top of page

האחיות גרים - הנסיך המאושר

פרק מאה שמונים ואחד ובו נקלף את כסות הזהב ונגלה לב עופרת שבור.  

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/01/2024.

(פתיח מוזיקלי)

קריין:‫ האחיות גרים, נועה מנהיים ואיילת טריאסט ‫יוצאות לתרבות רעה.

‫פרק 181 ובו נקלף את כסות הזהב ‫ונגלה לב עופרת שבור.

איילת: "‫גבוה מעל העיר, על עמוד רם ונישא, ‫עמד פסלו של הנסיך המאושר. ‫מצופה היה כולו בריקועי עלים דקיקים ‫של זהב טהור. ‫שתי אבני ספיר בורקות שימשו לו כעיניים, ‫ואבן אודם גדולה ויקרה ‫נצצה על ניצב חרבו. ‫הוא היה נערץ עד מאוד. '‫יפה הוא כשבשבת', אמר אחד מחברי ‫המועצה העירונית, ‫אשר ביקש לזכות בהערכה ‫כאדם בעל טעם אומנותי, '‫אך איננו מועיל כמוה', הוסיף, ‫מתוך חשש שמא יאמרו עליו ‫שאיננו אדם מעשי, ‫מה שלא היה נכון כלל.

'‫מדוע אינך יכול להיות כנסיך המאושר?' ‫שאלה אם רגישה אחת את בנה הקטן, ‫אשר ביקש את שלא ניתן לבקש. ‫הנסיך המאושר מעולם לא העז לבקש ‫את שלא ניתן לבקש. '‫אני שמח שיש מישהו בעולם ‫שהוא לגמרי מאושר', ‫מלמל אדם מתוסכל, ‫שעה שהתבונן בפסל הנפלא.

'‫הוא נראה בדיוק כמו מלאך', ‫אמרו ילדי בית היתומים ‫אשר יצאו מן הקתדרלה ‫בגלימות אדומות וזוהרות ‫ובסינרים לבנים וצחים מרבב. '‫איך אתם יודעים?' ‫שאל אותם המורה למתמטיקה, 'הן מעולם לא ראיתם מלאך'. '‫אה, אך בחלומותינו ישנם מלאכים', ‫השיבו הילדים. ‫והמורה למתמטיקה הזדעף, ‫ונראה חמור סבר עד מאוד, ‫מאחר ומעודו לא התייחס ‫באהדה לחלומותיהם ‫של ילדים".

נועה: ‫איזו פתיחה, זה כל כך עצוב. ‫איזה סיפור עצוב.

איילת: כל הסיפורים האלה הם איומים. (צוחקת) ‫לכבוד התוכנית, חזרתי לפרק שלנו ‫על הנס כריסטיאן אנדרסן.

נועה: ‫אבל זה לא היה הנס כריסטיאן אנדרסן. צריך להבהיר...

איילת: ‫כן, כבר בפרק ההוא…

נועה: איילת טריאסט.

איילת: נועה מנהיים, כן נכון, זאת את.

נועה: (מצחקקת) כבר בפרק ההוא…

איילת: ‫דיברנו על אוסקר ויילד ‫והזכרנו את הדמיון הרב ‫שיש בין השניים האלה. ‫ההתכתבות של יצירת האגדה המודרנית. ‫ויותר אולי מעניין - מה שנראה לי שיקרה בפרק הבא שעומד לפנינו - ‫הוא לעמוד על ההבדלים. כי הם ממש מתכתבים אחד עם השני.

נועה: כן, אנדרסן קדם לוויילד, ‫אבל זה מאוד ברור ‫שוויילד קרא ‫והפנים היטב את אנדרסן, ‫ובעצם יוצר את הגרסאות שלו ‫לאגדות של אנדרסן, ‫וגם שותל בפנים, למקרה שפיספסנו, ‫כל מיני רמזים קטנים. ‫בסיפור הזה, למשל, ‫אחת מהדמויות שאותה רואה הנסיך ‫ושהוא שולח את הסנוני הקטן ‫כדי לעזור לה, היא מוכרת גפרורים קטנה (איילת מצחקקת) ‫שהוא בעצם הוציא ‫מתוך הסיפור של אנדרסן ‫ואמר לאנדרסן: ‫'עזוב, עליי, אח שלי, אני דואג לזה. היא לא תמות פה בשלג, אני על זה'. (צוחקות)

איילת: 'אני לא מקריב ילדים. אני מקריב סנוניות ופסלים, בוא'. ‫'אתה הענשת אותם, ‫אני אעניש אותם בדרך שלי'.

נועה: ‫כן, שזה מאוד מעניין, ‫ההבדלים בגישה של שני היוצרים האלה ‫והאופן שבו הם סוחטים דמעות.

איילת: כן.

נועה: ‫אני חושבת ששניהם עושים את זה, ‫אבל לכל אחד מהם יש דרך שונה לעשות את זה. ‫אני מעדיפה את זו של ויילד, ‫גם בגלל, באמת, היופי בטהרתו. סיימנו עם זה בפרק הקודם, ‫הזכרתי את הרעיון הזה של אמנות למען האמנות, ‫הסיסמה הזו של התנועה האסתטית ‫שוויילד היה חלק ממנה, ‫ואנחנו רואות את זה פה ‫ישר על ההתחלה: ‫הפסל המדהים הזה של הנסיך, מין בודהה כזה, ‫יש את הסיפור הזה על בודהה ‫שחי כנסיך המאושר בתוך הארמון שלו, ‫ואז יום אחד יוצא החוצה ‫ורואה את הסבל האנושי. ‫אז זה מה שקורה בעצם לנסיך, ‫ממש אותו סיפור.

איילת: זה מוטיב חוזר באגדות עם, ‫שהאיש הרם יורד ממרומיו ומתערה ב…

נועה: ‫ בן המלך והעני של מארק טוויין ‫ידידנו.

איילת: ‫זה מוטיב שחוזר, זה מוטיב אגדי, ‫זה מוטיב שמה הוא עושה, ברמת הפולקלור? הוא מייצר את הקשר ‫בין הנשגב אל האנושי, אל הסבל…

נועה: ‫בין האציל אל אריסיו, ‫שזה גם כן עדיין מחזק ‫את המארג החברתי.

איילת: ‫אבל מה שכל כך מורכב בקשר הזה, ‫מה שנראה שקורה ‫במהלך הסיפור הזה, ‫זה שבעצם הנסיך המאושר הזה ‫היה מאושר כיוון שמעולם ‫לא נתקל בסבל האנושי, ‫וברגע שנחשף אליו - הוא אומלל ומכוסה, הוא קפוא ‫בפסליות המאושרת שלו ‫שלא משקפת את הפנימיות שלו.

נועה: ‫את לב העופרת שלו.

איילת: בדיוק. ואז הוא לאט-לאט, בעזרת ציפור הסנוני, לדעתי בתרגומים אחרים הוא מופיע קצת אחרת, אבל בכל מקרה זה ציפור שאמורה לנדוד והיא מקריבה את עצמה ‫כדי לבצע את משאלותיו של הנסיך, ‫שרק רוצה שיקלפו ממנו ‫את סממני האושר שלו, ‫את עיני אבני האודם שלו ‫ואת עלי הזהב שמצפים אותו, ‫כדי למלא ולהציל, בעצם, נפשות אומללות ‫ברחבי העיר שסובלות מעוני וממחסור.

נועה: ‫וזה המקום שבו באמת יש, מתנהל כאן דיון ‫בשאלת השימושיות של היופי. ‫כלומר, האם היופי קיים לשם עצמו, ‫האם האמנות קיימת רק לשם האמנות או שיש לה איזושהי משמעות. כמו שאמרנו, הוא מתחיל בהערה ‫של אחד מחברי המועצה העירונית, ‫שאומר: "יפה הוא כשבשבת, ‫אך אינו מועיל כמוה". ‫כלומר, יש לנו כאן כבר בהתחלה ‫דיון על השאלה האם האמנות, ‫או האם היופי צריך להיות, ‫יכול להיות, אמור להיות דבר מועיל, ‫דבר שיש לו שימושיות בעולם. ‫התשובה של הסיפור הזה היא כן. ‫מכיוון שכשאנחנו מקלפים ‫את החיצוניות הזאת, את עלי הזהב, ‫את עיני הספיר ואת אבן האודם, והסנוני כל פעם, השליח המכונף הזה, ‫הספק הרמס, ספק מלאך, ‫ספק נשמה שמאוהבת בנסיך, ‫לוקח את החפצי נוי האלה ‫ונותן אותם למי שזקוקים להם, ‫זה כאילו חמ"ל אזרחי, כן? (איילת מגחכת) ‫זאת אומרת, העיר לא עוזרת, ‫אותו חבר מועצה, הוא עצמו לא שימושי. ‫הם לא מסייעים לעניים, ‫הם לא עוזרים לגוועים, ‫הם לא מטפלים בחולים. מי שעושה את זה זה הפסל, כן? הנסיך הזה שמת מזמן, ‫ועכשיו הוא מקריב את עצמו ‫למען ענייי עירו. ישו, כן?

איילת: ‫כמובן.

נועה: הכי דמות נוצרית. ‫יש גם להזכיר שוויילד ניהל ‫מערכת יחסים מאוד מורכבת ‫עם הקתוליות לאורך חייו. ‫יש מי שמעידים שהוא המיר את דתו ‫לקתוליות ממש על ערש דווי. ‫אז יש לנו כאן ממש דמות ‫של נסיך האל, ‫של הבן של אלוהים, שנלקח גם ‫אחר כך השמיימה, ‫יחד עם הסנוני הקטן שמת מקור. זה שובר לב, הסיפור הזה.

איילת: זה מאוד מאוד שובר לב. ‫הם כמובן מתים יחד, ‫שתי הדמויות הזכריות האלה, ‫נקרא להן ככה.

‫נועה: כן.

איילת: ‫באהבה.

נועה: באהבה רבה, ‫אחרי שהאחד עוזר לאחר להיחשף. ‫להתגלות כמי שהוא באמת - טוב ודואג ואוהב.

איילת: ‫אבל זה גם מראה שהקול, ‫הכוח של האמנות, נגמר ‫כשהיא לא אסתטית יותר. ‫זאת אומרת, ברגע שרואים ‫שהפסל עלוב, נטול זוהר, ‫הוא גם מפסיק לעניין את האזרחים, ‫הוא מפסיק לספק להם נחמה. ‫הרי הסיפור הזה נפתח דווקא במקום ‫שבו האמנות… ‫הילדים היתומים נושאים אליה עיניים. ‫ומצד אחד זה נורא קר, ‫וכאילו, הנה, מה, ‫איזה עזרה זה נותן להם? ‫אבל זה מקרב אותם אל הנשגב.

נועה: נכון.

איילת: ‫ואני חושבת שאוסקר ויילד ‫מאוד עוסק בזה. ‫בזה שאדם...

נועה: זו אבחנה מהממת.

איילת: אדם הוא לא רק סך המאכלים ‫שהוא רוצה לאכול כרגע, ‫או בשביל לחיות. הצורך החומרי ‫הוא לא הצורך היחיד ‫שאנחנו צריכים למלא פה, ‫וכמובן שהעיסוק הזה ‫ילך למקומות הרבה יותר קיצוניים ‫בתמונתו של דוריאן גריי, ‫ששם נלך למקומות הכי אפלים ‫של הדבר הזה, של האמנות ‫כמשהו שהוא קיים לשם עצמו, ‫והיופי כמשהו שקיים לשם עצמו. ‫אבל ויילד לא… ‫לא פוסל את זה.

נועה: ‫לא, הוא גם לא מכריע.

איילת: הוא מאוהב קצת גם ברעיון הזה ‫ומבין גם את גדולתו. ‫ואת הכוח האסתטי.

נועה: ‫וגם יש לנו בתוך הסיפור הזה ‫בין הדמויות, למשל, שהסנוני עוזר להם, ‫נמצא המחזאי שעובד על המחזה שלו. ‫ואם אני לא טועה, ‫זה אחת מעיני הספיר של הנסיך ‫שמצליחה לסייע לו ‫לממש את היצירה שלו. ‫כלומר, יש גם בכלל עיסוק ‫בשאלה של האם יצירה יכולה לעודד ‫יצירה נוספת, וההתכתבות ‫וההתלבטות בסוגיה הזאת ‫היא בתוך סיפור מאוד מאוד קצר, ‫בסופו של דבר, נעשית בצורה שהיא גם... יפה, כמובן, ‫כי זה וויילד והוא לא יכול אחרת, ‫וגם באמת מאוד מקורית ‫ומאוד מעמיקה, ‫ושוב, בעיניי עולה במידה רבה ‫על מה שאנדרסן עושה, ‫אבל רמת המורכבות שלה ‫היא לחלוטין לא לילדים. ‫זאת אומרת, יש כאן...

‫איילת: (צוחקת) אני, הקריאו לי את זה בתור ילדה.

‫נועה: נכון, גם לי, אבל אני שנאתי ‫את זה בתור ילדה. ‫אני לא יכולתי להבין למה...

‫איילת: למה זה כל כך עצוב.

‫נועה: למה זה כל כך עצוב, ‫למה שניהם צריכים למות, ‫למה הסנונית הקטנה, ‫הסנוני הקטן, קופא שם מקור...

איילת: ‫בן הדרור בתרגום הישן.

‫נועה: כן. אני קוראת מתוך סיפורי אגדה, ‫שזו סדרה...

איילת: אגב, זה נורא כיף. אני חייבת לומר, ‫זה קרה לי גם עם אנדרסן.

נועה: ‫יצא בתרגום של בן ציון בן משה, ‫חשוב לומר.

איילת: ‫ובפרויקט בן יהודה ‫יש תרגומים מקסימים גם.

‫נועה: נכון, מקסימים.

איילת: ‫כאילו, באמת זה כיף לקרוא את זה ככה, ‫זה לוקח אותנו לעולמות ‫עוד יותר כאלה.

נועה: ‫של פעם.

‫איילת: בן הדרור, קוראים לו שם. ‫של פלק הלפרין, אם אני… כן.

נועה: אבל אני חושבת שאת הדיון ‫היותר מורכב ומעניין ‫של ויילד עם אנדרסן, ‫הוא עושה ב"דייג ונשמתו".

איילת: ‫שזה מתכתב בעצם...

נועה: איזה סיפור מדהים. יש שניים.

איילת: ‫שני סיפורים.

‫נועה: שניים, כן.

איילת: ‫זה לא סיפור כל כך מוכר. ‫יש לו בעצם, לדעתי, ‫בזמנו יצאו שני קבצים, ‫אחד היה הנסיך המאושר, ‫השני היה The Young King, ‫שגם, סיפורים מאוד אפלים, ‫שתמיד שואבים מאיזה שהם טְרוֹפִּים של אגדות קדומות.

נועה: ‫כן.

‫איילת: ולוקח אותם ומביא אותם ‫לכל מיני מקומות, ‫כולל גם בשפה ובתיאורים וב‫התעכבות על פרטים מסוימים, ‫אבל זה לגמרי מתכתב ‫עם כל מיני אלמנטים ‫שהיו כבר בפולקלור, ‫זאת אומרת, גרעיני אגדה, ‫שהוא כאילו מתפיח אותם, ‫הוא מרחיב אותם.

נועה: והוא מתכתב גם, סליחה שאני… ‫אבל הוא גם מתכתב בו, ‫דיברנו לפני כן עליו בפרק הקודם, ‫עליו כשגריר של התנועה האסתטית, ‫הוא מתכתב גם עם יצירות ‫שנכתבות במקביל אליו ביבשת, ‫גם עם הופמן וסיפורי הופמן שלו, ‫וגם עם תאופיל גוטייה ‫והסיפורים הפנטסטיים שלו, ‫כלומר, הוא חלק מתוך מארג של יוצרים ‫שגם אנדרסן שייך אליו, ‫שזה מה שהוא מנסה לעשות. כלומר, ‫לקחת את הפולקלור ולנסות לראות ‫איך הוא מספר מחדש את הסיפורים האלה.

איילת: ‫כן, והופך אותם באמת ‫למה שקראנו "אגדה מודרנית". ‫כי הנה, אפילו ההתייחסויות האלה ‫של כל הדמויות שמצוטטות, ‫כאילו הדמויות שהן כבר לא רק ‫דמויות מיתיות כאלה...

נועה: ‫ארכיטיפיות.

‫איילת: ארכיטיפיות, אלא פתאום ‫דמויות קונקרטיות, בעיר בכלל.

נועה: ‫זה אורבני יותר.

איילת: ההתייחסות לאורבניות הזאת ‫שפתאום קיימת. ‫אבל בסיפור של "הדייג ונשמתו", ‫יש התכתבות...

‫נועה: גם עם "בת הים הקטנה"...

איילת: ‫עם "בת הים הקטנה" ועם "הצל", ‫שזה סיפור שעסקנו בו די בהרחבה ‫בפרק שלנו על אנדרסן, ‫שהוא גם סיפור מדהים ‫ודווקא לא סיפור מקורי של אנדרסן. ‫אבל יש פה באמת… זה סיפור מאוד מוזר, לכאורה, "‫הדייג ונשמתו", זה על...

נועה: ‫את רוצה לתקצר לנו רגע, בתמצות?

איילת: אני אנסה, ‫זה דייג שמתאהב בבת ים.

נועה: שאותה הוא דולה… ואז זה גם, דג זהב…

איילת: זה היפוך, בדיוק.

נועה: יש לנו גם את דג הזהב בתוך הסיפור הזה. היא מעניקה לו משאלה…

איילת: זהו, אז הוא דולה את בת הים הזו ובמקום שהיא תתאהב בו, הוא מתאהב בה.

נועה: היפוך מגדרי…

איילת: היפוך ראשון. ובמקום שהיא תוותר על רגליה, הוא רוצה לוותר על נשמתו בת האלמוות, כי זה מה שנדרש בשביל להפוך לבן ים, יצור פרה-נוצרי שאין לו נשמה בהגדרה שלו.

נועה: והסיפור הזה מתרחש ‫באיזו מין תקופה מוזרה כזאת ‫שהיא גם פגאנית. כלומר, ‫הדייג, כשהוא בא לכומר ושואל אותו ‫איך הוא יכול לוותר על נשמתו, ‫אומר לו, יש פאונים ביערות, ‫יש בני ים יושבים על המצוקים, ‫אנחנו באיזשהו מין מרחב...

‫איילת: מיתי כלשהו.

נועה: מיתי לחלוטין.

איילת: אבל מין מעורב, ‫כי יש לנו כבר את הנצרות, ‫הנצרות פה מפעמת…

נועה: לגמרי.

איילת: ‫והכומר הוא דמות שאומר [הערת המתמללת: כך במקור], ‫אתה לא תוותר על נשמתך ‫בת האלמוות, ‫והדייג אומר, אין לי חפץ בה.

נועה: (מגחכת) אין לי מה לעשות איתה.

איילת: ‫אני לא יודע מה לעשות איתה, ‫אני לא משתמש בה ואני מאוהב. ‫האהבה ממלאת אותי, ‫ואותה אני רוצה להגשים, ‫אין שום דבר אחר ‫שאני רוצה להגשים.

נועה: ‫ואז אנחנו בטריטוריית ‫האחים גרים פתאום.

איילת: (בהתלהבות) אווו… פוגשים את המכשפות!

נועה: פוגשים את המכשפות.

איילת: ‫ואת השטן שעומד מאחוריהם.

נועה: נכון. ‫השטן המשועמם, משועמם ועצל (צוחקות).

איילת: פתאום הביאו לנו את טרי פראצ'ט (מצחקקת).

נועה: ‫נכון. פתאום מופיע שם איזה מין יצור ‫נרפה ומשועמם.

איילת: ‫כן. Been there, done that.

נועה: ‫המכשפה כמובן מתאהבת בדייג שלנו, היא רוצה אותו לעצמה.

איילת: ‫היא אומרת, למה ש...

נועה: ‫היא יפה לא פחות ממנה.

איילת: כן. (מהמהמת בהסכמה)

נועה: ‫אבל בסוף היא נותנת לו את הכלי ‫שבעזרתו הוא יכול לשחרר ‫את נשמתו וזה סכין.

איילת: היא כמעט גורמת לו ‫למכור את נשמתו לשטן, זאת אומרת, כי הרי, אה, בוא. אם התעסקנו בנשמות… בשביל מה אנחנו כאן.

נועה: אם מפיסטופל פה, למה לא לחתום על חוזה.

איילת: אבל לא, לא, הדייג שלנו לא מעוניין ‫למכור את נשמתו, לא. ‫הוא מעוניין להיפרד ממנה, ‫לא בעסקאות. ‫אגב, כמובן, הכומר אומר לו, ‫אין דבר יקר מהנשמה. הסוחרים בשוק אומר לו [הערת המתמללת: כך במקור], ‫מה אנחנו נעשה עם הנשמה?

נועה: מה נעשה עם הנשמה שלך…

איילת: ‫בדיוק. אנחנו, בקיצור, ‫מגיעים אל המכשפה שנותנת לו סכין, ‫שאומרת לו שהנשמה היא הצל ‫והוא צריך לחתוך את צילו מעליו. הממ… היי פיטר…

נועה: שלום פיטר (צוחקות) ‫בדיוק. שלום פיטר, כן.

איילת: ברגע שהוא יחתוך את צילו, ‫הוא ייפרד מנשמתו ‫ויוכל להתאחד עם אהובת ליבו, ‫וזה מה שהוא עושה. ‫הנשמה, או הצל, מתרעמים על כך מאוד ‫ואומרים לו, אתה לא יכול, ‫אתה לא יכול להפקיר אותנו ככה, ‫לפחות תיתן לנו לב, את הלב שלך. ‫הוא אומר לא, את הלב שלי אני צריך ‫כי אני מאוהב. ‫וככה, היא אומרת לו, אוקיי, ‫אבל כל שנה אני אבוא לכאן, ‫ואני אקרא לך, ואנחנו…

נועה: נדבר…

איילת: ל‫שיחה, תיתן לי הזדמנות ל...

נועה: ‫נבחן את החוזה הזה מחדש. ‫עכשיו, גם יש להדגיש שבתרגומים ‫לעברית זה בוודאי חד-משמעית ברור, ‫הנשמה היא נקבית. ‫ברגע שהוא מפריד אותו, ‫את הצל מעליו, ‫זו נשמה והיא נקבה. ‫כלומר, יש לנו ממש את ההיפרדות הזאת. אם דיברנו לפני כן על ההיפוך המגדרי ‫של בת הים הקטנה, ‫כאן יש לנו את האיש ‫ויש את צילו, היא צילה.

איילת: ‫אבל באנגלית זה לא בהכרח ככה.

נועה: ‫אז נכון, זאת אומרת, הבחירה התרגומית ‫מאוד מדגישה את זה, ‫שיש לנו כאן דמות שהיא נקבית. ‫זה מין אנימה, ‫אנימות שנפרדים כאן לשתי ישויות שונות.

איילת: ‫כן. מעניין, אבל אני באמת חושבת, ‫אני תוהה אם יש לזה… זאת אומרת, אם המקור מכיל ‫את המשמעות הזאת הנקבית...

נועה: ‫אני חושבת ש… בעיניי כן. ‫זאת אומרת, יש שם מקור בהחלט פתוח ‫לפרשנות מהסוג הזה. ‫זו לא רק איזושהי כפייה של המגדריות ‫של העברית על הסיפור.

איילת: בכל מקרה הצל הזה, או הנשמה, ‫נשחתת בהעדר הגוף, ‫בהעדר הלב.

נועה: ‫היא נכנסת למין אלף לילה ולילה כזה, ‫יוצאת למסעות.

איילת: ‫מסעות במזרח, ממש.

נועה: ‫ובמסעות האלה היא משיגה ‫כל מיני חפצי קסם, ‫אבל יש איזה משהו מאוד מוזר, ‫היא כל פעם אומרת, ‫ואז עשיתי דבר מוזר, לא חשוב מה, ‫ומשיגה את חפץ הקסם הזה.

איילת: ‫כן.

נועה: ‫ואנחנו לאט לאט מבינים שבאמת, ‫כמו שאת אומרת, ‫היא הולכת ונשחתת ומבצעת ‫פשעים איומים.

איילת: ‫כל חפץ קסם עולה בחיי אדם.

נועה: ‫אלה הורקרוקסים.

איילת: ‫כן, בדיוק. ‫זה מדהים כמה סיפורים, הסיפור הזה… ‫זה סיפור מאוד ארוך.

נועה: ‫נכון, זה נובלה כמעט. ‫הוא לא היה מספיק ארוך, ‫אנחנו נדבר גם על זה (מצחקקת), ‫למה הוא לא היה מספיק ארוך, ‫אבל כן, הוא סיפור ארוך ומורכב מאוד.

איילת: אז, בכל מקרה, בפעם השלישית, כמובן, ‫אנחנו מדברים על שלוש פעמים, ‫אז בפעם הראשונה ‫היא מנסה למכור לו את החוכמה, ‫הוא מסרב, ‫האהבה טובה מהחוכמה. ‫בפעם השנייה, ‫מנסה למכור עושר אין קץ, עושר בע', ‫והאהבה טובה לו מהעושר. ‫אבל בפעם השלישית, ‫היא מפתה אותו בריקוד, ‫ברקדנית שיש לה רגליים. ואז הוא אומר, ‫המממ...

נועה: אני יכולה לקפוץ…

איילת: אולי אני אקפוץ לראות את זה.

נועה: ‫אני אראה, ואני אחזור.

איילת: נשמע מעניין, כי עוד לא ראיתי ‫אישה רוקדת לפניי. ‫בקיצור, היא מפתה אותו עם תשוקה, עם תשוקה בחיי נישואים, ‫שלוש שנים הספיקו לו ‫עם בת הים שלו. ‫ואז הוא מתפתה, ‫והיא כמובן לוקחת אותו למסע ‫שבו היא גורמת לו לבצע פשעים. ‫שלא ברור מה הכוח שלה עליו, ‫אבל יש לה כוח כופה. ‫כאילו, היא אומרת לו ‫לעשות משהו והוא עושה.

נועה: ‫הוא עושה, ואז הוא מיד שואל אותה, ‫למה? למה גרמת לי לעשות את זה? ‫והיא מסבירה לו ש"כאשר גירשת אותי ‫מעל פניך אל העולם, ‫לא נתת לי לב. ‫לכן, ‫למדתי לעשות מעשים אלה ‫ולאהוב אותם".

איילת: ‫היא הפכה לפסיכופת.

נועה: ‫ממש.

איילת: ‫רוצח פסיכופת.

נועה: ‫אין כאב שלא ניתן להרחיק, ‫ואין עונג שלא ניתן להשיג, ‫היא גם, אין לה שום מוסריות.

איילת: ‫כן, אבל הדייג באמת דווקא מתעשת, ‫ואז הוא מבין גם ‫שהוא לא יוכל לחזור, ‫כי אי אפשר להיפרד פעם נוספת מהנשמה. ‫אפרופו ההורקרוקס, ‫אתה יכול להיפרד ממישהו...

נועה: היא אומרת לו, מי שקיבל אותה בחזרה, ‫חייב להחזיק בה לעולם. ‫זה עונשו וזה שכרו. ‫הוא תקוע עכשיו עם הקול הזה ‫בתוך הראש שלו ‫שאומר לו לעשות פשעים איומים ונוראים, עם אהבה ‫שממלאת את הלב שלו, ‫והרצון שלו לחזור לבת הים הקטנה, ‫הוא בקונפליקט מאוד גדול.

איילת: ‫ואז הוא שלוש שנים, עוד פעם, ‫המספר הטיפולוגי הזה, ‫ממתין לבת הים על החוף, ‫כל פעם קורא לה, כל פעם היא לא מגיעה, ‫ואז בשנה השלישית ‫היא נפלטת אל החוף.

נועה: ‫מתה.

איילת: מתה. ‫והוא מת איתה, מתאחד איתה במותם. ‫ואז הכומר מגלה את גופותיהם, ‫אומר מה זו התועבה הזאת, ‫נקבור אותה באיזה שדה רחוק, ‫מחוץ לכל גדר, ‫והם קוברים… ואז המזבח, הכנסייה...

נועה: ‫מצמיח פרחים.

איילת: ‫כן, מביאים את ה… לא ברור, ‫מלא פרחים, ‫איפה גדלו הפרחים האלה? ‫הפרחים האלה גדלו בעצם...

נועה: ‫במקום שבו הם נקברו.

איילת: במקום מותם, במקום קבורתם.

נועה: יש להניח שמדובר בפרחי נרקיס. (איילת מצחקקת) ‫לא מן הנמנע.

איילת: ‫אבל פרחים יפהפיים, והם גורמים, ‫יש להם כוח קסם, ‫הם גורמים לכומר לדבר על אהבה. ‫הוא מדבר על אהבה, ‫האהבה המופלאה, ‫ובעצם הדרשה שלו ממלאת ‫את הלבבות המאמינים ‫באהבה. ‫זאת אומרת, זה בעצם איזשהו סיפור ‫שלוקח ומצליח לחבר בין הנוצרי לפגאני.

נועה: ‫מדהים, באופן מדהים.

איילת: לאחד ביניהם, באופן...

נועה: ‫ויש כאן גם גווני גוונים של פגאניות. ‫כלומר, יש לנו גם הרמזים יוונים, עם הפאונים ובנות הים, ‫שהן משוררות, שהן סירנות. ‫ויש לנו את המראה של נרקיסוס, ‫אחד החפצים שאותה משיגה הנשמה ומראה את החוכמה, ‫אז יש לנו את ההיבט הזה. ‫אבל יש לנו כמעט גם ‫מיתולוגיות מצריות.

איילת: ‫כן, לא, הוא מצליח להקיף...

נועה: החלוקה הזאת בין הגוף והלב והנשמה, ‫שהיא מאוד שייכת לאזורים האלה, ‫זה...

איילת: מיקס.

נועה: ‫מיקס, אבל סינקרטיזם יפהפה. ‫ויש איזה… ‫אני אוהבת את הרגע שהדייג מדבר ‫אל בת הים הקטנה והמתה בזרועותיו. ‫הוא אומר לה, ‫"האהבה טובה מחוכמה, ‫היא יקרה מאושר וזכה ובהירה ‫מרגליהן המחוללות של בנות האדם. ‫אין בכוח האש לכבותה, ‫והמים לא ישטפוה'. ‫כן, רומז פה לשיר השירים. "קראתי לך עם שחר אך את לא שמעת את קריאותיי, ‫הירח שמע את שמך, ‫ואת לא שמעת בקוראי. מרוע ליבי עזבתיך, ומרוע ליבי הרחקתי נדוד, ‫אך לרגע לא נטשה אותך אהבתי, ‫כי היא מלכה הלוך וגבור, ‫דבר לא גבר עליה, ‫אף על פי ששרכתי דרכיי בדרכים נלוזות, ‫והלכתי בדרכי יושר. עתה במותך אמות עמך". ‫זה פשוט… כל הסיפור הזה ‫הוא סיפור אהבה מדהים.

איילת: ‫עם אישה שאין לה...

נועה: עם אישה שאין לה פלג גוף תחתון.

איילת: ‫כלומר, האלטרנטיבה הלהט"בקית, אולי, של ה…

נועה: ‫יכול להיות, דיברנו על הפרשנות הזו ‫כשדיברנו בזמנו על בתולות ים, ‫ובכלל על מה ‫‫אומר המיתוס של הבתולה המפתה הזאת, שהיא לא יכולה אלא להיות בתולה, ‫כן?

‫איילת: כן.

‫נועה: אבל יש לנו כאן גם גבר שקרוע ‫בין שתי תשוקות מנוגדות וסותרות. ‫כלומר, כי ברגע שהנשמה שלו ‫יוצאת ממנו, ‫בין אם אנחנו מתייחסים ‫אליה בלשון נקבה ובין אם בלשון זכר, ‫הוא קרוע בין בתולת הים ‫ובין הנשמה שלו. ‫זאת אומרת, יש כאן שני כוחות ‫שמנסים למשוך אותו, כל אחד לכיוון אחר.

איילת: ‫זה כוח שמנסה למשוך אותו, ‫אבל הוא לא נמשך. ‫זאת אומרת, יש בו משהו, ‫יש בו התנגדות. ‫יש משהו בדייג הזה, ‫קצת כמו גיבורי אגדה האחרים, ‫שיש בו משהו Plain לחלוטין.

נועה: לא משתנה, כן.

איילת: ‫זאת אומרת, אין לו התפתחות או שינוי, ‫למעט המעידה החד-פעמית הזו ‫שהוא הולך לראות את המארקדת, ‫אין לו עניין. ‫הוא כל הזמן נחוש, ‫הוא כל הזמן רואה נכוחה. ‫כאילו, הוא לא מתפתה לשטן, הוא לא מתפתה לכומר, הוא לא מתפתה לנשמה. ‫לא מתפתה, פשוט לא. ‫וגם אין פה מוסר השכל נוצרי ‫של 'נפרדת מנשמתך בת האלמוות ‫והיי, תראה מה זה'.

נועה: ‫לא, כשהלב שלו נשבר אחרי שהיא מתה, ‫הנשמה יכולה לחזור ולהתאחד איתו, ‫כי הלב שלו נשבר. ‫ושוב, יש כאן את החזרה הזאת ‫אל הלב השבור של הנסיך המאושר, ‫שהוא הדבר היחיד שנשאר ממנו ‫אחרי שמתיכים אותו. ‫לא מצליחים להתיך את הלב שלו, ‫הוא נשאר...

איילת: ‫וזה נשאר בערימת הפסולת, ‫הציפור המתה וה...

נועה: אלוהים לוקח את שני הדברים היקרים ביותר, ‫היקרים ביותר בעולם, ‫שזה הלב והציפור, אז גם כאן הגאולה היא דרך המוות. ‫זאת אומרת, רק אחרי מותו של הדייג ‫ומותה של נשמתו, מותו של ליבו, ‫כלומר, כל שלושת החלקים האלה, ‫השילוש הקדוש הזה שמרכיב את האדם ‫ושאי אפשר להיות אדם ‫בלי אחד החלקים האלה, ‫מתאחד לקראת סופו של הסיפור. ‫וזה מה שמאפשר באמת את הטרנספורמציה ‫למישור גבוה יותר של קיום, ‫אם נקרא לזה ככה.

איילת: ‫אבל אם נלך שנייה רגע ‫לביוגרפיה, ‫אז יש משהו בהקרבה העצמית הזאת ‫למען האהבה שאין לה שם, ‫האהבה האסורה, ‫האהבה שמוקעת על ידי החברה הנוצרית ‫שהוא חי בה, ‫שהוא אומר, כאילו, היה שווה, ‫אבל הקורבן הוא קורבן.

נועה: הקורבן הוא אדיר.

איילת: ‫אי אפשר לוותר… ‫זאת אומרת, ‫החברה לא תוותר עליו. ‫הנורמה, האופן שבו הדברים מתקבלים, ‫בעצם אין ברירה. ‫חייב להיות פה קורבן ‫והקורבן הזה הוא קורבן אדם, ‫כי גם הוא לא הצליח לשרוד ‫את ההוקעה הפומבית וההשפלה ‫והחיים, השנתיים שהוא בילה בכלא ‫בעבודות פרך.

נועה: ‫כן.

איילת: ‫זה המחיר, ‫מחיר כאילו שיצר את החולי, ‫את המוות שלו בסופו של דבר ‫בחוסר כל. ‫זאת הטרגדיה. והאגדה…

נועה: טרגדיה… לא, אין כאן אגדה, ‫ואני חושבת שגם אחד הדברים ‫שהכי צורבים ‫כשקוראים את הטקסטים האלה ‫זה באמת היופי האדיר שלהם. ‫זה טקסט שהוא מארקם כל כך עשיר ‫באסתטיקה שלו. ‫זאת אומרת, הפואטיקה כל כך יפה.

איילת: מאוד אקלקטי גם.

נועה: ‫כן, מאוד אקלקטי, ‫אבל זה לזכותו, זאת אומרת, ‫זה כמו להיכנס לחדר של אספן ‫ולראות את כל שכיות החמדה שלו ‫מוצגות לראווה בחדר. ‫וממה שדיווחו על חדריו של ויילד, ‫זה גם נראה כזה.

איילת: תואם.

נועה: ‫וגם את רואה כאן את ההשפעה ‫של הדקדנס כזרם אמנותי.

איילת: ‫שזה שוב מאוד תואם ‫תיאורים שלמים ב"תמונתו של דוריאן גריי" ‫על האוספים שלו.

נועה: נכון.

איילת: ‫וזה ככה, זה פשוט העושר המטורף הזה, ‫האספנות ההיסטורית, כל שכיית חמדה.

נועה: כמו חדר העבודה של פרויד, כנראה, גם, ‫ולא בכדי. אבל זה יופי מעשה ידי אדם. ‫אני חושבת שזה משהו שיש עליו פה המון-המון דגש. ‫זה סיפור שמלא בחפצי אומנות, ‫שכיות חמדה, ‫כולם מעשי ידי אדם. ‫זה לא למצוא פתאום איזשהו משהו ‫שמופיע באופן אורגני בטבע. וגם כשהוא מתאר בפעם הראשונה את הדייג, הוא אומר: 'עד כי עורקיו הכחילו על זרועותיו כשריגי אמייל על אגרטל נחושת'. כלומר, כל עולם המושגים וההֶרְמֵזִים כאן הוא מלאכותי. ‫יש כאן גם את הדיון הזה בין מה שהוא טבעי למה שהוא מעשה ידי אדם, המלאכותי והאורגני, ‫שמאוד נוכח כאן.

איילת: ‫אנחנו נאלץ לסיים, ‫אבל יש לנו עוד פרק.

נועה: נכון, תודה לאל.

איילת: כן. (נועה צוחקת) ‫אז החזיקו מעמד, ‫אנחנו ננסה להחזיק מעמד. תודה לדניאל שבתאי, ‫תודה לנועה מנהיים.

נועה: ‫תודה לאיילת טריאסט.

איילת: ‫ואנחנו האחיות גרים, ‫נתראה בפרק הבא ובשלל יישומוני ההסכתים. ביי ביי.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

7 views0 comments

Comentarios


bottom of page