פרק מאה שבעים וחמישה ובו נפגיש את המלך ארתור עם קדמה אמריקנית.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 15/12/2023.
[מנגינת פתיחה - קריין כריזמטי עם קול נעים על רקע מנגינה קסומה, שובבית עם נגיעה של אפלה אגדתית]
קריין: האחיות גרים: נועה מנהיים ואיילת טריאסט יוצאות לתרבות רעה. [הדגשת המילה "רעה"]
פרק 175 ובו נפגיש את המלך ארתור עם קידמה אמריקנית.
נועה: [מקריאה]
"חולם שאני אביר חנוט בשריון בימי הביניים. אין כיסים בשריון. אין דרך למלא אחר דרישות מסוימות של הטבע. לא יכול להתגרד. יש לי נזלת, לא יכול לקנח. לא יכול להשיג מטפחת. לא יכול להשתמש בשרוול ברזל. ברזל מאדים מחום בשמש, דולף בגשם, מלבין מכפור ומקפיא אותי למוות בחורף. סובל מכינים ופרעושים. משמיע קרקוש לא נעים כשאני נכנס לכנסיה. לא יכול להתלבש ולהתפשט בעצמי. כל הזמן פוגעים בי ברקים. נופל, לא יכול לקום. ראה מות ארתור."
איילת: [צוחקת] שלום נועה מנהיים.
נועה: שלום איילת טריאסט.
איילת: אנחנו האחיות גרים. מיכל כהן פה איתנו גם על הצד הטכני.
נועה: וגם מארק טוויין פה איתנו.
איילת: וגם מארק טוויין פה איתנו, כן.
נועה: בפרק השני.
איילת: אותו פספספתי. למרות נוכחותו המרשימה. אז אנחנו איתו בפרק השני באמת בטרילוגיה. ואנחנו מקדישים את הפרק הנוכחי…
נועה: מקדישות אותו ל"ינקי מקונטיקט בחצר המלך ארתור".
איילת: אני חייבת לומר שלאמא שלי היה מנהג כזה בילדותי לסכם ספרים. זאת אומרת לספר אותם בלשונה. זה מין גרסת הילדים של כל מיני ספרים.
נועה: מממ…
איילת: ולכן יש ז'אנר שלם של ספרים שאני מכירה רק בעצם דרך הסיפור שלה, ומאוד אהבתי אותם בתור…
נועה: ואז קראת אותם.
איילת: ואז קראתי אותם.
נועה: והבנת שלא… לא, לא, לא, לא, לא…
איילת: עכשיו יותר מזה. אני חושבת שכשהיא סיפרה את זה היא אמרה 'ינקי בחצר המלך ארתור'. כלומר היא השמיטה את 'מקונטיקט'.
נועה: זה היה התרגום הישן.
איילת: נכון.
נועה: כן.
איילת: ויותר מזה זה היה נשמע לי כמו יענקי, יענו כמו יענקלה. [צוחקת]
נועה: אה. יענקי. עם עין [צוחקת], אוי, אוי, אוי.
איילת: עכשיו, 'יענקי בחצר המלך ארתור' נשמע כמו חסמבה [צוחקת] ב… ב… זה…
נועה: ממש. חסמבה במערות ערב טורקלין. כזה.
איילת: אז ככה דמיינתי את זה.
נועה: מממ…
איילת: מבחינתי זה היה ילד שמגיע לחצר המלך ארתור. עכשיו באמת, אני לא זוכרת מה בדיוק היא סיפרה לי. אני חושבת שהיא סיפרה על כל מיני טכנולוגיות וזה אבל בשבילי זה היה ילד שכאילו מגיע לחצר המלך ארתור… היה לי דמיון שלם ביחס לספר הזה שכל קשר בינו לבין המציאות הוא מקרי בהחלט. וזה מדהים אותי תמיד, הפער הזה.
נועה: אז איך הייתה החוויה של לקרוא את הספר האמיתי?
איילת: לקרוא אותו…
נועה: סוף סוף.
איילת: כן וואו, זו הייתה חוויה בהחלט מטלטלת, אפשר לומר. בטח לנוכח אימי המלחמה.
נועה: כן.
איילת: שמתחוללים מסביבינו והספר הזה אלים…
נועה: מאוד.
איילת: מאוד.
נועה: מאוד אלים.
איילת: הוא ספר קשוח. זאת אומרת, במסווה של ההומור ואני חושבת שזה אולי, זה feature וזה באג מבחינת הכתיבה של מארק טוויין. אבל יש פה משהו שהוא מצד אחד נורא קולח, מאוד מצחיק לפרקים, כמעט סלפסטיקי לרגעים מסוימים אבל אז מגיע למקומות קודרים וסאטיריים וגרוטסקים, שבאמת מרשים לעצמם לנקוט באלימות מטורפת בלי להניד עפעף ולתאר גם באמת התעללויות…
נועה: התיאורים הם מאוד קשוחים.
איילת: זוועות, כל זוועות ימי הביניים שאתם יכולים לדמיין לעצמכם רק כאילו בין לבין כל מיני קטעים קומיים של אני בתוך שריון מרשרש…
נועה: נשמע כמו מונטי פייטון ולא בכדי.
איילת: אה קצת, מקור השראה כלשהו.
נועה: אין לי ספק.
איילת: אבל באמת יש את הדבר המטלטל הזה שהוא כאילו קצת לא ערוך. נפגוש אותו גם בהקלברי פין אני חושבת.
נועה: [אנחה]
איילת: רק ששם יש משהו בפילטר של דמות.
נועה: שמעת את האנחה שלי? את האנחה של העורכת…
איילת: האנחה. האנחה.
נועה: …שהגיעה מאוחר מדי.
איילת: לגמרי.
נועה: כמעט 200 שנה מאוחר מדי.
איילת: 200 שנה מאוחר מדי.
נועה: בכדי לתפוס את האיש בצווארונו.
איילת: בשפמו.
נועה: הספר הזה מתחיל בעקבות בעצם שני דברים. אחד זה השנאה התהומית של מארק טוויין לסר וולטר סקוט.
איילת: מה עשה לו? מה עשה לו סר וולטר סקוט?
נועה: ואנחנו מדברות פה על באמת… הוא האשים את סקוט במלחמת האזרחים האמריקאית, לא פחות.
איילת: לא פחות. כן.
נועה: הוא טען שהגרסה המיופייפת של העבר שאותה סקוט יצר ביצירות כמו "אייבנהו" ו"האביר מהרי סקוטלנד" ואחרים זה איזה מין דבר מיופיף ומדומיין, זו גרסה שבאמת אומצה בעיקר על ידי הדרום האמריקאי על ידי אנשים כמו קו קלוקס קלאן שראו את עצמם כמו מסדר אבירים נאצל, והוא חשב שהתפיסות הרומנטיות השקריות האלה עומדות בבסיס תחושת העליונות והזכות הפריווילגית של הדרום.
איילת: אני לא בטוחה מה הביצה ומה התרנגולת כאן. זאת אומרת, אני חושבת שאם יש לך מערך של כלכלת עבדות את צריכה איך שהוא להצדיק אותו.
נועה: למצוא לו תירוץ. נכון. הוא כתב באמת מילים חריפות כמו שרק הוא יכול אבל הוא טען שהוא גרם, הוא זה סקוט, גרם נזק בלתי נדלה, נזק אמיתי ומתמשך יותר אולי מכל אדם אחר שאי פעם כתב!!! בדרום שלנו הרעיונות הארכאיים שלו פורחים בכח, אולי לא בכח כמו לפני חצי דור אבל עדיין בכח. הציוויליזציה האמיתית והבריאה של המאה ה-19 בלולה שם באופן מוזר עם הציוויליזציה של וולטר סקוט מימי הביניים והוא רואה בבלבול הזה את שורש כל רע. מצד שני, הוא נתקל בחנות ספרים במהלך מסע ההרצאות שהוא עושה כדי לקדם את "האקלברי פין" בעותק של "מות ארתור", "מורטה דה ארתור" של סר תומאס מלורי שקדם לסקוט בכמה וכמה מאות שנים, ומתאהב בספר.
איילת: והוא גם מתחיל להריץ דאחקות עם חברים למסע.
נועה: כן, הוא חולם את החלום הזה.
איילת: כן.
נועה: שאותו קראנו בהתחלה.
איילת: הם מתחילים לדבר בשפה.
נועה: כן, מאמצים.
איילת: מאמצים את השפה. כי טוויין באמת הייתה לו אוזן רגישה מאוד למשלבים.
נועה: ומשם הגיע הסיפור הזה שמתחיל כמו, זה עדיין לא נגיד מסע בזמן כמו שאנחנו, שש שנים לדעתי לתוך העתיד, אנחנו נגלה יחד עם ה.ג'י. ולס עם מכונת הזמן שלו, אלא מין חלום כזה. הוא מקבל מכה בראש.
איילת: כן.
נועה: כאילו, אין כאן טכנולוגיה שמחזירה את האנק מורגן הינקי לאחור בזמן אבל זה קורה. וזה קורה באמת. זאת אומרת זה לא חלום. אנחנו יודעים שהמציאות השתנתה. יש לנו שריון מנוקב בכדורים כדי להוכיח שבאמת משהו במציאות השתנה כתוצאה מהמעבר הפיזי הזה בזמן. והאנק מורגן הינקי מוצא את עצמו בקמלוט. איך הוא מגיע? זה לא חשוב.
איילת: לא, זה מעניין כי זה כאילו יושב, אני חושבת באופן קצת עמוק יותר זה יושב על התפר שבין קסם למדע, זאת אומרת הוא כבר מתחיל להשתעשע בעצם בסוג של רעיון של מסע בזמן וההשפעה של העבר על הווה. יש פה כאילו התחלה של פיתוח הרעיון אבל טווין כמו טווין קצת לא עושה את העבודה עד הסוף באיזה שהוא אופן…
נועה: כן, לא הולך… לא עובד קשה.
איילת: כן, לא ממשיך את הקו, לא הולך איתו באמת, בודק את ההשלכות.
נועה: וזה אפרופו העריכה.
איילת: כן.
נועה: שנראה שהוא מהרבה בחינות ממשיך לכתוב קצת כמו עיתונאי משבוע לשבוע.
איילת: ומצד שני…
נועה: ולא הולך אחורה לבדוק את מה שהוא כתב.
איילת: בגלל, כן אין לו באמת את הדד ליין הברור ואין לו את מספר המילים אז…
נועה: ממש, אין דד ליין.
איילת: אז הוא הולך לאיבוד.
נועה: הוא הולך לאיבוד וגם יש משהו מאוד לא אחיד במרקם של הטקסט. חלקים ממנו באמת הם סלפ-סטיק היסטרי וחלקים ממנו הן מחזות זוועה. והתפר ביניהם לא אחוז ולא תפור כמו שצריך, כמו שיכול היה להיות. אבל טוויין תמיד בכל הכתיבה שלו, אני חושבת שהיה מודע לזה והוא אמר שהחוק היחיד שהוא מציית לו זה החוק של הזרימה של הנהר. כלומר, כמו המיסיסיפי הוא מתגלגל עם העלילה לאן שהיא נושאת אותו, לאן שהיא לוקחת אותו, הוא לא מביט לאחור הוא תמיד מנסה לחתור קדימה אל היעד שהוא סוף הסיפור.
איילת: ואת יודעת שהנהר לא נראה אותו דבר כשמסתכלים אחורנית.
נועה: ואי אפשר להיכנס אליו פעמיים ויש כל מיני עם נהרות. כל מיני בעיות. ובמיוחד שהנהר הזה הוא נהר זמן שאליו האנק מורגן נכנס והוא מגיע למקום הברברי הזה, כן, העבר שהוא כמו ארץ אחרת ומביא איתו את כל הינקי דודל דנדי שלו. את הרוח היזמות האמריקאית.
איילת: כמובן בלי שום מחשבה על ההשלכות בשום צורה.
נועה: נכון. וזה המקום שבו הספר הוא ביקורתי בצורה יוצאת מגדר הרגיל.
איילת: נכון.
נועה: ובדיוק מביע את השינוי האדיר שחל בחשיבה הפוליטית של טוויין שההסתייגות שלו מהאימפריאליזם האמריקאי, מההתנערות ממסע האדם הלבן, מלבוא ולהגיד אני לא רוצה, מה זה קידמה? אני רואה בזה קידמה. הם לא בהכרח רואים בזה קידמה. הם אולי עוד לא מעוניינים בקידמה הזאתי שאני כופה עליהם.
איילת: אבל דווקא אני חושבת שזה חלק מהמורכבות של הספר. הוא מתחיל מנקודה אחרת. הוא מתחיל מהנקודה הזאת של האנטי וולטר סקוט.
נועה: [מהמהמת בהסכמה]
איילת: הוא מתחיל מהביקורת על האבירות, מהשנאה היוקדת לרעיון האבירות. הוא רוצה לחסל שם! לחסל שם את המלוכה!
נועה: מהאבירות, מהמלוכה, מכל שיטת השלטון.
איילת: לחסל את האבירות, לחסל את העבדות!
נועה: הכנסייה.
איילת: את הכנסייה הקתולית. כלומר הוא בז ורוצה באמת… יש לו שאיפות הרס כלפי כל המוסדות הקיימים של המקום הזה. והוא גם מראה לנו בלי אותות ובלי מופתים אלא ממש במציאות, למה כל הדברים האלה הם איומים ונוראים.
נועה: כן.
איילת: והוא כמובן צודק. זאת אומרת, הוא מראה לנו אמיתות היסטוריות. אולי הוא מגזים או משנה אותן אבל המציאות של ימי הביניים היא ללא ספק עוברת שם. כולל ההערצה העיוורת של הצמיתים אל מעמדם הפיאודלי. זאת אומרת, אין שום רצון…
נועה: להשתחרר.
איילת: של שחרור.
נועה: נכון.
איילת: והנסיון לכפות את השחרור, וזאת הביקורת המאוחרת שבעצם התגלה יותר ויותר ככל שהסיפור מתקדם ובמיוחד לנוכח סופו המר, רק אז בעצם אנחנו מבינים שהניסיון הזה להקים את אקדמיית ווסט פוינט ולעשות טלגרף וטלפון ולהביא כמובן אבק שריפה, כלי נשק איומים ונוראים וטכנולוגיה צבאית מתקדמת לימי הביניים, איך לומר, טוב זה לא ייגמר.
נועה: ויש כאן גם עוד משהו שזה האופן שבו פה גם טמונה איזו שהיא ביקורת של טוויין על העידן המוזהב שהזכרנו לפני כן, על ההסתאבות של האנק. שהוא מתחיל בתור מעין כמעט דון קישוט, אפרופו סר וולטר סקוט וכל ספרות האבירים והמלך ארתור. בעצם הוא רוצה לשנות, לחיוב, את העולם שלתוכו הוא נמצא.
איילת: כן.
נועה: שלתוכו הוא הגיע אבל אז הוא הופך ל'סר בוס'.
איילת: איזה שם.
נועה: זה שם מעולה.
איילת: כן.
נועה: במיוחד בתרגום המעולה של יעל לחמון שתרגמה את המהדורה הזו. והוא מסתאב.
איילת: כן, הוא רוצה לשלוט.
נועה: כן, יש תהליך מאוד קשה לקריאה של הסתאבות של היזם הלכאורה טהור הזה שרק רוצה להביא את הקדימה למחוזות של ידעוהּ. והסיום אני חושבת אחד הדברים המדהימים בו זה גם הניגוד שהוא מציג בין מוות פנים אל פנים כשאתה מחזיק חרב והיריב שלך מחזיק חרב ואתם שניכם מנסים לקצץ אחד את השני לחתיכות, כשמה שמפריד ביניכם זה שכבת הברזל שאתה עוטה ושכבת הברזל שהוא עוטה. שזה דבר אחד. שהוא לא נאצל כמו שהוא נשמע אבל יש בו סוג של נקרא לזה הוגנות. אל מול ההרג הסיטונאי והמחריד והמתקדם, המלאכותי, הטכנולוגי, שהאנק ממיט בסוף. שהוא מביא איתו מוקשים, שזה משהו שטוויין כנראה הכיר מתקופת מלחמת האזרחים שהשתמשו בה במוקשים לראשונה, מקלעי גאטלינג, והוא מביא לשמה…
איילת: גדר חשמלית.
נועה: גדרות תיל מחושמלות.
איילת: הוא ממציא אותה, לא?
נועה: כן, סוג של כן, זאת אומרת יש שם גדרות מתכת שהוא מעביר בהם זרם חשמלי וכמובן כל האבירים עטויים בשריונות מתכת, הם נוגעים בגדר ומתחשמלים. הגדר תיל המחושמלת וערמות של המתים שסובבות את המתחם שבתוכו האנק נמצא. והוא עושה את כל זה בלחיצת כפתור אז אנחנו ממש באיזה חזון של עתיד מאוד מבעית, בעבר הזה.
איילת: אני חייבת אבל לומר שבאופן כללי התיאורים בספר הזה הם מאוד מאוד קשים. זאת אומרת, גם התיאורים של מוות מאבעבועות שחורות, והאכזריות, היחס לעבדים, היחס לצמיתים.
נועה: [מהמהמת בהסכמה]
איילת: היחס הבאמת מזעזע, מהבחינה הזאת אני חושבת שכמה שהתאור הזה הוא גם גרוטסקי וגם מזעזע, יש עוד תיאורים גם בעולם הימי-ביניימי…
נועה: בהחלט.
איילת: גם בעולם הלכאורה הוגן, כמו שכאילו הגדרנו אותו, הוא לא…
נועה: בהחלט אין שום דבר הוגן באמת…
איילת: הוא לא, אין שום מוות יפה, זאת אומרת, כל…
נועה: הוא חושף את ערוותו של המוות.
איילת: הוא יורה לשתי החזיתות, זאת אומרת, הוא באמת לא מקדש אמת אחת על פני השניה. הוא אומר האמת הזאת נוראית, זאת אומרת המלוכה, העבדות, כל ה… הרפובליקה היא נכונה. אבל היא נכונה רק אם היא מגיעה ממקום שבו יש בה עניין. יש בה עניין של מי שאמור לקחת בה חלק. כי אתה לא יכול לכפות אותה, וקדמה טכנולוגית שבאה בטרם עת היא מוות.
נועה: נכון, היא הרסנית.
איילת: היא הרסנית.
נועה: כן, זה דבר שצריך לצמוח באופן אורגני. צריכים לרצות אותו, צריך לבקש אותו, צריך לעבוד קשה כדי לזכות בו. אי אפשר לקבל את הקפיצה הזו…
איילת: קפיצת הדרך.
נועה: קפיצת הדרך הזאת זה לתת צעצועים מאוד מאוד מסוכנים בידיהם של ילדים. שכאן, כן קצת עדין מתגלץ' לו הפטרון הלבן…
איילת: כן.
נועה: …והמתנשא, על זה שלא נותנים בעצם את הכוח הזה בידיהם של עובדי אלילים שטופי אמונות תפלות ולא מוכנים ולא בשלים עדין לקבל את הדבר הזה. אז יש שם כן בעיני איזו שהיא נימה של התנשאות אבל עדין…
איילת: כן, אבל למרות שאת יודעת שיש משהו בהתנשאות הזאת שהיא גם קצת עוברת כביקורת פנימית, כי הרי הדמות המספרת היא הדמות של האנק, שזה בעצם תמיד, המספר אצלו הוא המספר…
נועה: בגוף ראשון.
איילת: בגוף ראשון. ואז כשהוא מדבר ככה, כאילו בהתנשאות הזאת, זה כאילו גם ביקורת עליו. זאת אומרת ההומור ה…
נועה: כן אפשר לשמוע את טוויין מאחורי האנק.
איילת: בדיוק.
נועה: בעצם מגיב לזה.
איילת: כן.
נועה: זאת אומרת שהאנק בא לשם…
איילת: זאת אומרת זה לא בהכרח הקול של טוויין, זה הקול של האנק.
נועה: האנק בא לשם עם המון המון התנשאות ועם מה שהיום היינו נגיד מגדירים, למרות שזה לא נכון כי אנחנו מדברים על אנשים לבנים ולא על גזע אחר אלא על תקופה אחרת, אבל זה מה שהיום קוראים גזענות של ציפיות נמוכות, כן. הוא לא מצפה מהם לשום דבר.
איילת: כן.
נועה: הוא רואה בהם בורים שטופי אמונות תפלות שאפשר לתמרן אותם בקלות, בסוף הוא עושה להם את ההוקוס פוקוס הזה של בגלל שהוא יודע מתי הולך להיות ליקוי חמה.
איילת: כן, למרות אבל שהוא כן מנסה,
נועה: אההה… הוא משחק באמונות שלהם.
איילת: אבל הוא כן מנסה לייצר את דור העתיד שלהם.
נועה: כן, לחנך.
איילת: ולהבדיל את דור העתיד מהדור הנוכחי, אבל הוא גם קולט…
נועה: אבל כמה זה הרסני.
איילת: …הוא גם קולט שממש בסוף כשהם סוג של נצורים בתוך מערה והם רואים שלא רק המעמד העליון, מעמד האבירים והאצולה באים עליהם לכלותם אלא כל העם. ואז פתאום הנערים האלה שהוא ניסה להפריד ולחנך לאור האידיאולוגיה החדשה שלו, פתאום הם אומרים, אבל היי, אלה המשפחות שלנו, זה אנחנו. אנחנו לא נבדלים מהם. אנחנו לא יכולים לפגוע בהם. ופה השבר.
נועה: נכון, זה חושף את השגיאה הבסיסית הזו שהאנק אוחז בה ושטוויין מנסה לבקר באופן כל כך מר פה, כן. הוא טען אגב שזו לא סאטירה, זו לא יכולה להיות סאטירה, מכיוון שהחברה שעליה הוא כותב כבר לא קיימת…
איילת: אההה… סליחה?! [צוחקת] לא ידעתי שזה חלק מההגדרה.
נועה: בסדר… [בציניות] לא חייבים להקשיב לכל דבר שהוא אומר.
איילת: הינקי עדיין קיים.
נועה: הינקי בפירוש עדיין קיים. זה המקום המאוד מר הזה שבא ואומר, אני רואה שהכוונות שלכם טובות.
איילת: [מהמהמת בהסכמה]
נועה: אני רואה שאתם רוצים, אתם אומרים לעצמכם שאתם רוצים לחולל דברים חיוביים בעולם אבל תראו מה התוצאה של מעשה ידיכם. והזכרתי את זה בתוכנית הקודמת, הוא באמת תקף את מדיניות החוץ האמריקאית במילים מאוד מאוד קשות, ייחס לצבא האמריקאי פשעי מלחמה והיה נחרץ בהסתייגות שלו מהאיפריאליזם האמריקאי. אבל היה מוכן שהדברים האלה יתפרסמו רק מאה שנה אחרי מותו, כלומר אני חושבת שהוא ידע שזה עשוי לפגוע מאוד במעמד שלו ובדימוי שלו ולא…
איילת: ובתמלוגים שלו.
נועה: ובתמלוגים שלו ולא לגמרי היה שלם עם זה שזה יהיה, שהביקורת הזו תראה אור עוד בחייו.
איילת: כן. זה ספר, כאילו… איך את חשה כלפיו? זאת אומרת מתי את נגיד קראת אותו לראשונה?
נועה: אני קראתי אותו בתרגום מאוד חלקי וישן לפני המון שנים, אני כבר לא זוכרת לצערי של מי התרגום הזה היה ובאמת קראו לו רק 'ינקי בחצר המלך ארתור', אבל זאת הייתה פשוט תקופה שכל דבר שהיה כתוב עליו המלך ארתור אני קראתי…
איילת: עניין אותך.
נועה: אז אני חושבת, הציפיות שלי בהתחלה היו באמת לפגוש איזה שהוא סיפור ארתוריאני, אהם אהם…
איילת: זה פחות מה שקיבלת.
נועה: פחות. זה לא.
איילת: אגב, קולות, ומשלבי שפה, יש שם בעצם ממש כאילו מין [צחוק קצר] clash כזה, התנגשות בין שתי שפות שלא מדברות בכלל אחת עם השניה. זה כאילו אנגלית אבל בעצם חלק מהזמן קצת ההומור הוא בזה שהדמויות מדברות מעל הראש אחת של השנייה.
נועה: הן לא מבינות אחת את השנייה…
איילת: כולל הדמות שאיתה הוא מתחתן. של סנדי. שהם בעצם מנהלים…
נועה: סנדי… גם כן…
איילת: שיחות מקבילות.
נועה: הוא לא מבין אותה, היא לא מבינה אותו, והוא מצליח לסחוט את הלימון הקומי הזה עד הסוף. אבל הוא עושה שם עוד משהו בעזרת המשלב הזה שנדבר עליו אולי עוד יותר כשנדבר על האקלברי פין, הוא משתמש בשפה כדי להגדיר את גבולות עולמו של האחר.
איילת: כן.
נועה: ואת… לא רק המרחב הפיזי שהוא מתקיים בו אלא גם את האופן שבו הוא חושב. זאת אומרת, כמעט מין היפותזת ספיר-וורף כזאת שאומרת שהשפה שלנו מעצבת את המציאות שלנו. והשפה, יש דברים שהדוברים של שפה אחת לא מסוגלים להבין על מי שמדברים בשפה אחרת. כלומר, ממש מגדירים את הגבולות של העולם ושל ההבנה שבתוכה הם חיים. ופה כאילו מאחר והוא מנגיד בעצם שתי תקופות שונות כל כך…
איילת: [מהמהמת בהסכמה]
נועה: …ואותה שפה, אבל שעברה שינויים דרמטיים כשהיא עברה מאנגליה לאמריקה וכמובן בחלוף המאות, הוא משתמש בזה נהדר ככלי להכיל בתוכו את כל האקורדיון הזה של הזמן שנמתח בין ההווה של האנק מורגן לבין העבר שלו.
איילת: כן. והרבה ביקורת גם על קפיטליזם, זאת אומרת חלק אולי מהביקורת על האימפריאליזם אבל בעצם כל הזמן העיסוק בכסף, ברווח, בחישובים. הכל הופך כל הזמן לאיזה מין מטבע עובר לסוחר. יש כל כך הרבה, כאילו, דיבור טכני, הנדסי, כלכלי.
נועה: כן.
איילת: זאת אומרת הכל הופך למין באמת תכלס כזה.
נועה: קונקרטי מאוד.
איילת: קונקרטיות over.
נועה: נפרט לפרוטות.
איילת: כן.
נועה: כמו שאומרים.
איילת: ממש ככה.
נועה: [צוחקת]
איילת: כולל הפיכה של אבירים לסוכנים נוסעים. שזה באמת כאילו איחוד התרבויות…
נועה: הכי נוח, הכי פשוט.
איילת: כן אם אתה כבר מסתובב עם השטויות שלך…
נועה: כן, הם מסתובבים עם ה… יש להם את השלטים האלה…
איילת: שטח פרסום.
נועה: שטח פרסום שאפשר להשתמש בזה במקום שיהיה סתם ומנצנץ, למה לא?
איילת: כן. שזה גם תורם למימדי הגרוטסקה של הסיפור הזה. אז טוב, אני חושבת שלקראת הפרק הבא אנחנו… הכינו את מדי השיט שלכם. שלפי התיאורים של טוויין לא כוללים כלום.
נועה: לא צריכים להתכונן יותר מדי.
איילת: זאת אומרת פשוט די חם במיסיסיפי.
נועה: כן. כדאי אבל לארוז קצת צידה לדרך לפני שאנחנו יוצאים למסע הזה.
איילת: ואולי משהו נגד יתושים.
נועה: [צוחקת]
איילת: אז בואו איתנו אל המיסיסיפי. אנחנו האחיות גרים, מנסות להפליג איתכם רחוק גם בימים קודרים אלה. אנחנו לא לגמרי מאבדות את הקדרות, אבל אנחנו לפחות [מתחילה מנגינת סיום] מנסות למצוא אותה במקומות רחוקים. לא יודעת אם זה היה מנחם למישהו. כן. נועה מגחכת בעצב. אז תודה למיכל כהן. ותודה לך נועה מנהיים.
נועה: תודה איילת טריאסט.
איילת: אנחנו נתראה בשבוע הבא בשלל יישומוני ההסכתים. ביי ביי.
נועה: בי.
[מנגינת סיום - כמו מנגינת הפתיחה מנגינה קסומה, שובבית עם נגיעה של אפלה אגדתית, נחתמת בתו סיום נמוך והחלטי]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments