האחיות גרים - מגבעת המכשף

פרק מאה שבעים ושלושה ובו יאיים כח בלתי מובן על שלום היצורים הקטנים

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/11/2023.

[מנגינת פתיחה - קריין כריזמטי עם קול נעים על רקע מנגינה קסומה, שובבית עם נגיעה של אפלה אגדתית]

קריין: האחיות גרים: נועה מנהיים ואיילת טריאסט יוצאות לתרבות רעה [הדגשת המילה "רעה"]

פרק 173 ובו יאיים כח בלתי מובן על שלום היצורים הקטנים.

איילת: [מקריאה]

"בוקר אביבי אחד בשעה ארבע התעופפה קוקיה ראשונה בעמק מומין. היא התיישבה על הגג הכחול של בית מומין וקראה שמונה פעמים, אמנם בקול צרוד במקצת כי האביב עדין היה רק בתחילתו, אחר כך המשיכה במעופה מזרחה. מומין-טרול התעורר ושכב זמן רב והביט בתקרה, בלי להבין איפה הוא. הוא ישן מאה לילות ומאה ימים. והחלומות הוסיפו להתגודד סביבו ובקשו למשוך אותו בחזרה לתוך השינה. אבל כשהתהפך כדי למצוא לו תנוחה חדשה ונעימה הבחין במשהו שעורר אותו לגמרי. המיטה של סנופקין היתה ריקה. מומין-טרול התיישב במיטתו. כן. גם הכובע של סנופקין נעלם. אני לא מאמין! אמר מומין-טרול. הוא טופף ברכות אל החלון הפתוח והציץ החוצה." בואי נרד בסולם החבלים, כי…"

נועה: בסולם החבלים… כי סנופקין מחכה לנו.

איילת: בדיוק.

נועה: האביב הגיע.

איילת: והרפתקאות חדשות נמצאות. שלום נועה מנהיים.

נועה: שלום איילת טריאסט.

איילת: אנחנו האחיות גרים בגלי צה"ל, ובשלל יישומוני ההסכתים. ואנחנו אתכם, וטובה ינסון. ומומינים, לרוב.

נועה: כל המומינים שבעולם.

איילת: ואולי אנחנו חייבים להגיד לכם שהמומינים תורגמו ל-44 שפות ונמכרו במיליוני עותקים וכנראה שרובכם אולי זכיתם לראות את סדרת האנימה ה… [קולות פקפוק] שהיתה יום יום בחופש הגדול מתי שהוא איפשהו.

נועה: בואי לא נחשוף את גילנו.

איילת: כן.

נועה: אבל כן, ינסון התחילה לצייר ב-1954 רצועת קומיקס יומית שהתפרסמה בעיתונים ברחבי העולם במשך 21 שנה. זה המון המון זמן.

איילת: כן, זה היה כבר אחרי שהיא, שהמומינים התפרסמו. הספרים יצאו מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, ב-45' כבר.

נועה: כן כפי שאמרנו, יש היום פארק שעשועים בשם עולם המומינים ומוזיאון מיוחד שמוקדש להם

איילת: כן והיא בנתה בית מומינים.

נועה: נכון בית מומינים.

איילת: היא ממש בנתה את זה עם טוטיקי [צוחקת], טוליקי.

נועה: ב-2010 העריכו את המכירות של מוצרים תלויי מומין ביותר מ-550 מיליון דולר לשנה. זה אחד הפרנצ'ייזים הכי הכי יקרים, הכי שווים.

איילת: שלא נמכר לדיסני!!!

נועה: שלא נמכר לדיסני, ולמרות זאת נהפך להצלחה בינלאומית.

איילת: אבל אני רוצה שתריצו במוחכם מה היה קורה לו דיסני היו עושים… מה היה קורה? את אמרת בצדק זה היה הופך ל…

נועה: כמו פו הדב, זה פשוט היה מעוקר מכל החתרנות שלו.

איילת: אולי היום זה… יתאים לכל ה… לא!

נועה: לא אנחנו לא רוצים שדיסני ישימו את ידיהם על… הסירו את ידיכם מסנופקין שלנו!

איילת: המטונפות.

נועה: הוא לא אוהב שכולאים אותו, וגם אני חושבת שחלק מהקסם והמורכבות של הדמות שלה עצמה זה שלמרות ההצלחה הפנומנלית שאנחנו פרשנו פה ולמרות הכסף שבא איתה והתהילה הבינלאומית, באיזה שהוא שלב טובה ינסון מחליטה שזהו, ומספיק לה. אבל ממש. היא מעבירה את הזכויות לאחיה. הוא מטפל ברצועת הקומיקס, כן, ובחברה שהם הקימו, והיא עוברת לעסוק בדברים אחרים. עכשיו, היא גם הייתה ממש חד משמעית לגבי זה. אני לא רוצה לפגוע ברגשותיו של איש, אני קצת נעלבתי כשקראתי את המשפט הזה, אבל היא כתבה ביומן שלה: "המומין הארורים הללו אני לא רוצה לשמוע עליהם יותר. אני יכולה להקיא על המומין-טרולים".

איילת: [צוחקת] אני יכולה להבין את זה.

נועה: בואי, היא כבר היתה… אני יכולה להבין את זה.

איילת: בטח בגלל הרצועה היומית. כאילו, בגלל זה שהיא היתה צריכה לכתוב את זה 25 שנה כל יום הקומיקס הזה היומי זה יכול לשבור כל אדם כנראה…

נועה: יכול להיות. היא קבלה מכתבי קוראים שכנראה גם כן כבר הגדישו את הסאה.

איילת: ספרי לנו עליהם. [צוחקת]

נועה: יש מישהו שכתב לה, 'היי שמי אולובי, את כותבת טוב אבל בפעם הקודמת לא עשית סוף טוב, למה עשית את זה'. מכתב אחר זה: 'אנו מצפים לתשובתכם לגבי מוטיבים של מומינים על נייר טואלט בגווני פסטל'…

איילת: [צוחקת]

נועה: 'היי, אנחנו שלוש בנות שמאחרות בטירוף עם חיבורים שלנו עלייך, האם תוכלי לעזור לנו כך שתגידי בכמה מילים: איך התחלת לכתוב, ולמה, ומה המשמעות של החיים עבורך ואז מסר לצעירים, את מכירה את הסוג הזה של תשובות, תודה מראש'.

איילת: [צוחקת]

נועה: והאהוב עליי ביותר: 'מיס ינסון היקרה, את חייבת להבין שהדרך היחידה שבה אוכל להתפרנס היא ממכירת מחזיקי מחבתות עם תמונת המומין שאני מעצבת בעצמי ומכינה במטבח ללא כל עזרה בתשלום כרגע. איך שישה אחוז נשמעים לך בתור התחלה?'. אני יכולה להבין שאחרי 40 שנה כאלה היא רצתה לעשות משהו אחר. אני חושבת שהיא גם תמיד, היה בה את הצורך לעשות משהו אחר.

איילת: היא עשתה כל הזמן דברים נוספים.

נועה: נכון, הזכרנו את זה אני חושבת בתוכנית הקודמת אבל היא היתה אמנית, התחילה את דרכה כאמנית. הציורים שלה מדהימים. כלומר, לא הציורי מומין שלה, גם הם, אבל האומנות שהיא יצרה היתה נהדרת למרות שהיא מאוד התקשתה עם ההוראה הנוקשה שניסו להעביר אותה בקולדבוזארד וגם בבית ספר אחרים לאומנות.

איילת: ואני חושבת שגם יש שם יחסים מורכבים עם אבא שלה שהיה פסל.

נועה: נכון.

איילת: שזכה להרבה מאוד הצלחה וביחסים בין אבא שלה לאמא שלה.

נועה: נכון.

איילת: שכאילו, אמא שלה ייצגה את האומנות השימושית, הלביות מעצבת להיות מעצבת גרפית.

נועה: טובה עזרה לה גם הרבה בזה.

איילת: כן, ובעצם טובה כל הזמן מצאה את עצמה כאילו לא מוכרת או לא מצליחה מספיק כאמנית. קצת עם… אפילו עם עיקום האף על מה זה "אומן" כאילו במין…

נועה: כן… מומין-אבא שמסתגר, מסתגר בעליית גג וכותב את זכרונותיו ובוכה בזמן שהוא כותב… כמה הוא מדהים ומצד שני מוזנח ולא אהבו אותו מספיק.

איילת: [צוחקת]

נועה: הכי האמן המיוסר.

איילת: יואו, בואי, זה כמו פרודיה על דיוויד קופרפילד פחות או יותר.

נועה: [צוחקת] זכרונותיו של מומין-אבא.

איילת: זכרונותיו של מומין-אבא. זה ספר מאוד פרודי ומשעשע וחמוד.

נועה: אבל אני חושבת שהיא סחבה את התחושה הזאת. אמא שלה רצתה להיות פסלת כמו אבא שלה.

איילת: אמנית.

נועה: כן. אבל היא היתה… מומין-אמא. היא היתה צריכה לתפעל את הבית וכבר בגיל 27 היא כותבת לחברה שלה שהזכרנו, אווה קוניקוף, מכתב מאוד חריף. היא כותבת: 'אלה הסיבות שבגללן אני לא רוצה להתחתן. הגברים והאבות מגיעים ראשונים. כל הסולידריות הגברית והבמה המגוננת של זכויות היתר, חוסר העקביות וההתעלמות המקסימה שלהם מרגשותיהם של אחרים…' והיא אומרת 'אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי. אין לי זמן להתחתן עם אף אחד מהם. אני לא טובה בלהעריץ ולנחם. אין לי כוונה להקדיש את כל חיי להשתתפות בהופעה שכבר ראיתי מבוצעת" שזה פשוט ניסוח מעולה.

איילת: היא אומרת, כמובן שאני מצטערת עבורם וכמובן שאני אוהבת אותם.

נועה: אוהבת אותם.

איילת: אבל, כן.

נועה: 'אני רואה איך פאפן חסר האונים והאינסטנקטיבי ביותר מכל הגברים מעריץ את כולנו. איך אמא אומללה כי היא תמיד אמרה כן, החליקה בעיות, נכנעה והקריבה את חייה ולא קבלה דבר בתמורה מלבד דברים שמלחמה יכולה להשמיד ולהרוג, מלחמה של גברים". כן.

איילת: [אנחה] וואו. היא אחר כך, בהמשך היא אומרת, כן היא כאילו ממשיכה לנסח את המחשבה של מה יקרה אם היא תתחתן, 'אני אלד לו ילדים והילדים האלה יהרגו במלחמות העתיד וכל אותו הזמן אני אראה את עצמי מבחוץ ואדע שנהגתי בניגוד לאמונותיי'.

נועה: המתח הזה בין מצד אחד הצורך באמת פראי שלה בעצמאות, שגם עולה שוב ושוב ביצירות עצמן, ומצד שני המשפחה הכל כך הדוקה שסבבה אותה, שהחזיקה אותה, שהיא תדלקה אותה והיא גם הזינה אותה. זאת אומרת יש כאן מארג משפחתי מאוד מאוד סבוך שכל הזמן הוחזק. היא היתה, אמא שלה גרה איתה עד…

איילת: היה להם קשר מאוד מאוד קרוב מאוד אוהב.

נועה: …שלב מאוד מאוחר.

איילת: ואת 'ספר הקיץ', שהוא ספר באמת מקסים, אני מאוד ממליצה, הוא ספר שבעצם הדמויות בו הן אמא שלה.

נועה: סבתא ונכדה.

איילת: כן סבתא ונכדה, אבל זה במובהק אמא שלה, וזה נכתב, או שזה יצא לאור שנתיים אחרי שאמא שלה מתה.

נועה: כן.

איילת: והדמות השנייה היא הנכדה שהיא בעצם אחייניתה.

נועה: כן.

איילת: אבל הסיפורים עצמם הם עליה. זאת אומרת הם הרבה פעמים סיפורים אוטוביוגרפיים שלה או מומצאים לגמרי. יש משהו כל כך אוטוביוגרפי, כל כך, זאת אומרת, יש תחושה כל כך ממשית, כל כך קרובה למציאות שנראה כאילו הכל זה בעצם סיפורים אמיתיים אבל לא, זאת אומרת, זה משהו במשחק הזה שהיא עושה בין האוטוביוגרפי ל-fiction היא כל כך אוהבת את הדמויות ומכבדת אותן כמו שאמרת בסוף הפרק הקודם על מי שהן בלי לשפוט אותן ויש פה כל כך הרבה רגעים בתוך הספר שהם פשוט, הם כאילו מוכרים, הם קרובים.

נועה: הם כנים מאוד.

איילת: וכנים.

נועה: סבתא מתעצבנת על הנכדה והנכדה מזלזלת ושונאת את הסבתא.

איילת: וגם זה מלא הומור, זה אותו הומור של המומינים.

נועה: נכון, זה נורא נורא מצחיק.

איילת: יש שם אפילו איורים שדומים למומינים, זאת אומרת זו אותה יד.

נועה: זה המומינים אם הם היו באמת.

איילת: נכון, נכון.

נועה: כאילו. וזה מחדד את הנקודה הזו שדיברנו עליה כבר בפרקים קודמים של עונת הארקדיה כשזה היה רלוונטי, שסופרי ילדים מאוד מאוד מצליחים שאין להם ילדים משלהם.

איילת: כן.

נועה: והיא חוזרת על הנקודה הזו שוב ושוב שהיא לא רוצה ללדת ילדים שיהרגו במלחמה. כלומר, זה מאוד מאוד חזק בתודעה שלה שזה סוג של קורבן עתיד שהיא לא מעוניינת להקריב אותו ובעצם כמעט הביטוי האולטימטיבי לאיזה מין פציפיזם כזה, זאת אומרת אין לנו ילדים למלחמות מיותרות. ואכן היא נשארת במין טווח ביניים כזה בין הסבתא ובין הנכדה. המקום הלא קיים של האמא.

איילת: היא הרוח המרחפת ביניהן.

נועה: כלומר אין שם אמא יש סבתא ונכדה אין אמא כי האמא זו היא. כלומר, היא החוט שמקשר ביניהן, מי שמתבוננת על הדבר המשפחתי מאוד הזה בעצם מבחוץ, כמתעדת שלו, כן, זה המקום שהיא תופשת את התפקיד של מומין-אבא, מי שכותב את קורות המשפחה. דרך החוויות.

איילת: מומין-אבא בעיקר כותב את קורות עצמו.

נועה: מומין-אבא היה מת להיות טובה ינסון, אבל היא הכרוניקאית של המשפחה. ומתעדת אותה או דרך עיבודים כמו באמת 'ספר הקיץ' וגם בספרי המומינים היא מתעתדת את החוויות האלה שהיא חווה. אבל תמיד קצת מבחוץ של הדבר.

איילת: כן, כל היצורים האלה הם גם ספק, חלק מהנזילות הכוללת של העולם, זה גם האם הם ילדים? במובן הזה הם באמת קצת כמו חיות שמתבגרות מוקדם אבל עדיין נשארות באיזה קרבה להורים כי מומין-טרול כאילו מתנהג… באמת הם מתנהגים כמו ילדים קטנים ממש לפעמים ומצד שני יוצאים…

נועה: ולפעמים גם מבוגרים מתנהגים כמו ילדים קטנים ממש לפעמים הם יוצאים להרפתקאות מסמרות שיער. סנורקה, כי לשאר אין…

איילת: אבל לכל החיות הקטנות יש סרט קטנטן לקשור בזנבן.

נועה: …בזנבן. אבל אני חושבת שזה מאוד מודגש במיוחד בספר הזה, כן, בסיפור על 'מגבעת המכשף' זה ספר שכולו טרנספורמציות. כי…

איילת: [מהמהמת בהסכמה]

נועה: …המגבעת, ומה שנכנס לתוכה לתוך האינקובטור הפלאי הזה, יוצא ממנו אחר. שמים בפנים זרעים ואז הם צומחים ומשתוללים ומכסים את כל הבית עד שאי אפשר לראות שום דבר.

איילת: הכי מקסים זה קליפות הביצים שהופכות לעננות.

נועה: קליפות הביצים, נכון, אבל הכי מקסים, שזה הציטוט האהוב עלי ביותר מכל הספרים, הוא שובר את ליבי שוב ושוב ושוב זה כשמומין-טרול מנסה להתחבא…

איילת: זה קשה.

נועה: …יש משחק מחבואים, מומין-טרול מתחבא בתוך הכובע הזה של המכשף והוא הופך למין קופיף. ואף אחד לא …

איילת: קופיף.

נועה: …הוא לא מודע. הוא נראה כמו, כאילו עם עיניים… כמו eye eye כזה קצת, הציור…

איילת: הוא בעצם כאילו, כל איבר הופך הפוך למה שהוא היה זאת אומרת.

נועה: למה שהוא היה. הוא נהיה רזה…

איילת: …הוא נהיה רזה וצר ומברשתי ודוקרני עם עיניים ענקיות במקום העיניים הקטנות והחמודות שלו ו…

נועה: כן.

איילת: הוא פשוט הפוך…

נועה: …הפוך. והוא לא רואה את השינוי שחל בו. והשאר לא מזהים שהוא מומין-טרול והם מנסים לגרש אותו וגם כשהוא מנסה להתבדח איתם ואומר הנה עכשיו אני אדע מה הם באמת חושבים על מומין-טרול והוא מתחיל להגיד עליו דברים רעים הם נורא נעלבים והם כועסים בשמו של מומין-טרול ורוצים לגרש אותו משם. וזה באמת סצנה מאוד קשה באיזה שהוא שלב…

איילת: מאוד.

נועה: …נמאס לו והוא רוצה שהם יכירו בו כמי שהוא והם לא. ואז…

איילת: זה נכון אבל שזה מרגיש כמו ילד ששם את הידיים על העיניים ואומר: איפה אני איפה אני ואם ממשיכים טיפה יותר מדי את המשחק ואומרים לו אני לא רואה אותך אני לא רואה אותך הפחד הוא מצמית.

נועה: הפחד הוא נוראי.

איילת: כן.

נועה: ואז הוא בא בבכי לאמא. מומין-אמא. ואומר לה את לא מזהה אותי? אני מומין-טרול, אני הילד שלך. "והיא התבוננה לתוך עיני הצלחת המבוהלות שלו שעה ארוכה ולבסוף אמרה בשקט, נכון. אתה מומין-טרול. תמיד אזהה את מומין-ילד הקטן שלי." ואז הוא כמובן הופך בחזרה למומין-טרול. והרגע הזה שהמבט האמהי של האמא שתמיד תמיד תמיד תזהה את הילד שלה.

איילת: ותאהב אותו.

נועה: ותאהב אותו, וברגע שהיא מזהה אותו הוא הופך להיות הוא. כלומר, התיקוף הזה הוא רגע כל כך מדהים, שגם מבהיר למה היא הדמות שאני תמיד רציתי… אם אני רוצה להיות מישהו, אני רוצה להיות מומין-אמא. אבל אני חוששת שאני נעה בין להיות סנורק…

איילת: סנורק… [צוחקת] גם אני

נועה: ברגעים הטובים שלי, וסניף ברגעים הפחות טובים שלי.

איילת: זהו, אם מאזינינו לא קראו את 'כוכב שביט' אני לא בטוחה שהם מבינים כמה סנורק זה יצור מעצבן…

נועה: מעצבן, אובססיבי. לא אובססיבי ברמת ההמיולין אבל כן הוא נוקדני, כן… הוא לא קל, הוא לא קל להסתדר איתו. אבל לפחות אני לא סנורקה.

איילת: אז זהו, שזה תמיד נורא עצבן אותי כי סנורקה, היא קצת מחזירה אותי לדיון שלנו על סוזן בנרניה, כי אנחנו בעצם נורא כועסות עליה שהיא מתעניינת בדברים נורא שטחיים.

נועה: כן.

איילת: במראה שלה.

נועה: לא אנחנו כועסות עליה, הסופר כועס עליה.

איילת: ולפיכך אנחנו…

נועה: ואנחנו כועסות על הסופר. אני לא כועסת על סוזן. אני כועסת על סי.אס לואיס.

איילת: לא, לא, אני מתכונת בהשאלה על סנורקה שהיא מצטיירת כדמות מאוד שטחית, קטנה. אבל דווקא פתאום בקריאה השנייה עכשיו, שנייה… המאתיים אלף עכשיו…

נועה: כן, מאוחרת. קריאה מאוחרת.

איילת: קלטתי נגיד את הרגע היפה שהיא מנסה להוכיח את עצמה.

נועה: [מהמהמת בהסכמה]

איילת: ולעשות משהו בכוחות עצמה ולא להיעזר במישהו אחר.

נועה: כדי להראות למומין-טרול שהיא מסוגלת.

איילת: למומין-טרול.

נועה: גם סניף נורא רוצה להוכיח את עצמו לפני מומין-טרול.

איילת: נכון, אבל, כאילו כן. וזה עוד משהו שקצת דיברנו עליו.

נועה: כולם הורים של כולם.

איילת: כולם הורים אחד של השני.

נועה: אחים אחד של השני.

איילת: כולם מתנהגים כאילו יש מישהו מבוגר מהם כל כך שואפים לרצות אותו ולהקסים אותו ושהוא יאהב אותם באותה מידה שהם אוהבים אותו. זה נורא נוגע ללב.

נועה: כן.

איילת: זאת אומרת, משהו במערכת היחסים הזו גם בין מומין-טרול לסנופקין וכמובן בין סניף לבין כולם. [צוחקת]

נועה: כן, והחתול הקטן שלו.

איילת: כן, ובין סנורקה, או נערת הסנורק כפי שהיא נקראה, למומין. ששם זה יותר כזה מין love story ילדי כזה.

נועה: הוא מתאהב בה.

איילת: כן.

נועה: זה סיפור סינדרלה, הוא רק רואה את הצמיד וכבר הוא מתאהב.

איילת: צמיד הרגל שלה.

נועה: בדיוק, בגלל זה אני אומרת סינדרלה.

איילת: הוא התאהב בה מהסיפור של סנופקין, שזה גם מעניין. כי הוא מתאהב בה דרך סנופקין.

נועה: סיפור. דרך סיפור.

איילת: כן.

נועה: ונגיד יש את ה… כמו שאמרת, יש לה רגעים.

איילת: כן.

נועה: הם מגיעים לחנות, למשל, והוא מנסה לקנות לה תכשיט.

איילת: ממש "המחרוזת".

נועה: כן. וכשהיא הגיעה מחפשת תליון, בסוף מסתבר שזה התליון שהיא רוצה לתת אותו למומין-טרול. אז היא מסוגלת לפעולות חסרות אנוכיות.

איילת: כן.

נועה: ולעצמאות, אבל כן, אין מה לעשות כשהמכשף אומר לכל אחד לבקש איזה משאלה שהוא רוצה המשאלה שהיא מבקשת זה עיני בובה ענקיות כאלה.

איילת: כי מומין אמר שהוא אוהב אותם.

נועה: רגע 'איש החול' כזה, סליחה אבל…

איילת: זה מזעזע.

נועה: זה מזעזע. ומישהו צריך לבזבז, אח שלה צריך לבזבז את המשאלה שלו כדי להחזיר לה את העיניים.

איילת: אבל בגלל זה דווקא חיבבתי את סנורק בספר הזה.

נועה: כן.

איילת: אבל גם אני חייבת לאמר שהרגע הזה שבו היא מנסה להתגבר ולעשות אקט שהוא פיזי גם מאוד, לשחות, להוציא מהים איזה אוצר.

נועה: פסל חרטום.

איילת: כן, פסל החרטום של האשה היפיפיה, זה אקט שהיא מאוד מנסה אני חושבת כאילו להילחם.

נועה: בסטריאוטיפ.

איילת: במגדר ובסטריאוטיפים המגדריים. אני מרגישה שהיא כאילו קצת תקועה בלהיות נערת סנורק. זאת אומרת, גם בדמויות הסטריאוטיפיות, גם מומין-אמא מלאה בכאילו תפקידים קלאסיים.

נועה: נכון, היחידה שלא זו מאי.

איילת: נכון.

נועה: מאי שהיא משהו אחר.

איילת: שהיא טובה. זאת אומרת טובה מיוצגת בעצם בשני חלקיה על ידי מומין-טרול ועל ידי מאי.

נועה: כן. מאי באמת שוברת את כל ציפיות המגדר ועושה מה שהיא רוצה והיא…

איילת: קוראים לה מאי אבל בעצם זה אמור היה להיות כנראה 'מי'.

נועה: אה נכון, נכון, לא חשבתי על זה.

איילת: שזה מימלה, ומי, עוד פעם יש את היצורה האם והיא הקטנה.

נועה: לא רק שזה שבדית שכתבה פינית, אני גם דיסלקטית אז בכלל המצב קשה.

איילת: לא, קראו לה מאי בעברית.

נועה: כן? אני קראתי לה מאי.

איילת: כן, כן. לא, קראו לה 'מאי הקטנה'. פשוט, שוב, בהבהרות התרגום כנראה שההגייה הנכונה הייתה אמורה להיות 'מי'.

נועה: אז אני חושבת שבניגוד אליה, שכמו שאת אומרת, היא מייצגת את טובה, גם מומין-אמא וגם נערת הסנורק, או סנורקה איך שלא נקרא לה בהקשר הזה, הן קצת תקועות בתוך התפקידים האלה.

איילת: נכון.

נועה: אז נכון שמומין-אמא יש לה את הרגעים שלה שהיא רוצה להיות לבד.

איילת: [צוחקת]

נועה: והיא שולחת אותם להרפתקאות והיא נותנת להם…

איילת: מוצאת לעצמה איזה מקום מקסים לישון בו.

נועה: ונותנת להם את החופש והעצמאות שהם צריכים. וזה נכון שסנורקה הולכת ל-quest הזה בעצמה, אבל אחר כך כשהיא רואה את מומין-טרול מתלהב יותר מדי מפסל החרטום היא נורא נעלבת והיא בוכה וזה… כי היא מקנאה. אגב יש שם את ההזדמנות לאחד מרגעי הנחמה הכל כך מדהימים בספרים האלה, כשהיא שורפת את ציצת שערה ואז מומין עוד לפני שהיא רואה את זה אומר, את יודעת, בזמן האחרון אני מחבב נערות בלי שיער. [צוחקות]

איילת: לא, מומין טרול הוא שיא האבירות.

נועה: איזה ג'נטלמן!

איילת: ג'נטלמן מושלם.

נועה: איזה מלך! איזה קסם.

איילת: ויש רגעי אימה מופלאים.

נועה: נכון.

איילת: כמו, מה קרה לשיניו התותבות של הנברן?

נועה: עכשיו…

איילת: כשהוא שם אותם בכובעו של ההובגובלין.

נועה: אני רוצה לציין שיש לי עסק עם גברת טובה ינסון.

איילת: גברת טובה ינסון, גם לי, גם לי.

נועה: כי כשהקראתי את זה לבני.

איילת: מה כתוב?

נועה: כתוב בהערת השוליים "תשאלו את אמא שלכם" ולכן הוא שאל אותי, כמובן, ואני לא ידעתי מה לומר.

איילת: גם אני שאלתי את אמא שלי והיא לא ידעה מה לומר.

נועה: אני לא יודעת מה קרה לשיניו של… לא יודעת.

איילת: למה הפכו. אני חושבת שצריך לפתוח את זה בקבוצת הפייסבוק שלנו. חברים. הגיע הזמן לפתור את זה: למה הפכו?

נועה: זאת תהיה שאלה. למה.

איילת: כן, [צוחקת] למה.

נועה: אני לא בטוחה שאנחנו רוצות לדעת.

איילת: אני גם לא יודעת.

נועה: אה… אבל בתוך רגעי האימה האלה, ובתוך… באמת זה ספר במובן הזה מאוד 'אליסי'. כלומר יש כאן מטמורפוזות בכמות אדירה של דברים שהופכים לדברים אחרים, נעלמים ומופיעים שוב. מעבירים כמו בטקס מיסה נוצרי את המים דרך הכובע ואז הם הופכים…

איילת: לפטל.

נועה: למיץ פטל. ויש לנו גם יצורים מפחידים. כן. יש לנו כאן את הגרוק.

איילת: ואת הארי-נמל.

נועה: ו את הארי-נמל שמצויר כמו אריה והוא נהדר.

איילת: [צוחקת] קטן…

נועה: ויש לנו בכלל את המכשף עצמו שמפחיד אותנו עד שאנחנו פוגשים אותו, כן. יש לו עיניים אדומות ורוכב על פנתר.

איילת: והכי חמוד זה שלמה אנחנו מפסיקים לפחד ממנו? כי הוא אוכל חביתיות! [בקול מתוק]

נועה: ומישהו שאוכל חביתיות.

איילת: מישהו שאוכל חביתיות אי אפשר ממש.

נועה: אי אפשר ממש.

איילת: אפשר לדבר איתו לפחות.

נועה: אפשר לפחות לדבר איתו. והפתרון של הספר הזה שאני חושבת שבאמת הוא התמצית בעיניי של מה היא מנסה להגיד, כן. הוא מחפש המכשף את אבן האודם הענקית של המלך.

איילת: המרגלית המלכותית.

נועה: בתרגום הישן. עד יופיטר הוא מגיע. וכל הזמן הזה היא חבויה במזוודה של פונפון ובונבון.

איילת: של בובי וקונץ.

נועה: והיא מדהימה.

איילת: כן.

נועה: כל פעם שפותחים אותה זה כמו שמרסלוס וואלס ב'ספרות זולה', פותחים אותה בוקע מתוכה אור שמיימי.

איילת: זוהר צפוני.

נועה: זוהר צפוני, אור שמיימי. גם חמימות וזה מין התגשמות המראה של האהבה. ואז הוא מגיע והם אומרים לו שהם לא יכולים לתת לו את המרגלית הזאת, את אבן האודם הזו כי הם קנו אותה ואם הם קנו אותה אז הוא לא יכול לקבל אותה מהם, זאת אומרת יש שם איזה עניין כמעט לוגיסטי, משפטי כזה. והוא מאוד מדוכא כי הוא חיפש את זה במשך הרבה שנים ובסוף שרשרת המשאלות שכולם מבקשים שם אז מגיע תורם. ומה שהם מבקשים עבורו זה מה שיש להם. זה הכי 'ואהבת לרעך כמוך'. זה הרגע של הנתינה המוחלטת. הם רוצים בשבילו את מה שיש גם בשבילם. ואכן מרגלית זהה, אבן אודם שניה בדיוק אותו דבר מופיעה. זאת המשאלה, הוא יכול למלאת משאלות של אחרים אבל לא משאלות של עצמו.

איילת: הוא לא יכול משאלות של עצמו.

נועה: אז זה הרגע שבו הם מעניקים לו את מה שלבו חפץ.

איילת: כן.

נועה: כן, אפרופו 'הסיפור שאינו נגמר'. הם מגשימים לו…

איילת: אבל אז היא כבר לא היחידה בעולם, אני לא יודעת אם זה פוגם בערכה.

נועה: נכון, אבל לא נראה שהמכשף כל כך מדוכדך מהעובדה שיש עוד אחת.

איילת: לא, הוא מוקסם, הוא מוקסם.

נועה: הוא מאושר.

איילת: הם היו כל כך נדיבים כלפיו.

נועה: כן, כן וזה רגע באמת ינסוני תמציתי, כאילו. זה רגע של איזה מין אלטרואיזם אבל שקול, משעשע, פתרון שלא יכולת לחשוב עליו שנובע מזה שאי אפשר באמת לפחד ממישהו שאוכל חביתיות. יש בזה הגיון פנימי משלו שהוא מדהים.

איילת: [מהמהמת בהסכמה] כן… אני חושבת שנדמה לי שהצלחנו להעביר את הקסם הזה?

נועה: אני מקווה.

איילת: כן. ואם אתם לא מכירים אותו בעצמכם אז כל שנותר לנו לעשות זה להמליץ שתקראו בעצמכם.

נועה: בחום.

איילת: לילדכם, לעצמכם לבד, ואפילו שתקראו את ספרי המבוגרים, באמת יש משהו מאוד מנחם ב'ספר הקיץ', באינטימיות שלו, במשפחתיות שיש בכל הספרים של טובה ינסון. ועם השאיפה לחום המשפחתי הזה אנחנו נסיים.

[התחלת מנגינת סיום]

נועה: מי יתן וכולנו נוכל.

איילת: לחוש בו.

נועה: לחוש בו במהרה.

איילת: כן. נועה מנהיים.

נועה: איילת טריאסט.

איילת: תודה רבה גם ליואב מנדלוביץ' ואנחנו נפרד מכם כרגע.

נועה: נתראה בקרוב.

איילת: עד הפרק הבא. ביי ביי.

[מנגינת סיום]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה