top of page

תחושת בטן פרק 126: אסינה ארדר - על רפואות עתיקות ופתרונות קסם

השבוע אני מארח את אסינה ארדר. אסינה היא מטפלת ברפואה סינית ויפנית מעל שני עשורים, מנחה את התכנית ללימודי רפואה יפנית בישראל ומכשירה מטפלים בדיקור יפני, עבדה במחלקת השיקום בתל השומר בשיתוף עם המחלקה האורטופדית באסף הרופא. שוחחנו על הרפואה העתיקה הרפואה היפנית, מאיפה מגיע הריפוי ועל מה הוא מבוסס ברפואות אלה?

דיברנו על הגוף שלנו ואיך הוא מדבר אלינו וההיכרות או חוסר ההיכרות שלנו איתו, על המרחק שלנו מעצמנו והבריאות שלנו ואיך התרגלנו ללכת עם כל בעיה לרופא, כאילו יש לו תשובות, במקום להבין שכל התשובות בתוכי. אז מה ההבדל בין וירוס לחיידק לכעס שאוכל אותנו, אם כולם יוצרים בתוכנו מחלות? על הרצון בפתרונות מהירים ותרופות קסם ומה הם מונעים מאיתנו?

על כוח הריפוי של תזונה ותודעה ואיך כל אחד מאיתנו צריך ריפוי אחר לכאב אחר, על האני הישן שאני זונח והאני החדש שאני יוצר בתהליך הריפוי, על מחלות והסתכלות אחרת עליהן, לא כזגר דין אלא כהזדמנות להבין טוב יותר את עצמי ואת מה קורה לי בחיים.



 

מתן: אהלן מאזינות ומאזינים יקרים, ברוכים הבאים לפרק מספר 126 של "תחושת בטן".

[מוזיקה]

שבוע טוב, אהובות ואהובים, ברוך הבא לעוד פרק של הפודקאסט, אני מתן חכימי, מחבר הספר "חוקי בטן", יוצר, מרצה ומנחה סדנאות בחצי עשור האחרון, אני חוקר ומנגיש את הקשר בין הבחירות, האמונות וההרגלים שלנו לבריאות שלנו.

מתוך הפודקאסט נולדו הקורסים, הניוזלטר השבועי וכתבות תוכן, שהם הדרך שלי לחלוק אתכם עוד ידע על ריפוי עצמי, שיפור הבריאות ויצירה של ריבונות אישית.

אם בא לכם להעמיק עוד, כנסו לאתר matanhakimi.com, השבוע אני מארח את אסינה ארדר, אסינה היא מטפלת ברפואה סינית ויפנית מעל שני עשורים, מנחה את התוכנית ללימודי רפואה יפנית בישראל ומכשירה מטפלים בדיקור יפני.

כרגיל אגיד שאם מצאתם ערך בפרק הזה, אנא מכם תחלקו אותו עם עוד אנשים, שתהיה האזנה נעימה.

מתן: שלום אסינה.

אסינה: שלום מתן.

מתן: כיף לי, כן, כיף לי. אני אוהב להיות איתך, בחברתך.

אסינה: אני שמחה מאוד להיות כאן, איתך.

מתן: מה שלומך?

אסינה: אני בטוב.

מתן: את יודעת, זה קטע, אני, מה זה כבר? 125, זה יהיה הפרק ה-126 כנראה, ומתעסק בעיקר בריפוי ברפואה, אבל עד היום לא עשיתי פרק שנגע ברפואה סינית רפואה יפנית, אמנם היו לי פרקים שנגעו בנושאים האלה, אבל לא הם... לא שזה הנושא. וההיכרות איתך גרמה לי לרצות לחלוק את הנושאים האלה עם אנשים, כי עם זאת שיש מודעות לרפואות שונות, אנשים לא בהכרח יודעים מהם הרפואות האלה, איך משתמשים בהם, האם זה רלוונטי, האם זה נכון לי, מתי ללכת, מתי לא ללכת. אני בטוח שניגע בהרבה דברים, אבל זה כזה, הבסיס, אז בא לי כזה, שנתחיל, בכלל מכזה להבין מהם הרפואות הסינית והיפנית? מהם בכלל? ואיפה זה פוגש אותנו, איפה האידאולוגיה, הפילוסופיה שלהם בכלל פוגשת אותנו, לפני הטיפול עצמו.

אסינה: וואו, זה שאלה מאוד גדולה, ואני אגיד שבכל המזרח הרחוק בעצם, קיימת רפואה שמבוססת על צ'י, על אנרגיה, והיא שונה לחלוטין מכל מה שאנחנו מכירים כאן. זאת אומרת, כשאתה אומר, אני, את מדברת אליי סינית, זה באמת סינית. כלומר, זה אחר, כל שיטת וצורת ההסתכלות הן שונות לחלוטין, והן מבוססות על אנרגיה. שאנרגיה הופכת לחומר, וחומר הופך לאנרגיה. ועל ידי אנרגיה, אפשר להזיז את החומר. כלומר, אפשר להזיז את האיברים שלנו, אפשר להזיז את נוזלי הגוף שלנו, והאנרגיה הוא שם המשחק, צריך להזיז אותה בעצם ממקום למקום. 

מתן: ממ...

אסינה: וכשהאנרגיה זזה בצורה הרמונית, בין כל אברי הגוף, במחשבות שלנו, ברגשות שלנו, בתשוקות שלנו, ברוח שלנו, אז אנחנו מאוזנים ובריאים. כלומר, זה איזשהו איזון מאוד עדין, אבל עדיין חזק, בין רוח לנפש לגוף. ההרמוניה צריכה להתקיים בין כל אלה. כלומר, ברפואות האלה, אין הבדל בין גוף לנפש. אני אף פעם לא ראיתי נפש שמסתובבת ברחוב לבדה ולא מקושרת לגוף. 

[מתן צוחק]

אסינה: או גוף שמסתובב בלי נפש. ההפרדה הזאת היא קיימת במערב. זה שתי דיסציפלינות נפרדות, פסיכולוגים ופיזיותרפיסטים. ברפואות, רפואות המזרח הרחוק, שזה סין, יפן, פיליפינים, קוריאה, טיוואן, כולן מסתכלות על הגוף והנפש כאחד, שמה שמחבר אותם הן אנרגיה, צירי אנרגיה, הם קוראים להם מרידיאנים. זה בעצם ערוצים שעוברת בהם אנרגיה. עכשיו, אף אחד לא ראה את המרידיאנים האלה. אבל, seriously (ברצינות), גם אף אחד לא ראה את המחשבות. בכל זאת, הם קיימות, בכל זאת, הם גורמות למעשים, ובסופו של דבר, ליצירת חומרים.

מתן: אלף, זה כיף ומעניין, זה כיף לשמוע את זה. חשבתי על משהו, לפני איזה כמה שבועות, ישבנו אני... את ואני בקריית-ספר בתל אביב, דיברנו קצת על רפואה יפנית, ובכלל על העשייה הזאת, ואז אמרת משהו ממש מעניין. אמרת שברפואות האלה בעצם, תנועה שווה חיים, וחוסר תנועה שווה מוות, ובא לי להתעכב על זה רגע, כי אני חושב שזה משפט מדהים.

וזה לוקח אותי למקום שאני חושב, אפילו ברוח התקופה, שאני שומע מהרבה אנשים, תקופה מורכבת, אני קצת מזניח את ההרגלים, אני כל היום בבית, אני לא מתאמן, ובכללי, אולי בגישה המאוד מערבית, של לעשות אימון זה אפילו סוג של עול, עבור הבן אדם הממוצע, כאילו להתאמן, למי יש כוח להתאמן.

ואולי שווה כזה, לקשר את זה לבכלל, שהתנועה, את יודעת, כדרך חיים, היא... היא... היא כלי לריפוי, היא חלק מהאנרגיה, שנקראת אנרגיית-חיים, כלומר, האורח החיים הישיבתי הזה, הישבני הזה, שאנחנו כל היום במשרד או על הספה, הוא... הוא כלי עיבוד ממה שהגוף שלנו צריך כדי לחיות.

אסינה: ממש ככה. אז בוא נלך רגע לסוף. מה קורה בסוף? בסוף, בסוף, בסוף? אנחנו למרבית הזוועה, 

מתן: [צוחק] למרבית הזוועה?

אסינה: אנחנו מתים. וכשאנחנו מתים, אנחנו עם ה-gravity (כוח הכבידה) בתוך ה-grave בתוך הקבר. אז מה קורה לפני זה? בכל התהליך, בכל התהליך שלפני זה, אנחנו נולדים תינוקות, תזזיתיים, הופכים לילדים שמשחקים, שקופצים, שרוקדים, ששרים, שחיים. ולאט לאט, אנחנו יושבים בבית ספר, יושבים באוניברסיטה, יושבים בעבודה, מול המחשב, מול הטלפון, מזיזים את האצבע, האגודל בשביל לכתוב טקסטים, רק את האצבע הזאת. שכחנו שיש לנו שרירים גדולים. ולאט לאט, אנחנו יושבים עוד ועוד, עד שאנחנו נתקעים. גם המחשבות שלנו נתקעות, כי אנחנו אוכלים את מה שמאכילים אותנו, ברשתות, אתה מכיר את זה. ובסוף, אנחנו נמקים.

אז בעצם, אם אנחנו נייצר את התנועה שיש לנו, בתוכנו, כמו שהיינו ילדים - לשחק, לרקוד, לשיר, לזוז, ללכת - יקרה משהו מופלא. אתה מכיר את זה שאתה רוכב על אופניים, בהתחלה זה קצת קשה, אתה מדווש זה קשה, ואז אתה עוזב את הגלגלים, וזה, הם ממשיכים לזוז. אתה פשוט צובר תאוצה, ואתה ממשיך לנסוע.

אותו דבר קורה כשאתה מתחיל להזיז את עצמך בחדר כושר, או בהליכה ברחוב, או במסיבה. פתאום האנרגיה מתחילה לזוז, ויש לה כוח משלה והיא מתחילה גם להזיז אותך. 

מתן: אהממ...

אסינה: אז דווקא בתקופה הזאת, כשאנחנו בסטרס ופחד, פחד הוא משתק, הוא עוצר אותנו. סטרס הוא גם מכווץ אותנו. אז אנחנו צריכים לעשות מעשה תודעתי, להחליט שאנחנו זזים. והגוף יבוא בעקבות המעשה הזה, בעקבות התנועה הזאת, הוא ילך אחרינו. והתנועה תזיז את כולנו, את כל הגוף שלנו, את המערכות שלנו, היא תפיח חיים. וזה בעצם מה שקורה, אתה מזרים דם, אתה מזרים חיים, אתה נושם נשימות עמוקות, ולא שטחיות. כשאתה מול המחשב, קשה לנשום נשימות עמוקות לבטן. אבל אם אתה מתחיל לרוץ, ללכת, לרקוד, אתה נושם, כל התאים שלך מקבלים חמצן. וזה בעצם מקור החיים. אנחנו יכולים להחיות את עצמנו, בעצמנו.

מתן: אני אוהב את זה. אני לא יודע אם זה ממש רלוונטי, אבל יש גם את כל, את כל, אז או קיי יש הזזת אנרגיה, כמו שאמרנו, נגיד, את יודעת, פעילות גופנית רגילה, זה יכול להיות הליכה, ספורט וכדומה, אבל דווקא ברפוא... ב... בעולם, לא יודע אם זה שייך לרפואה הסינית, אבל יש את הצ'יקונג.

אסינה: נכון, שייך לעולם הסיני.

מתן: לעולם הסיני יותר מאשר לרפואה הסינית. זה גם אמנות שכזה, קצת... אתה מסתכל עליה, ואתה אומר, מה קורה פה? זה ווירד ממש, ובו זמנית אני שומע על אנשים שמרפאים את עצמם, דרך השיטה הזאת, וזה בדיוק הזרימת אנרגיה, לא?

אסינה: תשמע, נגעת פה בנקודה מאוד מעניינת, שהיא מפוספסת הרבה מאוד. אני לפעמים פותחת Ynet, בעוונותיי, ושם אני רואה דבר, ש... מין כזה טקסט כזה קצר, שמכריח אותך להקליק, עושה לך חשק להקליק. כמו למשל, התוסף שישנה את חייכם. עכשיו, אתה לא יודע מה זה, ואתה מקליק. או הפעילות שאתם חייבים לדעת עליה, ואתה חייב להקליק. האם יש פעילות כזאת? ממש לא. האם יש תוסף אחד שישנה את חייך? seriously? ממש לא.

אז, הצ'יקונג הוא שיטת, או דרך טכניקת תנועה, שמדמה את התנועה של האנרגיה ביקום. במקביל, זה לא יעבור טוב, אם אתה לא תאכל טוב. זה גם לא יעבור טוב אם לא תישן מספיק שעות. זה לא יעבוד מספיק טוב, אם אתה תהיה חולה, ותיקח אקמול, שיכניס את המחלה יותר פנימה, ומערכת החיסון שלך לא תדע איך לטפל בפעם הבאה באיזשהו וירוס. כלומר צ'יקונג היא דרך תנועה אתה משקם את הגוף שלך. במקביל צריכים לקרוא עוד דברים.

כשמדברים על רפואה אמיתית, היא נסמכת על כמה וכמה רגליים. כלומר על תזונה, על שעות שינה, על attitude - על גישה, על מחשבה נכונה, על תנועה נכונה. כל אלה מייצרים אנרגיה הרמונית בתוך הגוף. אנרגיה שיודעת לטפל במחלות, או בווירוסים, או בחיידקים, כשהם נכנסים, להדוף אותם, לשקם את הגוף, כדי להחלים ולחזק אותו.

מתן: אני חייב להיתקע על משפט אחד.

אסינה: לא להיתקע, אנחנו נזרום.

מתן: אני חייב לעצור שנייה את הזרימה, את אנרגית השיחה פה. אמרת שהאקמול יכניס את המחלה יותר פנימה. מה זה אומר?

אסינה: זה אומר שאם בן אדם נכנס אליו איזשהו וירוס, בא לבקר. הגוף הבריא אמור להעלות חום, ודרך החום להדוף ולהתמודד עם אותו וירוס, כדי שבפעם הבאה אותו וירוס יגיע יהיה לו נוגדנים לוירוס הזה, ויידע להתמודד איתו. זה כמו ילד, שאתה... שהוא נופל ברחוב, אתה אומר: אוי נורא נורא נורא, איי רק שלא תיפול, בוא אני אשמור עליך. פעם הבאה שהוא ייפול, הוא יצרח מכאבים כי חינכת אותו שליפול זה לא טוב וזה נורא ואיום. 

אז בעצם לקחת אקמול זה כמו להגיד לגוף, תשמע חבר, אתה גרוע בלהתמודד. בוא אני אתמודד בשבילך. עכשיו, זה לא אני אתמודד בשבילך, זה הרופא יתמודד בשבילך כי הוא רשם לך את זה. אבל אפילו לא שהרופא מתמודד בשבילך, הוא רושם לך מה שהוא יודע, שחברת התרופות אמרה לו. וזה מחמיר במחלות יותר קשות. אתה בכלל לא יודע להתמודד.

אנחנו לא יודעים להתמודד עם כאבים, חלילה לא יכאב לנו הראש, בוא ניקח איזה כדור. אם יש לנו איזה בעיה, איזה דלקת, איזה "איטיס", סינוסיטיס, טרומבלופלמביטיס, לא משנה עכשיו כל מיני מחלות, ציסטיטיס, בוא ניקח איזה כדור, או אנטיביוטיקה, שתנגוד את הדלקת, או את הכאב, או את הבעיה. כלומר הגוף בכלל לא יודע להתמודד עם כאבים. וכשמדובר בכאבים רגשיים, בוא ניקח איזה ציפרלקס או דומיו, כדי שלא נתמודד, כי היא קשה לנו. בכלל, "קשה לי" נהיה "בלתי אפשרי לי".

מתן: השבוע יצאתי מהחדר כושר וראיתי מישהו שמתאמן שם בדרך כלל איתי, ואני אומר לו מה קורה וזה, התאמנתם? והוא אמר לי, לא, אל תשאל, יש לי דלקת, ואמרתי לו, תשמע, אני... אולי תלך כאילו למדקרת, ואז הוא אמר, לא, אין לי סבלנות להתמודד, עם ההפוגה הזאת, אני רוצה לחזור לשגרה, אז הרופא נתן לי, כאילו, נראה לי שהוא אמר משהו אנטי דלקתי, בבליעה. ואמרתי לעצמי, נשמע לי, שכאילו, כאילו, כדי להגיע לכתף שלו, יעבור איזשהו חומר, דרך כל מערכת העיכול שלו, דרך כל האיברים הפנימיים שלו, כדי בסוף, לעשות איזה משהו בכתף, מרגיש לי כל כך לא... לא הגיוני. גם חוסר הסבלנות שלו, וגם על הדרך לטפל, כלומר איך... איך זה פותר את זה.

אסינה: אתה יודע, מה הבעיה? זה של האנשים אין סבלנות לעצמם. פשוט אין להם כוח לעצמם. כלומר אז מה אתם עושים פה? נגיד בא אליי בן אדם, והוא אומר לי, תשמעי, אין לי סבלנות, אין לי כוח, כבר הייתי אצל כל הרופאים, אצל כל המטפלים, אני גם לא מאמין ברפואה סינית, בדיקור ברפואה יפנית, אבל אשתי אמרה לי לבוא.

מתן: [צוחק] קלאסי.

אסינה: עכשיו, מה עובר לי בראש? בואו אני אשתף אותכם. נכון יש דבר שנקרא פלצבו? זאת אומרת שבן אדם מאמין במשהו, ועוזר לי לעזור לו. לבן אדם הזה יש no-צבו. זאת אומרת, הוא ממש בהתנגדות. הוא לא רוצה להיות פה. איך אנחנו ננהל שיחה בכלל? עכשיו אני צריכה לשכנע אותו, שאני טובה במה שאני עושה, ויש סיכוי שזה יעזור לו, בעוד שהוא מתנגד. אני צריכה להוכיח לו, ההפך ממה שהוא מדמיין בכלל.

אז הבחור הזה שאתה מספר עליו, הוא בעצם אומר, אין לי כוח לעצמי, אני אלך לרופא שיפתור לי את הבעיה, ומסכן הרופא, מה הוא יעשה? אין לו בכלל זכות בחירה. הוא אומר, תן לי משהו. הוא נותן לו משהו. ואז הבן אדם הזה ישלם מחיר בסופו של דבר, כי כמו שאתה אומר, התרופות נוגדות הדלקת, הם מורידות דלקת באופן כללי בגוף, הם לא יודעות להגיע לכתף. אז ברגע שהוא יעשה את התנועה שמכאיבה לו, שגרמה מלכתחילה לבעיה, הדלקת תחזור, ואז הוא יגיד, הכדור לא עזר לי. זה לא שהכדור לא עזר לי, הוא לא עזר לעצמו, הוא לא הבין את מקור הבעיה. הוא לקח משהו כללי לבעיה נקודתית וספציפית.

מתן: אני ממש מכיר את זה כי אני אישית, היה לי במשך הרבה שנים דלקות חוזרות בכתפיים, שגם היו עוברות לדלקות במרפקים. ואמנם לא לקחתי כדורים אף פעם, אבל ניסיתי כל... אה... נקרא לזה טריק קסם, איך את אוהבת את הקסמים, תכף נדבר על הקסמים האלה אבל, ושום טריק לא עבד לי. ואני חושב שאולי שנה שנתיים לתוך הדבר הזה, דיברתי עם חברה שהיא מורה ליוגה, שהבן זוג שלה הוא מטפל בפאשיה. ואז הייתי כל כך נואש, גרתי אז בניו יורק, הייתי מוכן לטוס אליו לקוסטה ריקה, כדי שאולי יטפל בי. אבל חיפשתי תרופה... את הקסם, הנה הוא הקסם, הוא יפתור אותי. ואז היא אמרה לי, אנחנו אולי נהיה ככה וככה, בוא בינתיים תתחיל איינגר, יוגה איינגר. 

זהו, התחלתי יוגה. היוגה גילתה לי שאני לא מכיר את הגוף שלי. שאני כאילו לא מבין שכדי שבעיה תיפתר במרפק, המרפק מחובר לכתף, הכתף מחובר לחזה, אם כל החזה שלי תפוס מצומצם, אז לא תהיה פתיחה. הכל גורר הכל. כאילו, הגוף הוא יחידה אחת, והיא מחוברת יחד, אז אי אפשר לפתור רק את הכתף.

וסתם זה נקודה אחת ספציפית, על איך יוגה ממש שינתה לי את החיים, אבל כל אחד והמקרה שלו, אבל זה גרם לי בעיקר להכיר את הגוף שלי, ולדעת לפתור בעיות בעצמי, וברגע שיש לך את הריבונות הזאת, אז כמעט כל דבר יכול להיפתר, או אתה מוכן לחפש את התשובה ואת הפתרון לכל דבר.

אסינה: אתה נוגע כאן בנקודה מאוד מעניינת, על החיבורים בין המרפק, לכתף, לצלעות, לחזה. אז באמת בן אדם מגיע, והוא אומר, כואבת לי הכתף. למה את לא עושה לי דיקור בכתף? אני אומרת לו, אתה ראית אותה מסובבת לבד ברחוב? היא מחוברת למשהו. ואנשים, השאיפה שלהם, החלום שלהם, גם שלי וגם שלך, בוא נשים את השולחן, שייגעו לנו בדיוק בכאב, שיבינו אותנו, שיסתכלו לנו בעיניים, ויבינו - אני רואה שכאן בדיוק כואב לך. אבל חבר, כאן לא הפתרון.

כי יכול להיות שהרמת משקולות בצורה מסוימת, אם מפרק כף היד, וזה גרר שרשרת תנועות, שרשרת שרירים, שהשפיעה בסופו של דבר על הכתף. יכול להיות שאתה יושב רכון מול המחשב, וזה גורם לצלעות להיות בצורה מסוימת, או לצוואר בצורה מסוימת, וזה משפיע על הכתף.

אז בעצם אפשר להגיד ש… יש משפט מסרט פיראטים שאני ממש אוהבת, קוראים לו ג'ק ספארו לכוכב שם, שזה… שכחתי את השם שלו, של השחקן הזה. והוא אומר שמה: 

“The problem is not the problem. The problem is your attitude about the problem”

כלומר יש לנו פה בעיית גישה.

מתן: יפה.

אסינה: הבעיה היא לא בכתף, הבעיה היא בגישה. מאיפה מתחילה הבעיה? איך פותרים אותה?

מתן: יפה.

אסינה: ההקשרים.

מתן: בא לי לרוץ איתך על מלא דברים, אבל אני... שנייה שם כזה… נשחה רגע אחורה בנהר. אני רוצה שנייה שתסבירי מה קורה במפגש עם מטפל ברפואה… אנחנו כאילו מתמקדים ביפנית או סינית, אני לא יודע איך לדבר כל פעם, אני נותן את שתיהם, אבל איך… איך… מה קורה במפגש הזה? בעצם מה עושה רופא מטפל ברפואה יפנית או סינית לעומת כל רופא אחר?

כי רובנו מכירים את הרפואה המערבית, הם יודעים שאתה נכנס, הוא מתקתק על המחשב משהו, ואולי שולח אותך לבדיקה, אבל… אין חיבור ממש חזק בין המטופל למטפל, וברפואה שלך זה קצת שונה. אז בא לי שאולי כזה תכניסי את המאזינים לתוך הדבר הזה.

אסינה: זה לא רפואה שלי, זה רפואה של חצי מהעולם, כן? עוד חצי עולם ענק.

מתן: כן [צוחק] שמתי או... שמתי אותך פה כזה למעלה למעלה, אבל כן, את מנגישה את זה עכשיו.

אסינה: כן, אז בוא אני אגיד ש… שיהיה ברור, ככה כל מי שעושה רפואה יפנית, הוא בעצם למד קודם רפואה סינית לפחות 4 שנים. זאת אומרת, זה בנוסף על זה, זה איזושהי אבולוציה, או שינוי, בוא נגיד, של הרפואה הסינית. אז הרפואה הסינית בעצם הגיעה ליפן, והיפנים יודעים להעתיק ולשדרג. ובעצם הם פיתחו בעצמם כל מיני טכניקות, שאני מאוד נמשכתי אליהם. מדוע?

כיוון שהאבחון בהם הוא מאוד ודאי, הוא מאוד קל, זה מוריד את הרופא מדרגת האלוהות שלו, אלוהים הוא... הרופא הוא אלוהים הוא מציל חיים, וזה מוריד אותו מדרגת האלוהות שלו, ואיך זה מוריד אותו? זה נעשה על ידי מישוש. המטופל נמצא מול הרופא, מול המטפל, הוא התשובה לכל השאלות שיש לרופא לשאול, לא הבדיקות דם.

הרופא יכול למשש אותו, יכול להסתכל עליו, יכול להריח אותו, יכול לראות את מבנה העור שלו, את מרקם העור שלו, את הריח שלו, לשמוע את הנשימות שלו, כלומר, כל זה מאפשר איזשהי רשת או תמונה של אבחון מאוד מאוד ברורה. אז הרופא ביפן למעשה, ממשש את הבטן ואת בית החזה, ואת הגב של כל המטופלים שלו. והמישוש ביפן הפך לדרגת אומנות, ברמה כזאת שאני ממששת את אזור הכבד, ואני יודעת באיזה אזור בכבד יש בעיה. אני ממששת את המעיים, כמובן מבחוץ. אני ממששת את אזור הרחם, בבטן התחתונה.

בעולם שלנו אנחנו רגילים למשש משהו אחד, שהפך להיות דבר ידוע שכל אישה יודעת, וזה למשש את השד כדי למנוע סרטן שד. עכשיו בוא אני אגיד לך, לפני שיש סרטן, יש הרבה מאוד בעיות אחרות שאפשר למנוע אותם. למה צריך ללכת לקיצון? מה, אי אפשר למשש בלוטות לימפה? אי אפשר למשש את הקיבה, ולראות אם יש שם בעיה?

הרופא של פעם, כשאני הייתי הולכת לרופאה, כשהייתי בת חמש, קראנו לה "המכשפה", למה? כי היא ידעה הכל בלי בדיקות דם, לא היו שולחים לכל כך הרבה בדיקות דם, זה היה עסק יקר, זה גם היה מפחיד, היו מחטים הרבה יותר רבות, הרבה יותר מכאיבות. אז היא בעצם הייתה משכיבה על המיטה, וממששת את כל האיברים. היא הייתה מסתכלת על העיניים, הייתה אומרת אם יש אנמיה, הייתה מסתכלת על עובי השערות, והייתה אומרת אם חסרים מינרלים וויטמינים.

מתן: רופאה מערבית?

אסינה: כן, זה היה הפעם. היו מסתכלים על הלשון, היא הייתה אומרת: את צהובה, זאת אומרת סוג של אנמיה אחר, ודרך ההסתכלות והמישוש, ידעו דברים. אז ביפן הדבר הזה של המישוש, של ההרחה, של המגע, הפך לדרגת אומנות, ברמה שאני יודעת להגיד מה מקור הבעיה.

עכשיו, כשאני ממששת את הגוף, אני בעצם, בצורה לא פולשנית כמובן, אפשר לעשות את זה גם עם בגדים, זה לא איזה משהו חודרני ופולשני, בעצם נוצרת לי איזושהי מפה. יש מספר נקודות או אזורים שהם יהיו רגישים, והשילוב של האזורים הרגישים האלה שאני מוצאת, למשל, ברביע הימני התחתון בבטן, באזור השכמה הימנית, מתחת לכלוב הצלעות השמאלי, הסימנים האלה מהווים איזשהי מפה, שדרכה אני מבינה מה הבעיה של המטופל.

אז יש מפה שהיא מצביעה על זה שמקור הבעיה הוא הורמונלי. יש מפה שאומרת לי רגע, כאן מקור הבעיה הוא סטרס, למרות שהבן אדם מתלונן על מיגרנה. יכול להיות שהבעיה היא בכלל במעיים למרות שהבן אדם מתלונן על כאבי גב תחתון. כלומר, המפה היא, תדמיין אותה כמו נורות מהבהבות, אדומות כאלה, שאומרות, רגע, רגע, כאן יש תקיעות, כאן יש נפיחות, כאן יש דלקת קטנה, והצירוף של הנורות המהבהבות, של האיתור הדלקות הקטנות שקיימות בגוף, אומרות לי בעצם מה הבעיה ואיך לגשת אליה.

מתן: אההם... אז אם אני מחבר את זה לאותו בחור שאני רואה ברחוב, שמספר לי על הדלקת בכתף, כדי שתתווצר דלקת בכתף, יש חוסר של זרימה ממקום מסוים בגוף למקום אחר, כדי ששם תיווצר מה שנקרא דלקת?

אסינה: בול.

מתן: nice. וזה בעצם דבר שאפשר להגיד על כל בעיה רפואית?

אסינה: כמעט על כל בעיה רפואית, אלא אם כן, נפלת ברחוב וקיבלת מכה בברך, וכואבת לך הברך, אני לא חושבת שזה בעיה מערכתית.

מתן: אההם... הבנתי. אז רוב הבעיות קשורות לאיזשהו קושי של זרימה. ואם אנחנו חושבים רגע על החיים שאנחנו חיים, בעצם חיים בישיבה, תזונה שלא נועדנו לעכל, חוויות חיים מאתגרות, חוסר שמחה, שימוש לא נכון בתרופות, שימוש לא נכון בהרבה דברים אחרים, אז אפשר בקלות לייצר חוסר זרימה בכל מיני איברים בגוף. כלומר, זה בלתי נמנע אפילו.

אסינה: זה...

מתן: זה לא בלתי נמנע, אבל כאילו אם חיים ככה, אז הסיכוי שזה יקרה גדל.

אסינה: אז אני אשאל אותך, מי מייצר את המחלות שלנו? אם אני יכולה, מי עשה את זה?

מתן: אני מת על השאלה הזאת, כי אני חושב שזו השאלה הכי חשובה בעולם.

אסינה: אני! אני. אי אפשר להטיל את האשמה על אף רופא ועל אף חברת תרופות. אני בחרתי לקחת תרופה, אני הלכתי לרופא, אני לא היה לי כוח ללכת לחדר כושר, אני נלחצתי מהמצב, אני לא עשיתי לעצמי מספיק מזון בריא, או לא דאגתי לעצמי להירגע, לא למדתי מה שאני אוהבת, זה הכל קשור אליי.

מתן: ואני גם זה שכועס על עצמי, מבקר את עצמי, עצוב, אהה... בוחר לא לאפשר למחשבות שלי ללכת לכיוון שעושה לי נעים. אני מקבל אפשרות, כלומר נולדתי עם חופש הבחירה, ולפעמים אני אבחר עדיין לעשות דברים שלא משרתים אותי, או שמעציבים אותי, או שפוגעים בי, זה לגמרי אני יוצר את הכל, בעיניי.

אסינה: אז בעצם אתה אומר משהו מאוד מעניין, שיש לנו את חופש הבחירה אבל אנחנו לא מממשים אותו. שזה עצוב, אנחנו רואים את זה גם באחוזי הבחירות, אבל נשים את זה רגע בצד, אבל אתה יודע למי אין עוד חופש בחירה? שני סוגי אנשים.

מתן: מי?

אסינה: אחד, זה הרופאים, זה מוזר לשמוע את זה, אין להם חופש בחירה בכלל.

מתן: איך את מסבירה את זה?

אסינה: שנייה, והשניים, הסוג השני, זה אנשים שחולים במחלות קשות. כאלה שהחרב מונפת על צווארם. למשל סרטן, למשל מחלות אוטואימוניות. שאם הם לא ינהגו בצורה שמטיבה עם הגוף והנפש שלהם, המחיר יהיה קשה. הם לא ישרדו, או ישרדו בקושי. להם כביכול אין זכות, יכולת בחירה, אבל אם הם יבחרו את הדבר הנכון, כי אין להם ברירה, הם יתגברו על המחלות ועל הקשיים שלהם. כשקושרים לך את העיניים, אין לך ברירה אלא לחפש את הפתח לאותו קשר, ולהוריד את המטפחת שקושרת לך את העיניים, להוריד את הכיסוי עיניים. אם לא תוריד, אתה פשוט לא תראה. זה בלתי נסבל. אנשים שמו להם מסכה על הפנים באיזה וירוס שהיה בניינטיז, מי זוכר אותו? קורונה זה ניינטיז, כן? והם לא יכלו עם המסכה, הם פשוט הורידו אותה.

השניים שאין להם יכולת בחירה זה הרופאים. זה נשמע מוזר, אבל בעצם כשאתה מגיע, לא אתה אבל, בן אדם מגיע לרופא ואומר לו: "כואב לי" או הרופא מסתכל בבדיקות הדם ורואה כולסטרול, זה קופץ לו בצורה אדומה, זה מהבהב לו, ומיד עולות לו רשימת התרופות שהוא מחויב לתת, אחרת יש לו malpractice. malpractice זה, הוא אפילו פתוח לרשלנות רפואית, ויכולים לתבוע אותו. כלומר, אין לו ברירה. הוא חייב להגיד לו: "קח תרופה". הוא ידבר איתו על מזון?… זה לא רק שאין לו זמן לדבר על מזון, והם גם לא למדו תזונה. מי מדבר על זה בכלל… והרופאים גם מעשנים, ולא אוכלים הכי טוב. אם היית בבית חולים, ראיתם במשמרות, הם בוא נגיד, הם היו הלקוחות הכי רציניים שנהיו עם השנים. אבל בעיקרון אין לו ברירה. הוא צריך לתת את התרופה. בחמש דקות צריך לתת לבן אדם איזשהו מענה. מה הוא יגיד לו?

מתן: אין לו הרבה ברירות.

אסינה: אין לו ברירה. למי יש ברירה? 

מתן: למטופל.

אסינה: רק לבן אדם, נכון, שהוא מבין שהוא מקבל עכשיו תרופה ללחץ דם, היא נגמרת רק בקבר. בחוסר תנועה. אם הוא מקבל תרופה לסוכרת, היא נגמרת בקבר. זאת אומרת, כל התרופות למחלות כרוניות, הם "for good". ואם אתה מוכן לקחת אותם, כלומר, מוכן לקחת אותם זה אומר, אני לא מוכן להתאמץ בשביל עצמי, אני לא מוכן לעשות את המאמץ המטורף והקשה להחלים, אז יש לזה מחיר. והמחיר הוא לכל החיים.

מתן: כן, אני כן אגיד שהרבה פעמים, נכון, הרבה פעמים אנשים לא מוכנים או רוצים לעשות את הפעולות של בעצם שינוי אורך חיים או השגרה, שזה בעצם שינוי הזהות, כי מי אני עכשיו, אם אני צריך לשנות את כל מה שאני מכיר, אבל אני יודע להגיד על עצמי, שכשאני אובחנתי מחלה, והרופא אמר לי, זה לכל החיים, זה תרופות לכל החיים, לקח לי שמונה שנים לגלות שיש בכלל משהו אחר לעשות, כי לפעמים אתה אפילו לא יודע, כי זה לא שהרופא אומר לך, תשמע, יש לך מחלה, אם תעשה XYZ תוכל לפתור אותה, אם לא, היא תהיה כרונית, הוא פשוט אומר לך, יש לך מחלה כרונית.

אם אנחנו חוזרים רגע לנושא של הפלצבו, זה אחד הנושאים הכי מעניינים, כי אם זאת שהפלצבו נחקר כל הזמן, כלומר, כל מדען רופא יודע על ההשפעות החיוביות, המשנות חיים שיש לפלצבו, הם בכל זאת ממשיכים להשתמש שוב ושוב בהגדרות כמו, כרוני, אוטואימוני, לכל החיים, אין מה לעשות עם זה, כמחלות חשוכות מרפא, כלומר, אתה רק מעצים את הסיכוי של האדם, להפוך את זה למציאות, ולא לגלות שיש בכלל אלטרנטיבה.

אנחנו ממש, כלומר, המילים שלנו, ההבנה שלנו כלפי נושא מסוים, מייצר משהו שבדרך כלל אי אפשר לשנות אותו, אז אני מופתע, שעם זה שיש כל כך הרבה מחקר על זה, עדיין רופאים מאפשרים לעצמם להגיד לאנשים, ולתת להם הגדרות כאלה סופניות.

אסינה: אז אני אשאל אותך שאלה.

מתן: בבקשה.

אסינה: נניח שלמדת רפואה 7 שנים, ואחרי זה עוד 5 שנים התמחות. אתה חייב להשתכנע שזאת הדרך - למדת 12 שנים בזיעת אפך, וזה לא היה קל, שהפתרון למניעת התקפי לב היא תרופה לכולסטרול, כי כולסטרול גורם להתקפי לב למרות שבעצם במחקרים גילו שההבדל בתמותה בין האנשים שלקחו תרופות נגד כולסטרול, לאנשים שלא לקחו, וסבלו מבעיות לב, היה 2.7 אחוז, כלומר בטל במיליון. לכן, עניין של חינוך. למדת 12 שנים, עכשיו קשה לשכנע אותך אחרת. אלא אם כן שמעת את התוכנית כמו תוכנית של מתן, שבאה להאיר את העיניים. בעיניי יש לך תפקיד מאוד מאוד חשוב בעניין הזה. ויש עוד תוכניות כאלה בעולם של פקיחת עיניים.

מתן: בטח. דרך אגב גם הרבה רופאים שהתעוררו, והחליטו לשנות את כל מה שהם מכירים, ולשים את הפוקוס על הבחירות שלנו. אני... אני כן, את יודעת יש לי חברה עכשיו שלומדת רפואה, ואנחנו מדברים לא מעט, ואני כזה, אני כל הזמן מנסה להזכיר לה, רק כאילו תזכרי שכאילו את לומדת הרבה דברים מאוד חשובים ובו זמנית מישהו מנסה לגרום לך למכור תרופה, אז רק תלמדי מעולה. הידע שלך יהיה priceless (לא יסולא בפז) אם תשכילי ללמוד את ה- extra mile - את הבחירות של התזונה, של האורח-החיים, של הצומות, של ההשפעות האמיתיות של התרופות, של מה קורה. יש עוד מחקרים לקרוא, לא רק של מי שמלמדים אותך.

אסינה: אני אגב חושבת שתרופות זה לא נורא כל כך במידה הנכונה, ברגע הנכון לפעמים צריך אותם אם אין פתרון אחר. אז אני מכבדת אותם אבל זה הפך להיות מצב שיש מאות סוגים של תרופות לכל פיפס, ובטח למצבים כרוניים. אז צריך לראות להשתמש בדברים בצורה זהירה, נכונה, עם מחשבה.

מתן: אני חושב שמה שאמרת זה הדבר הכי מדויק, כי אמרת, זה עניין של החינוך, אמרת את זה על הרופאים שהם לומדים, אבל זה גם החינוך שלנו, כי נכון, יש יתרונות לתרופות, לאנשים מסוימים שלא רוצים לעשות את השינויים האלה, התרופות מצילות להם את החיים. אז זה אחלה, אבל אם החינוך מראש מסביר לך מה הסכנות, מה היתרונות, על כל האופציות שיש, ואתה לומד לטפל בעצמך גם בלי תרופות, אז יש את המקרה הזה, שאם XYZ לא עבד, יופי, ייקח תרופה, אבל כשזה הברירת מחדל, ואתה מקבל את זה כהדבר שאני אחיה איתו עכשיו כל החיים, זה הדבר שיציל אותי או ישנה, אז סיכוי להגיע לבריאות אמיתית כבר קטן בצורה משמעותית.

אסינה: זה מעניין שאתה אומר את זה, כי הפתרון טמון באבחון נכון. אבחון של בדיקות דם, הוא איזשהי נקודת מבט, אבל היא לא נסמכת מישוש למשל, היא לא נסמכת רנטגן או הדמיה. אני רוצה לספר לך על מקרה שמלווה אותי שנים. מישהו שהגיע אליי, בחור, תשמע, בזמנו, יצא לפני איזה עשר שנים, בחור אומר לי, אף פעם לא הייתי אצל רופא, אני בן אדם בריא ממשפחה תימנית, אני בן אדם בריא. בחצי שנה האחרונה יש לי כאבי גב מטורפים במרכז הגב, לא גב תחתון, לא צוואר, לא בין השכמות, במרכז הגב.

עכשיו אני בזמנו עבדתי במחלקה האורתופדית, אמרתי לאנשים, אין שם בכלל בעיות, אין פריצות דיסקים, אין שם כלום, אולי שבר אוסטאופורוטי, אין אוסטאופורוזיס. הלך לאורטופד כאבי גב, אז עשו לו צילומים ואמרו לו, תשמע, יש כאן איזה משהו, 50% סיכוי שבניתוח נפתור לך את זה, אבל לא סביר. אנחנו לא יודעים, לא יודעים שום דבר. הקיצר הבן אדם מגיע אליי ואומר לי, תשמעי אני אפילו לא מסוגל לשכב. אני יכול רק לשבת, אני כבר כמה חודשים ישן בישיבה. הדבר הכי בסיסי שעשיתי לו, השכבתי אותו על הגב ומיששתי אותו. אני נוגעת לו ברום הקיבה, איפה שהקיבה ממש נמצאת, אני רק נוגעת שם, הבן אדם צורח, קופץ מהמיטה. נוגעת לו בגב, לא כואב לו כלום, מחפשת, לוחצת חזק, כלום. אני אומרת לו לך לרופא גסטרו. רופא גסטרו אמר: מי שלח אותך? יש לך סרטן בקיבה. 

מתן: די נו…

אסינה: כן. אז הוא אומר המדקרת. ומה העניין כאן, העניין הוא שאתה הולך לאורטופד, הוא בודק את מה שהוא למד, אתה בא עם בעיית גב, אבל הבעיה היא לא שם, למה? כי העצבוב של הקיבה, מאיפה הוא מגיע? מהחוליות בגב. זה משהו בסיסי מאוד שרופאים פעם ידעו. אבל הרופא גסטרו מה הוא ממשש? את הבטן, אז הוא מצא את זה, אבל הבן אדם לא חלם, לא היה לו כאבים בקיבה, הוא לא נגע שם, הוא לא מישש את עצמו. לכן זה היה יכול להיפתר אם הרופא היה ממשש מכל הכיוונים, אם הבן אדם היה גם ממשש את עצמו. אני לא מבינה, אנחנו ממששים וממזמזים אחד את השני בזוגיות כזו ואחרת, ולעצמנו בבטן, נגעת לבעצמך פעם בבטן, לחצת לראות איפה יש גושים, אם יש משהו רגיש, אם יש משהו כואב, משהו מקרין, כלום. 

מתן: ל... מה?

אסינה: אנשים לא מכירים את הגוף שלהם. הם מסתכלים בראי, שמים איפור, מתגלחים, מסתרקים, עושים תספורות, כלום.

מתן: אבל כאילו מה... מה זה אומר עכשיו להתחיל למשש את עצמי? כאילו מה... אהה... את אומרת את זה, וזה נשמע לי מצד אחד הגיוני שאני אכיר את הגוף שלי, ומצד שני, מאיפה... אוקיי, נגיד עכשיו כשיש לי כאב בטן למשש את הבטן שלי? או פשוט סתם למשש את הבטן? ומתי אני ממשש כל אזור בגוף, כאילו מה את מתכוונת בעצם כשאת מציעה את זה, כי זה נשמע כמו יופי של דרך.

אסינה: תראה, זה משהו שאני עושה על בסיס יומי, בקליניקה, במרפאה, אבל גם אם משהו כואב לי, אני בודקת אותו. מה זה אומר? שוכבים עם רגליים ישרות על מיטה, שוכבים על הגב, רגליים ישרות, וממששים את הבטן בלחיצות עדינות, ואחר כך קצת יותר חזקות, כדי לראות אם יש משהו נוקשה, אם יש משהו שמקרין, ברמה הכי פשוטה הזאת, וככל שאתה מבין יותר ברפואה יפנית, סינית, באנטומיה, אתה מבין איפה הכבד, אם מה שרגיש לך זה הכבד, או הקיבה, או המעיים, זה משהו נורא נורא בסיסי.

מתן: האם זה משהו אבל שמשתנה כל יום? כלומר, אם מחר אני אבדוק את עצמי בבוקר והקיבה תהיה ריקה, ואז יום אחרי זה אולי היא תהיה יותר קשה, כאילו מה... מה ייתן לי לגלות את הדברים האלה? או שאת מדברת על מקרים של משהו מתמשך.

אסינה: זה בדרך כלל, אם שאתה מוצא משהו משמעותי הוא מתמשך, והוא יהיה קיים גם מחר. אא... ברור שלא עושים את זה על קיבה מלאה בדיוק כרגע שאכלנו, ללחוץ על הבטן זה לא סביר. אבל אם נגיד קמנו בבוקר, הלכנו לשירותים, ואחרי זה הכל צריך להיות נקי ונעים ולא כואב.

מתן: אוקיי. דיברת קודם על אה... בהתחלה דיברנו על קצת על תרופות קסם. אני חושב שאולי זה מה שבא לי כזה שנייה להיות בו, כי אני כל הזמן רואה, כמו שאמרת, כמו שיש את המודעות האלה, אז את יודעת, היום גם נהיה מאוד טרנדי, רואים כאלה כל מיני בחורות באינסטגרם, שמוכרות לך כל מיני קפסולות כאלה, עם ויטמינים, וזה נהיה כזה טרנדי, ומבטיחות לך שזה יהפוך אותך להיות הכי בריא, ואני חושב שכזה, אמרת לי משהו לפני כמה ימים, כשאני דיברתי איתך על משהו שלי, ואז אמרת, כאילו, שכל הבחירה הזאת לשים את כל הפוקוס על משהו, זה נקרא פח הקסם?

אסינה: כן.

מתן: מה... את רוצה השנייה לדבר על זה?

אסינה: אני רוצה להגיד את זה אחרת, זה מלכודת דבש תודעתית! [צוחקת]

מתן: אוקיי.

אסינה: ממש.

מתן: אני אהבתי פח הקסם.

אסינה: פח... פח הקסם. ליפול במלכודת הקסם. שוב, זה... זה... זה בא משני מקומות עיקריים. אם אה... אתה מכיר את המושג אבן חכמים?

מתן: לא.

אסינה: זה... זה... אתה יודע מה זה אלכימיה? זה ניסיון של אנשים בעבר להפוך מתכות לזהב. אוקיי?

מתן: אה, כאילו, אלכימאי?

אסינה: אלכימאי, כן, להפוך משהו לזהב. זאת אומרת להפוך אותו בתכלס לטוב יותר, לאלמוות, לנצח, למישהו שחי חיי נצח, זה יכול לבוא בדמות הגביע הקדוש שמחפשים אותו, משקה האלים שכולם רוצים לשתות ולחיות חיי נצח, ולהיות צעירים לנצח ולא למות אף פעם. אז מחפשים איזשהו קסם כזה.

אבל בסוף הקסם הוא בהליכה בדרך, אל הגביע הקדוש. והדרך בה אנחנו לומדים להיות יותר מודעים, לחיות יותר נכון, לחשוב את המחשבות הנכונות, ואז שמגיעים אל הגביע הקדוש, הוא כבר לא רלוונטי. כי אנחנו חכמים יותר. אנחנו הגביע הקדוש. זה אנחנו, זה הופך להיות אנחנו. תינוק לא נולד עם כל הידע הזה. אבל בן אדם צריך ללכת בדרך, ליפול ולקום, ולמצוא את התובנות שלו עצמו. אז כשאנחנו מסתכלים על הרופאים, מה יש להם בחיים? מה יש להם בידיים, סליחה? מה יש להם בידיים? חיים ומוות. כלומר, הרופא הוא אחד, כשלבן אדם יש זיהום, או כשהוא חולה מאוד, הוא יכול לתת לו תרופה. הוא יכול לתת לו את משקה האלים. את אבן החכמים. ולהחיות אותו. זה בעצם אבן החכמים. אז התרגלנו ללכת לרופא כבר מימי קדם, זה לא משהו חדש, זה כבר בתודעה שלנו. הולכים לרופא שירפא אותנו. ואז אנחנו רוצים שיקרה הקסם. הקסם הזה נקרא חיים. אנחנו בעצם מבקשים את החיים שלנו בחזרה. והרופא גם חושב כבר שהוא קוסם, כי שכנענו אותו, שהוא ייתן לנו את הקסם הזה.

והקסם הזה נקרא תרופה. ועכשיו חברות שלמות השתלטו על הקסם הזה. וגם אומרות לרופא איזה קסם לתת: אתה תיתן ציפרלקס, אתה תיתן אקמול או אתה תיתן הרואין. ידעת שהרואין שווק לראשונה על ידי חברת באייר כתרופת שיעול לילדים? כמובן שזה לא עבד כל כך טוב. והיו התמכרויות, וכל מיני בעיות והפסיקו עם זה, אבל לא ממש. זה עדיין משווק בתור קודם, לא חשוב, לתרופת שיעול, ובמינון קטן שהיא ממכרת. על בסיס הרואין. חברת באייר, כן?

אאמ... אז בעצם, אנחנו רוצים שיקרה קסם והכל יעבור. אנחנו רוצים להאמין בקסם הזה. וזה משהו שהוא מוטבע בנו והוא חיוני. כי אמונה בקסם, זה אמונה בחיים, בניצוץ החיים. אבל זה מבלבל אותנו. כי צריך ללכת ולהשיג את הקסם. צריך להתאמן, כדי להשיג את הקסם, כל יום.

כדי שיהיו לנו שרירים חזקים, שינשאו אותנו, כדי שנהיה בכושר טוב, שנרגיש טוב, צריך להתאמן כל יום, או חמש פעמים בשבוע. כדי להיות בריא, זה לא מספיק - היום אכלתי בריא דווקא. אנשים אומרים, אתמול דווקא אכלתי בריא, אני לא מבין. מה אתה לא מבין? זה חמש שנים לא אכלת בריא, אבל יום אחד כן, או שבוע כן. למה אני לא יורד במשקל כבר? שבוע אני אוכל טוב. זה תהליך. כל הדבר הזה הוא תהליך. המלכודת שבקסם, זה הרצון שזה יקרה עכשיו, ואם זה לא קורה עכשיו, אני מתאכזב.

אנשים באים אליי ואומרים לי, תשמעי, אהה... נורא כואב לי הגב, את יכולה לעזור לי? כן, אולי, אני מקווה. כמה זמן זה ייקח? תראה, אני לא יודעת, אבל בוא אני אשאל אותך שאלה, כמה זמן יש לך כאב גב? אומר לי, איזה עשר שנים, לא יותר. אז אני אומרת לו, זה הוגן שאני אעבוד איזה 15 שעות זאת אומרת, 15 פעמים על הגב שלך? 15 שבועות? הוא אומר לי, כן. הוא אומר לי, אבל אין לי כוח לבוא 15 פעמים. אתה מבין, אנחנו עדיין רוצים את הקסם, ושזה יקרה עכשיו, ולקבל איזשהו מדד שאנחנו מתקדמים עכשיו יותר טוב.

מתן: כן, זה כמו שתרצה לקבל תואר, תואר ראשון ב... כאילו... 

אסינה: בהתכתבות.

מתן: בכמה שבועות, בהתכתבות. כן... אני...

אסינה: ללמוד שחייה בהתכתבות, זה גם משהו שאני דווקא חוקרת אותו, אולי אני אצליח לשחות פרפר בהתכתבות.

מתן: אני אהבתי את מה שאמרת קודם, שאני חושב שכל הדבר הזה, ממש מתחבר לי לסוג של בחירה בחיים. כלומר, אם אני רוצה עכשיו לרפא אותי, זה... זה... זה לא דבר נקודתי, זה דבר שהוא חלק מהחיים שלי, זה... זה... אי אפשר לפתור את זה בשבוע, ואי אפשר לצפות שאותו בן אדם שיצר את הבעיה, יהיה אותו בן אדם שמרפא אותה. כאילו אתה חייב להשתנות. כאילו אמרנו שאני זה שיוצר את המחלה שלי.

אז אם אני, שמתעצבן מכל דבר, שהולך לישון מאוחר, ששותה אלכוהול, שאוכל לא בריא, שלא משנה מה, יצר את המחלה הזאת, אז כדי שאני אהיה בריא, אני לא יכול להיות אותו בן אדם, אני צריך להיות עכשיו בן אדם חדש, שמתנהג אחרת, שחושב אחרת, שבוחר יותר טוב, וזה כזה נורא מבלבל. כי אז מי אני? כי אני לא יכול לרפא את עצמי, אבל עדיין ללכת לישון בשלוש לפנות בוקר, אחרי שדפקתי כמה צ'ייסרים, וביליתי באיזה בר עם אנשים שאני לא אוהב, ואני קם ביום שני לעבודה שאני לא אוהב, כאילו, זה לא עובד ביחד.

זה לשנות את מי שאתה, ואתה צריך לשאול את עצמך אם אתה רוצה לבחור בחיים, ולוותר על הרעיון הזה של מי הייתי, ואיזה fun ומגניב זה, ולבחור במשהו שהוא עדיף. כי אני חושב ש… אולי מי שלא היה חולה לא יודע את זה, אבל כזה, לבן אדם בריא יש מיליון בעיות, אבל לבן אדם חולה יש בעיה אחת, ואז היא הדבר היחיד שהוא רוצה לפתור. ושום סכום של כסף בעולם, שום דבר לא ירפא אותך, רק הבחירה שלך עכשיו, לשנות את מי שאתה, ולהתמקד בדבר הזה, וזה נורא קשה לשכנע אנשים בדבר הזה.

אסינה: אז הבודהיזם, הבודהיזם יש להם משפט נורא יפה על זה. הם אומרים, "die before you die". כלומר, תמות לפני שאתה מת. אבל למה הם מתכוונים?

מתן: למה?

אסינה: למות לתשוקות שלך, להתנהגות הרעה שלך, לתפיסה המוטעית שלך. לפני שאתה מת באמת פיזית. ואז אתה כאילו נולד מחדש.

מתן: כי יש… לא מזמן היה לי שיחה עם… עם אה... הייתי באיזה סדנה, ויצאתי החוצה ודיברתי עם כמה אנשים שהיו איתי בסדנה, ומישהי אמרה שם שאיזה מטפל אמר לה, שהמחלה שלה מגיעה מזה שיש לה פחד ממוות. ואז היא אמרה, אבל זה לא נכון, אין לי פחד ממוות. ואז אמרתי לה, את יודעת, הפחד ממוות לא חייב להגיע מהפחד מהמוות של הגוף הפיזי שלך. הוא יכול להגיע מהפחד של… להרוג משהו בזהות שלך. לפחד ממשהו שיקרה בחיים שלך כשאת חיה. ולפעמים דווקא שם אנחנו מפספסים את הדבר הזה. כלומר, איזה פחדים אני מאפשר לחיות בתוכי בחיים האלה כל הזמן. ואז פה מגיע המפגש שלנו עם האמת שלנו. עם מי אני באמת? האם אני כנה עם עצמי? האם אני מוכן להודות, שלא משנה שכמה שאני חושב שאני מעל זה ואני בתודעה גבוהה ואני הכל, איפה החולשות שלי, איפה הפחדים שלי ואיך אני עושה איזה עבודה אתם? אבל זה... כל הדברים האלה שנקראים בריאות, שהם הרבה מעבר מהתזונה והספורט שלנו, זה... זה... זה להכיר את עצמי. זה להכיר את הישות הזאת ולשאול את עצמי אם אני רוצה לעשות איזשהי עבודה של דיוק, של התפתחות, של משהו חדש.

אסינה: אתה יודע, זה... זה מעניין, אני אגיד משהו די נוראי עכשיו...

מתן: או קיי.

אסינה: ואני בכל זאת אגיד אותו. 

מתן: כן.

אסינה: בלתי נמנע שנהיה חולים.

מתן: אבל זה דבר טוב בעיניי, אבל תמשיכי.

אסינה: זהו, זה בלתי נמנע כי אנחנו צריכים ללמוד, יש איזשהי דרך למידה, אנחנו נופלים, כמו ילד קטן נופל וקם, אחרת איך הוא ילמד ללכת? הילדים שלי כשהם התחילו ללכת, הם כל הזמן נפלו, והם קם, זה היה בסדר ולגיטימי. אז כשגדולים יותר, אז יש שברון לב, נפרדים מהאהוב או האהובה, ולא מצליחים בלימודים ונכשלים במבחנים, ואז לא מוצאים את הזוגיות הנכונה, ואז כן מוצאים אותה, ואז קשה עם הילדים. וזה איזשהי דרך של התמודדות עם קשיים ואתגרים, נקרא להם מחלה. זה לא מחלה באמת, זה מה חל עליך, מה עובר עליך - מחלה. 

אז מה עובר עליך? קשיים. ולאט לאט לומדים להתמודד איתם, באהבה וברוך ולמצוא את הדרך ולא להילחם מולם כמו בקיר, כי אחרת זה יהיה כואב וקשה. ואז אנחנו שוכחים את זה, ובא לנו קצת לבלות וקצת לשחרר. ואז מה? באה הכאפה. לא מרגישים טוב, עייפים, ואתם אומרים טוב, אני אשפר את דרכיי. ואני אחשוב מחשבות טובות, ואני אלך עם אנשים נעימים. ואז עוד פעם חוטפים כאפה. אבל הרעיון שעם החיים, עם ההתבגרות, עם התובנה, ועם ההחכמה - לחטוף פחות כאפות. וכשהם מגיעות, לקבל אותם באהבה ולהבין למה הם באו. ולשפר את הדרכים, זה לא צריך להיות זה או זה, יינג או יאנג, חושך או אור. זה מין תהליך. אנחנו צריכים ללכת לשם.

אתה יודע שהייתי בסין וגם ביפן, הם כל הזמן הסתובבו עם כוס תה. זה נראה לי די מזעזע. כוס תה זה זקן כזה, זה מבאס, זה חם כל היום, והיה שם גם חם גם ככה. ואז הבנתי, שאלתי, כאילו מה, מה הסיפור פה? קודם כל, ברור שהם שותים תה ירוק. ואז כשהם שותים את התה, יש בזה הרבה אנטי-אוקסידנטים נוגדי חמצון, זה נורא בריא, וזה גם במקום קפאין. ו... ו... והבנתי, כשלנו אומרים תה ירוק זה בריא, תשתה זה נוגד סרטן, הם לא מתכוונים לאיזה תיון מדי פעם. הם שותים את זה כל הזמן. כשמדברים על מדיטציה, זה אנשים שעושים כל יום איזה 20 דקות. זה משהו שהוא אורח-חיים, זה משהו שהוא דרך. 

מתן: לא פתרון.

אסינה: נכון, לא לנסות לרגע שיהיה מגניב וזהו. מין פתרון קסם כזה. הפתרון קסם הזה, אתה יודע איך הוא נקרא היום?

מתן: איך?

אסינה: רעב, וולט. כזה.

מתן: [צוחק] כן.

אסינה: הבנת? אין את ההליכה לסופר, 

מתן: להכיר את המזון. 

אסינה: לגעת, לבחור את הירקות הטריים יותר. אין את התהליך של הבישול בבית, ש... תוך כדי הבישול יש גם ריח, ואז אתה מתחיל להפריש אנזימים, כי הריח מגרה הפרשת אנזימים שעוזרים לעיכול.

מתן: נכון

אסינה: גם לא אוכלים את זה... כבר עד שמגיע הוולט הזה, שזה 20 דקות כולה, אתה כבר כולך רעב, אתה טורף אותו. כאילו השיניים לא קיימות, אין צורך ללעוס בכלל. ואחרי זה אתה גם זורק ת'כלים לפח, זה פלסטיק, שאחרי זה הולכים לים, ואתה גם אוכל אותם דרך הדגים, שאתה אחרי זה קונה גם כן, בוולט. אז זה כאילו, המהר מהר הזה, זה חוסר תהליך. זה כמו לידה ומוות, ובאמצע אין חיים.

מתן: כן.

אסינה: [צוחקת] כזה קצר. אז אהה... אז בעצם החוסר תהליכיות הזאת, הוא בעוכרינו. אנחנו רוצים שהכל מהר, כאן ועכשיו. אבל בואו נהיה בעכשיו במדיטציה. בואו נהיה עכשיו בעכשיו לא במחר.

מתן: כן, טוב להיות בעכשיו זה...

אסינה: קשה, אהה? זה עבודה קשה.

מתן: זה העבודה הכי מעניינת, את רואה בתקופה האחרונה, שאנחנו חווים עכשיו תקופה קשה במרכאות, עוד מעט חודשיים. ובעצם אני רואה שאנשים בעצם חווים, במשך חודשיים, את אותו אירוע שקרה לפני כמעט חודשיים, כל יום. משחזרים אותו שוב ושוב. וכל פעם שאתה משחזר משהו שוב ושוב, אתה בעצם אומר, אני לא אתמסר למה שקורה כאן ועכשיו. כי כל מה שיש באמת זה כאן ועכשיו. ואז אני שוב ושוב עושה את אותם דברים, ואותם מחשבות שמחזירות אותי אחורה, אל תוך הכאב.

ועכשיו זה יכול להיות בלי קשר למה שקורה עכשיו. זה אותו ריב שהיה לי עם הבן זוג או עם ההורה. זה אותו פעם שהשפילו אותי בבית ספר בתור ילד. זה אותו... אותם פיטורים, אותה, אותו פרידה, אותו מוות שאני חושב עליו עוד ועוד, ומתאסף אצלי כקופסה של רעיונות, שאני מושך איתי לזהות שלי היום, שכל הזמן מצטברים, כי אני לא עכשיו. ואגב, אני אומר את זה כי אני אחד מהאנשים שהכי קשה לי להיות בעכשיו. ואתה כל... ואני כל הזמן שם לב, אה רגע, מה שאתה עושה עכשיו, החוויה השלילית שקיימת בתוכך היא חוב..., היא מבוססת על משהו שלא קורה כרגע. כרגע אני ואסינה יושבים פה. זה שהמוח שלי יכול לנדוד לאיזה חוויה לא טובה שהייתה בעבר, זה התפקיד שלי להחזיר אותנו כרגע לפה.

אגב, בא לי להגיד משהו על מה שאמרת קודם, על ההקשבה של מה שקורה בגוף, כי זה נורא מתחבר לרפואה היפנית. אז פעם מישהו אמר לי את זה, אם עכשיו הייתי אומר לך משהו ביפנית, אולי את לא דוגמה, כן? אבל אם הייתי אומר לך משהו ביפנית, לא משנה כמה הכוונה שלי הייתה טובה, גם אם הייתי אומר לך, תשמעי, יש כריש מאחורייך, תברחי! או אני אוהב אותך, לא היית מבינה, כי את לא יודעת יפנית.

הגוף שלנו כל הזמן מדבר אלינו, הוא כל הזמן מנסה להגיד לנו משהו, אז שאתה מתחיל לעבוד בעבודה שאתה לא אוהב ומתחילות המיגרנות, הוא אומר לך, זה לא נכון לך חביבי, בוא... בוא תעבור הלאה. או כשאתה אוכל משהו שלא נכון לך, או שאתה לא ישן מספיק. רק ברגע שאתה מתחיל להקשיב, וללמוד להקשיב לשפה של הגוף שמדבר אליי ולהבין שזה קשור לכל דבר בחיים, לא רק לבריאות.

הגוף נותן... דרך סימנים מבקש ממך שתעשה שינויים בחיים שלך, לכן המחלה נהיית מתנה. כי לא הבנת להקשיב לסימנים של החיים ולרגשות שלך או לבקשות של הגוף שלך, ורק דרך ההקשבה הזאת, אתה יכול לעשות איזשהו שינוי. אז או שאתה מקשיב מוקדם, או שאתה מקשיב קצת מאוחר יותר, אבל בכל זאת, זה מתנה. אם לי... אני לא המחלה שלי, אני בן אדם אחר לגמרי היום, שאני מאוד לא חושב שהייתי אוהב כל כך את מי שהוא, כי הוא פשוט, כי כשהכול בא חלק, אז החיים הם רגילים, ואז המחלה אומרת לך, לא, תתחיל לשנות. ועד שלא תשנה, המחלה תישאר שם. ויש בזה משהו יפה.

אסינה: יש בזה משהו יפה אני אגיד...

מתן: כן.

אסינה: אני עכשיו יורה לעצמי ברגל אבל בטח יש לזה איזה טיפול, שאני רוצה לכבד גם את האנשים שבוחרים לקחת תרופה, כי יש להם כאבים קשים, וכי הם לא הצליחו בצורה אחרת, או שהם לא שמעו על מתן והתוכנית שלו או דומיו. אה… ובסופו של דבר גם הם מחפשים את הדרך. בהתחלה אולי לוקחים תרופה, אבל אז יחפשו אולי דרך אחרת ויהיו מוכנים לשמוע. זה סוג של תהליך. לוקח זמן להיפתח למשהו חדש, כי אתם לא מכירים את השפה, כי זה לא מקובל.

מתן: למה? כי כשאני מדבר זה נשמע שאני מעל זה אבל? כשאת... שהרגשת צורך להסביר? כי אני ממש לא מעל זה, אני פשוט כל הזמן, את יודעת, אני מרגיש שתמיד יהיה משהו שיבוא, זה לא שאת יודעת... הייתי שנים עם קוליטיס ועם התרופות, ואני לא עם התרופות, ואז באה בעיה אחרת, או בעיה מקבלת איזושהי זווית חדשה. האתגרים הם לא נגמרים.

כלומר, אני פשוט, את יודעת, את מכירה אותי, אנחנו בקשר על הדברים, הרבה פעמים אני לומד כל הזמן, אני מתנסה בחומרים חדשים, בחוויות חדשות, ב... ב... בלהבין את עצמי, זה לא נאמר ש... ממקום של, תראו, אני יודע ואתם לא, אלא בואו נבין שזה מתנה נורא גדולה, והשיעור, או הפתרון אולי לא יגיע אף פעם, גם עבורי, כן? אבל אני מעדיף ללכת בדרך ולחפש את זה, מאשר להתעלם מזה.

אסינה: מה שאמרתי זה כדי שאנשים, שלמשל, לוקחים תרופות למחלות כרוניות וכבר לא יכולים להפסיק, כמו.

מתן: אהה...

אסינה: תרופות ללחץ דם, כבר אי אפשר להפסיק אותם אחרי כמה שנים כי הגוף מתרגל ומכור אליהם, ובלי זה הם כבר לא יכולים.

מתן: הבנתי.

אסינה: או תרופות לבלוטת התריס שלוקחים אותם שנים, אז כבר אי אפשר להפסיק. זה כמו קביים שהם מושתלות, ובלעדיהם כבר זהו, הגוף כבר לא יודע להתחיל את התהליך הזה, וכבר אי אפשר, אז צריך לדעת לעבוד עם זה, ולעצור תהליכים אחרים שקורים במקביל. לטפל בעוד בעיות שנוצרות, ולא להגיד, אוקיי, בוא תפסיק את כל התרופות, אפשר אחרת, לא תמיד אפשר, זה לא נכון.

מתן: אין ספק שזה לא צריך להיות בצורה קיצונית, וכל דבר חושב שצריך לעשות בליווי של אדם שמרגיש שהוא מנוסה מספיק. בא לי להגיד אבל, ואולי לשאול בו זמנית, כי כאילו מה שאמרת עכשיו, מתחבר לי קצת למה שאמרנו על הפלצבו.

אסינה: אהממ...

מתן: על הפלצבו, שכאילו את אומרת, הם לא יכולים, ומצד שני יש לנו אנשים כמו, את יודעת, ד"ר ג'ו דיספנזה, אנשים שעושים עבודה תודעתית, טרנס וכדומה, שגם את מכירה ומדברת על זה, אנחנו אומרים על זה שהם אנשים מעטים, שמסוגלים לעשות את העבודה הזאת, אבל נראה שאנשים יכולים, בדרכים מאוד מאוד מורכבות, שלא התנסיתי בהם, לרפא גם כל דבר, גם דברים שכביכול במרכאות אי אפשר לרפא. מה דעתך?

אסינה: אני אגיד שכל יום אתה מת, ונולד מחדש. אז יש מחזור שינה שהוא אולטימטיבי, שאתה באמת כבר לא איתנו, הולך לעולם אחר, ויש מחזור שינה שהוא קורה כל יום. ואז אתה בבוקר נולד מחדש, ויכול לבחור מחדש. יש מחזור עוד יותר קטן, שאיפה ונשיפה. בשאיפה, השאיפה האחרונה אתה מוציא אוויר, וברגע שלקחת אוויר שוב, אתה נולד מחדש. אתה יכול כל רגע לבחור. ואז אתה יכול לעשות שינוי תודעתי, ולשנות לחלוטין מחלות. אפשר לקרוא לזה היפנוזה עצמית, או שינוי תודעה עצמי, שעושים אותו במדיטציה מאוד עמוקה. אאה... זה בהחלט אפשרי.

זה דורש מאמץ מסוג שהוא פחות מוכר במחוזותינו המערביים, להיות במדיטציה מאוד עמוקה, יומיומית, ולדמיין את הריפוי בצורה מאוד מאוד ממוקדת. כי אנחנו מאוד מוסכים, אנחנו... מבזק קורא לנו, דובר ב: אנחנו רואים הודעה בוואטסאפ, אנחנו חוש… המחשבות מפריעות לנו. אז יש אנשים שמצליחים, יחד עם הנחיה, באמת לעשות שינוי תודעתי עמוק, והשינוי התודעתי הזה סוחף אחריו את כל מערכות הגוף. זה שינוי אנרגטי בעצם, שינוי תודעה. שסוחף אחריו את החומר. אז...

מתן: למה אמרת בהנחיה?

אסינה: בהנחיה, כי לפעמים יותר קל שינחו אותך איך לעשות את הדמיון הזה ואיך להיכנס לאותם גלי אלפא.

מתן: אהמ... הבנתי

אסינה: איך להפנט את עצמך בעצם. כל עוד אתה לא יודע לעשות את זה, יש כאלה שיודעים, יש כאלה שעוקפים את זה, ועושים משהו שנקרא EMDR, שזה טיפול על ידי תזוזת עיניים. זה דבר מאוד מוכר היום לטיפול בפוסט טראומה. פשוט עוקפים את החשיבה של המוח על ידי הנעת העיניים מצד לצד, מעבר ממוח ימין לשמאל, מהאונה הימנית לשמאלית, ודרך זה משחררים טראומות שלא יישבו שם.

אז בעצם דרך שינוי צורת חשיבה, אהה... דרך פוקוס על מחשבה חיובית מאוד מסוימת של ריפוי, אפשר להגיע לזה, אבל צריך להיכנס לסוג של מדיטציה, סוג של היפנוזה עצמית מאוד עמוקה, כולם יכולים לעשות את זה. אבל זה דורש מאמץ, שהוא חסר מאמץ.

מתן: כן...

אסינה: אתה לא צריך להרוויח בשביל זה כסף, אתה לא צריך ללכת לעבודה, אתה פשוט צריך להיות בשקט עם עצמך, ולשלוט במחשבות שלך להרגיע אותן, ולהיוולד מחדש, זה אפשרי. ובגדול זה אפשרי, וגם עזר לי הרבה מאוד פעמים באופן אישי. וראיתי אנשים שנעזרו בזה.

מתן: כן, לא, אני שמח ששאלתי, כי באמת היום נגיד עשיתי מדיטציה בבוקר, אני כל בוקר עושה מדיטציה, כל בוקר זה אתגר, כל בוקר זה עושה לי נעים, והיום שמתי לב שנגיד, ממש ניסיתי להיכנס לאלפא, וכאילו לא הצלחתי הבוקר לייצר את המחשבות שרציתי. וזה נראה לי בדיוק בגלל זה שאלתי, כזה פליאה על ההנחיה, כי אולי אני צריך להחליט שדברים מסוימים אני אעשה באמת בעזרת הנחיה, כי לפעמים המחשבות האלה של הזהות הישנה נורא דומיננטיים.

אסינה: איזה כיף שיש כל כך הרבה אנשים בעולם. בטח אחד יכול להנחות.

מתן: וואו, [צוחק] חשבתי שאת הולכת למקום של - איזה כיף שיש כל כך הרבה אנשים ללמוד מהם כמוך כרגע, 

אסינה: תודה.

מתן: כאילו, כי זה גם זכות ענקית.

אסינה: ואני תלמידה, כל הזמן לומדת עוד ועוד, ויש מורים ענקיים במובן של ידע. ידע שהוא אמיתי. לא קראו אותו בספר, אלא פשוט חווים אותו ומעבירים אותו הלאה. כי מי ששומר לעצמו את הידע ולא מעביר אותו, הוא נתקע. כמו שמחלות נתקעות בגוף. אז לשחרר את הידע, להעביר אותו, לתת אותו, זה גם מרפא את מי שנותן, וגם את מי שמקבל.

מתן: יו, את יודעת, אפרופו ספרים, אני יודע שלא אמרת את זה רק בהקשר הזה, אבל ספרים שינו לי את החיים. כלומר, עד לפני כמה שנים אני הייתי בן אדם, בעיניי, הרבה מתחת לממוצע. ברמה של כמה ריבון אני, כמה ידע יש לי, כמה יכולת יש לי לבטא את עצמי, וליצור את החיים שאני רוצה ולטפל בעצמי. וקריאת ספרים, כן זה... שמעתי באותה תקופה, כזה של... הרבה כזה מנטורים שמדברים על לקרוא כזה... את יודעת... ספר בשבוע, וזה היה נשמע לי מטורף כי בקושי סיימתי כזה תיכון, והתחלתי לקרוא ספרים. וככל שקראתי יותר ויותר ספרים, השתניתי, כי זה שינה לי את הזהות, כי התחלתי...

אסינה: אתה יודע למה?

מתן: רגע, כי... כי… כי רוב חיי כזה, צרכתי את האינפורמציה שמגיעה, מה? ממערכת החינוך? מהתקשורת? ופתאום אפשרתי לחוכמה האינסופית של אנשים שהתנסו בדברים, שאין להם איזשהו אינטרס. וכל ספר שלמדתי ממש שינה לי את החיים. כלומר, אני חושב שהבן אדם שאני היום, היכולת שלי להתבטא, היכולת שלי לרפא את עצמי, היכולת שלי לתקשר את החיים האלה, להיות בן אדם מעניין או ישות מעניינת, זה בגלל שאני קורא ספרים, אני חושב שזה הדבר הכי הכי משמעותי, שאדם יכול לעשות. והרבה פעמים אנשים כזה רוצים לעשות שינוי בחיים, והם רוצים כזה לעבור מהאנשים הישנים שהיו להם בחיים לאנשים החדשים כי הם משתנים, והם כבר לא אותו בן אדם, ו… וזה יכול להיות מאוד בודד, ואני חושב שדווקא, וספרים כזה הביניים, שלגלות איזה אנשים אתה רוצה להיות איתם, מה השאיפות שלך, איך זה נראה, כלומר, זה כזה כמו ישויות חיות ספרים, זה כמו לדבר עם בן אדם חדש, זה כזה ממש הרגשת, זה ממש עשה לי את המעבר מהבן אדם הישן שהייתי, לבן אדם החדש, את מבינה מה אני אומר?

אסינה: לגמרי, ואני אגיד, 

מתן: התחלת לשאול משהו.

אסינה: ואני אגיד שזה קורה, להבנתי זה, אני מכירה את זה, בגלל שספר, מכריח אותך, להשתמש בדמיון. זה לא תמונה מסרט שמיד אתה מקבל את הפתרון בסצנה הבאה. זה ספרים, מהסוג שאנחנו קוראים, ספרי הגות, פילוסופיה רפואה, רעיונות רפואה, הם בעצם גורמים לך, מכריחים אותך לדמיין איך זה ייראה, איך נראה הבן אדם הזה שיש לו את המחלה הזאת, ואיך הוא מתרפא. זה מכריח אותך לעשות עבודה פנימית.

מתן: ולדמיין.

אסינה: ולדמיין. ברגע שאתה מדמיין אתה יוצר את התמונה הזאת בתוך התודעה שלך, ואז אתה מוריד אותה למציאות.

מתן: וואו אהבתי את זה. ברגע שאתה מדמיין, אתה מצייר את התמונה, במחשבה שלך.

אסינה: הכל מתחיל בדמיון. הכד נוצר תחילה במיינד של הקדר. כלומר, בן אדם שרוצ… נגר שרוצה לבנות שולחן, הוא מדמיין שהוא צריך ארבע רגליים, ועוד איזה שהוא משטח. כי אם הוא לא ידמיין את זה, וידע את זה, וישים רק רגל אחת שהיא דקה מדי, השולחן הזה לא יהיה יציב. גם כשאתה הולך, אתה כבר לא שם לב לזה, כי זה כבר משהו שקל לך. אתה מדמיין את הצעד הבא. אתה דמיינת שאתה מגיע לפה לראיין אותי, ובסוף עשית את זה.

מתן: נכון, חד משמעי.

אסינה: כל מה שאנחנו עושים ראוי שהוא יהיה בדמיון מודע. ולא שיקרה לנו במקרה, בלי תשומת לב. מתי זה קורה בלי תשומת לב? כשממהרים, כשאנחנו עסוקים במשהו אחר, כשאנחנו לא בפוקוס.

מתן: אפרופו יצירת מציאות דרך מחשבה, הדבר הכי כאילו מדוייק ש… או הכי כאילו... נקרא לזה סכמי, של להפוך מחשבה ל… למציאות, היה העבודת ריפוי שלי. כי כל כך דמיינתי את עצמי בריא, לפני שבכלל ידעתי מה זה יצירת מציאות, או… או… או הבנה שאם אני אחשוב את זה, זה יקרה, אלא פשוט הבנתי יום אחד שאני יכול לרפא את עצמי, לא ידעתי את זה שנים. ופשוט דמיינתי את עצמי בריא. אוכל את השטויות שאני חוזר לאכול, למרות שלא עשיתי את זה אף פעם. איך זה מרגיש, איך אני מספר לחברים, איך אני כזה… זה היה כזה התלהבות אדירה. כלומר, אני מאמין שיש הרבה דרכים להיכנס לאלפא, אבל אני יודע נגיד שלצורך העניין, אמנים שהם ביצירה הם באלפא, אז אני חושב שהיצירה הזאת בראש שלי, בלי… בלי… בלי לעשות את זה במדיטציה אפילו, אמונה כל כך ענקית, שמה שאני רוצה שיקרה יקרה, שממש כזה יצרתי את ה… את המציאות הזאת.

אסינה: אתה יודע שכש... כשאני בעצם ממששת לאנשים את הבטן, או את האיברים הפנימיים- נשמע נורא למשש איברים פנימיים, זה מבחוץ ולראות, אז אני בעצם מבינה מי זה הבן אדם הזה, בלי לדמיין, כי אני לא מכירה אותו. ואז ה... ה... כל מה ש... כל התהליך שיש לו בגוף, או המחלה או הכאבים או התבנית שהוא יצר, אני פשוט מרגישה אותה בידיים, ואני ממש מרגי... דרך הדמיון, אני מבינה את המצב לחלוטין. אני נכנסת כאילו לגוף שלו, אני מבינה אותו, ואז הפתרון של זה, כאילו הרפואה של זה, זה בעצם לשים מחט... מחטים מאוד מאוד עדינות, בכל מיני מקומות בגוף, ולראות איך התבנית מתמוססת פשוט, והכל נהיה פחות רגיש. זה סוג של... אני מדמיי..., ברגע שאני ממששת, אני מבינה בדמיון שלי מה קורה, אני... מהדמיון שאני מכירה כבר את התבניות האלה, יודעת מה לעשות עם הידיים שלי, לצורך העניין עם המחטים, שזה איזשהי דרך של טכניקה מסוימת, בדיקור מאוד עדין, ולראות איך אני ממוססת את התבנית הזאת, שהוא נכנס אליה. 

עכשיו מה יפה בזה? שבעצם ברגע שהרגישויות בבטן, או ה... שמצאתי קודם, אותה מפת חולי שראיתי אצל אותה בן אדם, אותה מפת כאב, היא מתמוססת. עכשיו בעצם מתחיל תהליך של ריפוי שהבן אדם עושה בעצמו. 

כלומר, אני פתחתי איזשהי סתימה נקרא לזה, הרגישויות בבטן ירדו, זה אומר שהתחיל כאן איזשהו תהליך ריפוי, שהבן אדם צריך להמשיך אותו, זאת אומרת, אני לא מרפאה אותו, אבל בדמיון שלי ובדמיון שלו זה כבר קורה. למה? איך זה קורה הדבר הזה? הוא מרגיש שהרגישויות שלו בבטן ירדו. הוא מרגיש שמתחיל תהליך ריפוי. הוא משכנע את עצמו, רגע, אני מתחיל להתרפא. הוא מתחיל לשלוח אנרגיה של ריפוי. הוא עוזר לכל התהליך הזה לקרות, 

מתן: הוא שותף בתהליך.

אסינה: הוא שותף, הוא מדמיין אותו, כי אני אומרת לו, אתה מרגיש עכשיו שזה פחות רגיש? והוא אומר לי, כן, זה פחות רגיש. אני אומרת לו, אוקיי, זה מתחיל להשתפר. הוא מבין את זה, הוא מרגיש את זה שזה מתחיל להשתפר לו, בלחיצה שלי, ואז המוח שלו, התודעה שלו, ממשיכה את התהליך. כלומר, שמתי ווייז, ועכשיו האוטו מתחיל לנסוע. האוטו זה הגוף שלו.

מתן: גדול. מה הקטע עם העיוורים וה... והדיקור?

אסינה: אז בעצם ביפן היו... הייתה אוכלוסייה מאוד מאוד גדולה של עיוורים. אני אגיד שזה במילים פשוטות, בגלל מתירנות מינית. היו שם הרבה מחלות מין, הם לא ידעו שזה יכול לגרום, בסופו של דבר, לעיוורון. היה שם גם מונוגמיה אזורית משפחתית, זה היה מקובל אז, הם לא ידעו שזה בעייתי. ולכן יש שם אוכלוסייה גדולה של עיוורים. ועיוורים בתקופה ההיא, מדובר על 1500, 1300, 1400, לא יכלו להתפרנס. כי גברים עיוורים, הם... או שהם... גברים בכלל הם או שהיו לוחמים, הולכים לשדה הקרב להגן, או שהם היו חקלאים. וברגע ש... או נגרים, או נפחים, או רתכים, ומישהו עיוור, הוא פשוט לא יכל לעבוד. והוא היה רעב ללחם. והיה הופך לעול על החברה שהייתה צריכה לפרנס אותו ולדאוג לו.

ובעצם, מה עיוורים יכולים לעשות? חיפשו את היתרון שלהם. והיתרון של עיוורים היה במישוש כי הם מרגישים עם הידיים. הם בעצם רואים דרך הידיים. אז שמרו להם, ורק להם, את אומנויות הריפוי שקשורות למגע, לעיסוי, לדיקור. והם נהיו אומנים בזה. הם פיתחו את המישוש לדרגת אומנות מדהימה. כולל יכולת ההרחה של המטופלים. דרך הריח אתה גם יכול להרגיש מחלות.

מתן: לגמרי.

אסינה: דרך המישוש של מרקם העור, סוג שיער, זה... זה... אפשר להבין מזה המון דרך אותו מגע. ובעצם, רק עיוורים יכלו לעסוק בדיקור באותה תקופה. והמשעשע הוא שכשרופאים בעת החדשה יותר, במאה מאתיים שנה האחרונות רצו לעסוק בדיקור, אז רק עיוורים יכלו ללמד אותם. ואז כמובן גילדות וארגונים רצו להרוויח כסף על חשבון העיוורים. אמרו למה שאנחנו לא נרוויח יותר. אז הם הפכו להיות עיקר המטפלים ביפן, כדי שלהם יהיה יותר כסף. 

מתן: הבנתי.

אסינה: וכוח מאשר אותם עיוורים. אבל בכפרים אה... נשארו אותם עיוורים עם ידע עצום, והם העבירו את הידע. ואני למדתי אצל מורים שלמדו אצל מורים כאלה.

מתן: גדול. מדהים. בא לי אה... קצת רגע לגעת בנושא אחד לפני שנסיים, כי אנחנו אה... מדברים כבר קצת זמן, על כל הנושא הזה של מחלות, או מחלות אוטואימוניות, והרגשות שלנו.

אני חושב על עצמי, אין ספק שכל מה שקשור לענייני עיכול שלי מגיעים לגמרי מ…, בעיקר מהביקורת שלי, פחד מביקורת, מהביקורת שאני יוצר בחיים שלי, מאיך שאני שופט דברים, ויש לזה יתרונות ויש לזה חסרונות, אבל אני שם לב לגמרי איך המצב הרגשי שלי משפיע על איך שאני מתמודד. בדיוק שמעתי משפט מדהים אתמול, ואני ארחיב אותו אולי, שכעס, טינה, וגם שיפוטיות הם עונשים רגשיים שאתה נותן לעצמך, על הפעולות של מישהו אחר.

זה הזכיר לי כזה..., זה הזכיר לי שיחה שהייתה לי עם חברה לפני כמה שנים, עוד שגרתי בניו יורק, שהיא כזה, נורא כעסה על חברה אחרת שעשתה משהו שלא היה מוסרי בעיניה, והיא כזה נורא נורא כעסה, ורציתי להגיד לה, אמרתי לה כזה, תראי שנייה כאילו, מי... מי היא היחידה שסובל כרגע מהסיטואציה? ואז כזה, היא נורא קלטה שזאת היא היחידה שסובלת מזה. כלומר אנחנו כל כך, לפעמים סובלים מפעולות של אנשים אחרים, שזה... כל כך התרגלנו להחליט מה טוב ומה רע, ואז להתמקד בדבר הזה עד הסוף, ולהפוך אותו לסוג של חולי, חולי רגשי או חולי פיזי, אבל רציתי לראות איך את רואה את זה.

אסינה: אז אני אגיד שבעיניי, בהבנה שלי היום, אין הבדל בין וירוס לחיידק לכעס. זה דברים שנכנסים לנו לגוף. הוירוס עוד מילא, אנחנו יכולים להדוף אותו ולהעלות חום, אבל הכעס, אנחנו מייצרים אותו, והוא נמצא אצלנו, והוא גייס חמישי, והוא מייצר מחלה, וכדי ש… הגוף מנסה לסלק אותו, את אותו כעס, אז הוא מתחיל לתקוף. את מי? את עצמו. כי הכעס הוא בתוכנו. והכעס, אם לא נסלק אותו, אז הוא יתקוף אותנו עוד. אנחנו ננסה לתקוף ולסלק את הכעס. ומחלה אוטואימונית, זה מחלה עצמונית.

מה זה מחלה עצמונית? איך יכול להיות שהגוף יתקוף את עצמו? איך יכול להיות שזרת תתקוף את האגודל? זה לא סביר. או שהמרפק יתקוף את הברך. זה הרי לא סביר. אז הגוף תוקף את הכעס כי הוא רוצה לסלק אותו, הוא בעדנו, אבל הוא לא מצליח. וכשהוא לא מצליח, הכעס ממשיך לתקוף מצד אחד, והגוף מצד שני. נוצרת דלקת. אם נוצרת דלקת במעיים, יקראו לזה קוליטיס או קרוהן. אם היא תהיה הכעס, הוא בעיה בביטוי, לא מצליחים לדבר, להוציא את הרגשות בגרון, תהיה דלקת בבלוטת התריס. זאת אומרת, תלוי איפה כולאים את הכעס או את העצב, או את הרגש. אבל תמיד הגוף הוא בעדנו. הוא מנסה לחסל או לשנות את הכעס, את העצב, את הפחד. וכשהוא לא מצליח נוצר clash (התנגשות) מה שנקרא נראה מי יותר חזק, הפחד או אני. אני לא אוותר לך והוא לא מוותר לו גם. והדרך לפתור את זה, זה רק באהבה. לחבר בין שניהם. לחבק את הפחד ולהביא משהו אחר. אני אגיד שכשיש חושך בחדר, אני לא יכולה להילחם בו. אי אפשר להילחם בחושך. אפשר להביא אור. אז בעניין הזה של פחד, וכעס, וחרטה, וכאב, צריך להביא אור, ואהבה. זה כמו מזון טוב. זה כמו מים נקיים, זכים וטובים. זה כמו ספר טוב, שעוזר לדמיון להביא משהו אחר. צריך להביא משהו אחר, כדי שהפחד והכעס ילכו.

מתן: אהממ... יפה.

אסינה: אי אפשר לטפל רק בגוף בלי בנפש. ואי אפשר לטפל רק בנפש בלי הגוף. זה צריך להיות מאוד מאוזן. חומר הופך לאנרגיה ואנרגיה הופכת לחומר. זה משהו הרבה יותר הרמוני.

מתן: בא לי לחשוב לסיכום… גם תהיתי, אם יש דבר אחד שאת כזה, מכל מה שאת רואה שאת הכי מאמינה בו, שבן אדם יכול לעשות שינוי בחיים שלו, שהוא נגיד בעינייך המשמעותי ביותר.

אסינה: אני אגיד שיש אנשים, שאצלהם הפירמידה היא כמו זאת שאנחנו מכירים אותה כמו פירמידת המזון. שהבסיס של הפירמידה הוא מזון, והתודעה נמצאת למעלה, בקצה. יש אנשים שהשינוי התזונתי יישנה את חייהם לחלוטין, ויש אנשים שהפירמידה צריכה להיות הפוכה, שהתודעה שלהם היא יחסית חזקה, כלומר... והם צריכים לחזק את הגוף שלהם עם מזון. יש אנשים שצריכים לשנות את התודעה שלהם, לחשיבה חיובית. איך זה נראה? למה זה ככה? מכיר את הסמל מגן דוד? 

מתן: בטח.

אסינה: מכיר. משולש למעלה ומשולש למטה. שניהם צריכים להיות מאוזנים. זה פירמידה הפוכה. יש פירמידה שהבסיס שלה הוא כוח יותר פיזי, אבל לתוכה צריך להיכנס משולש שהוא כוח יותר תודעתי. וכל אחד צריך לראות איפה חוסר האיזון שלו. האם לאזן קודם את התודעה, או לאזן קודם את התזונה, את הפיזיות. בעיקרון צריך ששתיהם יהיו מאוזנים. אבל מאיפה להתחיל? אני חושבת שכל אחד צריך למצוא את הכיוון שלו.

מתן: מדהים.

אסינה: צריך גם וגם.

מתן: מה משהו אחד שלמדת, שאת לוקחת מהתקופה האחרונה? מתקופת המלחמה הזאת? האם יש משהו שכזה... גילית על עצמך? שכזה... שינה בך משהו? למדת מאיזה משהו?

אסינה: הדהים אותי.

מתן: כן? 

אסינה: שהתמכרתי למבזקים. מה זה התמכרתי? חשבתי שאני יכולה להיות מעודכנת כל הזמן. וזה חשוב, כי יש מלחמה. 

מתן: או קיי.

אסינה: ולמדתי שאני לא מצליחה באמת להירגע. ולא מצליחה לעבוד כמו שצריך, או לרפא כמו שצריך בצורה מאוזנת, מפוקסת, בקליניקה. ופשוט הפסקתי עם המבזקים והפסקתי לראות חדשות. אני כן מעודכנת כי אנשים מדברים ומספרים. אני לא יודעת כל מהלך שקורה במלחמה. אבל התפקיד שלי בגלגול הזה, להבנתי, הוא לרפא. וצריך לעשות את זה ממקום שהוא נינוח ומלא אהבה ולא נעול מכווץ בסטרס ומפחד. ואני מאוד מקווה שיבוא שלום ויהיו לנו בשורות טובות. אמ… אבל בהבנה שלי, למדתי שאני צריכה להיות מאוד מכוונת לתוך המטרה שלי. מפוקסת, ממוקדת בה ובטוב. ופחות במהלכים היומיומיים ובסטרס. ולהביא כמה שאפשר אור.

מתן: יפה. אני לא מאמין שרק היום גיליתי שזה ארדר. זה אסינה ארדר?

אסינה: כן.

מתן: כיף גדול שבאת. כיף ללמוד ממך. זהו, תודה רבה.

אסינה: תודה על כל מה שאתה עושה.

מתן: באהבה גדולה. זהו להיום אוהבים. כיף שנשארתם עד סוף הפרק. מקווה שמצאתם ערך בשיחה שלי עם אסינה. כרגיל אגיד שאם כן, אנא מכם, תחלקו את הפרק הזה. גם אם זה עם אדם אחד. כדי שנוכל להביא יותר רפואה, חופש וריבונות אל תוך העולם הזה.

שיהיה שבוע נהדר ולהתראות בשבוע הבא.

15 views0 comments

Comments


bottom of page