top of page

כאבי גדילה - 6: איך לגלות ולבטא את הקול האותנטי שלי? עם טליה אורן

Writer's picture: נטלי דומראנינטלי דומראני

Updated: Oct 4, 2024

הפרק טליה משתפת בסיפור האנושי שלה, ובדברים שעברה שהביאו אותה לשנות את מה שהיא עושה, לשנות את אורח החיים שלה, לגלות כל יום מחדש יותר מהאותנטיות שלה, ולחיות חיים חופשיים יותר. דרך הסיפור היא משתפת בכל כך הרבה חכמה ותובנות שקשורות לנושא של אותנטיות וביטוי -איך אפשר לתת לעצמנו ביטוי יותר חופשי בעולם?איך אפשר לגלות יותר מהאותנטיות שלנו? מהקול הפנימי שלנו?איך אפשר להעזר לבטא יותר את הקול הזה?איך אפשר לצמוח מהמקומות הכי כואבים שלנו?ממליצה בחום להקשיב עד הסוף, אני באופן אישי ננגעתי עמוקות ויצאתי נרגשת ועם תחושת השראה ולמידה.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 25/09/2022.

שלום לכל המאזינות והמאזינים, הנה אנחנו בעוד פרק של כאבי גדילה.

הפודקאסט שמשתף בסיפורים שלנו, בשיח פתוח על סיפורי גדילה מתוך כאב, ומנגיש ידע שתומך בנו בדרך הזו. הפודקאסט גם עושה סדר בכל הנוגע לטראומה על כלל סוגיה והשפעותיה, מעורר דיון בכאב נפשי שלא רואה בו כפתולוגיה, ומקדם גישות שמבוססות על חמלה, דיאלוג, ראייה הוליסטית ושלמה של האנושיות שלנו. אני רותם קהני, אני המנחה של הפודקאסט ואני פסיכולוגית קלינית בהתמחות ומנחת סדנאות, יוצרת הפודקאסט "שפת החיים" עם תשוקה עצומה להנגשת תוכן יישומי לתמיכה בנפש שלנו. בכל שבוע אני אפגש עם אנשים ונשים שבאים לשתף אותנו בסיפור האנושי שלהם, או/וגם בנקודת מבט מיוחדת שיש להם בנוגע לנושאים בהם הפודקאסט עוסק.

אז הפרק נפגשתי עם טליה אורן, טליה היא מורה ליוגה, מלווה אישית בתהליכי טרנספורמציה ויוצרת מרחבי התפתחות אישית בטבע. בפרק טליה משתפת בסיפורי כאבי הגדילה שלה, היא משתפת בנושאים שקשורים לאותנטיות, למציאת הקול הפנימי, היא מדברת על המסע שהיא עברה עם עצמה שגרם לה בין השאר להפסיק להתפשר ופשוט שינה את כל מה שהיא עוסקת בו ואת הסביבה שלה, והיא משתפת גם על הטראומה הראשונה שעברה בחיים ועל האופן שבו היא השפיעה עליה ומשפיעה עליה עד היום ועל הגדילה שהיא עברה מתוך הכאב הזה.

אני ממש ממליצה להישאר עד הסוף, יש שם מסרים עמוקים, אנושיים ופשוט מלאי תבונה.

חשוב לי להזכיר שהפרק יכול להיות טריגר עבורכם, אני אגיד באופן ספציפי שהנושאים של טראומות מוקדמות וטראומות שקשורות לפגיעה מינית עולים בפרק, אז חשוב שתשימו לב, תשימו את עצמכם במקום הראשון, תבדקו איך ומתי להאזין לתוכן הזה, וגם אני אזכיר שהפודקאסט לא מחליף שום ייעוץ מקצועי.

זהו, אנחנו מקוות שפרק יתמוך גם במסע האנושי שלכם, ואם תמצאו בו ערך, ממש נשמח שתעבירו אותו הלאה, שתהיה האזנה מגדלת, ובואו ניקח נשימה עמוקה, והתחלנו.

טליה: היי רותם.

רותם: שלום.

טליה: שלום.

רותם: וואי ממש מרגש לי להיות כאן איתך.

טליה: איזה כיף.

רותם: ונעים, בדיוק בעודי אומרת את זה, יש איזו בריזה שמגיעה אלינו.

טליה: נכון.

רותם: כן, נגיד שאנחנו בפודקאסט אורבני היום, ממש לב תל אביב.

טליה: בשכונת כרם התימנים.

רותם: כן והאמת שנזמין את מי שאיתנו וגם את עצמנו, כזה רגע, לקחת רגע מעין להזמין את עצמנו להגיע כמה שיותר לרגע הזה, סוג של אפילו להתמשאב בו, להתווסת, אז אני ממש מזמינה, בין אם אנחנו בנהיגה, בדרך, במדרכה, בלא יודעת מה, איפה שומעים עוד פודקאסטים בזמן בישול, ממש לקחת רגע לעצמינו, אפשר כזה ממש לקחת כמה נשימות ולשים לב אליהן, כזה להכניס את האוויר דרך האף ולהרגיש אותו נכנס.

זהו, אולי נתחיל ממעין איזה צ'ק אין כזה, של מעין מה חי בנו כאן, ברגע הזה, עכשיו.

טליה: אהמ… (הנהון הסכמה) אוקיי.

רותם: אם בא לך.

טליה: אני אתחיל.

רותם: יאללה.

טליה: אז מה שחי בי זה בעיקר התרגשות, וגם איזשהו רצון להתחיל, בא לי לחלוק, ואני סקרנית לשמוע מה תשאלי אותי, יש בי את המקום הזה שכמו ילדה מתרגשת כזה, יאללה, יאללה, יאללה, איזה כיף.

רותם: איזה כיף לשמוע. אז אני מתרגשת, מרגישה שאני גם כזה נרגעת לתוך זה, אפילו בשתי דקות בערך שעברו, אני כבר בקצת יותר 'פה' כזה, מרוכזת. ואולי עולה לי להתחיל מלשאול אותך מה קרא לך? לא בהא, באלף, כאילו איזו קריאה כזה שמעת לבוא ומעין להשמיע את קולך בפודקאסט, או מה היה חשוב לך מעין…

טליה: ממ… וואו.

רותם: כן.

טליה: אז אני לא יודעת אם המאזינים מכירים אותי, אבל אני צועדת איזושהי דרך בחיי, עם איזושהי קריאה להעצמה, ולהביא כמה שיותר אותנטיות למרחבים שאני יוצרת, או לאנשים שאני נפגשת איתם. ולהדריך, לכוון, להזמין, ממש לקְשיבות לרצון האמיתי שלי, קשיבות לגבולות שלי, קשיבות לאותנטיות שלי, ולפעול מתוך המקומות האלה. אני כאן גם כדי לעשות את זה, וגם כדי לספר את הסיפור האישי שלי, בצורה שהיא שונה מכתיבה, או סטורי, או כל מיני רילים מסוימים שאני מפרסמת באינסטגרם, שזאת הפלטפורמה העיקרית שאני עובדת איתה, וגם כדי להגדיל את האופקים, לפגוש אותך, ולנהל שיח שהוא מעניין.

רותם: כן, ואיי, ממש מתחברת, גם למה שאמרת עכשיו, בשבילי כזה, המפגש האנושי דרך הפודקאסט, כזה, מכירה על הדרך מלא חברות שותפות, חברים, אז מתרגשת לפגוש גם אותך. מאיפה כזה היית רוצה אולי להתחיל מעין, להכניס אותנו לסיפור שלך, לאחד מהסיפורים ש…

טליה: וואו, אז השאלה מתקילה, כי אני נורא אוהבת לתת את היוזמה לאחרים, כי כשזה תלוי בי, אז אני הולכת למקומות שהם יותר נוחים לי לדבר עליהם, שזה אולי עולם הזוגיות, שזה אולי עולם ה… well being, שזה אולי עולם ההתפתחות האישית, דברים יותר פוטוגנים נקרא לזה ככה, אבל אנחנו פה בפודקאסט של כאב, וגדילה מתוך כאב.

רותם: כן.

טליה: והיו לא מעט כאבים משמעותיים בחיי, אבל אם ניקח את זה לשורש, לכאב הראשוני שחוויתי, אז הוא היה באמת בגיל ינקות, שאני לא זוכרת אותו, אבל הגוף שלי מאוד זוכר. זאת אומרת, המערכת שלי, מערכת העצבים שלי, מנגנוני ההגנה שלי, האסטרטגיות שבניתי, דפוסי ההתנהגות שלי, מאוד מאוד מושתתים על אותם אירועים שחוויתי בילדות.

רותם: דיברת על אותנטיות, שזה כזה אחד המסרים הכי משמעותיים עבורך, אז מעין עולה לי לשאול איפה למדת את הדבר הזה, כזה את החשיבות של אותנטיות, או דרך איזה כאב גדילה?

טליה: אני גדלתי בסביבה, בתל אביב, בסביבה שממש היה חשוב העניין המקובלות. זאת אומרת, אני לא חושבת שאני היחידה שהרגישה את זה בילדות, בתיכון, ונורא נורא איבדתי את הקול שלי. זאת אומרת, נורא עשיתי דברים מתוך רצון שיקבלו אותי, גם היה איזושהי פאזה של חרם, והיה מערכות יחסים שהיו מאוד מאוד רעילות, שנורא נורא רציתי שיקבלו אותי ויאהבו אותי, אז עשיתי דברים 'למען'. וזה נגרר, לגיל קצת יותר מאוחר, לגילאי ה-20, של לבוש וניתוחים פלסטיים - ניתוח אחד- אבל רצון ליותר, איזשהו רצון להיראות אחרת. כל הזמן היה בי את הרצון להיות אחרת, להיראות אחרת, להיות ממשפחה אחרת, להיות במעמד אח…, כאילו ממש כל הזמן הייתי בכמיהה לעבר העולם הדמיוני הזה, שאני רציתי להיות בו, עד שהבנתי, דרך היוגה, למדתי לקבל את עצמי, כמו שאני. וברגע שלמדתי לקבל את עצמי כמו שאני, והתחלתי ללכת בדרך האותנטיות, הפירות שקיבלתי מהתרגול הזה, היו פנומנליים, גם ברמה של הפידבקים שקיבלתי מהיקום, גם ברמה של הפידבקים שקיבלתי מהסביבה, מהקרובים אליי, גם הפידבקים שקיבלתי מעצמי, על עצמי, ופשוט התחלתי לפרוח, ממש. הגיעו אליי דברים מדויקים, עזבו ממני מערכות יחסים שהם לא תרמו לי, הסביבה שלי השתנתה לגמרי, לבד, זאת אומרת, כן עשיתי פעולות, אבל זה קרה מעצמו איכשהו, והיום אני מסתכלת עליי בעיניים כל כך אוהבות, ואני החברה הכי טובה של עצמי, זה פשוט לא… אני לא יכולה שלא להפיץ את זה הלאה, או לנסות להעביר את המסר הלאה, ואני עושה את זה על ידי שאילת שאלות. זאת אומרת, אני לא… אני מנסה, כן? משתדלת לא להגיד לאנשים מה הדרך האותנטית שלהם, אלא פשוט לשאול שאלות פתוחות, להביא מודעות למקום. למה אני עושה את מה שאני עושה? מאיפה אני מגיעה? ממה אני מוּנעת? מה מניע אותי עכשיו לעשות את מה שאני עושה? איזה דבר, איזה צורך כרגע לא מקבל מענה, והאם אני מצפה מהסביבה שתמלא לי את הצורך הזה, או שאני יכולה למלא אותו בעצמי? וכל מיני שאלות כאלה פתוחות, וזה יצר איזשהו מצב שאני שואלת את השאלות האלה, בכל מיני מרחבים שאני יוצרת, ופשוט גדל, אנשים רוצים עוד, אז אני עושה את זה הרבה.

רותם: וואי, יש לי כל כך הרבה מחשבות שאני תוהה לאיזה כיוון אני אקח את זה. האחרונה שעלתה, אני אתחיל ממנה, זה שאותנטיות זה דבר שהוא, לפעמים הוא מעורר קנאה כזה, אני חושבת מרוב שיש איזו כמיהה אליו, ומרוב שאנחנו חיות וחיים בחברה שהרחיקה כל כך הרבה מאיתנו מהאותנטיות שלנו, מהקול הפנימי שלנו, מהאמת שלנו, מהאינטואיציה, איך שנרצה לקרוא לזה, אז יש לפעמים קנאה מהדבר הזה. לפעמים יש השראה, אבל לפעמים יש קנאה ואפילו תגובות…

טליה: שיפוטיות.

רותם: כן.

טליה: כן, בטח. לא נעימה לי האותנטיות, וגם אולי היא קצת מזויפת, אולי קצת אין מצב שזה באמת מי שאת. בטח. כמה פעמים אנחנו נתקלות בסיטואציה שאנחנו מתכווצות ממנה, כי היא מפגישה אותנו עם משהו שאנחנו אולי לא רוצות לפגוש בתוכנו. אולי אני לא רוצה לקבל מראה על זה שאני לא אוהבת איך שאני נראית. אולי אני לא רוצה לקבל מראה על איך שאני כרגע במערכת יחסים שאולי לא טובה לי. ואולי אני בדפוסי ריצוי, או כל מיני דברים שעולים כשנשאלות השאלות.

רותם: כן.

טליה: מה מניע אותך? למה את נמצאת במקום שאת נמצאת? מאיזה מקום? לאיזה, לאן? כל מיני שאלות פתוחות כאלה שיכולות להוביל אותך למעמקי ליבך, ופתאום את פוגשת שם תשובה שאת לא רוצה לפגוש. אז את דוחה את הכל. גם את השאלה, גם את מי ששואל את השאלה, גם את המרחב של הבן אדם ששואל את השאלה. זאת אומרת, יש משהו בהתנגדות הזו שכזה, לא! אני לא מוכנה לפגוש את זה, ואני מבטלת את מה שקורה כאן מולי.

רותם: אני גם ממש אוהבת ומעריכה את זה שהבאת את הכלי הזה של השאלות הפתוחות, שאפשר גם להפנות אחת לשניה וגם לשאול את עצמנו, כי מרגיש לי שזאת חברה כזה, החברה המערבית, חברה של הרבה סימני קריאה, הרבה סוף פסוק כזה, נקודה.

טליה: גם שאלון אמריקאי, יש לו כולה ארבע תשובות, זה ממש מעט.

רותם: נכון, נכון, לגמרי.

טליה: ממש מעט, כן.

רותם: ובאותו הזמן עולה לי שבאמת שאלה פתוחה, בגלל שאנחנו לא גדלנו בחברה שבה בבית ספר היו שואלים אותי, רותם, מה חשוב לך היום? מה מעניין אותך היום? מה נוגע בך? מה מעורר בך השראה? אז הרבה פעמים, את בטח פוגשת את זה בריטריטים וכאלה, שזה נורא מבלבל גם, זה כאילו מעורר חרדה, ששואלים אותי פתאום, מה את רוצה? או מה הקול הפנימי שלך אומר?

טליה: נכון, כי זה גדול.

רותם: כן.

טליה: כי זה גדול, לשאול מה את רוצה זה מאוד גדול. רגע, תכווני אותי.

רותם: וזה חדש לפעמים גם.

טליה: חדש, כן.

רותם: למערכת.

טליה: נכון, וזה גם לא נעים ולא מכווין, אבל יותר, אם אנחנו כבר נגענו בריטריטים, אז בריטריטים זה פחות מה את רוצה, אלא יותר, אל תעשי שום דבר שאת לא רוצה בהסכמה נלהבת לעשות. מה זה אומר? גם ברמה של שיחה, גם ברמה של מבט, גם ברמה של חיוך, ברמה של להשתתף בסדנא, לא להשתתף בסדנא, לאכול, לא לאכול, ללכת, לחזור, להיות, לא משנה מה, אם יש משהו שקצת יש בתוכך ספק, הבקשה היא והזמנה היא לא לעשות את זה עד שאת באמ… עד… אם את בהסכמה נלהבת על הדבר הזה. אני זוכרת, לא מעט אנשים אמרו לי, טליה, זה פעם ראשונה שעשיתי אך ורק מה שאני רוצה לעשות. פעם ראשונה בכל החיים שלי שלא חשבתי על האחר, שלא עשיתי למען, או מתוך ריצוי, או מתוך תחושת חובה, או כי אני אמורה, או כי שילמתי ואני צריכה… ואמרו לי פעם ראשונה שהרגשתי בנוח לשבת איך שאני רוצה, כזה ברפיון. פעם ראשונה שהרגשתי בנוח לקום וללכת באמצע סדנא, ולא קיבלתי מבטים, ולא קיבלתי ביקורת, ולא קיבלתי 'למה עשית את מה שעשית?'. ומבחינתי זו מהות חיי. לתת לאנשים מרחב בטוח להיות מי שהם ומה שהם באותו רגע, בלי בכלל להבדיל בין מהות אחת למהות אחרת. אם את כועסת אם את שמחה, שניהם וולקאם. אם לא בא לך או כן בא לך, שניהם וולקאם באותה רמה, כי זה מה שאת. ויש להכל מקום.

רותם: כן, זה מטורף. זה גם פשוט מרגש לשמוע את זה, ממש. וגם זה מטורף שזה רדיקלי. זה רדיקלי ביחס לחברה שאנחנו בה.

טליה: נכון.

רותם: לא ניכנס לזה עכשיו, אבל כאילו…

טליה: נכון.

רותם: בגלל הצורך ההישרדותי שלנו, אז אנחנו ממש מחווטות ומחווטים מהינקות, להתאים את עצמנו כל הזמן. ובחברה המערבית שיש בה חוקים מאוד ברורים, וקודים חברתיים, ומה מותר ומה עשו, ועל מה תקבלי תגמול, ועל מה תקבלי עונש באשר הוא, אז אנחנו ממש הולכות…

טליה: נכון.

רותם: … ומצטמצמות. ואז פתאום באה איזו חוויה כזאת, כמו ריטריט, שזה כזה, פעם ראשונה שהגוף הזה חווה משהו אחר, הנפש הזאת חווה משהו אחר.

טליה: יש חוויה מתקנת. כן, מעבר לזה, מעבר לי להתחבר לרצון שלנו, אנחנו יכולות להיות באיזושהי מערכת יחסים, מול עצמנו, וזה לא משנה איזה פעולה אני עושה. זאת אומרת, זה לא משנה אם עכשיו, אני עושה את הדברים לפי הנורמה, נניח אני הולכת ללמוד תואר, כי אמא שלי אמרה לי, זה לא משנה אם אני עושה את זה או לא עושה את זה, זה משנה איפה אני בתוך עצמי, בדבר הזה. האם אני במערכת יחסים בתוכי, שהיא עושה מכורח, והיא עושה כי היא רוצה לרצות, ויש שיח פנימי ביקורתי ומאשים, ולמה את לא ככה ולמה את כן ככה, או שאני עושה את זה מתוך בחירה, מתוך מקום של 'אוקיי, אני יודעת שעכשיו השלוש שנים, ארבע שנים האלה, הן יהיו לי לא פשוטות, ואני שמה את זה על כף המאזניים, אבל זו בחירה שאני עושה כי אני רוצה לעשות את התואר הזה. לא כי אמרו לי או כי אני צריכה, כי אני רוצה לעשות את זה'. זה לא אומר שכל דבר שאני אעשה בחיים, הוא יהיה לי דילוגים בשמיים, ובלונים באוויר. לא, אני…

רותם: כן.

טליה: … עושה הרבה דברים שלא כיף לי לעשות, אבל אני עושה אותם מתוך באמת באמת בחירה.

רותם: כן. האם אני מחוברת למה שחשוב לי בעומק, או עושה את זה באמת כמו שאת אומרת, מחוויה של כפייה חיצונית כזאת לכאורה.

טליה: בדיוק. אז זה ממש להתחבר לאו דווקא לפעולה עצמה, או מה אני עושה, אלא יותר איך אני, מה המערכת יחסים שלי עם עצמי באותו רגע.

רותם: לגמרי, כן, זה מאוד מזכיר לי, תכנים של תקשורת מקרבת, וגם של יוגה, וגם של כל כך הרבה דרכים, שזה גם היופי, בסוף המון מהדרכים…

טליה: הכל נפגש.

רותם: דרכים של ההתפתחות… נפגשות.

טליה: נכון, יש המון סינרגיה והרמוניה, ואני נורא אוהבת את זה גם, כי יש כל כך הרבה ידע, ואני פשוט… ללגום את הכל.

רותם: ממש.

טליה: כן.

רותם: ובנוגע לאותנטיות, באמת, תהיתי, אם את זוכרת, איזה רגע כזה, או בטח היו כמה כאלה, וקשה אולי לפרק את זה על רגע אחד, אבל מעין רגע שפתאום, גילית את האותנטיות שלך, כאילו פתאום זה היה כזה, אה, וואו, אז ככה זה מרגיש, כאילו פתאום רגע שאנחנו מבינות, שאנחנו לא היינו אותנטיות, בעצם כל כך הרבה שנים.

טליה: מעניין, אני חושבת…

רותם: לא היינו אותנטיות, בא לי רק לתקן את זה, לא היינו אולי בחיבור לאותנטיות.

טליה: בחיבור…

רותם: כי זה יכול להישמע שיפוטי כזה, לא הייתי אותנטית ועכשיו אני…

טליה: נכון… נכון

רותם: זה לא ממקום כזה.

טליה: זה ממש להיות מחוברת, כי לפני זה, זה… את פשוט לא… אני פשוט לא ידעתי. אני פשוט לא ידעתי, שאני מונעת מתוך מניעים, שהם למלא איזשהו חוסר. לא ידעתי שאני פועלת, בצורה מסוימת, כי ככה אני צריכה. פשוט זה מה שעשיתי. לא עצרתי ולא שאלתי. ברגע שהגיעה מודעות, פתאום התחלתי להגיד, אוקיי, רגע, מה קורה? אני לא זוכרת 'אהה מומנט' של אותנטיות, זה כן היה תהליך ארוך, אבל אני יכולה להגיד לך, שהרגעים של 'אהה מומנטס', היו כשרקדתי, ריקוד שקוראים לו אקסטטיק דאנס.

רותם: ממ… אני מאוד אוהבת.

טליה: שאני ממליצה לכל בן אנוש, עם לב פועם, לנסות.

רותם: ממש.

טליה: לפחות 4-5 פעמים, כי פעם ראשונה זה מאוד מאוד מפחיד. ואני תרגלתי את זה, עשיתי את זה פעם בשבוע, למשך שלוש שנים. פעם הראשונה שהייתי באקסטטיק דנס, ממש עלו בי כיווצים מאוד קשים. התבוננתי על המרחב, ואמרתי, מה לעזאזל קורה פה?

אני רק אסביר, אקסטטיק דנס זה מרחב של ריקוד חופשי, שיש בו גיידליינס, כל מיני כללים, שתומכים בריקוד חופשי, שהם בלי דיבורים, בלי טלפון, בלי אלכוהול, בלי סמים, שעתיים ברחבה, די.ג'יי מנגן, ופשוט רוקדים. והריקוד הזה יכול לקחת אותך למקומות, מאוד מאוד מגוונים, זאת אומרת, יש גלים…

רותם: ממש.

טליה: זה ממש גל אקסטטי.

רותם: מאוד רגשי, אם זה יכול להיות.

טליה: בדיוק, מאוד רגשי, ואני, פעם ראשונה שנכנסתי למרחב, ראיתי המון אנשים, גם רוקדים ביחד, וגם רוקדים בצורה מוזרה, וגם מתגלגלים על הרצפה, ואני מסתכלת, מה החבורת היפים הזאת עושה? הייתי בפינה, והתחלתי לתרגל תנוחות יוגה, כדי לשים את עצמי בקומפורט זון שלי, באזור הנוחות, וכל פעם שמישהו ניגש לנסות לרקוד איתי, בידידותיות ובאהבה, אני ישר נתקפתי בחרדה של מה הם רוצים ממני, שיעזבו אותי. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי. היום אני במקום כל כך חופשי, אין רגע אחד, שאני מתרגלת באמת באקסטטיק את השחרור, שאני חושבת מה חושבים עליי. שאני עומדת מהצד, בדמיון שלי, ומסתכלת עליי ואומרת, איך אני נראית? או איך התנועות שלי, מה הן מסמלות? האם הן מיניות? האם הן מרמזות? האם הן מזמינות? או האם הן יפות או לא יפות? זה לא קיים כבר, מרוב שתרגלתי את זה, והשלתי את זה, והסרתי את זה, אז היה איזשהו תהליך של המון המון זמן, שתוך כדי בפיקים של האקסטטיק דנס, שמגיעים לריקוד מאוד מאוד אקסטזה, כזה בביטים גבוהים, שאת פשוט מרחפת על איזשהו ענן, ואת מאושרת מהחופש שאת נמצאת בו, בתוך עצמך. מהחופש שאת פשוט לא אכפת לך משום דבר כרגע, חוץ מהחוויה החושית, והחוויה הרגשית, והחוויה הרוחנית. כאילו, את באיזשהו עולם אחר, אז אלו רגעים שהיה לי כזה וואו, איפה הייתי, ברמה של הדחיסות הפיזית, והקפיצות, והכיוווץ, והמגננות, ואל תיגעו בי, ואל תקרבו אליי, ושיפוטיות, ועקיצות וכל מיני זה, לרמה של הלב פתוח על 200.

רותם: כן, שגם אחד ה… יש המון עומק ומסרים מהממים במה שאמרת עכשיו, אחד ממה שעולה עבורי לפחות, זה העניין הזה של ההתמדה והתרגול.

טליה: נכון.

רותם: את אמרת שהלכת כל שבוע שלוש שנים, איזה פירות יכולים להגיע כשיש התמדה? שהדברים הם דרך, והם מצריכים…

טליה: בדיוק…

רותם: עבודה.

טליה: זה גם התמדה, וגם זה יצר, אצלי, בחוויה שלי, זה יצר איזושהי דרך חיים, וזה באמת, באמת גדל להיות משהו שהוא מאוד מרכזי בחיים שלי, אבל כן, התרגול של ריקוד חופשי, זה משהו שבעיניי, הוא חובה מרשם רופא לכל בן אדם, ממש.

רותם: ממש, אני מסכימה לגמרי. ואני לא יודעת למה זה עולה לי דווקא עכשיו? אבל פתאום עולה לי לשאול אותך, בעצם מה גרם לך להתחיל לתרגל יוגה?

טליה: אהמממ…

רותם: כי אם הבנתי נכון, זה מהנחת הדרכים הראשונות שכזה פנית…

טליה: כן, זו היתה הדרך הראשונה.

רותם: : בדרך ההתפתחות.

טליה: האמת שזה היה במקרה. לא אמרתי לעצמי, אני צריכה משהו לנפש, לא ידעתי מה זה בכלל, עולמות הרוח, או הייתי מאוד צינית לגבי דברים רוחניים, וחברה רחוקה קרובה, היתה הסמכה של מורות ליוגה, והתחילה ללמד בגג בתל אביב, שיעורים ב-30 שקל. אמרתי יאללה, אני אלך, אני גם אתמוך בה, ואני גם אעשה משהו, להתחטב קצת. ואני זוכרת שהגעתי, זה היה מאוד מהעולם הפיזי. זאת אומרת, באתי כדי להתחטב, להתחזק, להתגמש, הרגשתי שאני טובה בזה, הצלחתי על הפעם הראשונה לעשות עמידת ראש, האגו שלי התנפח, אמרתי לי, וואו, סוף סוף משהו שאני טובה בו, והמשכתי, הלכתי פעם בשבוע, באיזשהו שלב הרגשתי שהרמה הפיזית שלי, היא קצת מצריכה יותר, ואז חיפשתי מורים ומורות אחרים, ולא מצאתי מישהי שאני מתחברת אליה, ואמרתי למורה שלי בזמנו, והיא אמרה לי, את יודעת מה, בואי איתי לריטריט עם המורה שלי. אמרתי, מה, המורה שלך? מה פתאום, זה כאילו, את יודעת, המורה של המורה, זה כזה נורא רחוק, וזה לא ברמה שלי, והיא אמרה לי, תבואי, אל תדאגי. והגעתי, ומאז היא המורה האדוקה שלי, קוראים לה שירלי כספי, ואני לסירוגין הולכת אליה, עכשיו לומדת איתה בקורס של שנתיים, אבל אני און אנד אוף הולכת לשיעורים שלה, ואני פשוט מרגישה שהמפגש איתה, ממש ריכך אותי, הפגיש אותי, העלה ביעבע מתוכי כל מיני שאלות, ופשוט הרגשתי שאני יכולה להרפות. סוף סוף, ועלו לי דמעות בשוואסנה, שזה התנוחת סיום בתרגול, ופתאום לא הבנתי מה קורה. ופתאום אני, כשאני מתבוננת פנימה, אני אומרת, רגע, לא טוב לי, לא טוב לי בחיים שלי. אני לא עובדת בעבודה שאני אוהבת. אין לי סביבה שאני מקבלת ממנה השראה. אין לי חברים, כאילו יש לי חברים, אבל הם לא באמת חברים שלי. כאילו, מה קורה? ולאט לאט התחלתי להבין שהדברים לא מדויקים. ואני זוכרת שברגע שהבנתי, לא פעלתי בצורה מסוימת כדי לשנות, אבל כן הדרכים שלי והפעולות שלי השתנו בעקבות הדבר הזה. זה לא היה במודעות, אבל מאז התחלתי ללכת לכל מיני דברים לבד, הכרתי אנשים חדשים, ולאט לאט כזה נוצרה לי איזושהי קבוצה של חברים שכן מדברים את השפה שאני מדברת, כן רואים את העולם כמוני, וביחד אנחנו צועדים דרך כבר כמה שנים, עליות, ירידות, פרידות, חזרות, כאלה, אבל כשהסביבה שלך תומכת בך, את ממש יכולה להגיע למקום שהוא נכון לך.

רותם: לגמרי.

טליה: כן.

רותם: כן, שזה באמת נושא מורכב בפני עצמו, כי מצד אחד, הסביבה שלנו היא מסוימת, ולפעמים היא לא תומכת, וזה כזה מעין מצב נתון, או הסביבה שאליה, נולדנו, אפרופו כזה אמרת בהתחלה, דברים שעברת בינקות, מצד שני, בבגרות יש לנו גם כן יכולת מאוד להשפיע, מי נכנס לסביבה שלנו ומי לא…

טליה: נכון.

רותם: לבחור לעצמנו, עד כמה שזה לא פשוט, זה כאילו קל להגיד פה בפרק או פודקאסט, אבל אני באמת שומעת את זה, ולא מעט.

טליה: כן, זה פשוט קורה באופן טבעי, וזה מצריך איזושהי מסירות ומחויבות, זה לא שאם עכשיו אני אשב על הספה, ואני אגיד אני רוצה לשנות, אני רוצה לשנות, אני רוצה לשנות, דברים ישתנו. כן, דרושה איזושהי פעולה לעשות, אבל זה גם לא ישבתי ותכננתי אסטרטגיה, לאיך אני משנה את החיים, זה בפעולות הקטנות, זה בבחירות הקטנות, זה פתאום, ה-preferences, ההעדפות שלי משתנות, פתאום אני לא מקבלת השראה, או אני לא מתמלאת ממפגשים שהם סתמיים או שטחיים, או לשבת על בירה ולרכל, כאילו פתאום הדברים השתנו, פתאום כזה אמרתי, רגע, זה לא משהו שבא לי לעשות, אני מעדיפה או להיות לבד, או לחפש משהו אחר, ואז החיפוש הזה פתאום פותח עוד אפשרויות, אני זוכרת ממש הייתי יושבת בפייסבוק, מחפשת איוונטים כזה מיוחדים, הייתי הולכת פשוט לבד למקומות.

רותם: יש בזה משהו פגיע כזה, לא? בללכת לבד.

טליה: מאוד, אבל גם הייתי מאוד במוחזקות שלי, כאילו גם באתי לבד, אבל גם כזה מאוד מאוד שמרתי על עצמי, והייתי מאוד בזכרי, מאוד ב… אני כאילו עם הרבה הרבה שריונות, ובאמת, I handpicked, ממש בחרתי בפינצטה, את האנשים שאליהם אני ארצה להתחבר. ראיתי מישהו שמהצד שאני כזה מתחברת לוייב שלו, לאנרגיה שלו, הייתי פשוט מגיעה ומתחילה לדבר איתו, אבל אם מישהו היה ניגש אליי, או מישהי היתה ניגשת אליי, היה לי כזה לא לא חשוף מדי, לא ביי, אחר… אימא'לה.

רותם: אהבתי את זה שאמרת עכשיו, שבחרת בפינצטה, ועבר לי בראש כמה אנשים ונשים שאני פוגשת, זה נראה לי כאילו אין להם אפילו את האמונה, שמגיע לי יותר טוב. אז בגלל זה נשארים בסביבה שלא טובה לי, ויש סבילות מאוד גבוהה, להישאר במצבים שלא טובים לנו, שלא עונים לנו על הצרכים, שפוגענים אפילו עבורנו, כי יש איזו אמונה פנימית שאין יותר טוב, או שלא מגיע לי יותר טוב.

טליה: זה ממש…

רותם: זה נראה שבך משהו כאילו…

טליה: אני חושבת שהמשפט שמהדהד לי כרגע בתוכי, זה: אני לא רוצה להתפשר. אני לא רוצה להתפשר. והמשפט הזה, הדהד בתוכי המון, גם עוד לפני… שהתחלתי לתרגל, אנחנו עוד לא הגענו לסיפור החיים האישי שלי, אבל אני עבדתי בתור ברמנית במועדון חשפנות שבע שנים. ובתוך המקום הזה שהייתי, בתוך העבודה הזו, אני זוכרת שכל פעם אמרתי לעצמי שאני רוצה לעזוב, אבל אני לא אעזוב עד שאני לא אמצא את העבודה, שבאמת מספקת אותי ומגשימה אותי. אני לא רוצה לעבור מבר לבר, אני לא רוצה לעבור מהעבודה הזאת לעבודה אחרת, שהיא גם לא מספקת אותי, כי עשיתי המון כסף כשהייתי ברמנית במועדון חשפנות, אז אמרתי, אם כבר, אז כבר. והדבר הזה גרם לי להישאר שם כל כך הרבה זמן. והרגע שהבנתי שאני יכולה להתפטר, היה רגע מאוד מאוד מאוד משמעותי, שאני וחברה שלי ישבנו בים, וזה היה בערך חודשיים לפני היום הולדת שלי של 28, והיא אמרה לי, טליה, את ממש סובלת, למה את לא מתפטרת? אמרתי, אני לא יכולה להתפטר, אני לא יכולה, יש לי מחויבויות כלכליות, והתחלתי לימודים, ואני מממנת את הדירה, ואני חוסכת למיזם שאני רוצה להקים, ואני לא יכולה להתפטר, אין לי את הפריבילגיה הזאת. והיא אמרה לי, לא לא לא לא לא, את לא עונה לי על השאלה, למה את לא מתפטרת? ועניתי לה שוב, ואמרתי לה, אמא שלי, ואני עוזרת לה, ו… והיא אומרת לי, שוב, למה את לא מתפטרת? והיא עשתה את זה למשך אולי חצי שעה.

רותם: וואו.

טליה: והיא שאלה, שוב, ושוב, וכל פעם אני יורדת עוד שלב ועוד רמה, ואני אומרת, את לא תצאי לפשיטת רגל אם תתפטרי, למה את לא מתפטרת? כי אני לא רוצה לעבוד בעבודה, כל מיני תירוצים וסיפורים וסיפורים וסיפורים וסיפורים, אמרתי, אבל לא טוב לך. ואז באיזשהו רגע קוסמי, אני לא יודעת מה קרה שם, נפלה לי ההבנה, שאני שמה את עצמי באיזשהו כלוב, שהאזיקים הם עליי, ולי ביד שלי המפתח ואני פשוט יכולה בהחלטה להגיד, אני יכולה להתפטר. והתחלתי לבכות ממש, והיו לי דמעות של אושר, וצעקתי. אמרתי, אני יכולה להתפטר. אני יכולה להתפטר, כאילו, הייתה לי אמונה כל כך מושתתת, שאני חסרת אונים. לא היה לי בכלל כוחות. מבחינתי, זה נתון לגורל של אלוהים. הוא מחליט, אני… אני אין לי סיי. וכל פעם שהיא החזירה אותי לשאלה, החזירה אותי לשאלה, החזירה אותי לשאלה…

רותם: וואו.

טליה: הבנתי! ואחרי חודשיים התפטרתי. ויום אחרי… אני זוכרת שכשהתפטרתי, נורא חששתי, אמרתי, לא יתנו לי להתפטר, כי אני כבר ניהלתי את הבר, והייתי כזה זה. ולא יתנו לי, והבוס שלי, שהיינו מאוד קרובים, והוא אמר לי, כשאמרתי לו שאני מתפטרת, ואני אתן להם שבועיים, ואני גם אדריך מישהי, שכזה יעשה לה את ההתלמדות, ואני אלמד אותה את כל מה שאני יודעת, וכזה ממש באתי לקראתם, והוא אמר לי, אחלה, סבבה, מאחל לך בהצלחה. אמרתי, מה?

רותם: (צוחקת)

טליה: מה זאת אומרת? מאחל לי בהצלחה? תילחם עליי, כאילו, מה זה? אני זוכרת שממש ממש פחדתי אותי, כי אמרתי, גם אם אני אתפטר, בטח אני בדיוק חודש יחזיק בחוץ ואני לא אמצא עבודה, ואז אני אחזור, ויום למחרת, הגעתי למשמרת, ואיך שנכנסתי, ראיתי את כולם יושבים כזה בישיבת צוות. ואני כזה, אוקיי, מה קורה? ואז אמרו, סוגרים את המועדון. ואני זוכרת שיצא לי בטעות כזה, יש!

רותם: (צוחקת)

טליה: ואז מסתכלים עליהם, ואני כזה, אה, אופס, לא, עצוב, מאוד עצוב.

רותם: (צוחקת)

טליה: ואמרתי בתוכי…

רותם: נשמע סצנה מסרט.

טליה: ממש. ואמרתי בתוכי, איזה כיף, לא יהיה לי לאן לחזור. כאילו, זהו, it's for good, I am out. וכל כך הרגשתי את ההדהוד של היקום, אומר לי, טליה, את זהו. עופי. יש לך כנפיים, אתי כולה לעוף, אני כאן. אני תומך בך. עשית החלטה, אני איתך. ממש הרגשתי, שכאילו, סוגר את המועדון בשבילי, זה לא היה ככה, מן הסתם, אבל עבורי, זה ככה זה היה. ובאמת, אחרי, זה הזוי להגיד, אבל אחרי, קמתי בבוקר, באותו יום, ונכנסתי ללינקדין, והתחלתי לבקש מהאנשים, כל מיני, שיקשרו אותי לזה, ולא ידעתי בכלל מה אני רוצה לעשות, ואמרתי, יש לי יכולות אדמיניסטרטיביות, וניהוליות, אולי אני אהיה איזה עוזרת אישית, אולי אני אהיה מנהלת אדמיניסטרציה, משרד, וממש כתבתי, ואפילו היה לי ראיון עבודה, להיות עוזרת אישית של מנכ"לית בפייסבוק, וכזה, מלא מלא מלא דברים, ואמרתי, אני לא רוצה להתפשר, אני רוצה לעשות משהו שאני אוהבת, אני לא רוצה להתפשר, אני לא רוצה לחזור ללילה, אני לא רוצה לעבוד יותר בברים, ואז חבר ממש טוב שלי, שלח לי הודעה: נראה לי מצאתי לך דייג'וב, ואמרתי לו, מה? אז הוא אמר לי, יש לי חבר, שפותח מרכז וולנס, ובמרכז הזה הולך להיות סטודיו ליוגה, והוא מחפש מישהי שתנהל אותו, ואני כבר מתרגלת יוגה כמה שנים, כבר שלוש שנים תרגלתי יוגה, ואמרתי, וואי, זה מושלם, זה גם היכולות הניהוליות שלי, וגם התרגול, וגם להביא כזה, את חברות שלי שמורות ליוגה, וכזה להיכנס, ואולי לתרגל בעצמי, ו… נפגשתי עם הבחור, ועם השיחה הבנתי שזה בעצם לא הצעה לנהל, אלא יותר הצעת שותפות, זה, אם את רוצה לנהל את הסטודיו, את לוקחת אחוזים, ואת לוקחת את הסטודיו עלייך, ואת בעצם, you own it, כזה. ואז, וואי, זה too good to be true, ואז הבנתי איפה הסטודיו הזה, וזה היה ברחוב הארבעה, במגדלי יוקרה כאלה משרדים במגדלי הארבעה, והלכתי למרחב, כאילו, הכל היה שם כזה, עדיין בשיפוצים, ואמרתי, זה טוב מדי. היה לי רגע שכאילו, ממש התחברתי לאיכות שבי, שלא רוצה להתפשר, ואמרתי לה, מה זה תודה! כי היא הובילה אותי לשם. זאת אומרת, היה לי אינטנשן כל כך ברור, וכל כך חד, שזה פשוט הגיע. ועבדנו על זה, היינו על זה שלושה חודשים, פתחנו בדצמבר, עיצבתי את המרחב, היה לי סטודיו ליוגה, ואז אמרתי, טוב, מה, אני אביא מורים ליוגה, ואני לא אלמד יוגה בעצמי? אז הלכתי לעשות קורס מורים ליוגה, כדי לחסוך עלויות ו-I stepped into my calling, ממש, פשוט נכנסתי לייעוד שלי, והתחלתי ללמד, ומהרגע שהתחלתי ללמד, זה היה זה הדבר שאני רוצה לעשות. ואז הקורונה, ואז זה… זה ממשיך וממשיך וממשיך, ובגדול משם הגיעו הרטריטים, שהיה אסור להיות במרחבים סגורים, אז עשינו ריטריט בטבע, ומאז אני עושה את זה כל חודש, פשוט. אני זוכרת שממש הייתי בחרדה כלכלית, וכל פעם שהיה עולה הפחד, הייתי אומרת לעצמי, טליה, תאמיני, תאמיני, יהיה בסדר, תאמיני. ולקחתי הלוואה קטנה מהבנק, וזה לא היה קל. הייתה שם מסירות, הייתי מובטלת כמה חודשים, והיה לחץ. וכל זמן אמא שלי הייתה אומרת לי, טליה, למה שלא…?, עזבי, נו, מה את עכשיו… זה? לכי, תעבדי. לא, אני לא רוצה להתפשר. אני לא רוצה לוותר. והייתה… המסירות הזאת היא זאת שהביאה אותי למקום שאני נמצאת בו היום.

רותם: כן, זה ממש מוטיב חוזר במה שאת מביאה היום, איזו מסירות, התמדה.

טליה: כתרגול.

רותם: כן.

טליה: פשוט תרגול. אפשר לתרגל הכל. אפשר לתרגל את הגוף, אפשר לתרגל את הרגש, אפשר לתרגל את המיינד, את ההכרה. אפשר לתרגל ממש איכויות. אם אני רוצה לאהוב את עצמי יותר, אני יכולה לתרגל אהבה עצמית. אני יכולה לתרגל ביטחון עצמי. אפשר לתרגל את הדברים האלה. פשוט אנחנו לא יודעות, כי אין לנו את הכלים.

רותם: לגמרי

טליה: אבל אפשר.

רותם: וואיי, אני רואה שאנחנו כזה מעין, לא בסיום, אבל כמה דקות לקראת, ואני תוהה, כאילו, התחלת מהנקודה הזאת של הינקות, תוהה מעין אם יש איזה חלק שעוד רצית להביא כזה מהסיפור.

טליה: כן. זהו, זה נושא שהוא מאוד מאוד מאוד רגיש וגדול, בגלל זה אני קצת מהוססת להתחיל איתו, אבל באמת אני צריכה איזושהי אנרגיה זכרית שתחזיר אותי לשם.

רותם: כמובן גם רק אם זה מרגיש עכשיו.

טליה: כן. אני אתחיל…

רותם: אם זה נוח ובטוח.

טליה: אני אתחיל ואני אגיד שבגילאי הינקות שלי, שזה בערך מגיל חצי שנה עד גיל ארבע אולי, אני לא יודעת בדיוק, עברתי התעללות מינית מצד בן משפחה קרוב. אני לא זוכרת את זה, אבל הגוף שלי ממש ממש זוכר, והמערכת שלי, מנגנון ההגנה שלי, האסטרטגיה שלי, הדפוסים שלי, האמונות שלי, מושתתות המון על האירוע הזה. וגם עוד אירועים, אבל בעיקר על האירוע הזה. וזה הוביל אותי להמון המון מקומות. בהתחלה של… של… ממש לא זכרתי את האירועים האלה, אבל כן ידעתי שמשהו קרה, עד לשיח עם אימא, ועד להבנה, ואז לקריאה של מסמכים, וכזה הכל התגלה בפניי לאורך השנים. והיום, שאני בת 33, אני מרגישה את זה יותר מתמיד. אני לא יודעת אם זה בגלל העבודה שאני עושה, אני לא יודעת אם זה בגלל המודעות שהגיעה לחיי, שאני תרגלתי, אבל היום אני מרגישה את זה יותר מהכל, בין אם זה בזוגיות שלי, ובין אם זה במרחבים החברתיים, בין אם זה שהיום אני מבינה שחוסר האמון שקיים, יש לי חוסר אמון שהוא ממש טוטאלי בבני אדם, חוסר האמון שלי מגיע מהתאים הכי עמוקים שלי בגוף. וגם אם אני נמצאת עכשיו בסביבה שאני כן סומכת או בוטחת, אנשים קרובים אליי, עדיין אני alert, עדיין אני פקוחה, עדיין אני כל הזמן ב… החושים שלי פועלים תמיד, והחוויה החסרה שלי זה חוויה של הרפיה. ממש ללמוד להרפות. וממש בשנים האחרונות אני רואה איך זה נוגע בכל קטגוריה בחיים שלי, בכל מערכת יחסים שיש לי, בעיקר במערכת יחסים שלי עם עצמי, ובעיקר במערכת היחסים שלי בפרפקציוניזם, וברצון שלי להוכיח לעולם שאני טובה, ברצון להוכיח לעולם שאני ראויה, כי איפשהו החוויה זו הייתה גם חוויה של נטישה, גם חוויה לאו דווקא מישהו קם והלך, אבל נטשו את התפקיד…

רותם: חד משמעית.

טליה: נטשו את התפקיד המשפחתי, ועברו לתפקיד אחר, והשתמשו וניצלו ופגעו, אז החוויה שלי היא להוכיח שהפסדת, שתתחרט, תראה מה אתה מפסיד, כאילו ממש באנרגיה הזאת גם, אז יש בי איזשהו דרייב להוכיח לעולם, ולעצמי ולו בעיקר, שהוא הפסיד, וכזה, בא לי לזרוע לו מלח על הפצעים, ולהראות לו כמה הוא הפסיד, וכמה אני טובה, וכמה אני גדולה, וכמה אני עושה טוב בעולם, וכמה אני מתפתחת, וכמה אני דואגת לעצמי ושומרת על עצמי, וכמה אני לא צריכה אותו בחיים שלי. אז יש בי את הדרייב הזה, שהוא דרייב מדהים, והוא מניע אותי למלא מלא מקומות, אבל הוא גם לא נותן לי מנוח, כי אם אני "נכשלת" במרכאות, או אם אני טועה, או אם אני עושה משהו שהוא לא פרפקט, כותשת את עצמי. ממש שמתי לב שיש לי מרחב לא בטוח לטעויות בתוכי, כי אני מאוד ב… תהיי במקום הראשון, את חייבת.

רותם: זה התדר הפנימי, כאילו של ההוכחה הזאת.

טליה: כן. בדיוק. אז המקום הזה הוא מאוד מאוד משמעותי במערכת שלי, ואני מודה לאל שאני רואה את זה, ושאני מודעת לזה, ושאני יודעת לזהות את זה בתוכי, וכשהשיח הפנימי מתחיל להתלהט ולהגיד לי, יאללה, את חייבת, דה דה דה, אז אני עוצרת, ואני אומרת, טליה, רגע. בואי נעצור, בואי נרגיע, בואי נרפה. את במרחב בטוח. לא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד, את בעלת ערך, גם אם את לא עושה שום דבר, גם אם את לא יוצרת, גם אם את לא עושה כסף, גם אם את לא משפיעה על אנשים, גם אם את לא… יש לך מלא עוקבים. את בעלת ערך. כמו שאתה, רק ככה. רק הנוכחות שלך. ותוך כדי שאני מטמיעה בתוכי את המילים האלה, אני גם מרגישה שאני יכולה להתמסר לעצמי, ולהרפות בתוך תוכי, אבל זה עבודה שלדעתי תהיה לייפטיים.

רותם: כן. ממש. ממש. הרי זה מהדברים שכזה, אנחנו בפודקאסט, אז כאילו, עכשיו אנחנו בשיחה, ומרגישה שאם היינו לא בהקלטה, זה היה כזה רגע…

טליה: ממשיך…

רותם: לשהות ולנשום.

טליה: אהממ…

רותם: ולא יודעת, כאילו, זה כזה מעין מרגיש לי מה… מהשיתופים שכאילו, כל דבר שאני אגיד עכשיו הוא כזה, לא בא לי להגיד כלום, בא לי רק ללשהות ולהנכיח את הדבר הזה שסיפרת שכאילו, מרגיש לי… אולי פשוט להודות לך. כזה, על מה שאת עושה בעולם, ועל מה שאת מביאה, ואפילו מה ש… עוד לא בסיכום, פשוט כמה רגעים, אבל כזה, על מה שהבאת עכשיו, וכזה, איך הכל מתחבר, כאילו, עכשיו לקראת הסוף הבאת את אחד הדברים, אני מדמיינת, הכי כואבים וטראומטיים שעברת, וזה כזה, לי בתור מאזינה, עכשיו זה מתחבר לי לכל כך הרבה דברים שסיפרת לאורך הדרך, כאילו, אם זה הנקודה הזאת שלה, למה את לא מתפטרת, עכשיו זה מתחבר לי למה שאת אומרת, כאילו, תגידי לי אם זה לא מתחבר, אבל למקום הזה של האמונות שאימצת…

טליה: לגמרי.

רותם: או התגובות אפילו הגופניות שתיארת באקסטט…, כאילו, ופתחת עם זה, שאמרת שכל ההתנהגויות והאמונות והדפוסים, וזה, חוזרים לשם גם אם לא זכרת את זה קוגנטיבית, הגוף זכר.

טליה: נכון. נכון, לגמרי. אני יכולה להגיד שאני באופן אישי, בגלל, ואני מודה לכל כאב שחוויתי, אני באופן אישי, בגלל שחוויתי הרבה מאוד עוצמות של כאב, אני מרגישה שיש לי את היכולת להזדהות עם הרבה מאוד סוגים של כאבים, עם הרבה מאוד סוגים של אמונות מגבילות, עם הרבה מאוד סוגים של שיח פנימי, כי חוויתי. זה היה… עבר בי, עבר בתוכי. והיום אני מסתכלת על כל רגע כזה כרגע של מתנה, ממש. נתנו לי לחוות, כדי לתת כלים. נתנו לי ללמוד על בשרי, כדי להעביר הלאה. וזה ממש ממש שליחות, ואני מסתכלת על זה ב… שוב, אני רק מתחילה, כן, אמרתי לך, התפטרתי מהפוסיקט כשהייתי בת 28, היום אני בת 31.

רותם: וואו.

טליה: כולה שלוש שנים.

רותם: זה מטורף.

טליה: כולה שלוש שנים. ואני בהודיה מאוד מאוד גדולה על הדרך שלי, ומה שחוויתי, ומה שאני עוברת, ומה שאני מביאה, ואני ממש במסירות לדבר הזה.

רותם: זה ממש מעורר השראה, אני תוך כדי כזה ממש בגלים של צמרמורות. כאילו גם מהמשמעות והשליחות והכוח שמצאת בכל הדברים. מתוך הסיפור כזה.

טליה: כן.

רותם: המילה סיפור פתאום רגישה לי כזה משטיחה קצת.

טליה: חוויה, מתוך החוויה.

רותם: כן, החוויה.

טליה: מתוך החיים. כן, אני ממש זוכרת את הרגעים של הכאב, שהייתי בתוך הסחלה, ממש, במוות מוות מוות מוות, ודווקא שם, יש איזושהי נקודה, שכאילו את מסכימה לעצמך למות, ואת מתמסרת לכאב, ואת כבר מפסיקה להתנגד לו ולהגיד למה אני לא מגיע לי, אני מסכנה, למה פגעו בי, למה עשו לי, למה דווקא זה? למה דווקא אני? ואת מתמסרת לכאב ואת אומרת, אוקיי, יאללה bring it, בואו נמות. אני מוכנה למות עם הכאב הזה. ושם פתאום מתגלים עוצמות וכוחות מטורפים, שזה כמו פיניקס שעולה מעוף החול שעולה מהאפר של השריפה, או כמו חאליסי שיוצאת מהמדורה הכבויה. יש משהו שם שאני לא יכולה להסביר את העוצמות של זה, שהוא פשוט אומר, אוקיי, עכשיו עם הכאב הזה, עם הצלקות, אני הולכת לתת את המדיסין שקיבלתי, הלאה. וזה הדרייב שלי להמשיך.

רותם: וואו, זהו, מבחינתי כל מה שאמרת עכשיו, זה חלק מהסיבות שהפודקאסט הזה קיים. כדי ממש להזכיר לנו, או ללמד אותנו מחדש, שהמערכת האנושית, היא פשוט, סליחה על הקללה, פאקינג מטורפת, והיא פשוט נועדה לשרוד ולשגשג ולצמוח בתנאים הכי מטורפים.

והחברה מלמדת אותנו אחרת, הרבה פעמים, היא מלמדת אותנו לא לסמוך על הגוף ולא לסמוך על עצמנו, ולחפש פתרונות בחוץ, וגורואים חיצוניים שיגידו לי מה כן, וכאילו, דיברת עכשיו על כזה…

טליה: כן, מה שאמרת עכשיו…

רותם: (צוחקת) אני speechless…

טליה: ממש, לא, מה שאמרת עכשיו מאוד נוגע בי, כי… אני כל… זאת העבודה שלי, אני עובדת עם אנשים כדי להחזיר אותם חזרה לעצמי, מה זה כדי? לעזור להם לחזור חזרה פנים. ואני רואה כמה אנשים רחוקים מעצמם, וזה פשוט כואב לי, כי זה משהו שלימדו, אף אחד לא לימד אותנו איך להשתמש בהכרה שלנו, אף אחד לא לימד אותנו להכיר את דפוסים שלנו, אף אחד לא לימד אותנו להכיר את המערכת ההגנתית שלנו, את הסימפתטית, את הפר-סימפתטית, איזה מנגנון הגנה הגוף שלי מעדיף, איך אני מגיבה, איך אני משחררת את… אף אחד לא לימד אותנו את הדברים האלה, ובעיניי זה פשוט פשע. למה?!

רותם: חד משמעית.

טליה: וכל המקום הזה, שכאילו, בן אדם צריך להגיע לשאול כדי ללמוד, למה?

רותם: הלוואי וקצת נחסוך את זה לדורות הבאים.

טליה: ממש, ממש.

רותם: מצד שני, זה כמעין חלק מלהיות בן אדם, זה גם שיהיה לנו כאב, אבל חלק מהכאב, הייתי רוצה כבר להעביר להם את ה…

טליה: גם זה לקבל כלים, להרגיש אותו, לקבל כלים לווסת…

רותם: בדיוק. לעבור דרכו, לגדול.

טליה: בדיוק. זה לאו דווקא להימנע ממנו או…

רותם: לגמרי, תודה, בדיוק מה שניסיתי להגיד.

טליה: כן, זה לאו דווקא זה, אלא פשוט לקבל את ההבנה שכאב זה חלק מהחיים, וסבל זה חלק בלתי נפרד מהשלם, שאנחנו חיים כאן על כדור הארץ. אין רק שמש, יש גם לילה. אין רק אור, יש גם צל. ואנחנו לא נוכל להיות שלמים בתוך עצמנו אם לא נקבל את השלם, גם שבחוץ. ואם נוקיע ונוציא מהחברה כל מיני התנהגויות מסוימות, ולא נקבל וננסה לטאטא מתחת לשטיח כל מיני דברים, ואל תבכי, ותוציא את היד מהפה, ותגידי לו שלום, למה את לא אומרת לו שלום, למה את מתביישת, למה אתה בוכה, למה אתה מפחד, כל מיני דברים שאומרים לנו בתור ילדים, שכזה רק מוקיעים את הרגש החוצה ושמים אותו מתחת לשטיח, וכזה רגע, שנייה, זה חלק מהחיים. אני יכולה להתבייש. מותר לי לא להגיד שלום למישהו שאני לא רוצה להגיד לו שלום, גם אם זאת סבתא שלי. יש לי רצון, והוא לגיטימי. אז מה אם אני הבת שלך?

רותם: הלוואי שאני, שנחייה יותר ויותר בעולם כזה. זה מה שעושה לי איזה חשק לסיים באיזו תפילה. או איזה… כן, אני באמת תוהה איך לסיים.

טליה: (צוחקת)

רותם: אני באמת רוצה לשתף שזה אחד הפרקים שמצאתי את עצמי כזה… מילים מתבלבלות לי, כאילו ממש משהו במפגש איתך, ומה שאת מביאה ואיך שאת מביאה, כזה ממש נגע בי, עוד לא יודעת אפילו לשים את זה במילים, ובאמת בסיכום, מה שאני אוהבת לשאול זה, מה נשאר איתנו כזה, או אם יש איזה משהו שאו נשאר איתך, או כמו היית רוצה להציע כצידה לדרך למי שהיו איתנו.

טליה: בטח. לכו לרקוד אקסטטיק דנס.

רותם: (צוחקת) אחד.

טליה: אחד. סתם, יש לי מלא, יש לי ממש מרשמים לתת. בעיקר, בעיקר, אם אתם בעבודה פנימית, תמשיכו. תמשיכו לשאול שאלות, תמשיכו לנסות להכיר את המערכת שלכם קצת יותר טוב. אם יש מורה או מורה שאתם מתחברים אליה, לכו אליו. תשקיעו כסף בעצמכם, תשקיעו כסף בסדנאות וריטריטים, ומרחבים להתפתחות אישית. תביאו כמה שיותר מהאותנטיות שלכם, החוצה לעולם, זה מהדהד החוצה, זה נותן לגיטימציה לאחרים להיות גם אותנטיים. אם אנחנו כל אחד נתחבר לעצמנו וללב שלנו, העולם יראה כאן ממש אחרת. וגם תקשורת מקרבת, כן, זה גם כלי נהדר.

רותם: לגמרי.

טליה: לחוות.

רותם: לגמרי, שמי שלא מכיר או מכירה, יש פודקאסט שלם על תקשורת מקרבת, וגם פה היו פרקים, אז יש איפה להעמיק בזה. איתי האמת נשאר משהו, יש לי איזו הטיית זיכרון לחלק של הסוף, אבל גם ממש נשאר איתי החלק הזה, שדיברת על כמה שהמערכת שלך דרוכה, ברגיל שלה, באוטומט שלה, כאילו, ושהבאת שם את זה כאיזו שאלה, של איך אני יכולה להרגיש בטוחה יותר, או שלימדת את עצמך להרגיש בטוחה יותר, והזכרת את המילה להרפות, שחווית גם עם המורה ליוגה עכשיו, אני נזכרת.

טליה: נכון.

רותם: המורה שעשית אצלה את ההכשרה, שחווית פתאום את החוויה הזאת.

טליה: נכון.

רותם: זה משהו שמאוד נשאר איתי, אני חושבת שזה אחת המגפות הכי נפוצות בעולם שלנו, הדריכות, העוררות יתר, פעילות יתר, כל הדבר הזה, להזמין יותר ויותר ביטחון לגוף ולנפש שלנו, זה דבר שאין אליו כל כך מודעות, וזה ממש ממש קריטי על זה.

טליה: זה ממש חוויה חסרה בכללי לחברה שלנו, התחושה הזו שאני יכולה… just to let go,

רותם: כן.

טליה: פשוט לשחרר, אנחנו…

רותם: פשוט להיות אני.

טליה: נכון.

רותם: אפרופו האותנטיות.

טליה: פשוט להיות מה שעכשיו קורה בי, לתת ולאפשר להכול לקרות, ולהיות.

רותם: כן. וואי, שזו סגירת מעגל נפלאה, כי התחלנו מלדבר על אותנטיות, ובאמת עולה לי, שכדי להיות אותנטית, אני צריכה להרגיש בטוחה…

טליה: נכון.

רותם: אחרת אני לא אהיה אותנטית, כי אני צריכה לשרוד זה קודם.

טליה: נכון.

רותם: אז זה כזה, ממש כדי להיות יותר אותנטית, מחוברת לאותנטיות שלי, אני צריכה לבדוק מה מביא לי, בטיחות וביטחון למערכת.

טליה: כן, מרחב בטוח, ועוזר להביא תקשורת, לתקשר את הרגשות שלך, עם עצמך, עם המרחבים שאת נמצאת בו, ממש לשים לב לרצונות שלך, לגבולות שלך, להיות בעלת ברית של עצמך, זה משהו שלי מאוד מאוד עוזר, להיות השותפה שלי, אני איתך יד ביד, אנחנו ביחד נצלח את זה, גם אם ניכשל, גם אם ניפול, גם אם ניפגע.

רותם: ממש. כן, אני נזכרת שגם אמרת את זה מתישהו, באמצע להיות החברה הכי טובה של עצמי, שזה נראה לי מתנה הכי גדולה בגדול, שאפשר לקבל בחיים האלה, או לתת לעצמנו בחיים האלה.

טליה: כן, זה מאפשר לנו להרגיש בטוחות.

רותם: זה מסע אינסופי.

טליה: כן. מסע אינסופי.

רותם: יצירת החברות הזאת עם עצמנו.

טליה: ממש, ממש.

רותם: וואי, אז איפה אפשר למצוא אותך? נשים גם לינקים.

טליה: כן, אז יש לי אתר ששם אני גם כותבת קצת, ויש קישורים לכל המרחבים שאני יוצרת, והדברים שאני עושה. האינסטגרם זאת הפלטפורמה שאני ממש אוהבת, כזה להביע את עצמי, ולהביא כל מיני דברים, וגם יש מרחב כזה לדבר, ולשאול שאלות, אני ממש כזה מביאה את זה שם. אני יוצרת ריטריטים בטבע כל חודש, אני יוצרת גם מרחבים לנשים, יש סוף שבוע, לא יודעת מתי יצא הפרק, אבל יש סוף שבוע לנשים ב-30 ליוני בטבע.

רותם: אה, זה יהיה אחרי.

טליה: זה יהיה אחרי. ויש ריטריט במרוקו, שהוא פחות ריטריט, הוא יותר סמינר להתפתחות אישית, איתי ועם הבן זוג שלי, שהוא גם מטפל ומאמן במקצועו.

רותם: וואו.

טליה: כן… ממש!

רותם: מרוקו!

טליה: אז זה גם סמינר התפתחות, גם נופש, גם יוגה, גם טיולי טבע, מאוד מאוד מאוד מרגש, לשבוע ימים בראש השנה בספטמבר.

וכן, אני גם מעבירה קורס שקוראים לו רואות דרך, שהקורס מביא גם את הפילוסופיה של היוגה וגם תרגול, מבוסס על הימות והניאמות, שזה בעצם הערכים של היוגה, שני האיברים הראשונים. ואנחנו מדברות ומתרגלות, מביאות מהחיים האישיים שלנו, זה ממש תהליכי, זה ממש התפתחותי, יש רותם קהניטליה אורן מפגשים, מתחיל באוקטובר המחזור הבא. כן, וכזה, באינסטגרם בעיקר, אפשר לעקוב.

רותם: נשמע ממש ממש, עשה לי חשק לבדוק את הכל בעצמי.

טליה: לבוא לעקוב. וגם אני מלווה אישית, חשוב להגיד, תהליכי טרנספורמציה, וזה גם משלבת את עולמות היוגה, תנועה, נשימה, מדיטציה וגם שיח.

רותם: וואו.

טליה: כן.

רותם: אני ממש ממש מודה לך, וגם לכל מי שאיתנו, שהיו ושיהיו, ונבקש גם שאם כזה משהו נגע בכן, מצאתם ערך גם מזמינות לתקשר איתנו, תמיד זה כזה ממש מחבר לשמוע איך זה נחת בצד השני שם, וגם להפיץ את הפרק, לעזור לנו להגיע ולגעת בעוד צורים אנושיים.

טליה: יס, לגמרי.

רותם: ומה עוד? אני מזמינה לקהילת פייסבוק של הפודקאסט, ולאינסטגרם, נשים את כל הלינקים בפרק.

טליה: מדהים.

רותם: ותודה.

טליה: תודה רבה.

רותם: תודה רבה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

4 views0 comments

Comments


אוהבים פודטקסטים? הישארו מעודכנים!

הרשמו וקבלו עדכונים לכל תמלולי הפודקאסטים

תודה שנרשמת

  • Whatsapp
  • Instagram
  • Facebook

כל הזכויות שמורות © 

bottom of page