האחיות גרים - צ׳כוב לישון
- מיה ברקוביץ
- Aug 16, 2025
- 15 min read
Updated: Aug 17, 2025
פרק מאתיים עשרים ושניים ובו נבקש שייפסק העינוי ונוכל רק לרגע, לנוח
תאריך עליית הפרק לאוויר: 23/01/2025.
[מוזיקת פתיחה]
קריין: "האחיות גרים". נועה מנהיים ואיילת טריאסט יוצאות לתרבות רעה. פרק 222, ובו נבקש שייפסק העינוי ונוכל, רק לרגע, לנוח.
[מוזיקה מתגברת ומסתיימת]
איילת: [מקריאה]
"לילה. האומנת וַרְקָה, ילדה כבת שלוש-עשרה, מנענעת עריסה ששוכב בה תינוק, וכמעט באֵין-קוֹל מפזמת: "נוּמה-נים, נוּמה-נים, אני שיר לך אנעים…".
לפני האיקונין דולק נר-תמיד ירוק; לאורך כל החדר, מפינה לפינה, מתוח חבל שתלויים עליו חיתולים ומכנסיים שחורים גדולים. נר-התמיד מטיל על התִקרה כתם ירוק גדול, ואילו החיתולים והמכנסיים מטילים צללים מאורכים על התנור, על העריסה, על וַרְקָה… כשנר-התמיד מתחיל להבליח, הכתם והצללים מִתחַיִים ומתחילים לנוע כמו ממשב רוח. מחניק. נודף ריח חמיצת-כרוב וסחורה סנדלרית.
התינוק בוכה. הוא כבר מזמן צרוד ומוּתש, ובכל זאת עודנו צועק, ואין לדעת מתי יחדל. וַרְקָה מתה לישון. עיניה נדבקות, הראש צונח מטה, הצוואר כואב. אינה יכולה להניד לא עפעפיים, לא שפתיים, ונדמה לה שפניה התיישבו והפכו עֵצִיִים, שראשה התכווץ לגודל ראש-סיכה.
"נומה-נים בעריסה," היא מפזמת, "אבשל לך דייסה…"
בתנור מצרצר צְרָצַר. בחדר הסמוך, מאחורי הדלת, נוחרים בעלי-הבית והשוליה אָפָנָאסי… העריסה חורקת-מתאוננת, וַרְקָה עצמה מפזמת – והכול נמהל במין מוזיקה לֵילית מרדימה, כה מתוקה לאוזן כששוכבים במיטה. עכשיו המוזיקה הזאת רק מרגיזה ומדכדכת, מפני שהיא מדרבנת לשינה, ולישון אסור; אם וַרְקָה תירדם, חלילה, בעלי-הבית יכו אותה".
נועה: איזה סיפור.
איילת: איזו פתיחה. איזה סיפור.
נועה: איזו איילת. [צוחקות]
איילת: איזו נועה! וזה תרגום של אריה אהרוני, והוא אפילו זמין לכם ב"פרויקט הסיפור הקצר". וממש א…
נועה: כן, אנחנו נשים לינק לתרגום הזה בקבוצת הפייסבוק שלנו, כי זה מעניין, אני חושבת, גם להסתכל על ההבדלים בין השפה שלו לבין התרגום שכולנו מכירים, של לאה גולדברג.
איילת: כן.
נועה: אפילו להגדיר את השם של הסיפור כ"מתה לישון" ולא כ"לישון".
איילת: כן.
נועה: זה כבר, אני חושבת, שינוי מאוד משמעותי ומעניין.
איילת: כן, ה"מתה" הזה ש… כן.
נועה: [צוחקות] [איילת נאנחת] מתה שמופיעה במערכה הראשונה…
איילת: אחח, כן.
נועה: מוות, מוות שמופיע במערכה הראשונה…
איילת: כן.
נועה: עוד יתממש א…
איילת: בשלישית.
נועה: בשלישית.
איילת: זה סיפור מאוווד-מאוד חזק. אבל את יודעת, אמרת קודם ש… בפרק הקודם, שאולי אותו היינו צריכים לקרוא בתיכון, כי הוא מדבר על נערה, או ילדה, בת 13. שבפרמטרים של… זאת אומרת, שלא נלקה באנכרוניזם, ילדות בנות 13…
נועה: כן, היו כבר א… חלק מ…
איילת: שלא לדבר על ילדים בני תשע, כבר היו נשלחים מביתם לעבוד.
נועה: בדיוק, זאת אומרת חלק מכוח העבודה…
איילת: כן.
נועה: כמעט בן-אדם בגיר.
איילת: בוגר. אבל היא לא בן-אדם בוגר, והיא בעיקר אדם…
נועה: בעיקר אדם…
איילת: היא עבד.
נועה: כן.
איילת: היא שפחה…
נועה: אדם מאוד סובל.
איילת: חרופה.
נועה: כן.
איילת: זאת אומרת, אני חושבת שגם הדמות שפגשנו בה בפעם הקודמת, שזה הדמויות שחיות חיים באמת… אולי כדאי לדבר על זה: על האם בכלל הדמויות האלה, איפה הן מתקיימות היום? במרחב האמיתי הן קיימות. במרחב הספרותי - באיזה אופן?
נועה: נכון. שוב, אני אשמח אם יתקנו אותי, כי יכול להיות שאני מדברת מתוך אי-ידיעה. אבל אנחנו כבר לא פוגשים בספרות המערבית עוני ודלות מרודים מהסוג הזה.
איילת: אולי בספרות הודית, אני חושבת. אבל כבר כן, כאילו אני…
נועה: בגלל זה סייגתי ואמרתי "במערבית". זאת אומרת, במרחב…
איילת: זאת אומרת, ספרים שבאמת ממרחבים אחרים כבר.
נועה: כן.
איילת: למרות שגם זה מרחב רוסי, שהוא לצורך העניין שונה קצת אולי, לא ש-אבל הדלות הזאת שונה, כי נגיד דיקנס גם מדבר על דלות כזאת.
נועה: נכון.
איילת: הוא מדבר עליה איכשהו אחרת, אולי.
נועה: אני חושבת שגם צ'כוב כותב בתקופה, זאת אומרת ב… הרגע ההיסטורי הזה שבו כותב כאן מישהו שסבא שלו עוד היה עבד, בעצם.
איילת: צמית, כן.
נועה: צמית. זה…
איילת: כי הצמיתות התבטלה ברוסיה הרבה יותר מאוחר.
נועה: ניסוח יותר מכובס לעבדות, אבל…
איילת: לא, היה… זה פשוט כאילו, את יודעת, הגדרות. כן, הצמיתות זה עצם השיוך…
נועה: נכון.
איילת: בקיום שלך, שאתה שייך ל…
נועה: זה אפילו לא אריס.
איילת: כן.
נועה: יכול להיות שמבחינה חוקית מעמדו של צמית היה גבוה בהרבה מזה של אריס.
איילת: לא, אני לא…
נועה: ויכול להיות שמעמדו של צמית היה גבוה בהרבה מזה של עבד. אין ספק שהוא היה יותר בן-חורין מעבד. אבל לדעת שהעוול הזה עוד מתקיים בימי חייך, ואתה מכיר אנשים שכך הם חיו את כל חייהם, תחת סוג כזה של עול חוקי וכלכלי…
איילת: לא, הצמיתות בוטלה רק שנה אחרי שהוא נולד. כן.
נועה: כן. אז זה בהחלט לא מציאות שאנחנו יכולים לזהות סביבנו היום.
איילת: אבל זה באמת…
נועה: אפילו בדרגות העוני הגבוהות ביותר שלה.
איילת: זהו, כי אנחנו חיים בחברת שפע נורא גדולה.
נועה: כן.
איילת: זאת אומרת, כי גם בדלות, כאילו, הכי גדולה יש דברים שהם כאילו מן מסתובבים פה בכל… זאת אומרת, עצם הקיום שלהם…
נועה: כן.
איילת: הוא שונה ממה שיש פה. שפה כאילו אתה חוסך על כל בדל של נר או דברים כאלה. אבל זה גם הכל יחסי, כי כשאתה חי בחברת שפע העוני שלך רק מורגש יותר במקומות מסוימים שלו, זאת אומרת, והרעב יכול להיות רעב מתוחכם של אכילת תזונה ריקה מכל תוכן תזונתי למשל, או כל מיני… כי זה מה שזול, אבל בעצם מניעה של כל הדברים שהופכים אותך לאדם בריא, או לאדם שפנוי לדברים שהם מעבר לרק פרנסה לצורך העניין או רק א… זה. זאת אומרת…
נועה: אבל אני חושבת…
איילת: יש משהו ב… על סביב מה הקיום שלך, איפה אתה יכול להתרומם ממנו? איפה אתה יכול להתרומם מעל הישרדות בסיסית?
נועה: בדיוק. כי אני חושבת, נגיד, על התיאורים של ג'ורג' אורוול…
איילת: כן.
נועה: ב"דפוק וזרוק בפריז ובלונדון", וב-"1984", שהוא מתאר את המרדות הזאתי, את הדלות המוחלטת הזו, שהיא לא רק דלות במובנים החומריים שלה, אלא גם במובנים הרוחניים שלה.
איילת: כן.
נועה: ואני חושבת שבמובן הזה, זאת אומרת, היום גם המקומות העניים ביותר במערב יכולים להיחשף במידה כזאת או אחרת למה שכולם נחשפים אליו. כמו שאמרת לפני כן.
איילת: כן.
נועה: זאת אומרת, זה מקיף אותנו וזה סובב אותנו מהעברים, וזה יכול להיות קיים בחיים שלנו, גם אם אין לנו כסף להיות הבעלים של זה.
איילת: כן.
נועה: וכאן, כל מה שיש לךָ זה את המאבק היומיומי והתמידי הזה על הרובל הבא, או על הלגימת יין הבאה, או על פירור הלחם הבא, או על העצימת עיניים הבאה. כן? זה הופך להיות…
איילת: זהו…
נועה: …ממש מאבק להישרדות, שאנחנו באמת לא מכירים אותו כל-כך.
איילת: כן.
נועה: לשמחתנו.
איילת: אני חושבת אבל שמה שכן מוכר, דווקא אם לא נהיה תלמידי תיכון לרגע [נועה מצחקקת] ונהיה אמהות עייפות לרגע, או אבות עייפים, זה מה זה תינוק. [מגחכת]
נועה: כן.
איילת: וכמה הוא יכול לנקוט בטקטיקות של מניעת שינה. שעל זה הסיפור. על מניעת שינה, על הזיות, ועל פסיכוזה.
נועה: כן. כי הילדה הזו, שהיא לצורך העניין בעצם האומנת, היא זו שנמצאת עם התינוק כל הזמן. יש שמה איזה רגע שהאמא באה להניק אותו, אבל כל שאר הזמן הזה, זה ורקה עם התינוק, אבל היא לא יכולה לישון. זאת אומרת כשהוא, אנחנו לא יודעים אם התינוק ישן בכלל, אבל כשהיא לא איתו, במהלך היום, היא עושה…
איילת: דברים אחרים.
נועה: דברים אחרים.
איילת: היא לא מפסיקה לעבוד. כאילו היא…
נועה: היא לא, לשנייה אחת לא נחה, ואז בלילה כשכל המשפחה ישנה, והתינוק צורח, היא לא יכולה להירדם, כי היא חייבת לנדנד אותו, כי אחרת היא…
איילת: חוטפת מכות.
נועה: מקבלת מכות.
איילת: כן.
נועה: ולכן היא משגרת את עצמה למקום אחר. א…
איילת: אז זהו, שלא ברור אפילו אם היא משגרת את עצמה…
נועה: אני לא חושבת שהיא עושה את זה רצוני…
איילת: לא, זה…
נועה: כי היא לא הולכת למקום טוב.
איילת: היא בעצם הוזה…
נועה: היא הוזה שהיא בבית שלה, שאותו היא עזבה, ובעצם צופה באביה גוסס לנגד עיניה. זה המקום מפלט שלה מהתשישות המוחלטת שהטיפול בתינוק מטיל עליה.
איילת: זהו, אני לא ראיתי את זה בדיוק כמו מקום מפלט, כמו שזה פשוט הזיות שקשורות ב… כאילו מניעת שינה, שזה באמת עינוי מוכר, כפי שאנחנו יודעים מ…
נועה: יותר מדי מקורות.
איילת: כן. ואין דבר שגורם לאדם יותר, כאילו, להיכנס למצבים פסיכוטיים מאשר מניעת שינה. זאת אומרת, זה באמת משפיע על המוח באופן הזה, וככל שאתה צעיר יותר, כנראה יותר.
נועה: וכאן אנחנו גם קצת מקבלות את צ'כוב הרופא.
איילת: כן.
נועה: שיודע לתאר את התסמינים האלה…
איילת: כן, לא חשבתי על זה. גם בסיפור הקודם במחלה של מארפה, כן.
נועה: באופן מאוד מדויק, גם במחלה של ברונזה ומארפה. כן.
איילת: והוא היה מטפל באנשים במצוקה גדולה, זאת אומרת, הוא ביקר בסיביר, במושבת אסירים.
נועה: הוא היה מטפל באנשים בלי תמורה.
איילת: כן. הוא היה איש מאוד…
נועה: טוב.
איילת: מאוד צדיק…
נועה: כן, כן.
איילת: …אפשר לומר, ממה שקראנו עליו לפחות, במובנים האלה. במובנים של ה…
נועה: איש שביקש להרבות במובן הזה טוב בעולם. כן.
איילת: …מעשים הטובים. דאג לאחים שלו, דאג למשפחה שלו, דאג לאנשים זרים לגמרי. והיה חולה בעצמו, באיזשהו שלב. קצת דילגנו על הפרטים הביוגרפיים בפרק הביוגרפי שלנו.
נועה: אכן.
איילת: [צוחקת] אז אולי נציין זאת עכשיו, שהוא לא התחתן עד גיל… עד בעצם ממש סוף ימיו.
נועה: שנותיו האחרונות.
איילת: אבל הוא היה…
נועה: אבל הייתה לו פרשיית אהבים די ארוכה.
איילת: כן.
נועה: אחת לפחות בחייו.
איילת: אבל הוא חי עם אחותו.
נועה: ולא נתן לה להתחתן כדי שהיא תמשיך לחיות איתו, אז זה לא היה כל-כך יפה מצידו, אבל א…
איילת: כן, לא נוציא אותו קדוש. אבל…
נועה: הייתה שם איזו סימביוזה מאוד מעניינת…
איילת: כן.
נועה: בינו ובין אחותו…
איילת: נכון.
נועה: והם היו מאוד תלויים זה בזה ומגיל מאוד צעיר, כמו שמספרת עליו נטליה גינצבורג, שציטטנו ממנה בפרק הקודם, הוא בעצם עומס על שכמו נתח משמעותי מפרנסת המשפחה. כלומר, הדלות הזאתי והעליבות הזו שהוא מתאר בחלק מהסיפורים שלו זה…
איילת: מיֶדע אישי.
נועה: גם משהו שהוא ראה וגם משהו שהוא חווה. כן.
איילת: כן. הם כן היו משפחה פשוט יותר משכילה, ולכן אולי הוא הצליח להתרומם.
נועה: כן, אבא שלו שם א… אבא שלו היה שייך למעמד הסוחרים.
איילת: כן.
נועה: ברוסיה של אותה תקופה, המעמדות מוגבלים וכמעט מוגדרים על ידי חוק. כדי לפתוח חנות ולהיות חנווני, נגיד, אתה צריך להוכיח שיש לך יכולת השתכרות מסוימת…
איילת: יש איזה…
נועה: זאת אומרת זה לא עניין של רק פתחת חנות ועכשיו אתה מוכר.
איילת: כן, אבל קצת אלמנט ימי ביניימי כזה, של באמת כמו גילדות.
נועה: לפני שניה דיברנו על הצמיתים…
איילת: על צמיתות, כן, זהו.
נועה: בהחלט עוד נמצא באיזשהו מהלך של תמורה כזו, א…
איילת: אבל גם מצד שני כן אנחנו - טוב, זה יותר בסיפור הבא - מדברים על מעברים מהכפר לעיר. זאת אומרת כן אנחנו מתחילים כבר תהליכים מסוימים של מודרניזציה.
נועה: נכון, אבל כן רלוונטי להזכיר את זה כאן, כי כשהוא עובר לעיר, והוא עובר למוסקבה, צ'כוב, הוא יכול להתחיל להרשות לעצמו לפרנס את המשפחה שלו.
איילת: כן. אבל הוא גם באמת לומד רפואה.
נועה: נכון.
איילת: העניין הוא שכנראה לעסוק ברפואה גורם לו לחלות בשחפת.
נועה: ומכיוון שהוא מעניק לאנשים טיפול בלי לגבות מהם תשלום אז הוא גם לא מרוויח מזה הרבה מאוד כסף, ואז הוא צריך ללכת לכתוב כל מיני מערכונים הומוריסטיים לעיתונים וטורי רכילות על חייהם של שחקני ושחקניות תיאטרון מוכרים, מן סלבריטיז של תקופתם, ושמזה הוא בעצם מרוויח את לחמו ומפרנס את משפחתו.
איילת: מי ידע? מי ידע שהוא בעצם היה…
נועה: זה בדיוק ההפך, שהיום אתה אומר: "מה? כותב בעיתון? מי משלם לך על השטויות האלה שאתה כותב בעיתון? לך תמצא מקצוע רציני, לך תהיה רופא". [צוחקות] זה בדיוק ההפך מהאופן שבו אמא של רוטשילד, מ"כינורו של רוטשילד" [איילת מהמהמת] אולי הייתה מסתכלת על זה.
איילת: ממש. אז כן, אז הוא באמת חי, כאילו, מתמודד אבל גם כל הזמן עם מחלת השחפת.
נועה: כן.
איילת: וזה דווקא גורם לו כן לעזוב את הרפואה לטובת כתיבה במאה אחוז…
נועה: כן.
איילת: או לנסות גם להגיע לכל מיני…
נועה: כן, כי הוא פיזית כבר לא כל-כך הצליח להתמודד עם זה.
איילת: …מקומות מרפא כאלה, ערי מרפא, שם הוא גם מת בסופו של דבר, בבאדן.
נועה: בבאדן.
איילת: כן.
נועה: ופה הוא בעצם, בתוך הסיפור הזה של ורקה, הוא כמעט מכניס את עצמו, כן? הרופא הצעיר שבא מן העיר, בא לבקר את אבא שלה, והיא נזכרת בזה כשהיא הוזה שמה בגלל מניעת השינה שלה. ואז אנחנו מקבלים ממש את כל הסצנה הזו, של הרופא בא לדבר עם אביה, שקודח מחום שם על הרצפה.
איילת: ואומר לו 'אני הולך למות, נכון?'.
נועה: כן. "כשבא המוות מה יש כבר לעשות?" "כרצונו, הוד מעלתו", אפילו ברגעים האחרונים יש לנו איזה מן נרצעות כזאת.
איילת: כמו, בדיוק כמו אצל יעקב ומארפה.
נועה: נכון.
איילת: שאתה כל הזמן צריך להתרפס ברגעים האלה מול מי שיש לו את הכוח.
נועה: כן, כמעט להתחטא…
איילת: כן.
נועה: כאילו, להתחטא בפני איש המעלה הזה, שהוא בסך הכל רופא צעיר.
איילת: כן. שהוא…
נועה: שאפילו הוא רק שליח של האדון.
איילת: לא, והוא שולח אותו לבית חולים…
נועה: נכון.
איילת: 'אתה תצליח ל… אתה תצליח להחלים מזה' והוא כמובן…
נועה: לא מחלים מזה, זה היה מאוחר מדי, והאדונים אפילו נותנים סוס, לוקחים אותו לבית-החולים, אבל…
[מקריאה] "בלילה ניתחו אותו, ובבוקר החזיר נשמתו לאלוהים… יזכה למלכות-שמים מנוחתו עדן… אומרים שמאוחר מדי… היה צריך לנתח קודם…".
איילת: כן.
נועה: ואין לנו שום תפר, כן?
[מקריאה] "וַרְקָה הולכת ליער ובוכה שם, אבל פתאום מישהו מכה על עורפה חזק כל-כך עד שהיא נחבטת במצחה בעץ לִבנֶה. היא מרימה את עיניה ורואה לנגדה את בעל-הבית, הסנדלר".
כלומר היא עוברת בין ההזיה שלה…
איילת: כן.
נועה: בין הזיכרון הזה… ובין המציאות שבה היא נמצאת, בלי שום רגע…
איילת: כן.
נועה: כאילו, אין לנו איזה נקודה או סימון שהיא עוברת בין הזיכרון או ההזיה למציאות…
איילת: זה ממש…
נועה: כי היא לחלוטין מאבדת את הגבולות שבין הדמיון והקיום.
איילת: וזה גם מעניין כי הוא באמת, הוא גם מספר, כאילו, הוא לא מספר בגוף ראשון. הוא מספר כמספר יודע-כל אבל הנקודת המבט שלו היא תמ…
נועה: כן, אבל מאוד צמוד לתודעה שלה.
איילת: גם אבל בדיוק כמו ב"כינורו של רוטשילד", נקודת המבט צמודה לדמות של הגיבור.
נועה: כן.
איילת: ובמקרה הזה באמת אין לנו שום הבחנה ברגעי ההזיה ורגעי הזה, זאת אומרת, חוץ מזה שבדרך כלל מכה קוטעת את הצעקה.
נועה: נכון. אבל כמו שאין לה שום שליטה במצב שלה, אין לה גם שום שליטה ברגעים שבהם היא נעלמת, בעצם, מהמציאות וחוזרת לאחור בזיכרון שלה, או להזיה שבמוח שלה, ואין לה גם שליטה בתינוק שלא מפסיק לבכות…
איילת: לא.
נועה: זאת אומרת, זה תיאור של חוויית אין-אונים מייסרת ומוחלטת.
איילת: ורדופה.
נועה: ומאוד… כן. ומאוד משכנעת. זאת אומרת, אפשר ממש… זה באמת סיפור שקראתי לראשונה בגיל צעיר מאוד ואני זכרתי חלקים שלמים שלו כמעט בעל פה. רגעים בתוך הסיפור הזה, צבעים שמופיעים כאן, יש בו משהו שנחרט בזיכרון ואוחז באופן שהוא כמעט סיפור אימה, במובן הזה.
איילת: נכון. יש בו באמת את המימד הזה גם החזרָתי, את שיר הערש שחוזר על עצמו.
נועה: כן, את הקראת את זה בהתחלה ואת פשוט לא יכולה אחרת. [צוחקות] זאת אומרת, הקראת את שיר הערש כל-כך ברכות וכל-כך בנעימות, ואני לא, אני יכולה…
איילת: [צוחקת] נכון, אבל כנראה שהוא לא היה…
נועה: אני לא יכולה לדמיין אותה קוראת אותו ככה [איילת צוחקת], זאת אומרת, זה מן כמעט נהמה חייתית, היא מאבדת את האנושיות שלה כאן…
איילת: זה בסוף…
נועה: לאט-לאט.
איילת: אם הייתי מקריאה עד הסוף היינו מגיעות ל"נומה-נים, נומה-נים".
נועה: אל תקריאי את הסוף, זה יהיה ספוילר! ספוילר! אנחנו נעשה את הספוילר הזה עוד מעט.
איילת: אנחנו צריכות, כן.
נועה: כן.
איילת: אז בוא נגיע, בוא נגיע לסוף.
נועה: [נאנחת] אוי-אוי-אוי.
איילת: הסוף הוא מר, הסוף הוא מר. מאוד.
נועה: קצת כמו אצל האחים גר… זה כאילו מן אגדה אפלה כזאת במובן הזה, כן? כמו שכל האמהות האמיתיות אצל האחים גרים הופכות להיות האמהות החורגות.
איילת: לגמרי חשבתי על זה.
נועה: אז גם כאן…
איילת: כן.
נועה: זה, זה לא סיפור של האומנת, זה סיפור של אמא בעצם, במידה מסוימת.
איילת: כן, רק שבהיפר-ריאליזם הזה של צ'כוב הוא באמת לוקח אותה…
נועה: נכון.
איילת: למן דמות כזאת שהיא דמות שולית שרק רודים בה והיא, אפילו אין לה את הקשר הרגשי אל התינוק. זאת אומרת, היא, הוא באיזשהו…
נועה: כן, אבל היפר-ריאליזם-היפר-ריאליזם.
[מקריאה] "היא מתיישבת על הרצפה, מנקה את הערדליים, וחושבת"…
איילת: אולי…
נועה: [ממשיכה להקריא] …"שטוב היה לתחוב את הראש לערדל גדול ועמוק ולנמנם קצת…" [איילת מצחקקת] "ולפתע גדֵל הערדל, תופח וממלא את כל החדר. המברשת נופלת מידה, אך בו-זמנית היא מנערת את ראשה, לוטשת מבטה ומשתדלת להביט כך שהחפצים לא יגדלו ולא יתנוענעו בעיניה".
איילת: ממש אליס.
נועה: זה אליס! [איילת צוחקת] זה Evil…
איילת: אליס.
נועה: Wicked Alice. או לא wicked, היא פשוט מ… אליס מיוסרת מאוד.
איילת: [מקריאה]
"אבל הנה סופסוף האורחים הלכו; האורות כבים, בעלי-הבית שוכבים לישון.
"וַרְקָה, לכי תנענעי את התינוק!" נשמעת הפקודה האחרונה.
בתנור מצרצר צרָצַר; הכתם הירוק שעל התקרה וצללי המכנסיים והחיתולים זוחלים וחודרים ומערפלים לה את הראש.
"נומה-נים, נומה-נים," היא מפזמת, "אני שיר לך אנעים…"
והתינוק צורח עד אפיסת כוחות. וַרְקָה רואה שוב את הכביש המזוהם, את האנשים עם הצרורות, את אימא פֶּלָאגְיָה, את אבא יֶפִים. היא מבינה הכל. מזהה את כולם. אבל מבעד לחצי-תרדמה איננה יכולה רק להבין בשום אופן את הכוח הזה שכובל אותה בידיים וברגליים, לוחץ עליה, מפריע לה לחיות. היא מסתכלת סביב, מחפשת את הכוח הזה, כדי להשתחרר ממנו, אבל אינה מוצאת אותו. לבסוף, מעוּנה ומיוגעת, היא מאמצת את כל כוחותיה וכוח ראייתה, מביטה למעלה בכתם הירוק הקורץ, וכשהיא מקשיבה לצרחות, מוצאת את האויב שמפריע לה לחיות.
האויב הוא התינוק.
היא צוחקת. זה מופלא בעיניה: איך לא יכלה קודם להבין דבר פעוט כל-כך? הכתם הירוק, הצללים, הצרצר, מסתבר שגם הם צוחקים ומתפלאים.
החיזיון הכוזב משתלט על וַרְקָה. היא קמה מהשרפרף, ומחייכת חיוך רחב, בלי עפעוף עיניים מהלכת בחדר. נעימה לה וערבה לה המחשבה המגרה שהיא משתחררת עכשיו מהתינוק, ואחר-כך לישון, לישון, לישון…
וַרְקָה צוחקת, קורצת לכתם הירוק, ומאיימת עליו באצבע, היא מתגנבת אל העריסה, רוכנת אל התינוק, חונקת אותו, ונשכבת חיש על הרצפה, צוחקת שיכורה משמחה על שביכולתה לישון, ובתוך רגע היא כבר ישֵנה שינה עמוקה, כמו מתה…"
נועה: זה באמת לחלוטין סיפור א… אימה. יש משהו מאוד אפל שרוחש כאן, וזו לא ורקה. באיזשהו מקום היא לא זו שצורחת באופן שמתואר לנו, כן? אנחנו יודעים שהתינוק צורח כל הזמן ובוכה כל הזמן, ואף אחד לא מבין למה, ובמובן הזה הוא קצת נותן את הקול לה. הוא קצת משמיע את הייסורים שהיא לא יכולה לבטא אותם ושגם אף אחד לא רוצה להקשיב לה.
איילת: כן, אין א…
נועה: זאת אומרת, זה לא שאם היא היתה בוכה…
איילת: כן, זהו, בדיוק.
נועה: זה ממש היה משנה לאף אחד. גם לא לאמא שלה, כן? כמי שלקחה אותה, מיד אחרי שאבא שלה נפטר הם הולכות לעיר להשכיר את עצמן לעבודה.
איילת: כן.
נועה: אין לנו שם איזה שהיוּת להתאבל או…
איילת: [מרימה את הקול] כי אין ברירה! אבל אין ברירה.
נועה: נכון, כי צריך לשרוד.
איילת: כן.
נועה: אז התינוק הזה שכל הזמן בוכה - זה גם היא.
איילת: [תוך כדי אנחה] כןןן.
נועה: שאף אחד לא יכול להקשיב לה, ואף אחד לא יכול להרגיע אותה, ואף אחד לא מערסל אותה.
איילת: כן.
נועה: ואף אחד לא מנחם אותה. גם אף אחד לא עושה את זה לתינוק המסכן הזה. זאת אומרת, הם בפירוש שניהם קורבנות כאן של הסיטואציה.
איילת: זה מעניין. יש… זה פעם ראשונה, אבל, בתוך הסיפור, ממש במשפט הלפ… הפִּסקה הלפני אחרונה זה שהוא אומר: "החיזיון הכוזב השתלט על ורקה". פתאום שמתי לב לזה.
נועה: נכון, אני גם שמתי לזה עכשיו לב. שזה פתאום חיצוני.
איילת: זה פעם ראשונה חיצוני.
נועה: נכון. כל הזמן הוא נמצא נורא בתוך התודעה שלה.
איילת: לגמרי! וגם כאילו הוא אפילו עצמו לא עמד באכזריות של זה.
נועה: כן, וניסה…
איילת: שהוא היה צריך להגיד רגע: "זה לא אמת, מה שקורה פה".
נועה: או שהוא נלחץ מחוויית ה-להיות בתוך התודעה הכל-כך שבורה ומעוותת שלה. מעניין יהיה איך זה בתרגום הישן.
איילת: כן. זהו, זה מעניין. אני…
נועה: תסתכלי שנייה.
איילת: ננסה לבדוק.
נועה: בואי נעשה איזה רגע של…
ביחד: השוואת תרגומים.
איילת: שפה זה נקרא "רוצה לישון". זה לא "לישון".
נועה: כן, זה לא "מתה לישון".
איילת: זה "רוצה לישון". [מקריאה] "דמיונה של ורקה מתעתע". זה קצת שונה.
נועה: כן, אבל זה עדיין א…
איילת: כן.
נועה: …הדבר החיצוני הזה שמנסה…
איילת: אבל זה משהו אחר קצת מ…
נועה: להגיד לנו 'אני יודע שהיא לא… שהיא לא איתנו'.
איילת: [מקריאה] "דמיונה של ורקה מתעתע. היא קמה על השרפרף, מחייכת ברווחה". כן זה… אבל כן, "להרוג את התינוק. ואחר כך לישון, לישון, לישון". זה עדיין…
נועה: נכון. אבל…
איילת: זה תרגום, אגב, של יצחק שנהר לא של…
נועה: לא של גולדברג.
איילת: לא של לאה גולדברג. כן.
נועה: אני חושבת שבתרגום של גולדברג זה נקרא רק "לישון".
איילת: אז דווקא מספר שיש בו, כאילו, שהכל תרגומים שלה.
נועה: מעניין.
איילת: של גולדברג, וזה רק, רק זה.
נועה: אני עכשיו צריכה למצוא את התרגום הישן שלי.
איילת: כן.
נועה: אני חושבת שנמצא איפה שהוא בבית.
איילת: יש עוד תרגום.
נועה: אני יודעת שיש.
איילת: אבל אולי הוא של דווקא דבורה ב… בארון? יכול להיות?
נועה: אני לא יודעת. אנחנו נצטרך לבדוק ולעדכן.
איילת: כן. [נאנחת] זה סיפור קשה. [פאוזה] [צוחקת]
נועה: נכון, אבל…
איילת: את מרגישה ש… תרמנו הרבה ב…
נועה: לא, אבל אני חושבת ש… זה באמת טקסט שמבחינתי מגלם הרבה ממה שאני מאוד-מאוד אוהבת אצל צ'כוב. שזה ה… כמו שהיא עוברת פה בין הפנטזיה שלה לבין המציאות הקרה והקשוחה שבתוכה היא חיה, אז גם הוא נכנס ויוצא מהתודעה של הדמויות שלו בלי באמת השיפוטיות ובלי המוסרניות. הזכרת את דיקנס - זה הכי לא דיקנס שיכול להיות.
איילת: [מהמהמת] נכון.
נועה: כמעט כאילו שה… כדי להיכנס לתוך הראש שלהם וכדי להיכנס לתוך החיים שלהם והתודעה שלהם הוא לא יכול להיות מכורבל באדרת הצדקנות ובכל הביגוד הכבד הזה של השיפוט.
איילת: כן.
נועה: הוא חייב להשאיר אותם מאחוריו כדי שהוא יוכל לעבור בקוף המחט של החיים הדלים והמצומצמים כל-כך של הדמויות האלה, ולייצג אותם נאמנה.
איילת: אבל בדיקנס, אפרופו, אבל באמת השיפוטיות אני חושבת שלדיקנס כל הזמן יש צורך לא רק לשפוט אלא גם לתת גזר דין. כאילו הוא כל הזמן…
נועה: מה שנקרא שופט, מושבעים ותליין.
איילת: כן, כי אצלו, ובגלל זה אולי גם זה כל-כך הפך להיות ספרות ילדים באיזשהו מובן, חלק לפחות, ה"אוליבר טוויסטים" של הזה, שכאילו, צריך שיהיה סוף טוב וצריך שכאילו הרעים יקבלו את עונשם והטובים יקבלו את גמולם הטוב. זאת אומרת, כל הזמן יש… האנשים הרעים הם צריכים להיות רעים, זאת אומרת הדלות עצמה לא פוטרת אותך. כאילו, אתה צריך להיות…
נועה: זה לא רק זה, זה שלא הדלות היא האויב, אנשים אחרים הם האויב.
איילת: כן.
נועה: כאן הדלות היא האויב במובנים רבים.
איילת: אנשים אחרים הם הסוכנים שלה, אבל.
נועה: לא בהכרח, זאת אומרת אין לך כאן את הדמויות…
איילת: הבעלי הבית הם איומים.
נועה: אבל הם איומים, הם גם בעצמם דלים, הם בעצמם עלובים…
איילת: אבל הם…
נועה: הם בעצמם גרים בחדר וחצי יחד עם התינוק, העוזרת, השוליה והסמובר…
איילת: במיוחד הסמובר.
נועה: והבגדים שתלויים שמה לייבוש. זאת אומרת, היא לא איזה נערה משרתת באחוזה גדולה ומטופחת.
איילת: נכון, אבל בואי, הם עדיין מארחים אורחים ואוכלים, והיא לא אוכלת ולא שמים לב שהיא צריכה…
נועה: נכון, נותנים לה מכות. והיא שמנה, בעלת הבית, בעוד שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו ש-ורקה עצמה היא די צנומה ודקיקה ולא אוכלת מספיק והם מתנהגים אליה מאוד-מאוד לא יפה. ועדיין התחושה, שוב, שגם אותם הוא לא שופט אלא נותן לנו רגע להציץ לתוך החיים של האנשים האלה.
איילת: כן.
נועה: וההימנעות הזאת, או הריסון הזה, אני חושבת, הם חלק עצום מהכוח של הטקסט. ואני חושבת שזה אולי אפילו עוד יותר מזוקק בסיפור הבא שאנחנו נדבר עליו, שהוא לדעתי גם הכי קצר מבין השלושה.
איילת: כן, למרות שהם כולם באמת קצרים מאוד.
נועה: כן.
איילת: וגם אותו, אני חושבת, יכול להיות שגם אותו יש לנו בגרסה דיגיטלית כזו או אחרת? אנחנו נחפש.
נועה: כן. יש ב"פרויקט בן יהודה" את "יגון" בתרגומה של דבורה בארון. אפשר, מי שרוצה, לקרוא אותו לפני התוכנית הבאה שלנו. לבוא מוכנים.
איילת: ויש אפילו בתרגום חדש יותר של עמנואל ביחובסקי.
נועה: אה!
איילת: גם ב"פרויקט הסיפור הקצר" אפילו, כן.
נועה: אה, אפילו לא מצאתי אותו שם…
[מוזיקת רקע]
איילת: כן, אנחנו…
נועה: אני ישר חזרתי למקור.
איילת: מעניין תמיד השוואת מקורות.
נועה: כן.
איילת: טוב, נגיד תודה לנועם סיני ולך, נועה מנהיים, כי אנחנו [נושפת] חייבות לסיים…
נועה: לאאא!
איילת: …גם את הפרק הזה…
נועה: אוקיי.
איילת: ונחכה לפרק הבא בשביל לדבר אולי קצת על המחזות גם. לא הרבה. [צוחקת] אז עד כאן. נתראה בשלל יישומוני ההסכתים.
נועה: אכן.
איילת: ביי ביי.
[צלילי סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments