השבוע אירחתי את לילה קמחי
לילה היא מורה למדיטציית ויפאסנה, ממיינדפולנס ודהרמה
חיה בעלי אדמות מרכז אקולוגי רוחני בשפלת יהודה
שוחחנו על המפגש עם רגשות קשים
מה הם באים להגיד לנו, מה עושים איתם ולמה עדיף לא להדחיק אותם
ואיך זה קשור לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו
תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/11/2021.
טוב, שניה לפני שנתחיל, יש לי משהו שאני רוצה לשתף אותו אתכם, הוא רלוונטי אליכם, אז תהיו איתי רגע. לפני כמה שבועות זיהיתי שהפודקאסט קרוב להגיע למיליון השמעות וחשבתי לעצמי שזה ממש איזושהי סיבה לחגיגה. אבל לא ממש הבנתי איך ומה אני יכול לעשות. ואז נפל לי, נפל לי האסימון. בדרך כלל אני מתחיל את הבקרים שלי בים בשחייה ואמרתי שיכול להיות ממש מגניב שכל מי שהוא מאזין ורוצה, נפגש לשחיית בוקר בתל אביב וזהו. שבוע שעבר זה קרה. הגעתי למיליון השמעות והתרגשתי בטירוף. וכשהגיע הרגע הזה לעמוד בהבטחה שלי, קצת נבהלתי, אבל אז אמרתי יאללה, אני חייב ללכת על זה. אז ביום שני הקרוב, אם אתם שומעים ביום ראשון, אז מחר בבוקר, ה-29 לנובמבר בשעה 7:00 בבוקר בחוף טרומפלדור בתל אביב. מי שבא לו להגיע, שיצטרף. נעשה טבילה ואיזו שיחה קצרה וסתם מפגש ככה להכיר ולהכיר, שאתם תכירו אחד את השנייה ואנחנו נכיר אחד את השנייה וסתם שיהיה בוקר של כיף. יש ימים יפים של שמש וים שטוח וזה מדהים. כל מה שאתם צריכים להביא זה מגבת וזה הכל. זה מפגש של כיף גדול. וזהו.
אני אגיד כרגיל, אהלן יקרות ויקרים, ברוכים הבאים לפרק חדש של "תחושת בטן".
(פתיח מוזיקלי אינסטרומנטלי)
שבוע טוב יקרות ויקרים. אני מקווה שהפרק הזה מוצא אתכם מחוייכים. אני רק אגיד אם לא אמרתי בפתיח, שזה הכי מרגש אותי בעולם שהגענו פה למיליון השמעות וזה הרבה בזכותכם. בזכות זה שאתם מדברים ומספרים ומשתפים. אז תודה לכם, אתם לגמרי שותפים. אני מוקיר כל אחד ואחת מכם. אם אתם חדשים כאן, אז "תחושת בטן" היא תוכנית שמייצרת שיח אלטרנטיבי, פתוח וללא אג'נדות בכל מה שקשור לבריאות שלנו. אני מתן חכימי, המנחה שלכם, יוצר התוכן, מאמן ומחבר הספר "חוקי בטן". ובשנים האחרונות אני חוקר את כל הקשר הזה בין הבריאות שלנו לאורח החיים שלנו. ככל שאני למד יותר, ככה בא לי לחלוק יותר את התוכן הזה אתכם בעזרת המרואיינים שאני מביא לכאן כל שבוע. השבוע אירחתי את לילה קמחי. לילה היא מורה למדיטציית ויפאסנה, מיינדפולנס ודהרמה. חיה ב"עלי אדמות" – מרכז אקולוגי ורוחני בשפלת יהודה. כרגע נגיד שמצאתם ערך בפרק הזה, אנא תחלקו אותו עם עוד אנשים כדי שגם הם ירוויחו מהשיחה הזאת. שיהיה שבוע נהדר ונתראה או מחר בבוקר או בשבוע הבא.
מתן: אהלן לילה קמחי.
לילה: אהלן מתן.
מתן: מאוד כיף שאת פה.
לילה: תודה.
מתן: הרבה זמן ניסינו.
לילה: נכון. תל אביב בכל זאת, אתה יודע.
מתן: כן, זה מדהים. רוב האורחים של הפודקאסט הם פשוט לא מבקרים את תל אביב אף פעם.
לילה: כן, אני תוהה מי גר פה. (צוחקת)
מתן: אני גר פה. אני וחלק נראה לי נכבד מהמאזינים גם.
לילה: נכון.
מתן: באנו לדבר על רגשות קשים, על איך להתמודד עם רגשות קשים. זה מה שעלה בשיחה בינינו בהתכוננות.
לילה: נכון.
מתן: זה היה נראה לי כמו נושא שחשוב לדבר עליו כי יש רגשות יומיומיים שיכולים להיות מאתגרים, אבל לא בהכרח רגשות קשים. ויש אנשים שסוחבים רגשות יותר גדולים שבאו מאירועי עבר, מחוויות שהם עוברים כרגע שמאוד קשות.
לילה: כן.
מתן: בעצם אולי מה הגישה שאת מביאה להם כלפי רגשות קשים? מה בעצם אנחנו רוצים לעשות עם זה?
לילה: כן. אז כמו שדיברנו קודם, ככה לפני שהתחלנו להקליט, הנושא עצמו, איך להתמודד עם רגשות קשים? זה אחד מהכותרות הכי נפוצות אולי כשאנחנו מחפשים ספרי עזרה עצמית וכל מיני כאלה. HOW TO איך לעשות את זה ואיך לעשות את זה ואיך לשפר את עצמי? לתקן את עצמי? לגהץ את עצמי? ליישר את עצמי? להוריד חלקים שאני פחות מתחבר אליהם, להכניס חלקים שאני יותר רוצה. זה נראה על פניו אותו דבר ובגלל זה הייתי מעדיפה אפילו לקרוא לשיחה הזאת "איך לפגוש רגשות קשים? מה עושים כשמרגישים רגשות קשים?" כי המילה להתמודד כבר זורקת אותנו לתוך שדה סמנטי כזה של זירת אגרוף וזה אני מול עצמי, מישהו חייב להפסיד. תבחר.
מתן: אוקיי.
לילה: מי מפסיד. ורגשות קשים זה קודם כל רגשות, ברוך השם, תודה לאל, אנחנו בני אדם, בנות אדם וזה חלק מהקוריקולום של להיות בן אדם. מרגישים דברים. מזל. כשאנחנו מדברים על קשים, למה אנחנו מתכוונים? תרגיש חופשי לשאול אותי תוך כדי.
מתן: ברור.
לילה: אני אשמח.
מתן: נראה לי הקשבת לראיונות שלי. את יודעת שאני מרגיש חופשי.
לילה: נכון, נכון, נכון.
מתן: נותן לך.
לילה: כן. אז ה… המילה הזאת, קושי או רגשות קשים, למה הכוונה? אולי רגשות שקשה לנו לפגוש בעצמנו? אולי רגשות שקשה לנו להרגיש. אולי רגשות שקשה לנו להתמודד איתם. מה הופך משהו לקשה בכלל? אז קודם כל, מתוך מן כזה כלל אצבע, נראה לי שנכון לכל כך הרבה דברים בחיים. אם משהו קשה לך, מתן, אם משהו קשה לך, אם משהו קשה לי, זאת הזמנה להתרכך.
מתן: אוקיי.
לילה: קודם כל. בוא נפגוש את הקושי בצורה אחרת, כי אחרת זה ככה, צ'סט טו צ'סט ולא נגמר טוב, נגמר במאבק ובמלחמה, מישהו תמיד מפסיד, במלחמה אין מנצחים, זה לא באמת…
מתן: אוקיי, אהבתי.
לילה: זה רק נראה ככה. אז בוא נסתכל רגע, בוא ניכנס פנימה לסיפור הזה של רגשות, בכלל רגשות קשים בפרט. אז יש לנו קשת שלמה של רגשות. מתי זה קשה? מתי זה הופך להיות קשה? כשזה לא נעים לנו. כשאנחנו מגיבים אל העולם בתגובה שהיא מכאיבה לנו. אם אני למשל מביאה את המילה כעס שזה רגש אוניברסלי, כולם מכירים את הרגש הזה, אני מקווה. אז כשאנחנו מרגישים כעס, הרבה פעמים משהו, משהו מרגיש מאוד לא נוח שם, לא נעים לנו להרגיש את זה. ואז או שזורקים את זה החוצה או זורקים את זה פנימה או מנסים להדחיק את זה או מנסים, יש כל מיני שיטות לעבוד עם זה.
מתן: בואי נגיד אבל מישהו חווה לצורך העניין כעס, אז מה בעצם?
לילה: מה עושים עם זה?
מתן: כן.
לילה: טוב שאתה שואל כי כעס למשל זה אחד הדברים שהכי, הכי מכאיבים לנו כשכועסים עלינו וכשאנחנו כועסים. אבל כעס אם רגע נסתכל על הרגש הזה, הוא בעצם נובע, הוא נולד כשיש בנו או פחד או פגיעה. זה בעצם רגש מסדר שני. הוא לא סתם ככה צץ. הוא צץ כי הרגשנו או פחד או שנפגענו או הרבה פעמים שניהם. ויש סיפור שמתדלק את הרגש, כל רגש.
מתן: לגמרי.
לילה: יש סיפור כאן. יש סיפור, אין את הרגש. אין רגש צף לו באוויר ומשולל גוף ומילים. גם אם אנחנו והרבה פעמים אנחנו לא יודעים. גם אם אנחנו לא יודעים, גם אם אנחנו לא בקשר עם הסיפור, תמיד יש סיפור. ויותר מסיפור, יש השקפה. יש תפיסת עולם, יש ראייה מסוימת של הדברים. הוא לא צלצל אליי זה אומר שהוא מתעלם ממני. כן, למשל, אני נותנת… הוא התעלם ממני, אני יכולה להרגיש עלבון, אני יכולה להרגיש כעס.
מתן: לא רק זה, אתה נותן פרשנות משלך. הוא לא התקשר אליי, כלומר לא אכפת לו.
לילה: למשל, לא אכפת לו.
מתן: זה הסיפור שלך.
לילה: זה תמיד סיפורים שלנו. אז כמובן אפשר תמיד לבדוק עם הבן אדם השני, אבל לצורך הבנה של מה זה רגשות ואיך הם פועלים, תמיד, תמיד יהיה טוב שנחפש את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו. איפה הסיפור יהיה קוהרנטי עם מה שנקרא מציאות? מציאות זה גם, חתיכת שאלה גדולה אם יש מציאות אובייקטיבית בחוץ או המציאות היא סובייקטיבית גם בפנים? ההשקפה היא לא זה ולא זה, יש משהו הרבה יותר מעניין שקורה ב-CO-CREATING בדבר הזה שאנחנו יוצרים יחד ע"י המבט שלנו.
מתן: את יודעת איפה זה פגש אותי לאחרונה? כשאני, נגיד הייתה תקופה שהייתי מתעצבן בטירוף בכביש. אני נוסע על אופניים בדרך כלל, אז אם איזה רכב כלומר כמעט יפגע בי או לא ייתן לי זכות קדימה, אז אני ישר כאילו אתעצבן מאוד ואז הרי לא הגיוני שאני אתעצבן על איזה כלי מתכת.
לילה: בדיוק.
מתן: והבן אדם הזה לא מכיר אותי ואני לא מכיר אותו, אז הוא לא עשה את זה אישית עבורי, אבל כדי שאני אגיע לכעס, הייתי צריך לספר לעצמי איזשהו סיפור שהוא לא שם עליי.
לילה: בדיוק.
מתן: ואז אני פשוט אתדלק סיפור וכל מה שצריך כדי לצאת מזה, זה לשאול אותי אם הסיפור הזה הגיוני באמת. לפעמים אני ממש מצחיק את עצמי, אומר טוב, מה, הוא לא מכיר אותי, בכלל לא קשור אליי אפילו. זה שלי.
לילה: לגמרי. וזה מזכיר לי מה שאתה אומר. יש משל זן מאוד יפה. שאיש מפליג לו בסירה בלילה חשוך וסירה באה ממול. סירה באה ממול ותכף, תכף, תכף מתנגשת בו. והוא מתחיל לצעוק "תיזהר, תיזהר, תיזהר" ובום, ההתנגשות קורית. האיש נופל למים וחוזר לסירה רותח, מתחיל לצעוק ולקלל עד שהוא קולט, מה?
מתן: מה?
לילה: שהסירה ריקה.
מתן: (צוחק)
לילה: הסירה ריקה. מה קורה לנו ברגע הזה?
מתן: באותה שניה כל הכעס שלנו נעלם.
לילה: בדיוק. ואחת ההנחיות שנותנים אפרופו בתרגול בזן, KEEP YOUR BOAT EMPTY.
מתן: מדהים.
לילה: תשאירו את הסירה שלכם ריקה.
מתן: יואו זה נפלא. כי זה יותר אפילו, להפוך את האוטו הזה שמצפצף לי לאוטו ריק.
לילה: למשל, למשל. כן, זו אחת הטכניקות, אבל רגע עוד לפני הטכניקות, רגע להבין כי הטכניקה הזאתי לא נולדת סתם כך כדי שלנו יהיה יותר סבבה. זה מאוד נחמד שיהיה לנו הרבה פחות כעס, הרבה פחות פחד, הרבה פחות דיכאון בוודאי. אבל קודם כל צריך להבין מה הסיפור שמנהל אותנו כאן. בכלל את כל תפיסת העולם שלנו. למשל, הרבה פעמים אנחנו נרגיש נפרדים, בודדים. אממ… לא שייכים. זו אחת החוויות אני חושבת הכי אנושיות שיש לכל כך, כל כך הרבה אנשים. להרגיש לא בדיוק, לא בדיוק קשורים למישהו. בדידות זו אחת ה… אחד הדברים הכי קשים שאנשים מתמודדים איתם. נדמה לי שאיפה זה היה בצרפת? שמינו שר או שרה לענייני בדידות?
מתן: נראה לי באנגליה.
לילה: באנגליה. איפשהו באירופה.
מתן: כן.
לילה: אנחנו יכולים איכשהו אינטואיטיבית להבין את זה. אבל גם פה. מה קורה בסיפור הזה של בדידות? אנחנו מספרים לעצמנו סיפור שאנחנו נפרדים. שאנחנו לא בקשר, שיש איזשהו, אפילו בלי שנשים לב. שיש תהום, שיש מרחק בינינו ובין מישהו אחר. ואז הקרבה שמתאפשרת כששני אנשים נפגשים היא לא קורית. כי משהו בסיפור עומד בינינו ובין הדברים.
מתן: את בעצם אומרת שאנחנו מתהלכים בעולם הזה בלי תחושת שייכות לכלל? כאילו לא בתחושה שאנחנו חלק ממשהו?
לילה: למשל. שזה יכול לתרום מאוד לתחושת הבדידות. תחושת הבדידות הרבה מאוד מסתובבת סביב מה שנקרא SELF או האגו. לא במובן המנופח, הגדול, אלא במובן הנפרד. שאני מרגיש או מרגישה את עצמי נפרד ממישהו אחר. נפרד במובן הכי פשוט של חוסר שייכות, של חוסר חיבור, של חוסר קשר, ואז מתחילים הסיפורים. "הוא לא סופר אותי, הוא לא רואה אותי, אין אף אחד פה בשבילי, אף אחד לא אוהב אותי", כל הדבר הזה. כמו עם מבט שמסכים להיות אחר. שמסכים להסתכל למשל על הדמיון בין כולם.
מתן: אוקיי.
לילה: על דברים שכן מחברים אותנו כי הדברים שמחברים אותנו מאוד, מאוד רבים. הרבה יותר רבים ממה שמפריד בינינו, אגב. אבל הכל מתחיל, הכל קם ונופל על אותו סיפור של תפיסה. התפיסה היא זו שמולידה את הרגשות הקשים שלנו. אז בהקשר הזה, קודם כל להבין, יש פה איזושהי תפיסה ואיזשהו סיפור שאני מספרת לעצמי, בואו נבדוק את הסיפור, הרבה פעמים מי הכוכב של הסיפור.
מתן: אני.
לילה: אני. אז בואו נחפש ונראה לאיזה תפקיד ליהקנו את עצמנו. כשאתה יושב בתוך המכונית ומישהו חותך אותך ומעצבן אותך, אני הוא זה שצריך להגיע ליעד שלו. אני הוא זה שלא מכבדים אותו. הוא לא בסדר, אני כן בסדר. כשיש הוא אז תמיד יש אני. להתחיל לחפש שם את הדבר הזה. וכן להתחיל לעשות שם שינוי. קודם כל לראות, בדיוק כמו שאמרת, אפשר לשים שם סימן שאלה או פשוט לשאול, האמנם? איך אני יכול לדעת בוודאות שזה הסיפור שהוא כזה לא בסדר שהוא חתך אותי ואיזה בן אדם מגעיל ולמה יש אנשים כאלה. ואנחנו יכולים ללכת למיליון סיפורים. לשאול רגע, שניה, אולי, אולי יכול להיות פה סיפור אחר. אולי הוא בפשטות לא ראה אותי, לי זה קורה המון פעמים. אני באמת לא רואה, סליחה, סליחה, סליחה. באמת, זה ממש ככה. ואגב, כשיש קשר עין ויש את ההתנצלות הזאתי, משהו גם עושה לבן אדם שם.
מתן: ברור.
לילה: כל המבנה הזה שבנינו, כמה שהוא לא בסדר, פתאום אנחנו רואים אישה מבוגרת יושבת מאחורי ההגה, קצת אבודה או נער צעיר שרגע לא מצא את עצמו.
מתן: אני לגמרי יכול לקחת את האנלוגיה של הסירה הריקה ואתה גם יכול להגיד, אוקיי אני גם הייתי שם, לפעמים גם אני ממהר, נוסע מהר מדי, לא מסתכל, מצפצף.
לילה: לגמרי.
מתן: יכול להיות שעכשיו מישהו קרא לו להגיע לאן שהוא בלחץ, הוא בלחץ של החיים שלו. גם את זה אפשר להבין. כולנו שם.
לילה: כולנו.
מתן: אני נזכר, את יודעת, אני מדבר על הדברים האלה כאילו אני מעל זה, אבל בסופו של דבר, אתמול הגעתי הביתה ואני כזה הולך על המדרכה ופשוט מישהו השאיר אופניים לרוחב והם חסמו את כל המדרכה. ואת יודעת, אני הולך וכאילו אני אומר לעצמי איך מצאת את זה שם? אני ממשיך ואז הוא פתאום מגיע והוא כאילו בא להזיז, אבל עדיין בראש שלי היה כזה "איזה בן אדם כאילו מעפן שהשאיר את זה". אבל אז הוא הסתכל לי בעיניים ואמר "סליחה אחי".
לילה: וואו.
מתן: ואז פתאום אמרתי וואו הוא נראה מקסים וכאילו באמת עשה את זה, אולי הוא לא שם לב.
לילה: איזה מתוק, תראה.
מתן: ותוך שניה זה השתחרר.
לילה: בדיוק. שזה הרגשות המאוד טובים. שהרגשות הקשים שלנו יכולים להשתחרר ככה ברגע שהמבט משתנה, ברגע שההבנה משתנה. כל הסיפור של ראייה והבנה מאוד קשור אחד לשני. גם בעברית, גם באנגלית. אינסייט ותובנה. גם בסנסקריט, השפה העתיקה. יש את המילה, ויפאסנה, זה בא משם. הבנה עמוקה, ראייה עמוקה. אז בהקשר הזה של העבודה עם הרגשות הקשים שעולים בנו, כן. אפשר קודם כל לשאול את השאלה האמנם? איך אני יודע שהסיפור הזה נכון? אני באמת לא יכול להיות בטוח עד שאני לא בודק, והרבה פעמים אנחנו לא נבדוק. אבל מעבר לזה, מעבר לזה, אפשר להתחיל לעשות שם עוד כל מיני דברים אחרים. כמו למשל ואתה התחלת ונגעת בזה, ממש להתמיר את זה. ברגע שאני אחליף את הסיפור בסיפור אחר למשל, אולי הוא ממהר. יש לו סיבה ממש, ממש טובה, אחרת הוא לא היה נוסע כמו משוגע. יש לו סיבה ממש, ממש טובה. אפילו לשלוח לו את ברכת הדרך, מה אנחנו יודעים למה בן אדם נוסע כמו שהוא נוסע, אנחנו באמת לא יודעים כלום. יש משפט של היסטוריון אמריקאי בשם לונגפלואו שאמר, אגיד באנגלית ואתרגם: Everyone you meet is fighting a battle you know nothing about, be kind always.
מתן: וואו לגמרי.
לילה: אני מתה על המשפט הזה. כל מי שתפגוש נלחם בקרב שאין לנו מושג לגביו, בואו נהיה טובי לב תמיד. אז קודם כל לצאת מנקודת המוצא שאנחנו כבני אדם עוברים כל כך הרבה, באמת, קשיים. לחיות בעולם זה לא… זה לא דבר קל, זה לא דבר קל. ואנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים כי יש עליהם תיקים. אז קודם כל, המבט הזה. אנחנו כבר מתחילים לשנות את נקודת המבט שלנו למשהו יותר רך, יותר רחב, יותר חומל, יותר קשור. אנחנו בדיוק כמו שאמרת, אני יכול למצוא את עצמי באותה סיטואציה גם כן. ומה קורה לנו כמו בדוגמא שנתת, שמישהו בא ועושה Acknowledgement סליחה אחי, איזה מתוק זה. למה אנחנו לא עושים את זה כל הזמן?
מתן: זה מדהים, אבל אם שניה ננסה לקחת את זה צעד אחד קדימה. כי דיברנו עכשיו על דברים יומיומיים. אני מדבר על אנשים שחווים רגשות נגיד יותר קשים. אני אזרוק דברים שקופצים לי לראש. מישהו שחווה אונס, מישהו שחווה אבא, הורה מתעלל מכה, אנשים שעברו בגידות. ברור לי שאפשר לקחת את זה גם לשם, אבל בואי ננסה להתייחס לאיזשהו מקרה כזה.
לילה: בטח.
מתן: כי פה האתגר נראה לי. למרות שהיומיום הוא חשוב מאוד, אבל פה הדברים שאנשים נוטים לסחוב איתם שנים, יותר.
לילה: נכון, נכון, בדיוק. בגידות שמולידות כעסים, יכול להוליד רצונות לנקמה. יכולים למצוא את עצמנו סובבים חיים שלמים מחזיקים מאוד, מאוד חזק בסיפור. מונעים ע"י הפצע ולא באמת יודעים איך לרפא אותו. אז זה שיח קצת אחר על איך לעבוד עם הפצעים שלנו. זה שיח מאוד, מאוד חשוב. הוא נוגע באזור הזה אבל הוא טיפה אחר. כשאנחנו מדברים על רגש קשה שיכול, הוא יכול והוא נולד מסיפורי חיים קשים. ממה שקרה לנו, ממה שפתאום קיבלנו איזושהי בשורה או משהו שקרה בהיסטוריה שלנו, גם כן בטח, לכולנו קרו דברים. אם חיינו מספיק שנים ואנחנו חיינו מספיק שנים, לכולנו קרו דברים קשים בחיים. לכולנו נשבר הלב אני מקווה, לפחות פעם אחת. בכולנו בגדו. המקום הזה של הפרת ברית. זה מקום שהוא מאוד, מאוד מכאיב לנו כבני אדם ואפשר להישאר ברמת הסיפור. כמו שאמרתי קודם, הסיפור כל הזמן מתדלק את הרגש. אבל אם אנחנו כן מסוגלים לשבת ולהיות בחוויה של הנוכחות עם הרגש הקשה שזה יכול להרגיש כעס, יכול להרגיש כמו בערה, תחושת נטישה, יכול להרגיש כמו הדבר הכי נורא בעולם. העלבון, זה תמיד מאוד מורכב. וניתן לזה להיות. לא ננסה למרוח את זה הצידה, להילחם בזה, לברוח מזה, לאכול כל מיני דברים לא להרגיש את זה, לגלוש ברשתות החברתיות, לעשות אלף ואחד טריקים ואסטרטגיות כדי לא להרגיש את זה. אלא כן להסכים לפגוש את הרגש הקשה כי הוא כואב לנו. קשה כי הוא כואב לנו. מה זה אומר לפגוש אותו? ממש לראות מה אנחנו מרגישים כשאנחנו מרגישים חרדה, עלבון, זעם. כשאנחנו מרגישים תחושה של חוסר ערך. הרבה פעמים רק הריח של הדבר הזה, רק הרמז הקטן של הנה, הנה, אני מתחיל להרגיש את זה, כבר כל כך מלחיץ אותנו שאנחנו נעדיף לעשות הכל, רק לא לשבת ולהרגיש את זה.
מתן: כן.
לילה: וזה מה שתוקע את זה במקום.
מתן: שלא מתמודדים בעצם?
לילה: זהו, אמרתי בהתחלה. אני פחות מתחברת למילה להתמודד, אבל בסדר אפשר לדבר על זה.
מתן: לא, כי אני אגיד לך. אני חושב, זה מצחיק כי אני רוצה להגיד התמודדות כל הזמן.
לילה: תגיד, תגיד, תרגיש חופשי.
מתן: המפגש עם כאב הוא נחוץ להתפתחות. בכאבים יש משהו שמאפיין את הסביבה, את בני האדם. בעולם שאנחנו חיים היום זה הכל רק לא להתמודד עם כאב.
לילה: נכון.
מתן: ואז אנחנו רואים את זה עם שהייה ממושכת בסמארטפון, הבריחה לאלכוהול, לסמים, לטלוויזיה, לתרופות, אפילו כאב פיזי אנחנו כבר לא רוצים להרגיש.
לילה: לגמרי.
מתן: העיקר שהכל יהיה נוח כל הזמן.
לילה: נכון.
מתן: אבל עם זאת, אתה לא באמת מתחמק מהכאב כשאתה עם פלסטר. אתה אפילו מגדיל אותו.
לילה: נכון מאוד.
מתן: ויש משהו בבחירה לפגוש אותו שדווקא מביא כן להתפתחות, לצמיחה.
לילה: נכון וזה מעניין, זה לא בא מתוך כמובן מזוכיזם. שיכאב לנו, זה יותר טוב? לא. אבל כאב זה אחד מהדברים, אני מדברת על כאב גם פיזי וגם רגשי. זה אותו דבר. מהבחינה הזאת זה אחד מהדברים שהכי מחברים אותנו. נורא קשה לברוח כשכואב לנו. נורא קשה להיות באיזה סיפור אחר. כואב לנו מאוד, בוא רגע נהיה שם. ואז הדבר הבא שאנחנו עושים זה לא, לא, לא זה יותר מדי ואז נעלמנו למשהו. הרבה פעמים משהו מהבפנים שלנו כן, עולה חזק, חזק, חזק ואנחנו לא רוצים לתת לו מקום. אנחנו נרצה להכחיש אותו, לסלק אותו. יכול להיות שאנחנו בעבודה שאנחנו לא… לא אוהבים ואנחנו מספרים לעצמנו מלא סיפורים של לא, אבל משלמים לי מלא וחבל ואנשים נחמדים, בוא נחכה לפנסיה עוד 30 שנה. וכל מיני כאלה. ומשהו מבפנים כל הזמן צועק "די! אני לא יכול יותר!" מתישהו, כן, זה יתבטא. זה יכול להתבטא בצורה של דיכאון למשל.
מתן: שגם אז יש את עניין התרופה.
לילה: גם אז. אז בוא נשתיק את הדיכאון ולא נקשיב למה בעצם הדיכאון אומר. הדיכאון יכול להיות סוג של שליח.
מתן: בטח, כמו כל סימפטום. אני הייתי חולה המון שנים והסיבה שהייתי חולה המון שנים ולא מעט שנים כי בהמון שנים לקחתי תרופות. וברגע שהפסקתי לקחת תרופות, הרבה לפני שהייתי קרוב להחלים, לא הייתה לי ברירה אלא להתחיל להתמודד. ואז צריך לשקול מה אני יאכל ומה אני אעשה ועם מי אני אבלה ולמי אני אתן שיעצבן אותי או לא יעצבן אותי. ואיך אני אשן בלילה. אין ברירה. ושוב, אני לא חושב שאי פעם הייתי באיזשהו דיכאון עמוק, אז קטונתי. לא יודע מה כל אחד חווה, אבל בסופו של דבר, אתה רוצה לנסות להתמודד ולא להדחיק.
לילה: לגמרי. המקום הזה של הלא להדחיק זה הא-ב. קודם כל, בוא נראה מה זה בכלל. זה דבר די מופלא רגש אנושי. זו תופעה נורא, נורא מעניינת, זה ביטוי של החיים בעצם. אנחנו במקום לפגוש את זה, ישר בורחים. בוא נפגוש את זה רגע. ואיזה מדהים זה שהרבה פעמים נגיד כשעולה בנו עצב או צער ועולה בנו בכי, הרגשות מותמרים לחומר, למים, לדמעות. זה ממש פלא. לראות איך יש קשר בין הדבר הזה שאנחנו מרגישים לבין פתאום, פתאום חומר, פתאום יש איזושהי עדות ממש, ממש בחומר. אז שינוי של נקודת המבט שזה בעצם השינוי היחיד שקיים בנו, שינוי של נקודת מבט אומר בואו נפסיק להתייחס לרגשות הקשים כאל אויבים איומים שאנחנו חייבים למגר ולהילחם ולנצח ולהדחיק ולהכחיד וכל הסיפור הזה. זה לא עובד ככה. הם חלק מאיתנו, הם קשורים מאחורינו כל הזמן. לא זאת ואף זאת, מעניין. אין אף רגש או תחושה או סטייט אוף מיינד שנשארים יותר מ-30-40 שניות לפני שהם מתחלפים במשהו אחר.
מתן: או שאני ממשיך להאכיל את הסיפור הזה.
לילה: בדיוק. בדיוק המשפט שרציתי להגיד, זה בדיוק זה. אם אנחנו לא מאכילים את הסיפור, הופ! הם נמסים.
מתן: אני רוצה להגיד כמה דברים. דבר ראשון, שמעתי ממש לא מזמן, אני לא זוכר אם זה היה נתון מחקרי, אבל אמרו שבן אדם שלא מוכן, שמדחיק כאב, שלא חווה כאב ואגב, אני לא חושב שאני בוכה הרבה, אולי אני בוכה פעם בשנה. הייתי רוצה לבכות יותר. כשבן אדם לא חווה כאב, פוגע ביכולת שלו לחוות גם רגשות אחרים. זה הדבר כאילו, תובנה מטורפת כי כשאני חושב על זה, אולי אני לא בוכה אבל אני גם לא מוצא את עצמי ברגעים מטורפים של אושר הרבה זמן. כלומר, אני שמח, הכל טוב, אני מוצא סיפוק והתקדמות, אבל רגש של שמחה עזה, כיף גדול, התרגשות, גם אין לי. ואז זה מעניין, האם אני צריך לנסות להבין איך אני חווה יותר כאב או אולי יש כאב שאני לא פוגש שמונע ממני לחוות רגשות אחרים.
לילה: וואו כן, מעניין.
מתן: עכשיו, עוד דבר שחשבתי עליו, אמרנו עכשיו כאילו רגש מגיע ל-30-40 שניות. אז כלומר, כדי שהוא יישאר יותר זמן, הכל כרוך בסיפור שאני מספר לעצמי. אני חושב שזו ממש הזדמנות מדהימה להחליט שנגיד יש לך חוויה טראומתית מאוד גדולה מהעבר, מלא דברים. לא הייתה לך משפחה טובה, אולי נפגעת. אוקיי, יש סיפור, אני מקבל אותו, הוא חלק ממני, הוא יצר אותי, אותו אני לא יכול לשנות, מה אני לוקח ממנו כמטרת העל הגדולה שלי? העתידית שלי שהופכת אותי להיות מהחוויה הזאת הבן אדם שאני רוצה להיות? גדלת בלי משפחה כיתום לצורך העניין, זה כאב בטוח. אני הולך לקחת את זה כדי להפוך את זה למשפחה הכי טובה ואני אייצר משפחה מדהימה. כלומר, זה משהו שהיה שם ואני אהפוך את הסיפור שלי לסיפור שאני רוצה שהוא יהיה. כלומר, ממקום של קורבנות, כי אם אתה תקוע בסיפור של העבר זה איזשהו מקום קורבני והאחריות זה לייצר חיים בגלל הדבר הזה.
לילה: נכון מאוד. זאת אחת האסטרטגיות. ועוד דבר שאפשר לעשות, זה מה שנקרא REPHRAMING. אנחנו מספרים לעצמנו סיפור אחר, מבוסס על העובדות, לא על המציאות. מבוסס על העובדות.
מתן: כן.
לילה: הייתה לי בעצם סבתא נהדרת שגידלה אותי ואיזה מזל, זכיתי. כל כך הרבה אהבה קיבלתי ממנה. הייתי הנכד היחיד ובזכות זה שלא גדלתי עם ההורים שלי, גדלתי אצלה. למשל. אני לא רוצה.
מתן: לא, לא, לגמרי.
לילה: לא רוצה לצבוע בוורוד משהו. זה באמת להסתכל על הדברים שהיו ולראות כמה יופי וכמה כוח היה בסיפור המאוד, מאוד קשה שהיה. כי אחרת בדיוק כמו שאתה אומר, אנחנו כל הזמן נתפסים על המקומות השליליים. יש לנו הרי במיינד את הנטייה ה-NEGATIVE BIAS. המיינד יזכור את הדברים הקשים שהיו, הוא לא יזכור את הדברים הכיפיים. הוא לא יזכור את הדברים המעודנים יותר, הוא יזכור את הדרמות. אז הרבה פעמים שאנחנו נשים לב שאלה הם הסיפורים שרצים לנו בראש או במיינד, אנחנו יכולים גם שם לעשות משהו קצת אחרת.
מתן: אני מנסה לחשוב על דוגמאות שיהיה יותר קל להזדהות איתן. אז נגיד, הבן זוג שלך בגד בך ואז הסיפור הוא מצא מישהי יותר מעניינת, אני לא עניינתי אותו. הוא רשע, הוא פה ואפשר לקחת את זה למקום של הוא עשה את הכי טוב שלו. הוא לא הצליח להתמודד עם מה שהיה לו, קשה להכיל את החיים. כלומר, כל דבר אפשר למצוא. יכול להיות שהיה לי אבא שהייתה לי מערכת יחסים לא טובה איתו והוא לא אהב אותי. אולי הוא מאוד אהב ופשוט לא יכול לתקשר את זה טוב ולא יכול היה לתקשר את האהבה שלו, הוא לא ידע לתקשר את הקושי שהוא חווה באותו זמן.
לילה: מקסים, לגמרי.
מתן: אפשר לקחת את זה לכל כך הרבה דברים.
לילה: נכון, אז קודם כל, להרחיב את נקודת המבט. להרחיב, להרחיב, להרחיב. זה לא אומר לוותר על הרגשות שלנו. מישהו פגע בנו מאוד, אנחנו נרצה להיות לו פגיעה. אנחנו נרצה להרגיש אותה. כמורה למדיטציה אני יכולה לדבר על ההנחיות של איך עושים את זה. נרצה להרגיש את זה בגוף. איפה אנחנו נרגיש את זה בגוף? אבל גם אם נרצה לראות איזה סוג של סיפורים המיינד מייצר כתוצאה מכך, הרבה פעמים נדמה לנו, כמו שאמרת קודם, כואב לנו משהו, אנחנו נעשה הכל רק שלא יכאב. מה שזה עושה, זה מעכב את ההשתחררות של הדבר הזה מתוך המערכת שלנו. גם הפיזית וגם הרגשית וגם המנטלית. יש משהו מאוד אמיץ בנו כבני אדם, היכולת שלנו להסתובב ולהסתכל לנמר הזה בעיניים. להגיד וואו, אני רואה אותך עצב, אני רואה אותך דיכאון, אני רואה אותך ייאוש, אני רואה אותך זעם. בלי לשפוט בכלל. שום שיפוט. להסתכל על זה כעל תופעה. זה ביטוי של חיים ויש שם אנרגיה ממש מעניינת שהיא שייכת לנו ונלכדה שם. בבודהיזם הטיבטי מדברים ככה, יש איזה זרם איזוטרי בבודהיזם הטיבטי שמדברים ממש על התמרה של רגשות קשים. הם מדברים על לקחת את אבן החן מראשו של הנחש. זה ביטוי נורא יפה. משל לכעס. מדברים ספציפית על כעס. אבן החן יכולה להיות בהירות. ברגע הראשון של הכעס יש לנו ראייה בהירה מאוד. זה יכול להיות רגע מאוד, מאוד קצר, אבל ברגע הבא הנחש יסתובב ויכיש אותנו. אז זו צריכה להיות ממש אמנות איך לקחת את האיכות המיטיבה שיש שם. לא לגנות, לא לשפוט את עצמנו. לא לכעוס שאנחנו כועסים, לא לפחד מהפחד. אלא להסתכל וואו מה יש כאן, יש פה איזושהי איכות מעניינת גם כן שאני יכול לקחת אותה לחיים שלי. זה שינוי של התפיסה לגמרי מהדיפה, דחייה, מאבק. הרבה פעמים כשאנשים חווים חרדה או מכירים התקפי חרדה, אז הרבה פעמים מי שיביא את החרדה, זה הפחד מהחרדה, נכון? אז המקום הזה שאומר רגע, אני עכשיו לא מתדלק את הסיפור, אני עכשיו נותן לדבר הזה להיות. ומה אבן החן שיכולה להיות כאן? אולי יש פה מקום עמוק שאומר לי תיזהר, אני רוצה לשמור עליך. אני רוצה לשמור עלייך. אולי יש קול בתוכי שלא סומך על הבחוץ. הוא קול טוב, הוא קול מיטיב, הוא לטובתי, הוא רוצה לשמור עליי, רק הוא יצא מכלל שליטה. קצת כמו דלקת או אלרגיה, הגזים, הגזים לגמרי, אין לו ריאליטי צ'ק. אבל המהות שלו היא מהות טובה.
מתן: היום ממש לפני שבאתי לפגוש אותך, הרציתי באיזו חברת הייטק ואחרי ההרצאה בא אליי איזה בחור ואומר לי "שמע, התחברתי לדברים שדיברת עליהם." דיברתי גם על כאב ועל הערכה עצמית ועל איך לכוון את החיים שלך למקום שהם יותר נוחים לך, והוא אמר, בעיקרון מה שהוא בא ואמר לי זה "אני כל יום מסיים את העבודה ואני עושה שאכטה ואני לא יכול להפסיק, אני לא יכול בלי זה." וככה לא כל כך הבנתי לאן הוא הולך עם זה. שאלתי אותו מה לא עובד לו בחיים או מה כואב לו או מה לא פתור? אז הוא אמר "לא יודע, תשמע, אני לא אוהב את המצב הזה, אבל הכל כאילו בסדר". זה גרם לי לחשוב, אני מאמין וגם ראיתי לו בעיניים שלא הכל בסדר ואתה תוהה לפעמים האם בן אדם בכלל מבין שהאורח חיים שלו מתחמק מלחוות כאב או את הדברים שנמצאים. כנראה שכולנו, אף אחד לא גדל בחיים בצורה מושלמת. כאילו אי אפשר לא לעבור כאב אם זה בתקופה של החינוך, בבתי ספר, בבית, לא יכול לקרות.
לילה: נכון. זה גם לא צריך לקרות. כי אם אנחנו נשנה את נקודת המבט על הכאב, כן, כאב נפשי, אנחנו נבין שיש שם משהו בשבילנו. שאנחנו עוברים דרך אירועי חיים. זה מגדל אותנו. אנחנו לוקחים משם את האנרגיה המיטיבה שכלואה לה שם ומתחפשת לאיזו מפלצת. אז אפרופו, משהו בנו עמוק יודע שוואלה, זה ממש לא סבבה, ממש לא בסדר. אבל כאילו הכל בסדר, אז אנחנו עובדים כזה מהמיינד. מה הבעיה שלי? למה אני מתלונן? יש לי את הכל, יש לי את זה ויש לי את זה. יש לי דירה, יש לי בת זוג, יש לי עבודה שמשלמים לי עליה מלא כסף. משעמם לי, אז מה? אז מה? עכשיו, זה מקום של חינוך קלוקל. זה המקום שלא מסכים להקשיב לקולות הפנימיים, העדינים שאומרים די, תיקח אותי מפה כבר! הנשמה שלנו מתקוממת שם. אנחנו שייכים למקום אחר. אבל אנחנו לא נותנים לעצמנו להרגיש את זה. לא, מה פתאום, אנחנו חיים כאילו ברמה הזאת של מיינד.
מתן: טוב תראי בתור ילדים, אמא אומרת לילד שלה "אל תבכה".
לילה: בדיוק.
מתן: "אל תתלונן".
לילה: בדיוק. אל זה ואל זה. בדיוק אמרתי שזה חינוך קלוקל. אנחנו ממש מאלפים אותנו לא להקשיב פנימה, לא להקשיב פנימה לקולות העדינים האלה. אנחנו מדברים על הבחור הזה שאני לא מכירה, אבל זה מאוד, מאוד שכיח. אני לא שמח כאן, אני הייתי רוצה לעשות משהו אחר, אני הייתי רוצה שהיצירתיות שלי תפרח, הייתי רוצה יותר זמן חופשי, הייתי רוצה יותר אוטונומיה. כל מיני דברים שאנחנו בדרך כלל לא נרצה להקשיב להם כי זה מאיים מדי. ואז יש לזה ביטויים קשים וחבל.
מתן: האמת שהוא בא ואמר לי, זה התחיל, נזכרתי שהוא בא ואמר "אני נורא מתחבר למה שאתה אומר, אבל נראה שאתה אצלך זה בהלימה המיינד סט שלך ביחד עם העבודה שלך, יש לך פודקאסט" והוא בהייטק. אני לא חושב שזה בהכרח קשור למקצוע שלך.
לילה: ממש לא.
מתן: אני חושב שגם אצלי יש דברים שלגמרי אפשר לדייק בחיים האלה.
לילה: כן. וגם תראה, הרבה פעמים כשאנחנו הולכים לטיפול פסיכולוגי, זה אתוס שלם של פסיכולוגיה מערבית. יושבים עם מישהו, מדברים איתו על העבר שלנו ומנסים לחפור ולחקור וכל מיני דברים שקרו לנו ולא קרו לנו. יש בזה משהו שמתעלם לחלוטין מהסביבה שלנו. זה כמו להסתכל על הפרח, רק על עלי הכותרת שלו ולשכוח לגמרי שהוא בעצם נטוע בתוך שדה קוצים או בתוך אספלט, מה קורה לסביבה שלנו? הסביבה שלנו גם כן מאוד, מאוד משפיעה עלינו. לא רק דברים שקרו לנו בעבר הרחוק שלנו, אלא איך אנחנו חיים את חיינו. האם אני מבלה יותר זמן במסך מאשר לא יודעת מה, עם דברים שאני אוהב. עם ספרים שאני אוהב, עם אנשים שאני אוהב. האם אני מספיק זמן בחוץ בטבע או לא. הדברים האלה מאוד משפיעים עלינו וכבני אדם אנחנו מאוד מושפעים. אז גם סביבת העבודה שלנו. עבודה זה לא רק עבודה, זה החיים שלנו.
מתן: כן.
לילה: איך אפשר לקחת כל רגע ורגע בחיים שלנו ולבדוק אותו דרך הפריזמה הזאתי. רגע, זה בכלל, זה מתאים עכשיו? זה נכון עכשיו? לפעמים זה המצב, כן, לא תהיה ברירה. אנחנו מוצאים את עצמנו לאיזשהו פרק זמן, מקווה שמאוד קצר, בתוך דברים שלא מתאימים לנו. לפעמים צריך לעבור דרך זה. הייתי לפני כמה ימים במוסך, כן, האוטו פתאום הברקסים, הזה, הזה. אוקיי, הגעתי למוסך, יכולתי לחשוב בדרך שאוי איזה באסה, אני צריכה ללכת למוסך, איזה בזבוז זמן וטה טה טה. הגעתי למוסך, במקרה מוסכניק שמאוד אוהבת. הוא עבר למוסך אחר אז הכרתי אנשים חדשים, כן, שהיו שם במוסך. עשיתי קניות במקומות שהייתי צריכה לקנות כל מיני דברים לחווה. בדרך כלל אני לא מגיעה לאזורי תעשייה של בית שמש וכל מיני כאלה. וואלה, נהניתי. אבל אם זה היה כל יום החיים שלי, כל יום הייתי צריכה לעשות את המסע הזה לאזור תעשייה וטה טה טה, זה לא היה נכון, זה לא היה מתאים. אבל כשזה כן קורה לנו, שם אנחנו כן יכולים לשנות את נקודת המבט. איך אני יכול לפגוש את הדבר הזה. אולי בכלל יש פה ברכה במסווה. ובדרך כלל זה ככה.
מתן: יש משהו מאוד חזק שאני שם לב אליו בשיחות עם אנשים שאני שומע אנשים אומרים "אני בתהליך עם עצמי". ואני תמיד תוהה לעצמי, כלומר אני לא תוהה לעצמי, אני יודע מה הגישה שלי כלפי זה. שיש גבול לעבודה שאתה יכול לעשות עם עצמך. אני חושב שבסופו של דבר, דווקא מה שאתה מוציא החוצה, הפעולות שאתה עושה, איזשהו שינוי בדפוסי התנהגות שעובדים יותר מאשר להגיד אני עכשיו עובד עם הרגש או עם מטפל. לפעמים דווקא מגיע באיזושהי הנעה לפעולה.
לילה: נכון מאוד. יש מלכודת דבש במקום הזה של אני עובד עם עצמי. זה אני ואני ואני ואני. התרבות שלנו מקדשת את זה. אבל אנחנו קצת כמו האוגר על הגלגל שלו. המסכן הזה, הוא רץ, רץ, רץ ובטוח שהוא רץ לאן שהוא. כנראה ממש בטוח שהוא רץ לאן שהוא, אחרת הוא לא היה עושה את זה. אבל זה די אותו דבר. אנחנו בטוחים שאנחנו רק עוד קצת נעבוד על עצמנו, רק עוד קצת נעשה את זה, את הסדנא הזאת, את הכדור הזה, את המדיטציה הזאתי, אני אשנה את עצמי עוד קצת, עוד קצת, אתקן עד שיהיה לי טוב.
מתן: הבחור הזה אמר לי שהוא עושה הרבה סדנאות.
לילה: בבקשה.
מתן: אני חושב שיש מלא מקום להתפתחות.
לילה: בטח. זה מה שאני עושה. ועדיין, מאיזה מקום זה מגיע? איזה מקום? הכוונה מאוד, מאוד חשובה כאן. אם אנחנו כל הזמן בתחושה של רק אני זה שיתקן את עצמי, אנחנו לא נצא, לא נתקדם משם, לא נתקדם משם. נקודת המבט צריכה להשתנות. מה קורה לנו כשאנחנו רגע יוצאים מתוך האני הקטן המקובע? הנפרד? כמו שדיברתי על זה קודם, הרבה פעמים מוביל לתחושות בדידות וניכור, אל תוך מבט אל מישהו אחר. איך אני יכול לעזור? איך אני יכול לצאת מעצמי כדי לעשות משהו בשביל מישהו? אפילו בדבר הכי פשוט, נתינה מביאה שמחה, כולנו יודעים. שוכחים את זה, אבל מהי תחושת הייעוד שלי? תחושת השליחות שלי אפילו? זה לא רק כל הזמן לתקן את עצמי, לסדר את עצמי, לנהל את עצמי, לארגן את כל הסיפור הזה. אלא יש משהו הרבה יותר גדול בנו שמת כבר להתגלות, שרק כבר ניתן לו. והרבה פעמים זה קשור ליציאה שלנו אל העולם. פשוט לעשות את זה.
מתן: אני אוהב את היציאה לעולם. למה את מתכוונת בזה?
לילה: לצאת מד' אמותינו, בין אם זה בפיזי ובדרך כלל במנטלי. אני ואני והמחשבות והסיפורים שאנחנו מחזיקים בהם מאוד חזק על עצמנו ועל ההיסטוריה שלנו ועל העולם. ולצאת ולפגוש את העולם דרך עיניים אחרות מתוך כוונה של נתינה. לצאת את עצמנו לעולם, ממש כמנחה. איך אני יכול לעזור, איך אני יכול לשרת אפילו. איזה משהו שעובד מדהים כשאנשים מוצאים את עצמם תקופות ארוכות בדיכאון. או בחרדה. משהו בסיפור מאוד נלכד להם שם.
מתן: יוצא ממני החוצה.
לילה: אז כשאנחנו עושים את הפעולה הזאת, אפילו יכול להיות משהו קטן. לך תעזור למישהו שמבקש משהו קטן ממך. תעשה משהו, אתה מתחיל להניע תנועה, מתחיל להניע תנועה. ואז כשהתנועה הזאתי מתחילה לזוז, גם מבנים גדולים. זה ממש יכול להיות יבשות שלמות, נדידת יבשות בתוכנו, תזוזות טקטוניות כאלה בתוכנו, ממש ממש גדולות מתנועה שהתחילה מאוד קטן כי נתקענו איפשהו. התחלתי להגיד קודם, אני לא מקדמת של נייקי בשום אופן וצורה, אבל הסיסמא שלהם JUST SO IT פה היא ממש מתאימה. JUST DO IT.
מתן: כמו כל דבר, להיות בעשייה.
לילה: לחשוב ככה, ככה, ככה. לפעמים דרך העשייה זה מתחיל להזיז אותנו ממקומות שבכלל לא שמנו לב שהתקבענו בהם. שאחזנו מאוד, מאוד חזק ברעיון, בעמדה שכל הזמן מייצרת אותו רגש שלילי בתוכנו. אז יש ממש ארגז כלי נגינה גדול של איך עובדים עם הרגשות הקשים. הרבה דברים לעשות. אבל דבר ראשון, התנאי ההכרחי זה באמת הפגישה הזאתי. קודם כל לפגוש. לשנות את נקודת המבט, להתעניין, להתרגש אפילו, עד כדי כך מהרגש הזה, זה די פלא שאנחנו מסוגלים להרגיש. אתה יודע, זה בכלל לא מובן מאליו.
מתן: כשכתבתי את הספר הראשון שלי, אז למדתי משהו. כלומר, אני לא בחור שהיה מצופה ממנו לכתוב ספר. וכשהתחלתי לכתוב ספר.
לילה: זה גם סיפור.
מתן: לא הייתי מוכן, לא היה לי רמת ידע מוכנה לפגוש ספר, ואז קראתי, יש משפט שאומר שהדרך הכי טובה ללמוד משהו היא ללמד אחרים. כלומר, כשהייתי צריך ללמוד ספר, לא הייתה לי ברירה אלא לשפר את סט הכלים ואת הידע שלי ואת היכולות שלי וזה גם עכשיו ככה במקום שעכשיו אני אגיד, ממקום של החוויה האישית שלי. מקום שעכשיו אני עושה הרצאות או כנסים או סדנאות או כותב עוד דברים. אז הרצון לעשות עבור אחרים מצריך ממני לשפר את הרמה של העשייה שלי.
לילה: ממש, ממש ככה. והרבה פעמים זה לא יתבהר לנו מיד. הרבה פעמים זה יהיה רק בדיעבד, נראה וואו, התקופה ההיא שחשבתי על עצמי דברים איומים ולא עשיתי כלום ונתקעתי בבית עד גיל 30 וחשבתי שממני כלום כבר לא יצא. בעצם באותה תקופה הייתה אינקובציה למשהו שאחר כך התברר שהיה כל כך קשור וכל כך מחובר. התואר הראשון שלמדתי ולא בדיוק הייתי סגורה למה אני לומדת את זה. כל כך קשור למה שאני עושה היום. אז הרבה פעמים לא נוכל לדעת ברגע האמת מה הדבר משרת או מה הרגש משרת. אבל אני מזמינה אותנו להיות אמיצים. באמת, האומץ זה לא לא להרגיש פחד, האומץ זה להרגיש את הפחד, לתת לו יד, הרגשות הקשים שלנו מספרים לנו שמשהו מאוד חשוב לנו כרגע. אם עולה לנו כעס על משהו, על מישהו, זה אומר שמשהו מאוד חשוב ננגע ולא קיבל מענה. אז בואו נסתכל במקום על "זה לא בסדר שכעסתי, למה אני כועס? הייתי מעדיף לא וזה לא מתאים לדימוי העצמי וצריך להסתיר" וכו' וכו', וואו יש פה איזה מסר מהעומק שלי שאומר אני כאן, אל תשכחי אותי, יש כאן משהו שחשוב לי, בואו נראה את הדבר הזה שחשוב לי.
מתן: אפרופו להסתיר, דווקא להסתיר רגש שואב ממך הרבה יותר אנרגיה מאשר להראות אותו, להראות אותו החוצה. לילה קמחי, תודה רבה על הזמן שלך.
לילה: באהבה.
מתן: היה לי מאוד נעים. זהו להיום חברים, מקווה שנהניתם מהשיחה שלי עם לילה. אני יודע שאני לקחתי כמה דברים מאוד נהדרים לתוך החיים שלי. כרגיל אגיד שאם מצאתם ערך בפרק הזה, אנא מכם תחלקו אותו עם היקרים לכם ו… נתראה בשבוע הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments