top of page

גורי אלפי וגלית חוגי ברדיו תל אביב - יום חמישי 12/10/23 - חלק א



["102 רדיו תל אביב, 102 רדיו תל אביב"]

גורי: יום חמישי. 12 באוקטובר כ"ז בתשרי תשפ"ד.

גלית: נכון.

גורי: מה עניינים גלית?

גלית: בסדר.

גורי: הרגיל.

גלית: מה עניינים? בסדר. אנחנו ממשיכים ואנחנו ביחד.

גורי: איך בבית?

גלית: בבית ממשיך המיסוך על מה קורה.

גורי: זה מוצלח המיסוך הזה?

גלית: כן. יש אזעקות. אני הלכתי עם סופר נני, מה שהיא אמרה פה. כשהיו האזעקות, מורי יודע שיש מלחמה רחוק, רחוק.

גורי: בסוף זה הפוך ממסך.

גלית: לא. לא, זה כמו מסך.

גורי: כאילו לא לראות מסכים.

גלית: לא, המיסוך הוא בעזרת מסכים. כיצד ממסכים? בעזרת מסך.

גורי: אנשים כמוך בכלל זה המפתח.

גלית: בבית ממסכים והילד רואה כל מיני תכנים שאני לפעמים לא יודעת מה הוא רואה כי אני לא מתעניינת.

גורי: אבל נראה לי שגם את צריכה הסחה מהבית. אז כן, על מה את רוצה לדבר? זה פחות מעניין אותך פשוט הילדים והזה עכשיו.

גלית: מה אני אעשה? אתה יודע מה, תשובה אמיתית, אין לי כל כך סבלנות לילדיי השבוע. זאת האמת.

גורי: זאת האמת הכי מתוקה שיש. זאת שגרה, זאת נורמליות.

גלית: לא מה אני אעשה.

גורי: בנורמליות אין לנו סבלנות.

גלית: לא נכון, אני בן אדם שאוהב להיות אמא, באמת. אני חייבת לומר, לא בשחצנות, זה לא קשה לי להיות אמא.

גורי: ברור כי יש את מי שעושה את רוב התפקידים.

גלית: נכון [צוחקת] כי כשיש משהו קשה,

גורי: תודי! תודי! תגידי את זה לפני שאת אומרת את זה.

גלית: אני צועקת 'גל!' וזה מאוד מקל על העסק. השבוע העיניים שלי, הילדים שלי קיבלו אותן מעט מאוד. כי גם כשהייתי שם וגם כשניסיתי וחשבתי האם אני בורחת לבדוק דיווחים?

גורי: כן.

גלית: כשאני יושבת לידו לראות,

גורי: הם המיסוך שלך.

גלית: אז אני משתדלת ואני מנסה, אבל אין לי כוח. אני מדברת רק על מורי ויש עוד ילדה נחמדה.

גורי: אני אקח אותה ואת יודעת שאני אקח אותה.

גלית: היא משהו, באמת היא מותק באמת. אבל לעלות ולרדת איתה 3 מדרגות כשאני יכולה לראות מה קורה ולבדוק מה קורה עם שילי עטרי, אז אני מתנצלת. מתנצלת.

גורי: בסדר גמור. מחול לך.

גלית: תודה.

גורי: בבקשה.

גלית: אני רציתי לשאול אותך אבל שאלה אחרת, בוא נשחק בזה.

גורי: כן, בבקשה.

גלית: אתה עכשיו מרכיב את נבחרת החלומות של מדינת ישראל.

גורי: צריך לדבר על פוליטיקאים עכשיו.

גלית: לא חייב!

גורי: בשבחם.

גלית: לא חייב פוליטיקאים, תביא מכל תחום.

גורי: גחחחעעעע

גלית: בסדר. אין לך?

גורי: לא, תשמעי, מה זה יש לי? [נאנח] אני באמת נשבע ומדבר עם המון אנשים ואני מרגיש שכולם מרגישים את זה. שעכשיו ברגע זה,

גלית: מקימים את המדינה מחדש.

גורי: נולדת גם הנהגה, נולדת הנהגה.

גלית: מלמטה או לא מלמטה?

גורי: אתמול דיברתי עם ענבל הרבש"צית.

גלית: באמת?

גורי: כן...כן...

גלית: מה אתה גנוב? איך לא העלית תמונה שלה?

גורי: אוקיי, אני הגעתי לבקר מפונים מניר עם ומגבים ומאור הנר.

גלית: שניה, אני רוצה להגיד לכם משהו. הוא שלח לנו בקבוצה תמונה שלו. תקשיבו, הבן אדם היה נראה מואר. אם לא הייתם יודעים איפה הוא היה,

גורי: ממש ככה.

גלית: זה היה נראה שהבן אדם יצא לא ממסיבה, יצאת מסדנת אמבטיית קרח.

גורי: [צוחק]

גלית: לא יודעת, ממשהו כזה של הנפש. זה היה נראה כאילו,

גורי: אם יהיה לי ילד אני קורא לו וים הוף. איזה שם חזק.

גלית: הולך להיות עוד ילד?

גורי: לא, פרק ב', מה, מה קרה?

גלית: איזה פרק ב'? אה פרק ב', מתחתן עם הילה עוד פעם?

גורי: למה תמיד את מורידה?

גלית: לא מורידה, אתם מנט טו בי כל כך. בקיצור, לא משנה. אז אתה נראית בתמונה. אם לא הייתי יודעת איפה אתה, בחיים לא הייתי מאמינה שהלכת לבקר מפונים. כן.

גורי: אז הגענו לשם ואיך שהגענו לשם, דיברתי עם אנשים מניר עם ואמרתי רגע, ניר עם, זה המקום. איפה שהרבש"צית שלכם. ואז הם אמרו 'כן היא כרגע הלכה לעשות כביסה'.

גלית: מה? מה אתם נותנים לה לעשות כביסה?

גורי: לא!

גלית: מה אתם גנובים?

גורי: איפה היא?

גלית: תראה מה זה קיבוץ. בן אדם יכול להיות כוכב ענק. אנחנו מדברים כמובן על ענבל ליברמן, היא בת 25 למיטב ידיעתי.

גורי: ילדה!

גלית: הרבש"צית של ניר עם. לא משנה מה, אתה יכול להיות הרקולס בכבודך ובעצמך והיא הלכה לעשות כביסה. אני מקווה שאתה עשית לה את הכביסה.

גורי: אז אני תפסתי את אבא שלה ואמרתי לו 'תקשיב, תקשיב, בוא',

גלית: תביא את הילדה מהר.

גורי: תן לה את הטלפון. אחרי זה התקשרתי אליה.

גלית: אה לא ראית אותה?

גורי: אז לא. התקשרתי אליה, אמרתי לה 'אני אעשה לך כביסה. מה את עכשיו? מה כביסה עכשיו? את צריכה להיות פה. איפה את?' אמרה 'לא, לא, הייתי צריכה רגע'.

[צוחקים]

גורי: אמרתי 'אני מבטיח, אני יכול לעשות לך כביסה מעכשיו עד סוף החיים'.

גלית: מה שאת רוצה. גם דברים נקיים אני אכבס לך.

גורי: מקפל, מגהץ. הילה שומעת את זה ממני, סטירה לפנים. אני יכול לגהץ.

גלית: אבל זה לא יוצא מגוהץ. הרעיון הזה של מגהץ.

גורי: יוצא מעין קמט אחד שהוא בעצם כמו תצורה חדשה של החולצה או של המכנסיים.

גלית: איך לא פתרנו את זה עדיין?

גורי: כן, זה מה שחשוב. בואי שימי את זה ב- TO DO LIST שלנו במקום 253.

גלית: הנה אני רושמת, 253 לפתור נושא של מגהץ. כן, כתבתי, בבקשה.

גורי: תודה רבה ובקטע פרוידיאני לחלוטין, אמרתי מספר שהוא מספר טייסת מסוימת. זה מדהים.

[צוחקים]

גלית: אוקיי, ענבל.

גורי: אז ענבל ליברמן, לא הסתפקתי בזה. אחרי זה אמרתי לאבא שלה 'בבקשה, זה הטלפון שלי ואני רוצה לדבר איתה נורמלי, שיחה' כי זה היה על ספיקר. היא התקשרה בערב, חמודה כזאת. ואני מבין, אני מבין שהיא אומרת שהיא לא צריכה את זה, את כל הדבר הזה. והיא לא מעוניינת.

גלית: לא, היא לא רוצה.

גורי: היה גם פוסט שלה שאומר 'חבר'ה, זה לא ככה, היה כאילו כולנו בזה והיינו זה, תפסיקו לעשות מזה איזה משהו'. היא לא התראיינה.

גלית: כולם אגב רוצים לראיין אותה.

גורי: כולם רוצים לראיין אותה והיא לא עשתה מזה את העניין.

גלית: יש משהו, היא אולי, תראה, יש משהו בפריימינג גם של הסיפור שאולי מחביא, אני סתם מנחשת, כן? אבל אולי זה מכביד עליה להיות עכשיו גיבורת ישראל. זה לא כזה פשוט.

גורי: אגב, אחותה חוזרת עכשיו מחו"ל כדי להיות ברעים מוצבת בתפקיד כלשהו.

גלית: איך היא נשמעת לך?

גורי: אבא שלה, הוא עשה משהו טוב בחינוך שלו. הוא נתן דוגמא מוזרה. הוא אמר שאתה מכניס שקל למכונת מסטיקים ויוצא המסטיק. אתה כאילו. תודה על המכונה, זה מסטיק, זה מה שזה. פשוט הלכתי, פשוט הלכתי.

גלית: אני רוצה להזכיר, לא, הנה, הנה האבא של ארטיום דולגופיאט והנה אבא של ענבל ליברמן. הורים בלתי מרוצים.

גורי: לא, לא, היה מאוד מרוצה.

גלית: בלתי מסופקים. בסך הכל החלטתי על המכונה של המסטיקים ויצא מסטיק. הורים שלא מתפעמים מילדיהם. זה ככה, ככה עושים אגדות.

גורי: את רוצה שננסה לדבר עם ענבל?

גלית: אני רוצה שנעשה מה שענבל רוצה ואם ענבל רוצה לעשות כביסה, אני רוצה שהיא תעשה כביסה, שאני אעשה כביסה והיא תסתכל. שנדבר איתה, מה שהיא רוצה.

גורי: שהיא תעשה כביסה ואת תסתכלי?

גלית: מה שבא לענבל אני אעשה.

גורי: זה הדבר הכי סוטה שאמרת.

גלית: אני באה לומר שאני שוב, אני מוכנה הכל. אבל רגע, איך היא נשמעת לך?

גורי: כמו בחורה צעירה שכל החיים לפניה לא הייתה צריכה להתעסק בגיבורות מהסוג הזה ובמראות מהסוג הזה. וכל הצעירים שאני פוגש, כל הצעירים שאני פוגש, קפצה עליהם אני לא רוצה להגיד זקנה, אבל קפצו עליהם שנים.

גלית: קפצה עליהם מציאות. לתוך הפנים. תגיד רגע, הלכת לבקר אותם גם לא לבד והיו גם עוד אומנים.

גורי: בטח. כל הזמן יש אומנים. בכל מקום. בים המלח ובשפיים וגם אבא שלי הולך וגם יש באילת. אני מתנצל בפני אלה שיחסית רחוקים ממני גיאוגרפית. כי כמו שאת יודעת, יש לי בנות או בת אחת ספציפית,

גלית: שלא מאפשרת לך.

גורי: לא מאפשרת לי להתרחק ברדיוס מסוים.

גלית: מה שאפשר, אפשר. תגיד רגע, רציתי לשאול, יש שם גם ילדים במקום הזה?

גורי: בטח, כל הזמן.

גלית: ויש להם שגרה? לו"ז?

גורי: אני לא חושב. יש תחושת ביחד.

גלית: מישהו מנהל את המקומות האלה? זה מה שאני מתכוונת. ב-8 בבוקר מי שרוצה יש ארוחת בוקר. כמו שמנהלים מלון. ב-9 וחצי אנחנו עושים טבע בבריכה.

גורי: יש הרבה מאוד אנשים שבאים לחזק. יש הרבה מאוד.

גלית: לא רק לחזק, גם לנהל או אנשים שמציעים טיפול, ראית כאלה?

גורי: גברת, אני לא ראיתי את כל שרשרת הפיקוד בתוך המקום.

גלית: אבל אתה היית שם. רוצה לדעת מה ראית.

גורי: הייתי עסוק, לא ראיתי את ה...מה את עכשיו?

גלית: [צחקת]

גורי: באמת, לא יודע, אני לא יודע. אני כן יודע שהם מנהלים את עצמם. ומתחת לכל החיוכים מסתתרים סיפורים איומים. עליתי במעלית עם מישהי חמודה והיא עלתה עם כלב. לא יודע אם לספר.

גלית: לספר, בטח לספר. לעבד את הסיפור זה תמיד הטוב ביותר. באמת.

גורי: והיא עלתה עם כלב והכלב כזה היה באמת מבוהל ולא זה. אני מנסה ללטף אותו והיא אומרת 'הוא פחדן, אני לא יודעת' ואני...כאילו מהכלב. כי זה נראה שזה חדש לה. היא אומרת 'זה מה שנשאר לי מהילד שלי'. אה...נרצח והיא עכשיו מטפלת בכלב והיא אומרת 'זה כל מה שיש לי'. זה גמר אותי. שים לנו איזו גאולה בחיית איתן, בחיית איתן.

גלית: לא רק איתן, שים לנו איזו גאולה כללית אדוני הכללי.

גורי: ה' הכללי.

גלית: בדיוק, בוא תגיע, מה אתה אומר? למרות שלא משנה, לא ניכנס לדיון הזה.

גורי: לא, יש, יש דיון על אלוהות. הוא דיון רלוונטי, אנחנו נדבר על זה.

גלית: תכף.

גאולה

חמי רודנר גאולה הו גאולה נשקי אותי עכשיו נשמה נשים הן מילים הן מים חיים אוהו גאולה אהבה בינינו תתעצם ותהפוך להיות שתיקה גדולה כמו מעיין לפלג אלי נחל בואך נהר לתוך הים שלה הגוף שלה יקח מה שיקח יתן מה שיתן גאולה הו גאולה... הברית בינינו אחותי אהובתי יפה שלי אישה שלי יש בה כובד ראש וצחוק בזויות וריח כריות ויש אמת גדולה ואהבה יקח מה שיקח יתן מה שיתן גאולה הו גאולה...

גורי: יש לי שאלה טכנית כל כך.

גלית: או! טכנית אני אוהבת.

גורי: אני לא מצליח לענות עליה וגם שואלים אותי. לא מבין את זה. איך מצליחים עדיין לשגר מתוך הרצועה משהו? איך? אני לא מבין. כאילו מה זה? איפה זה? אם אנחנו עכשיו רגע עולים, תדמייני עכשיו שאנחנו עפים מעל האזור,

גלית: כן,

גורי: אנחנו מצליחים לראות את כל האזור, זה לא איזה...זה לא כל כך,

גלית: כנראה שיש דברים שאתה יכול לא לראות, שניתן להסוות אותם.

גורי: בקיו של 9 אז 9. זה באמת מדהים אותי הדבר הזה, מדהים אותי טכנית. איך 20 שנה זה על הגבול שלנו, 20 שנה לא הצלחנו לעשות את כל המ-A-Z על איך לגמור עם החרא הזה? מהמשגר ועד הזה ועד מי ששם ועד הטען, קשר של הדבר הזה.

גלית: לא הצלחנו, אתה יודע למה?

גורי: כי לא ניסינו?

גלית: לא, ניסינו ועוד איך.

גורי: מה את אומרת?

גלית: כי אולי, אני רק מציעה, אין דרך לזה.

גורי: אני לא מבין, סליחה.

גלית: אין דרך לסיים עם זה.

גורי: את רוצה להביא אותי, לדבר על העניין מדיני ואני בטוח, אני איתך גם בזה, אבל אני באמת בשיחה טכנית רגע! אנחנו רואים את ההרס, אנחנו רואים את הזה, איפה?

גלית: את ההרס של עזה?

גורי: כן, אני מצליח לראות את זה. אני לא יודע ואני לא מבין מאיפה יוצא עדיין? כל פעם טיל כזה יוצא מאיזשהו משגר. עכשיו יגידו לי, 'הם שמים את זה בבתי ספר, במסגדים, בבתי חולים, בזה'. בסדר, מודיעים מראש, האזור הזה היה בו משגר, עכשיו לצאת משם.

גלית: קודם כל, כרגע לא מודיעים מראש. הקש בגג. אגב, בדרך לפה ראיתי שלטים, כל העיר או כל הכבישים שאני רואה עם דגלי ישראל ושלטים "ביחד ננצח" ואתמול התחילו או היום התחילו שלטים חדשים. תמונת ניצחון, אפס אזרחים בעזה. לא, שלטים ענקיים! ואני מרגישה באמת שזה מן קונצנזוס. כמובן לא באה להגן על כלום. אני רק רוצה להזכיר שכל נקמה תוליד את הנקמה הבאה ושמה שהיה ביום שבת הוא גם נקמה.

גורי: את יודעת, יש לי גם שיחות כאלה על המוסר שלנו והיה דיון על,

גלית: לא, אין מה להשוות במוסר. מה שקרה ביום שבת הוא שואה.

גורי: לא, אני רק אומר יש הרבה דיון על מוסר כי אנחנו ב...יש את כל ה RULES OF ENGAGEMENT וה- RULES OF WAR ואפילו ביידן דיבר על זה בנאומו.

גלית: נכון.

גורי: עוד מישהו דיבר על זה על העניין של חוקי המלחמה. לא משנה,

גלית: אני זוכרת גם. לא משנה.

גורי: אנחנו התערערנו בליבה שלנו, בליבת המוסר שלה, ליבת המוסר שלנו התערערה.

גלית: נכון. מרגישה את זה גם ברמה האישית לגמרי.

גורי: כל הרגשות שצפו אצלנו. יש כאלה שזה לא עזר להם הרגשות האלה ויש כאלה שזה עזר להם, שהם פשוט כיבו את זה. הצליחו לכבות את זה. גדלו בסביבה שכיבתה את זה אצלם, לא יודע מה. אבל יש משהו טבעי וצריך להכיר בזה בעיניי. אני לא פסיכיאטר, אני לא פסיכולוג, אבל אני רק באינטואיציה שלי לדבר הזה, שגם צריך להכיר בזה שזה קיים ויש לזה מקום. יש לזה מקום. אנחנו עכשיו נשאל שאלה על תוצאות. זאת שאלה שאני לא יודע לענות עליה. אבל עכשיו, עכשיו, עכשיו ברגע זה, עכשיו, עכשיו, עכשיו הוונטילציה של כל דחף כמוס, קשה, דוחה, אנטי מוסרי, נקמני, הוא טבעי וככה אני מסתכל על זה, כי הדיון עם אנשים נורמטיביים. העניין של מחבל, אם לטפל בו או לא לטפל בו.

גלית: לא לטפל בו. סליחה, לא לטפל בו.

גורי: אם גלית חוגי, תקשיבו לי טוב חברים. הנה גלית,

גלית: יש גבול! יש גבול!

גורי: אין באדם באמת, אין בן אדם ששם אותי במקום כל השנה, כל השנה, יותר מגלית חוגי. מכל מי שפגשתי בחיי.

גלית: בקטע טוב.

גורי: ממסגר לי דברים, שם אותי רגע במקום. גורם לי לחשוב. בחיים לא שמעתי אותך אומרת כזה דבר. בחיים, בחיים, בחיים.

גלית: אני עם שר הבריאות, משה ארבל, סליחה, יש גבול.

גורי: מעניין מה שאת אומרת,

גלית: לא אני מתנצלת.

גורי: זה בגלל משה ארבל?

גלית: לא.

גורי: כי את קצת מאוהבת במשה ארבל.

גלית: בסדר, אני שמחה שהוא זה שאמר את זה, אבל גם אם היה אומר את זה כל אחד אחר,

גורי: בודקים אותנו.

גלית: אתה כן אומר לטפל?

גורי: דיברנו על אלוהים לרגע.

גלית: רגע ,אתה אומר לטפל?

גורי: אני אומר כזה דבר, אוקיי?

גלית: רגע שניה,

גורי: זה הניסוח שלי. יש לזה ניסוח.

גלית: אבל יש פה דקות. אני לא אומרת לא לטפל, שב"ס ייקח אותם ויטפל בהם בכלא מה שרוצים. בבית חולים אין לזה מקום. אין מקום. תביאו את אלה, תביאו הצלב האדום שיתנו לו אקמול.

גורי: אחד, אחד. הכולרות הם גם קלפי מיקוח ואנחנו צריכים אותם.

גלית: בסדר גמור.

גורי: רגע, זה נכס בשבילנו. אנחנו מצטערים שזה ככה טכני רגע, אבל זה גם נכס. צריך לשמר אותם באופן כלשהו. אם זה מעמיס על מערכת הבריאות? כן. האם צריך להיות כאן תעדוף? כן. האם זה נגד כל מה שמערכת הבריאות יודעת לעשות? כן. האם זה נגד שבועת היפוקרטס? כן. האם אנחנו ממציאים את המוסר מחדש? אני לא יודע איך עושים את זה ואני אומר שוב, הימים האלה יחלפו ואנחנו נחזור להיות אנחנו.

גלית: גם הם יחזרו. כולם יחזרו, אולי, לא יודעת. אפילו הגרמנים בזמנו חזרו להיות הם. אני לא יודעת מה היה הם לפני זה.

גורי: רגע, רגע, אני אומר, אנחנו בשעת מבחן למוסר שלנו. זה הרגע שבו אנחנו נתעלה על כולם. אנחנו נתעלה, אנחנו נתעלה. האור לגויים הוא לא...הוא לא מורם באיזה קטע...

גלית: האור לגויים זה עול, זה מה שאתה אומר. אנחנו צריכים לעבוד בלהיות אור לגויים.

גורי: כן!

גלית: זו לא פריבילגיה שלנו שאנחנו אור לגוים.

גורי: זה מחיר שאנחנו משלמים! זה המחיר!

גלית: זה מס.

גורי: כן!

גלית: זה מס. בחרו בנו להיות אור לגויים.

גורי: מס אלוהי!

גלית: אז אנחנו נעבוד קשה להיות אור לגויים.

גורי: וזה האלוהות.

גלית: אז אוקיי, אני מקבלת את זה. אתה רוצה, אתה אומר אנחנו אור לגויים אז בואו נעבוד בזה, אין בעיה. אבל גם במקביל, מה שאתה אומר על העכשיו. מה שאמרת לפני רגע על השלטים האלה וגם אני מציעה לקרוא את כל ההצהרה. מכתב שמשה ארבל, שר הבריאות, כתב לביבי. הוא לא כתב, הוא כתב שהטיפול עליהם צריך ליפול, לא אמר ליפול, על שב"ס או על צה"ל. הוא אמר אני, בעצם,

גורי: זה בית חולים שדה כזה שמקימים ייעודית לזה.

גלית: במלחמה. לא של צה"ל שאתה יודע, קציני רפואה יטפלו. מי שמטפלים בדברים האלה. הוא לא מעוניין לעשות,

גורי: חיל הנדסה עושים עכשיו עבודה.

גלית: במה?

גורי: דוחה ונוראית.

גלית: וזק"א?

גורי: וזק"א. תקשיבי,

גלית: אבל רגע, אני רק רוצה לסיים.

גורי: מתנצל שככה המחשבות,

גלית: ברור, ברור.

גורי: אבל באמת אנחנו צריכים גם להגיד להם תודה.

גלית: לא צריך להגיד להם תודה, צריך לתת להם טיפול. האנשים האלה ראו מספרים גדולים ביותר של דברים מנותקי איברים. מה שרציתי להגיד זה שהדבר שמשה ארבל לא מעוניין בו ואני איתו בעניין הזה, זה העירוב שמשגע את הדעת. שבאותו בית חולים,

גורי: מיטה ליד מיטה.

גלית: לא, זה לא היה מיטה ליד מיטה. אגב, זה היה פייק. אבל שבעצם הידיעה שבאותו בית חולים באים פה הורים, באים זה. יש לנו מוסר של מלחמות, אין בעיה, בשטח. תעשו מה שצריך, איך מטפלים בשבויים?

גורי: אני איתך.

גלית: יופי. ושנינו עם משה ארבל. וביבי לא ענה לו עדיין.

גורי: ביבי לא ענה להרבה אנשים.

גלית: אבל נפגש עם ברדוגו ראיתי.

גורי: לא רוצה, לא רוצה. זה הלהיסחף לתוך המערבולת הזאת.

גלית: אבל הבורקס של ביטן גם לא?

גורי: למטה ובין בה תועלת,

גלית: אווו בסדר.

גורי: אין בה תועלת! ואנחנו נדבר היום על מיכאל האוזר. טוב, זו הפעם הראשונה שאנחנו מדברים לכאורה פוליטיקה כי ממשלת אחדות. ורק בגלל זה אנחנו נדבר עם מיכאל האוזר, טוב? ואני מזהיר את כולנו. אנחנו לא נהיה האנשים האלה שבספירלה למטה של התיעוב והכעס כלפי ההנהגה שלנו. יהיה לזה מקום. גם לי זה נפלט כל הזמן, יהיה לזה מקום. אנחנו נגיע לזה, אנחנו נגיע לזה. עכשיו, זה באמת שעת ה-ש'.

גלית: אז יש לי משהו קצת מנחם להגיד.

גורי: כן.

גלית: אתמול פגשתי בגינה הורים מהגן. פגשתי אבא מהגן שסיפר לי שהוא דיבר עם מומחית פוסט טראומה. הוא עיתונאי, קוראים לו ארי ליפסקר אם זה בסדר לדבר עליו ככה. הוא סיפר לי שהוא דיבר עם מומחית פוסט טראומה והיא דיברה איתו על שני מושגים שלא יודעת, הם היו מאוד יפים בעיניי. שבטיפול בפוסט טראומה שני הדברים המהותיים ביותר שעושים גם בהתחלה זה צריך להיות קרוב לאירוע. זה סדר ופריימינג. מה הכוונה? שעם אנשים שהיו בטראומה משחזרים את הדבר של האירוע שקרה. זאת אומרת, בשעה הזאת הלכתי לזה. ואז הלכתי לזה.

גורי: זה בלי רגשות?

גלית: לא. בגלל שזה פריימינג שמייצר נרטיב. ומה שארי הסביר לי זה שפלאשבקים ומחשבות בלתי מעובדות הן באות כשאין נרטיב מסודר של סדר האירועים. וכשיש נרטיב, אפשר לנוח. וזה משפט נורא יפה. כשיש נרטיב אפשר לנוח. וגם אנחנו בפוסט טראומה הפיצפונת הלאומתית שלנו, זה כן עוזר לכתוב את הדברים לפי איזה סדר. אפילו סתם לעצמכם. כאילו להכניס את הדברים למה היה ומה הוביל למה ומה הוביל למה ומה הוביל למה וזה מאפשר למוח לנוח כשיש את הסדר הזה.

גורי: את יודעת, כל פעם אני מוצא כמה אני מחובר. אני אגיד משהו גדול, כן? אבל למורשת יהודית במובן הזה של סטוריטלינג.

גלית: כן.

גורי: כי הסטוריטלינג, התורה שבעל פה,

גלית: כן, כן, כן.

גורי: זה בדיוק זה. זה הפריימינג.

גלית: ממש.

גורי: זה להניח את הנרטיב ולקעקע אותו גם אצל השומעים ואצל הדורות הבאים. והגדת לבנך זה לא סתם.

גלית: בטח! זה לא סתם.

גורי: זה טיפולי.

גלית: כן, כן, כן. ביחד אנחנו נעשה בתוך הדבר הזה. כי הרי אין סדר, יש כאוס. איך תעשה בו סדר? איך תעשה פריימינג לזוועה?

גורי: אספר את הסיפור.

גלית: וכשאתה מספר,

גורי: לסיפור יש סדר.

גלית: אני רוצה להגיד,

גורי: התחלה, אמצע וסוף, כן.

גלית: אני רוצה להגיד ככה. אנחנו כל מי שהוא מעגל 4000 של האירועים, כן היינו באזעקה, זה המאזינים שלנו.

גורי: עורף ב'.

גלית: אני כמובן, אין השוואות. עזבו, זה לא תחרות. אבל גם אנחנו חווים וחווינו טראומה וגם אנחנו יכולים לעשות את הסדר הזה אצלנו בראש. והמנהיגים שלנו לא עושים את זה בשבילנו. אנחנו נעשה את זה כי אנחנו צריכים לתפקד בשביל האחרים. לא בגלל שאוי, אני חייב את זה. לא, יש לנו תפקיד עכשיו לספר לעצמנו ולאחרים את הסיפור. יש לזה כוח.

שיר הפוך

יוני רכטר ויהודית רביץ באופן קבוע וחד פעמי בכל שעה ופעם בחיים קורים הדברים באמת קשה לי להיות לבדו קשה לו להיות לבדי לבדי ברור שאני חי ומת ברור שהוא מת וחי אם שבע בערב הוא אמצע היום ואמצע השבע הוא ערב היום אתה מחפש משמעות אני משתמע חיפוש קשה לי להיות לבדו קשה לו להיות לבדי באופן קבוע וחד פעמי כשצליל ענוג מרעיד אותי יותר וקיץ אחד יפה נותן לי להיות אחר נותן לו להיות אני, לבדי... ברור שאני חי ומת...

גורי: השיחות שלנו בין לבין, בזמן השירים, זה על אנשים שאין להם טקט כשהם מתקשרים.

גלית: לא, רק הלחצות. אנשים שמלחיצים. אבל אתה יודע, לפעמים אנשים צריכים להלחיץ. אני יודעת את זה נגיד משיחות עם אמא שלי. לפעמים היא צריכה להיות הדני קושמרו כלפיי.

גורי: כן, כן, כן!

גלית: זאת אומרת, היא צפתה עכשיו בדני קושמרו ועכשיו היא צריכה לקשמר אותי.

גורי: היה לנו חברים בלונדון וכשהתחילה מלחמת המפרץ ב-91', אז מזכיר לכולם מה היה שם. אנחנו עם סלוטייפ על קירות וניילונים ומסכות אב"כ שאף פעם לא ידענו איך לתפעל כי חשבנו והיינו בטוחים שאם ייפול לנו משהו, זה יהיה לחלוטין כימי או ביולוגי או וואטאבר.

גלית: כן, אמרו לנו. אמרו כימי.

גורי: אמרו כימי. והיה לנו ברור שאם מגיע משהו, זה זה. לא חשבנו, אף אחד לא הכין את האופציה, אמיתי, אף אחד לא הכין אותנו לאופציה שזה יכול להיות גם לא כימי. שזה רק פיצוצים, פיצוץ אש כזה נופל.

גלית: זה מה שהם איימו, לא? הם לא אמרו בדיוק מה.

גורי: אף אחד לא אמר נניח תקשיבו חברים, סביר שיהיה טילים, אבל לא סביר שיהיה כימי. אני מניח שאם זה טילים, אז האימפקט שלהם הוא כזה וכזה ועדיף. הרי לא היינו בחדר, לא היינו במקלט. ישבנו בחדר מטומטם בבית,

גלית: עם חלונות.

גורי: כשטילים היו בדרך אלינו.

גלית: אבל היינו עם המסכות אב"כ. זה היה טיפשי.

גורי: זה היה טיפשי בכל כך הרבה רמות.

גלית: גם למה לא אמרו לנו למגן מפני כימי במקלט?

גורי: לא חשבו עד כדי כך.

גלית: לא היה אז ממדים.

גורי: לא, מקלטים, לא היה ממדים.

גלית: מקלטים למי שהיה.

גורי: בצפון חדר ביטחון היה, כאלה. אז כאילו ישבנו עם הדבר הזה, ישבנו עם זה. עכשיו, אנחנו בחדר של ההורים שלי, אני לא אשכח את זה.

גלית: חלונות למכביר.

גורי: אני סופר, 1,2,3,

גלית: ויטרינה. בטח משלושה כיוונים שונים.

גורי: ארבעה חלונות. סקיילייט כזה גם. ברמת גן נפלו. אין בית מסביבנו שלא היה בו טיל חוץ משלנו.

גלית: [צוחקת] אני לא צוחקת.

גורי: בסדר, מותר. וזה היה משוגע. הבן אדם היחידי שאגב נהרג, כי אם אני לא טועה זה רק אחד שנהרג בטילים שם, זה היה גם כן בשכונה שלנו ברמת חן. לא משנה. יש את כל הדבר הזה. זאת האזעקה הראשונה, זה הלילות, אולי הלילה הראשון. ואבא שלי מקבל טלפון מלונדון מהחברים בלונדון והוא אומר 'זה כימי'.

גלית: כי הם אמרו לו את זה?

גורי: מי אמר לו את זה?

גלית: אה, הוא אומר להם.

גורי: הוא אומר לנו. הוא מלונדון מספר לנו.

גלית: אוי ואבוי, אוי ואבוי. אין מה לעשות, אתה יודע,

גורי: לא דיברנו עם הבן אדם יותר אף פעם.

גלית: [צוחקת]

גורי: זה נגמר. הוא תמיד מוזכר האיש בסיפורים בגלל הסיפור הזה. כן, זה כימי. מה אתה מתקשר להגיד 'זה כימי'? מה?! אוקיי, נניח כן, מה אתה מתקשר?! אתה יודע מה אנחנו עושים ברגע זה. אנחנו אמרנו לך מה אנחנו עושים ברגע זה.

גלית: בטח ברור, אני זוכרת את אבא שלי בחצי מלחמה לפחות לא מסכים לבוא יותר לחדר האטום, נשאר במיטה. איך הוא אוהב להיות מרדן האיש הזה. אוף.

גורי: ההורים שלי היום הם המרדנים האלה. שזה מוזר, כי הם לא היו מרדנים פעם עם הדבר הזה. הם אפילו הכריחו אותנו לשים קסדות של הטוסטוס. שזה קסדה שלא מצילה חיי אדם בגדול. זה היה קסדה חצי כזאת נוראית.

גלית: מתי לשים אותה?

גורי: מלחמת המפרץ. הכריחו אותנו לשים קסדה על הראש.

גלית: לא נכון...

גורי: כן, כן, עשינו את זה בשביל הצחוקים באיזשהו שלב.

גלית: אני חושבת שרצו להטריל. אתם רוצים מסכת אב"כ וקסדה? וכפות עץ להגן על עצמכם גם?

גורי: יש תמונה איפשהו. איפשהו יש תמונה.

גלית: הגדילו ראש, הם המציאו המצאה. נו יופי, כל אחד מוצא תחביב. אמא של גורי אלפי יש לה עוד אמצעי מיגון. בואי, למה שלא מחבת הוא ישים על הראש?

גורי: עד היום אין להם ממד. הם עושים את הטריק הזה שנכנסים לחדר ארונות או משהו כזה לא הגיוני.

גלית: לא, גם אני עושה כזה דבר.

גורי: הוא היה אצלנו ואני אומר אצלנו שאני מנכס לעצמי את הבית של השכנים, אבל אני אומר, הוא היה אצלנו אצל השכנים והוא לא הסכים להיכנס. אני אומר לו 'כנס כבר!' ואני רב איתו.

גלית: אני מבקשת שהסיפור הזה ייעצר, סליחה. האם אתה מזמין אורחים לבית של השכנים שהם בני משפחה שלך?

גורי: כולם מוזמנים אורחים לבית של החברים שלנו, של השכנים שלנו.

גלית: אני לא חושבת שהם החברים שלכם. אני חושבת שהם אנשים שאתם לקחתם,

גורי: אני לקחתי אותם מהרגליים,

גלית: גררת את השכנה?

גורי: גררתי אותה מהספה ואמרתי לה 'זה המקום שלי!' הרגשתי שאולי זה יותר מדי.

גלית: 'יאללה אבא כנס, אבא שב פה'. [צוחקת] טלי השכנה, כל הכבוד לך שאת מארחת פליטים מהבית ליד. זה מאוד, מאוד יפה מצידך.

גורי: שתגיד תודה שאני לא מביא את הכלבה יותר. רק שתגיד תודה.

גלית: אני לא חושבת שהיא תגיד לך תודה על שום דבר. אתה מזמין את אבא שלך לטלי לסלון. 100%, אתה לא יכול ללכת אליהם? תגיד, מה זה?! בסדר, אוקיי.

גורי: אפשר לספר על משהו שקורה עכשיו בארה"ב?

גלית: כן בטח.

גורי: בארה"ב העניין של חטיפות הוא דבר מאוד, מאוד...מקובל, אוקיי?

גלית: סליחה? מה זאת אומרת?

גורי: מאז ומתמיד העניין של הילדים עלולים להיחטף,

גלית: אה אוקיי, אוקיי, אריזות חלב.

גורי: MISSING CHILDREN על אריזות חלב זה דבר מאוד, מאוד ידוע. וגם שלטים של אם ראית את הילד הזה. יש שלטים בכל ה-SUBWAY, בכל מקום עם תמונות של חטופים ישראלים.

גלית: בגילאים שונים.

גורי: בגילאים שונים, יש תמונה גם של תינוקות כמובן.

גלית: כן, כן, אני ראיתי. יש את הסרטון, יש לי קפסיטי (CAPACITY) מסוים בנושא הזה. יש את הסרטון של הילד, אני לא ראיתי.

גורי: אני גם לא, לא הצלחתי. לא צלחתי. לא, לא, אני לא יכול. אני גם איתך, אני מבין.

גלית: אבל כן, מה שאנחנו עושים עכשיו, תגיד רגע, כמה זה חשוב ברצינות, בעומק, כמה שאנחנו מדבררים בעולם?

גורי: וואו הכי חשוב שיש. את יודעת למה?

גלית: למה?

גורי: אנחנו לא רק,

גלית: הפריימינג, הנרטיב.

גורי: אנחנו גם מניחים את היסודות ואת הריפוד למה שיקרה בהמשך.

גלית: מה הכוונה?

גורי: הכוונה היא שתגיע הגאות הפרו-פלסטינית, היא עוד לא קיימת.

גלית: של התמיכה בפלסטינים? מי יתמוך בפלסטינים עכשיו?

גורי: את טועה, את טועה. אנשים שוכחים. אנחנו מדברים על אוקראינה. אוקראינה, זעקת העולם נחלשה מהר מאוד.

גלית: בסדר, אבל עדיין זה מוסגר.

גורי: ואנחנו ננצח במלחמה הזאת. אני לא אומר את זה ביבי סטייל. סטטיסטית סטייל.

גלית: תגיד רגע, אני רוצה לשאול משהו. מה הכוונה?

גורי: לא, לא, לא.

גלית: אני לא גוררת אותך, אני באמת רוצה לדעת.

גורי: כמו שאת אומרת 'יש לי קפסיטי מסוים', אני שומר את חמלתי. אני שומר אותה. אני שומר אותה עכשיו.

גלית: אז בוא נאמר ככה, אני מוכנה להציע פתרון. אני רוצה ניצחון שנקרא הפסקת אש.

גורי: זה לא ניצחון, את טועה. אנחנו עכשיו ניכנס לזה.

גלית: לא, אני לא רוצה להיכנס לדבר הזה. אני רוצה לדעת מה המטרה.

גורי: אני אמרתי לך מה הדוגמא שלי בהיסטוריה. יש לי דוגמא אחת נוראית ואיומה. ואמרתי אותה גם פה. אבל היא הדוגמא של DON'T FUCK WITH US האולטימטיבית. והיא הדוגמא על פרל הארבור. אחרי פרל הארבור וזה היה טארגט של חיילים ומשפחותיהם. למרות שגם אנחנו חיילים ומשפחותיהם, בסדר?

גלית: כן, כולנו.

גורי: אחרי זה היה פצצת אטום. אני לא אומר חס וחלילה שזה מה שצריך.

גלית: אתה אומר להכרעה חד משמעית.

גורי: הבלתי מידתיות. עזה הם אפילו לא הבינו מה הם זורקים שם. הם לא הבינו את האימפקט. הם לא הבינו מה הולך.

גלית: זה לא קרה עדיין.

גורי: אבל החוסר מידתיות הזאת היא הושרשה באמריקניזציה הזאת עד הסוף כ-DON'T FUCK WITH US. כשביידן אומר עכשיו DON'T

גלית: זו התחלה,

גורי: זה שם. זה אתם זוכרים מי אנחנו? אתם זוכרים מה קורה כשקופץ לנו הקוף, אתם זוכרים לאן אנחנו יכולים להגיע.

גלית: אני יכולה לשמוע איזה DON'T קטן שלו? זה מעודד.

גורי: יש כזה בשליף? באמת?

"I have one word, Don't! Don't!"

גלית: אחחח! כן!!!

גורי: [צוחק]

גלית: יואו! איזה יופי!

גורי: רוצה שיר או שאני אספר לך עוד משהו?

גלית: לא, תספר לי.

גורי: טוב, אז שמעתי סיפור נורא, נורא יפה. הלכתי לחפש את זה ומצאתי את זה בפייסבוק. יותר נכון, הילה מצאה את זה. הם חולצו בשלום. זה מה שאני יודע. ואני לא אזכיר את השמות כי אני אלא יודע אם מותר לי או אסור לי, אני רק אספר מה קרה שם. משפחה שהייתה נצורה בכפר עזה. הם זוג הורים עם ביתם בת השנה. ולא היו שם שירותים ונגמרו להם החיתולים והיו אלתורים. והם היו עם מעט אוכל ומים והיו צעקות וירי מבחוץ. ובינתיים? היה אחד שהיה בתורנות מה שנקרא, על שמירת ידית הממד. לא יכול. [בוכה]

גלית: בכל זאת אתה תאסוף את עצמך לטובת הכלל.

גורי: סליחה.

גלית: לא, לא, לטובת הכלל. זה מצוין.

גורי: כי תראי מה הסיפור. הוא ביקש מאנשים בפייסבוק שיצחיקו אותו. הוא ביקש בדיחות ושטויות כדי להישאר ערני ויש מלא, כאילו יש שירשור של כל השטויות ששולחים לו להצחיק אותו.

גלית: המשפחה הזאת איתנו?

גורי: לא יודע הכל. בגלל זה אני לא מזכיר שמות ואני לא יודע הכל, אבל זה מה שאני רואה פה וכתוב "חולצו בשלום".

גלית: הלוואי.

גורי: זה מה שכתוב.

גלית: יש עכשיו, אגב, אני רוצה להזכיר עוד טריק שאפשר לעשות במוח, זה נהדר.

גורי: איזה נפלא, איזה יפה זה.

גלית: יש עוד טריק שאנחנו יכולים לעשות במוח ופעם קראתי אותו, זה לא אני המצאתי אותו ממשהו, גם דיברנו על זה פה. המציא אותו אבא לילד חולה סרטן. במקום להגיד מסכן, להגיד גיבור.

גורי: כן, כן.

גלית: בואו נעשה את זה.

גורי: כן! כן! כן! בטח!

גלית: אנשים שסופם, לא שפר מזלם. גיבורים, לא מסכנים. זה עניין של הסתכלות ויש הרבה דברים עכשיו מעוררי השראה ברשת ובזה. ואני באמת מנסה את הדבר הזה של לשים את הגבול. מה שסופר נני אמרה, לשים את הגבול. רק מעצם זה שאני דורשת מהילד שלי.

גורי: לשים גבולות לעצמנו גם.

גלית: בדיוק. רק בגלל זה שאני דורשת את זה מאחד מהילדים שלי לפחות, כי השנייה זה באמת וואו. שום פחד אין לה זאת. אבל לא משנה.

גורי: תגידי, אדם גבאי, אדם נכנס רגע. תגיד, בוא תן חיבוק, תן חיבוק. זה חיבוק פה וזה חיבוק פה. יש לי שאלה, אתה לא יודע איך רדיו עובד? אתה לא יודע שאפשר לדבר בטלפון?

גלית: לא רואים אותך.

גורי: לא חייב לבוא פיזית לרדיו. כשאמרנו שאנחנו רוצים לדבר איתך.

גלית: אבל אולי זה לא מהדור שלך רדיו ואתה לא יודע.

גורי: פשוט בא?

אדם: אפשר להגיד את האמת?

גורי: בוא דבר למיקרופון. כנס. שב כבר.

גלית: הבן אדם...כאילו חייזר הגיע.

אדם: בכל מקרה הייתי צריכה פה מרחוב "הברזל" לאסוף את האוטו של חברה שלי.

גלית: רגע, רגע, למה אתה צריך לאסוף את האוטו שלה? למה החברה לא יכולה לאסוף את האוטו של החברה?

גורי: מפריע לה בקטע הפמיניסטי, לא בקטע הזה.

אדם: אה כי היא במילואים והיא עושה משמורת של 24 שעות.

גורי: כן, כן, בבקשה. בבקשה גלית, מה קרה? על זה לא חשבת, נכון? את לא עד כדי כך פמיניסטית.

גלית: אם חברה שלך רוצה שאתה תוציא לה את האוטו ואז תחנה אותו עוד פעם, אתה גם תעשה את זה, בסדר?

אדם: אני אוסף אותה לקחת אותה ממילואים,

גלית: ולעשות כל מה שהיא אומרת וזה מה שאתה הולך לעשות.

אדם: היא ערה מ-9 בבוקר, 8 בבוקר של אתמול.

גורי: אפשר לדעת מה היא עושה?

אדם: כן, היא בדובר צה"ל. היא קצינה בדובר צה"ל והיא מדבררת שם את...

גלית: אז זה אומר שהיא נחשפת לדברים,

אדם: אחד הדברים היותר קשוחים לדיברור.

גורי: כן, והיא לא ישנה כבר הרבה זמן כדי לעשות את זה.

אדם: כן, כן. כאילו בכלל, האמת שהיינו בסיני.

גלית: מתי? עכשיו כאילו?

אדם: כן.

גורי: אה בשבת עוד היית בסיני?

אדם: בשבת כן, ירדנו בין רביעי לחמישי.

גורי: רק אתה והיא?

אדם: רק אני והיא.

גורי: איפה הייתם באיזה חוף? אני בכוונה מושך אותך.

גלית: נכון, אני פיתיתי את גורי להגיע לנואיבה גם. נכון זה המקום הכי טוב בעולם?

אדם: זה מקום מדהים שהפך לטירוף. ברגע היינו פתאום,

גורי: הבנתי שכולם קמו ועזבו.

גלית: הייתה איזו התגייסות כאילו של הבדואים שם איך להסיע אתכם, מה לעשות?

אדם: הם היו שם מאוד ברגוע.

גורי: את יודעת ממי הילה קיבלה SMS?

גלית: ממי?

גורי: איך זה שהתחיל, "האם אתם בסדר?" מהנהג מוסטפה מסיני.

גלית: בסדר. אז לא הייתה שם איזו התגייסות כזאת בסיני?

אדם: לא, אנחנו ישנו. הייתה השעה 11 בבוקר. פה כבר היה איזה 5-6 שעות של טירוף. ופשוט היו דפיקות על הדלת. חשבנו שזה אחד המצרים שם עם ברקפסט.

גלית: לא מצרי, זה בדואי.

אדם: אני פותח את הדלת ויש ישראלי,

גורי: שזיהית כבר מהחוף?

אדם: כן, משפחה מהחושה לידינו שהוא דפק על דלתות של ישראלים ואמר לנו פשוט 'תארזו את הדברים שלכם, בעוד -5 דקות.' אמר 'יש מלחמה בישראל. זה לא מבצע וזה לא כלום. תוקפים ב-21 נקודות וזה בלגן שלם ועכשיו צריך ללכת.' וחשבנו...

גורי: היה עכשיו?

גלית: לא, מי שעשה את הבום הזה זה הבן שלי שהמכונה לא עובדת לו מספיק טוב, אז הוא בא כועס.

גורי: הוא עשה בום על הזכוכית שלנו? [צוחק]

גלית: כן.

גורי: כי אמרתי אולי רוצים להיכנס כי הכל זכוכיות.

גלית: לא. אדם, זה הבן שלי הקטן. הוא חושב שחופשת סוכות נמשכת כי החליטו להמשיך אותה.

גורי: תזכור, כשהוא מגיע אנחנו מדברים על סוכות.

אדם: אין בעיה. גם שירים של סוכות?

גורי: זה השיר היחיד?

אדם: אני מכיר את [שר: "סוכה ולולב"]

גורי: כי זה עיראקי.

אדם: סוכההה ולולללבבב.

גלית: אנחנו לא נשיר עכשיו על לולבים. ואם כבר סוכות, לא נזכיר את גבי עמרני. למי שעוקב אחרי התוכנית הזאת.

אדם: מסתבר שיש מלא שעוקבים וגם קולטים אותי עם הסיפורים שאני אומר שוב ושוב.

גלית: זה לא מתגלגל, זה עושה גלגול.

אדם: יש לי את הזכות, צפיתי בדבר הזה.

גלית: אתה ראית את גבי עמרני עושה גלגול? אני בהלם. לא מדליקים נרות בסוכה, אבל בסדר גמור.

גורי: אתה מדבר על חנוכה.

גלית: לא, בחנוכה הם מבקשים מילדים להמר.

גורי: זה בכלל בפורים. מה יש לכם?

גלית: יש לנו בלבול. הייתם בסיני והוא אומר 'יאללה בואו ניסע'.

אדם: היינו בסיני. הוא אמר 'כאילו זה לא מבצע, זה לא כלום'. ואז הרי אין אינטרנט לא בחושה ולא בחוף הזה. אז הלכנו ללובי וקלטנו שהכל מוצף.

גורי: מלא אנשים?

אדם: כאילו כולם בוואטסאפ.

גורי: אתה מדבר על זה שראיתם בטלפון. אבל יש עוד אנשים מסביבכם?

אדם: לא, כולם בחרו. כולם כבר הלכו, נשארו עוד כמה בודדים. וזהו, לקחנו מהר מונית לגבול. זה ממש הרגיש כמו סרט.

גורי: במונית הזאת ואני יודע שאין קליטה לרוב בדרך. יש שיחה? יש היערכות בינך לבינה?

אדם: כן, כן, יש.

גורי: יש את הנהג שמדבר? יש משהו כזה?

אדם: הנהג רק היה, היו מכוניות עם חיילים מצרים גם לידינו.

גלית: שיש תמיד.

אדם: כנראה, כן. הוא עשה להם שלום וזה ודיבר עם חבר שלו בטלפון וקצת כזה,

גלית: קיצר, הוא התנהג רגיל.

אדם: היה קצת אווירה של כזה, יואו כל הישראלים עכשיו בורחים. באמת שהצד המצרי כשהגענו לגבול, תקתקו, רצו שנעוף משם.

גורי: כן, כן, הם לא רצו לעכב. את יודעת איך הם לוקחים את הזמן. הם לא עכבו אף אחד.

אדם: ממש יאללה, יאללה, יאללה. וזהו, נתקענו עוד איזה יום כי לא הצלחנו להשיג כרטיסים לארץ. ואז כן, ראשון על הבוקר חזרנו.

גורי: בטיסה?

אדם: בטיסה.

גורי: לא ידעתי שהיו טיסות.

אדם: היה של ישראייר. מיד נחתנו פה ב-9 וב-11 היא כבר הייתה בבסיס. הייתה ערה 30 שעות.

גורי: איך אתה מעביר את הזמן? איך אתה מוצא את עצמך מועיל? או לא? שזה גם בסדר, אני לא שופט.

גלית: אני חושבת שאדם עסוק בימים האחרונים בדברים אחרים כי אתה מכיר אנשים וחברים שהיו שם בשבת.

אדם: כן. אז האמת שגם הייתה אווירה מאוד...אני גם הייתי מאוד, מאוד, כאילו עדיין מאוד, מאוד סביבה, סביב לעזור לה עם כל שירות המילואים המאוד אינטנסיבי הזה. עד שבאמת...אה...ובכללי שניה רגע לפני שאני אדבר על זה. זה די היה מרגש לראות שכזה, זה עדיין מאוד מרגש לראות שכל הדור וכל החבר'ה שלי, כולם עפו לעשות כל מה שצריך. כל אחד, כל מה שיכול, אם זה להתנדב לאוכל.

גלית: זה לא רק הדור שלך. יש איזו תרומה כללית. אגב, אני חייבת להגיד בתוך התרומה הכללית הזאת שיש בה גם צדדים מאוד, מאוד מפתיעים. אנחנו נדבר. אחרי החדשות אנחנו נדבר.

גורי: על שיתופי פעולה.

גלית: של חרדים מתנדבים.

גורי: בטח.

גלית: של ערבים, של בדואים, של דרוזים, של חילונים, של דתיים, של שמאל ימין.

גורי: בכל מערכה, דרוזים בדליית. אני אפילו זוכר את השם, זה פאדי. כל פעם שיש איזושהי מערכה, הם פותחים את הצימרים שלהם ומי שרוצה, מגיע בלי לשלם. כל פעם.

גלית: תראו, יש כאן קושי. אם היית באיזשהו אירוע מהדבר הזה. אני לא יודעת אם אתה תלך ליישוב דובר ערבית. אני אומרת על עצמי ואני מרגישה בלתי גזענית ואני רק מחפשת יוזמות של ערבים יהודים עכשיו. עכשיו ומה שקורה. אבל אם היית שם ובדברים האלה ובטח עם ילדים, גם בכפר קאסם פתחו מקומות ובדליה ובעוד מקומות וביישובים ערביים. אבל עושים דברים אחרים ואורזים דברים ואורזים חבילות וכל אחד מתנדב איך שהוא יכול. ואני חייבת להגיד שההתנדבות הזאת, מהמעט מעט שאני עשיתי, זה גם מאוד עוזר.

גורי: בטח שזה עוזר!

גלית: יותר ממה שזה עוזר אולי לפעמים בקצה השני, להרגיש שאתה עושה משהו אפילו אידיוטי.

גורי: זה האדם מחפש משמעות אמיתית.

גלית: ממש, ממש.

גורי: זה תרומה במובן של מה אתה יכול לתת, מה אתה יכול להתרכז ולעשות טוב לאחרים זה הריפוי.

גלית: אתה יודע למה? כי הזוועה היא כל כך גדולה שאתה רוצה לבטל את עצמך לטובת הזוועה. זה מה שאני מרגישה בהתנדבות שלי שנערכה רבע שעה.

גורי: אתה משהה את הטיפול בעצמך.

גלית: ממש. כמו ילד. כמו שילדים גם שומרים עלינו.

גורי: שם חרדה על סנוז רגע.

גלית: כי עכשיו אני מתגייסת לילד. אז אותו דבר.

גורי: אדם גברי חמוד שלי, אנחנו נשמע חדשות ואז אנחנו נשמע אותך ונדבר קצת על חברים. ותודה שבאת מתוק שלנו.


["102 רדיו תל אביב, 102 רדיו תל אביב"]


גורי: איתן בלכטר על הסאונד, אייר גולדברשט על הפקה, דודי כהן על העריכה ואדם גבאי שלא יודע איך רדיו עובד, רצינו להעלות אותו לשידור.

גלית: הוא חבר שלנו.

גורי: הוא חבר שלנו, אנחנו אוהבים אותו והוא הגיע פיזית לפה. סתם, הוא הגיע כדי להזיז את הרכב של החברה שעושה מילואים שלא יכולה כי היא סביב השעון, אבל הוא,

גלית: יש לו זמן. יש לו פנאי.

גורי: ספר קצת.

גלית: היו אנשים שהכרת.

גורי: קראנו פוסטים שלך. המון, המון כאב.

אדם: אז כן. אז אני באמת רוצה לדבר על...זה מצחיק, קוראים לו עומרי בלקין ובשבילנו הוא בלקין או עומריקי ואף פעם לא נראה לי קראנו לו עומרי כל כך הרבה פעמים כמו בימים האחרונים. הכל נהיה כזה רציני וזה פתאום עומרי ועומרי. אבל הוא בלקין.

גלית: מאיפה הוא חבר שלך?

אדם: אז בלקין ואני הכרנו בצופי ים תל אביב בגיל 10, כיתה ה'. ומאז...מאז פשוט...גדלנו ביחד, נכנסנו ללב אחד של השני ופשוט העברנו את כל הילדות, הנעורים וגם אחרי יחד.

גורי: איך יודעים? יש את הרגע הזה שאתה הופך להיות חבר טוב, החבר הכי טוב או חברים טובים, זה הרגע שהוא צוחק ממשהו או מצחיק אותך על משהו ואז אתה אומר אוקיי. אוקיי. זהו זה.

אדם: אז הרגע שלי ושלו, אני זוכר שהיינו בכיתה ה'. אני בכיתה ה' כבר,

גורי: עישנת.

אדם: מכורח הנסיבות, לא...הייתי צריך לעשות גבות.

[צוחקים]

אדם: הסתרתי את זה נורא כמובן.

גלית: וואו, איזה מותק שלי. מה הלכת לאמא שלך לשאול איך?

אדם: יש לה חברה קוסמטיקאית. אז הייתי הולך אליה איתה. אני זוכר שהיינו בצופי ים והורדנו סירות מהשבט לירקון.

גלית: אני רק רוצה לומר שאם אי פעם תהיה סטודנט לקולנוע, זה הסרט הראשון שלך. התור לגבות. כאילו היום שהולכים לגבות. גם לא אומרים בתחילת הסרט מה אתה ואמא הולכים לעשות. זה רק אמא שלך אומרת לך 'יאללה צריך'.

גורי: גדול! מעולה!

אדם: אז הורדנו סירות מהשבט לירקון ואז בלקין מסתכל עליי ואומר לי 'אתה עושה גבות!' ואני אומר לו 'אני לא עושה גבות'

[צוחקים]

אדם: אומר לי 'אתה עושה גבות', אני אומר לו 'אסור לך להגיד את זה לאף אחד!'

גלית: אוי ממי שלי!

אדם: לאף אחד. והוא היה היחיד שידע את זה עד איזה כיתה,

גלית: לא...כולם ידעו. היחיד שאמר.

גורי: אף אחד לא אמר.

גלית: הם ראו. זה סוד שקשה להסתיר, אתה מבין? יום אחד היית בנץ, יום שני אתה עכשיו מרלן דיטריך. יש כאן פער.

אדם: הוא הבטיח שהוא לא יספר, אבל הוא סחט אותי על זה שנים.

גלית: והוא לא סיפר?

אדם: לא. הוא לא סיפר.

גורי: איזה חבר!

אדם: וזהו. ועומרי, הוא היה ב, הוא למד בבי"ס אוסישקין ואחר כך בתיכון עירוני ד' והוא התחנך וגדל באמת בצופי ים.

גורי: בי"ס אוסישקין, המבנה עצמו גם כן כבר לא שם? היה כמה מבנים.

גלית: לא משנה, נו.

אדם: והוא גדל והתחנך בצופי ים. הוא היה חניך ואחר כך באמת מדריך. ואז הוא עשה שנת שירות בצופי ים נתניה. ואחרי השירות הצבאי הוא היה רכז הדרכה בצופי ים נתניה.

גלית: ומה קרה בשבת?

אדם: זה סיפור...

גורי: משם הולכים לצבא גם כן לתפקידים.

אדם: כן, כן. אז הוא התגייס, בלקין התגייס לחובלים ומשם הוא עבר לשרת ביחידת לוטר.

גורי: חובלים ללוטר?

אדם: כן, כן.

גורי: אנשים סוסים, אנשים וואו.

אדם: זה ממש...זה באמת מדהים, באמת מדהים, מדהים לראות איך מילד, נקרא לזה בלגניסט ותמיד עשה לי זה, הוא הפך להיות באמת, באמת מה שנקרא טובי בנינו. והוא טייל במזרח והוא חזר בערב ראש השנה והיה ביום ראשון אמור להתחיל ללמוד משפטים והוא רצה להיות שופט. זה משהו שאבא שלו, רוני, אמר אתמול שמהדהד לי מאוד ואני רוצה. אתמול הייתה הלוויה. אני רוצה לטהר את שמו של בלקין מכל האנשים שבעיניי עושים דברים או עשו דברים לא נכון בימים האלה. אבל רוני, אבא שלו אמר שעומרי הוא היה איש שמאל שהזדהה עם המחאה ויחד עם זאת הלך והתייצב בחוד החנית בלוטר ונתן את כל כולו. וזה טובי בנינו. זה באמת בן אדם שהיה אכפת לו ושהיה אכפת לו באמת. ושרצה באמת. ואני...

גלית: איפה הוא נהרג?

אדם: נהרג בעוטף. כשהוא הלך להוציא בני ערובה.

גורי: בבארי.

אדם: ואני...אני פשוט מוצא את עצמי שואל בצורה באמת הכי אנושית ולא פורמלית ואני בכוונה לא משתמש ולא אומר בנימין נתניהו, אני אומר ביבי ואני אומר בן גביר ואני אומר הממשלה. יש לי חבר...[בוכה] שהוא אהב לצחוק והוא אוהב בירה והוא אוהב ים והוא אוהב לנגן והוא כבר לא ינגן. הוא בן 25 והוא כבר לא ישתה בירה וילך לים או לא ילך לים יותר והוא לא יצחק יותר. ואני שואל אותם למה? למה? למה כל החברות והחברים ובני המשפחה עמדו אתמול והיו צריכים לצרוח ולבכות וזה היה בן אדם הכי חי, הכי חי שהכרתי. ואני לא מבין למה, אני פשוט לא מבין למה.

גורי: אדם, אדם אני אוהב אותך מאוד. ואני רק מבקש ממך להתרכז בו, להתרכז בטוב שהוא עשה לעולם וזה נשמע כמו אדם שהביא המון, המון, המון לעולם. גם ב-25 שנה שהיו לו. אבל הביא המון, המון טוב לעולם. הביא לך המון טוב. הוא קיים בך.

גלית: מותר, מותר לשאול גם את הלמה הזה.

גורי: מותר לשאול, הלמה יגיע. אנחנו נגיע להכל.

גלית: אני רק אומרת שלא תהיה תשובה.

גורי: יכול להיות, אבל זה לא חשוב כמו הזיכרון והדברים והמשמעות.

גלית: אז בואו נספר עוד משהו על בלקין. ספר לי סתם משהו, אפילו סתם משהו טיפשי. הייתה לו חברה?

אדם: לא. לא. לא הייתה לו חברה.

גלית: הייתה לו חברה ראשונה?

אדם: כן, היו לו. היה. אני זוכר שבלקין...האמת שיש לי משהו די כאילו מדהים להגיד עליו שהוא, שהוא מעלה חיוך, אבל חיוך של עצב. סליחה שוב על הדיכאונות, אבל כשהיינו בני 18 לפני שהוא התחיל את שנת השירות, אז אמא של אורי נפטרה והוא התמודד עם זה בצורה פשוט פלאית. עם כל כך הרבה, עם כל כך הרבה, כל כך הרבה אור וכל כך הרבה, גם הומור יש להגיד. וכשהיינו שנה לפני זה הפלגנו יחד ליוון, כל החברים מצופי ים. הפלגנו בין איים 10 ימים.

גורי: כיף! וואו.

גלית: אשכרה, רב חובל?

אדם: כן, הוא גם עשה סקיפר. והיה שם שרשרת שראינו וקנינו כזה שרשרת חברות עם כזה של כריש ורצינו שהוא יעשה לנו את זה בחינם. אז הלכנו כזה חבוקים ואמרנו שאנחנו זוג ואנחנו חוגגים שנה. ושאנחנו רוצים שהוא יעשה לנו את זה במחיר והוא עשה.

גלית: סתם תירוץ להתלטף.

אדם: בטוח. גם אני עושה עכשיו כמובן תמונות וסרטונים. כל הזמן אנחנו אחד על השני זה. ושלוש שנים אחרי זה כשאומרים התגייסות של לוטר, אז הוא שלח לי תמונה עם השרשרת והוא אמר 'אני מבקש את הרשות שלך להוריד את השרשרת חברות',

גורי: את השטות הזאת כי הוא לא יכול להסביר את זה לאנשים.

אדם: לא, הוא אמר כי אני רוצה שיהיה איתי משהו מאמא או שם שרשרת של אמא שלו. הוא אמר 'אני רוצה להתגייס עם משהו מאמא, אבל אני מבקש את הרשות שלך'.

גלית: בלקין יא חמוד אחד!

אדם: כן, כן.

גורי: אדם, גם אתה חמוד ואנחנו אוהבים אותך וימים טובים שניפגש.

אדם: אמן.

גורי: והמון, המון דברים טובים שיקרו.

גלית: וזה נשמע לי שאולי כדאי משהו לעשות. לא היום, לא עכשיו, אבל כשיהיה משהו לזיכרו של בלקין, אולי זה דבר שצריך להיות קשור בצחוק ובהומור.

אדם: זה נכון.

גלית: זה נשמע לי שהאיש הזה, היה כיף איתו. ידע לעשות כיף.

אדם: היה כיף איתו. באמת היה כיף איתו.

1 view0 comments

Comments


bottom of page