי מדוכאת ומפוחדת מההפצצות ורציתי להתרחק מהמחשבות הקודרות שלי למשהו אחר לגמרי, התגנבתי לעולם לא יאומן שבו הכל היה טבעי ושפיר ואפשרי"

איילת: זה כאילו להפוך באיזה שהוא מקום את הפצצה מעשה ידי אדם לכוח טבע.

נועה: כן.

איילת: ולראות איך העולם בתור כדור הארץ יתמודד איתה. כי הוא יתמודד איתה. וזה שהיא מצליחה להציל את יצוריה הקטנים במחבואיהם הקטנים, שוב מהדהד לי גם את האסון בצ'רנוביל נגיד, שהיצורים הקטנים באיזה שהוא מקום,

נועה: השתקמו

איילת: הם היצורים שהצליחו לקום ממחילות

נועה: כמו שהינו אומרים אחרי הקורונה, הטבע משקם את עצמו. אבל הרגע הזה של המלחמה באמת פוגש לא רק אותה אלא את הארקדיה. את הרעיון של הארקדיה באופן שבו היא באה לידי ביטוי בתוך ספרות הילדים במשבר. כלומר, אנחנו דיברנו הרבה מאוד על היצירות שנוצרו בתור הזהב הגדול של ספרות הילדים...

איילת: הבריטית.

נועה: הבריטית, לפני מלחמת העולם הראשונה, וקצת אחרי מלחמת העולם הראשונה, עד מלחמת העולם השניה. זו באמת היתה תקופה של פריחה מדהימה. אבל אז מגיעה המלחמה ובאיזה שהוא אופן בניגוד למלחה"ע הראשונה שהיתה מלחמה מאוד, (או יותר נכון לומר- יותר) צבאית, במובן הזה שהיא נערכה בין צבאות אדירים שהוטחו אלה באלה...

איילת: אבל המלחמה היתה יותר בין הגברים ומה שנשאר בעורף, מה שנשאר בחזית,

נועה: למרות שהעורף מאוד מאוד סבל במובן של מלחמת עולם אז אין באמת יכולת לעשות את ההפרדה הזו אבל היו במלחה"ע השניה האירועים הכבירים האיומים והדרמטיים של מחנות ההשמדה והריכוז, הבליץ כמובן על לונדון, ההשמדה של ערים כמו דרזדן מצד שני בגרמניה. כלומר, הסבל האדיר של האוכלוסייה האזרחית במלחה"ע השניה ובתוכו כמובן סבלם של ילדים רבים לאין מספר, היה חייב למצוא באיזה שהוא אופן ביטוי ביצירות שנכתבו עבורם אחרי המלחמה.

איילת: כן. וגם זה באמת מעניין איך זה לא ישיר. זאת אומרת הספר שאפילו קדם ל"כוכב השביט" היה "המומינים והשיטפון הגדול" שזה רק מומין-אמא ומומין-טרול ויש פה ייצוגים ראשונים ובורחים ביער מפחיד ואפל ואז כוכב השביט כבר מביא אלינו את כל הדמויות שבעצם נפגוש אחר כך.

נועה: פוגשים את סנופקין לראשונה, פוגשים את הנברן, אני חושבת, פעם ראשונה.

איילת: שבאמת, העברית המקוללת תעזור לי, אני קראתי לו 'מוסקרט' במשך כל כך הרבה שנים, מה שנקרא "בילדותי" , עד שנועה בשבוע שעבר, ששם נגמרה ילדותי כמובן, אמרה לי שזה 'מוסק-רט'. 

נועה: כלומר עכבר המוסק.

איילת: עכשיו, אני קראתי אצל אוריאל אופק שזה בעצם עכבר המוסק אבל זה לא עזר לי לחשוב שהיצור הזה נראה כמו 'מוסקרט'.

נעה: כמובן, כי יש לו שפמות. ברור.

איילת: שפם. זה ברור נכון?

נועה: ברור, ברור לכולנו.

איילת: אז אני וכל מי ש…

נועה: אני עוד לא התרגלתי ל… יש לנו שמנטפים בתרגום הישן.

איילת: אוי נכון. וסמרמרים בתרגום החדש,

נועה: ופה יש לציין,

איילת: כנראה זה נכון זאת אומרת, לקרוא להם סמרמרים.

נעה: את קראת מתוך התרגום של אוריאל אופק שגם אני וגם את גדלנו עליו. אנחנו קוראות בפרק הזה ובפרקים הבאים מהתרגום הנהדר של דנה כספי שעושה ממש עבודת קודש עם הספרות הפינית, וספציפית…

איילת: כן, בתרגום מהמקור השבדי.

נועה: אי אפשר כמובן להתחרות בתרגום מהמקור ממש אבל עדיין יש לי את הטעם של השמנטפים בפה.

איילת: ברור איך אפשר להיפרד משמנטפים. אני חייבת לאמר ששמנטף חביב יותר מסמרמר. 

נועה: זה פשוט כי את רגילה לשמנטף,

איילת: כי הוא שמנטף…

נועה: וההוא הוא סמרמר, איילת.

איילת: כן, כן.

נועה: אני..

איילת: זה קשה, זה קשה.

נועה: אז בתקופה של המלחמה עצמה, למרות שכמו שאמרתי היא באמת כתבה את 'המבול הגדול' (או 'השטפון הגדול', תלוי שוב באיזה תרגום) עוד לפני , היא הייתה עסוקה כמו אגב ד"ר סוס, תאודור סוס-גייזל, בציור של קריקטורות פוליטיות.

איילת: נכון, היא ציירה קריקטורה מאוד מפורסמת של היטלר.

נועה: כן, אנחנו נמצא אותה ואנחנו נשים אותה בקבוצה שלנו בפייסבוק, כמו שאומרים למען יראו וייראו.

איילת: הקריקטורה של היטלר ומנהיגי אירופה מאכילים אותו. הוא תינוק שצורח.

נועה: כן, תינוק בטנטרום.

איילת: הם מאכילים אותו בעוגה.

נועה: העוגה זו אירופה.

איילת: העוגה מורכבת כמובן מפולין, אוסטריה, צ'כוסלובקיה.

נועה: הם מנסים להאכיל את התינוק המפלצתי הזה ולהשתיק אותו כמו שאנחנו יודעות זה לא עבד. אז כמו ינסן וכמו… ינסון צריך לומר. אני מראש מזהירה שאני אטעה בכל שם ושם שאני אבטא במהלך 3 הפרקים...

איילת: ואני אעשה נסיונות לעשות מבטא שגוי בטח…

נועה: שבדי… אז גם היא וגם גייזל וסופרים וסופרות רבים אחרים נרתמו כמו שאומרים למאמץ המלחמתי, וכשהוא הסתיים, צריך היה לראות מה עושים. עכשיו, באמת היה שבר מאוד גדול בכל התחום הזה. אפשר לראות את זה בכך שגם ב-43' וגם ב-45' לא העניקו בכלל את פרס קרנגי, מדליית קרנגי שהיא כאילו ה-פרס הגדול של ספרות הילדים, לא היו מספיק מועמדים מתאימים. ממש היה מחסור. היה גם מחסור בנייר...

איילת: יפה שבכלל היתה שאיפה לעשות את זה,

נועה: ... אי אפשר היה להדפיס. כי אני חושבת שאז, כמו שגם עכשיו לצד האימה והזוועה, הכאב והאבל יש גם חיים שנמשכים. לפעמים זה מה שקשה מנשוא אבל הם נמשכים ומנסים להחזיק את שני הדברים האלה באיזה שהוא אופן בו זמנית בלי שימחקו זה את זה. אני חושבת שגם אז היה גם רצון לחזור לזה. זתומרת, לתת לזה ביטוי.

איילת: כמובן שנרניה צומחת אחרי המלחמה.

נועה: בדיוק, יוצאת ב-1950 יוצא הספר הראשון.

איילת: והילדים הם ילדי הבליץ.

נועה: כן.

איילת: כשאתה בורח מלונדון המופצצת.

נועה: המופצצת,

איילת: אתה צריך למצוא לעצמך עולם מאוד חלופי. רצוי בתוך ארון.

נועה: שגם שם יש מלחמה, אבל מלחמה שאפשר לנצח אותה. כן. המחשבה על ילדי משפחת פבנסי מתחבאים בתוך ארון עכשיו היא באמת קשה מנשוא, 

איילת: כן. אני תופסת את עצמי אומרת כל מיני דברים שהם תמימים לכאורה ואז אני פתאום מזדעזעת מהמשמעויות שדברים מקבלים אבל כנראה שזה באמת הכל כל כך…

נועה: טעון,

איילת: טעון ופצוע,

נועה: כן ובשנת 50' יוצאת לאור גם סדרת הלקחנים שהקדשנו לה פרקים, רואל דאל שמתחיל לפעול החל משנות ה-60.

איילת: וכותב כאילו אחרת על ילדים,

נועה: נכון.

איילת: בצורה מאוד לא דידקטית,

נועה: משהו קורה לילדים בספרים הללו,

איילת: כי הילדים האלה צריכים לגדל את עצמם קצת.

נועה: כן.

איילת: הם נאלצו להתנגש בכוכב השביט הזה, להתנגש בעוצמות של הרוע האנושי ובמלחמה ובעוול ובאי הצדק ולחיות מתוכו ולגדול מתוכו. והמבוגרים שסביבם היו צריכים להסביר להם את העולם. וזה אני חושבת שזה גם מה שאנחנו חווות עכשיו.

נועה: כן, למרות שאת רואה יותר מבוגרים ממש רעים, אכזריים,

איילת: אצל רואלד דאל בוודאי,

נועה: לא רק אצל רואלד דאל, בכלל את יכולה להסתכל על כל סדרת הלקחנים בתור סדרה על ילדים בתוך עולם של מבוגרים ענקיים מהם ודיברנו גם על זה כשדיברנו עליהם אבל תחשבי למשל על פיטר שהוא אמנם ילד פרא, כן, ויש לו את ילדי הפרא שלו אבל הוא מביא אליו את הדומסטיות מביא אליו את וונדי, ואת ג'ון ומייקל והם כאילו הילדים הבורגנים שמסדרים את הכל ומייצרים עבורם את הבית שהם רצו. לעומת זאת בנרניה בני משפחת פבנסי מגיעים כדי להלחם. הם מגויסים בעצם לצבאות האור, כלומר הילדים פתאום הם ילדים קשוחים יותר, פעילים יותר, הם עצמאיים הרבה יותר. השביעיה הסודית, החמישיה הסודית, של אניד בלייטון נגיד. 

איילת: הם נדרשים להתבגר.

נועה: בדיוק. פתאום יש לנו ילדים שהם מבוגרים קטנים.

איילת: שלוקחים תפקיד של מבוגרים קטנים.

נועה: יש להם הרבה יותר אייג'נסי, הרבה יותר סוכנות בעולם. אז משהו קורה לפוזיציה, למעמד שאותו תופש הילד בתוך העולמות שנתפרים בעצם ומיוצרים עבורו.

איילת: ואפרופו דידקטיות, אני חושבת שהעמדה של המבוגרים כלפי הילדים זה של מה יש לנו ללמד אתכם בעולם שהצלחנו להרוס בצורה כל כך מפוארת? תלמדו אתם אותנו. תראו לנו אתם את הדרך, בהרבה מובנים. ואני חושבת שמה שטובה ינסון עשתה שהוא גם באמת כל כך חזק בעיניי וכל כך מנחם אולי בלקרוא עכשיו, זה לא מייפה את המציאות ולא, כאילו, נורא נאמנה למה זה באמת ילדות במובנים הכי קטנוניים ומעצבנים, ומריבות טיפשיות וכל מיני חיכוכים שבסוף נפתרים באמהותה ההו-הו-הו-כה טובה דיה של מומין-אמא…

נועה: של מומין-אמא. כן ואני חושבת שגם עכשיו כשקראתי שוב את הספר אז נזכרתי בשאלה שהבן שלי שאל אותי לא מזמן. באמת, אפרופו, המלחמה שגועשת סביבנו. הוא שאל אותי אם היתי יודעת שזה היום האחרון בחיים שלי מה הייתי עושה. אז אמרתי לו שאם זה היה היום האחרון בחיים שלי הייתי רוצה להיות איתו ועם אבא שלו. ואז הוא אמר, אוקיי ומה עוד? אז אמרתי לו הייתי מתקשרת לכל האנשים שאני אוהבת והייתי אומרת להם שאני אוהבת אותם. אז הוא אמר לי אוקי ומה עוד? אמרתי לו, הייתי עובדת. (צחוק)

איילת: (צחוק) וואו.

נועה: קודם כל, בורכתי שיש לי עבודה שמבחינתי היא הדבר שאני הכי רוצה לעשות. זאת אומרת, אני הייתי עובדת כי הייתי רוצה, כי זה הדבר שאני אוהבת לעשות. אבל אני גם אדם מאוד הרגלי. ומומיני בהיבט הזה, לפחות חלק מהמומינים. וחשבתי על השיחה הזו שהיתה לנו כשקראתי עוד פעם עכשיו את 'כוכב השביט' כי כשהם בעצם חוזרים הביתה להתכונן לפגיעתו של השביט ובדרך יש איזה שלט שמזמין אותם להצטרף לריקוד ויש שם חנות שהם רוצים להיכנס ולחפש בה דברים וכל הזמן הידיעה שהקץ מתקרב ועוד רגע ועוד יום זה הולך לקרות אבל הם ממשיכים, ממשיכים לחיות את החיים שלהם, ממשיכים להתעניין בדברים הקטנים והלכאורה לא חשובים האלה בדיוק כמו שמומין-אמא ממשיכה לאפות עוגיות גי'נג'ר ולהכין למומין-טרול עוגה בבית שלה בעודה ממתינה להם. כלומר התחושה הזו של החיים המתקיימים לנוכח האסון היתה חזקה באופן באמת מדהים בקריאה הנוכחית שלי.

איילת: כן. זה מעניין. אני דווקא, האלמנטים האחרים נורא נגעו בי. יש איזה ציטוט שרציתי כן להקריא. שאחרי שמוסקרט מספר להם על כוכב השביט...

נועה: הנברן.

איילת: הנברן… אומר להם שהכוכב מגיע, הם לא יודעים מה לעשות. לסניף ולמומין-טרול לא היה חשק ללכת למערה כי מה יהיה אם העולם יחרב בזמן שהם לא בבית. "פתאום לא היה כל טעם לשלות פנינים. הם התיישבו על מדרגות המרפסת כי הרגישו שזה המקום הכי בטוח והסתודדו ביניהם על החלל החיצון שכלל לא היה כחול אלא שחור". ומומין-אמא אומרת, מוכרחים לשכנע אותם לעשות משהו, הם לא רוצים לשחק, הם לא מסוגלים לחשוב אלא על רעיונות החורבן שהנברן הכניס להם לראש. ואז מומין-אבא אומר לשלוח אותם מהבית. והם שולחים אותם באמת לחפש ידע. לחפש את מצפה הכוכבים ולגלות מה קורה וכך בעצם מתחילה ההרפתקאה שמפגישה אותם על כל היצורים שאנחנו נכיר בהמשך.

נועה: עם סנופקין, עם הסנורק, עם כמה המיולנים מאוד אובססיביים.

איילת: כן… שזה מעניין בפני עצמו.

נועה: אנחנו נרחיב.

איילת: אנחנו נמשיך ונדבר על זה גם בפרקים הבאים. 

נועה: אנחנו… אני מנסה ללמוד ממומין-אמא. אני תמיד מנסה ללמוד ממומין-אמא.

איילת: שעשתה טעות מאוד גדולה והקדישה את העוגה למומין-טרול בנה האהוב אבל לא לסניף היקר שלה.

נועה: זה נורא.

איילת: וזה הוביל למשבר טנטרומי בסוף העולם פחות או יותר.

נועה: אני בטוחה שהיא למדה מזה את הלקח ואני לומדת ממנה את הלקח הזה שלשחרר, לתת לעצמאות להתבטא גם ברגעים שאנחנו הכי רוצות להיאחז בהם, הכי רוצות לגונן עליהם, הכי לא רוצות לתת להם לצאת מהבית, כי סוף העולם. ולפעמים אלה הרגעים בהם יכולים…

איילת: למצוא…

נועה: למצוא את הידע החשוב ביותר ולהביא אותו בחזרה אלינו. 

איילת: כן. ואני לומדת את סוד הדברים הקטנים, הפשוטים. אפייה, אמרנו, כן. בעיקר אבקת אפייה. אז אנחנו נפרדות רק להרף אוזן.

נועה: להרף אוזן.

איילת: ואנחנו חוזרות לפרק נוסף על טובה ינסון ואולי קצת יותר על החיים שלה. וגם כמובן נדבר על מגבעת המכשף בהמשך.

נועה: ברור.

איילת: אבל בינתיים תודה לגלעד הראל ותודה לך נועה מנהיים,

נועה: תודה איילת טריאסט.

איילת: האחיות גרים בגלי צה"ל.

ביחד: ובשלל יישומוני ההסכתים.

(מנגינת סיום)

8 views0 comments

Comments


bottom of page