top of page

האחיות גרים - אדגר אלן פו

פרק מאה שבעים ושבעה ובו נתמודד עין בעין עם האימה שאין לה שם.

 

[מנגינת פתיח קסומה, שובבית ומעט אפלה]

קריין: האחיות גרים - נועה מנהיים ואיילת טריאסט יוצאות לתרבות רעה. פרק מאה שבעים ושבעה ובו נתמודד עין בעין עם האימה שאין לה שם.

איילת: "זה היה לפנים ולפני שנים, / במלכות על ים ערפּלי. / שם דרה ילדה - שמה לא תדע / קראתי לה אַנַּבֶּל-לִי. / משא לב אחר מלבד אהבה / לא היה גם לה וגם לי. / ילד הייתי, והיא ילדה / במלכות על ים ערפלי. / אך ידענו אהוב מכל אוהבים / אני ואַנַּבֶּל-לִי. / וראונו שָׂרָפֵי המרום בקנאה, / וזעום זעמו לה ולי. / זו הסיבה, שהיה מעשה / במלכות על ים ערפילי - / רוח יצא מעבים, וצינן / והמית את אַנַּבֶּל-לִי / ובאו הוריה, אחים, קרובים / מבני אצילי גלילי / ונשאוהָ ממני לקבר אפל / במלכות על ים ערפלי. / אין כאֹשרנו בנווה שׂרפים / לכן זעמו לה ולי. / היא הסיבה (זה ידוע לכל במלכות על ים ערפלי) / שרוח בלילה יצא מעבים / והמית את אַנַּבֶּל-לִי. / אך ידעתי אהוב מכולם, מכולם / שרבו שנותם מגילי / ורבה חוכמתם משכלי / ואין שָׂרָף או שטן בעולם, / ואין סער בים ערפלי, / שיקרע או יגרע את הקו של זהב / ביני ובין אַנַּבֶּל-לִי. / וירח מרום לי לוחש בחלום / שירי זוהר על אַנַּבֶּל-לִי / לי רומז כל כוכב בקרניו - עיניו / כעיניה של אַנַּבֶּל-לִי / אך בליל אפלה - עמדי היא כולה, / ואנוח על יד יונתי הכלה / בביתנו שלה ושלי / הוא הקבר על ים ערפלי." שנדבר?

נועה: הוא עולץ, זה עולץ.

איילת: עולץ, כן.

נועה: כן.

איילת: ללא ספק המילה שחיפשתי. אבל את הבטחת לי שאת תעשי לי אקו.

נועה: אנחנו החלטנו ברגע האחרון, אני מזכירה לך, לחסוך את זה מהמאזינות והמאזינים שלנו, שעוברים ימים קשים דיים מכדי לשאת את זה שאני אהדהד לי… לי… בסוף כל שורה.

איילת: אני חושבת שזה מה שהיה מנחם אותם, אבל כל אחת ומה שעוזר לה בשעה הקשה הזו. "אַנַּבֶּל-לִי", אדגר אלן פו.

נועה: תרגום זאב ז'בוטינסקי. 

איילת: איזה תרגומים ז'בוטינסקי… נתן, יצר ל… לא, הוא יצר אותם מחדש. 

נועה: כן. 

איילת: כולל את העברית תוך כדי.

נועה: נכון, נכון.

איילת: כן. "אֵין־דּוֹר… דּוֹר… דּוֹר" 

נועה: עוד נגיע לזה. בהחלט.

איילת: אנחנו מדברות על אדם שלא קל לדבר עליו… זאת אומרת, קודר לדבר עליו. 

נועה: קודר, אבל מאחר ואנחנו האחיות גרים, קודר הוא משלח ידינו.

איילת: זה גם נכון. גם זו דרך להסתכל על זה. ויש אולי משהו בלדבר על אימה דווקא כשהיא נוקשת על דלתינו, כמו שיקרה עוד במגוון סיפורים שנדבר עליהם, שאולי עושה משהו לנפש. אני לא יודעת - זה עוזר? זה מקשה? אולי גם על זה נדבר היום כי אנחנו גם מחפשות את דרכינו.

נועה: ננסה, אני חושבת שיהיה מעניין לשמוע מה יחשבו המאזינות והמאזינים שלנו על הפרקים האלה.

איילת: הבחירה לא הייתה קלה.

נועה: לא. אנו התלבטנו.

איילת: אני למעשה הצבתי רגל ב-דּוֹר…דּוֹר [צוחקת] כדי קצת להרחיק. אמרתי לך חכי, תני לי רק עוד רגע, עוד שנייה, עד שנצליח לדבר על אדגר. 

נועה: ואת מרגישה שאת מוכנה לזה עכשיו?

איילת: אני… מרגישה שעיבדתי את זה ביני לבין עצמי יותר. 

נועה: אוקיי. 

איילת: ושכאילו החלטתי ש-אוקיי, להתמודד עם זה זה גם חלק מהעניין.

נועה: אני חושבת גם שיכול להיות שאנחנו עושות כאן משהו…

איילת: בילד-אפ?

נועה: בילד-אפ יותר מדי, יותר מדי גדול.

איילת: זה הבילד-אפ שלנו, יוּ נוֹאוֹ.

נועה: אז, כן.

איילת: אז אנחנו הולכות לדבר על אחד הסופרים, המשוררים, ההוגים הגדולים בהיסטוריה של הספרות האמריקאית.

נועה: אפשר בהחלט להכתיר אותו ככזה.

איילת: ואף יותר מהאמריקאית. זאת אומרת, הוא אמריקני אבל ההשפעה שלו היא חוצת ימים.

נועה: חוצת ימים, וגם ההשפעה עליו חצתה ימים. כלומר, במובן הזה פו הוא… נולד ומתחיל לפעול ברגע מאוד מכונן מבחינת הספרות האמריקנית כי הוא צריך או מעוניין להיות חלק מאליטה ספרותית חדשה. הם צריכים לכונן בעצם את הקול האמריקני כשהוא מבודד, עד כמה שניתן, מהפרעות או מהשפעות שבאות מעבר לים.

איילת: אבל האמת שהוא מצליח להסוות את עצמו די יפה כאירופאי. כלומר, הכתיבה שלו…

נועה: האירופיים מקבלים אותו כאחד משלהם 

איילת: כן! 

נועה: בייחוד 

שתיהן: הצרפתים.

נועה: שאוהבים אותו מאוד.

איילת: שזה לא הולך ברגל.

נועה: לא, לא.

איילת: להתקבל בצרפת? בואי.

נועה: זה בגלל שהוא היה… את יודעת.

איילת: לא אנגלי.

נועה: לא אנגלי.

איילת: או גרמני.

נועה: בואי נגיד את זה, בואי נגיד את זה בפשטות - הוא היה לא אנגלי. אבל אם דיברנו בפרקים האחרונים שלנו על מארק טווין, אז גם טווין, כמו פו, הם חלק מהפרויקט האמריקני הגדול הזה של לברוא את הקול החדש שלהם. אבל הוא כן פועל לחלוטין תחת השפעות אירופאיות, הוא כותב ספרות גותית במסורת שנכתבת באותו זמן מעבר לים. אז נכון שיש גותיקה אמריקנית שיש לה את המאפיינים שלה, אבל הוא כן לחלוטין שואב ביד רחבה מהמקורות שזמינים לו.

איילת: לוקח את מה שעובד ומייצר… 

נועה: כן. 

איילת: הרבה יזמות.

נועה: אני לא זוכרת עכשיו כבר איזה מהסיפורים… באחד הסיפורים המאוד גותיים שלו, הטירה החרבה שאליה מגיע הגיבור שלו, נמצאת באנגליה. זאת אומרת, הבריטים מרחיקים עדות - רדקליף ואחרים שכתבו את הספרות הגותית שלהם - מרחיקים עדות לאפנינים ואיטליה ולכל מיני מקומות כאלה אקזוטים, ומבחינתו האקזוטיקה זה בריטניה.

איילת: אם כבר טירה אפלה… כן.

נועה: אבל הוא היה, הוא היה שם. הוא ידע איך נראית אנגליה. נסע לשמה בלוויית בני הזוג שאימצו אותו אחרי ש…

איילת: ה'אלן' באדגר אלן פו.

נועה: כן, האלנים. שלקחו אותו איתם, הסתובבו לא מעט בעולם ולקחו אותו איתם גם לבריטניה. אבל תחילתו של הסיפור הזה, אם אנחנו מנסות לעמוד על שורשי הטרגדיה שנחה בנשמתו של אדגר הצעיר, היא מאוד מוקדמת. כלומר, הוא איבד את אמא שלו בגיל צעיר.

איילת: גיל שנתיים בערך.

נועה: כן, היא הייתה שחקנית יפהפייה 

איילת: מהוללת. 

נועה: ומוכשרת מאוד מגיל מאוד צעיר, ואביו האלכוהוליסט - שגם הוא היה חלק מאותה 

איילת: להקה. 

נועה: להקת שחקנים - עזב אותה עם שני בנים ובת ברחמה, והיא מתה זמן קצר לאחר מכן, אחרי ש… כאמור, שנתיים אחרי שאדגר נולד, משחפת. ואז הילדים מופרדים אלה מאלה, עוברים לבתי קרובים, לבתי אומנה…

איילת: הנרי עובר לדודה שלהם.

נועה: כן, לדודה. ואדגר מוצא את עצמו אצל בני הזוג אלן. הוא מאוד מתקרב לאם המאמצת שלו.

איילת: פרנסיס.

נועה: כן, אבל בינו ובין מר אלן אף פעם לא הייתה כנראה קרבה גדולה מדי וככל שאדגר מתבגר ומתפרע - מהמר, שותה, מבזבז את כספו, לא מתמיד בלימודיו - אז הקשר בינו ובין מר אלן באמת הולך ומתערער עד שהוא ניתק לחלוטין. 

איילת: כן. 

נועה: וההתנתקות של הקשר הזה בעצם מובילה את אדגר אל זרועותיה של אַנַּבֶּל-לִי, או האַנַּבֶּל-לִי האמיתית.

איילת: הייתי ילד והיא הייתה בעיקר ילדה.

נועה: והיא הייתה הרבה יותר ילדה. הוא מגיע לדודה, אותה דודה שאימצה את אחיו הנרי ופוגש שם לראשונה את הבת שלה.

איילת: עכשיו, בת כמה הייתה הבת הזאת? אתם שואלים את עצמכם.

נועה: בפעם הראשונה שהם נפגשו.

איילת: שבע.

נועה: כן.

איילת: לחיי הבַּהַט, מצח הבהט.

נועה: כולה הייתה…

איילת: בהט.

נועה: מגולפת מבהט. כנראה הייתה ילדה מאוד-מאוד יפה.

איילת: היא הייתה בת שבע.

נועה: היא הייתה בת שבע. ובאמת לא… זאת אומרת, הוא לא הסתכל עליה ככה. איילת, בואי לא נכפיש אותו יותר מכפי שראוי לו.

איילת: לא, לא. אני רק אומר שהם התחתנו כשהיא הייתה בת שלוש-עשרה.

נועה: נכון, נכון, היא הייתה צעירה מאוד.

שתיהן: גם אמא שלו…

איילת: התחתנה כשהיא הייתה בת חמש-עשרה לראשונה, ואת אבא שלו הכירה בגיל… התחתנה איתו בגיל שמונה-עשרה. זאת אומרת, היא כבר הייתה אלמנה בגיל שמונה-עשרה.

נועה: גם אמא של אדגר נישאה בגיל מאוד צעיר, זה לא היה כל כך חריג באותם ימים.

איילת: גם לא להתחתן עם דודניתך הראשונה.

נועה: גם לא להתחתן עם דודניתך הראשונה… וגם לא להתחתן בגיל כל כך צעיר. הוא היה בן עשרים ושבע כשהם נישאים. בתעודת הנישואין אבל הם רושמים את גילה כמאוחר יותר - כלומר, עדיין יש שמה איזה…

איילת: כי שלוש-עשרה זה בכל זאת מאוד מוקדם.

נועה: נכון, ולכן יש לא מעט חוקרים שמאמינים ש… בטח בשלב הראשוני הזה של יחסיהם, לא התקיימו ביניהם יחסי אישות, מה שנקרא בלשון נקייה. ולכן, בשיר… במקור של השיר באנגלית: "She was a maid". כלומר, היא… אַנַּבֶּל-לִי מתוארת כבתולה.

איילת: כן, אבל זה גם עלמה צעירה. זאת אומרת, 

נועה: נכון, אבל…

איילת: זה לא מפורש באותו אופן.

נועה: יש לזה לא מעט רגליים לעמוד על הכַּן הזה, שבשנים הראשונות לחייהם אולי לא היו ביניהם יחסי אישות. אבל סביר להניח שאחר כך כן, הם היו נשואים לא מעט שנים.

איילת: והפרשנות הפסיכואנליטית של הקשר הזה היא, מן הסתם, קושרת בין היופי של האם המתה, מותה משחפת, והעובדה - אם נקדים את המאוחר - 

שתיהן: שגם… 

איילת: אשתו… 

שתיהן: וירג'יניה.

איילת: הייתה כבר, כנראה, באיזושהי… זאת אומרת, נדבקה כבר בשחפת. היא מתה מזה בסופו של דבר. זה לקח שנים של גסיסה שהשפיעו מאוד - ואולי על זה בעיקר נדבר בפרק הזה, הראשון מבין השלושה שנדבר בהם על אדגר אלן פו. אז אין ספק שזה מעצב את… כמעט את כל הכתיבה שלו על נשים, שבעצם הקשר שלהם - בין יופיין לבין מותן - הוא ממש מפורש. זאת אומרת, יש לו, אני חושבת, ציטוט שממש אומר את זה.

נועה: כן, הוא כתב שמותה של אישה יפה הוא הנושא הפואטי ביותר בעולם. כלומר, מ… באמת תחילת הכתיבה שלו, שהייתה מאוד-מאוד מושפעת מהמשוררים הרומנטיים - שהוזכרו כאן כבר בפרקים הקודמים, כמו ביירון ושלי, וכמו קיטס - אז הוא עוסק בתמות דומות, אבל הנושא המאוד דומיננטי הזה, של הקשר בין הארוס והתנטוס, עולה כבר בשירה הכי-הכי-הכי מוקדמת שלו. ומארי בונפרטה, התלמידה של פרויד, פסיכואנליטיקאית בזכות עצמה, שכותבת עליו פסיכוגרפיה - נקרא לזה ככה - ניתוח של חייו מבעד לעדשת האנליזה, מתייחסת הרבה לסוגייה הזו של מותה של אמו. יש גם משהו נורא דומה במוות שלהן. כלומר, אמא שלו מתה, לפחות לפי האגדה, בעודה שרה לו שיר ערש. [איילת נאנחת] פו לא יכול היה להמציא את זה. והם מגלים על מחלתה של וירג'יניה באיזשהו ערב נעים שבו היא יושבת בבית ופורטת על פסנתר להנאתו של אדגר ואז מקיאה דם.

איילת: יש משהו על העניין של השחפת שאני נורא זוכרת את זה מהתיאורים של רוּבִּי גיליס ב… אצל אַן שֶרְלִי.

נועה: כן, הן נורא יפות.

איילת: הן נורא יפות.

נועה: כן, הן חיוורות מאוד, 

איילת: המחלה… 

נועה: גם העיניים בורקות בקדחת כזאת.

איילת: והאודם על הלחיים. זאת אומרת, זה ממש מייצר איזשהו אימג' של יופי מסוג מסוים.

נועה: נכון - ערטילאי, על-טבעי, ערפּלי, אם נרצה, איזו רגל אחת בקבר כזאתי שמעניקה לדמויות האלה איזו לוויית יופי שלא מעל מעֲדין… וההנחה היא שהנרי, אחיו של אדגר, שמת גם הוא משחפת וסיבוכים של אלכוהוליזם כי הוא ירש גם מאבא וגם מאמא, מת כשהוא היה אצל הדודה בבית, ומי שטיפלה בו הייתה וירג'יניה וכנראה שאז…

איילת: ככה היא נדבקה.

נועה: היא נדבקה, ושחפת יכולה לדגור בגוף הרבה שנים לפני שהיא מתבטאת במחלה פעילה.

איילת: זהו, אנחנו… אני כאילו רוצה להדגיש באיזשהו אופן באיזה רגע בהיסטוריה אנחנו חיים, שיש כאן סוג מסוים של מחלות, גם שחפת ולהבדיל סיפיליס… 

שתיהן: עגבת.

איילת: שזה מין מחלות כאלה של אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, זאת אומרת מחלות שהן גם תורשתיות, גם מדבקות, גם יש להן איזה… מין קינון בגוף שכל הזמן כאילו מחכה לפרוץ והוא סוג של פצצה מתקתקת כזו. והמוות נוכח כל הזמן.

נועה: נכון, והן כולן אכן מחלות שהופכות להיות מטאפוריות מאוד. הרעל הזה, החתרני, שמקנן ומחכה לרגע שהוא יתפרץ או יתקוף, או החיים שפורחים בשיאם אבל…

איילת: נקטפים. הורד שנקטף. 

נועה: כן, וההרס אבל כבר אורב שם מתחת לפני השטח. ולפי מארי בונפרטה, הסיבה, או אחת הסיבות, שבגללן אדגר כל-כך כל-כך נמשך לוירג'יניה היא שבאיזושהי דרך לא מודעת הוא כבר יודע שהיא חולה. למרות שאף אחד אחר לא יודע. זאת אומרת, שיש לו איזו מין תחושה שחייה לא עומדים להיות ארוכים וזה חלק…

איילת: ממוקד המשיכה... 

נועה: ממה שמושך אותו אליה. עכשיו…

איילת: לא, זה גם… בגלל זה אני מדברת על היופי. כי הוא אחוז… הוא כאילו מוקסם ומוטרף מסוג היופי הזה - היופי שבמוות. כל תיאורי הנשים שלו במגוון סיפורים שאנחנו ככה… הם רובם סיפורי אימה בסופו של דבר, כל הזמן עוסקים בגסיסה של האישה. זאת אומרת, זה ממש מה שמלווה גם ברמה הביוגרפית וגם ברמת הסיפור, והוא חזק כל כך, והקשר הזה בין היופי הבלתי נתפס, השמיימי, לבין השמיימיות של הגוף שעוזב אותך…

נועה: תמיד המלאכיות ב… מלאכיות בהכנה, כאילו בהתלמדות.

איילת: כן, וגם מה קורה אחר כך. זאת אומרת, איפה הן - וזה המישור של האימה שנדבר עליו עוד בהרחבה בפרק הבא, אבל בהקשר של הנשים - איפה לנשים האלה, גם לנשים המתות יש אחיזה בחיים, איך הן ממשיכות לנהל את החיים, לנהל את הגבר שנשאר מאחור, לרדוף אותו. יש סיפור אחד - "מוֹרֶלָה" - שהאם מתה ומתגשמת מחדש בבת, וזה מין רמזים כאלה לגילוי עריות, זה לא מופיע בצורה מפורשת אבל זה ממש ה… אפרופו הילדה - האם והבת, האם והנערה.

נועה: ויש גם הרבה קשר, כנראה, בין וירג'יניה ובין אחותו של פו שחושבים שהיא הייתה touched, כמו שקראו לזה אז באנגלית. כלומר, היא הייתה לא בסדר, כמו שאנחנו היינו אומרים. סבלה מאיזשהו עיכוב התפתחותי, אולי הייתה על הספקטרום. היא נשארה כל הזמן ילדה. וגם זה חלק מהעניין. זאת אומרת, הן תמיד רעיות-ילדות כאלה שלא מתבגרות. מיעוטן מביאות צאצאים לעולם גם. אלה לא אהבות פוריות אלא אהבות עקרות שתמיד הדרך שמנציחה אותן היא דרך המוות. אז במקרה של מוֹרֶלָה היא באמת חריגה כי יש שם ילדה, 

איילת: נכון. 

נועה: אבל הילדה היא גם היא, כלומר…

איילת: לגמרי, לא, יש שם כל הזמן - וזה יתקשר לעוד מוטיב שנדבר עליו הרבה, איזשהו סוג של מוטיב של כפילות, של גלגולים וכפילויות.

נועה: הדופלגנגר, שחוזר ועולה בהרבה מהיצירות שלו.

איילת: בסיפור אחר יש פשוט ממש מין חילוף, זאת אומרת, יש אישה ראשונה ואז האישה השנייה בעצם הופכת במותה לאישה הראשונה. זאת אומרת, כל הזמן יש משהו שהוא חצי גובל בעל-טבעי, אבל הוא משחק כל הזמן טריקים - tricks on the mind - כאילו… זה גם אלמנט נוסף של - איפה השיגעון או האובססיה לאישה.

נועה: אני, אגב, לא רוצה שאנחנו נוציא פה את פו… קדוש מדי במסירות שלו לוירג'יניה, כי מצד אחד הוא באמת היה מאוד-מאוד מסור לה, מצד שני כנראה היו לו מערכות יחסים עם נשים אחרות גם תוך כדי שנות גסיסתה וגם אחר כך.

איילת: את כל נפשו הוא יכול היה כך להקדיש.

נועה: כן, אחת החביבות עליי היא משוררת ספריטואליסטית שנהגה ללבוש רק שחורים ולענוד תליון בצורת ארון מתים לצווארה. שזה פשוט כל כך… מין נערת אימו-גותית כזאתי, וונסדיי אדמס, אבל היא הייתה מבוגרת מפו בכמה וכמה שנים, אז אולי מורטישיה. יכול להיות שזו מורטישיה אדמס שלו. אז הוא כן היה גבר עם ליבידו כנראה משמעותי, אבל בשנים האלה שוירג'יניה גוססת הוא מקדיש אותו לכתיבה שלו, ומשכפל את הדמות שלה ובעצם הורג אותה שוב ושוב ושוב ושוב ביצירה. שזה גם באמת מה שקרה בחיים.

איילת: זאת החוויה של מה שקרה שם.

נועה: אני מצטטת ממכתב שהוא כתב לחבר שלו על התהליך הזה שלקח באמת שש שנים. הוא כתב שהוא אהב אותה: "אהבה כמותה לא אהב גבר מעולם, וכשהיא חלתה בפעם הראשונה כל תקווה אבדה לחייה," הוא אומר, "נפרדתי ממנה לעולמים והתייסרתי בכל ייסורי מותה." אבל היא לא מתה. "היא התאוששה במידה חלקית," הוא אומר, "ושבה אליי התקווה.  בתום אותה שנה עברתי בדיוק אותם שלבים ושוב כעבור שנה ושוב, שוב, שוב, ושוב בפרקי זמן משתנים. בכל פעם חשתי את ייסורי מותה ובכל התקדמות של המחלה אהבתי אותה אהבה עזה יותר ודבקתי בחייה בעקשנות נואשת עוד יותר. איבדתי את שפיותי, מצב שלווה בפרקי זמן ארוכים של שפיות מחרידה." וזה תיאור של כל כך הרבה מהטקסטים שלו שזה מדהים.

איילת: כל כך הרבה, כולל גם החוויה של התחייה…

נועה: זאת בדיוק המטוטלת הזאת.

איילת: גם של התחייה מחדש, כי זה בדיוק זה - אתה כל הזמן כאילו חי עם המוות, מנהל איתו איזה סוג של מאבק, נכנע ומנצח.

נועה: שלא לומר מערכת יחסים ושלא לומר מערכת אהבה גם. זאת אומרת, האהבה היא במוות.

איילת: וגם בואי נדבר על זה שלחיות עם מישהי שגוססת שם אותה על איזה כַּן של שלמות. אפרופו התיאור הזה גם של היופי השמיימי, גם של הזה… היא לא אדם אמיתי, היא אידיליה, היא אידאה. היא לא משהו שאפשר… שהוא בשר ודם. נועה: וגם לא אדם שאתה יכול לגעת בו בלי שיתפרק. 

איילת: נכון. 

נועה: כלומר, הוא לא יכול היה, גם אם בשלב הזה כבר הייתה מספיק בוגרת והם היו מעוניינים לממש את הפן הפיזי של האהבה שלהם, זה כבר לא היה אפשרי כי היא הייתה כל כך כל כך חולה. עכשיו, אני אוסיף על זה עוד נדבך וזה שלא רק שהיא הייתה חולה, הם שניהם היו מזי רעב, כלומר הם היו עניים מאוד. פו מחליט בשלב מאוד מוקדם של חייו - והוא אחד האנשים הראשונים שמקבל את ההחלטה הזו באופן מודע - שהוא עומד להתפרנס מכתיבה.

איילת: אני חושבת שהזכרנו את זה בפרק על מארק טווין - שלהבדיל מטווין, הוא לא הצליח להתפרנס מהכתיבה שלו.

נועה: לא, הוא לא הצליח להתפרנס מהכתיבה שלו. הספר המצליח ביותר שהוא כתב הוא ספר לקונכולוג המתחיל. פנו אליו וביקשו ממנו לכתוב ספר על קונכיות, מדריך לקונכיות, והוא כתב אותו. הוא כנראה עשה עבודה מצוינת - הספר מאוד מקובל ועד היום מתייחסים אליו בחקר הקונכיות… [איילת צוחקת] אל תגחכי, איילת, אל תגחכי.

איילת: לא, אני באמת… זה שווה ערך רק לשיחה שלנו על מעתק ההגאים 

שתיהן: של האחים גרים. 

איילת: כן.

נועה: אבל… לא יודעת, אני מוצאת גם בזה איזה… נימה מטאפורית לעסוק בשרידים האלה של יצורים חיים. אז הוא באמת נאבק כלכלית. הוא נאלץ ללוות כסף מחברים, ראו אותו ממש על גבול המקבץ נדבות…

איילת: נאמר רק שמשפחת אלן שאימצה אותו בעצם… האב נישל אותו לחלוטין 

שתיהן: אחרי שמותה של פרנסיס, 

איילת: האם המאמצת, שגם היא…

נועה: משחפת.

איילת: מתה משחפת.

נועה: כל הדמויות הנשיות האלה… בכל פעם שהוא התאהב במישהי, הרגיש שהנה הוא הגיע למנוחה ולנחלה - היא נלקחת ממנו.

איילת: או דמות אֵם… כאילו, בין אם זו דמות אֵם ובין אם דמות האהובה.

נועה: בהנחה שהייתה מבחינתו איזושהי הבדלה בין הדמויות האלה, ו"מוֹרֶלָה" היא דוגמה לסיפור שמוכיח שלא הייתה כל כך הרבה. אז אני חושבת שהתחושה הזו של ה… ולא סתם הזכרתי לפני-כן מטוטלת, כן? כמו ב"הבור והמטוטלת" שזה סיפור שבטח נתייחס אליו… אבל הייתה איזה טלטלה אדירה בחיים שלו בין ייאוש ותקווה ובין החיים והמוות שגם משמשת כמנוע - איזה פֶּרְפֶּטוּם מוֹבִּילֶה כזה - של היצירה שלו, של הכתיבה שלו. השנים האלה שבהן גוססת וירג'יניה הן השנים הפוריות ביותר מבחינת תפוקה של פו. הוא כותב המון בתקופה הזו - הוא מתחיל לכתוב את "העורב", הוא כותב את "נפילת בית אשר", "הלב המסגיר", את "הרציחות ברחוב מורג"... כל מיני סיפורים שנתייחס אליהם יותר בהעמקה אחר כך, אבל זה באמת תקופה מאוד-מאוד פורה. עכשיו, חלק מזה כי הוא רוצה להרוויח כסף, אבל חלק מזה זה כי הוא, אני חושבת, לא יכול לשבת בבית ולראות אותה מתה לו מול העיניים. כלומר, יש שמה גם איזה ניסיון להתחמק, לברוח מהמוות אל עולם שבו הוא קובע את החוקים והוא שולט.

איילת: כן, זהו, הוא עוסק באותם חומרים, אבל דרך העט שלו.

נועה: הוא לא מצליח להתחמק מהחומרים האלה. ואכן בשנת 1847 היא מתה והוא כותב לאותו ידיד: "כמעט איבדתי כל תקווה למציאת מרפא בטרם מצאתי אותו בדמות מותה של אשתי. התנודות האיומות והבלתי פוסקות בין תקווה לייאוש הן אלה שלא יכולתי לשאת עוד ללא אובדן גמור של הכרתי. במות מה שהיו חיי, אם כך, זכיתי בקיום חדש. אבל אֵלִי, איזה קיום עגום הוא זה."

איילת: ונדמה לי ששנתיים אחר כך הוא מוצא את מותו שלו…?

נועה: כן. עכשיו שוב - קורים עוד כל מיני דברים - הוא מתאחד, למשל, עם אהובת נעוריו ומתארס איתה שוב. כלומר, אנחנו… זו לא דמות אולי שעולה מתוך הטקסטים שלו, של המשורר שיושב ובוכה על קברה של אשתו וממאן להילחם.

איילת: לא, אני חושבת שגם זה המורכבות דווקא - שבכל הסיפורים כמעט על הנשים המתות 

נועה: יש עוד נישואין, 

איילת: לבעל יש לו נישואים שניים. 

נועה: נכון. 

איילת: או לפחות חיפוש אַחַר… כמעט תמיד מופיעה האישה השנייה.

נועה: הוא מחפש תחליף והתחליף מתברר כשכפול או כקורבן או כהשתקפות או…

איילת: כמושא לשנאה עתידית. כלומר, הוא עובר איזשהו תהליך עם התחליף וזה שוב מהדהד את הדאבל הזה, הקיומים הכפולים האלה שאנחנו כל הזמן נתקל בהם של ארוס ותנטוס, של חיוב ושלילה. אז זה כן קיים, זה קיים גם…

נועה: לחלוטין.

איילת: זה משתקף גם בכתיבה, רק ברמה של היחס לזה זה באמת מקבל איזה סוג של יחס מאוד אפל, מאוד… כאילו sinister, כזה מין…

נועה: כן, שיש שמה איזה משהו אורב ומרושע ועל-טבעי.

איילת: מעניין שאת אומרת עורב.

נועה: מממ… [מחקה קול עורב]. אבל אם הזכרנו באמת את הפואמה הזאתי, ה-פואמה שלו, כן? השיר הזה פתח לפניו דלתות שעד אז היו סגורות לחלוטין. הוא הפך…

איילת: ועדיין הוא הרוויח לדעתי איזה תשעה דולר בסך הכול או משהו כזה.

נועה: הוא היה מסתובב בטרקלינים ומקריא את השיר וגם היה משהו מאוד מרשים בפיזיות שלו, לווא דווקא נאה, אבל המצח הגבוה…

איילת: איך לומר… אני ראיתי השוואה בינו לבין דובי גל - לא החמיא.

נועה: [צוחקת] אוי ואבוי. אני לא יודעת מה לומר על זה.

איילת: זה דברים שקוראים בפייסבוק.

נועה: אבל היו לו עיניים כאלה כהות וחודרות מאוד ומצח גבוה, כלומר היה משהו מרשים ועגמומי בדמות שלו והוא באמת הופך להיות מין כמעט קופיף טרקלינים כזה.

איילת: הוא היה פרפורמר, כמו אמא שלו.

נועה: כן. הוא עובר בין סלונים ומקריא את "העורב". ומצד אחד, זה באמת זיכה אותו בהרבה מאוד שבחים והכרה - לא הביא לו שום כסף - אבל גם היצירה הזו יש בה דמות שנורא רוצה לשכוח וכל הזמן מזכירה לעצמה. כלומר, שוב השניות הזאתי בין הרצון שזה ייפסק כבר, שזה ייגמר, שזה ייעלם 

איילת: Nevermore, 

נועה: שאני אוכל להניח את זה מאחוריי, אך עד אֵין־דּוֹר הדימויים האלה לא יפסיקו לרדוף אותו - האימה הזאתי לא תפסיק לקנן בקרבו. אז המתח הזה נוכח שם באמת כל הזמן.

איילת: טוב, אולי על תעלומת מותו שלו נדבר בפרקי הבלש.

נועה: נרחיב, בהחלט.

איילת: כי יש על מה לדבר גם לגבי הסוף של אדגר אלן פו.

נועה: כן.

איילת: אז זה היה הפרק הראשון שלנו על ארוס ותנטוס, ואנחנו נמשיך עם אדגר…

נועה: אנחנו נהיה פה.

איילת : אנחנו נהיה פה… [צוחקת]

נועה: גם בשבוע הבא. הייתי חייבת.

איילת: תודה לך, זה…

נועה: אבל עכשיו אני מרגישה יותר טוב, עכשיו אחרי שהוצאתי את זה.

איילת: יופי, הוצאת את זה. השתחררת. כן. נועה מנהיים.

נועה: איילת טריאסט.

איילת: תודה רבה לך. 

נועה: תודה.

איילת: ליאור רונן היה איתנו גם, ותודה לו. ואנחנו נתראה כאן, בשלל יישומוניי ההסכתים, כי כרגע אנחנו פחות באוויר, בגלי צה"ל, ויותר…

נועה: פחות חיות. אנחנו הנשים שבקיר.

איילת: אכן, זה הסיום הראוי לפרק הזה. אז עד הפעם הבאה, ביי… ביי… ביי [דועך].

[מנגינת סיום]

9 views0 comments

Comments


bottom of page