top of page

גורי אלפי וגלית חוגי בבוקר יום שני, 9/10/2023



גורי: אהלן.

גלית: בוקר טוב.

גורי: כן.

גלית: לא. אבל זה מה שקורה.

גורי: תשמעו, חשבתי הרבה מה נגיד בכלל בשידור הזה וגם דיברנו על זה אתמול אם בכלל אנחנו צריכים לדבר או מה נגיד. ויש כל כך הרבה...יש בי כל כך הרבה זעם, כל כך הרבה כעס.

גלית: אתה רוצה שנדבר על הזעם שלך ועל הכעס?

גורי: אפשר לדבר, אבל בא לי נורא, נורא, נורא שהשידור הזה ניתן איזושהי נחמה ויאוורר דברים שאנחנו רוצים לדבר עליהם ובכלל עובר לכולנו בראש.

גלית: אנחנו לא עכשיו הולכים לעשות לכם דיווחים כאלה שוטפים מהשטח.

גורי: כמה שפחות פוליטיקה. והשידור הזה הוא גם משפחתי. הילדים שלנו פה.

גלית: כן, גם הגיעו.

גורי: הם גם פה איתנו. הבכורים. הבאנו בכורים.

גלית: בטח, רק בכורים. זה לא יום לקטנים יותר. לא, בטח.

גורי: אז גם אמה פה.

גלית: גם מורי פה. רגע הוא מסתבך עם משהו.

גורי: גם על הסאונד,

גלית: גם הבנות שלנו כידוע לכם.

גורי: וגם האימהות שלנו.

גלית: זה אני לא יודעת, מאיה, את לא אמא שלי.

גורי: לא בקטע של גיל, בקטע של אחריות. גם דודי כהן פה.

גלית: וגם הכלבה של יער פה. כולם הביאו, כל אחד הביא משהו. אני חושבת שיש לי מזל. והמזל שלי הוא שהילד הגדול שלי הוא בן 5.5. ולכן רוב שעות היום בבית אנחנו משחקים ברוברטו בניני. זאת אומרת, אנחנו רואים כרגע כולם חה חה חה איזה סרט דיסני, לא יודעת מה הוא ראה אתמול, "אמיצה".

גורי: יפה.

גלית: הוא ראה את אמיצה ובינתיים רות שהיא קטנה, היא הורסת את הבית בזמן הזה ואוכלת חפצים קטנים, קטנים, חרוז, דברים כאלה. וגל ואני מסתירים את העובדה שאנחנו ב"טוויטר" נניח או זה. ומדברים באנגלית, אומרים דברים איומים על הדבר שקורה, אבל באיזה כאילו...אנחנו...אין לנו תקשורת, אתה מבין? אנחנו לא יודעים הכל. אני באופן אישי, לא רואה הרבה מהסרטים. גם כשאני רואה בערב חדשות, אני מחביאה חלק מהטלוויזיה. אני מרגישה טיפה מוגנת.

גורי: את יודעת, דיברנו פה כל כך הרבה פעמים על סרטונים, סתם סרטונים, "סתם סרטונים" של התעללויות כאלה ואחרות.

גלית: נכון, נכון.

גורי: ששנינו לא יכולים לשאת, לא יכולים לשאת. אנחנו לא נראה את זה. אנחנו נעשה הכל כדי לא לראות את זה. אם זה קשישים,

גלית: לא חסר.

גורי: לא חסר. רמת הסנאף ברגע זה, עכשיו הבעיה שלי שאני לא מצליח לא לבכות כל הזמן.

גלית: אתה לא צריך להצליח לא לבכות.

גורי: לא, אבל כאילו נורא רציתי [בוכה] שלפחות אני אשרוד 5 דקות של שידור.

גלית: בלי לבכות? אני חושבת שמי ששורד בלי לבכות בסיטואציה הזאת זה אולי אצלו הבעיה ולאו דווקא אצלנו. הסרטונים שרצים עכשיו ברשת הם לא...

גורי: לא, זה פשוט לא הגיוני.

גלית: זה לא הגיוני שזה קורה הדבר הזה.

גורי: זה לא הגיוני. והכעס, הכעס הוא גם על כל מה שבחוץ, מחוץ לישראל שיכול כאילו בכלל להתווכח, להתווכח באיזה ויכוח כזה של 'כן, אבל אתם ככה, אנחנו ככה'.

גלית: חיות אדם.

גורי: מה?! אתם?! אומרים?! תסתכלו! אין לכם עיניים? מה זה?! איך אתם יכולים להיות אדישים [בקול בוכה]

גלית: אני אגיד לך, אני לא מסכימה איתם בשום דבר. התמונות שאנחנו רואים עכשיו הן, אפשר לקרוא לזה שואה שלנו?

גורי: מה חד משמעית.

גלית: אז שואה שלנו. מי שרואה את זה, חייב ופעילי זכויות אדם האלה, אני רוצה להגיד עליהם משהו, אלה מחו"ל. תשמעו, לא מדובר לדעתי באנשים רעים. אני חושבת שלפעמים אתה צריך להגן על עצמך מהזוועה באמצעות נימוק אינטלקטואלי. אין לך אופציה אחרת. אתה רואה תמונות של תינוק בן 9 חודשים מובל ויש את סרטון הילד שכמובן לא צפיתי בו ואני יודעת מה קורה בו. ויש דברים, זה דברים שזה בלתי אפשרי לצפייה. ואתה מוכרח לסדר בראש איזושהי אמירה שתגיד 'רגע, רגע, אבל הנה הסדר בעולם'. כי כשאתה רואה את הדברים האלה נגמר הסדר בעולם! הוא מסתיים! אין סדר! אין סדר! קשישה בת 85 עם שמיכה עליה על קלנועית, זה מסיים את הסדר בעולם. יש כאוס עכשיו. הסדר במובן ההגיוני של איך דברים, תשמע, אני לא יודעת אם אפשר להגיד את זה, אבל אפילו במלחמות יש סדר.

גורי: נכון, בוודאי, בטח.

גלית: יש היגיון! יש גם אקראיות, אבל יש איזה חוק! ועכשיו אין אותו יותר? אין את החוק הזה יותר?

גורי: אפילו חוקים קדמוניים כאלה שיש בהם איזשהו היגיון פנימי, כן.

גלית: ועכשיו הסדר הסתיים. יש מלחמות, יש אירועים, לא רק מלחמות. יש אירועים בעולם שמסיימים את הסדר שבו אתה רגיל לחיות. מחר יהיה ככה, מחר יהיה ככה. ויש אנשים שהלב שלהם כן במקום הנכון במובן הזה שהם מחפשים צדק וטוב והם לא עכשיו KKK או שהם לא עכשיו שמחים ממוות, זה לא האנשים האלה. והם צריכים להגיד רגע, אני אסדר את זה. ואיך אני אסדר את זה? אני אגיד 'טוב, זה מידתי'.

גורי: אני אמדרג את זה. אני אגיד מי יותר צודק.

גלית: ב-ד-יוק. עכשיו העולם חזר לאיזה סדר ואנחנו לא מעוניינים כרגע בדיון הזה שיגיע גם, משום שכרגע כל הפחדים, הפחדים שלנו התגשמו. הפחדים הקמאיים כאימהות, כיהודים, כבני אדם, כישראלים, כאזרחים, כאנשים שהאמינו במשהו אחד וגילו דבר אחר, כמפוכחים. אני לא יודעת, כל הפחדים שלנו התגלמו. זה הסיוט שהתגלם עכשיו.

גורי: ונדבר אולי גם על עניין של הורות. והורות היא איזה פתח מאוד, מאוד קשוח לעניין של אחריות. ויש איזו פסאדה שאתה מחזיק לצורך הבריאות הנפשית של הילדים שלך.

גלית: וזה גם אוסף אותך.

גורי: זה נכון.

גלית: ההורות אוספת אותך. זאת אומרת, עדיף להיות הורה בזמן כזה.

גורי: כן.

גלית: באופן מוזר. כי לכאורה לא עדיף להיות הורה.

גורי: אז אולי בכלל, העניין של אחריות, אפשר להרחיב את זה רגע ולהגיד אני מקבל כל כך הרבה פניות של אנשים. אני רואה כל כך הרבה אנשים שרוצים לעזור. ואולי זה לא רק העניין של העזרה, אלא העניין של האחריות, לקחת אחריות.

גלית: זה להיות חלק. תשמע, אני אתמול הלכתי לתרום בגדי תינוקות.

גורי: בואי נגיד את האמת. לקחת את הבגדים שנלי הביאה לך והעברת אותם.

גלית: לא רק נלי, יש עוד אנשים. אני הבאתי תרומות לא ממני, וודאי. ואני רק עכשיו מחפשת בחדשות את ילדי הדרום המחולצים לובשים את הבגדים של רות. אני רוצה לראות כיצד עזרתי. אבל לא, אספתי בגדים והלכתי. באמת היה מאמץ מינימלי שבמינימלי, כן? נסעתי מהבית לדוד המלך לנקודת איסוף. שמע, זה לא מנחם ואי אפשר להתנחם, אבל מלא מכוניות עוצרות באמצע הנתיב. יש שם שני שוטרים, אף אחד לא אומר כלום. אף אחד גם לא מצפצף מהפקק שנהיה. כמות האנשים שהגיעו אתמול לנקודה אחת ולא הנקודה הכי גדולה! לפחות הייתה אתמול נקודה הרבה יותר גדולה. אתה לא מבין! אתה לא ראית כזה דבר! אני לא ראיתי כזה דבר מימיי!

גורי: מרגש מאוד.

גלית: ואנשים מביאים דברים. מיטות! מיטות של ילדים אנשים מביאים. ומשחקים, ואנשים עוזרים אחד לשני להוציא מהאוטו וממיינים דברים. והדבר הזה הוא רגע אחד של הסחת דעת מהזוועה האיומה ומזה שאתה מרגיש משהו. האם עזרתי באמת במשהו? לא יודעת אם עזרתי, אבל לפחות הזזתי את עצמי מהספה וזה כבר עשה הרגשה שאנחנו ביחד פה. כשאני אומרת יחד, אני מתכוונת כל אזרחי ישראל אגב.

גורי: יש לי כאילו שתי דמויות כל הזמן שהולכות מכות כזה בפנים ואחד זה להפיץ אור ולהיות המנחם ולהחזיק ולדאוג ולחבק. את יודעת, אני יודע לעשות את זה גם. אני יודע להיות הבן אדם הזה.

גלית: אתה טוב בזה.

גורי: כן.

גלית: והשני זה הנוקם?

גורי: וואו. והוא תקשיבי, הוא...

גלית: אני שומעת על נקמות,

גורי: העיניים שלי נעצמות.

גלית: ומתחילות הנקמות.

גורי: ומתחיל פשוט דברים איומים שאני עושה, שאני מגיע, שאני פורץ, שאני עושה, שאני לא יכול.

גלית: אתה זוכר אבל שמה שקורה עכשיו זה כי הייתה כבר נקמה? זאת הנקמה על הנקמה של הנקמה על הנקמה על הנקמה.

גורי: כן זה המעגל הזה.

גלית: לא, זאת אומרת, אני מבינה את הערך האמיתי של נקמה. אני מבינה את הכוח של נקמה. נקמה ואני אומרת את זה בהקשרים אחרים, אני אומרת את זה בהקשרים של אנסים. כן, כן, צריך לנקום. יש משהו מזכך בנקמה. הוא אמיתי. אני כן חושבת שמדינת ישראל צריכה לנקום את הדבר הזה. אנחנו גם צריכים את התמונות האלה חזרה. בואו נזכור רק שיש מחיר לנקמות, זה לא בא בחינם. אחרי שקורה דבר כזה, נולדת עוד נקמה אחר כך. וזה לא מסתיים גם אחרי שאתה מקבל את התגמול מהדבר הזה.

גורי: וגם יש עוד מחשבה שהיא מחשבה איומה של זה יחזור להיות כאילו? אנחנו נחזור להיות אותם אנשים?

גלית: אני לא יודעת לענות על זה. אבל אנחנו בינתיים אותם אנשים ואנחנו ביחד.

גורי: כן.

שלווה בארמונותיך

יהי שלום במחזותיך שיפתחו נא כל דרכיך עוד תקבל מנת חלקך תגיע למחוז חפצך ויבורכו כל אוהביך שלווה מרחפת מעליך שלווה בארמונותיך ויתגשמו חלומותיך וינוסו כל פחדיך כי כל הטוב עוד לפניך כן כל הטוב עוד לפניך יהי שלום במחוזותייך שיפתחו נא כל דרכייך ויבורכו הן שתי ידייך חייל שלך אני מאחורייך ניצוצות בתוך עינייך זוהרת ככוכב הליל את טהורה את אשת חיל את גיבורה את אשת חיל ויתגשמו חלומותייך ותגדלי את ילדייך וכל הטוב עוד לפנייך כן כל הטוב עוד לפנייך

תפילת שמיני היא דבר רחב והפרשנות שלו היא רחבה. אני חושב שכל זמן שאתה מנסה לדייק את עצמך ולומר משהו בכנות, עצם הניסיון שלך הוא תפילה. זה לא משנה אם בסוף תצליח להגיד משהו בכנות. אבל כל זמן שאתה מנסה להיות כן עם התפילה שלך, לדייק את הכוונות שלך, אתה נמצא בתפילה. ואז באמת פורץ ממך הקול האמיתי שלך.

זרימה ותודעה של שפע

יהי שלום במחזותיך זרימה ותודעה של שפע שייפתחו נא כל דרכיך זרימה ותודעה של שפע עוד תקבל מנת חלקך זרימה ותודעה של שפע תגיע למחוז חפצך

גורי: זה היה שיר שהתנגן לי בראש רב הזמן. מאוד אוהב אותו. גם יש עוד שיר.

גלית: שקשור אליו?

גורי: זה קשור ליום כיפור. זה קשור ליום כיפור וזה מבוסס על ה וּנְתַנֶה תוקף, על הברכה ההיא. זה מהמאה ה-12 ולאונרד כהן עשה לזה את גרסתו.

גלית: כן. לא, תמשיך.

גורי: מה מצטמררת?

גלית: כן, וּנְתַנֶה תוקף המילים של זה בהקשר של מה שקרה עכשיו. אבל יש לנו גם תקווה. היא קיימת, אנחנו תכף נדבר עליה לעומק. חשוב לזכור.

גורי: עוד מעט נדבר גם עם מיכל דליות, אהובתנו.

גלית: כן, נכון.

גורי: זה רגע ציטוט אחד שאני מאוד אוהב, וּנְתַנֶה תוקף. "ואתה יודע יצרם כי הם בשר ודם: אדם יסודו מעפר / וסופו לעפר. בנפשו יביא לחמו. משול כחרס הנשבר, כחציר יבש, כציץ נובל, כצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף". כל כך יפה. זה לאונרד כהן. לפני 50 שנה הוא היה פה במלחמה הזאת, ההיא.

And who by fire Who by water Who in the sunshine Who in the nighttime Who by high ordeal Who by common trial Who in your merry, merry month of May Who by very slow decay And who shall I say is calling? And who in her lonely slip Who by barbiturate Who in these realms of love Who by something blunt And who by avalanche Who by powder Who for his greed Who for his hunger And who shall I say is calling? And who by brave assent Who by accident Who in solitude Who in this mirror Who by his lady's command Who by his own hand Who in mortal chains Who in power And who shall I say is calling?

גורי: יפה.

גלית: מאוד. ועכשיו אנחנו רוצים להגיד בוקר טוב למיכל דליות, סופר נני, מה עניינים? בוקר טוב.

מיכל: גלית, בוקר טוב.

גלית: גם גורי פה. את כמובן, אני מניחה שאת כל היום רק מדברת ומדברת עם אנשים ביומיים האלה ויש לך תפקיד לאומי.

מיכל: כן, הייתי מ-14:00 עד 17:00 בנווה אילן.

גורי: אבל בואי נתחיל רגע ממך.

גלית: מה שלומך, מיכל? איך את?

גורי: איך את עם משפחתך?

גלית: עזבי איך להתנהג עם ילדים,

מיכל: תראי, פיזית בסדר. משפחתי, יש לי משפחה בדרום אז הלילה הם שוב היו בממד, לא דיברתי איתם. אבל HERE AND NOW אנחנו בסדר. יש לי בן בצפון שככה קצת דרוך עם המשפחה. אנחנו בסדר, אנחנו את יודעת, זה כמו הבוקר מתחיל בזה שיש מיליון ילדים בבית. יש מיליון הורים שישבו איתם. אנחנו מאלה שמדברים על מי שעובר את הסערה, מי שנמצא בתוכה.

גורי: רגע, אבל הבית מלא כי הילדים בבית וכולם הגיעו כדי להתכנס יחד?

מיכל: אצלנו? לא, לא. לא, אני גם מסתובבת כל הזמן, אני באולפן. לא, הם שם הילדים, החברים שלהם. גם הילדים שלי, כולם גרים בפריפריות. אז בתים עם חצרות. זה בסדר שם. הבן שלי הגדול אומר לי ביום שבת בדרום אומר 'תבואי אליי'. אמרתי לו 'נדמה לך? קודם נראה אותך לא מופצץ ואז אני אחשוב על זה'.

גלית: בדיוק. אז נתחיל אולי מהדבר הזה שבאמת מטריד את כולנו עכשיו. הרי אנחנו יודעים שחומרים רבים מסתובבים בוואטסאפ והילדים בבתים והילדים רואים טלוויזיה ולפעמים אני מניחה שהילדים גם רואים חדשות.

מיכל: אוי זה נורא.

גלית: מה אנחנו עושים ברגע כזה אחרי שילדינו ראו חדשות ואנחנו נחרדים גם ואיך אנחנו עושים את המעבר הזה לגלם איזה משהו הגיוני לידם?

מיכל: תראי, את המעבר הזה גלית, בדיוק אחד הדברים המאוד קשים. זה בעצם הרי להעמיד פנים בסיכומו של דבר. זאת אומרת,

גורי: הרבה פעמים בהורות אנחנו מעמידים פנים.

מיכל: נכון וגם כאן, הדרך להחזיק את עצמנו זה בעצם להגיד לעצמנו 'יש לי תפקיד, יש לי תפקיד'. כמו שרופא יכול לנתח וכמו שאחות חובשת מישהו שצורח. זאת אומרת, לא כולם יכולים ומי שגם יכולים, לא כולם יכולים אותו הדבר. אבל יש איזה משהו בצורך להגן עליהם ולשמור עליהם. עכשיו, אני למשל לא מגנה על האמת, אני לא סנגור האמת. אין לי שום בעיה לבלף ילדים. אני סנגור הילדים.

גלית: למרות שבעמדות אחרות את כן סנגור האמת מול הילדים. אני זוכרת אותך אומרת על דברים שצריך להגיד את האמת.

מיכל: כן, כן. זה כי כשאני מבינה. תראי, האמת תמיד חשובה. אם אני יכולה להגיד. אני אתן לך סתם דוגמא למשל, אני נשאלתי, בעלי יצא למילואים, מה אני אומרת לילדות? עכשיו, אם הילדה בת 3, אז אומרים לה 'אבא יהיה חייל גיבור, אבא יצא, הוא יגן על המדינה', מן דברים שכאלה. אם היא בת 13 או משהו כזה, אז אומרים לה 'תקשיבי, הוא יצא להגן על המולדת, אין ברירה'.

גורי: אני שמעתי על רגעים קורעי לב עכשיו באמת של אבות שיצאו למילואים, עלו על המדים והילדים פשוט צרחו ולא נתנו להם לצאת מהבית.

מיכל: כי זה נורא, כי זה נורא מפחיד.

גורי: לא, כי מה שאני אומר זה שיש הבנה. יש כנראה כבר הבנה לדור הזה בדיוק מה זה אומר.

גלית: כן, נכון.

מיכל: מה זה אומר, אתה רוצה לשמוע שיחה? זה היה במבצע הקודם. שהבת שלי מהדרום ברחה לראש פינה ל-3 ימים עד שהיא הבינה שלא מתאים לה, חזרה בחזרה. היא אומרת 'אמא בחייך, יש לי בית שלי שם, הממד שלי שם', חזרה. אז בדרך בחזרה הבן שלה הצעיר היה בן 4.5. היה שקט כזה באוטו, התינוק נרדם, אז הוא אומר לה 'אמא, החיילים לפעמים הם אבות?' אז היא אמרה לו 'כן ממי, נכון, כן, חיילים לפעמים אבות'. שקט. כן, הם מעבדים הרי, הם חושבים. הוא אומר לה 'וחיילים לפעמים מתים?' אז היא אמרה לו 'כן ממי, חיילים לפעמים מתים'. זאת אומרת, יש כבר שם קשרים.

גורי: כן, הם עושים את הקפיצות האלה בראש.

מיכל: כן, כבר נוצר הקשר. לכן ואפרופו להגיד את האמת, כשילד בן 4 אולי יגיד לי 'ואבא ימות?' אני אגיד לו 'מה פתאום, אבא כזה גיבור וכזה זהיר, לא'. אבל כשילד בן 10 ישאל אותי 'ואבא ימות?', אני אגיד לו אותו דבר. אני אגיד לו 'לא, לא, מכיוון שהוא מאוד זהיר, מכיוון שהוא יודע, מכיוון שהגדוד שלו ככה, החיילים שלו אלה שסביבו ככה.' זאת אומרת, אני לא אגיד 'תראה, אולי, יכול להיות, זה מצב מלחמה'. אין מצב.

גלית: תחושת הביטחון האישי של הילדים לנגד עינינו.

מיכל: קודמת. כמה שאפשר.

גלית: אבל בכל זאת אנחנו גם אומרים להם 'יש מלחמה'.

מיכל: נכון והם שומעים והם מרגישים והם יודעים. עכשיו, שוב, ילדים צעירים לא מבינים משמעויות של דברים. לכן ד"א, אני יכולה להגיד לילד קטן שמישהו מת כי הוא יודע מה זה מת. הוא לא מבין את המשמעות שזה אומר אובדן ושכול וגעגוע וחוסר מתמשך. את זה הם לא יכולים להבין. לכן בגלל שהוא לא מבין משמעות, יותר קל לי להגיד לו את האמת ולהתמודד עם זה. עם היותר גדולים זה יותר קשה. אבל שוב, גם היום גם לא זה החלק שמפחיד אותי. איכשהו אנחנו יכולים לצאת.

גורי: כן.

מיכל: היום הבעיה הכי גדולה היא הסרטונים.

גורי: זה SNUFF, אנחנו פשוט צופים בדברים...

גלית: ואם ילד צפה בהם, איך אנחנו מתווכים לו את זה? ילד בן 7-8.

מיכל: אז קודם כל, תראי, קודם כל, אני כן רוצה להגיד משהו. אם אנחנו נראה את המסכים כמו נגיד דברי מתיקה. ויש לי אנטנה מאוד ברורה. אצלי אוכלים שניים ביום או אני בשלב מסוים לא מרשה יותר וסוגרת את המגירה, נועלת את המגירה, מוציאה לילד את השוקולד מהיד. נגיד אם זה היה הזמן שלו. אותו דבר צריך גם להסתכל בטלפונים. עד גיל מסוים, אפילו 12, אפשר להגיד 'אני לוקחת את הטלפון, מספיק עם הטלפון'. 'אני מורידה לך את הטלגרם מהזה'. מה שאפשר. אפשר וצריך, זה חלק מהתפקיד. עכשיו, בגיל מסוים את כבר לא, גמרנו. 16, נו מה?

גלית: כן, נכון.

מיכל: אבל אני מדברת עם הילדים שלי ועם הנכדים שלי. אני יודעת כמה הם עסוקים בלגרום לילדים להיות כמה שפחות בטלפונים בואי נקרא לזה.

גלית: אבל אם הם צפו כבר, אם הם ראו. ואת יודעת, אחרי זה הם גם כותבים ברשתות כל מיני תאוריות קונספירציה, דברים. יש להם עמדות הרי בגיל הזה.

מיכל: לכן אני מצפה ולכן גם כל ההרצאות שהיו לי לפני כן והשיחות שהיו לי קודם, אני רוצה להגיד דרך אגב, שאתה רואה עכשיו איזשהו סרטון, תבוא תראה לי. קודם כל תראה לי, גם אני רוצה לדעת. זה אפילו לא שאני רוצה לדעת. אני הייתי מוכנה לעשות דיאטה של הסרטונים הנוראיים האלה מראש. תשמעו, אני אתמול ביררתי, עבדתי קשה כדי לברר. כי עבר סרטון שראו שם ילדים בכלובים.

גלית: זה פייק.

גורי: די, די.

מיכל: זה פייק.

גלית: כן, כן, הסרטון הזה הוא פייק.

מיכל: זה פייק. אבל לקח שעות עד שאת מוצאת מישהו שיכול להגיד לך ולהוכיח לך שהסרטון הזה כבר הופץ לפני 6 ימים. כך שזה לא שלנו. זה לא לילדים שלנו. תראו, זה מלחמה של שעה, שעה. ולכן אם הוא שם, לפחות אני יודעת, אני אגיד לו 'תראה לי' כי כשהוא מראה לי, אני אוכל לדבר. אני אוכל להגיד 'שים לב לרקע, שמע זה פייק'. או אני יכולה לפחות לדבר איתו על זה.

גלית: ואם זה לא פייק?

מיכל: לדבר על זה לפחות.

גלית: אולי לפחות להגיד ביחד שזה נורא. שהוא לא יהיה לבד, שהילד לא יהיה לבד בסרטון הזה.

מיכל: גם. ואז גם לבוא ולהגיד 'די, שים בצד, אתה חייב. אם אתה לא תשים בצד, אני אקח, אנחנו נריב, אני יודעת. אבל אתה לא יכול. אי אפשר לשמור על שפיות בצורה כזאת'.

גורי: אני יודע שאנחנו מדברים איתך תמיד בעמדה הזאת בענייני ילדים, אבל אני שואל אותך באמת, בענייני הורה, בענייני בן אדם.

גלית: גורי לא מפסיק לבכות מאז שהתחילה התוכנית הזאת.

גורי: אני לא מפסיק.

גלית: אם את יכולה להגיד לגורי מה לעשות כשהוא רואה את הסרטונים האלה.

גורי: אני אגיד לך מה, נניח...

מיכל: אני נוהגת ובוכה. אני מפסיקה לבכות לפני שאני נכנסת הביתה שבעלי לא יראה אותי ככה. אני נכנסת ואומרת לו 'בבקשה, בבקשה אל תדבר איתי. תן לי בבקשה, בבקשה רגע להירגע. אל תשאל אותי מה היה'. תקשיבו זה נורא. אני אתמול שמעתי עוד ועוד סיפורים. הורים הולכים כמו סהרורים. זה נורא!

גורי: יש גם את העניין הזה שזה לא כמו שהיה חלילה פיגוע ונהרגו המון, המון אנשים ועכשיו אנחנו מאבדים את זה. זה קורה. הכל בוער וענייני החטופים והילדים והסבא וסבתא, באמת האי וודאות הזאת, היא קורעת את הלב, ההזדהות קורעת את הלב ואני אומר, רגע, מה, אני לא צריך להזדהות בשלב הזה? אני לא יודע מה לעשות עם כל זה.

מיכל: תשמע, אתה כן. אתה כן. אנחנו כן אמורים להיות אותנטיים וזה מה שעושה כל אחד מאיתנו, מי שהוא. ואני חושבת שלמרות שבזמנו הייתה לי תדמית מאוד קשוחה, מאוד חזקה, ברגע שהתחילו להבין שאני בוכה מאוד ושאני מתרגשת, רק שאני לאט, לאט אוספת את עצמי כדי להיות בתפקיד, לעשות את התפקיד שלי כמו שצריך, זה כמו רופא שמטפל בילד קטן.

גורי: כן.

מיכל: אז אנחנו כן ואנחנו אמורים להיות רגישים כי זה משרת אותנו גם במצבים אחרים. עכשיו, מול הילדים לא יהיה מנוס מלהחזיק מעמד, להעמיד פנים. תראה, אתה זוכר שרק לפני איזה שנתיים שהייתה פה הקורונה אפילו בשיאה וכולנו אמרנו 'תקופה של אי וודאות'. תחשוב רגע על הפרופורציות של אי וודאות של היום. אתה מבין איך כאילו פתאום דברים יכולים להיות הרבה יותר גרועים, מה שנדמה לנו שהם היו בשיא הגרועות שלהם? זאת אומרת, באמת המצב נוראי, נוראי, נוראי, נוראי. והתפקיד שלנו זה גם לשמור על הסיוט שלנו. גם אתם שיושבים שם, אתם עדים במוקד של הדברים האלה. גם כל העיתונאים שחייבים לראות את הסרטונים האלה או כדי להיות מעודכנים. אנחנו חייבים לשמור גם על השפיות שלנו. על השפיות זה אומר למנן. על השפיות זה אומר לגרום לזה שהמוח יהיה כבוי קצת לכמה שעות. ללכת לישון ולהתייעץ עם הרופא, עם האחות עם איזה כדור או משהו. באמת צריך לתת למוח לעבד דברים כדי לא להיות מטורף. לא לצאת מן הדעת.

גורי: היה איזה ספר שקראתי פעם, לא משנה, בסיטואציה אחרת אנשים היו מבודדים כמעט שנה וחצי בסיטואציה שהם היו כלואים. ומה שהם עשו זה מלא, מלא משחקים. הם המציאו כל מיני משחקים. אגב, משחקים שיש אותם עד היום. כל מיני דברים מדהימים. כמובן יש סיפורים על הטייסים שלנו שתרגמו את "ההוביט".

גלית: הסחות דעת הן לא רעות.

גורי: אלה הסחות דעת שיש בהן משהו, לא יודע, זה הישרדותי אמיתי כי המוח אומר, אוקיי, אני מסב עכשיו את כל האנרגיה שלי לפתרון בעיות אחרות.

מיכל: כי זה יגרום לי לשמור על המוח. אחרת אתה נהיה משוגע. ואז כשאתה משוגע אתה כבר לא יודע שאתה משוגע אבל אתה משוגע. אבל זה בדיוק העניין. זה עבודה של המוח. ודרך אגב, אחד הדברים למשל שלנו, גורי, זה לצאת מהבית. אותו דבר, תראה. אנחנו יצורים של הורמונים. וכשהקורטיזול לא מצליח באיזשהו אופן להירגע. אם אני לא אלך למקום של ירוק, אם אני לא אעשה טיול, נורא דחוף לי עכשיו לעשות קניות ולראות מה כתוב על התוויות של הגבינה הצהובה הזאת. אם אני לא אאפשר למוח את הדברים האלה, אי אפשר יהיה להחזיק מעמד. אנחנו פשוט נצא מדעתנו על אמת באמת, לא כמשל קשה. על אמת, על אמת. כשיש ילדים, בוא נגיד הם יכולים להיות אחלה הסחת דעת. לשחק איתם, לריב איתם, שהילדים יריבו. לצאת, לעלות, לרד.

גלית: שהילדים יריבו. בואו נגרום לילדים לריב. לא, לא, אני מבינה. נורמליות, להיאחז בנורמליות. אנחנו הממד הנפשי של ילדינו.

מיכל: אוי, כן, כן.

גורי: עוד דבר אחד ואני מתנצל שאני מקשה עלייך עם כל השאלות.

מיכל: לא, תמשיך.

גורי: יש את עניין הביטחון האישי. ועניין הביטחון האישי הוא איזושהי אשליה שאנחנו לוקחים איתנו כל הזמן שהבית שלנו, המקום שלנו הוא בטוח. יש לנו איזה ביטחון. אפילו אם אין לנו ממד, לנו למשל אין ממד בבית. אבל יש איזו תחושה שהבית הוא הסלע שלנו. אי אפשר לגעת בו. וזה הופר ביג טיים הדבר הזה. אני תוהה איך מתקנים?

מיכל: תראה, אולי, א', יכול להיות שאצל חלק מהאנשים או במצבים מסוימים זה כבר לא בר תיקון. ואז תינקטנה כל מיני פעולות של עזיבה, של התנתקות, של הליכה לצד אחר של המפה הפוליטית, הרגשית. א', זה יכול להיות. בהחלט זה מסוג הטראומות שעושות שינוי אישיות. והדבר השני זה בעצם, בוא נגיד מה נקרא לזה המצבים שיש לנו. יש לנו 3 דברים שמאוד חשובים לנו. הפחד, היכולת לשכוח והיכולת להדחיק. אלו מצבים שקיימים ועומדים לרשותנו בארסנל היכולות שלנו ובמצבים כאלה עושים בהם שימוש. אנחנו אלופי ההדחקה. דרך אגב, ילדים הם אלופי ההדחקה.

גלית: הדחקה זה מנגנון בריא. בואו רק נזכור, כי אנחנו רגילים להגיד הדחקה בתור משהו שלילי, אבל זה דבר טוב.

מיכל: לגמרי, זה כמו פחד. מי שלא פוחד, מסכן את עצמו ואת האחר גם. פחד זה אחד הרגשות השליליים אבל הכי חשובים. בלפחד אתה נזהר בגלל שאתה פוחד.

גורי: אני תמיד אמרתי לבנות שלי שהפחדניות הן חכמות.

[צוחקות]

מיכל: כן, זה כמו שמישהו פעם אמר לי 'את יודעת מי לא טובע? מי שלא יודע לשחות, אז הוא גם לא נכנס למים'. אבל אנחנו רוצים שהילדים שלנו ידעו לשחות כי אנחנו רוצים שהם ידעו גם להנות מהמים. ואז זה לאחוז במקל בשתי קצותיו. אבל זה אנושי מאוד. לשאלתך גורי, אז אנחנו עם הזמן נדחיק. ותשמע, הילדים שיחזרו מעזה, אז הם לא יחזרו אותו דבר. הרי זה ברור לכולנו. מישהו שאל אותי כבר בשבת באחד הראיונות. 'ותגידי הם ישרטו?' בוודאי שהם ישרטו! זאת אומרת, מה?! אפשר לחשוב אחרת??!

גלית: גם הילדים שהיו בקיבוצים והיו במקלטים.

מיכל: גם, גם.

גלית: כל מי שהיה ביום המחריד הזה.

מיכל: ואז אנחנו נצטרך פה באמת לגייס וזה גם כן חלק מהתחושה הזאת של הבגידה שאתה דיברת על ההגנה של הבית. שנצטרך פה לגייס מנגנון מאוד גדול נפשי שיהיה שם תמיכה לילדים, להורים, למשפחות, לזקנים שיחזרו בעודם בחיים. מסכנים, מי יודע מה יקרה להם שם. וזה פשוט לא נתפס. זה לא, לא, זה לא נתפס. וזאת טראומה לאומית. אתה יודע, עד שבת כל פעם שהיו אומרים יום כיפור, יום כיפור זו מן נקודה. יש כאלה שקוראים לדברים האלה קו פרשת המים. אבל זאת נקודה בזמן שעד 73' שהיו אומרים לי יום כיפור, אז זה היה בתי כנסת, בגדים לבנים, אבא שלי, כן צום, לא צום, הולכים הרבה ברגל, עושים מן יום כיפור עם החוויות של יום כיפור. מהמלחמה, מאוקטובר 73', יום כיפור זה מלחמת יום כיפור. הצירוף מקרים הזה זה זה. מהיום זה יהיה גם בסוכות. זה יהיה שמחת תורה, סוכות, 7 באוקטובר. זו טראומה לאומית.

גלית: זה גם עניין של סדר גודל וזה באמת סדר גודל שלא נוכל להתעלם ממנו.

מיכל: סדר גודל וגם מראות. תראי, זה לא, איכשהו זה שינוי בחוקי משחק. בחוקי המשחק ההישרדותיים שלנו זה חיילים מול חיילים.

גלית: לא בדיוק, ראינו תמונות משני המקומות. ראינו אזרחים פלסטינים. אנחנו לא תמיד עושים את הדבר הזה בצורת מלחמה כפי שהיא, אבל לא ככה.

מיכל: נכון, אבל הממדים, בדיוק. הממדים היו כאלה שאיכשהו גם יכולנו להגיד, זה נורא אבל זה קורה. כשזה שניים או כשזה 20. לא במגה שהיה כאן בשבת ועדיין לא נגמר גם.

גלית: אני רוצה לשאול שאלה קטנה לגבי ילדים שמתחילים את שלב התודעה הכללית שלהם. נגיד באזור גיל 5. בכל מקרה, להגיד שיש מלחמה או אין היום גן כי החליטו להאריך את החופש של סוכות?

מיכל: אז תראי, זה צריך להיות לגופו של עניין. אני גם אתמול בדיוק נדרשתי לזה. ילדה בת 4 שחיה באילת, שלא מבינה כלום. לא הייתה בכלום, לא שמעה כלום, הטלוויזיה לא עבדה. שום דבר. פתאום היא ציירה משהו, היא ציירה בשחור. אז אמא שלה אמרה 'אוי, אוי, מה קרה?' אבל אחר כך היא החליפה צבע והכל היה ממש בסדר. לספר לילדה כזאת? האינסטינקט אומר לי 'לא, בשביל מה?'

גלית: אבל ילדים ששמעו אזעקה.

מיכל: כן, אז להגיד להם 'ילדים תדעו, שמה, שמה, רחוק, רחוק וזה ממש לא אצלנו יש אזעקה'. –'אז למה זה היה אצלנו?'

גלית: ולמה שמעו בומים?

מיכל: כי זה היה. אבל מה זה פה? זה היה רחוק, רחוק. זה לא היה פה, נכון? זה מקום שבו סליחה על בחירת המילים, אפשר למרוח את הילדים. אין. ואני חוזרת למה שאמרתי בהתחלה גלית, שאני הסנגור במקרה הזה של הילדים ולא של האמת. וזה היה שמה נורא, נורא, נורא רחוק. 'כן, אבל אבא של זה ודוד של זה'. –'כמו שאמרתי לך, זה נורא רחוק. זה לא מגיע עד כאן. ואם יש אזעקות זה כדי שנשים לב. זה כדי שניזהר.' תקשיבו, כל זמן שאפשר לא צריכים להכניס אותם למראות של הדבר הזה.

גלית: יכול להיות שתוך כדי הגנה עליהם גם משהו נהיה מוגן אצלנו.

גורי: בטח.

גלית: זאת אומרת, אולי גם עובד עלינו ההורים ולא רק על הילדים.

מיכל: אולי, אולי. אמרת מקודם, הם הממד שלנו.

גלית: לא, אנחנו הממד שלהם.

מיכל: אהה אבל את יודעת מה? ברגעים האלה אולי הם הממד שלנו גם.

גלית: נכון.

מיכל: בגלל שאנחנו נאלצים להעמיד פנים לשמור על עצמנו, להגיד דברים כאלה. תראו, זה הכל עבודה על מוח. על מה שעובר במוח. זה כמו שילד קטן אומר 'יש לי מפלצת בחדר'. ברגע שהמילה מפלצת קיימת, יש לדבר הזה נוכחות. ואכן אין טעם להגיד לו 'אין מפלצות'. –'אבל יש, הרי דיברנו על זה! יש בספר!' אבל מה זאת אומרת אין מפלצות? ברור שיש מפלצות. בגילאים מסוימים ובמיוחד כמו שאמרת, הגיל הזה 4-5, יש ערבוב בין דמיון למציאות בגלל שברגע שיש מילה, יש נוכחות לדבר הזה, זה אצלי בראש כבר. תראו, זה נורא מורכב והרבה מאוד זה כל ילד לגופו, כל מצב לגופו. שמעו, אני שמעתי אתמול על נער בן 17 עם התקפי חרדה. עכשיו, יש את זה גם לילדים יותר צעירים, יש את זה גם למבוגרים.

גורי: בטח.

מיכל: הוא כבר מבין שיש לו התקפי חרדה, אבל יש. ואז ההורים כבר יודעים מה הוא התהליך של להרגיע אותו. עכשיו, הוא למשל לא נותן לאמא שלו לצאת לעבודה. הוא חרד לה, הוא כבר לא חרד לעצמו. זאת אומרת, שום אנחנו מדברים פה על המון מופעים. המון! ובכל בית אם ההורה לא יודע איך להתמודד, אז פה צריך לחפש אותי, את נט"ל, את ער"ן, את 105, את כל מי שיושב שם איש מקצוע מהצד השני. הוא יכול לתת את העצה הנכונה.

גורי: מיכל, המון, המון תודה לך.

גלית: תודה רבה.

גורי: תודה רבה, רבה.

מיכל: המשך יום קל.

גלית: גם לך.

גורי: 50 שנה לאלבום הזה.

גלית: 50 שנה להרבה דברים מסתבר.

גורי: כן אה?

כוורת – שיעור מולדת

אז בבית הספר, על הקיר תמונה והאיכר חורש בה את האדמה וברקע, הברושים, שמי שרב חיוורים האיכר יצמיח לנו לחם שנהיה גדולים "והמורה אומרת, "עוד מעט כבר סתיו בשיעור מולדת היא מראה חצב היורה יבוא עכשיו, שפע טיפותיו כווילון שקוף על פני העמק הפורש שדותיו כך זה היה, פשטות רכה זה הצטייר בילדותנו שהייתה יפה וכך בדמיוננו התרבו פלאות הפטישים ניגנו, מחרשות רנות יש יוגבים ויש כורמים, ארץ של רועים כך זה הצטייר בילדותנו שהייתה יפה

גורי: השיר הזה לא מפסיק להיות לי בראש. השיר הזה של אהובה עוזרי, זיכרונה לברכה. ואני לא יכול עם השיר הזה.

גלית: אחר כך שירים אבל עם תקווה?

גורי: כן.

גלית: אוקיי.

אמי אמי - אהובה עוזרי

אמי אמי פתחי הדלת כל גופי רועד מקור אמי אמי פתחי הדלת על כתפי משא כבד ליל חלף, השלג בא הוא מצליף בעצמותיי אביט אל על, הרים עליי לא נדע מה המחר חבר יצא למשימה הלב בוכה בחשיכה אמי אמי... הלב דואב, רחוק ממך שולח לך אלפי ברכות הלילה קר, בתוך חדרי חום ועדנה בחלוני נערתי הקטנטנה מכתב שלחה באהבה אמי אמי...

גורי: לא יכול עם השיר הזה. איזה דבר. אהובה עוזרי.

גלית: וואו, וואו.

גורי: איך אני מתגעגע אליה. מה רצית לצחוק עליי?

גלית: לצחוק עליך?

גורי: כן, כן, היה רגע. לא, היה רגע.

גלית: חס ושלום. אמרתי לך שאני רוצה שישמעו אותך מדבר. אני חושבת שזה משמעותי.

גורי: כן.

גלית: יש גם גיבורים במה שאנחנו רואים עכשיו.

גורי: בטח, מלא גיבורים.

גלית: מלא גיבורים. אני רוצה שאנחנו קצת נדבר על גבורות.

גורי: בטח.

גלית: באופן כזה.

גורי: שלחתי לך את רחל, עליה?

גלית: בוא נתחיל. לא רק, אבל בוא נתחיל מרחל.

גורי: משהו, משהו.

גלית: האישה שאירחה חמישה מחבלים או רוטווילרים כמו שהיא קראה להם, בבית שלה. תשמעו, זה מדהים.

גורי: מדהים!

גלית: אני רוצה להתעכב על התפל כי כולנו ראינו אותה ויודעים איזה מדהימה היא שהיא אמרה,

גורי: תני רגע את כל ה...

גלית: אז יש אצלה חמישה מחבלים בבית. היא ובעלה, הילד שלה בחדר השני עם מחבלים אחרים. והיא מושכת זמן והיא מתחילה לארח אותם ולהגיד לו 'תאכל משהו מתוק, אתה נראה לא טוב'. והיא הולכת להכין לו קפה כשהיא עם רימון על הראש שלה וקלצ'ניקוב מלווה אותה לעניין הזה. ובסוף כמובן מגיעים לחלץ אותם מהמשטרה. והיא מסמנת לשוטרים כמה מחבלים יש על היד עם חמש.

גורי: פשוט מדהים.

גלית: מדובר באישה...

גורי: חזקה! חכמה! יצירתית! עם תושייה!

גלית: ופשוטה שזה הופך את כל הדבר הזה להרבה יותר נגיש. הפשטות הזאת והדרך שהיא מדברת. ואני רוצה להישאר בתפל. כי מה שראינו אצל רחל אתמול, כשהיא סיפרה את זה לכתב, עומרי מניב, היא סיפרה את זה כאילו היא קצת כמו מצחקקת כשהיא עוברת את זה וזה תגובה פוסט טראומתית אגב, ידועה, כן? היא אומרת את זה ויש לה איזה צחקוק או חיוך וזה נראה כאילו קצת מנותק. ואז רואים ווידאו מהרגע של החילוץ. וכשחילצו את האישה הזאת, היא פשוט התפרקה שם. היא צעקה, היא רק בצעקות. ויש משהו בהתפרקות הזאת שעשה את זה נורמלי. וואו! אנשים צועקים מהדבר הזה. זאת אומרת, זה לא שאני שואפת לראות עוד אנשים צועקים בשום אופן. אבל אני רוצה להגיד שרחל שיחררה אותנו גם ממשהו, גם בצעקות שלה וגם בסיפור המדהים שלה שהוא סיפור גבורה שקשור בקור רוח ובפשטות. והיא הצליחה. הרי לכולנו יש את הרגע הזה בראש לצערי מה אני אעשה, שאנחנו מדמיינים מה היה קורה אם היינו ברגע כזה ומדמיינים איך היינו מתחננים על חיינו ועל חיי ילדינו.

גורי: כן.

גלית: ורחל עשתה את זה.

גורי: ממש.

גלית: היא עשתה את זה כמו בדמיונות שלנו. והיא כל הזמן אומרת 'אני אמרתי לו אנחנו אחים, אנחנו כמו אחים'.

גורי: ואני יכול לנחש שלא כמוני עם כל תסריטי הגבורה שרצים לי בראש כל היום, עוד לפני שהדבר הזה קרה. אני מדמיין שלה לא היו מחשבות כאלה לפני. זאת אומרת, היא לא הריצה סנריוז של כל מיני דברים כאלה בראש אף פעם, אני חושב. וכשזה קורה, האינסטינקט, התושייה הזאת היא פשוט...

גלית: וגם זה שעות. אנחנו מדברים על שעות של שמירת קור רוח. ואז הצעקות שלה בסוף כשהיא משוחררת משם. ואתה מבין שהיא מרפה משהו. ואתה רואה את הילד שלה עומד מעליה ואומר לה 'אני בחיים, אבא בחיים, את בחיים! את בחיים!' והיא לא, היא רק נמלטת מהדבר הזה.

גורי: חייבת לשחרר את זה רגע.

גלית: יש הרבה סיפורים כאלה ויהיו לצערי עוד המון סיפורים כאלה על גבורות אישיות ועל אנשים שעשו את הדבר. אנחנו מדברים על רחל כי היה בה משהו נגיש מאוד. ומהצד השני של סיפורי הגבורה נמצאים יאיר גולן, נועם תיבון וישראל זיו.

גורי: כן.

גלית: אני רוצה להתעכב טיפה, טיפה קטן על העניין הזה. אנחנו יודעים הרי שיאיר גולן נסע, אדם שנסע לחלץ בעצמו אנשים. קיבל טלפונים.

גורי: יותר מ-6 אנשים.

גלית: קיבל מיקומים. ואז הוא מרים טלפון לבן אדם אומר 'שלום, מדבר יאיר גולן, צא אליי'. זה פשוט, זה מגיוור, לא, סופרמן הגיע. וליד זה יש את הסיפור של נועם תיבון שהלך לחלץ את בנו. כמובן דפק לו בדלת על המשפט הסופרמני האבהי הכי טוב בכל העולם אי פעם 'אמיר, זה אבא'. דופק לו על החלון ואומר 'אמיר, זה אבא'. עכשיו, אני לא יודעת, זה אי אפשר. אין דרך לנצח את זה כמובן. זה האבהות הטובה ביותר עלי אדמות. אבל בתוך הסיפור הזה עם מי הוא נוסע? עם ישראל זיו. אדם מבוגר, אלוף לשעבר. אדם מבוגר שבא איתו כי הוא חבר שלו. אני רוצה לדעת דבר אחד. כשנועם תיבון מתקשר לישראל זיו להציע לו את זה.

גורי: הוא לא צריך אפילו.

גלית: מה ישראל זיו עונה? הוא כן, כי הוא מחפש. אני רוצה את השיחת טלפון. אני רוצה לדעת מה אתה אומר לבן אדם, מה הוא אומר לו?

גורי: בוא. בא. זהו. זהו.

גלית: אומר לו 'אני בא?'

גורי: בוא. אני בא. זהו.

גלית: הוא בא עם האוטו שלו. אתה מבין? הוא בא.

גורי: כן.

גלית: מה הוא אומר לו? 'תקשיב, אני צריך לחלץ את הבן שלי מזה.' הוא אומר לו 'למה לא? אני אבוא, בסדר'. מה הוא אומר?

גורי: ברור.

גלית: ההתגייסות הזאת היא פשוט מטורפת! זאת אומרת, אפשר להיות ציני ואירוני.

גורי: לא, אי אפשר, איך אפשר?

גלית: לא יודעת, אפשר למצוא. אבל יש רגעים שבהם הביטוי הזה כבר כל כך נשחק. אבל כשאתה רואה איזה ישראליות יפהפייה, מהממת והיא נמצאת אצל רחל במטבח כשהיא בוחרת להם מה היא מגישה להם בצלחות ואיך היא צוחקת איתם ומה היא אומרת להם. בערבית, חצי ערבית. וזה כל הספקטרום עד,

גורי: אבל הרואיקה? כל הדבר הזה,

גלית: וישראל זיו מגיע פשוט. הוא בא!

גורי: מהמיתולוגיה ועד עכשיו זה לא השתנה. זה תמיד תושייה. זה תמיד.

גלית: והצלחה בסוף. זאת אומרת, אני רוצה לומר שהיו עוד המון אנשים,

גורי: זה אף פעם לא, הסיפור לא מספר אף פעם על הכוח המתפרץ של האדם או על הכוח המתפרץ של האלים או הכוחות, רק על החוכמה. רק על העורמה. זה תמיד, זה תמיד המסר. גם הרקולס בסוף.

גלית: נכון, נכון, נכון.

גורי: גם שמשון הגיבור.

גלית: בוודאי.

גורי: יש תמיד את זה.

גלית: זה לא הכוח.

גורי: הכוח לא יעזור לך בסוף. זה לא מה שיעזור לך.

גלית: למה לא יכולת להגיד את זה לצה"ל נגיד לפני איזה שבוע את המסר הזה רק? לא משנה. אני רוצה להגיד שאני בטוחה שעוד דבר, לצערי בסיפורי הגבורה המדהימים האלה, זה מחייב הצלחה בסוף. ואני בטוחה שיש עוד המון, המון סיפורי גבורה מדהימים ככה שלא הגיעו להצלחה ולכן אנחנו, הם לא יהיו כאלה.

גורי: אנחנו יודעים גם על המג"ד, מח"ט, סליחה שאני טועה, אבל שכבר נפצע, היה, שוקם, השיא משואה ועכשיו נפל בקרב. זה...את יודעת, זה...זו גבורה והכל פה מציף.

גלית: נכון, אבל יש תקווה כמו שאמרנו, היא קיימת. יש אותה. ואני רק מצטטת את צ'רצ'יל.

גורי: העובדה היא שגם התגברנו על דברים.

גלית: אני גם אצטט את צ'רצ'יל, "אנחנו לעולם, לעולם לא ניכנע". אין מה לעשות. חוזרים אליכם תכף. השעה 9 ויש לנו עוד שעה מלאת תקווה יחד עוד מעט.

["רדיו תל אביב"]

גלית: חזרנו.

גורי: זאת השעה השנייה שלנו.

גלית: כן, אנחנו אתכם עד 10 ביחד פשוט, קוראים לזה ביחד היום. תגיד רגע, מה עם ה...מה עם השאלות?

גורי: זה קטע אני אומר, זה תמיד מדהים שאנחנו...יש לנו חלוקה.

גלית: כל אחד לוקח, נכון.

גורי: נכון?

גלית: נכון, נכון, נכון. בסדר, אבל זאת החלוקה,

גורי: זה מה שיצא היום.

גלית: כן. מחר נשקשק את זה שוב ויכול להיות שזה יהיה ההפך לגמרי. זה הרבה פעמים קורה גם ההפך. תגיד רגע, מתי נשאל את השאלות?

גורי: לא עכשיו.

גלית: אז אני שואלת מתי. אני רק שואלת מתי. אני לא שואלת את השאלות, אני רק רוצה לשאול אותך מתי אני יכולה לשאול את השאלות?

גורי: יש לנו מצב בגלל שהכל פתוח מבחינת האפשרויות, מכיוון שיש חטופים והרבה בצד השני, אני לא יודע מתי באמת יהיה אפשר, כן. אני גם לא יודע באיזה דרך אפשר להילחם בצורה הזאת.

גלית: שמע, אני חייבת להגיד. זה פחות מעניין אותי עכשיו אשמים ומתפטרים, באמת אני אומרת. ואני לא חלק מכל ה...'תראו לאיפה הם לקחו את התקציב, נתנו אותו לשקיות ממתקים לילדים'. מה זה השטויות האלה?

גורי: אני אומר את זה על כל נושא ועל כל דבר כל כך הרבה שנים. לקחת אחריות. עזבי עכשיו להתפטר וזה וזה, אני לא בזה. לקחת אחריות זה אומר 'אהלן, תקשיבו, אני אחראי על זה. אני עושה את זה. אני אעשה את זה ואני אתן את הדין בסוף המהלך הזה, אבל תיתנו לי רגע לעשות את הדבר הזה.' את יודעת, אם הרמטכ"ל היה אומר איזה משהו כזה, הייתי שם. את מבינה? הייתי שם.

גלית: נכון, אני איתך ואני אומרת רגע, השאלות האלה של האנשים שצריכים לעשות, להתפטר או לא וכל הדברים האלה, באמת שיגיע אחר כך. לא רלוונטי עכשיו. לא חשוב! לא אכפת לי! וגם לא באמת אכפת לי אחר כך. אבל יש לי כמה שאלות על נהלים שאני מוכרחה להבין. לא! אני חייבת להבין איך הדבר עובד. אני חייבת להבין איך הדבר עובד! לא עכשיו אתה אומר. בסדר, אז לא עכשיו.

דובר: דבר אחד שאני כבר לא יכול לשמוע בשידורים. את המשפט 'אף אחד לא דיבר איתנו'.

גלית: של ההורים של החטופים.

דובר: זה גומר אותי. 'אף אחד לא דיבר איתנו'. כמות הפעמים ששמענו את זה.

גורי: בסוף אנחנו במצב של כוח אדם מוגבל,

גלית: גורי, אפשר למצוא זמן, להרים טלפון ל-100 ו-200 ו-300 הורים ולהגיד להם 'שלום אדוני ואת שמו הפרטי, אנחנו לא יודעים כלום ואנחנו מחפשים ותתקשר בכל שעה'.

גורי: אין ספק. עוד לא שמעתי מישהו מדבר, לוקח אחריות, מגלה אחריות, מבין מה אני כאזרח עכשיו צריך לשמוע, צריך! אני צריך רגע לשמוע אתכם, אני צריך את ההנהגה.

גלית: אה, הם לא. זה לא אותם. אתה לא תשמע אותם. אני חייבת לומר לך,

גורי: גם את בנט לא שמעתי בבית חולים,

גלית: אני שמעתי את בנט. אני מקווה שאנחנו תכף נשמע אותו. אני רק רוצה לומר,

גורי: אני רוצה פוליטיקאים.

גלית: אבל הוא לא פוליטיקאי עכשיו, הוא אדם פרטי שמעלה תמונות באינסטגרם שהוא נוסע לנחל יהודה, אבל אחר כך עולה תמונה שהאיש בנקודת איסוף של מילואימניקים. אז אולי שווה לשמוע מה יש לו להגיד. דיברו איתו אחרי שהוא יצא מביקור בבית חולים ואחרי שהוא עשה כבר סבב ב-BBC. כמובן שבנט ואני חלוקים בהמון דברים, אבל תשמעו, אני רוצה לשמוע את האיש הזה מדבר שעה וחצי רצוף עכשיו.

בנט: "רוצה להגיד לכם שיש הרבה מאוד גיבורים גדולים במלחמה הזאת. יש לנו עם של אריות. אריות שנמצאים שם. צריך להבין את זה. זה רז פרייליכמן שקפץ ונלחם בית, בית. כן? מילואימניק בן 45 או משהו. עד שהוא נפצע והציל חיים. זה אייל מקיבוץ עלומים שקפץ בכיתת כוננות ויחד עם כיתת הכוננות הם הדפו את המחבלים. המחבלים לא הצליחו בעלומים, הם הדפו אותם. זה יוסי משדרות שהוא והבן שלו נלחמו והדפו את המחבלים. יש לנו עם של אריות. עכשיו התמונה הגדולה היא קשה, היא קשה מלהכיל. וב-48 השעות הקרובות כשהדברים יתבררו, אנחנו נראה ממדים שלא ידענו במדינת ישראל. של כיבוש יישובים ישראלים. זה קשה להכיל. אני מבין את זה וזה כואב וזה קשה."

גלית: הפאוזה הזאת מדהימה.

בנט: "חמאס התחילו את האירוע הזה ביוזמה משלהם. התור שלנו ליטול את היוזמה. הם כתבו את הפרק הראשון בסיפור הזה ואנחנו צריכים לכתוב את הפרק המסיים בסיפור הזה. עכשיו, צריך לראות את כל הזירות כמערכה אחת. אם זה חיזבאללה, אם זה חמאס, ג'יהאד אסלאמי, איראן, זה כולם אויב אחד ואנחנו לא צריכים לשחק לפי הכללים שלהם. אם הם היכו אותנו במקום אחד, אנחנו לא חייבים לבוא בדיוק ככה. אנחנו צריכים להפתיע, ליזום, לבוא במקום לא צפוי, לתחבל. ולהכות אותם. ואני רוצה להגיד, זה לא רק הלוחמים,"


גורי: אוקיי.

גלית: זה לא רק הלוחמים ועכשיו הוא ידבר גם על האזרחים שהאזרחים הם גם אריות. שמע, אני שוב עוסקת בתפל, מה אני יכולה לעשות? זה תפקידנו לא? לטפול לצד התפל של הירח. יש פה אדם שאני רוצה לפרש רק את הפאוזות שלו, בסדר? משום שכשאני שמעתי את ראש ממשלת ישראל שיש לי הערכה וכבוד אליו למרות כל מיני דברים, הוא הקריא לי בטקס. כן, הוא דקלם דבר. כמובן שהיה אסור שאלות, כן? במסיבת העיתונאים היחידה של ראש הממשלה, ביבי נתניהו.

גורי: ושוב, אל תדליקי אותי.

גלית: אז הוא הקריא ודקלם טקסט. לעומתו, נפתלי בנט לא כתב פה מילה. לא היה פה שום דבר שכתב לו מילה. זה לא נאום, זה הוא יוצא מבית חולים ומישהו והעיתונאים שואלים אותו שאלות. הוא עומד ועונה להם פשוט וזה ההפך הגמור מראש ממשלת ישראל בעניין הטקטיקה של איך מדברים עם הציבור. ואני מרגישה שהוא לא מרמה אותי במילה אחת. והפאוזות שלו, שואלים אותו שאלות, אבל הוא כרגע אמר דבר שכאב לו בתוך הלב שלו. כאב לו. אז הוא ממתין רגע ואז ממשיך את המחשבה שלו והמחשבה שלו היא בהירה, אבל היא אנושית כי היא כואבת והלב שלו מפורק כרגע. ובכל זאת הוא מוצא כוח ותקווה להגיד, רבותיי, אנחנו אריות ואנחנו נסיים את זה.

ובעולם שאנחנו חיים בו, אני אומרת את זה, אבל נפתלי בנט הוא הצ'רצ'יל שלנו. ואני אומרת את זה,

גורי: וואו. מה קרה לגלית?

גלית: כן. עזוב, צריך להניח לדעות ולהסתכל על הדברים כמו שהם. ואם יש טקסטים מעודדים אי פעם, זה באמת טקסט אני אלחם בחופים של צ'רצ'יל. זה טקסט מרהיב שבאמת של מדינה שנמצאת במלחמה נוראית! ועדיין הוא אומר, על העיקרון, על האמונה שלנו, על התקווה שלנו, אנחנו לעולם, לעולם לא נכנע ונלחם בכל מקום. וזה מה שבנט אומר פה. והאמונה שלי, רגע, אני רק רוצה להגיד, שכשאני אומרת אנחנו לעולם לא ניכנע, אני אומרת את זה על שלום.

לא משנה מה יהיה עכשיו, אתם לא תצליחו אף פעם לגרום לי להפסיק להאמין בזה שכולם רוצים לחיות וכולם רוצים לחיות נורמלי. ואני מבינה שאני רואה עכשיו חיות אדם ואני מבינה שאני רואה עכשיו היסטוריה מגעילה, דוחה קורית ואני לא רוצה גם להתחשבן מה אנחנו עשינו קודם ומה הם עשו וזה. אבל אני יודעת את זה שאסור לנו להיכנע ולאבד את התקווה הזאת.

וכשיש אנשים בצד השני בתוך המסך כמו בנט שמבינים אותי בזה, אני אומרת אוקיי, אוקיי. נאכל עכשיו חרא, אבל אוקיי.

גורי: אין ספק. יש בעניין הזה של מילים, אני לא סתם רוצה שיצאו וידברו אליי. ההנהגה של המדינה הזאת ששומרת מה זה מילים במשורה. כי הם מחכים לאיזשהו ווין. אני מבין גם את זה. הם מחכים לאיזושהי תמונה שהיא תוכל לעזור להם. את גררת אותי אז אני מדבר על זה.

גלית: לא, לא, אתה...

גורי: אין מה לעשות.

גלית: אני איתך בזה, בוודאי.

גורי: הם מחכים לאיזושהי תמונה, משהו שהם יוכלו להציג כניצחון. אני מבין גם את זה. מבין גם את הקרב התודעתי.

גלית: מה קרב תודעתי? ראית את בן גביר הולך בחניון?

גורי: לא, די, לא, לא. אנחנו לא נדבר עליו, זה לא יקרה.

גלית: בסדר. טוב.

גורי: זה לא יקרה, לא היום! בואי ניתן לזה יום?

גלית: בסדר.

גורי: אבל הדבר הזה של לא מדברים איתי, לא מסבירים לי, אבל לא בקטע של להסביר לי עכשיו. בקטע של ילד שמסבירים לו. זה קרה וזה לא קרה. לא, לא. תגיד לי מה אתה מרגיש.

גלית: כן! כן! תהיה איתי בלב!

גורי: המילים האלה, הן לא רק נחמה. יש שיר נורא, נורא יפה של עמיחי שהוא אומר "המילים הן צל". זה כל כך יפה! קוראים לשיר "שיר אהבה". ואגב, יצא לי פעם לדבר עם רוני סומק על עמיחי והוא ממש...

גלית: תראו אותו! בצלצל הספרותי! איפה דיברת עם רוני סופק על עמיחי? כי אני אתמול שימבורסקה, אתה יודע שהיא לא מפסיקה לנדנד לי בהודעות! היא שולחת לי ממותה! היא שולחת לי הודעות 'מה קורה? איך בחדר?'

גורי: שימבורסקה כתבה את אחד השירים המדהימים על 9/11 ! שלא דיברנו על ההקבלה הזאת. אבל את יודעת שהיא כתבה על 9/11 שיר? אולי בהמשך.

גלית: על מה האישה הזאת לא כתבה? אוקיי. אז אתה ורוני סומק מדברים על יהודה עמיחי. אני בהלם.

גורי: רק ההקשר היה,

גלית: איך הוא בסיטואציה הזאת ולא אני? איך הוא יושב בסלון ספרותי, מדבר ככה אומר שירים. אני לומדת את שירי שמואל הנגיד ומקסימום מתכתבת עם אנאלפבתית בטלפון על זה.

גורי: אמרתי לך, אני חושב לרוחב.

גלית: ממש!

גורי: לא צריך להגזים.

גלית: [צוחקת]

גורי: לא צריך להגזים בהשקעה. צריך לגעת בנקודות בדברים. זה הרעיון של בינוניות. את מנצחת בטווח הרחוק.

גלית: אתה צודק, אני לא מבינה דבר.

גורי: רוב השירים של עמיחי הם בעצם שירי אהבה או למדינה או לאישה באמת בקטע הארוטי. לשיר הזה קוראים "שיר אהבה". "כבד ועייף עם אישה במרפסת, הישארי איתי. גם דרכים מתות כבני אדם בשקט או פתאום נשברים. תישארי איתי. אני רוצה להיות את בארץ הלוהטת הזאת. מילים צריכות להיות צל."

גלית: ככה צריך להגיד את זה. בארץ הלוהטת הזאת מילים צריכות להיות צל. אויויוי. נעמי שמר, יאללה תביא פה קצת אופטימיות, בסדר?

הלאה

נעמי שמר בסך הכל אנחנו די לבד נכון שלא כולנו ל"ו אבל אני בכל זאת מאוהב, אז הלאה! בסך הכל רציתי לברך החטיפו לי על שוק ועל ירך אבל אני בכל זאת אברך, גם הלאה! הלאה! ימי כקדם הלאה! שירי מולדת הלאה! האדמה רועדת והמדינה רוקדת הלאה! עד אור הבוקר הלאה! כבר לא תינוקת הלאה! הלאה! הלאה! אולי כמו לוליין על חבל דק ניסיתי לעבור את המרחק ולא להסתנוור מן הזרקור וחוץ מזה עוד לנגן כינור אולי כמו שחיין שכבר שחה חמש מאות בריכות ועוד ברכה והוא צמא לרגע מנוחה והלאה! הלאה... ראינו איך הרץ במרתון לגמרי לא לבד בצרתו, כי כל הזמן האיש מהעיתון שואל איך הוא מרגיש ומה איתו. ראינו מטפס הרים שיכור אשר את נשמתו מוכן למכור למען איזה רגע משוגע של הזריחה מהפסגה, והלאה! הלאה...


גורי: איזה יופי

גלית: ככה, עוד דבר שראינו בימי הלחימה האלה, שמדינת ישראל, גופיה של מדינת ישראל, לוקח להם יותר זמן להתארגן ובינתיים,

גורי: שלא נכעס רגע, כי אני לא רוצה,

גלית: אנחנו נכעס מחר.

גורי: בואו, בכל החזיתות, איפה?

גלית: אנחנו מחר נכעס עליהם. היום אנחנו נתפעל.

גורי: אני מתפעל מהאנשים.

גלית: בדיוק. אנחנו נתפעל מיוזמות של אנשים. ואנחנו רוצים להגיד בוקר טוב לדנה גת.

דנה: בוקר טוב!

גלית: דנה, אני לא יודעת איך להציג אותך.

גורי: מה הגדרת התפקיד?

גלית: כי אם אני אציג אותך, אז את יודעת, מהי דנה גת? גיבורת על ב"טוויטר". מהי דנה גת? שרת ההיגיון של מדינת ישראל. דברים כאלה אני יכולה להגיד.

דנה: אני בלוגרית טיולים ופעילה חברתית. אני אציג את עצמי, נעים מאוד.

גלית: היי דנה. אז מי שעוקב אחרייך ברשתות רואה שזו גם לא הפעם הראשונה, אבל את מארגנת ומרכזת כל מיני יוזמות פרטיות והתנדבותיות שקשורות במה שקורה עכשיו.

דנה: כן. אז מה שקרה זה שבעצם ביום שבת שקרה האסון שקרה, לא ידעתי מה לעשות. אמרתי אוקיי, מה כן יש לי? יש לי טראפיק מאוד גדול. אני אשתמש בזה לפרסם תמונות של נעדרים ואולי אנשים יוכלו ככה למצוא. ואכן אנשים מצאו ככה.

גלית: תגידי, איך מצאו ככה מתמונות? באמת אני שואלת, מה מישהו פתאום ראה?

גורי: כן, כן. פשוט ככה.

דנה: ככה, בדיוק ככה.

גורי: אני כל כך רוצה, אני כל הזמן מעלה. אני הפכתי ללוח מודעות רק כי אני לא יודע מה עוד לעשות. אבל אני כל הזמן מחכה שמישהו יודיע לי ואני גם אומר להם 'תגידו לי מה קורה איתם אבל, תגידו לי מה קורה'.

גלית: אז פתאום את רואה דנה אצלך שזה באמת עובד? שאנשים רואים?

דנה: כן, אחות בבית חולים, זה יצא דרך הטוויטר, מישהי שאני פרסמתי פנתה אליי. אני פניתי למישהי שפרסמה וכאילו דברים כאלה.

גלית: או וואו.

דנה: וזה באמת מדהים ואני מאוד שמחה שיכולתי לעזור במשהו.

גלית: וניסית ברגע הזה להגיד אוקיי, בואו נדבר עם המדינה או עם מישהו או עם איזה גורם. הנה יש לי פה ציר טראפיק ומידע ואנשים מוצאים. היה לך איזה?

דנה: האמת שכן, הקמנו סוג חמל בשיתוף עם פיקוד העורף. הם כבר לקחו את זה תחת פיקודם.

גלית: אני שמחה לשמוע.

דנה: משרד הבריאות גם. כדי שבעצם נוכל להגיע לבתי חולים ולזהות. ואז יום למחרת בעצם הבנתי שחסר, כאילו ידעתי שזה הולך להגיע שחסר אוכל ובגדים למפונים. לא חשבתי שזה גם יהיה המצב אצל כל החיילים. זה מאוד הפתיע אותי.

גורי: זה תמיד מפתיע אותי. זה הפתיע אותי גם בלבנון.

גלית: מפתיע גם כשזה קרה כבר.

דנה: אני חשבתי שלמדנו מלבנון.

גורי: לא, אז עם הימ"חים והמילים האלה, כל הזמן אמרנו אותן.

דנה: אתם לא רוצים לדעת איזה ציוד חיילים מבקשים ממני. באמת.

גלית: מה זאת אומרת? תגידי לנו. אנחנו כן רוצים.

דנה: אפודים, פנסים.

גורי: אפודים?!

גלית: פנסים?

דנה: פנסים, ציוד לראיית לילה,

גלית: אפודים קרמיים זה כמובן ציוד המיגון הבסיסי.

דנה: נעלי חי"ר מבקשים ממני. בגדים תחתונים. תחתונים, אוכל. מים.

גורי: מילואימניקים שאין להם את הציוד? אני לא מבין אבל, איפה הציוד הזה? אז איך את מגייסת את הציוד הזה בעצם?

גלית: מאיפה מביאים אפוד? לא רציני, דנה, את בלוגרית טיולים, מאיפה את יודעת איפה קונים בכלל אפוד קרמי?

דנה: אז ישבנו על זה אתמול, אני גרה בקיבוץ והצטרפו אליי פה כמה מנשות הקיבוץ ופשוט התחלנו לעשות טלפונים ועם אנשים בטוויטר והגענו לכל מיני חברות שמייצרות ואנחנו עכשיו בעצם מנסים לרכוש. כמובן, בשיתוף עם משרד הביטחון כי אנחנו לא יכולים לרכוש משהו.

גלית: שניה, אני רק אבין כי אנחנו באמת, אנחנו החלטנו שלא נכעס היום. אבל דנה גת קונה אפודים קרמים ללוחמי צה"ל כרגע?

דנה: כן. אני מספקת ציוד ללוחמי צה"ל. אתמול אני יכולה להגיד לך, לא הצלחנו להביא חלק מהציוד בגלל תאונת דרכים ויחידה יצאה בלי ציוד כי הציוד אנחנו סיפקנו אותו ולא צה"ל. אני לא רוצה להגיד איפה וזה כמובן, אבל...

גורי: אבל יש יחידה שחיכתה לציוד של דנה גת וזה לא הגיע.

גלית: בוא נזכיר, כסף מהציבור.

גורי: בתרומות.

דנה: יחידה אחרת תקבל היום את הציוד הזה שגם מחכים.

גלית: לא חשבנו שתלכו לעשות מסיבת אפוד קרמי בקיבוץ למרות שזה כן רעיון ואם את רוצה אנחנו נבוא לשמוח איתך.

דנה: אני מסיימת את המלחמה הזאת עם טנק אצלי בחצר.

גלית: תשמעי, זה יכול להיות נחמד.

גורי: אני רוצה רגע להבין כמויות, כמה ציוד?

דנה: מאות. מאות חיילים פנו אליי ואם הם לא פונים אליי, אז הנשים שלהם או האחיות שלהם פונות אליי ומבקשות, מתחננות. באמת, חיילים פונים אליי, אומרים, 'אני מוכן לקנות ממך ציוד'. אמרתי 'אם היה לי, הייתי נותנת לך בשמחה מתנה, אני מנסה להשיג את זה'.

גלית: יכול להיות שהציוד, אני מנסה. יכול להיות שהציוד קיים בצה"ל והוא יגיע היום? זאת אומרת, זה פשוט התעכב?

דנה: אה...לא. צריך לרכוש. הוא יגיע, חלק מהציוד יגיע מארה"ב.

גלית: לא מייצרים פה.

דנה: בארה"ב מיד נכנסו לפעולה.

גורי: ארה"ב שולחת אלינו כבר קונטיינרים עם כל הדברים האלה?

דנה: היהודים בארה"ב נכנסו לפעולה, מיד יצרו איתנו קשר. באמת עושים שם עבודה מאוד רצינית. גייסו המון בשבילנו. זה המזל שלנו, שיש לנו אותם.

גלית: זה שאת מתעסקת בזה, זה עושה לך יותר ייאוש או יותר תקווה?

דנה: אני אהיה כנה. זה לא אומר לא להתעסק. אני רק בחמל ומתעסקת בכל מה שקורה. עד שהיום קמתי בבוקר ונזכרתי כמה נרצחים יש ואז הלב שניה נעצר. ואני אחזור עכשיו להתעסק בחמ"ל כי אני לא רוצה לזכור כמה נרצחים וחטופים יש.

גלית: אני גם הגעתי דרך פוסט שלך למקום שאוסף תרומות. אני כן רוצה להגיד שיש בזה דבר מרומם. וההסתובבות הזאת.

דנה: אני אגיד לך באמת, יש לי במתנדבים בקבוצות שלי מעל 2000 מתנדבים. ממוצע למציאת מתנדב למשלוח לבסיס זה שתי דקות.

גלית: וואו [צוחקת]

דנה: זה ממש מהר. אנשים ממש נעלבים שהם לא הספיקו ומתחננים להיות הבאים שמוציאים משלוח, יש ריבים על זה. זה באמת עם מדהים ורק רוצים לעזור. ואני לא מספיקה לענות אפילו לכל ההודעות האלה. אני מקבלת אלפי הודעות.

גלית: אל תפסיקו אבל, תמשיכו לשלוח הודעות לדנה גת. זה דבר חשוב. תגידי, לא להתקשר, מה אנחנו במאה ה-19? מי מתקשר? תגידי רגע, גם הודעות קוליות במשורה. תכתבו לה כמו בני תרבות. אבל תגידי רגע, את גם נמצאת בקצה השני של זה? את יודעת שהתרומות מגיעות נניח, דברים שאוספים, לא, אבל לא חיילי צה"ל כי אז זה באמת חד משמעי. אבל נניח האיסופים האלה של הבגדים, צעצועים לאזרחים, למפונים.

דנה: אני אהיה כנה. רוב מי שעושה את המשלוחים זה אנשים שאני כן מכירה. במיוחד שזה בבסיס אני מאוד נזהרת למי אני נותנת להתקרב לבסיסי צה"ל.

גורי: בטח.

דנה: אז אני בעיקר כרגע משתמשת באנשים שאני מכירה. אבל אנחנו כן, נגיד יש מישהו שאני מכירה, סתם עשיתי משלוח והוא הביא לבסיס.

גורי: טלפון, אתר לתרומות, מה? דברי.

דנה: אם זה גם טוויטר, פייסבוק.

גורי: נקודות איסוף, הכל. פשוט להיכנס דנה גת, לחפש אותך ומשם?

דנה: כן.

גלית: תקשיבו, היא עושה את זה הכי ברור. כמה אנשים אתם בחמ"ל הזה שסיפרת עליו?

דנה: אני ועוד שלוש.

גלית: לא, אני בשוק. דנה, אתן עושות דברים מדהים, את ושלוש האחרות. דנה גת בטוויטר, באינסטגרם. הכל מאוד, מאוד מרוכז שם ואתם יכולים למצוא את עצמכם בכל דבר שאתם רוצים לתרום. דנה, אתן עושות דבר חשוב מאוד ואתן גיבורות ותודה.

דנה: תודה רבה.

גורי: תודה רבה.

גלית: ביי, להתראות. עכשיו מבזק עיריית ת"א-יפו ותכף אנחנו חוזרים.

[מבזק עיריית ת"א יפו ברדיו ת"א. בעקבות המצב הביטחוני, המקלטים הציבוריים בעיר פתוחים לתושבים ומבקרים למציאת המקלט הקרוב. היכנסו לאתר העירייה. בתי המלון בעיר קולטים תושבי מפונים מהדרום וערוכים להמשיך ולקלוט תושבים נוספים. מוקד 106+ פועל במתכונת מיוחדת ומורחבת והוא מאויש ע"י עובדים סוציאליים והשירות הפסיכולוגי. הנציגים ערוכים לסייע ולהעניק תמיכה בעת מצוקה נפשית בטלפון 9*, 106 או באפליקציה. כוחות שיטור וביטחון פרושים בעיר וערוכים לתת מענה מהיר ומיידי לכל אירוע. עובדים חיוניים, שימו לב. בעיר פועלים שלושה מרכזים עבור ילדי וילדות עובדים חיוניים. כל המידע מחכה לכם באתר העירייה ובאתר ובאפליקציות 106+. במצב של בלבול או חרדה, ניתן לפנות לייעוץ גם עם השירות הפסיכולוגי-חינוכי. אנחנו קוראים לכם להמשיך ולהקשיב להנחיות פיקוד העורף. להימצא כל הזמן בקרבת מרחב מוגן ולשמור על עצמכם. ועד כאן, מבזק עיריית ת"א-יפו ברדיו ת"א]

גלית: חזרנו?

גורי: כן!

גלית: ח-ח-חזרנו. יש הרבה דברים שיישארו איתנו מהרגעים האלה. שוב, אני מזכירה למאזינים, בעיקר נעסוק מחר. למה? ככה.

גורי: אולי גם לא מחר.

גלית: אולי גם לא מחר. לכו תשמעו אנשים שעוסקים בעיקר, אנחנו לא בעיקר. מה שאני רוצה לספר, אתמול נסעתי באוטו. אולי זמן טוב להזכיר שלאן נסעתי.

גורי: לאן?

גלית: לתרום בגדי תינוקות.

גורי: [צוחק] ברור.

גלית: אני לא יודעת אם כולם יודעים וכולם שמעו.

גורי: רשמנו.

גלית: אני, גלית חוגי הקטנה, אני תרמתי. אני תרמתי אוברול יפה. אתה יודע איזה אוברול יפה תרמתי?

גורי: אני בטוח.

גלית: אתה יודע שיש שם שמלות,

גורי: זה של נלי?

גלית: לא, לא, ממש. הבגדי חג זה אני קונה. אתה יודע איזה דברים? בקיצור נסעתי באוטו ועצרתי ברמזור. עצר נהג מונית, חלונות פתוחים. מסתכל עליי והוא אומר לי 'תעשי, תסגרי את הדלתות שאי אפשר יהיה לפתוח מבחוץ'.

גורי: או וואו.

גלית: וגם אני אומרת לו 'מה אתה רציני?' אומר לי 'כן, כן. גם תסגרי את החלונות. סעי עם חלונות סגורים ודלתות שאי אפשר לפתוח'.

גורי: יאללה.

גלית: אומרת לו 'טוב תודה'. אנחנו ממשיכים לנסוע ויש איזו תחושת אחדות כזאת באנשים עכשיו.

גורי: כן, כן, כן, ממש. הלכתי ברחוב ולא משנה מי עבר לידי, היה לנו מבטים.

גלית: של אהלן, כן. לא, אני אומרת לך, גם שנתתי את התרומות, עוזרים להוציא דרים מאוטו של אנשים וזה. אבל גם נהג המונית הזה, ממש היה אכפת לו ממני. הוא עשה לי את הסריקה הזאת כזה לפני שהוא דיבר. הוא הסתכל עליי, החליט שאכפת לו ממני ואז אמר לי את זה. ופתאום הבנתי. סתם כי גם באותו יום מורי שמע את הסיפור בטלפון, כזה שמע. לא פודקאסט, סיפור. טליה שפירא. תיתנו לילדים שלכם לשמוע אותה מקריאה. אף אחד לא מקריא יותר יפה ממנה. זה סיפור על חפץ חשוד. חשבתי הילדים של היום לא מכירים את הביטוי הזה בכלל. ואז פתאום הבנתי שאנחנו רגע לפני תקופת הפחד. עידן הפחד הולך לחזור.

כשאנחנו היינו ילדים גורי, אתה ואני, אנחנו גדלנו עם פחד אינהרנטי כי יש חפץ חשוד, כי יש סכנה תמידית שאורבת! ואני חושבת שמה שקרה עכשיו כל כך המחיש את תקציר הפחד שלנו. את הזוועה שלא דמיינו ולא חשבנו שיכולה לקרות לנו. שאני לא יודעת לכמה זמן עכשיו אנחנו נחיה בעידן הפחד שבו הכל קצת מפחיד, אוקיי? הנהג מונית הזה אמר לי, שמתי את הבגדים, הלכתי לאיזו פגישה. אה פגישה, הלכתי לפסיכולוגית שלי.

גורי: כל הכבוד.

גלית: היא הסכימה. כל הכבוד לה.

גורי: אמרתי לה, את חושבת שאמרתי לך?

גלית: כן, שאני מוכנה לדון בעצמי. שאני מוכנה להסתכל על הנפש שלי.

גורי: זה נגמר מזמן.

גלית: לא דיברנו עליי בעת מלחמה עדיין.

גורי: אוי אלוהים.

גלית: בקיצור, נסעתי לפסיכולוגית. הגעתי קצת, עוצרת הולכת לקנות מיץ. תקשיב, כל מבט היה חשדן. איזה מישהו סתם אומר לי משהו ויש לו מבטא טיפה, זאת האמת מה אני אעשה? אתם יודעים שהנה אני גזענית בגבול. אני כן גזענית כמו כולם, אבל...ואתה רק מחפש את זה. ומאז שהוא אמר לי את זה, אז גם אם אני יושבת באוטו, בוא נסתכל מסביב.

גורי: ברור.

גלית: יש איזו חשדנות, הכל מפחיד. הכל מפחיד כי יש גם מלא שמועות. תפסו מחבל בזה, ככה דברים כאלה. ואני חושבת שעידן הפחד.

גורי: הילדה הזאת, את רואה אותה?

גלית: קוראים לה מה והיא מתוקה ויפהפייה.

גורי: היא מתוקה ויפהפייה. הסיבה שהיא פה זה כי היא לא נותנת לי ללכת לשום מקום.

גלית: בסדר.

גורי: אני רציתי כבר ללכת לזה, לבית חולים לתרום דם. כל מיני דברים. 'לא, לא, לא, אתה לא זז, אתה לא זז'. אז היא איתי, היא המלווה שלי, היא שומרת הראש שלי.

גלית: טוב, זה לא שגם ככה אתם לא עושים מלא דברים. כאליו אתה יודע, זה לא מוזר שאתם ביחד בדברים.

גורי: לא, ברור.

גלית: כאילו אתם גם בסטיז בלי קשר.

גורי: אין ספק.

גלית: זאת הילדה שאתה הכי מעדיף. בטלפון שלך היא כתובה "אמה, הבת המועדפת". אני רק רוצה לומר.

גורי: למרות שיצא לי להגיד לה דברים שלא אמרתי לה אף פעם ביומיים האלה.

גלית: 'תניחי לי'? מה?

גורי: אמרתי לה דברים כמו 'את הבכורה והאחיות שלך מסתכלות עלייך וכאילו יש לך גם תפקיד'. כל מיני כאלה.

גלית: זה קצת נכון.

גורי: אני לא יודע, זה היה טוב או רע להגיד?

גלית: לא יודעת, לא יודעת, היא פשוט פה. קודם כל, לכולנו יש תפקיד.

גורי: ברור, ברור.

גלית: לא משנה באיזה מקומות אנחנו במשפחה, לכולנו יש תפקיד.

גורי: לא באתי בטענה, ניסיתי לתת לה, את יודעת,

גלית: תכלית כזאת של ייעוד.

גורי: כן.

גלית: אני מבינה מה שאתה אומר. אני אומרת שעכשיו זה פשוט יהיה במילים. זאת אומרת, כולנו מרגישים פחד כל הזמן ואני חושבת שאנחנו הולכים לתקופה כזאת שבה החרדות יתחילו עכשיו.

גורי: אז יש לי משהו אחר.

גלית: כן.

גורי: מהצד השני של זה. אני זוכר את עצמי צוחק על הפרסומת. על התשדיר על חפץ חשוד.

גלית: "עצור, אל תיגע, זה חפץ חשוד".

גורי: את זוכרת מי שם?

גלית: הבן של יגאל שילון.

גורי: כפרה עליו.

גלית: "ירון אל תיגע, זה חפץ חשוד".

גורי: אני זוכר את עצמי עושה את הטייק אוף ואת הבדיחות על זה.

גלית: זה ריפוי.

גורי: עכשיו אני הולך רגע לזה. אני שואל את השאלה, זו שאלה של קומיקאי מה אני אעשה. זה תפקידי. מתי זה יהיה בסדר? מתי אנחנו נוכל להתחיל לשחרר את עצמנו ולרפא את עצמנו? כי בהתחלה של הדבר הזה אני רק מזכיר לכולם. כשעוד לא הבנו מה קורה, אז זה עוד היה בדיחות ברונו מארס. מי זוכר? על מה?

גלית: מעט זמן הן היו ברונו מארס.

גורי: אני אומר לך, 10 דקות. אבל ב-10 דקות הספיק להיות ממים על כל הדבר, בסדר? אני אומר לך, יש לנו את האינסטינקט הזה. אנחנו כבר יודעים לתפקד במצבים האלה.

גלית: תשמע, אני כן חייבת להגיד. מקווה שזה לא גזעני מה שאני אומרת. לצחוק על הדברים בעודם קורים זה כן דבר יהודי לעשות.

גורי: כן.

גלית: יהודי-אשכנזי אגב. זאת אומרת, זה האבטיפוס היהודי הזה שבו אנחנו מסתכלים על הזוועה ובתוך הזוועה אנחנו אומרים בדיחה שחורה קטנה. אני חושבת שזה מנגנון התמודדות בריא ביותר.

גורי: אין ספק.

גלית: אבל, מנגנון התמודדות. אבל אני חושבת שהבדיחות באמת הן לא יהיו עכשיו.

גורי: לא, בכלל, בכלל. אני מדבר על מתי נצחק שוב? מתי זה שוב? מתי נרשה לעצמנו? ואני כאילו אומר, אני מנסה רגע לכמת את זה. אני רוצה להבין את זה. אני רוצה להבין.

גלית: מתי החיים חוזרים?

גורי: מתי החיים חוזרים. אני יודע שאנחנו לא שם ואני לא יודע לכמה זמן, אבל כאילו אני צריך לדעת. היה לנו רגע כזה את יודעת שאני באמת כל הזמן הפרצוף שלי חתום כזה. אם לא בוכה אז רק כזה כבד.

גלית: רק מתאפק מלבכות.

גורי: רק מתאפק. אין לנו ממד, אז הלכנו לטליה שכנה ואנחנו אצלה כל המשפחה ואנחנו לא מעט [צוחק] חוץ מזה שאנחנו לא מעט, גם הבאנו את הכלבה יימח שמה.

גלית: לא כי חייבים לשמור על חייה. יש לה 36 סוגי סרטן הכלבה הזאת.

גורי: [צוחק]

גלית: אבל היא הולכת לממד. אני לחדר מדרגות לא יוצאת כי הוא לא מספיק מאובטח. אבל סילי אלפי אהרון. היא וואו!

גורי: הכלבה הזאת היא תגמור אותי. אז למה זה? אנחנו מנסים להיכנס, יש אזעקה. אנחנו מנסים להיכנס. עכשיו, הכלבה, יש לה מנגנון הפוך מהישרדות.

גלית: [צוחקת]

גורי: אני אומר לה 'בואי!', היא הולכת. אני מציע לה מים, היא תשפוך עליי נפט. היא תעלה את עצמה באש. עכשיו, היא גם לא מצליחה למות.

גלית: איזה מדהים! [צוחקת]

גורי: עכשיו, היה מצב שבו כולם כבר נכנסו, רוצים לסגור את הדלת ואני אומר לכלבה 'ת'כנסי כבר!' וגם טלי מנסה להכניס אותה. ואני אומר לטלי 'עזבי, אני על זה' והיא מנסה. היא רוכנת עליה, אני רוכן. שני הראשים שלנו נפגשים, שלי ושל טלי,

גלית: אויייייייייייי לאאאא בוםםםם!

גורי: ושומעים מה זה בום. אני עד עכשיו מרגיש את זה.

גלית: [צוחקת]

גורי: עד עכשיו. יש לה ראש קטן אבל יעיל. עכשיו, היא גם צחקה עליי שלי כואב יותר. אמרתי לה 'זה עניין של זווית' מתרץ את זה שעה. יש לה ראש...הרגה אותי.

גלית: [צוחקת]

גורי: כאילו באמת צחקנו מהדבר הזה.

גלית: והיא נכנסה? סילי הואילה בטובה להיכנס?

גורי: כן. היא נכנסה. איפה היא לא השתינה וחרבנה בבית שלנו, בבית שלה, לא נעים.

גלית: תנו לה להיות בחוץ. לסילי אולי.

גורי: איפה בחוץ?

גלית: איפה שהיא רוצה.

גורי: היא תעשה נזק.

גלית: [צוחקת]

גורי: היא תעשה נזק אפילו מודיעיני אני חושב.

גלית: [נקרעת מצחוק] זה פה! נפל פה! פתאום תגלו שהיא יודעת לדבר. אבל רק להתראיין לרשתות ערביות, לאל ג'זירה. היא מודיעה להם איפה היו נפילות. בסדר סילי, אף פעם לא האמנו בך.

גורי: נמשיך. נעשה את זה.

גלית: נעשה קצת מאיר אריאל, למה לא? מה רע לנו?

שיר כאב

מאיר אריאל שיר כאב, עובר ושב איזה מזל אני שר עכשיו

גורי: יש דוקומנטרי על מאיר שקוראים לזה "שיר כאב" נורא, נורא יפה. תראו את זה.

שיר כאב כל פעם חוזר אז אני שר עכשיו - אולי זה עוזר. תפסה לה צעיר ערבי משכיל דווקא אחד שהכרתי אפילו ראיתי איך זה מתחיל לילה אחד השתכרתי הרגשתי איך שזה זוחל לי מתחת לרגליים, ואיך שזה אוכל אותי עד קצות הציפורניים. טוב אני לא יכול להקיף אישה שלוש מאות שישים וחמש מעלות תמיד נשאר לה סדק דרכו היא יכולה פתאום להתגלות. לעובר שב בא לוקח כל מה שהיא רוצה לתת היא רק חוטפת לעצמה עוד רגע אחד רוטט. שיר כאב... צעיר ערבי משכיל עד קצות הציפורניים צעיר ערבי שמסתכל ישר בעיניים. מורה באיזה כפר במשולש משתתף בבימת חובבים מעורבת של המועצה האזורית שלנו המעורבבת. היא ואני יוצאים כבר די הרבה בעצם איפה היא איפה הפוליטיקה היא עוד בכלל מוצצת. משוגעת על תיאטרון היא רק לא אחת מאלה אבל אם יש איזה חוג בסביבה אז למה לא אפילו עם אלה שיר כאב... הייתה הולכת למפגש פעם בשבוע וחוזרת עם איזה דש באופן די קבוע עם איזו התנשמות עם איזה סומק על הלחי מבטה החי היה דוקר אותי לבכי. הזמינה אותי למסיבת השליש הם הציגו תרגילי קשר בתנועה למגע הוא עשה לה מיתר היא ענתה לו קשת. היה באמת תרגיל יפה סחב מחיאות כפיים צעיר ערבי שהכרתי מסתכל בעיניים - שיר כאב... אחרי המסיבה הוא הזמין אותי ואותה אליו למרפסת שתינו קפה שתינו קוניאק אימו מדי פעם נכנסת הוא דיבר על תיאטרון כאפשרות של גשר "אפשר להגיע להבנה!" היא ניגשת אליו נרגשת. הסתכלתי לפה הסתכלתי לשם לכל הכיוונים הסתחלתי ולאן שלא זחלתי בשתי עיניו נתקלתי. לא יודע מה הוא רצה בעצם להביע אני רק המשכתי את עצמי בקוניאק להטביע. שיר כאב... אי שם במרחב נבחו כלבים לירח זזים אמרתי מאוחר חכה אמר מה אתה בורח אולי תישארו ללון אצלי הציע במפגיע אתה הרי כל כך שתוי אמרתי לו נגיע לאן תגיעו הוא אמר מביט בי בעיניים החזרתי לו מבט זרקתי ירושלים זה לקח לו קצת זמן להביא חיוך הוא לא הזיז עין אחר כך הוא דיבר אלי ישר אל תוך היין בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה אפילו אם זה מתחיל בסיביר או בהוליווד עם הבה נגילה אמרתי לו ביידיש היא שופטת בינינו בתוך בועת שתיקתה שוב נתקלות עינינו. שיר כאב...



גורי: את יודעת שהוא היה מזכיר הקיבוץ בזמן הזה?

גלית: זה אומר יותר על הקיבוץ מאשר עליו.

גורי: [צוחק]

גלית: נכון כשאתה נער ועוד אתה קורא בחוברות של הדיסקים את המילים וזה, אז אתה אומר לעצמך 'טוב אני לא מבין את זה עכשיו, אבל כשאני אהיה גדול'. אז יש שירים שאני עדיין לא מבינה.

גורי: אז על השיר הזה אגב, על "שיר כאב", תרצה, אשתו, אמרו לה 'מה זה זה? זה באמת קרה לך? היה מאהב? כל הדבר הזה לך תסביר, זה מה שמאיר אריאל אמר, שזה בכלל שיר על המדינה. תמיד בסוף, בסוף, בסוף שיר על המדינה, על יחסים של ערבים ויהודים.

גלית: אווווו מתי יפסיקו להיות לנו יחסים רומנטיים, ארוטיים, לא יודעת איך להגיד, עם המדינה? אני רוצה יחסים של מדינה ואזרחית. אפשר?

גורי: יש בזה אבל משהו יפה וזה יתרון. העניין שיש לנו באמת, באמת יחסים מורכבים כמו יחסים רומנטיים עם המדינה שלנו.

גלית: עמוקים, עמוקים. נכון. נכון. אנחנו קשורים פה לרגבים. לא רק אנחנו, כולנו פה קשורים לרגבים. תגיד רגע, רוצה שניה פוליטיקה משהו קטן? אתה לא רוצה, נכון?

גורי: בגדול לא רוצה. אבל מה?

גלית: ממשלת אחדות?

גורי: עזבי אותי, באמת. לא מעניין אותי.

גלית: זה לא מעניין אותך אם זה יהיה? אתה לא מרגיש שצריכה להיות פה איזו הנהגה עכשיו?

גורי: אני הייתי מאוד, מאוד שמח להנהגה.

גלית: בוא נעשה דרים טים שלנו, של הנהגת הדרים טים. כי אם כן, אני אומרת לך שוב. בנט ראש הממשלה אצלי. ואתה יודע שבכל זמן אחר מבחינתי ראש הממשלה זה זחאלקה, כן? אבל עכשיו,

גורי: אוי ואבוי לי.

גלית: למה אוי ואבוי, סליחה? למה אוי ואבוי? זו דעתי.

גורי: הנה עכשיו את מכניסה אותי לזה. לא נכנס לזה! לא נכנס לזה!

גלית: בסדר, אבל הדבר היחיד שאני אומרת.

גורי: הייתי מאוד, מאוד שמח שכל העניינים הפוליטיים היו באמת, באמת הולכים הצידה, אבל זה בלתי אפשרי, אנחנו פשוט לא מסוגלים.

גלית: למה אתה מתכוון?

גורי: אני מתכוון לזה, את מכירה את מערכת היחסים שלי עם הטוויטר.

גלית: כן. כועס עליו, קורא אותו,

גורי: משאיר אותו. מעיף אותו.

גלית: פותח רק בין 14:00-16:00 וזה באוטו.

גורי: עושה לייק, לא עושה. כן, שלא ידעו שאני בכלל פה. כותב משהו, לא כותב. זו מערכת יחסים. אז חזרתי לזה כמובן עם המצב כי לצערי הם תמיד מקדימים שם את המידע. אנחנו יודעים.