פרק מאה שמונים ואחד ובו נקלף את כסות הזהב ונגלה לב עופרת שבור.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/01/2024.
(פתיח מוזיקלי)
קריין: האחיות גרים, נועה מנהיים ואיילת טריאסט יוצאות לתרבות רעה.
פרק 181 ובו נקלף את כסות הזהב ונגלה לב עופרת שבור.
איילת: "גבוה מעל העיר, על עמוד רם ונישא, עמד פסלו של הנסיך המאושר. מצופה היה כולו בריקועי עלים דקיקים של זהב טהור. שתי אבני ספיר בורקות שימשו לו כעיניים, ואבן אודם גדולה ויקרה נצצה על ניצב חרבו. הוא היה נערץ עד מאוד. 'יפה הוא כשבשבת', אמר אחד מחברי המועצה העירונית, אשר ביקש לזכות בהערכה כאדם בעל טעם אומנותי, 'אך איננו מועיל כמוה', הוסיף, מתוך חשש שמא יאמרו עליו שאיננו אדם מעשי, מה שלא היה נכון כלל.
'מדוע אינך יכול להיות כנסיך המאושר?' שאלה אם רגישה אחת את בנה הקטן, אשר ביקש את שלא ניתן לבקש. הנסיך המאושר מעולם לא העז לבקש את שלא ניתן לבקש. 'אני שמח שיש מישהו בעולם שהוא לגמרי מאושר', מלמל אדם מתוסכל, שעה שהתבונן בפסל הנפלא.
'הוא נראה בדיוק כמו מלאך', אמרו ילדי בית היתומים אשר יצאו מן הקתדרלה בגלימות אדומות וזוהרות ובסינרים לבנים וצחים מרבב. 'איך אתם יודעים?' שאל אותם המורה למתמטיקה, 'הן מעולם לא ראיתם מלאך'. 'אה, אך בחלומותינו ישנם מלאכים', השיבו הילדים. והמורה למתמטיקה הזדעף, ונראה חמור סבר עד מאוד, מאחר ומעודו לא התייחס באהדה לחלומותיהם של ילדים".
נועה: איזו פתיחה, זה כל כך עצוב. איזה סיפור עצוב.
איילת: כל הסיפורים האלה הם איומים. (צוחקת) לכבוד התוכנית, חזרתי לפרק שלנו על הנס כריסטיאן אנדרסן.
נועה: אבל זה לא היה הנס כריסטיאן אנדרסן. צריך להבהיר...
איילת: כן, כבר בפרק ההוא…
נועה: איילת טריאסט.
איילת: נועה מנהיים, כן נכון, זאת את.
נועה: (מצחקקת) כבר בפרק ההוא…
איילת: דיברנו על אוסקר ויילד והזכרנו את הדמיון הרב שיש בין השניים האלה. ההתכתבות של יצירת האגדה המודרנית. ויותר אולי מעניין - מה שנראה לי שיקרה בפרק הבא שעומד לפנינו - הוא לעמוד על ההבדלים. כי הם ממש מתכתבים אחד עם השני.
נועה: כן, אנדרסן קדם לוויילד, אבל זה מאוד ברור שוויילד קרא והפנים היטב את אנדרסן, ובעצם יוצר את הגרסאות שלו לאגדות של אנדרסן, וגם שותל בפנים, למקרה שפיספסנו, כל מיני רמזים קטנים. בסיפור הזה, למשל, אחת מהדמויות שאותה רואה הנסיך ושהוא שולח את הסנוני הקטן כדי לעזור לה, היא מוכרת גפרורים קטנה (איילת מצחקקת) שהוא בעצם הוציא מתוך הסיפור של אנדרסן ואמר לאנדרסן: 'עזוב, עליי, אח שלי, אני דואג לזה. היא לא תמות פה בשלג, אני על זה'. (צוחקות)
איילת: 'אני לא מקריב ילדים. אני מקריב סנוניות ופסלים, בוא'. 'אתה הענשת אותם, אני אעניש אותם בדרך שלי'.
נועה: כן, שזה מאוד מעניין, ההבדלים בגישה של שני היוצרים האלה והאופן שבו הם סוחטים דמעות.
איילת: כן.
נועה: אני חושבת ששניהם עושים את זה, אבל לכל אחד מהם יש דרך שונה לעשות את זה. אני מעדיפה את זו של ויילד, גם בגלל, באמת, היופי בטהרתו. סיימנו עם זה בפרק הקודם, הזכרתי את הרעיון הזה של אמנות למען האמנות, הסיסמה הזו של התנועה האסתטית שוויילד היה חלק ממנה, ואנחנו רואות את זה פה ישר על ההתחלה: הפסל המדהים הזה של הנסיך, מין בודהה כזה, יש את הסיפור הזה על בודהה שחי כנסיך המאושר בתוך הארמון שלו, ואז יום אחד יוצא החוצה ורואה את הסבל האנושי. אז זה מה שקורה בעצם לנסיך, ממש אותו סיפור.
איילת: זה מוטיב חוזר באגדות עם, שהאיש הרם יורד ממרומיו ומתערה ב…
נועה: בן המלך והעני של מארק טוויין ידידנו.
איילת: זה מוטיב שחוזר, זה מוטיב אגדי, זה מוטיב שמה הוא עושה, ברמת הפולקלור? הוא מייצר את הקשר בין הנשגב אל האנושי, אל הסבל…
נועה: בין האציל אל אריסיו, שזה גם כן עדיין מחזק את המארג החברתי.
איילת: אבל מה שכל כך מורכב בקשר הזה, מה שנראה שקורה במהלך הסיפור הזה, זה שבעצם הנסיך המאושר הזה היה מאושר כיוון שמעולם לא נתקל בסבל האנושי, וברגע שנחשף אליו - הוא אומלל ומכוסה, הוא קפוא בפסליות המאושרת שלו שלא משקפת את הפנימיות שלו.
נועה: את לב העופרת שלו.
איילת: בדיוק. ואז הוא לאט-לאט, בעזרת ציפור הסנוני, לדעתי בתרגומים אחרים הוא מופיע קצת אחרת, אבל בכל מקרה זה ציפור שאמורה לנדוד והיא מקריבה את עצמה כדי לבצע את משאלותיו של הנסיך, שרק רוצה שיקלפו ממנו את סממני האושר שלו, את עיני אבני האודם שלו ואת עלי הזהב שמצפים אותו, כדי למלא ולהציל, בעצם, נפשות אומללות ברחבי העיר שסובלות מעוני וממחסור.
נועה: וזה המקום שבו באמת יש, מתנהל כאן דיון בשאלת השימושיות של היופי. כלומר, האם היופי קיים לשם עצמו, האם האמנות קיימת רק לשם האמנות או שיש לה איזושהי משמעות. כמו שאמרנו, הוא מתחיל בהערה של אחד מחברי המועצה העירונית, שאומר: "יפה הוא כשבשבת, אך אינו מועיל כמוה". כלומר, יש לנו כאן כבר בהתחלה דיון על השאלה האם האמנות, או האם היופי צריך להיות, יכול להיות, אמור להיות דבר מועיל, דבר שיש לו שימושיות בעולם. התשובה של הסיפור הזה היא כן. מכיוון שכשאנחנו מקלפים את החיצוניות הזאת, את עלי הזהב, את עיני הספיר ואת אבן האודם, והסנוני כל פעם, השליח המכונף הזה, הספק הרמס, ספק מלאך, ספק נשמה שמאוהבת בנסיך, לוקח את החפצי נוי האלה ונותן אותם למי שזקוקים להם, זה כאילו חמ"ל אזרחי, כן? (איילת מגחכת) זאת אומרת, העיר לא עוזרת, אותו חבר מועצה, הוא עצמו לא שימושי. הם לא מסייעים לעניים, הם לא עוזרים לגוועים, הם לא מטפלים בחולים. מי שעושה את זה זה הפסל, כן? הנסיך הזה שמת מזמן, ועכשיו הוא מקריב את עצמו למען ענייי עירו. ישו, כן?
איילת: כמובן.
נועה: הכי דמות נוצרית. יש גם להזכיר שוויילד ניהל מערכת יחסים מאוד מורכבת עם הקתוליות לאורך חייו. יש מי שמעידים שהוא המיר את דתו לקתוליות ממש על ערש דווי. אז יש לנו כאן ממש דמות של נסיך האל, של הבן של אלוהים, שנלקח גם אחר כך השמיימה, יחד עם הסנוני הקטן שמת מקור. זה שובר לב, הסיפור הזה.
איילת: זה מאוד מאוד שובר לב. הם כמובן מתים יחד, שתי הדמויות הזכריות האלה, נקרא להן ככה.
נועה: כן.
איילת: באהבה.
נועה: באהבה רבה, אחרי שהאחד עוזר לאחר להיחשף. להתגלות כמי שהוא באמת - טוב ודואג ואוהב.
איילת: אבל זה גם מראה שהקול, הכוח של האמנות, נגמר כשהיא לא אסתטית יותר. זאת אומרת, ברגע שרואים שהפסל עלוב, נטול זוהר, הוא גם מפסיק לעניין את האזרחים, הוא מפסיק לספק להם נחמה. הרי הסיפור הזה נפתח דווקא במקום שבו האמנות… הילדים היתומים נושאים אליה עיניים. ומצד אחד זה נורא קר, וכאילו, הנה, מה, איזה עזרה זה נותן להם? אבל זה מקרב אותם אל הנשגב.
נועה: נכון.
איילת: ואני חושבת שאוסקר ויילד מאוד עוסק בזה. בזה שאדם...
נועה: זו אבחנה מהממת.
איילת: אדם הוא לא רק סך המאכלים שהוא רוצה לאכול כרגע, או בשביל לחיות. הצורך החומרי הוא לא הצורך היחיד שאנחנו צריכים למלא פה, וכמובן שהעיסוק הזה ילך למקומות הרבה יותר קיצוניים בתמונתו של דוריאן גריי, ששם נלך למקומות הכי אפלים של הדבר הזה, של האמנות כמשהו שהוא קיים לשם עצמו, והיופי כמשהו שקיים לשם עצמו. אבל ויילד לא… לא פוסל את זה.
נועה: לא, הוא גם לא מכריע.
איילת: הוא מאוהב קצת גם ברעיון הזה ומבין גם את גדולתו. ואת הכוח האסתטי.
נועה: וגם יש לנו בתוך הסיפור הזה בין הדמויות, למשל, שהסנוני עוזר להם, נמצא המחזאי שעובד על המחזה שלו. ואם אני לא טועה, זה אחת מעיני הספיר של הנסיך שמצליחה לסייע לו לממש את היצירה שלו. כלומר, יש גם בכלל עיסוק בשאלה של האם יצירה יכולה לעודד יצירה נוספת, וההתכתבות וההתלבטות בסוגיה הזאת היא בתוך סיפור מאוד מאוד קצר, בסופו של דבר, נעשית בצורה שהיא גם... יפה, כמובן, כי זה וויילד והוא לא יכול אחרת, וגם באמת מאוד מקורית ומאוד מעמיקה, ושוב, בעיניי עולה במידה רבה על מה שאנדרסן עושה, אבל רמת המורכבות שלה היא לחלוטין לא לילדים. זאת אומרת, יש כאן...
איילת: (צוחקת) אני, הקריאו לי את זה בתור ילדה.
נועה: נכון, גם לי, אבל אני שנאתי את זה בתור ילדה. אני לא יכולתי להבין למה...
איילת: למה זה כל כך עצוב.
נועה: למה זה כל כך עצוב, למה שניהם צריכים למות, למה הסנונית הקטנה, הסנוני הקטן, קופא שם מקור...
איילת: בן הדרור בתרגום הישן.
נועה: כן. אני קוראת מתוך סיפורי אגדה, שזו סדרה...
איילת: אגב, זה נורא כיף. אני חייבת לומר, זה קרה לי גם עם אנדרסן.
נועה: יצא בתרגום של בן ציון בן משה, חשוב לומר.
איילת: ובפרויקט בן יהודה יש תרגומים מקסימים גם.
נועה: נכון, מקסימים.
איילת: כאילו, באמת זה כיף לקרוא את זה ככה, זה לוקח אותנו לעולמות עוד יותר כאלה.
נועה: של פעם.
איילת: בן הדרור, קוראים לו שם. של פלק הלפרין, אם אני… כן.
נועה: אבל אני חושבת שאת הדיון היותר מורכב ומעניין של ויילד עם אנדרסן, הוא עושה ב"דייג ונשמתו".
איילת: שזה מתכתב בעצם...
נועה: איזה סיפור מדהים. יש שניים.
איילת: שני סיפורים.
נועה: שניים, כן.
איילת: זה לא סיפור כל כך מוכר. יש לו בעצם, לדעתי, בזמנו יצאו שני קבצים, אחד היה הנסיך המאושר, השני היה The Young King, שגם, סיפורים מאוד אפלים, שתמיד שואבים מאיזה שהם טְרוֹפִּים של אגדות קדומות.
נועה: כן.
איילת: ולוקח אותם ומביא אותם לכל מיני מקומות, כולל גם בשפה ובתיאורים ובהתעכבות על פרטים מסוימים, אבל זה לגמרי מתכתב עם כל מיני אלמנטים שהיו כבר בפולקלור, זאת אומרת, גרעיני אגדה, שהוא כאילו מתפיח אותם, הוא מרחיב אותם.
נועה: והוא מתכתב גם, סליחה שאני… אבל הוא גם מתכתב בו, דיברנו לפני כן עליו בפרק הקודם, עליו כשגריר של התנועה האסתטית, הוא מתכתב גם עם יצירות שנכתבות במקביל אליו ביבשת, גם עם הופמן וסיפורי הופמן שלו, וגם עם תאופיל גוטייה והסיפורים הפנטסטיים שלו, כלומר, הוא חלק מתוך מארג של יוצרים שגם אנדרסן שייך אליו, שזה מה שהוא מנסה לעשות. כלומר, לקחת את הפולקלור ולנסות לראות איך הוא מספר מחדש את הסיפורים האלה.
איילת: כן, והופך אותם באמת למה שקראנו "אגדה מודרנית". כי הנה, אפילו ההתייחסויות האלה של כל הדמויות שמצוטטות, כאילו הדמויות שהן כבר לא רק דמויות מיתיות כאלה...
נועה: ארכיטיפיות.
איילת: ארכיטיפיות, אלא פתאום דמויות קונקרטיות, בעיר בכלל.
נועה: זה אורבני יותר.
איילת: ההתייחסות לאורבניות הזאת שפתאום קיימת. אבל בסיפור של "הדייג ונשמתו", יש התכתבות...
נועה: גם עם "בת הים הקטנה"...
איילת: עם "בת הים הקטנה" ועם "הצל", שזה סיפור שעסקנו בו די בהרחבה בפרק שלנו על אנדרסן, שהוא גם סיפור מדהים ודווקא לא סיפור מקורי של אנדרסן. אבל יש פה באמת… זה סיפור מאוד מוזר, לכאורה, "הדייג ונשמתו", זה על...
נועה: את רוצה לתקצר לנו רגע, בתמצות?
איילת: אני אנסה, זה דייג שמתאהב בבת ים.
נועה: שאותה הוא דולה… ואז זה גם, דג זהב…
איילת: זה היפוך, בדיוק.
נועה: יש לנו גם את דג הזהב בתוך הסיפור הזה. היא מעניקה לו משאלה…
איילת: זהו, אז הוא דולה את בת הים הזו ובמקום שהיא תתאהב בו, הוא מתאהב בה.
נועה: היפוך מגדרי…
איילת: היפוך ראשון. ובמקום שהיא תוותר על רגליה, הוא רוצה לוותר על נשמתו בת האלמוות, כי זה מה שנדרש בשביל להפוך לבן ים, יצור פרה-נוצרי שאין לו נשמה בהגדרה שלו.
נועה: והסיפור הזה מתרחש באיזו מין תקופה מוזרה כזאת שהיא גם פגאנית. כלומר, הדייג, כשהוא בא לכומר ושואל אותו איך הוא יכול לוותר על נשמתו, אומר לו, יש פאונים ביערות, יש בני ים יושבים על המצוקים, אנחנו באיזשהו מין מרחב...
איילת: מיתי כלשהו.
נועה: מיתי לחלוטין.
איילת: אבל מין מעורב, כי יש לנו כבר את הנצרות, הנצרות פה מפעמת…
נועה: לגמרי.
איילת: והכומר הוא דמות שאומר [הערת המתמללת: כך במקור], אתה לא תוותר על נשמתך בת האלמוות, והדייג אומר, אין לי חפץ בה.
נועה: (מגחכת) אין לי מה לעשות איתה.
איילת: אני לא יודע מה לעשות איתה, אני לא משתמש בה ואני מאוהב. האהבה ממלאת אותי, ואותה אני רוצה להגשים, אין שום דבר אחר שאני רוצה להגשים.
נועה: ואז אנחנו בטריטוריית האחים גרים פתאום.
איילת: (בהתלהבות) אווו… פוגשים את המכשפות!
נועה: פוגשים את המכשפות.
איילת: ואת השטן שעומד מאחוריהם.
נועה: נכון. השטן המשועמם, משועמם ועצל (צוחקות).
איילת: פתאום הביאו לנו את טרי פראצ'ט (מצחקקת).
נועה: נכון. פתאום מופיע שם איזה מין יצור נרפה ומשועמם.
איילת: כן. Been there, done that.
נועה: המכשפה כמובן מתאהבת בדייג שלנו, היא רוצה אותו לעצמה.
איילת: היא אומרת, למה ש...
נועה: היא יפה לא פחות ממנה.
איילת: כן. (מהמהמת בהסכמה)
נועה: אבל בסוף היא נותנת לו את הכלי שבעזרתו הוא יכול לשחרר את נשמתו וזה סכין.
איילת: היא כמעט גורמת לו למכור את נשמתו לשטן, זאת אומרת, כי הרי, אה, בוא. אם התעסקנו בנשמות… בשביל מה אנחנו כאן.
נועה: אם מפיסטופל פה, למה לא לחתום על חוזה.
איילת: אבל לא, לא, הדייג שלנו לא מעוניין למכור את נשמתו, לא. הוא מעוניין להיפרד ממנה, לא בעסקאות. אגב, כמובן, הכומר אומר לו, אין דבר יקר מהנשמה. הסוחרים בשוק אומר לו [הערת המתמללת: כך במקור], מה אנחנו נעשה עם הנשמה?
נועה: מה נעשה עם הנשמה שלך…
איילת: בדיוק. אנחנו, בקיצור, מגיעים אל המכשפה שנותנת לו סכין, שאומרת לו שהנשמה היא הצל והוא צריך לחתוך את צילו מעליו. הממ… היי פיטר…
נועה: שלום פיטר (צוחקות) בדיוק. שלום פיטר, כן.
איילת: ברגע שהוא יחתוך את צילו, הוא ייפרד מנשמתו ויוכל להתאחד עם אהובת ליבו, וזה מה שהוא עושה. הנשמה, או הצל, מתרעמים על כך מאוד ואומרים לו, אתה לא יכול, אתה לא יכול להפקיר אותנו ככה, לפחות תיתן לנו לב, את הלב שלך. הוא אומר לא, את הלב שלי אני צריך כי אני מאוהב. וככה, היא אומרת לו, אוקיי, אבל כל שנה אני אבוא לכאן, ואני אקרא לך, ואנחנו…
נועה: נדבר…
איילת: לשיחה, תיתן לי הזדמנות ל...
נועה: נבחן את החוזה הזה מחדש. עכשיו, גם יש להדגיש שבתרגומים לעברית זה בוודאי חד-משמעית ברור, הנשמה היא נקבית. ברגע שהוא מפריד אותו, את הצל מעליו, זו נשמה והיא נקבה. כלומר, יש לנו ממש את ההיפרדות הזאת. אם דיברנו לפני כן על ההיפוך המגדרי של בת הים הקטנה, כאן יש לנו את האיש ויש את צילו, היא צילה.
איילת: אבל באנגלית זה לא בהכרח ככה.
נועה: אז נכון, זאת אומרת, הבחירה התרגומית מאוד מדגישה את זה, שיש לנו כאן דמות שהיא נקבית. זה מין אנימה, אנימות שנפרדים כאן לשתי ישויות שונות.
איילת: כן. מעניין, אבל אני באמת חושבת, אני תוהה אם יש לזה… זאת אומרת, אם המקור מכיל את המשמעות הזאת הנקבית...
נועה: אני חושבת ש… בעיניי כן. זאת אומרת, יש שם מקור בהחלט פתוח לפרשנות מהסוג הזה. זו לא רק איזושהי כפייה של המגדריות של העברית על הסיפור.
איילת: בכל מקרה הצל הזה, או הנשמה, נשחתת בהעדר הגוף, בהעדר הלב.
נועה: היא נכנסת למין אלף לילה ולילה כזה, יוצאת למסעות.
איילת: מסעות במזרח, ממש.
נועה: ובמסעות האלה היא משיגה כל מיני חפצי קסם, אבל יש איזה משהו מאוד מוזר, היא כל פעם אומרת, ואז עשיתי דבר מוזר, לא חשוב מה, ומשיגה את חפץ הקסם הזה.
איילת: כן.
נועה: ואנחנו לאט לאט מבינים שבאמת, כמו שאת אומרת, היא הולכת ונשחתת ומבצעת פשעים איומים.
איילת: כל חפץ קסם עולה בחיי אדם.
נועה: אלה הורקרוקסים.
איילת: כן, בדיוק. זה מדהים כמה סיפורים, הסיפור הזה… זה סיפור מאוד ארוך.
נועה: נכון, זה נובלה כמעט. הוא לא היה מספיק ארוך, אנחנו נדבר גם על זה (מצחקקת), למה הוא לא היה מספיק ארוך, אבל כן, הוא סיפור ארוך ומורכב מאוד.
איילת: אז, בכל מקרה, בפעם השלישית, כמובן, אנחנו מדברים על שלוש פעמים, אז בפעם הראשונה היא מנסה למכור לו את החוכמה, הוא מסרב, האהבה טובה מהחוכמה. בפעם השנייה, מנסה למכור עושר אין קץ, עושר בע', והאהבה טובה לו מהעושר. אבל בפעם השלישית, היא מפתה אותו בריקוד, ברקדנית שיש לה רגליים. ואז הוא אומר, המממ...
נועה: אני יכולה לקפוץ…
איילת: אולי אני אקפוץ לראות את זה.
נועה: אני אראה, ואני אחזור.
איילת: נשמע מעניין, כי עוד לא ראיתי אישה רוקדת לפניי. בקיצור, היא מפתה אותו עם תשוקה, עם תשוקה בחיי נישואים, שלוש שנים הספיקו לו עם בת הים שלו. ואז הוא מתפתה, והיא כמובן לוקחת אותו למסע שבו היא גורמת לו לבצע פשעים. שלא ברור מה הכוח שלה עליו, אבל יש לה כוח כופה. כאילו, היא אומרת לו לעשות משהו והוא עושה.
נועה: הוא עושה, ואז הוא מיד שואל אותה, למה? למה גרמת לי לעשות את זה? והיא מסבירה לו ש"כאשר גירשת אותי מעל פניך אל העולם, לא נתת לי לב. לכן, למדתי לעשות מעשים אלה ולאהוב אותם".
איילת: היא הפכה לפסיכופת.
נועה: ממש.
איילת: רוצח פסיכופת.
נועה: אין כאב שלא ניתן להרחיק, ואין עונג שלא ניתן להשיג, היא גם, אין לה שום מוסריות.
איילת: כן, אבל הדייג באמת דווקא מתעשת, ואז הוא מבין גם שהוא לא יוכל לחזור, כי אי אפשר להיפרד פעם נוספת מהנשמה. אפרופו ההורקרוקס, אתה יכול להיפרד ממישהו...
נועה: היא אומרת לו, מי שקיבל אותה בחזרה, חייב להחזיק בה לעולם. זה עונשו וזה שכרו. הוא תקוע עכשיו עם הקול הזה בתוך הראש שלו שאומר לו לעשות פשעים איומים ונוראים, עם אהבה שממלאת את הלב שלו, והרצון שלו לחזור לבת הים הקטנה, הוא בקונפליקט מאוד גדול.
איילת: ואז הוא שלוש שנים, עוד פעם, המספר הטיפולוגי הזה, ממתין לבת הים על החוף, כל פעם קורא לה, כל פעם היא לא מגיעה, ואז בשנה השלישית היא נפלטת אל החוף.
נועה: מתה.
איילת: מתה. והוא מת איתה, מתאחד איתה במותם. ואז הכומר מגלה את גופותיהם, אומר מה זו התועבה הזאת, נקבור אותה באיזה שדה רחוק, מחוץ לכל גדר, והם קוברים… ואז המזבח, הכנסייה...
נועה: מצמיח פרחים.
איילת: כן, מביאים את ה… לא ברור, מלא פרחים, איפה גדלו הפרחים האלה? הפרחים האלה גדלו בעצם...
נועה: במקום שבו הם נקברו.
איילת: במקום מותם, במקום קבורתם.
נועה: יש להניח שמדובר בפרחי נרקיס. (איילת מצחקקת) לא מן הנמנע.
איילת: אבל פרחים יפהפיים, והם גורמים, יש להם כוח קסם, הם גורמים לכומר לדבר על אהבה. הוא מדבר על אהבה, האהבה המופלאה, ובעצם הדרשה שלו ממלאת את הלבבות המאמינים באהבה. זאת אומרת, זה בעצם איזשהו סיפור שלוקח ומצליח לחבר בין הנוצרי לפגאני.
נועה: מדהים, באופן מדהים.
איילת: לאחד ביניהם, באופן...
נועה: ויש כאן גם גווני גוונים של פגאניות. כלומר, יש לנו גם הרמזים יוונים, עם הפאונים ובנות הים, שהן משוררות, שהן סירנות. ויש לנו את המראה של נרקיסוס, אחד החפצים שאותה משיגה הנשמה ומראה את החוכמה, אז יש לנו את ההיבט הזה. אבל יש לנו כמעט גם מיתולוגיות מצריות.
איילת: כן, לא, הוא מצליח להקיף...
נועה: החלוקה הזאת בין הגוף והלב והנשמה, שהיא מאוד שייכת לאזורים האלה, זה...
איילת: מיקס.
נועה: מיקס, אבל סינקרטיזם יפהפה. ויש איזה… אני אוהבת את הרגע שהדייג מדבר אל בת הים הקטנה והמתה בזרועותיו. הוא אומר לה, "האהבה טובה מחוכמה, היא יקרה מאושר וזכה ובהירה מרגליהן המחוללות של בנות האדם. אין בכוח האש לכבותה, והמים לא ישטפוה'. כן, רומז פה לשיר השירים. "קראתי לך עם שחר אך את לא שמעת את קריאותיי, הירח שמע את שמך, ואת לא שמעת בקוראי. מרוע ליבי עזבתיך, ומרוע ליבי הרחקתי נדוד, אך לרגע לא נטשה אותך אהבתי, כי היא מלכה הלוך וגבור, דבר לא גבר עליה, אף על פי ששרכתי דרכיי בדרכים נלוזות, והלכתי בדרכי יושר. עתה במותך אמות עמך". זה פשוט… כל הסיפור הזה הוא סיפור אהבה מדהים.
איילת: עם אישה שאין לה...
נועה: עם אישה שאין לה פלג גוף תחתון.
איילת: כלומר, האלטרנטיבה הלהט"בקית, אולי, של ה…
נועה: יכול להיות, דיברנו על הפרשנות הזו כשדיברנו בזמנו על בתולות ים, ובכלל על מה אומר המיתוס של הבתולה המפתה הזאת, שהיא לא יכולה אלא להיות בתולה, כן?
איילת: כן.
נועה: אבל יש לנו כאן גם גבר שקרוע בין שתי תשוקות מנוגדות וסותרות. כלומר, כי ברגע שהנשמה שלו יוצאת ממנו, בין אם אנחנו מתייחסים אליה בלשון נקבה ובין אם בלשון זכר, הוא קרוע בין בתולת הים ובין הנשמה שלו. זאת אומרת, יש כאן שני כוחות שמנסים למשוך אותו, כל אחד לכיוון אחר.
איילת: זה כוח שמנסה למשוך אותו, אבל הוא לא נמשך. זאת אומרת, יש בו משהו, יש בו התנגדות. יש משהו בדייג הזה, קצת כמו גיבורי אגדה האחרים, שיש בו משהו Plain לחלוטין.
נועה: לא משתנה, כן.
איילת: זאת אומרת, אין לו התפתחות או שינוי, למעט המעידה החד-פעמית הזו שהוא הולך לראות את המארקדת, אין לו עניין. הוא כל הזמן נחוש, הוא כל הזמן רואה נכוחה. כאילו, הוא לא מתפתה לשטן, הוא לא מתפתה לכומר, הוא לא מתפתה לנשמה. לא מתפתה, פשוט לא. וגם אין פה מוסר השכל נוצרי של 'נפרדת מנשמתך בת האלמוות והיי, תראה מה זה'.
נועה: לא, כשהלב שלו נשבר אחרי שהיא מתה, הנשמה יכולה לחזור ולהתאחד איתו, כי הלב שלו נשבר. ושוב, יש כאן את החזרה הזאת אל הלב השבור של הנסיך המאושר, שהוא הדבר היחיד שנשאר ממנו אחרי שמתיכים אותו. לא מצליחים להתיך את הלב שלו, הוא נשאר...
איילת: וזה נשאר בערימת הפסולת, הציפור המתה וה...
נועה: אלוהים לוקח את שני הדברים היקרים ביותר, היקרים ביותר בעולם, שזה הלב והציפור, אז גם כאן הגאולה היא דרך המוות. זאת אומרת, רק אחרי מותו של הדייג ומותה של נשמתו, מותו של ליבו, כלומר, כל שלושת החלקים האלה, השילוש הקדוש הזה שמרכיב את האדם ושאי אפשר להיות אדם בלי אחד החלקים האלה, מתאחד לקראת סופו של הסיפור. וזה מה שמאפשר באמת את הטרנספורמציה למישור גבוה יותר של קיום, אם נקרא לזה ככה.
איילת: אבל אם נלך שנייה רגע לביוגרפיה, אז יש משהו בהקרבה העצמית הזאת למען האהבה שאין לה שם, האהבה האסורה, האהבה שמוקעת על ידי החברה הנוצרית שהוא חי בה, שהוא אומר, כאילו, היה שווה, אבל הקורבן הוא קורבן.
נועה: הקורבן הוא אדיר.
איילת: אי אפשר לוותר… זאת אומרת, החברה לא תוותר עליו. הנורמה, האופן שבו הדברים מתקבלים, בעצם אין ברירה. חייב להיות פה קורבן והקורבן הזה הוא קורבן אדם, כי גם הוא לא הצליח לשרוד את ההוקעה הפומבית וההשפלה והחיים, השנתיים שהוא בילה בכלא בעבודות פרך.
נועה: כן.
איילת: זה המחיר, מחיר כאילו שיצר את החולי, את המוות שלו בסופו של דבר בחוסר כל. זאת הטרגדיה. והאגדה…
נועה: טרגדיה… לא, אין כאן אגדה, ואני חושבת שגם אחד הדברים שהכי צורבים כשקוראים את הטקסטים האלה זה באמת היופי האדיר שלהם. זה טקסט שהוא מארקם כל כך עשיר באסתטיקה שלו. זאת אומרת, הפואטיקה כל כך יפה.
איילת: מאוד אקלקטי גם.
נועה: כן, מאוד אקלקטי, אבל זה לזכותו, זאת אומרת, זה כמו להיכנס לחדר של אספן ולראות את כל שכיות החמדה שלו מוצגות לראווה בחדר. וממה שדיווחו על חדריו של ויילד, זה גם נראה כזה.
איילת: תואם.
נועה: וגם את רואה כאן את ההשפעה של הדקדנס כזרם אמנותי.
איילת: שזה שוב מאוד תואם תיאורים שלמים ב"תמונתו של דוריאן גריי" על האוספים שלו.
נועה: נכון.
איילת: וזה ככה, זה פשוט העושר המטורף הזה, האספנות ההיסטורית, כל שכיית חמדה.
נועה: כמו חדר העבודה של פרויד, כנראה, גם, ולא בכדי. אבל זה יופי מעשה ידי אדם. אני חושבת שזה משהו שיש עליו פה המון-המון דגש. זה סיפור שמלא בחפצי אומנות, שכיות חמדה, כולם מעשי ידי אדם. זה לא למצוא פתאום איזשהו משהו שמופיע באופן אורגני בטבע. וגם כשהוא מתאר בפעם הראשונה את הדייג, הוא אומר: 'עד כי עורקיו הכחילו על זרועותיו כשריגי אמייל על אגרטל נחושת'. כלומר, כל עולם המושגים וההֶרְמֵזִים כאן הוא מלאכותי. יש כאן גם את הדיון הזה בין מה שהוא טבעי למה שהוא מעשה ידי אדם, המלאכותי והאורגני, שמאוד נוכח כאן.
איילת: אנחנו נאלץ לסיים, אבל יש לנו עוד פרק.
נועה: נכון, תודה לאל.
איילת: כן. (נועה צוחקת) אז החזיקו מעמד, אנחנו ננסה להחזיק מעמד. תודה לדניאל שבתאי, תודה לנועה מנהיים.
נועה: תודה לאיילת טריאסט.
איילת: ואנחנו האחיות גרים, נתראה בפרק הבא ובשלל יישומוני ההסכתים. ביי ביי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments