top of page

גורי אלפי וגלית חוגי בבוקר יום שני, 10/10/2023



גורי: בוקר טוב, יום שלישי, 10 באוקטובר, כ"ה בתשרי, תשפ"ד. אפשר להוריד את האנדרים ואת האותות, אנחנו לא צריכים את זה באמת. איתן רכטר פה על הסאונד, יער גולדשברט על ההפקה ודודי כהן על העריכה, גלית פה כפרה עלייך, מה עניינים?

גלית: שלום, בסדר.

גורי: שידרנו אתמול ומודה שלא הצלחתי, אני לא אומר לא הצלחנו כי את היית נורא בשליטה. לא הצלחתי לשלוט ברגשות, במילים ובפוקוס בכלל על לדבר, להסביר את עצמי, להסביר מה עובר.

גלית: לא, הסברת את עצמך מרהיב בעיניי. אפילו שהרגשות היו בחוץ,

גורי: נראה לי שפשוט המוח שלנו הוא לא בנוי לינארית. זאת אומרת, אין לו, הוא לא עושה תיעדוף נורא, נורא מסודר של שאלות ושל תהיות.

גלית: לא.

גורי: יש איזה רוחבי, קשה, עמוס. ואתמול גם באמת, באמת השתדלנו שלא להיכנס רגע באמת. ואנחנו שומעים את זה גם מהרבה אנשים לא רק בתקשורת, בסלון של אנשים בבתים, 'בואו לא ניכנס לזה, זה לא חשוב עכשיו'. מי אשם, מה אשם, הזה, הפוליטיקה. זה כאילו מעצבן אותנו בכלל להתייחס לזה. זה מרגיש לנו נחות בשלב הזה.

גלית: זה מרגיש לנו מחלל את האבל.

גורי: ממש ככה.

גלית: כי האבל שאנחנו מרגישים עכשיו והחוסר אונים ואבל יחד עם חוסר אונים כי אנחנו לא שם וגם כשאנחנו מנסים לעזור בדברים זה מאוד מוגבל.

גורי: כן.

גלית: והזוועה העצומה קרתה כבר, למרות שהיא קורית עדיין ולאן היא עוד תלך. אבל הזוועה העצומה הזאת שאין לנו שום דרך להגיע אליה.

גורי: אין דרך באמת לתקן אותה.

גלית: לא. היא הדבר שעכשיו אנחנו חייבים שיהיה בראש סדר העדיפויות אני חייבת להגיד שזה...לא מדאיג אותי העניין. זה לא מדאיג אותי העניין הזה של אשמים וזעם. הזעם בא באופן מתפרץ. אתמול אני רואה בחדשות שבנימין נתניהו שולח את יוסי שלי לענות על שאלות, מנכ"ל משרד ראש הממשלה.

גורי: ראיתי את הריאיון הזה.

גלית: אם לא ראיתם, אני ממש ממליצה לכם לא לצפות.

גורי: נכון.

גלית: אני ממש, ממש מפצירה בכם. כמו שיש סרטונים בווטסאפ שאתם לא רוצים לצפות, אל תראו גם מי מנכ"ל ראש ממשלה ואל תראו מה הלך הרוח במשרד ראש הממשלה עכשיו. אבל יש פעמים שהזעם מתפרץ והוא מתפרץ ואחר כך אנחנו נגלול כל אחד בפיד שלנו ונחזור לאבל הקדוש באמת שאנחנו מרגישים. לא האבל הקדוש, אני לא אומרת את זה בציניות. לפעמים הזעם מתפרץ ואני אגיד עכשיו דבר קר ומנוכר, אבל בעוד כמה זמן האבל הזה יגיע לדרגת שגרה. ואז הכעס יוכל לצאת ולהתמודד.

גורי: את יודעת, אני לא...אני מסכים שבכל סיטואציה אחרת יש רתיחה ואז יש רגיעה ואז יש ריפוי. כל עוד יש חטופים, כל עוד יש ילדים ואימהות וסבים וסבתות וכל הדבר הבלתי אנושי הזה מתרחש עדיין,

גלית: נכון.

גורי: אני לא רואה איך. הכל פתוח, הכל בוער.

גלית: גם האיום של מה יהיה עם החטופים האלה.

גורי: אנחנו מסתכלים אל ההנהגה. אנחנו מקבלים במשורה הודעות לקוניות שכתובות בתוך פרומפטר.

גלית: בדיוק.

גורי: באמצעות התקשורת לא נותנים לנו לשאול שאלות. וגם כל מה שאנחנו מקבלים זה ציטוטי נקמה כשאנחנו מלאים בהם. אנחנו יודעים. אנחנו לא צריכים את זה, אנחנו יודעים ואנחנו יודעים שנשיב מלחמה ואנחנו יודעים שצריך לשבור אותם ואנחנו יודעים שצריך להרוס אותם ולרסק אותם וכל הדבר הזה. אנחנו שואלים מה איתנו? מה איתנו?

גלית: אני רוצה לדבר גם על הנקמה אבל.

גורי: בסדר, אבל מה איתנו? איך? איך מטפלים בנו?

גלית: אז אני אגיד לך מה לעשות ברגעים האלה. תעשה חיפוש ברשתות 'נפתלי בנט', בסדר? אני יודעת שזה לא...

גורי: זה נשמע התרסה. זה נשמע עכשיו בעניין פוליטי.

גלית: לא, זה לא שום עניין פוליטי.

גורי: הוא באמת מדבר ובאמת נקרא לקרב והוא באמת שם וזה באמת...את צודקת, אני פשוט אומר, זה נשמע אבסורד.

גלית: זה לא עניין פוליטי. שוב, אני רוצה בתום לב להבהיר. לא הצבעתי לאיש הזה.

גורי: כן אני יודע.

גלית: האם קיומו של נפתלי בנט בתקשורת...מפיח בי תקווה זה אולי מוגזם, אבל מרגיע אותי.

גורי: הוא היה גם כן באותו משדר חדשות, התראיין מאזור ביתו, לא יודע.

גלית: לא משנה, כל מיני. יש לו אלף דילוגים עכשיו.

גורי: אז אני לא יודע אפילו. אבל גם כן לא מנוסח בפרומפטר, עונה.

גלית: עונה דברים. מפסיק באמצע.

גורי: וגם אומר 'על זה אני לא אגיד כי מה הם צריכים עכשיו לשמוע את העצות שלי הממשלה וזה, אבל אני כן אגיד לאזרחים, אני כן אגיד על סדר הדברים על התיעדוף, על בירוקרטיה. אני כן אגיד על איך רגע לחיות. איך אנחנו מטפלים'. עכשיו יש משהו בטיפול נקודתי, בעכשיו, באיך לחיות שהוא נורא, נורא חשוב. הוא נורא, נורא חשוב. זה הלבנה הראשונה שאתה מניח רגע בבית חדש שאנחנו בונים.

גלית: או! על זה בדיוק אתמול חשבתי על זה. ראיתי בטוויטר אלף יוזמות. כל הזמן יוזמות לעוד דברים, לא רק איסוף זה. יש אפליקציה של אם אתה תקוע.

גורי: ראיתי המטפלים למסיבה.

גלית: המטפלים למסיבה. אנשים שיש להם ידע גם בטראומה וגם בפסיכודליה שזה דבר מאוד חשוב.

גורי: את יודעת שחלק גדול מיוצאי המסיבה, משורדי המסיבה, עלו על מדים? עלו על מדים וחזרו עכשיו לקרבות.

גלית: כן.

גורי: זה דבר, את מבינה מה זה?

גלית: אני גם שמעתי על אבא ש...לא שמעתי, ראיתי את תמונתו, כן? אבא שבנו נהרג והוא באותו יום כבר התגייס ועוד דברים כאלה מזעזעים מאוד. דבר שאני רוצה להגיד, זה לא עניין פוליטי למרות שאני לא אוהבת גם את ההשתקה הזאת של הדעות הפוליטיות. יש פוליטיקה עכשיו, אבל היחסים שלי אישית, של גלית חוגי עם נפתלי בנט כרגע הם לא פוליטיים, הם עם ישראל, איך קוראים לזה? לא יודעת. אני והוא חלק מאותו עם וזה מה שאני מרגישה כשאני רואה את האיש הזה מדבר. אני לא יודעת כמה סמכות יש לו לעשות דברים, ללחוץ על דברים, לתקן דברים.

גורי: מגייס כסף, מביא אנשים.

גלית: מתראיין והולך לבקר פצועים.

גורי: ב-BBC.

גלית: כן, ב-BBC הרבה. מעט...יש מעט שרים שהלכו לבתי חולים. ראיתי שמשה ארבל.

גורי: אני יש לי מחשבה לגבי זה. למה הם לא בכל מקום.

גלית: להגיד לך? לחזור על התשובה של יוסי שלי? כי הם בשטח.

גורי: שלושה שרים היו בשטח ממה שאנחנו יודעים.

גלית: הם לא בשטח.

גורי: אבל גם לפי דעתי הם מפחדים.

גלית: ממה?

גורי: הם מפחדים ממה יגיד להם הציבור. אני מתחיל לראות, אני אמנם לא שומע גילויי אשמה שלהם או איזשהם דברים כנים שהם אומרים. אני לא שומע כלום, כן? אני שומע שקט. אני אמרתי אתמול שהם מחכים לאיזושהי תמונת ניצחון לעשות את מסיבת העיתונאים הנרחבת יותר.

גלית: גורי, לא תהיה כאן.

גורי: אני יודע, אני יודע. אמרתי שזה נראה לי הטקטיקה אבל זה לא. נראה לי שהם פשוט מפחדים, זה הדבר היחידי שאני יכול לחשוב. זה אנושי בעיניי.

גלית: אוקיי אז זה הזדמנות מצוינת, זה לא.

גורי: זה לא הנהגה. אבל זה אנושי.

גלית: בסדר, אז אני רוצה להיזכר בשני רגעים אנושיים אחרים בתחום. אני רוצה להיזכר במנחם בגין עובר דרך ההפגנות שמול הבית שלו ומדבר עם המפגינים ואני רוצה להיזכר גם בנפתלי בנט הולך לבקר משפחה שכולה, חוטף צרחות, צעקות ואישומים ויושב שם, ממשיך לשבת שם ולסתום את הפה שלו ולקבל מה שאומרים לו. אז זה גם אנושי שתי ההתנהגויות האלה.

גורי: אני זוכר כשהייתי בטירונות, נראה לי סיפרתי לך את זה פעם והנה אני מספר את זה בלי לבכות.

גלית: אתה יכול.

גורי: אני יכול.

גלית: אתה יכול!

גורי: הייתי בטירונות וכשהגעתי לצבא, אני רציתי מאוד להיות קרבי. זאת אומרת, היה לי גם את האתוס הזה בבית וזה ואח שלי. ואז נהייתי אני וכל מיני כאלה גם עניינים פיזיים.

גלית: בסדר, לא ניתן להתעלם.

גורי: לא ניתן להתעלם שאני לא קורצתי מהחומר.

גלית: לא התכוונתי ככה.

גורי: זה בסדר גמור, אין לי בעיה.

גלית: לא ניתן להתעלם מהכישרון והיכולות. לאן מה ייקחו אותך עכשיו? זה טיפשי כאילו.

גורי: אז בסוף להקה צבאית. אז ברגע שידעתי שאני הולך ללהקה צבאית, אז כבר לא חשבתי על הצבא כאיזה משהו את יודעת, אמרתי טוב, אני אלך, אני אעשה את מה שאני ממילא עושה. זה היה סטנדאפ כבר אז. ויהיה בסדר. כאילו לא חשבתי על זה שוב. אבל אז בטירונות לקחו אותנו גם להקה צבאית וגם קמ"ג, החבר'ה של הכור וגם גלי צה"ל, לקחו אותנו למשטרה צבאית. לקחו אותנו לבסיס משטרה צבאית.

גלית: לסייע?

גורי: לא, לעשות טירונות של משטרה צבאית. עכשיו, בקטע שכולנו עצרנו ואמרנו 'אה נראה לנו, אולי זה טעות. סליחה'

גלית: טעות פה בניירת.

גורי: סליחה הייתה טעות. לא הספקנו להצביע, הרגו אותנו. בקטע של ממש. באמת תיזזו לנו את החיים שם וגם שנאו אותנו ובצדק. שנאו אותנו. הגעתי בשישי אחרי שבועיים, הגעתי הביתה והייתי בהלם וכנראה גם באיזושהי חרדה. ואמרתי להילה 'בואי נלך לסרט או משהו, בואי'. ויצאנו לסרט, זה היה בקולנוע בכיכר אתרים. זוכרת שהיה שם קולנוע?

גלית: כן, כן. אני לא יודעת.

גורי: הדר, לא זוכר.

גלית: אני הייתי בחיפה אז, כן.

גורי: והלכנו ל"סכנה ברורה ומידית"

גלית: לא איזה אנשים אבל כתוב, אתה מבין שכתוב?

גורי: חכי, מה זה כתוב? גלנסי קלאסי. אני אומר בסדר, אני אוהבת גם את הספרים האלה וגם את הסרטים האלה. זה יסיח את דעתי מהחרדה.

גלית: בטח...בטח...

גורי: תוך כדי הסרט אני מרגיש שאני לא יכול לנשום. אז אני אומר להילה 'בואי נצא מפה'. אנחנו יוצאים ואני רק לא מצליח לנשום.

גלית: ואתם לא המון זמן יוצאים בשלב. אה לא, כבר שנים ארוכות. חשבתי שאולי לא נעים לך ממנה.

גורי: אף פעם לא היה לי לא נעים מהילה. אף פעם לא היה לי לא נעים להיות חלש, להיות פגיע.

גלית: זה לא רק עם הילה. אני חושבת שאף פעם, כאילו...

גורי: נכון. התשובה היא נכון.

גלית: [צוחקת]

גורי: אני לא מתבייש. אולי קצת מתבייש. כשאני רואה את ההרואיזם מסביב. ונכנסנו לאוטו ופתחתי את הרדיו. אני זוכר שהגענו לבית ציוני אמריקה, היה סוג של הבית שלי שם.

גלית: כן סטנדאפ.

גורי: הסטנדאפ והזה ואת מסעדת אמריקה שתמיד הייתה פתוחה 24 שעות והיינו יושבים שם. אמרתי אני אירגע שם רגע. ואז פתחנו את הרדיו ושמעתי את קולו של יצחק רבין שמסביר שהפעולה להצלת נחשון וקסמן נכשלה. ומסביר מי מת תוך כדי הפעולה הזאת ומביע צער ותסכול ומדבר בעצם על פעולה לניסיון להציל שבוי חטוף. וגם והכל ביחד אבל קולו, ואז גם עונה על השאלות הקשות של התקשורת שם. אני ממש זוכר את הרגעים האלה ושם זה כבר הכל באמת, לא היה מחסום לרגשות שלי.

גלית: כן, כן, זה הסתיים. רגע, אז זה אומר שמעולם לא ראית את סוף הסרט?

גורי: קראתי את הספר.

גלית: אבל אולי בסרט זה אחרת. אתה לא יודע אם "בסכנה ברורה ומידית" הריסון פורד ניצל או לא. אני לא אגלה לך ואני כן חושבת שאתה צריך לעשות איזה קלוז'ר עם הסרט הזה, בסדר?

גורי: בסדר.

גלית: מתישהו לראות אותו ואולי אם תצליח לראות אותו עד הסוף, כל העולם יסתדר. הכל על כתפיך. על מי, אני אקח?

הריני – רביד פלוטניק

הריני מקבל על עצמי לאהוב לאהוב עם כל השנאה שבתוכי לאהוב לאהוב לא כל העולם אשם בבעיות שלי בהפסדים ובספקות שלי ואיפה כל המעשים והמידות שלי הריני מקבל על עצמי היום אני לוקח אחריות על כל השטויות שעשיתי ובכל מי שפגעתי, מבקש סליחה על החומות, ההיסוסים, המגננה על שליליות והקטנה על קנאה ועל טינה מקבל על עצמי להבין שאני פזיז ועצבני ולקבל את ההשלכות של הטעויות שלי עם כל הכעסים בלב על כל הסובבים אותי הציפייה הזאת.. שינהגו או יחשבו כמוני הריני מקבל על עצמי לאהוב אהבה שאינה תלויה בדבר לחיות בשלום עם מי שאני וסוף סוף, סוף סוף להניח לעבר מקבל על עצמי להניח לזו שאהבתי לחיות את החיים שלה בשקט ולאחל לה רק טוב גם לה מגיע לאהוב גם לה מגיע לאהוב

גורי: אז בואו ננסה להיות רגע אופרטיביים על משהו. באים אתמול מפיקוד העורף ומוציאים הודעה. 'תצטיידו ל-72 שעות, הנה הרשימה'.

גלית: מים...בטריות.

גורי: פנס, זה וזה וזה. אני מסתכל על זה, זה עוד לא היה בראשי של YNET והדובר עוד לא היה בערוץ 12 לפי דעתי בריאיון או בהצהרה, לא זוכר מה זה היה. מסתכל על זה, אני ישר מצלם מסך, מעביר להילה, אומר לה 'אוקיי, אנחנו בנקסט עכשיו, מה עכשיו?' ואז היא אומרת 'עכשיו אנחנו קונים כי זה ייגמר, כי זה ייגמר'. ככה היא אמרה. עכשיו אנחנו קונים כי זה ייגמר. מאז משהו כמו 15 דקות אחר כך תורי ענק.

גלית: מדפים ריקים.

גורי: עכשיו, אנחנו רואים את הכתב מאיפה הוא משדר?

גלית: מהסופר.

גורי: מהסופר ברמת גן, מהסופר שלנו ברמת גן!

גלית: [צוחקת]

גורי: תקשיבי, אתה לא מבין מה אתה רואה.

גלית: איזה מצחיק.

גורי: מסתכל על זה ככה. ואז הבינו פיקוד העורף מה הם עשו. אז זה מיד, משנים גרסה ואומרים 'לא...'

גלית: בכללי טוב שיש בטריות בבית. אנחנו אומרים תמיד תחשבו על זה.

גורי: פנס זה כיף. אפשר לעשות צורות על קיר עם האצבעות.

גלית: וגם שיהיה לכם מים בבית, מה תלכו לבאר? לא, כללי, כללי.

גורי: מה אתם אוהבים שיבש? צריך ללחלח.

גלית: עכשיו לגבי כל המזון יבש. [צוחקת] אתה אוהב במקום תחתונים לפעמים מזון יבש לפרוס.

גורי: שיהיה.

גלית: אם אני לא טועה, פסטה אתה אוהב לשים במכנסיים ולצאת.

גורי: כל הדבר הזה,

גלית: אני מאוד מקווה שהאדם או האישה שפרסמו את הדבר הזה, פוטרו. אני רק...

גורי: שטויות, אף אחד לא יפוטר אף פעם. מדינת ישראל. זה אולי הדבר היחידי שאתה יכול להגיד לטובת מדינת ישראל.

גלית: הזדמנות שניה.

גורי: יש לך את כל ההזדמנויות בעולם.

גלית: לא הצלחת? לא נורא, יש עוד הזדמנות.

גורי: לא הצלחת? לא תפוטר. בן כספית מצייץ, זה הצחיק אותי קצת. "פיקוד העורף: אנחנו ממליצים לכל האזרחים לכתוב צוואה. דובר צה"ל: לא קרה כלום, תמיד טוב שיש צוואה מוכנה מראש."

גלית: בן כספית, הוא עשה כזה ריפוסט מצחיק מאוד.

גורי: כן זה היה יותר מדי טוב בשביל בן כספית. סליחה.

גלית: הוא רק עושה ריטוויטים אני חושבת. בתוך הדבר הזה יש כמובן גם אנשים גיבורים. לא, אנחנו אומרים לא מפטרים פה אף אחד כאילו יש איזו אווירה של חוסר אחריות. אבל יש המון גיבורים, אזרחים שמתגלים. קראתי על על ענבר ליברמן, הרבש"צית של ניר עם. ועוד ועוד ועוד.

גורי: תספרי עליה.

גלית: אתם לא קראתם?

גורי: עוד, עוד, עוד. ננציח.

גלית: אז היא באמת, אני רק קראתי את זה. מדובר בבחורה בת 25, היא הרבש"צית של הקיבוץ והיא ארגנה שם.

גורי: היא הבינה מיד שזה קורה. היא הבינה מיד,

גלית: וארגנה תוכנית פעולה שהיא מעבר להנחיות הכלליות.

גורי: היא עבדה כמו...

גלית: היא חילקה אותם לגזרות, נשקים על הגדר.

גורי: כמו רמטכ"ל של היישוב.

גלית: לצערי הרב היא לא הייתה רמטכ"ל באמת, רמטכ"לית באמת.

גורי: והיא פשוט סידרה את זה ככה שהם לא חטפו אחד. זאת אומרת, הם הדפו,

גלית: הם הדפו 25 מחבלים.

גורי: מדהים, מדהים.

גלית: אני מבטיחה לך שגם בבארי וגם במקומות שחטפו היו גיבורי ענק שעשו דברים יפהפיים.

גורי: אם את רוצה לדבר על גיבורים,

גלית: רגע, סליחה שאני אומרת, אתמול כזה חשבתי ההתארגנויות האזרחיות וכל זה, כתבתי בטוויטר שיש וייב שאנחנו מקימים את המדינה עוד פעם. מה קורה? כאילו מקימים את המדינה שוב.

גורי: כמו את זוכרת שהיו פעם תרומות לליבי?

גלית: כן, שירותרום.

גורי: גם שירותרום ואני זוכר גם בארה"ב ובאנגליה, אני זוכר שגם סבתא שלי עם ויצ"ו באנגליה. היו עובדים בזה. היו אירועי התרמה לצה"ל.

גלית: נכון, בטח. הדרגה שצה"ל הגיעה אליה אז. ואז עברו איזה תהליך של נורמליות כמדינה שהייתה יכולה להיות לנו גם ביקורת לצה"ל. הפסיק להיות משהו שלא נוגעים בו, טאבו. והנה זה משתנה שוב ואני לא יודעת כמה זה לטווח ארוך מה הדבר הזה יהיה.

גורי: זה אבא שלי, אני עונה לו.

גלית: בטח תענה לו.

גורי: אני לא יכול לא לענות לו.

גלית: תענה לאבא שלך.

גורי: אבאלה, אנחנו בשידור. אז נדבר אחר כך? [צוחק]

יוסי: שיהיה לך בוקר טוב.

גורי: תודה אבאלה.

גלית: בוקר אור.

גורי: בוקר טוב.

גלית: לא, יפה. עכשיו אני רוצה להתייחס. אני רוצה, לדעתי זה חבל שלא שאלת למה הוא התקשר.

גורי: מה זה למה?

גלית: אנחנו שנינו יודעים למה הוא התקשר.

גורי: הוא רוצה בטריות.

גלית: יש לו משהו למעלה שהוא רוצה להוריד ולתלות ואתה צריך לעשות את זה.

גורי: אני יודע מה זה.

גלית: לא גרילנדה הפעם? הפעם לא גרילנדה צריך לתלות.

גורי: פסטיבל מספרי סיפורים נגמר עכשיו.

גלית: לא, המדינה במלחמה אבל גורי אלפי צריך ללכת לסדר בבית של ההורים שלו משהו. בוודאי.

גורי: דווקא בנושא המלחמה.

גלית: אני סתם משמיצה.

גורי: מהפסטיבל נשארו בקבוקי מים.

גלית: הוא רוצה להעביר לך לחיילים?

גורי: הוא רוצה לחלק. קודם כל, הוא רוצה לחלק למשפחה כי יש מספיק משפחה לחלק לה בקבוקי מים. וגם אנחנו צריכים להצטייד!

גלית: בדיוק.

גורי: אז אני מניח שזה הטלפון.

גלית: עכשיו רגע, תגיד לי משהו. אם הוא רוצה לחלק, למה זה אתה?!!? מחלק. בבקשה תחלק. רוצה לחלק? חלק. הוא!

גורי: יש אחד שמה ויש אחת שמה, איפה מי עוד מהילדים עכשיו?

גלית: אני רוצה שאביך יחלק.

גורי: הוא יחלק!

גלית: אז מה אתה קשור? למה אתה המחלק? טוב, אז אני באה להגיד שבאמת יש הרגשה שאנחנו מקימים את המדינה מחדש ביוזמות. שכאילו אם עוד רגע מישהו יגיד טוב, 'ביטוח לאומי העצמאי, בואו אלינו, אנחנו נסדר'. זה הכל ישמע הגיוני. אני ראיתי אתמול שיש אפליקציה של למסור מיקומים שלך, דברים כאלה!

גורי: זה לא דבר רע מה שאת מציעה. אולי אני מציע את זה גם,

גלית: זו הפרטה בלתי קפיטליסטית. אני לא יודעת איך קוראים למנהג הזה.

גורי: פוליטיקאים שאנחנו יודעים שיש להם מה לתרום עכשיו, אנחנו יודעים. בגלל זה גם רוב המדינה רוצה בממשלת אחדות הזאת או חירום או איך שתקראו לזה, זה לא מעניין אותנו. אנחנו רק רוצים שתהיה התנהגות מקצועית. זאת אומרת, שמי שיכול שיתרום את הידע שלו. ואנחנו יודעים, אייזנקוט, גלנט, גנץ, כולם. יש מי שיתרום.

גלית: לא רק אנשים שהם מתוך הצבא. גם יאיר לפיד.

גורי: גם יש הרבה אנשים שיודעים לעזור עכשיו. אבל אולי זה צריך להיות בכלל ביוזמות כאלה אזרחיות. לא חובה שזה יהיה זה. אם אתם צריכים, לכו לאן שצריך ותעזרו.

גלית: אז רציתי לשאול אותך את הדבר הבא מתוך המחשבה הזאת שלי אתמול. אם היית יכול לבחור בתור סטינג למדינה הזאת, מה עדיף? עם מצוין או ממשלה מצוינת?

גורי: עם מצוין, עם מצוין. לא הייתי מוותר על זה.

גלית: לא, לא, תחשוב על זה אבל רגע.

גורי: אני חושב על זה אלף פעם. עם מצוין שכל פעם הוא נקודת האור שלי. כל פעם הוא לא מאכזב אותי.

גלית: אבל אתה זוכר שאם הייתה עכשיו ממשלה מצוינת יכול להיות,

גורי: לא, לא. גם בממשלות מצוינות כשאנחנו מצוידים באויבים רעים וקשים,

גלית: כל האויבים רעים.

גורי: אני אומר, כשאנחנו באמת בנקודה כזאת גיאוגרפית, אנחנו...זה לא משנה. באמת, הטוב והמקצוענות של הממשלה. אין ספק שזה היה מאוד עוזר, אבל זה לא.

גלית: אנחנו הולכים על עם מצוין. דיקטטור.

גורי: מה בטח, תמיד. תמיד. אני תמיד מגלה את העם הזה, תמיד. כל פעם, כל פעם זה נקודות אור. כל פעם הם מדהימים, מדהימים. הדברים שהם עושים. הייתי באיכילוב.

גלית: הלכת אתמול? לא תרמתי באמת זמן ולא זה ואני חייבת להגיד לך שחייבים לעשות משהו קטן אפילו כל יום. חייבים, חייבים.

גורי: גם לבריאות הנפשית בוודאי התרומה הזאת. אני לא יכול לתרום דם כי יש לי חומרים בדם שאולי לא יעזרו, אלא רק יפריעו עכשיו לשיקום.

גלית: איזה חומרים בדם יש לך? פטל? מה יש לך בדם? עמבה?

גורי: לא יודע. חומרים שלא נעים לי.

גלית: אה בקטע כזה.

גורי: בקטע שלא נעים לי.

גלית: צרבות.

גורי: כן.

גלית: מישהו מקבל תרומת דם ומתחיל לו צרבת.

גורי: צרבות והרפס, למה השילוב? מה זה השילוב המוזר הזה?

גלית: [צוחקת]

גורי: הלכנו אסי ישראלוף ואני, ניסינו לשחזר את הצמד "אסי וגורי" אבל זה יצא אחר.

גלית: לא משנה.

גורי: בסדר, אמרנו מה שהולך עכשיו.

גלית: גם אנשים מאושפזים לא ישימו לב.

גורי: אמרנו אסי במילואים, אז הבאנו אותו. עשינו את כל הטקס. זה נורא מצחיק, נורא מצחיק. הוא גם אין לו עכבות. הוא נכנס, אנשים פצועים, אנשים מהמלחמה מגיעים, אבל הוא נכנס ב-100 קמ"ש של להצחיק וזה עובד! אני נכנס נבוך.

גלית: מה הוא נכנס עם קולות ודמויות?

גורי: מה זה נכנס...נכנס וזה מצחיק, כולם צחוקים.

גלית: תגיד, אני אצחק ממנו בדיעבד. באמת, זה מצחיק אותי. בסדר, אני אדמיין את אסי ישראלוף עושה דמויות, כן.

גורי: נכנסנו לאיזה חדר.

גלית: שניה רק על הזה, באיכילוב יש פצועים?

גורי: כן. כו, כן.

גלית: הבנתי שבתל השומר. כן, אוקיי, לא ידעתי את זה.

גורי: ונכנסנו לאיזה חדר. והחמוד הזה, החייל החמוד הזה מוקף בכל המשפחה שלו. וזה המון. כזה עומדים סביבו וזה נראה דקות הראשונות שהוא משתף.

גלית: ובדיוק אתם, אוי ואבוי, טיימינג נורא.

גורי: ואנחנו כמובן צוחקים עליו, צוחקים על השיער בחזה שלו. זה לא נעים עכשיו, לא צריך לראות את זה כולנו. זה לא זמן לזה. כל הצחוקים האלה והוא צוחק והמשפחה צוחקת. ואז אנחנו מבינים שהוא היה באמצע ממש מלהתחיל לספר.

גלית: אוי ואבוי.

גורי: אז אנחנו משתתקים והוא מתחיל לספר הוא מספר את הסיפור שאחר כך אני מודה ששמענו עוד בערך 25 סיפורים כאלה.

גלית: איפה הוא היה?

גורי: וסיפור הוא...זה כל כך מפוזר הסיפור. ואנחנו גם רואים איך הוא חווה את זה שוב תוך כדי הסיפור.

גלית: אנשים פוסט טראומטיים. כשהם מספרים את הטראומה שלהם, הם הרבה פעמים,

גורי: הם חווים.

גלית: לא, דווקא אני רוצה להגיד שהם הרבה פעמים בניתוק. מספרים את זה לפעמים. עם חיוך או לפעמים באיזה קור כזה שזה עוד יותר מצמרר אותך לשמוע, אתה מבין מה אני אומרת?

גורי: כן, בטח, בטח.

גלית: זאת אומרת, מילא היית מספר לי את זה עכשיו ולא מתמוטט, אבל בוכה. לפעמים הניתוק הזה. אבל בוא תמשיך את סיפורך, סליחה.

גורי: הוא מספר ואנחנו באמת מצטמררים מה-WHAT IF בכל צומת בסיפור שלו יש עוד סימן שאלה אם הוא היה פונה שמאלה ולא ימינה. אם הוא היה זה ולא זה. אם הוא היה קופץ ולא יושב. אם הוא היה זה ולא זה. הכל. אם ואם. זה הכל מילימטרים כל הזמן מהמוות. מילימטרים מהמוות וכל המוות סביבו שהוא מתאר. וכל הבאמת, באמת הירואיקה המדהימה מסביבו שהוא מתאר.

גלית: וכל הזמן עולה העניין הזה של הבלגן. שאף אחד לא ידע איך להתנהג.

גורי: מדבר איתך על מסוק שהוזנק עם אנשים שהם בליל של מחלקות ללא מפקד. ואמרו להם לאן הם הולכים ואז כשהגיעו אמרו 'לא, הולכים למקום אחר' ועדיין לא יודעים למה ומניחים אותם שם. ועכשיו הם צריכים להבין מתוך הסיטואציה מה קורה. והוא מתאר את הסיפור שלו והוא מקסים, והוא יחסית נינוח. הוא מזיע והוא זה, אבל הוא בתוך זה. ואחת מבנות המשפחה פשוט מתעלפת מלשמוע את הסיפור תוך כדי הסיפור ומרימים לה את הרגליים וכולם עוזרים ונכנסים. אנשי הרפואה ואומרים לנו 'טוב, בואו תפנו את החדר' ואחרי זה היא חוזרת.

גלית: היא חייבת להיות במרכז.

גורי: היא חוזרת ואז אנחנו צוחקים עליה ואז...

גלית: את רק שמעת את הסיפור, הבן אדם פה היה שם!

גורי: מדהים, תקשיבי ועוד סיפור ועוד סיפור ופה לוחמים.

גלית: אבל אתה יודע מה, זה כן העניין.

גורי: ואחד החמודים. מישהו מגובס לחלוטין ואנחנו באים ומדברים איתו והוא אומר 'לא, לא, לא, לכו אליו. אל תבואו אליי, לכו אליו, לכו אליו'. אנחנו אומרים 'לא, גם אתה'. והוא אומר לנו 'לא, לא, אני מתאונת אופנוע'. ואז שנינו יורדים עליו רצח. 'מה אתה עכשיו עם תאונת אופנוע? מה זה קשור לחיים?'

גלית: אתה יודע מה, זה בדיוק העניין. כי כאילו החיים שלנו. הייתה לי מחשבה כזאת שאם יש בן אדם, אני הולכת להגיד דבר לא כיף. לא לא כיף נו.

גורי: בסדר.

גלית: אם יש נניח, סתם אני אומרת. סתם מלידות ויש לי רעיונות בראש, לא יודעת. אבל אם יש עכשיו בן אדם שיש לו טחור והוא חייב, טחור שחייבים להגיע לחדר מיון, אוקיי?

גורי: [צוחק] זה לא בסדר.

גלית: איך יש לו אומץ. נגיד אישה אחרי לידה שיש, אין מצב! היא לא יכולה!

גורי: אני חושב על זה.

גלית: מה היא אומרת!? איך היא בכלל יש לה אומץ?

גורי: בסדר, אני אטפל בעצמי.

גלית: סכין יפנית אני אנתח את זה. בוודאי! בוודאי! נשב על פומפייה, נעשה משהו. לא, סתם, אני רק אומרת. אתה יודע מה, זה גם בדיוק הסיפור על זאת שהתעלפה. הדבר שקורה עכשיו מוחק את הצרכים האישיים שלנו. אין אותם עכשיו. כולנו מגויסים. אתה יודע מה? חשבתי על זה כשהלכתי השבוע לפסיכולוגית שלי. זה בסדר ללכת לטיפול עכשיו?

גורי: נכון, כן.

גלית: זה בסדר לדבר עליי? על כמה אני מפחדת? על מחשבות על הורות וילדים. יש...אני ראיתי כמה אנשים, מספר ההרוגים.

גורי: הכל רלוונטי עכשיו, כן.

גלית: אני חושבת שכן. אני חושבת שאנחנו כל הזמן יש אותנו. כמו המתעלפת והסיפור וכמו האישה עם הטחור מדמיונותיי. זאת אומרת, זה שיש אותנו ויש לנו צרכים ופחדים ורצון לעבד את זה, את הסיפור הזה בעצמנו ומעלה בנו דברים, אפילו שלא היינו בשום חלק. למרות שהיינו בחזית. אפשר להגיד שלא היינו בחזית, אבל יש חשובים יותר ויש חשובים פחות ועדיין יש אותנו ויש את הנפש שלנו ובריאות הנפש שלנו היא משמעותית והיא רלוונטית והיא לא פחות חשובה ואנחנו תכף נדבר גם עם דוקטור אילן וולקו באמת על העניין הזה של בריאות הנפש. אבל אני רוצה.

גורי: מאוד הייתי שמח שגם ההנהגה הייתה אומרת משפט כזה.

גלית: אתה חושב שאני מתאימה להנהגה? אמרת את זה עליי?

גורי: מה תמיד אמרתי את זה עלייך.

גלית: יואו! תשמע, נראה לי שיש עכשיו פתח. יש הזדמנות. בכל מקרה, מה שאני באה להגיד זה שאין לנו שום...הדברים שקרו, אין להם מילים, אתם יודעים את זה. ועדיין יש לנו נפש ועדיין הנפש שלנו והדברים המינוריים שהיא עוברת הם חשובים. ובסדר, אנחנו ביחד פה. עד 9 וחצי.

אני בחרתי.

נבראתי לך

שלמה ארצי כתב ידך הלא מוכר לי, וקולך המהפנט. צלצולך הטלפוני שכנע אותי לצאת, מהבית החם לרחוב הקשה אל העולם. התפתלתי כשקראת לי, כי אסור היה לי אז, לפרש את סימנייך כאותות של אהבה. כבר שכחתי מתי עפתי, ומתי את כל חושי איבדתי כך. האם שמת לב אני ביקשתי, רק דברים שאין מקומות אבודים סימנים של אש. חיי בתל אביב, הסדרים רומנטיים, התבוננות פנימית, ומה שהאמנתי. כך יצאתי אל הדרך, כשהגעתי באתי נעמדתי בדלת, מה ידעתי לא ידעתי, התפשטתי וזזתי כמו מטורף בחדר. אלוהים אמרת, שבוע תישאר פה, גם אני הרגשתי כך, כי אני נבראתי לך. אנשים שלא עמדו בקצב החיים הזה, השתגעו, התאבדו, או הלכו לעזאזל. בחשכה בבית החם, זה קורה. האם שמת לב אני ביקשתי, רק דברים שאין מקומות אבודים סימנים של אש. חיי בתל אביב, הסדרים רומנטיים, התבוננות פנימית, ומה שהאמנתי. כך יצאתי אל הדרך, כשהגעתי באתי נעמדתי בדלת מה ידעתי לא ידעתי, התפשטתי וזזתי כמו מטורף בחדר, שנינו יחד כבר שבוע כמו גן עדן מסוכן לנו כל כך. כי אני נבראתי לך.

גורי: יש לנו כל כך הרבה שירים שקשורים בפוסט טראומה הכללית. נכון? זה הפלייליסט הכי קל שלנו, שהכי קל לייצר במדינה הזאת.

גלית: האם אתה טוען שכמדינה אנחנו פוסט טראומטיים? בהחלט כן. אבל אנחנו רוצים קצת להיאחז באיזה יתדות של המציאות כמה שאפשר ולכן אנחנו רוצים להגיד בוקר טוב לד"ר אילן וולקוב, פסיכיאטר מומחה, מנהל המרכז הרפואי "מיינדמי", בוקר טוב.

אילן: בוקר טוב גלית וגורי, תודה רבה על ההזמנה.

גלית: תודה לך שהתפנית.

אילן: היית אומר כיף להיות פה.

גלית: לא, היום אנחנו לא ככה.

אילן: פחות כיף.

גלית: כיף למצוא כן, כמו שאמרתי קודם, איזה יתדות להיאחז בהם. הסיטואציה כרגע הרי ברורה לכולנו ואנחנו יודעים ואנחנו תמיד שומעים לא לראות הרבה חדשות, שזה הדבר שמכניס את הנפש לאיזה מתח בלתי נסבל. אבל זה בלתי אפשרי. עכשיו זה בלתי אפשרי.

גורי: מה גם שצריך לדבר ולהסביר לבנות שלי. אני צריך להסביר כל מיני דברים כמו למה אנחנו מצטיידים עכשיו בצורה כזאת בממד. למה אנחנו נערכים? לאן זה הולך? ואי אפשר לשקר בדבר הזה.

אילן: אז תראה גורי, זה אולי מוביל אותי למשהו שחשבתי שבא לי לדבר עליו בבוקר וזה אשמה. אני שומע מהרבה מאוד אנשים חוויה של אשמה. נגיד העניין הזה של הילדות. אני יש לי ילדה בת 10. הייתי צריך אתמול להחליט אם אני מתווך לה את זה שהייתה חדירה או שאני משאיר אותה בתוך איזו חוויה כזו של היו רק טילים. ואז איך אתה מתווך לה את זה? ואני פסיכיאטר, אתה יודע. על פניו אני אמור לעשות עבודה שהיא זהירה בעניין, אבל מצאתי את עצמי כמוך, יושב ואומר איך אני מתווך? ואנשים מרגישים הרבה אשמה היום גם על מה שאנחנו עושים עם הילדים וצריך להיפטר מזה כי אנחנו עושים את ההכי טוב שאנחנו יכולים גם סביב מה אנחנו בתל אביב כשאנחנו באסקפיזם או בצפון לעומת מה שקורה בדרום. והאשמה הזאת יושבת עלינו עוד יותר חזק והיא מאפיינת. דיברתם על פוסט טראומה. זה מאפיין את התקופה שאנחנו נמצאים בה.

גלית: שבפוסט טראומה יש, מתעוררת אשמה?

אילן: מתעוררת הרבה פעמים אשמה.

גלית: על מה?

אילן: על זה שאיך לא ידענו, איך זה לא קרה לנו? איך לא מנענו? איך לא עצרנו?

גלית: שאנחנו פריבילגיים כאילו שזה לא קרה לנו?

גורי: כן, כן.

אילן: אבל זה קרה לנו, זה בדיוק העניין. מה שאנשים, תראו, מרכז "מיינדמי" נמצא בתל אביב. אנחנו מקבלים מטופלים מכל הארץ. אף אחד לא ביטל תורים. כולם באים כי עם ישראל נמצא כרגע במצוקה. מי שנחשף לזה ישירות מאוד, מאוד מודאג. גם מי שלא.

גלית: ד"ר וולקוב, דיברתי על זה קודם. שהשבוע אני הלכתי לפסיכולוגית שלי והרגשתי עם זה שזה בסדר? מותר ללכת עכשיו לפסיכולוגית? זה כדי לדבר עליי?

אילן: גלית, אני חושב שאם אנחנו כרגע לא נפנה לטיפולים נפשיים ואני אומר את זה בכל שידור שיש עכשיו אלפי מתנדבים פרוסים ברחבי הארץ. גם אנחנו ב"מיינדמי" נערכנו עם איזשהו מערך חירום ומטפלים.

גלית: אבל אתם מטפלים באנשים שהיו שם, שקרה, לא יודעת.

אילן: אנחנו מטפלים היום בכל מי שפונה. יש לנו באמת, אני רוצה להוקיר פה גם את המתנדבים אצלנו ב"מיינדמי". כל המטפלים התגייסו לטפל בכל מי שרק מבקש לעשות התערבויות.

גורי: הם לא מחויבים, הם מפה, הם גם עוברים את הדברים כמו שאתה מתאר עם הבת שלך.

אילן: מתנדבים. עוברים כי אנחנו נחשפים לזה בחדשות. גורי, לפני זה אמרת משהו מאוד, מאוד חשוב. להתמקד. אנחנו לא, להתמקד במה שאנחנו יודעים כי אנשים היום מוצפים בהמון שאלות של מה אנחנו לא יודעים. וזה מעורר את החוויה הטראומתית יותר חזק. אז תשאלו את עצמכם מה אני יודע. יש 3 שאלות שכדאי לשאול. דבר ראשון, מה אני יודע. אני יודע כרגע שהיה פיגוע, בעצם פוגרום בדרום הארץ. אני יודע שאנחנו כרגע בלחימה. זה מה שאני יודע. אני לא מעסיק את עצמי בכל הפייק ניוז מסביב או בכל הדיון של מה יהיה. כנראה גם תשובות לא נקבל בקרוב אז גם אין מה.

גורי: אי אפשר שלא להתעסק במה יהיה. איך אפשר?

אילן: לשים גבולות. כמו שאתה מנסה לשים גבולות לבת שלך. כמו שאנחנו שמים לילדים שלנו גבולות גורי, לשים גבולות לעצמנו. להגיד אני מנתק את עצמי מכל אמצעי המידע חוץ מאחד שאני יודע שחשוב שאני אקבל, שאני אהיה מוזמן ממנו.

הדבר השני, לשאול את עצמי מה אני יכול לעשות. אני כרגע לקחת על עצמי תפקיד פעיל. אתמול הרציתי למאה אלפי משפחות שרצו להבין איך הם מתמודדים עם זה. ואז הם שאלו, אבל מה איתנו? אמרתי להם, איזה מזל זה שלנו יש תפקיד כי זה נותן לו איזושהי לכידות וכוונה. איזושהי שליחות ואנחנו נגיד משמעותיים.

גורי: אין ספק.

אילן: והשאלה השלישית שחשוב לשאול, זה מה אני יכול לעשות עבור מישהו אחר? אם יש לי ילדים שאני יכול לתווך להם ולהיות עסוק בזה. אם יש לי שכנה במסדרון שהיא קשישה ואני צריך לוודא שיש לה מים. אם יש לי מקלט למטה שאני יודע שאני יכול לארגן אותו. העשייה הזאת וזה שיש איזשהו כיוון אזימוט למשהו, זה סופר משמעותי.

ואם תשאלו את 3 השאלות האלה, ההצפה תקטן, הבהירות תגדל ולאט, לאט אנחנו נצא מזה מהסיפור הזה. כי מי שחזק נשאר חזק.

גורי: תחזור על זה שוב, על השלוש שאלות האלה, זה יפה.

אילן: חייבים להתלכד וחייבים להתפקד וחייבים לקטוע את כל הרעשי רקע כרגע ולשים לעצמנו גבולות. זה פורנו מה שהולך כרגע בטלוויזיה.

גלית: אני כל כך מסכימה איתך. תגיד רגע, אז נניח אתה ממליץ לחזור לעבודה? כי איך אפשר לעבוד?

אילן: קודם כל,

גורי: כולם עובדים, לא כולם יכולים.

אילן: אתם זוכרים דיברנו על אשמה לפני כמה דקות?

גורי וגלית: כן.

אילן: לעשות את הכי טוב שאפשר גלית. אני לא יודע אם כרגע בראיון הזה אני ואת מפיקים את הכי טוב שאנחנו יכולים, אבל אנחנו פה ואנחנו מנסים לעשות את המיטב שלנו. וגם אם הגעתם לעבודה ובמקום לשבת ולעבוד, ישבתם מול האקסל ובהיתם במסך והוצפתם בחוויה רגשית שלא יכולתם לעמוד מולה, אבל הופעתם, אתם שם. אם מתקדמים, אתם עושים משהו. לעשות את מה שאפשר. להשתחרר מהשאיפה של לחזור לשגרה לגמרי ולתפקד כמו שצריך עד הסוף. ולא לפספס ולא לשכוח. זה בסדר. יש לי יום נישואין הבוקר ומי זוכר בכלל?

גלית: אבל הנה, אני הקשבתי לעצותיך ואל תחוש אשמה ותשלח לרעייתך לפחות הודעה קטנה.

אילן: ורעייתי שהיא המושלמת מנשות העולם היא מגויסת למקום העבודה שלה ואנחנו עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים. ואנחנו זוכרים שמתחת לכל האבק הזה בסוף, הדבר שהכי חשוב כאן זה יציבות.

גורי: אתה אומר את הדבר הזה ועדיין, יש משהו שכל הזמן יש לי בראש. כל הזמן יש לי את הדבר הזה ודיברנו על זה גם פה אתמול והגענו לדמעות עם הרגעים האלה. האם נהיה אותם אנשים? האם נשוב להיות? הרי אתה יודע, זה משפטים שחוזרים גם בשירה. אנחנו מכירים את המשפטים האלה. האם נחזור להיות אותם אנשים?

אילן: אני חושב שאין סיבה לחזור להיות אותם אנשים. אני חושב שאני תמיד אומר יש לי עסק כפסיכיאטר, אני אומר ששואלים אותי 'ד"ר וולקוב, למה אתה פסיכיאטר?' אני אומר להם 'כי יש לי את המקצוע הכי אופטימי בעולם'. כשחבריי הלכו לאורטופדיה, הם בעצם הלכו לנתח עצמות שהעצמות האלה מתאחות אבל לא נהיות יותר חזקות. ובריאות הנפש, אנשים שעוברים תהליך רגשי בצורה נכונה. ומי שהיה בטיפול פסיכולוגי מכיר את זה. הם צומחים מתוך זה, נהיים חזקים יותר. אנחנו נצמח כחברה, אנחנו נצמח כפרטים. הילדים שלנו יצאו מהסיפור הזה יותר טובים ממה שהם היו. ואני מקווה שכל החברה בסוף תצא מחושלת מהדבר הזה. ואנחנו רק צריכים לוודא.

גלית: רגע, רגע, רגע, מחושלת, מחושלת? לפעמים אני מסתכלת על אירועי העבר פה אצלנו, זה גם פוסט טראומטית. זאת אומרת, כדי להיות מחושלים, אנחנו גם צריכים מאוד, מאוד לעבד את החוויה שקורית עכשיו. אחרת באיזה עולם של הדחקות אנחנו שנה קדימה בפוסט טראומה מסוג שפתאום מתפרץ.

גורי: לא, אני יכול גם להגיד משהו על זה. ואת תפסיקי לשפוך פה מים באולפן כי זה כל מה שיש לנו בשלב הזה.

גלית: בוא נמשיך.

גורי: תודה רבה לך. יש גם איזה בחירה של קורבן. זאת אומרת, סליחה, זה לא אני, אני אומר משהו קשה, אוקיי? אבל זה הכל הדרך שבה אנחנו נסתכל על זה. והמילים שאתה תצא מזה מחושל, זאת אומרת, מה שלא הורג אותך, מחשל אותך. והדבר הזה הוא דרך להפוך טראומה ליתרון ולניסיון ולא להישאר הקורבן בתוך הסיטואציה.

אילן: אני חושב שאנחנו במקום שונה היום. אתה יודעים, כשנכנסתי לפסיכיאטריה המודעות הייתה במקום שונה ואנשים קיבלו את הדבר הזה באופן אחר וסטיגמטי. אני רואה היום שוטרים מתקשרים אלינו ומבקשים עזרה. מעולם לא פנו שוטרים בכזה אופן לבריאות הנפש כי צה"ל עשה איזושהי כברת דרך בעניין הזה. המשטרה היא טיפה התמהמה מהחוק. אנשים יש להם מודעות היום לזה שכמו שהם לא נשארים לבד עם עורק מדמם, כשהם מרגישים חוויה טראומתית הם פונים לעזרה והם בדרך כלל מקבלים עזרה. אנחנו צריכים להשתפר בעניין הזה. בקורונה הסיוע של בריאות הנפש הגיע מאוחר מדי. אנחנו היום בחסך משוגע של כוח אדם. אנחנו צריכים קודם כל, להסיק את המסקנות פה ולהגיד בואו נגדיל את מערך בריאות הנפש וניתן לאנשים עזרה כי לראשונה הם מוכנים לקבל.

ואני שוב פעם חוזר על זה שיש מהלכים עצומים היום של אלפי מתנדבים של בריאות הנפש שרק מחכים לקבל פנייה ממישהו, שרוצה אוזן קשבת וכתף בשביל להישען עליה.

גורי: איך פונים? יש לך?

אילן: תראה, אני לא רוצה כרגע לצמצם ספציפית את מה שאנחנו עושים ב"מיינדמי" כי אנחנו באמת בכוח אדם יחסית מצומצם ויש לנו עשרה מטפלים שעובדים בלי הפסקה. אבל מספיק לעשות פייסבוק, להיכנס, לכתוב עזרה נפשית, יש מרכזי סיוע שהוקמו בכל רחבי הארץ, כולל מתנדבים שנוסעים ממש לאזורי האש שם ומטפלים באנשים.

גורי: תוך כדי.

אילן: בשנייה שדברים קרו. אני רק מבקש מכולם לחפש. לבקש, לבדוק, לשאול, לעבור איזשהו תהליך ואני חושב שהיום אנחנו כישראלים הרבה יותר פתוחים לזה ואנחנו באמת יכולים לצמוח מתוך הסיפור הזה. וגם אתם יודעים, להישען אחד על השני, לדבר. וזה חוזר אולי למסכים. הדבר הכי חשוב שנגיד יכול לשמור על הילדים שלנו זה שנהיה איתם בקשר עין. וכשאני רואה שמשהו שניה מלחיץ אותם, לעצור, לא צריך להיות פסיכולוג בשביל לעצור, לשאול את הילד שלך 'מה אתה מרגיש עכשיו?' אני אתמול ישבתי מול הבת שלי היותר קטנה ואמרתי לה 'עמיתי, מה את מרגישה? מה עובר עלייך?' וילדת ADHD כזאת שבדרך כלל נראה כאילו לא עובר עליה כלום. פתאום אתה רואה איזה עומק בעיניים והיא משתפת. וכשאתה בתוך המסך תקוע בתוך הדרמה הזו שמתחוללת, אתה לא שם עבורם.

גלית: אבל אתה באשליה שאתה באיזו שליטה. אבל אתה פשוט לא נוכח. ד"ר אילן וולקוב, אנחנו נצטרך לדבר איתך שוב, לא תהיה ברירה.

אילן: אני בשמחה.

גלית: אתה עוזר לנו.

אילן: אני בשמחה עבורכם ועבור כולם. אני בעיקר, בעיקר למטופלים שלנו שיהיו חזקים ושנעבור את זה. שהרבה אנשים שמטופלים כבר בבריאות הנפש נמצאים במצוקה סביב קושי לחדש מרשמים, סביב החמרה נוספת על המחלה שכבר יש להם. וזה יעבור ואנחנו שוב, נצמח גם כחברה וגם כאנשים. רק לעזור אחד לשני, להתלכד, להתפקס ולמנוע.

גלית: ד"ר אילן וולקוב, פסיכיאטר מומחה, מנהל המרכז הרפואי "מיינדמי", תודה רבה, יום טוב.

אילן: שמחתי, בוקר טוב.

גורי: מדהים.

גלית: או וא, כן. נתן כמה תשובות.

גורי: נתן.

גלית: פשוט שומעים שיר. בוא נרכל על השיחה שהייתה הרגע. מה חשבנו עליו?

גורי: נגמרת השעה ואני הבנתי, אנחנו נשלים את השיחה שלנו עליה. במסגרת כל הפצועים שראינו, פצוע אחד שהבן הכניס אותנו פנימה לראות את האבא ואמר לנו 'הוא לא יודע'.

גלית: מה הוא לא יודע?

גורי: מה קרה מסביבו. הוא לא יודע ש...

גלית: הוא לא יודע שיש מלחמה?

גורי: לא, הוא לא יודע מה קרה לחבריו. הוא לא יודע את הפרטים.

גלית: אוקיי, חשבתי שאין לו זיכרון כאילו.

גורי: אני לא מציין את הפרטים כי כולנו יודעים מה קרה. אם אני אגיד איפה הוא היה.

גלית: אוקיי.

גורי: ואז פגשנו אותו והוא היה מקסים. ותוך כדי גם הייתה שיחת וידאו עם שאר המשפחה. אמא וזה שלא ראו אותו עוד. הוא רק יצא מניתוח. אני הרגשתי שאנחנו מתפרצים לרגעים מאוד, מאוד אינטימיים ודאגתי שאנחנו אולי זה מפריע. אבל הבן אמר שזה מה שהוא היה צריך. הוא היה צריך הסחה. וזה מה שעשינו. תפקדנו כמסיחי דעת.

גלית: זה בדיוק מה שד"ר וולקוב אמר עכשיו.

גורי: כן. היינו בעצם המפגש הזה שהם רואים שהוא בחיים כי עם כל הדיסאינפורמציה גם, אתה לא יודע, אתה לא בוודאות יודע מה קורה עם קרוביך. וזה היה מדהים ומרגש ועוצמתי מאוד לראות את הרגעים האלה. יש איזה משהו נורא, נורא בסיסי במה שאנחנו חווים עכשיו, שזה באיך להיות בני אדם. הדבר שהוא הקור, הבסיס הזה של קשר.

גלית: אני כל כך מפחדת מפאתוס והתקופה הזאת כל כך מזמינה לפאתוס ואני יודעת שפאתוס זה דבר שהוא עושה. זאת אומרת, הוא כן מרגיע אותך כי אתה עכשיו אחיד עם כולם, אבל הפאתוס משתיק לך דברים שאתה רוצה להגיד, שחשוב להגיד, כל מיני דברים כאלה.

גורי: הוא משטיח.

גלית: מאוד. ואתה לא חשוב עכשיו ואתה חלק ממשהו יותר גדול ודעתך והביקורת לא כדי לבקר, אלא דברים שאתה רואה. זה מפחיד אותי, יש לזה מחיר. לא שלא צריך את זה. אני גם צריכה את זה, אבל יש לדבר הזה מחיר. אבל תגיד, כשמסתובבים בבתי חולים, אז נגיד יכול להיות שאתם באים להיכנס לחדר אבל יש כבר אומן או קומיקאי אחר בחדר הזה ואז אתה עושה כזה...

גורי: אני מניח שהאינפלציה הזאת תקרה כי אני רואה כל קבוצת האמנים נורא, נורא רוצה לעשות ונורא רוצה לתרום.

גלית: בצד, אני מבינה.

גורי: זמרים עוד יכולים את יודעת, להופיע עם השיר והגיטרה. קומיקאים זה עניין של טיימינג ועניין של המרחב הנכון לעשות משהו וגם על מה. ואיך? באיזה אופן? אנחנו לא ליצנים רפואיים. זה לא...

גלית: אני אומרת לך שאתם קצת גם כן. כאילו יש לכם את היכולת הזאת.

גורי: זה קשה.

גלית: לא, ברור שזה קשה, אבל בטח שיש את היכולת. קודם כל, אני רוצה להגיד ככה. שאם אני אראה, לא יודעת, יש לי הרגשה שכשאתה מאושפז וזה וזה. פתאום נכנס,

גורי: אני רק אראה את קטורזה, אני אצחק, כן.

גלית: לא רק אם תראה את קטורזה. קודם כל, אם רק גורי אלפי יכנס אליי לחדר, קודם כל אני אזדקף קצת. פחות שמיטות, יותר, כאילו יש איזה משהו להתעסק בו. יש משהו שקורה עכשיו.

גורי: איך את יכולה לאסוף את עצמך יותר ממה שאת עכשיו?

גלית: אני?

גורי: תראי מה זה. את ארוזה כל כך.

גלית: אני ארוזה? אתה מרגיש שאני ארוזה?

גורי: את הגעת למלחמה הזאת פיקס. מאוד, מאוד פיט.

גלית: אתה יודע כמה אכלתי מאז שהמלחמה הזאת? [צוחקת]

גורי: לא רואים. לא רואים.

גלית: אפשר לא לאכול במלחמה? יש דרך? עכשיו אני מדברת איתך באמת. זה כאילו,

גורי: כן, זה מאנצ' אחרי מאנצ' אחרי מאנצ'.

גלית: אני בעד. אני מאוד בעד. בואו, כאילו מדברים נגיד על שוקולד, מובן שכל החפיסה, מה זאת אומרת? אני אוכל עכשיו שורה? אני אשחק עם השוקולד את המשחק הזה של שורה ומחזירה. טוב, זה ומחזירה. אבל אנחנו נגיד נסיים את הערב הזה יחד.

גורי: נעשה חדשות ונחזור לעוד שעה.

גלית: בסדר גמור.

גורי: טוב.


["רדיו תל אביב, רדיו תל אביב"]


גורי: את הרגע הזה שהתחילו רעמים וברקים.

גלית: וואו כן. גם כל דבר נשמע כמו התחלה של אזעקה, נכון? המייבש כביסה זה סתם אתה עושה לי דווקא.

גורי: כתבות בטלוויזיה שכתוב "אעזקה מוקלטת". זה לא עוזר לי.

גלית: ממש לא. ממש לא עוזר. לא, כל דבר, כמו שאחרי שאת יולדת, אז הכל נשמע כמו בכי של תינוק. נגיד, קריאת העורב נשמעת כמו התחלה של בכי. למה אתה בא?! כאילו יש הרגשה אחרי שאת יולדת. גם יש הרגשה שהעורבים שהם חכמים כאלה, באים סתם לעשות עלייך דחקות. כאילו לעשות לך 'לא...זה לא תינוק בוכה'. אז אותו דבר יש עכשיו. הכל נשמע כמו התחלה של אזעקה. אופנוע במרחק מסוים, ברדיוס מסוים זה תחילת אזעקה. ברור. מובן. אם כאילו, מיליון דברים מקפיצים.

גורי: אבל משהו בברקים וברעמים עשה לי טוב.

גלית: מה?!

גורי: אני אסביר.

גלית: כן...

גורי: זה שהכל, שהטבע מסביבנו, העולם הזה.

גלית: הטבע מתעורר. זה שלא אכפת לו.

גורי: לא אכפת לו. יש איזה אדישות.

גלית: זה לא אדישות. יש חוקים שתמיד קורים. זה כמו שאין אף שלפוחית שתן שלא הייתה צריכה להתרוקן, לא משנה באיזו מלחמה הכי חשובה. אתה מבין? כשיש פיפי יש פיפי. לא משנה אם מולך יש הכל. ואותו דבר עונות השנה. 'שלום! מה קורה? טירלול? בסדר גמור, אנחנו נמשיך בשלנו' הנה זה דברים שעושים לנו תחושה של סדר בתוך הכאוס.

גורי: מזכיר לי כמובן את השיר הזה של ויסלבה שימבורסקה, יש?

בשבח הגינוי העצמי / ויסלבה שימבורסקה

לָאַיָה אֵין בַּמֶה לְהַאֲשִׁים אֶת עַצְמָהּ.

פִּקְפּוּקִים זָרִים לְדִידוֹ שֶׁל הַפַּנְתֵּר הַשָּׁחֹר.

דָּג הָפִּירַנְהָה אֵינֶנּוּ מֵטִיל סָפֵק בְּצִדְקַת מַעֲשָׂיו.

הָאֶפְעָה מְשַבֵּח אֶת עַצְמוֹ בְּלֹא הִסְתַּיְּגֻיוֹת.

לֹא קַיָּם תַּן בַּעַל בִּקֹּרֶת-עַצְמִית.

הָאַרְבֶּה, הַתַּנִּין, הַשַּׁעֲרוֹנִית, וּזְבוּב-הַסּוּסִים

חַיִּים אֶת חַיֵּיהֶם וּשְׂמֵחִים בָּהֶם.

לִבּוֹ שֶל לִוְיָתָן הָאוֹרְקָה שׁוֹקֵל מֵאָה קִילוֹ

אַךְ מִבְּחִינָה אַחֶרֶת הוּא קַל.

אֵין דָּבָר חַיָּתִי

מִמַצְפּוּן נָקִי

עַל הַכּוֹכָב הַשְּׁלִישִי בְּמַעֲרָכֶת הַשֶּׁמֶשׁ.


גורי: יש משהו בדבר הזה. זה מנחם אותי שהעולם הזה הכל הולך להמשיך. יש איזה סדר שאנחנו קטנים בו והמריבות שלנו קטנות בו והמוות שלנו קטן בו. זה קורה. זה ימשיך וזה מנחם. למרות כל הדבר הזה. מנחם.


גלית: יש בזה סדר.

גורי: קוסמי.

גלית: כן, בדיוק, סדר קוסמי. שאנחנו גם חלק ממנו גם כן. הדברים שאנחנו עושים.

גורי: וגם העניין הזה של מצפון ושייצרנו לעצמנו ערכים מסוימים. אם אנחנו בוגדים בערכים האלה שאנחנו יצרנו לעצמנו, איך אנחנו מרגישים עם זה אחר כך? או יכולים לחיות עם זה/לא יכולים לחיות עם זה. כל הדברים האלה. גם דיברנו עם אילן וולקוב על זה. זה מדהים, זה סדר שאנחנו החלטנו עליו ואנחנו עכשיו חיים בשברו. אנחנו בתוך השבר של הסדר הזה שאנחנו המצאנו פה, יצרנו פנ. אנחנו חייבים לסדר מחדש.

גלית: מארי קונדו של הנפש. אין מה לעשות. חייבים לסדר את זה מחדש. נכון, ואנחנו נסדר את זה. אם נצא מזה באמת מחוזקים או באיזו גרסה יותר טובה של עצמנו כמו שד"ר וולקוב אומר, הלוואי. הלוואי. אבל הדבר הזה שאתה אומר, תחושת הקוסמיות, היא בלתי ניתנת להכחשה כרגע. זה כמו המשפט הזה שאין אתאיסטים בשוחות. ברגעים גורליים, אתה נאלץ, נדרש או מעוניין לקבל הכרעה. שלום אדוני, עכשיו תגיד לי איך העולם עובד. אוקי, הבנתי את דעתך על כל מיני דברים, הכל בסדר. אבל עכשיו אנחנו בשוחה ותסביר לי את ההסבר שלך של הקוסמוס. ואני חושבת שבכל מקרה, זה דבר טוב לחשוב עליו, אתה מבין? זה כאילו דבר שאנחנו לא חושבים עליו הרבה ביומיום. בטח אנשים כמונו.

גורי: מה שנקרא, זה הסוף של הטרגדיה היוונית. זה חידוש הערכים, זה שאתה חוזר לחדש את ה...

גלית: אחרי שעברת קתרזיס של הלייף כאילו ואז אתה, יש עוד שלב ובו הערכים שלך מסתדרים מחדש, ההיגיון חוזר.

גורי: אתה מחדש את זה.

גלית: הנה, זה גם הבדל מזבוב הסוסים וכל החיות של שימבורסקה.

גורי: [צוחק]

גלית: הם לא חשוב להם אם הסדר יחזור/לא יחזור.

גורי: נכון.

גלית: אני צריכה את הסדר חוזר ואני צריכה את היתדות האלה. להרגיש שאני בעולם ושיש עולם בכלל.

גורי: כולנו.

רק שלא תיפול הרוח

נינט טייב כמה קל להישבר כשאף אחד לא מסתכל אין מחסה, גם לא בבית לאן הלכנו, מי שואל? ויש בי עוד תקווה, אני יודעת הימים הטובים עוד לפנינו יש בך סליחה, אני יודעת ורק שלא תיפול הרוח בימים כמו היום אפשר לקחת עוד אוויר להתפלל, להתפרק מותר לבכות, כדאי לשיר ויש בי עוד תקווה, אני יודעת הימים הטובים עוד לפנינו יש בך סליחה, אני יודעת ורק שלא תיפול הרוח ובזמן אחר כשעוד היה אפשר להתקרב מעט ולחבק והאם קולי נשמע למרחקים, חוצה קירות כבדים התשמע? יש בי עוד תקווה, אני יודעת הימים הטובים עוד לפנינו יש בך סליחה, אני יודעת רק שלא תיפול הרוח

גורי: תוך כל הכאוס והוא גדול, יש גם איזושהי תחושה שאנשים בעולם הפסיקו להתבייש בזה שהם ישראלים. לא מתביישים בזה שהם ישראלים. חוזרים רגע להגיד שמותר לנו להיות המדינה הזאת. חוזרים להתגאות. אני שונא את זה שזה קורה ככה.

גלית: אנחנו ציונים. אומרים את המשפט הזה במקור על יהודים. אבל בכל פעם שאני אשכח שאנחנו ישראלים, יבוא מישהו ויזכיר לנו. אתה מכיר את זה. אז הנה באו. וזה מחזיר אותנו גם לדבר הזה של זכות שאנחנו ציונים, שזכותנו להיות פה. אני חייבת לומר שגם בהפגנות האחרונות שלהזכירכם לא הייתי חלק מהן.

גורי: כן.

גלית: לא בגלל שלא היה לי זמן. ההפגנות האחרונות גם היו משני הצדדים 100% ציוניות וכמעט, כמעט, כמעט כל הפגנה שיש פה ואני חושבת שאנחנו מדינה סופר מעורבת. וזה לא...כל הזמן אנשים עסוקים בלהפוך את המקום הזה לטוב. גם עכשיו, בסדר, נכון, אנחנו נזכרים למה. אנחנו נזכרים בפחד שלנו שכל הזמן מאכילים אותנו בו, נכון? פה בתוכנית אמרתי מלא פעמים. לא, אנחנו מתנהגים כאילו הסורים על הגדרות. זה כזה הביטוי הזה, הסורים על הגדרות, הנאצים בדרך. באמת. באמת הגדרות. אבל הם לא רק בדרך.

גורי: כן, כן.

גלית: אמרתי לך קודם כשדיברנו, סליחה רגע, אבל היית באמצע נקודה?

גורי: הנקודה שלי על חו"ל ופשוט על האנשים האלה שפתאום התעוררו. התעוררו! זה מדהים! מדהים! יש סחף כזה של תומכי ישראל ולא רק להאיר בכחול לבן את הבית הלבן.

גלית: לא, אני חייבת לומר שזה גם מנחם לראות את לא יודעת, זה טיפשי, מה מנחם בזה? אבל סיינפלד באינסטגרם. כותב I STAND WITH ISRAEL. כן. נכון, נכון.

גורי: כן וסשה ברון כהן ואדם סנדלר. וברור, כן.

גלית: זה היהודים.

גורי: אבל בונו? זה היה מרגש. זה היה מרגש.

גלית: תשמע, לא ראיתי את השיר.

גורי: ראיתי בטח.

גלית: לא היה לי כוח, לא הצלחתי ללחוץ אתמול על כלום. לא הצלחתי.

גורי: טוב מאוד.

גלית: גם הדברים הרעים, גם הדברים הטובים כי גם ככה היה כל כך הרבה פליי שראיתי אתמול. ואמרתי לך את זה קודם. זה קשה. כאילו היגיון במה הדברים שמורידים לי את הדמעות. זאת אומרת, אני יכולה לראות דבר שהוא הכי נורא בעולם זוועה וזה לא יהיה זה ופתאום איזה משפט אחד סתם, קשקוש, משהו קטן שמישהו אמר שהוא כזה מן,

גורי: לא קשקוש.

גלית: לא התכוונתי קשקוש.

גורי: זה כל כך הגיוני הטריגרים האלה.

גלית: התכוונתי זה לא הדבר הכי דרמתי שנאמר. והמשהו הקטן.

גורי: אם את תבררי למה זה, אז את תביני למה המשפט הזה הוא.

גלית: שי-לי עטרי, ראיתי אותה אתמול נותנת עדות. כן, מדובר באישה ש-27 שעות התחבאה.

גורי: עדות עם התינוקת עליה.

גלית: כן, בבית חולים. 27 שעות התחבאה עם תינוקת בת חודש שלא אכלה 27 שעות. אין סיפור נורא מזה. והיא אומרת, לא יודעים איפה בעלה כרגע. היא אומרת 'בא לי לריב איתו'. והמשפט הזה גמר אותי. והיא מספרת לפני זה דברים, איך היא מתחבאת בתוך שק בתוך אדניות. כאילו הדברים הדרמטיים העיקר והטפל. אז היה יותר עיקר מזה, אבל פתאום היא אומרת 'בא לי לריב איתו כמו קודם' ואני חושבת על זוג שיש להם תינוקת בת חודש והם לא מפסיקים לריב כי יש את הדבר הזה ובא לך לבעוט בו עכשיו. כמה אתה לא מבין כלום. בכל נושא גם אתה לא מבין כלום. והיא רוצה לחזור לזה. ואני זה המשפט הזה...ובתוך כל הדברים האלה,

גורי: היא מתנחמת במחשבה שאולי הוא חטוף.

גלית: כן. היא אמרה 'איזה מן דבר זה לקוות שהוא חטוף' כן. ובתוך הדברים האלה מגיעות אתמול תמונות מעזה שנחרבה. ואנשים כל כך, כל כך שמחים מהנקמה הזאת. אני רוצה שנדבר על נקמות. טוב? יודע למה?

גורי: בטוחה?

גלית: קצת. כי אני מרגישה שמה שקרה ביום שבת בישראל זאת נקמה. נקמה של הצד השני מוצדקת/לא מוצדקת, עזבו אין דבר כזה. ככה נראות נקמות. זה מה שאני רוצה? זה מה שאני רוצה? עכשיו, אמרתי את זה פה ואני אגיד את זה שוב. אני מכירה בכוח של נקמה אני אומרת את זה פה על אנסים לא אחת. לנקמה יש כוח בשיקום הכבוד. כבוד זה לא עניין לזלזל בו. ובנקמה יש כוח של גבול ובלהגיד 'לא עוד'. ובמובן הזה הייתי רוצה לראות,

גורי: אני אגיד לך מה ההבדל. יש נקמה ואני אפילו לא אומר את המשפט של 'נקמה מוגשת קר' וכל הדבר הזה. יש נקמה ויש נקמה עיוורת. ויש כאן הבדל. וההבדל הוא הבדל מוסרי בעיניי. גם בתוך מלחמה כללים. את יודעת,

גלית: הכללים האלה הם אנטי נקמה. הם כאילו לא בנקמה.

גורי: יש מוסר שהוא שמור אך ורק למלחמה. יש מוסר כזה.

גלית: נכון, נכון.

גורי: יש רגע ב"טוראי ראיין" שהבן אדם שהיה שבוי שלו, שבוי מלחמה שלו, הוא שחרר אותו והוא חזר לקרב. השבוי חזר לקרב ואז הוא ראה אותו והרג אותו. לכאורה זה בדם קר כי הוא הרים ידיים ואמר 'אני נכנע'. זאת אומרת, קח אותי שוב כשבוי הוא הרג אותו והוא ירה בו. מבחינת חוקי המלחמה אם שחררת שבוי, הוא לא יכול לחזור לקרב.

גלית: הוא בחוץ.

גורי: הוא בחוץ. זה לא סתם. יש בזה היגיון מופתי של מוסר. מופתי של מוסר. אני יודע שזה נשמע עקום.

גלית: זה לא נשמע לי עקם בכלל, זה נשמע כאילו איך לא אמרת לי את זה קודם?

גורי: זה דבר שאת יודעת, זה מסדר לך. עושה לך איזה סדר. עכשיו יש איזה סדר. אנחנו לא במלחמה מול מדינה.

גלית: זה גם לא מדינה.

גורי: עזבי. אנחנו לא ניכנס עכשיו.

גלית: בסדר.

גורי: את מבינה מה אני אומר שאנחנו מדברים בתוך ההגדרות האלה. עכשיו, אין קוד. אין קוד ברור או מוחלט של מוסר משותף. לא קיים עכשיו. אין את זה. כנראה לא היה קיים אף פעם. עכשיו, אני לא אומר הם תת אדם ואנחנו אדם. אני אומר הם בקוד, אנחנו בקוד, אוקיי? בתוך הקודוס הזה שאנחנו מדרים עליו, יש נקמה שהיא עיוורת, שהיא לא בוחלת, שהיא לא...היא לא עושה סדר במי ראוי לנקמה שלנו, מי היה שוחר שלום, מי היה ילד, מי היה מבוגר.

גלית: בתוך זה אתה מדבר על הצד הערבי.

גורי: בוודאי.

גלית: אנחנו שומעים בזה כל מיני סיפורים. את המחבלים שלא פוגעים בילדים ואת אלה שכן ואת אלה שלא. לא, ברור שלא.

גורי: אני לא יכול עכשיו.

גלית: לא, בוודאי שלא, אני רק אומרת שזה לא אחיד.

גורי: אבל מה שכן אחיד בתפיסה של מדינה ושל צה"ל ושל איך שאנחנו פועלים, היא תפיסה של יש חוקים. בתוך זה יש חוקים. יש מה עושים ויש איך עושים ולכן הנקמה שאנחנו מדברים בה עכשיו, היא לא נקמה עיוורת. היא נקמה.

גלית: מה זה היא לא נקמה עיוורת?

גורי: רגע, רגע. היא לא, היא לא נקמה עיוורת. היא לא תהיה מידתית כמו שאנחנו רגילים ואנחנו לא פועלים במידתיות גם רגע זה ולא נפעל כנראה גם בהמשך במידתיות, אלא בחוסר מידתיות כי אנחנו כועסים ואנחנו זועמים ואנחנו צריכים את זה.

גלית: אני לא רוצה לזרוע את הזרעים לדבר הבא הזה. אני לא יכולה את זה.

גורי: אני מבין מה שאת אומרת, אבל יש לזה...יש כאן קוד שאנחנו לא יכולים שלא להגיב בצורה בלתי מידתית.

גלית: למה?

גורי: כי הזיהוי הזה אצלנו עכשיו וזאת לא הזירה היחידה לצערי ויש עוד זירות והזיהוי של השבר שלנו והזיהוי של הפחד שלנו הוא זיהוי כמו בקוד הישן החייתי שאומר זה הרגע TO KILL THEM. ואנחנו לא יכולים להיות האנשים האלה.

גלית: כל כך הרבה אנשים רוצים לשטח את עזה, למוטט, להרוג את כולם. מה יקרה מזה?! איפה נהיה עוד שנה אם זה יקרה?

גורי: אנחנו רוצים להראות שאנחנו...שאי אפשר לעשות את זה. שאי אפשר לגעת בנו ככה.

גלית: נכון.

גורי: אי אפשר. ואין מקום עכשיו, אין מקום למשהו אחר פרט לזה, אבל הנקמה הזאת היא לא עיוורת. היא לא עיוורת. היא מקישה בגג, היא אומרת 'תתפנו'. היא אומרת 'תתפנו'. היא אומרת 'כל מי שקשור לחמאס'.

גלית: זה לא הקש בגג.

גורי: ואני לא רוצה להגיע לטונים האלה איתך ואני לא רוצה להגיע בכלל לדיון הזה.

גלית: לא, לא, אני מסכימה.

גורי: אני פשוט אומר, אין, אני לא אקח בחיים את ההשוואה ואני לא אסתדר בחיים עם הסימטריה שמנסים לייצר או שרוצים,

גלית: זה לא סימטרי. זה רק עליי. זה רק עליי. זה לא סימטרי, זה רק עליי. אין לי עם מי לדבר, אין צד שני, אבל אני חייבת שהדבר הזה לעולם לא יקרה יותר. אני חייבת לעשות. אתה מבין?

גורי: אין לי תשובה לזה. זה כמו השיחה עם וולקו על העניין של לאן אנחנו הולכים מפה ואני יכול להתרכז רק בכאן ועכשיו. בכאן ועכשיו זה מה שאנחנו צריכים כנראה. זה מה שאנחנו צריכים. הכאן ועכשיו הוא סכנה. אנחנו בסכנה ברורה ומיידית.

גלית: לא, אין שום ספק בכלל והסכנה קרתה.

גורי: ויכול להיות, אני אגיד משהו נורא עכשיו באמת ואני מתנצל. אבל יכול להיות שאנחנו צריכים להיות הדור של המשוגעים שעשו דבר משוגע שאחריו חיו פה דורות ואמרו 'תשמעו, הדור ההוא היה משוגע ואנחנו לא נהיה הדור ההוא, אבל אולי הם עזרו לנו הדור ההוא להתקיים'.

גלית: זאת אומרת, שמה שאתה אומר, זה שלפעמים קיצוניים טועים.

גורי: מה שאני אומר שאחרי פרל הארבור נפלו פצצות אטום.

גלית: תסביר לי.

גורי: אחרי פרל הארבור, אחרי המתקפה על פרל הארבור היפנית, נפלו פצצות אטום. התגובה הייתה.

גלית: אה לא מידתית.

גורי: בלתי מידתית.

גלית: אוקיי, נכון.

גורי: היא הייתה DON'T FUCK WITH US

גלית: זה הפך את העולם למקום טוב יותר?

גורי: לא.

גלית: זה היה טוב?

גורי: זה הפך את המאזן שתמיד יישאר איזשהו מאזן לברור.

גלית: כן, אני מבינה. אתה אומר תקשיבי, התמונה האידילית שלך היא בלתי אפשרית.

גורי: היא בלתי אפשרית.

גלית: אני מסכימה איתך. אז תן לי חצי ממנה. תן לי 60%.

גורי: אני אתן לך חצי ממנה. אמרת צ'רצ'יל אתמול. תבוא לשולחן המשא ומתן כשאתה מחזיק מקל מאוד גדול מאחורי הגב. המקל הזה לא היה בשימוש עדיין.

גלית: אוקיי, ניסינו את זה עד היום?

גורי: לא.

גלית: לא?

גורי: לא את זה.

גלית: לדעתי כן, זה לא עבד.

גורי: לא ניסינו את זה.

גלית: מה דעתך לבוא לשולחן המשא ומתן,

גורי: אין לי עם מי. אם אנחנו לא מדברים באותו קודוס, אם אנחנו לא באותה שפה של מוסר ושל דרך, אני לא רוצה, אני לא מעוניין, אין.

גלית: הרשה לי לצטט את פרס "שלום עושים עם אויבים". אתה יכול להגיד 'אני לא רוצה לשבת/אני כן רוצה לשבת/אני לא מעוניין, אנחנו לא אותו דבר'. זה האויב. אתה חייב לי לשבת איתו. אתה מבין?

גורי: זה לא הזמן אבל. עכשיו זה הזמן למלחמה וזה מה שאנחנו עושים עכשיו.

גלית: מלחמה ושלום קורים במקביל.

גורי: קהלת. יש עת לזה ועת לזה.

גלית: אבל בפוליטיקה, הפרקטיקה של הדבר,

גורי: יש הפרדה אמיתית כי ההפרדה הזאת היא גם לנפש שלנו. עכשיו אני צריך לדעת איפה אני, איפה המוסר שלי, איפה החמלה שלי, איפה האמפתיה שלי שורה.

גלית: לא, האמפתיה תמיד תהיה באותו מקום. החמלה שלי, קודם כל, החמלה שלי, אני הומניסטית. החמלה שלי היא כלפי בני האדם. מובן שקרובים אליי יותר בני האדם שדומים לי וקשורים אליי. זה לא לוקח לי מהחמלה כלפי תינוקות כל העולם, כולל תינוקות חאן יונס.

גורי: נכון, חד משמעית.

גלית: תראה, ברגעים אלה מתנהל משא ומתן.

גורי: על החטופים?

גלית: כן, דרך מצרים. לא יודעת, זה מה שאומרים. אני מניחה.

גורי: אנחנו לא יודעים, אין לי מושג. אין לי מושג.

גלית: מניחה שיש מדינות ערב שמעורבות כבר בדברים.

גורי: אני לא יודע, לא אמרו לי, לא סיפרו לי, לא גילו לי.

גלית: זה מה שכתוב בתקשורת בכל מקרה. ואם הדברים האלה קורים תוך כדי, זאת אומרת, אם יש גם לחימה אבל יש גם בירוקרטיה של לחימה בזמן הזה, אז אני רק רוצה להזכיר שאתם, ההנהגה הזאת, עזבו אותי עונשים שתקבלו, איפה הייתם ואחריות וזה ושיחליפו אתכם/לא יחליפו אתכם, אתם חייבים לי לדבר עם האויב. חייבים לי את זה. מתוך זה שהחיים האלה קדושים. לא מתוך זה של יאללה, למה אנחנו, למה אנחנו נוקמים? לא מזה! זה לא מזה! זה מכל טיפת דם שנפלה פה, אתם חייבים לי את הסדר הזה! אין לכם שום פריווילגיה להגיד 'איתם אנחנו לא מדברים' לא! לא! לא מוכנה לקבל את זה. לא יודעת, זה אני. אני חייבת שיהיה לי איזה אופק בראש, אני חייבת. ובסוף האופק הזה אלה פה ואני פה והם פה וכולם פה. כולם פה נשארים! זה לא...משווים לה וזה, אבל זה לא גרמניה הנאצית ובואו נברח למזרח התיכון. החטא שלנו היה שהיינו באירופה הזאת. זה לא הסיפור. כולנו פה באדמה הזאת, כולנו קשורים באמת באדמה הזאת. לא הייתי רוצה להעיף אף אחד מפה. חוץ מאלה שהייתי רוצה להעיף. אבל לא הייתי רוצה להעיף אף אחד מפה, לא יכולה להעיף.

גורי: מחילה.

מחילה

יסמין מועלם יש בי הרבה מאוד עצב עצב בסיסי עמוק אבל לא רוצה להודות מנסה לשחזר תחנות זיכרונות נעולים בכספת אבא יושב במרפסת כואב לו הראש יש בי הרבה מאוד פחד לאבד את הכל בשניה שרק לא תתחיל מלחמה שרק נשאר משפחה שיכה בנו משהו כפרת עוונות כמו כלי שנשבר לרצפה הכל חתיכות קטנות מבחוץ הכל נראה אחרת נראה תחת שליטה הם לא יודעים כי אני לא אומרת לא להראות חולשה וברגע שעולה השמש איזו הקלה על כל לילה שאני עוברת מבקשת מחילה לא מאף אחד רק מעצמי לא הייתי צריכה לסחוב את האשמה הזאת מה כבר עשיתי מה נותן לי מחילה נותן מילה יש בי יותר מדי אומץ לנסות להזיז הרים לפגוע במי שיקר לי גחלים בוערות ולא חם לי מנסה לא לשכוח לנשום לזכור שזה יום ועוד יום ובסוף יהיה טוב מבחוץ הכל נראה אחרת נראה כמו הצלחה הם לא יודעים, אני לא מסתפקת הכל אני רוצה וברגע שעולה השמש הכל זה לטובה לעצמי יותר לא משקרת מבקשת מחילה לא מאף אחד רק מעצמי לא הייתי צריכה לסחוב את האשמה הזאת מה כבר עשיתי מה נותן לי מחילה נותן מילה

בך לא נוגע

יהודית רביץ יש דובים גדולים ביער ופחד מורגש ריקודים מול האש - יש ינשופים ונחש יש מפלצת בתוך הנהר רעבה וערה אבל החדר חמים ונעים ואת ישנה הבל פיך התמים שקט ורוגע שום דבר לא מפחיד בך לא נוגע יש מלחמה באמצע אירופה הימים שחורים שיירה בורחת בלי בית מפני הרעים יש חיידק משוגע שפוגע חסר הבחנה אבל החדר חמים ונעים ואת ישנה הבל פיך התמים...

גורי: השיחות שלנו בשירים.

גלית: יש דברים שאנחנו לא, אנחנו חוסכים מכם, הממד הרגשי שלכם.

גורי: אני אספר משהו ש...

גלית: תספר לי משהו לא קשור.

גורי: אה לא קשור? או ווא. זה מתחיל לא קשור.

גלית: אוקיי, אוקיי.

גורי: טוב, לפני הזוועה היינו באילת, הילה ואני. את האמת?

גלית: אה נכון, שלחת תמונה, ואי שכחתי מזה.

גורי: כן, זה היה בעולם אחר, בחיים אחרים.

גלית: וואו, כן.

גורי: אני עכשיו אומר, עכשיו אמרנו הילה ואני אמרנו אחד לשנייה, איזה מזל שהיה לנו את הרגע הזה לפני. כי את יודעת, עכשיו אנחנו במשפחתיות. שניה היינו לבד, שניה היינו רגע. וגם לא היה לי קל. זאת אומרת, הגעתי וכזה...מכירה את זה שחופש לא בא לך טוב?

גלית: בוודאי.

גורי: מכירה את הרגע? שכזה לא, מה עכשיו?

גלית: אדוני, נא להנות עכשיו! '-'לא רוצה!'

גורי: כן מה עכשיו, כן, כן, בריכה. לא, לא הביתה, בואי נלך הביתה, אני רוצה הביתה. תן לזה עד יום והכל יהיה בסדר. ובאמת יום אחרי אנחנו היינו במקום אחר. יצאתי לאיזו ריצה שם באילת וכזה,

גלית: פתח?

גורי: פתח לי את הצ'אקרה כן, הוציא אותי מהדאון והזה. והגענו לריף הדולפינים שאנחנו כל כך אוהבים שם באילת וישבנו שם. אנחנו מאוד אוהבים את המקום. זה באמת, אולי המקום האהוב עלינו בעולם, על שנינו! הכל קשור אצלנו בזה, ימי הולדת אנחנו עושים שם. כזה. אנחנו מסתכלים והיה המון אנשים וסוכות זה חול המועד. ואנחנו רואים שעולה מהמים אדם שכרגע צלל עם דולפינים. יש לך אפשרות לצלול איתם. והוא מוכר לנו. ואז שנינו באיזה דאבל טייק, טריפל טייק עושים 'מה?!' וזה שר הביטחון.

גלית: גלנט יואב?

גורי: כן.

גלית: סליחה?

גורי: מה שאת שומעת.

גלית: הוא בחול המועד צלל עם דולפינים?

גורי: זה מתחיל משעשע, אבל רק בדיעבד זה עשה לי בראש כזה MESS כי אמרתי...רגע, הם היו כל כך לא בכיוון.

גלית: כן, כן. או וואו.

גורי: והוא היה שם. והמאבטחים שלו היו שם וכולם התנהלו...

גלית: אנחנו לא נגד שרים.

גורי: אמרתי את זה פה הרבה פעמים על נתניהו. שייסעו.

גלית: שייסעו לחופשים.

גורי: הם צריכים גם לנקות את הראש. הדיסוננס שבין לראות את האיש שוחה עם דולפינים לבין קאט ל-48 שעות אחר כך, הוא לא, הוא לא הגיוני. וזה הפער הזה, הוא משגע אותי. משגע לי את המוח הפער הזה. של אנחנו לא היינו בכלל בפוקוס על כלום, על שום דבר, לא היה רבע חשד לשום דבר! כלום! עזבי עכשיו אם זה פייק או לא המצרי או הלא מצרי, אני לא נכנס לשם, זה באמת לא משנה.

גלית: העובדה היא שהוא הצטלם עם דולפין 48 שעות לפני שפרץ הדבר הזה. זאת אומרת, זה לא עניין, הרי אתמול שמענו את ראש הממשלה, גם את יוסי שלי אומר 'זה לא שהיה פה כשל ולא היה פה כמעט כשל מודיעיני'. הם עשו את הדבר הזה. עכשיו תראה, באמת,

גורי: הפתעה זה הפתעה.

גלית: הפתעה זה הפתעה וגם אתה יודע,

גורי: אי אפשר לטפל בכולם גם אם אנחנו שמים על מלא זבנים.

גלית: נכון, לא, גם זה שהיה אוהל על הגדר זה לא דבר לחשוד בו. מה זה דבר מוזר?

גורי: התצפיתניות שאומרות שלא,

גלית: אתה שמעת?

גורי: שכל האיכרים האלה. היא אמרה 'שנתיים הם עבדו עליי, שנתיים הם עבדו עליי'.

גלית: זאת אומרת, הכוונה היא שהתצפיתניות אמרו שכל החקלאים שעובדים בשדות, פתאום הם קמו בשעה אחת והגיעו. והיא אומרת 'שנתיים אני רואה את האיכרים האלה עובדים בשדות. שנתיים הם עבדו עליי בעיניים.' ואז יום אחד הם קמים והם באים.

גורי: עם נשקים.

גלית: עם נשקים ומאות טרקטורים וכל מיני כלים וכל הדברים והכל היה מאוד, מאוד מתוכנן. בסדר, אני מבינה את מה שהתצפיתנית אומרת. אני רק אומרת שיומיים לפני להיות בחופש אומר גם משהו כללי על איזה הלך רוח שאולי גם אנחנו צריכים. לא אנחנו, עכשיו תראה, אחד הדברים בביקורת גם והדבר הזה, גלנט יוצא מהמים עם דולפין. באמת, בכל זמן אחר היינו צוחקים מזה עכשיו הרבה זמן. ומספרים את הדיאלוג עם הדולפין ועושים מזה בדיחות ומטעמים. וזה...קשה לעשות את זה עכשיו כי חוץ מהביקורת שיש לי ולנו לכולם על כל הדרג הזה, צריך גם אנחנו להסתכל פנימה. אנחנו, אתה גורי ואני גלית וכל אחד.

גורי: אוקיי.

גלית: אני רוצה להקשיב חדש, אני רוצה לשמוע. קודם יצאנו לפרסומות אחרי שנאמתי פה על נקמות ואמרת לי 'אנחנו מאוד עקביים בעמדות שלנו' ובא לי שגם אנחנו נפסיק להיות עקביים ונתחיל לחשוב דברים חדשים שלא חשבנו קודם. ובשביל זה צריך להקשיב. ואני רוצה להקשיב לרחוקים ממני. ואני רוצה לחשוב חדש. איך יכול להיות שכל דבר כזה בסוף מביא אותי לאותן מסקנות שחשבתי גם קודם? ואני מדברת רק עליי, באמת. תגיד, מה יכול להיות שכאילו אני נולדתי צודקת ואז קרה דבר והוא בדיוק התאים למה שחשבתי לפני ועוד מתאים ועוד מתאים ואני מרגישה שמשהו בתוך החשיבה שלי חייב להיפתח.

גורי: כמה שנים את בטיפול? לא עכשיו בלי לצחוק עלייך.

גלית: 5.

גורי: לרוב אני צוחק. אבל כמה שנים? 5? כמה את חושבת שהצלחת, באמת אני שואל, אני לא אגיד להשתנות.

גלית: בדברים מסוימים כן.

גורי: אבל לשנות.

גלית: קצת כן, כן. גורי, כן, בדברים מסוימים. דברים שמוטטו אותי לפני ועכשיו הם לא.

גורי: 5 שנים של טיפול.

גלית: אה אתה אומר זה לאט.

גורי: לא, אני אומר. ה-CORE, האופי שלך, המי שאת, שתגידי שזה בגלל האמא, בגלל האבא, בגלל הסבתא, בגלל הגיאוגרפיה. בגלל איך שאת נראית ובגלל הריח פה.

גלית: דוד בן גוריון כן עולה בטיפול. אני לא יודעת.

גורי: יש שם מרכיבים נורא בסיסיים שהם מי שאת. אין ספק שאפשר להרחיב את התנאים שלנו ולהרחיב את כל הדברים שאנחנו מדברים עליהם. ה-CORE את יישאר את.

גלית: נכון. אבל לחשוב מחשבות חדשות זה דבר קשה מאוד ויכול להיות שהגענו לאיזה קצה שטיפה דורש את זה מאיתנו.

גורי: אני חוזר רגע לעניין האיך נתפסנו ככה וכל הזה והתצפיתניות. היה גם טריק די מדהים של החמאס.

גלית: לא, ברור, ברור, די.

גורי: היה טריק די מדהים שהוא הטריק הכלכלי.

גלית: מה?

גורי: הם הבטיחו שקט בחגים ועל כך הם קיבלו גם הקלות שכנראה פחות עניינו אותם ההקלות לעובדים פלסטינים וזה. אבל יותר עניין אותם העניין של הכסף הקטארי.

גלית: שהגיע.

גורי: הגיע. הגיע יומיים לפני. זאת אומרת, הייתה שם טקטיקה כלכלית שאמרו 'אוקיי',

גלית: מה טקטיקה בלשקר?

גורי: מה טקטיקה? כי אם זה היה אמוציונלי, אני מנסה לבדל את זה בין אמוציונליות לטקטיקה.

גלית: הבנתי.

גורי: הטקטיקה עושה את זה. עושה גם, יש סיניסטר בתוך הדבר הזה. יש לזה מילה שאולי אני לא מצליח לתרגם לעברית בראש, סיניסטר. זה כמו רשעות. יש בזה חוכמה.

גלית: זדון.

גורי: אולי רשעות חכמה. אנחנו נדייק, המהלך מדויק.

גלית: המהלך היה מאוד מדויק.

גורי: ופראי. זאת אומרת, זה ביחד. הדבר הזה הוא,

גלית: גם דבר שלא חשבנו שהם יכולים לעשות אף פעם. לתכנן משהו עד כדי כך.

גורי: אולי זלזול שלנו.

גלית: נכון. הרי אנחנו בימים אחרים אמרנו אלף פעם בשידור, לכל ישראלי מוכה פוסט טראומה יש כל מיני מחשבות על כל מיני פיגועים או מה הוא היה עושה בפיגוע, איך הוא היה מתנהג. והכל היה, איך יכול להיות? כמו בשיר שלהם 'תקוף תעשה פיגועים'. הם לא יודעים עברית, הם לא יודעים לתכנן. אוקיי. הדבר היה מתוכנן לפרטי, פרטי, פרטי זוועה.

גורי: כן.

גלית: ה