השבוע ישבנו שוב ד״ר נאדר בוטו ואני לשיחה רוחנית על החיים שלנו
דיברנו על המצב והמלחמה ואיך כל אירוע הוא הזדמנות ללמידה עמוקה אם נסכים להסתכל על זה ככה. מה יקרה אם במקום לשאול את עצמי - למה זה קרה לי, אשאל - מה זה בא ללמד אותי?
דיברנו על איך משחררים רגש סביב קושי או משבר ולמה זה חשוב כל כך במיוחד כדי לשמור על הבריאות שלנו.
על קבלה רדיקלית כדרך חיים ואיך דווקא בהתמסרות ובקבלה של כל מצב כמו שהוא שם נמצא את השחרור וההתפתחות
שוחחנו גם על מדינות, עמים, היפנוזה של המונים, פוליטיקה ומלחמות ואיך כל זה קשור לשיעור האישי של כל אחת מאיתנו בעולם הזה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 31/12/2023.
אהלן מאזינות ומאזינים ברוכים הבאים לפרק מספר 127 של תחושת בטן
[מוזיקת פתיחה]
שבוע טוב אהובות ואהובים, ברוך הבא לעוד פרק של הפודקאסט, אני מתן חכימי, חוקר עצמאי, כותב ומחבר הספר חוקי בטן.
בחצי העשור האחרון אני חוקר ומנגיש את הקשר בין הבחירות, האמונות וההרגלים שלנו לבריאות שלנו. מעבר לפודקאסט אני מנגיש עוד ידע בנושא של ריפוי עצמי דרך הקורסים הדיגיטליים שמתעסקים בריפוי והתפתחות אישית, הניוזלטר השבועי, כתבות תוכן וגם הרצאות וסדנאות, הכל באתר matanhakimi.com.
השבוע אני מארח את ד"ר נאדר בוטו. נאדר הוא קרדיולוג מצנתר בכיר במרכז רבין, מפתח שיטת הרפואה האינטגרטיבית המאחדת. כרגיל, אגיד שאם מצאתם ערך בפרק הזה, אנא מכם, שתפו אותו. שתהיה האזנה נעימה.
אהלן ד"ר נאדר בוטו.
ד"ר בוטו: אהלן מתן, מה שלומך?
מתן: מצוין, איך אתה?
ד"ר בוטו: תודה לאל.
מתן: הכי אהבתי את זה ש… אתה יודע, אנחנו עושים פרק, אני עושה פרק כרגע עם רופא, אבל האנרגיה שבאתי איתה היא לא לדבר בהכרח על רפואה "פר סה", ואם זאת רפואה יש לה הרבה גישות ותמיד יש מקום לריפוי, לא חייב להיות דרך ניתוח או דרך זיהוי של בדיקות וכדומה. ואני כזה מרגיש שהתקופה הזאת דורשת ריפוי יותר מהכל, יותר מתמיד. וחשבתי על זה כשהתכוננתי לפגישה איתך, שמאז שאני ואתה מקליטים ביחד, העבירו עלינו לא מעט ביקורת. כלומר היו גם כמה כתבות, ואני מניח שזו לא פעם ראשונה שאתה פוגש את את זה, וגם מאז שאני התחלתי לדבר אני פוגש את את הדברים האלו. ואז כשאני מתכונן לשיחה איתך אני מבין שבעצם יש כמו איזושהי התרגשות או חשש, כי בעצם כמעט ולא נשאר היום מקום להביע דעה שהיא שונה מהדעה של הכלל.
ד"ר בוטו: כן.
מתן: וככל שאנחנו מתמסרים לדבר הזה, אנשים פחות ופחות מבטאים את עצמם, יותר… ואז בגלל שיש כבר איזשהו עניין חברתי פה, אז כמעט אף אחד לא מדבר את הדעה שלו, ואז כשמישהו מדבר משהו אחר, גם אם זה משהו טוב, זה כאילו מרעיד את המערכת. רציתי לשמוע מה דעתך על המצב הזה לפני הכל, זה שאנחנו לא מרגישים בנוח לדבר או שאי אפשר להביע דעה שונה בימינו.
ד"ר בוטו: תראה, זה מאז ומתמיד זה היה, במיוחד במצבים קשים, מצבים של מצוקה, מצוקה חברתית, מלחמות, פנדמיות. הדבר הזה גורם לאנשים להיות במצב של התגוננות, מצב של הישרדות, וכל דבר קטן הוא נתפס כמאיים. לכן התגובה היא טבעית כזאת.
אני מבין אותה, אבל בכל זאת, אני חושב שאפשר לדבר בצורה חכמה. זאת אומרת, לא צריכים ללכת נגד הזרם, לדבר את השפה, את השפה של אנשים, ולהביא את הדברים המהותיים, שהם מדברים לכולם. להגיד שכל אחד מאיתנו יש בו את הנשמה החייתית שהיא אגואיסטית, והיא מבוססת על עיקרון של הישרדות, והיא מחפשת את תענוגות, והיא בורחת מכל דבר שהוא מאיים.
מתן: אוקיי.
ד"ר בוטו: והדבר הזה טבעי קיים בכל אחד מאיתנו, אבל זה שונה מאחד לאחד מבחינת רמת הרוחניות. זאת אומרת, ככל שהרמה הרוחנית של הבן אדם גבוהה יותר, המשקל היחסי של הנשמה החייתית הולך ופוחת. והבן אדם הוא יותר מדבר מתוך העיקרון של אהבה, חמלה ושירות לאחר. לכן, ברור שהמסה, כולם הולכים בכיוון מסוים. אם אתה הולך בכיוון נגדי, אז אתה תמצא הרבה חיכוך. ואפילו אתה… יש סכנה, מסתכן שאולי ידרסו אותך אפילו.
לכן צריכים לפעול בצורה כזאת, שאם אתה רוצה להביא את המסר שלך, תביא את המסר בזמן שאתה זורם איתם. זאת אומרת, אנחנו רוצים לגלות את המהות האמיתית, ולהזכיר לאנשים שבאנו לחיים כדי לעשות השתלמות, ולהזכיר להם שהקשיים שאנחנו עוברים, הם חלק בתהליך ההשתלמות.
מתן: אני מאוד איתך, אני חושב שהמפגש הראשוני איתך, אולי ייחסתי למציאות של דרך יותר רוחנית. אני, את התקופה האחרונה חווה, לדעתי, שונה מכל מי שאני מכיר. ו… כי אני הולך באיזשהו, אל"ף, גישה שאני אומר, אני לא יודע למה אני פה, אני לא יודע בדיוק מאיפה באתי ולאן אני הולך, אני לא יודע, האם מוות זה דבר רע או דבר טוב. כלומר, אני לא יודע לאן מישהו הולך אחרי המוות, בשביל להגיד, אוי זה דבר נורא, יכול להיות שהוא במקום יותר טוב, למה שאני בכלל אקח את זה נורא קשה?
אבל, אז אני מתחבר למה שאמרת, מצד שני, כשכולם עוקבים אחרי אותם מסרים, נגיד בטלוויזיה, או במערכת החינוך, לא משנה, ולומדים משהו אחד, אז מתי נתפתח? מתי נסתכל על משהו בצורה אחרת?
אז איך אתה מנגיש פתאום גישה אחרת, אם דווקא בזמנים כאלה, פתאום אי אפשר להתבטא?
ד"ר בוטו: דבר ראשון צריכים להיות ערים לתופעה עצמה, שקוראים לה היפנוזה של המונים. והיפנוזה של המונים, זה דבר שהוא מתקיים והתקיים כל הזמן. ואתה רואה, עם שלם, כמו שקרה בגרמניה, היו מהופנטים מהיטלר, ואף אחד לא אמר אולי זה דבר שהוא טעות, שזה דבר שיש בו רוע. ובשבילהם זה היה כל כך טבעי, כל כך נכון. אפילו האנשים שהם ברמה גבוהה, הם נסחפו לזה. ועשו מעשים שהם זוועתיים, והם מתעוררים רק הרבה זמן אחר כך.
והתופעה הזאת היא קיימת, קוראים לזה היפנוזה של המונים, שהגורם הראשון כדי להתקיים, זה כשיש אירוע חזק, עוצמתי, מאיים, שגורם לבן אדם להרגיש שהוא חסר אונים ואין לו שליטה.
זה הגורם הראשון. הגורם… זאת אומרת, יש גורם מאיים ויש גם תחושה של חוסר שליטה.
ואז בא הדבר השלישי, שהוא המושיע. 'אני בא להציל אותך.' דוגמה, בפנדמיה היה המושיע זה החיסון. 'אני באתי כאן, הנה יש לנו חיסון,' זה בא כדי להציל את האנושות.
מתן: כי בלי החיסון אתם לא…
ד"ר בוטו: בלי החיסון זה, תסתכלו איך מתים מתים ברחובות, על שמאל ועל ימין.
ואז כדי להפנט מה עושים? יש לנו את ה-repetition, את החזרתיות הזאת שבכלי התקשורת, יום ולילה שומעים אותה מנטרה, שומעים אותם מילים, אפילו אותם משפטים. ראית בקורונה ששמו את כל אמצעי התקשורת וטלוויזיה של הקריינים, ועשו ביניהם סינכרון.
מתן: אומרים אותו דבר.
ד"ר בוטו: אומרים אותו דבר. גם ששמו ראשי מדינות, ושמו ביניהם סינכרון, אמרו אותם מילים. ואתה אומר, איך זה יכול להיות? האם היה מישהו מלמעלה שהכתיב להם מה להגיד, או שזה במקרה אמרו דברים שהם דומים? וברור שזה לא יכול להיות שזה מקרי ואקראי שכולם אומרים אותם מילים. זאת אומרת, יש יד מכוונת מאחורי הדברים, שהיא מעוניינת בחולשה של העם כדי לשלוט בו.
וכל עוד שהשליט הוא אגואיסט, והוא מסתכל על הצרכים שלו האישיים, הוא מסוגל לעשות את הדברים גם על חשבון המדינה, על חשבון האזרחים, כדי להשיג את המטרות שלו. אבל אנחנו כעם צריכים להתעורר, ולהפעיל את ה-common sense. אני אומר, בוא נראה… המצב הנוכחי שאנחנו נמצאים בו עכשיו, האם הוא מקדם אותנו? האם הוא נותן רווחה לאנושות? האם הוא נותן ביטחון? הרי כל הטענה היא ביטחון, נכון?
[מתן מהמהם בהסכמה.]
ד"ר בוטו: האם זה… הקו שנוקטים בו עכשיו, האם הוא נותן לנו ביטחון? או ההיפך?
מתן: אז פה זה נהיה מורכב. למה אני אומר את זה? כי עכשיו יגידו אנשים, 'אנחנו רוצים ביטחון. זה הצד השני בא, עושה דברים נוראים, אנחנו הקורבנות, אין לנו ברירה, הם לא אחים שלנו, הם לא מבינים אותנו, הם שונים מאיתנו, כאילו, אנחנו הטובים, הם הרעים,' ואז נורא קשה להתקדם מזה. וזו התודעה שאין בה מקום לרוחניות או הבנה או חמלה, ואני לא אומר חמלה כי אני אומר, 'אוקיי, אני רוצה שאנשים יהיו חומלים כלפי האירועים שהיו,' אלא להבין שזה לא מקדם אותנו כל כך.
ד"ר בוטו: נכון, אבל מה אנחנו עושים? אני אומר, בוא נסתכל אחורה בהיסטוריה האנושית. היינו שם, היינו במצבים דומים, אז בוא נראה מה נעשה אחרי הדבר הזה. ומה שנעשה, תמיד מגיעים לשולחן, יושבים ומדברים, אבל אחרי הרבה הרוגים והרבה סבל.
מתן: נכון.
ד"ר בוטו: זאת אומרת, רק טיפשים יכולים לחזור על אותם טעויות ולא ללמוד מהעבר. אם הבנתי איך זה עובד, אז בואו נקצר את הדרך. הרי זה מה שאנחנו עושים ברפואה. אני רואה ברפואה דברים מסוימים לא עובדים, אז צריכים לשנות את הכיוון.
ואז אני אומר, בואו נחזור אחורה להיסטוריה. וניקח מקרים דומים, אירועים דומים, ונראה איך נפתרו, איך פתרו אותם. ומה שברור, שאחרי כל מלחמה, וכמה שתהיה קשה, אחרי כל מצב שהוא ממש זוועתי, מגיעים ויושבים ומגיעים לשלום. אז אני אומר, אז בואו נסתכל מה נעשה. למה אנחנו צריכים לחכות עד שיהיו הרבה הרוגים, והרבה סבל, כדי לפתור? בואו נהיה חכמים.
בן אדם לומד מהניסיון שלו, ואז לא חוזר על אותן טעויות. מה שאנחנו עושים ברפואה, אני רואה דבר מסוים שלא עובד, אני לא אמשך באותו כיוון. דוגמה, אני רואה הרבה גידולים סרטנים, שהם לא מגיבים לכימותרפיה. ובזה שמאריכים את החיים בשלושה חודשים, זאת לא הצלחה. ובאונקולוגיה חושבים שזאת הצלחה, אבל זו לא הצלחה בכלל. למה אני מוריד גם איכות החיים של הבן אדם, וגם לא מרפא אותו בכלל.
אותו דבר כאן, המלחמה היא מחלה, ומאחורי כל מחלה יש משבר לא פתור, ומאחורי כל מלחמה יש משבר לא פתור. אנחנו צריכים לחזור למקור, לזהות את המשבר, לעבד את המשבר, לשחרר את המשבר, ולהשלים תהליך של למידה.
מתן: אני מסכים איתך מאוד, אני חושב על זה שגדלים פה דורות של אנשים, שעוברים בסופו של דבר, הסמכה או חינוך… חינוך, דרך הממשלה. אותה ממשלה שעברה חינוך על ידי אותה מערכת חינוך, אנחנו בתוך איזושהי שרשרת. אנשים לא גדלים לתודעה רוחנית. אני שם לב שאנשים לוקחים נורא קשה את התקופה הזאת, כי הם לא אומרים לעצמם, 'יש פה אולי איזשהו שיעור שנתפתח ממנו.'
ד"ר בוטו: דבר ראשון, כל מה שקורה לנו בחיים הוא רוחני. זאת אומרת, גם סבל הוא רוחני. הרי אם אנחנו חוזרים טיפה אחורה, ושואלים את השאלה בשביל מה באנו לחיים? אז אתה מגלה שאנחנו בחרנו את המצב הקשה הזה, שהוא מהווה מעין אוניברסיטה דרכה אנחנו עושים את ההתקדמות וההתפתחות הרוחנית.
רוחני זה לא לדבר רוחניות. רוחני זה ללמוד מהניסיון. ככל שאני לומד יותר ויש לי יותר ניסיון, יש לי יכולת נתינה יותר גבוהה. וככל שאני נותן יותר אני מתקדם מבחינה רוחנית. גם אם אני אומר, 'אני לא מאמין ברוחניות, אני לא מאמין באלוהים'. אתה יודע שהמדענים הכי פחות מאמינים באלוהים, הם הכי קרובים לאלוהים.
מתן: איך זה?
ד"ר בוטו: משום שהם מדברים את השפה של אלוהים.
מתן: מה זה אומר?
ד"ר בוטו: אלוהים מדבר שלוש שפות.
מתן: אוקי.
ד"ר בוטו: מדבר שפת המתמטיקה, שפת הדיוק, מדבר שפת היופי, ומדבר שפת השפה, Language.
עכשיו, אנשים שיש להם את היכולת להביע את עצמם בצורה… למשל מדען, מה הוא עושה? הוא חוקר את הטבע ומגיע לסודות הטבע, וככל שמגיע יותר לעומק לסודות הטבע, הוא יותר קרוב למיינד של אלוהים, לשכל של אלוהים.
ואלוהים הוא חושב דרך החוקים שלו. וככל שאני מבין טוב יותר את החוקים והולך לפיהם, אני מיישם את רצונו של האל. זאת אומרת, אנחנו חושבים כל הזמן שרוחניות זה דבר נפרד מהחיים. 'אני צריך להיות רוחני, אני צריך לעשות מדיטציה ויוגה, וללכת לבית כנסת ולהתפלל ו…' וזה לא.
רוחני, כל מה שאנחנו עושים יום יום, כולל לגנוב זה רוחני, כולל לרצוח זה רוחני. למה? הרי הנשמה האנושית באה כדי ללמוד, להתקדם ולהתפתח. והיא צריכה את האמצעים דרכם היא תלמד ותתפתח. יש כאלה שלוקחים את הדרך החכמה שאומרת, עם מעט מאמץ אני מתקדם המון, ויש כאלה שסוטים מהדרך וסובלים, ודרך הסבל הם לומדים ועושים שינויים.
[מתן מהמהם בהסכמה.]
ד"ר בוטו: וככל שהרמה הרוחנית נמוכה יותר, רמת הסבל גבוהה יותר. זאת אומרת, אנשים שבאמת מאמינים באלוהים, אין להם סבל. אם הוא מאמין 70% באלוהים, אז הוא סובל 30%. ואם הוא מאמין 100% באלוהים, אפס סבל. זה המדד שלך לאמונה באלוהים. כמה אתה סובל. כמה אתה אומר, 'אלוהים אני בידיים שלך, תעשה בי כרצונך.'
מתן: זה הגישה שלך?
ד"ר בוטו: כן.
מתן: אוקיי.
ד"ר בוטו: זאת אומרת, אני מתייחס לאלוהים… החוקים שמנהלים ומווסתים את כל היקום הזה. זה אלוהים. אלוהים לא זה שברא את החוק. אלוהים הוא החוק עצמו. הבנו את החוק כמו שהבנו את הנהר באיזה כיוון הוא זורם. אם הבנתי שהוא זורם בכיוון הזה, ואני שוחה באותו כיוון של הזרם, אני לא צריך להתאמץ יותר מדי. ואני נהנה מהפנורמה הימינה ושמאלה, אני צריך רק לשמור שאני לא סוטה מהזרם.
אם אני שוחה בניגוד לזרם, אני רואה את כל הלכלוך של הנהר נגדי. ומתחיל לבכות ולהגיד, 'אלוהים למה? למה? כולם נגדי.' ואז אלוהים בא לעזרתך ונותן לך מכה בראש על ידי גזע שהוא שולח לך בנהר. ואתה אומר, 'לא! אני צודק, אני אראה לו!' אז הוא שולח לך גזע עוד יותר גדול. ואז אתה שם לב שהאירועים נעשים יותר קשים, כל פעם יותר קשים, וזה מעיד שלא הבנו, לא למדנו. וחוזרים על אותם טעויות, ואז אלוהים מוכרח להראות לך את הבעיה היותר גדולה שתראה אותה. משום שקודם לא הבנת, אז הוא מגדיל כל פעם את רמת הקושי. כדי שאתה תתעורר ותגלה, 'הבנתי!'
אני לא צריך לחכות לגזע גדול שייתן לי מכה בראש שאני אאבד את ההכרה. ואז כשאני מתעורר, אני מגלה שאני הולך בכיוון הזרם. למה? לא התנגדתי יותר. לא היה לי כוח להתנגד.
מתן: יש משהו מאוד מבלבל בזה, כי מצד אחד אם אני לא מסתכל על החיים בצורה רוחנית, אם אני לא מסתכל על כל דבר כאילו הוא בא לפתח אותי, אז אני אכנס מאוד עמוק לתוך הקורבנות והדרמה. שזה כאילו מצד אחד חלק שאנחנו ממש רואים. מצד שני אנשים עוברים אירועים קשים, כלומר… אם אתה מאמין 100% באלוהים אז אתה לא עברת שום אתגר בתקופה האחרונה רגשי נגיד לצורך העניין?
ד"ר בוטו: אתגרים תמיד יש. ברגע שאתה מקבל את האתגר, יש לך סיכוי לעשות שינוי.
מתן: אוקיי, מה זה אומר מקבל את האתגר? מקבל את המציאות?
ד"ר בוטו: מקבל את המציאות כפי שהיא. אם אתה דוחה אותה, אתה לא מקבל אותה, אז זה הופך להיות משבר. זאת אומרת, לא כל אירוע הופך להיות משבר. לא חשוב כמה הוא קשה. הוא הופך להיות משבר אך ורק כשאנחנו דוחים אותו, לא מקבלים אותו, לא הבנו שזה בא לעזור לנו לעשות שינוי. אז מה קורה לבן אדם? מתחיל לסבול. ואז הסבל הולך ועולה, עד שמגיע לסף מסוים, פתאום הבן אדם הודות לסבל הרב, עושה את השינוי.
הנה, בן אדם אומר, 'אין לי זמן עכשיו לבריאות, אין לי זמן עכשיו, תעזוב שטויות, מתח, לחץ, סטרס, זה שטויות. אני איש עסקים ואני צריך לרוץ ולעשות עסקים, ולהרוויח כסף ולהתקדם.' ואז יום אחד מוצא את עצמו בטיפול נמרץ לב, עם התקף לב, והוא מסתכל בתקרה של הטיפול נמרץ, ויש לו כל הזמן שבעולם. אז הוא לא אומר, 'אין לי זמן.' הגוף הכריח אותו לעצור.
או שמקבל שבץ, או התקף לב, או גידול סרטני, ואז מתחיל לרוץ, במקום לרוץ, כדי לעשות עסקים, עכשיו פתאום יגלה שיש משהו אחר שקוראים לו בריאות, וצריך לשמור על רמת הבריאות כדי לחזור לעשות עסקים. הרי בלי בריאות הוא לא יכול לעשות כלום. לא רק את זה, זה בא גם לאיים על הקיום שלו. ברגע שיש איום קיומי, הוא מתחיל לפעול ולהגיב.
זאת אומרת, הסבל עצמו הוא משרת את האנושות, כדי להגיד שאתה מחוץ לקו הייעוד שלך. יש סטייה מהייעוד. בן אדם סובל כדי לעשות שינוי. אף אחד לא רוצה להמשיך לסבול, מסכים איתי?
מתן: כן.
ד"ר בוטו: אז ברגע שאני סובל, אני מתחיל לחפש אמצעים כדי לעשות את השינוי. כשאני מאושר, מכיוון ואני הולך בכיוון הנכון, אני לא אעשה שינוי, הרי טוב לי. למה שאני אעשה שינוי? אני אעשה שינוי דווקא כשאני סובל. ויוצא שהסבל הוא יותר חשוב מהאושר.
מתן: אני איתך. אני אומר הרבה שכל הדברים שיצרו אצלי סבל בחיים, או כל מה ש… אם פוטרתי מהעבודה או אם חליתי, הפכו להיות דברים טובים מאוד.
אבל בוא ניקח עכשיו, בגלל שאנחנו עוברים תקופה שהיא מאוד מאתגרת עבור אנשים, לצורך העניין, יושב עכשיו מישהו מאזין לנו. וחברה טובה שלו או חבר טוב שלו נהרג במלחמה. אבל הוא נורא סובל, כי מבחינתו החבר שלו נהרג עכשיו, שלא כצורך במלחמה, כי מישהו רע הרג אותו. איך הוא אמור לראות את זה כאיזשהו הזדמנות להתפתחות שלו? כלומר, איך הוא מתמודד עם המוות הזה לצורך העניין?
ד"ר בוטו: אני תמיד מסתכל ונותן את הדוגמה של אמא שלי, שאיבדה את הבת הראשונה, היא הפכה להיות דיכאונית ובוכה כל הזמן. אחרי שלוש שנים, איבדה עוד בן ממחלה זיהומית.
מתן: וואו.
ד"ר בוטו: מה הצפי? שהיא תהפוך להיות דיכאונית. אבל לא. היא התעוררה ואמרה, 'אלוהים נתן, ואלוהים לקח. הבן זה לא שלי.'
עשתה שינוי, 180 מעלות, והפכה להיות אישה מאמינה באלוהים, שקודם לא עניין אותה. הפכה להיות אישה מאמינה והפכה להיות אישה מאושרת, וחסכה לעצמה לאבד עוד בן, שזה היה התור שלי, אתה מבין?
[מתן מהמהם בהסכמה.]
ואז היא, תודה לאל עד היום, אישה מאמינה ומאושרת. בת שמונים ושש, עד מאה ועשרים. היא פעילה, היא יודעת את הקוראן בעל פה, היא מלמדת, היא לומדת כל הזמן.
זאת אומרת, הייתה יכולה להפוך לקורבן.
'למה אלוהים? למה עשית לי את זה? שני ילדים יקרים שלי…'
תגיד, יש משהו יותר יקר מאשר לאבד בן? זה היה הדבר הכי קשה.
מתן: כן, אני לא יכול לדמיין.
ד"ר בוטו: נכון? והנה ראיתי את הדוגמה הזאת מול העיניים, זה אומר שכל דוגמה אחרת היא… מתגמדת בפני זה. בסופו של דבר, אם אנחנו מבינים את המהות של החיים, שבאנו כאן כדי לעשות השתלמות, להתקדם, להתפתח, שום דבר הוא לא שלי כולל הילדים שלי. עובדה שאני מגיע לסוף דרכי בחיים, אני לא לוקח את הילדים איתי. אז אני מבין שהם לא שלי. ראית מישהו שרוצה לקחת גם את הילדים שלו כשהולך למות?
מתן: לא, אני גם לא מרגיש ישות ששייכת להורים שלי בהכרח.
ד"ר בוטו: יפה. זאת אומרת, אם אנחנו לוקחים את הדברים הפשוטים ומיישמים אותם בפועל, הרי אלוהים נתן לנו שכל, ונתן לנו חוכמה, אז בואו נשתמש בה. למה צריכים ללכת בעדר הזה, בלי מחשבה, עם רגש ועם התלהמות, בסופו של דבר, שהיא חייתית, אין מה להגיד. היא חייתית, וזה אינסטינקט חייתי שיש בתוכנו. אבל יש בנו גם את הניצוץ האלוהי, שמבדיל אותנו מהחיות. אנחנו לא צריכים להתנהג כמו חיות. והוא מאפשר לנו לחשוב על המחשבות שלנו, לחשוב על הרגשות שלנו, להתבונן בהם, ולעשות שינוי דרכם.
מתן: אתה יודע אני… מאז שנכנסתי לעולם שאני מתעסק בו אז אני… אתה יודע, אני הרבה פעמים שואל את עצמי, איך הגעתי להיות חולה, ואיך לא ידעתי לטפל בעצמי הרבה שנים. וכלומר, זה כלים שהייתי צריך לרכוש בעצמי, כי אף אחד לא לימד אותי אותם. אז לפעמים יש לי, אתה יודע, ביקורת, לצורך העניין על מערכת החינוך.
מה למדתי 12 שנה? לא למדתי בריאות, לא למדתי מיניות, לא למדתי שפע, לא למדתי תודעה, לא למדתי שום דבר. ואז, מעבר לביקורת שיש, של איך אני אהיה אדם בריא, או עם אמצעים כלכליים, או עם ידע באיך להזין את עצמי, ההתעסקות במערכת חינוך, שהיא בעיקר מערכת חינוך ממשלתית, שמלמדת אותך פשוט לתפקד ולשרת את תפקוד המדינה, אתה לא לומד להסתכל על החיים בצורה רוחנית. כלומר, לא עולה פעם השאלה של למה באתי לפה. ואני מאז שהתחלתי להיפתח לעולם הזה, אני אומר, רגע, אוקיי, אם אני רגע נשמה, עזוב שנייה את הגוף שלי, אני נשמה שבאה לפה בשביל לעבור איזשהו משהו, נכון? אנחנו לא יודעים… אנחנו חיים על כדור שמרחף בגלקסיה, אנחנו לא יודעים יותר מדי, עד שאני לא אמות, אני לא יודע גם מה קורה אחרי זה, אבל יש איזשהו ניתוק מהחיבור למשהו גדול יותר, לרוח, לאלוהים, לנשמה, ואז כשאתה לא מחובר, אז כל דבר מאוד מרעיד לך את הקרקע.
ד"ר בוטו: קודם כל, מערכת החינוך, ומערכת הבריאות, ומערכת הפוליטית, וכל המערכות שבכל מדינה, הן ביטוי לרמה הרוחנית של המדינה. זאת אומרת אתה לא יכול לצפות שבאפריקה, אתה תגיד להם, בוא נעשה איזה סדנה של רוחניות, אוקיי? או בוא נעשה סדנה של מדיטציה, או של יוגה. באפריקה, כשקמים בבוקר, דבר ראשון צריכים להבטיח את הקיום שלהם. מה אני הולך לשתות או לאכול היום. וזה דבר שהוא לא בטוח שאני אשיג אותו.
אז במצב הזה, אתה לא יכול לדבר על למה באת לחיים, ומה המטרה של החיים, ומה משברים. הוא צריך להבטיח את הקיום שלו. אבל לאט לאט כשאנחנו גדלים, ומתפתחים מבחינה רוחנית, אני היום, כשאני מדבר על הרוחניות, אני יכול להעיר, או לגרום לאנשים מסוימים רק, להתעורר. לא כל מי ששומע אותי מקבל אותי.
מתן: ברור.
ד"ר בוטו: הוא צריך להיות ברמה מסוימת, כדי שיבין, שבאמת באנו לחיים כדי לעשות השתלמות. רוב האנשים חושבים שבאו כדי לחיות, כדי להנות, כדי להשיג דברים, כדי להיות חשובים, כדי להיות עשירים. אבל כשאני, אני שואל אותו, בסדר, עכשיו אתה השגת את הכל. מה עוד? בשביל מה עשית את כל זה? לאן אתה רוצה להגיע? הנה, השגת, יש לך כסף, ובית, וילדים, ויש לך את המכונית הכי מפוארת, ואת הבית הכי גדול, ואת הכסף בבנק. הכל יש לך. מה עכשיו?
מתן: גם את זה אתה לא יכול לקחת לקבר איתך.
ד"ר בוטו: נכון. לא רק את זה. פתאום אתה מגלה שאתה רוצה להתחיל לתרום. אחרי גיל מסוים אותם אנשים, שאחד דרס את השני, פתאום הופכים להיות לאנשים שתורמים כספים, כדי לעשות את הדבר, מעשים טובים. הולכים לבתי חולים, והולכים למוסדות, ותורמים את הכסף, כדי לעשות דברים שהם טובים.
זאת אומרת הם הבינו שכל מה שעשו מלחמה כדי להשיג מה שיש להם, בסופו של דבר, נותנים את זה. בחינם. אבל לא היו יכולים לעשות את זה בלי כל המהלך הזה שיש בו קושי, ויש בו סבל, ויש בו מאבקים, ויש לו מלחמות. וכל זה זה בא כדי שהנשמה שהתקדמה, בשלב מסוים תבין שכל זה, זה לא שווה כלום, ואז מתחילים לתרום את הכל. למה? הוא התקדם, הוא התפתח דרך הקושי.
וככה גם מדינות. המדינה היא כמו מהות. ההבדל בין מדינה ובנאדם, שמדינה היא לא מתגלגלת. אין גלגול נשמות של מדינות. המדינה היא חיה. ממש. היא מתנהגת כמו חיה, והיא חיה. זאת אומרת, חיה שהיא מתה, מתה, אין גלגול של חיות.
מתן: אתה נותן משמעות רוחנית למדינה אבל גם?
ד"ר בוטו: לא. זה כל העניין. זאת אומרת המדינה היא סך הכל של הפרטים שיש בתוך המדינה.
מתן: אז כאילו, האם המדינה בעצם פשוט מגבילה לי את התודעה ואת החופש, בגלל שהיא יצרה לי איזושהי מסגרת שאומרת, אתה חלק מהדבר הזה?
ד"ר בוטו: לא. אתה בחרת במדינה שהיא תואמת לצרכים שלך, ולא הפוך. בחרת במדינה שיש בה את המוגבלות, מוגבלויות, כדי שדרכם תעשה את השינויים. זאת אומרת, אתה לא קורבן של המדינה שלא חינכה אותך ולא נתנה לך ונתנה, אלא שזה מגרה אותך כדי להביא רעיונות חדשים, לעשות שינויים במדינה הזאת כדי שתתקדם ותתפתח. ואז אתה מתקדם ומתפתח דרך הקושי, דרך החוסר. והדבר הזה מאפשר לך למעשה לתרום את חלקך בתוך המדינה, ואם כל אחד מאיתנו תורם את חלקו, כל המדינה עושה קפיצת מדרגה מבחינה רוחנית. משום שעשויה מאנשים.
אם המדינה זה בעל חיים אז האנשים הם מטעים של הבעל החיים הזה. ואז כל אחד מאיתנו תורם את חלקו לדרגה, לרמה רוחנית הכוללת. לכן כשאתה מסתכל על המדינאים, הפוליטיקאים שעומדים בראש הפירמידה במדינה, הם מראה אמינה לסך הכל לממוצע של האנשים שיש במדינה. לכן אין לך זכות אפילו לבקר אותו. זה מה שיש.
כל מה שעליך לעשות, זה להגיד איפה זה פוגש אותי, למה זה מפריע לי, איזה רגש זה גורם לי, ואיזה שינוי אני צריך לעשות, כדי שהדבר הזה החיצוני יפסיק להפריע לי מצד אחד, ואיזה שינוי אני עושה, אחרי שאני הבנתי את זה, שיכול לתרום לשינוי הכללי של המדינה, ולתרום לה להתקדם ולהתפתח.
מתן: אוקיי, אז אני רוצה לספר לך משהו ולשאול אותך שאלה. אתמול ישבתי עם בחור, שהתכוון לעשות צעדים פוליטיים, והוא רצה להתייעץ איתי על דברים שקשורים לתוכן. הבן אדם הזה, הוא מצד אחד, בן אדם מאוד מאוד רוחני. הרבה שאלות גבוהות, הרבה התנסויות, איש חכם. מצד שני, קצין ביחידה מיוחדת, יש לו שאיפות פוליטיות, ואתה יודע, אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך שיחה, קצת תוהים.
מצד אחד, אם אתה ישות רוחנית, ואתה מבין את כל המהות של זה, אתה אומר, אוקיי, אולי זה המצב, אני צריך לקבל אותו. כלומר, אין לי מה להילחם בו. זו המציאות. באתי לעבור פה שיעור. מצד שני, אם אני מתעלם מהרוחניות, ואני אומר, רגע, אני חייב להילחם בדבר הזה, אז פתאום אני הולך ונלחם פיזית, או נכנס לפוליטיקה שהיא לא תואמת את הערכים שלי. כלומר, איך אתה יודע, כאילו, יש איזשהו רצון ללכת בדרך הרוחנית, ואז היא אומרת להתעלם, בעיניי, ויש רצון ללכת בדרך הפרקטית, שהיא מרחיקה אותך מהרוחניות באיזשהו מקום.
ד"ר בוטו: אני אומר, אלוהים נותן לנו כל הזמן הדברים שאנחנו זקוקים אליהם. ומה שאתה נפגש איתו, זה לא במקרה. אלא אתה זקוק לאתגר הזה, ששם אותך במצב של מתח, בין קוטב לקוטב, בין שני קטבים. בין קוטב הרוחניות לקוטב הגשמיות. והודות למתח שנמצא בין השני קטבים, אנחנו מתקדמים. לא בגלל זה שיש מתח אני צריך לסגת ולא לעשות, אלא להיכנס לזה, ולהתמודד עם האתגרים, ודרכם אני עושה את השינויים. אלוהים שם אותי בפני אתגרים מסוימים, זה לא במקרה. אני אומר, אלוהים נותן לכל אחד את היכולת… לפי היכולת שלו.
מתן: מה שמעניין אותי לשמוע את דעתך, אני אגיד לך… אתה בעצם ענית לי, אבל נראה לי קצת טיפה נרד לעומק של זה. אתה אומר, נולדת במדינה הזאת כדי לתרום למדינה הזאת.
ד"ר בוטו: כן.
מתן: אז מצד אחד, אוקיי, ד"ר נאדר בוטה תורם המון למדינה הזאת.
ד"ר בוטו: לא רק לתרום, אלא ללמוד דרך הקושי שאני עובר…
מתן: על עצמך כאילו?
ד"ר בוטו: על עצמי, ואחר כך לתרום, אחרי שעשיתי את השינוי.
מתן: מה שאני מתכוון בהקשר של השיחה עם הבחור הזה אתמול, אז נגיד, אני מתן חכימי, למדתי על עצמי דרך המדינה הזאת, אני רוצה לתרום. האם העשייה שלי, שאני עושה היום, היא הדרך שלי לתרום? או האם אני אומר, רגע, אם לא נשנה את הפוליטיקה, לא נתקדם פה? צריך אנשים טובים, אבל כל האנשים הטובים לא רוצים ללכת לשם. לצורך העניין, אם ד"ר נאדר בוטו היה שר הבריאות, כנראה שהיה טוב יותר למדינת ישראל, בפן של הבריאות. אבל אתה לא תעשה את זה כנראה.
ד"ר בוטו: הרי אמרתי קודם שהפוליטיקאים הם סך הכל והממוצע של האזרחים שיש. עכשיו, אתה לא יכול להאיץ את התהליך, אתה לא יכול לגרום לתלמיד בכיתה ג' ולהגיד עכשיו אתה בכיתה י'. הוא צריך לעבור את השלבים השונים עד שיגיע לשם. אני לא יכול עכשיו לשנות את הפוליטיקאים, אם העם עדיין לא השתנה. אתה מבין? זאת אומרת, השינוי מתחיל מלמטה בכיוון מעלה. מתחיל מהעם, מתחיל מהתודעה והמודעות של אנשים. אחר כך הם בוחרים את האנשים שתואמים להם. כל עוד אני בוחר באדם שהוא אגואיסט, זה מעיד שאני אגואיסט בעצמי.
מתן: נשמע שעיקר העבודה שלי בעצם זה להמשיך לקבל את המציאות כמו שהיא.
ד"ר בוטו: לקבל, אבל יש באפשרותך לעשות שינוי. במעשה. ואם אתה לא יכול לעשות את זה במעשה, אתה יכול לעשות את זה במילה. ואם אתה לא יכול לעשות את זה במילה, אתה יכול לעשות את זה במחשבה. ואם אתה לא יכול לעשות את זה במחשבה, אתה יכול לעשות את זה בלב. באמונה. אלה המילים של הנביא מוחמד. אמר, אם אתה לא יכול לעשות שינוי במעשה, תעשה שינוי במילה. ולא במחשבה. אם לא, בלב. וזו האמונה הכי חלשה. לעשות… כאילו זה הדבר הכי חלש שאתה יכול לעשות, שאתה, יש לך אמונה בלבד, ואתה לא מדבר אותה, ואתה לא מביע אותה, ואתה לא עושה אותה.
מתן: אחד הדברים שמעסיקים אותי הכי הרבה בתקופה הזאת זה שיפוטיות. כלומר אני שם לב כמה שיפוטיות זה דבר נוכח בחיים שלי, וכמה שיפוטיות זה דבר שבכלל נוכח מאוד חזק. כולם שופטים אחד את השני. אגב, יש… אתה יודע, אחד מהסלוגנים של המצב שאנחנו נמצאים בו בחודשים האחרונים זה 'אנחנו ביחד עכשיו'. אנחנו בזה ביחד. עד שמישהו אומר משהו, שלא מתאים לנרטיב, ואז כולם אומרים לו, לא, אתה בחוץ. כלומר, קשה לקבל משהו, ואנחנו מתחילים לשפוט. אז אנחנו שופטים את הממשלה, שופטים את החמאס, שופטים את הבן אדם שמתנגד, שופטים, שופטים, שופטים, והבנתי לאחרונה שכשאתה שופט בן אדם, אתה בעצם יוצר חוויה רגשית בתוכך. ואז אתה מתחיל לסבול מהשיפוטיות.
ד"ר בוטו: בעצם, למה אתה סובל? משום שאתה מונע מעצמך ללמוד. כל עוד אתה שופט את האחר, והבעיה היא בשני ולא בך, אז אתה הקורבן, אתה לא צריך לעשות שום שינוי. אבל אנחנו לחיים באנו כדי לעשות שינויים. לא באנו כדי להישאר מי שאנחנו. אם אני שופט מישהו, אז אני מונע מעצמי לעשות את השינוי. אני לא לומד. ואז אני תקוע. בגלל זה אני סובל.
מתן: אחד הגישות שהכי שינו לי את החיים, זה שהפסקתי לשאול למה זה קרה לי, והתחלתי לשאול מה זה בא ללמד אותי.
ד"ר בוטו: נכון.
מתן: אמרתי את זה למישהי השבוע, אתה היא אמרה לי, שלא תעז להגיד את הדבר הזה, בהתחשב במה שקורה עכשיו. אז אני אומר לה, אבל מתי? מתי אם לא עכשיו? מתי נתפתח, אם לא בתקופות הכי קשות, בשגרה? כאילו, זה רק הזמנים האלו שנוכל לחוות בהם איזשהו שינוי.
ד"ר בוטו: תראה, אתה אומר את הדברים שלך, אבל צריכים לזהות גם למי להגיד את הדברים. לא כל אחד מוכן לשמוע מה שאתה רוצה להגיד.
זה כמו להגיד… לפעמים באים וכאילו… באים ואומרים, תודה דוקטור, אתה זוכר? הצלת את החיים שלי. אני אומר, אני יכול להציל רק אנשים שכתוב שהם צריכים להישאר בחיים. אני לא יכול להציל אחד שכתוב שהוא צריך ללכת. עובדה, לו הייתי יכול להציל את כולם, הייתי מציל את כולם, וזה לא קרה. אני מציל אנשים מסוימים ואחרים לא. זאת אומרת, גם אם אני לא הייתי הם היו נשארים בחיים באותה מידה. למה?
מישהו במדבר, היה לו דום לב. במקרה, על ידו היה מישהו שעשה את הקורס של החייאה, והחזיק אותו עשרים דקות בעיסוי עד שבא אמבולנס ולקח אותו. והציל אותו. וזה סיפור אמיתי. זאת אומרת, הוא היה במקום שהסיכוי… שלבוא… שאמבולנס ימצא אותו בחיים, הוא אפסי. בכל זאת, הוא נשאר בחיים.
לעומת זאת, אני אספר לך עוד סיפור שקרה לי באמת. בתוך טיפול נמרץ לב אנחנו שומעים "ברום" איזה רעש גדול, ניגשים לחדר. מישהו בא לבקר את החבר שלו והוא צונח ועושה דום לב. המבקר. ואנחנו עושים לו החייאה, איפה יש מקום יותר טוב למות?
[צוחקים]
ד"ר בוטו: טיפול נמרץ לב, עם כל הציוד, עם כל הצוות, כולם מוכנים. תוך שתי דקות [מאז ש] התחלנו לעשות לו את ההחייאה, והבן אדם הזה מת.
מתן: מדהים. אתה אומר, לא משנה מה התנאים, כאילו, מה שצריך לקרות קורה.
ד"ר בוטו: נכון. ואנחנו חיים באשליה שאנחנו מצילים. זאת אשליה באמת. אם אני מציל זה שצריך להישאר, ואני לא מצליח להציל זה שצריך ללכת. והחיים מלמדים את זה, הם מלמדים אותנו את זה. זאת אומרת, מה שקורה לי בחיים, זה כתוב. והחופש האמיתי שלנו לעשות מה שנקבע לנו מראש. החופש האמיתי שלך, לא בזה שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה לעשות. אלא לעשות מה שנקבע לך מראש. ומה שנקבע לך מראש, קוראים לזה ייעוד.
אם אתה הולך לפי הייעוד שלך, אתה רואה שכל הדברים זורמים בקלות, ללא מאמץ.
מתן: זה מוזר אבל, שאתה אומר שהכל נקבע מראש, כי אז זה סוג של נותן תחושה שאני לא צריך לעשות כלום, כי כבר זה כתוב מראש.
ד"ר בוטו: תראה, אם אנחנו מסתכלים על הירח שמסתובב מסביב לכדור הארץ, הכל קבוע מראש. נכון? והירח יודע בדיוק לאן ללכת, משום שיש לו מסלול מדויק. עכשיו, כל אחד מאיתנו יש לו טבע מסוים. יש לו נטיות טבעיות מסוימות. אם הוא מזהה אותן, והולך לפי זה, אז הוא רואה שהדברים קלים. וזה התפקיד שלנו לעזור לילדים לזהות את הכיוון הטבעי שלהם, ולחזק את מה שהם טובים בו. ולהביא להם מורה פרטי לאותו חומר שהוא חזק בו. ולא להביא לו מורה פרטי לדברים שחלש בו.
מתן: יפה מאוד, אהבתי את זה מאוד.
ד"ר בוטו: למה? משום שזה הטבע שלו. זה מה שהוא אוהב, זה מה שהוא מסוגל ורוצה לעשות גם בחינם.
מתן: כן, אני כמעט נכשלתי. רוב התיכון, גם באוניברסיטה, ואז כשהתחלתי להתעניין בבריאות הצלחתי לקרוא מאמרים בלי סוף בהתלהבות רבה. כלומר, אתה צריך להיות בפוקוס, בכיוון הנכון.
בא לי אם כבר, אפרופו אני כבר יושב עם רופא. אז פעם אחרונה שראיתי אותך דיברנו קצת על סטרס. ואני חושב על זה שסטרס זה פקטור שנהיה מרכיב מאוד נפוץ במציאות שאנחנו חיים, בטח בתקופות משבר. אז גם חשבתי שאולי טיפה נדבר על ההשפעות של סטרס, כלומר, מה הם יכולים ליצור לנו בגוף, ואז אולי גם אחרי זה, לגעת באיזה מילה גם, באיך מנהלים באמת סטרס. כי כולם מדברים על סטרס. אתה יודע, לקחתי מהסיפור שלך קודם, על הבן אדם המבוגר הזה שלא רצה להפסיק לעבוד, ובסוף המצב הרפואי אילץ אותו לעצור.
מתי אני יודע לעצור? מתי אני יודע אם העבודה המלחיצה שלי היא סימן לעצור, או לנהל את הסטרס? וגם באמת, מה אתה רואה שהדבר הזה הוא הכי הרבה יוצר?
ד"ר בוטו: סטרס זה דבר חיובי. אנחנו לא יכולים לחיות בלי סטרס. יש לנו רוגע ויש לנו סטרס, והם צריכים להיות באיזון השניים כדי שנוכל לפעול. יש לנו מערכת סימפתטית של הסטרס, ומערכת פרה-סימפתטית של הרוגע. ושתיהן צריכות לעבוד. אני לא יכול לבטל את המערכת של הסטרס, הסימפתטית, משום שאם אין את המערכת הסימפתטית, לחץ דם יורד, והדופק יורד, ואין לי כוחות, והשרירים לא עובדים, זאת אומרת, אני לא מתפקד. אז קודם כל יש סטרס, והסטרס בא מתוך זה שאני לא מקבל את הציפיות שקיוויתי אליהן. אני חי בקצב מאוד מהיר, עושה הרבה דברים, ואני צריך להספיק לעשות את הדברים.
אבל יש שני סוגים של סטרס. יש סטרס חיובי, שקוראים לזה האוסטרס, ויש סטרס שלילי שקוראים לזה דיסטרס. ההאוסטרס זה הסטרס שדוחף אותך לעשות, להתקדם ולהתפתח. זה אותו סטרס שכל הזמן, לולא הנוכחות הסטרס, אתה לא עושה דברים. אני למשל, אני הרבה יותר יעיל שאני תחת סטרס של זמן. אוקיי? אני יושב, מחכה על יד הגייט, בנמל התעופה, ופתאום בא לי רעיונות, מתחיל לכתוב במחשב, ואני אומר, אוי, אני… הלוואי שיהיה עיכוב במטוס. כאילו שאני רוצה… אין זמן, משום שאם אני לא כותב את זה, זה יכול לברוח לי. ואז אני יושב, וכותב, ושומע שקוראים לי ברמקול, ואני חשבתי, וואו, יש מישהו שיש לו שם כמו שלי.
[צוחקים]
ד"ר בוטו: ואז בצורה פתאומית, אני פותח, כאילו לא פותח את העיניים, אני חוזר לעצמי, פתאום אין אף אחד מסביב. אני אומר, רגע, איפה האנשים? אז כולם עלו למטוס, וסגרו את השער, ואני יושב שם…
[צוחקים]
מתן: לפחות יש לך רעיונות טובים.
ד"ר בוטו: אתה מבין? אז זה סטרס שהוא חיובי. זה סטרס שדוחף לעשייה להתקדמות והתפתחות. מתי הוא הופך להיות סטרס שלילי? כשיש לנו משבר נפשי, או משבר טראומטי, שלא פתרנו אותו. נשאר תקוע בתוך המערכת, וממשיך לפעול גם אם אני לא מודע לזה. ומכאן באה החשיבות לפתוח דברים מהעבר שנשארו תקועים כמשברים לא פתורים, לפתוח אותם ולשחרר אותם, משום שהם ממשיכים לפעול על המערכת הביולוגית, ויכולים לגרום בהמשך להופעות מחלות גופניות.
וזה מה שגיליתי את הקשר בין המשברים הנפשיים והמחלות הגופניות. אין מחלה גופנית… היום אני אומר לך בביטחון רב, שאין מחלה גופנית בלי משבר נפשי. לא קיים.
מתן: אני מאמין בזה מאוד.
ד"ר בוטו: והדבר הזה עוד… אפילו לא התקרבנו לזה, אנחנו מדברים עדיין ברפואה, ובמונחים מאוד כלליים, סטרס, ואנחנו יודעים את ההשפעה השלילית של הסטרס, אבל בצורה כללית. כאן אני אומר לך, לכל משבר נפשי יש לו כתובת ספציפית בגוף. ברגע שאני יודע מה המחלה, אני יודע מה הבן אדם, איזה משבר הוא עבר. זה אחד לאחד, מתמטי, מדויק. אוקיי?
לכן, אם המשבר הוא לא פתור, מה עושה? זה יוצר תדר בתוך השדה המגנטי. הרי אין חפץ ביקום, ללא שדה מגנטי. גם התאים שלנו, יש בהם פעילות אלקטרומגנטית, ומסביב יש שדה מגנטי. גם כל הגוף, יש לו שדה מגנטי לכל הגוף, מסביב ובפנים הגוף.
ברגע שבן אדם עובר משבר נפשי ספציפי, למשל לכבד, הוא מרגיש שההורים שלו לא אהבו אותו מספיק. הכבד הוא המחסן של אהבה של ההורים. אוקיי? כשאני מרגיש שלא קיבלתי מספיק אהבה מההורים, ואני סובל מזה, נוצר מצב של דיסוננס, בתדר שמעל הכבד, לעומת החומר של הכבד. זאת אומרת, תחשוב שיש לנו שני גלים, והשני הגלים האלה צריכים להיות דומים, באותה פאזה. קוראים לזה רזוננס, או קוראים לזה התאבכות גלים בונה. זאת אומרת, גל בונה גל.
אם אני במצב רגשי טוב, אם אני מאושר, אם אני ברווחה, אז הגל של השדה, הוא עוזר לגל של הגוף, של האיבר, ומחזק אותו. אם אני במשבר נפשי טראומטי, הגל שבשדה, הוא לא תואם לגל של האיבר, עושה התאבכות גלים הורסת, גל הורס גל, ואז זה מחליש את החיוניות של האיבר, ואם הוא יורד מתחת לסף מסוים, אז מחלה מופיעה.
זאת אומרת, לזה אנחנו קוראים דיסטרס. והדיסטרס הזה, חייבים לפתור. איך פותרים דיסטרס? אז הבנת, דבר ראשון, יש לנו משבר. לפני המשבר יש לנו אירוע. עכשיו תלוי בי, ותלוי ברמה הרוחנית שלי. האירוע הזה, אני יכול לקחת אותו כאירוע מאיים ואני הקורבן, עשו לי, גזלו לי, הרגו, עשו, או להגיד, היכן זה פוגש אותי?
העובדה, גם מהאירוע האחרון, בשבעה באוקטובר, פגש את האנשים, כל אחד במקום אחר.
מתן: בטח.
ד"ר בוטו: ואיפה הוא פגש אותם? באותם מקומות שיש להם בעיה. ואז, האירוע החיצוני, בא כדי לעזור לך, להצביע לך, על מה אתה צריך לעבוד בתוך המערכת הפנימית שלך. עכשיו, יש אירוע, קיבלתי אותו, אז למדתי דרכו, ועשיתי שינוי. דחיתי אותו, הפך להיות משבר. זאת אומרת, המשבר הוא לא האירוע עצמו, המשבר [הוא] איך אני, מתמודד עם האתגר, אם אני מקבל או לא מקבל.
ברגע שזה הפך להיות משבר זה יצר סטרס בתוך המערכת. אבל סטרס ספציפי לאיבר הספציפי. אוקיי? אז, דבר ראשון אני צריך לשחרר את הרגש שקשור בסטרס הזה. שקשור במשבר הזה. בכל משבר, מאחוריו יש רגש. יש פחד, יש שנאה, קנאה, חוסר ביטחון, כל הרגשות השליליים בעצם, הם, דבר ראשון, חייבים לפתוח את המערכת ולנקז את הרגש. לא, לא לתת לרגש להיות תקוע שם, משום שרגש תקוע, הוא תוקע גם את הזרימה האנרגטית של האיברים.
ואנרגיה כמו מים, אם אנרגיה היא זורמת, אם המים זורמים, אז מים הם טהורים ונקיים. אם הם עומדים, הם הופכים להיות רעל. אותו דבר האנרגיה בגוף שלנו. אם האנרגיה זורמת, היא מזינה את האיברים ומחיה אותם. אם האנרגיה עומדת, אז זה הופך להיות ריקבון, בתוך המערכת. אוקיי?
מתן: כן.
ד"ר בוטו: במקום ללכת כל הזמן, להתאמץ לשנות את המחשבות שלי, הרי המחשבות שלי הן לא חופשיות. יש מאחורי המחשבות יש את התודעה שבנשמה. והתודעה היא זאת שגורמת לי לחשוב בצורה מסוימת.
מתן: אוקיי.
ד"ר בוטו: כל עוד לא שיניתי את התודעה שבנשמה, אני צריך להתאמץ כל הזמן לעשות שינוי במחשבה. להתאמץ לחשוב אחרת. לברוח מהמחשבה. וזה לא עובד. זה צורך יותר מדי אנרגיות, יותר מדי מאמץ, וזה בפועל, זה נכשל.
זאת הסיבה שיכולים לעשות פסיכואנליזה שלוש שנים, לפעמים עשר שנים, ועדיין עומדים באותו מקום. טחנו את המחשבות אין סוף. למה? משום שכל עוד לא שינית את התודעה בנשמה, המחשבה תחזור, שוב ושוב ושוב. ואני צריך להתמודד איתה שוב ושוב ושוב, ואני מבזבז אנרגיה על המחשבות השליליות האלו.
מתן: וואו. אשאל אותך לסיכום שאלה שכנראה לא הייתי שואל, אבל לפני כמה ימים התראיינת אצל חברת ילדות שלי נרקיס, והיא שאלה אותך, איך זה להיות ערבי בתקופה כזאת. ואני אישית כאילו לא… אני לא מסתכל על אנשים ככה, כאילו ישראלי, ערבי, אבל, עניין אותי לשמוע כאילו באמת אולי מה זה…
ד"ר בוטו: קודם כל זאת מציאות.
מתן: מה?
ד"ר בוטו: מציאות שאנשים שואלים. כן? ומטבע הדברים, התקופה הזאת קשה עוד יותר לערבים משום שההתלהמות והנקמה וכל מה שיש מבחינת ה… מה שקרה בשביעי באוקטובר, אז יש את… יש… גיסתי אומרת שהקולגות שלה לא מדברים איתה.
מתן: יואו.
ד"ר בוטו: בעבודה.
מתן: זה מעציב אותי.
ד"ר בוטו: אתה מבין, זה דברים שאתה אומר… ואז אני שומע גם שחלה הידרדרות ביחסים בין ערבי ישראל ליהודים. אני אומר, לא חל שום התדרדרות. כל מה שקרה זה נחשפה האמת. לא… אין התדרדרות. אני לא מרגיש שום התדרדרות. לא הרגשתי.
זאת אומרת, לוקח לעצמו את הדברים. אני מבין את התופעה, אני מקבל את התופעה, וזה לא מפריע לי. גם אנשים באו נגדי, ואפילו האשימו אותי להיות מכחיש שואה. מתי הכחשתי שואה? כאילו, והרגע שאתה לא הולך לפי הדעה שלהם, או שאתה אנטישמי, או שאתה מכחיש שואה.
מתן: כן.
ד"ר בוטו: אתה מבין?
מתן: בטח.
ד"ר בוטו: אז אני לא זה ולא זה, אני אוהב את האנשים, אני בעצמי הייתי יהודי בגלגול הקודם, אז אין לי בעיה כזאת. אני מבין את האנשים שיוצאים ומדברים בצורה שלילית נגדי בגלל היותי ערבי, וזה לא מפריע לי, משום שאני יודע מראש, אני לא מצפה משהו אחר. הרי אני יודע שהדבר הזה קיים, ובגלל זה בחרתי להיוולד כאן, בגלל הקושי הזה, בגלל האתגר הזה, כן? וזה מה שקידם אותי המון.
רציתי להיכנס, לעשות התמחות בבית חולים, ועשיתי שם את הסטאז', והיו שלושה מקומות פנויים. ואני הולך, ומגיש את מועמדותי ואומרים אין מקום. ויש שלושה מקומות, זה… פנויים. אמרתי אין מקום, בסדר, לא נורא.
מתן: תודה רבה.
ד"ר בוטו: תודה, אני הולך לחו"ל עכשיו שלושה חודשים, בינתיים, הגשתי בקשה להתמחות בכל בתי החולים בארץ, ונסעתי, אמרתי, כנראה הזמן לא נכון עכשיו. אחרי שלושה חודשים, אחרי שאני חוזר, יום אחד אחרי, מתקשרים אליי מבלינסון, אם עדיין מעוניין בהתמחות בפנימית. אמרתי כן.
מתן: אני כל כך מתחבר לזה, כי זה כל כך מה שאני מדבר עליו כל הזמן, של האנרגיית חיים הזאת, כי יש את הקורבנות, שיכלת ליפול עליה בקלות. ויש, שאתה אומר, אל"ף קבלה, זה מה שקורה, בי"ת אני לא נותן לזה להפריע לי, אני אזרום עם החיים.
ד"ר בוטו: נכון.
מתן: אני אסע לאנשהו. ואז אני באמת מאמין שיש כוח שכאילו… אם אתה משחק איתו נכון, אז האנרגיה מאפשר לך לקבל. כשאתה לא מוכן, היא לא…
ד"ר בוטו: נכון. והפוך, אתה רואה בזה הזדמנויות. דוגמה, אני רציתי ללמוד רפואה בארץ, ועשיתי את הבחינה הפסיכומטרית. אוניברסיטאות כאן בארץ, ולא התקבלתי. אמרו שהרמה שלי מאוד נמוכה, מבחינת האינטליגנציה. לא יודע כמה קיבלתי פסיכומטרי, אפילו לא… משהו כמו מפגר. משום שלא הבנתי מה זה בכלל, אף אחד לא לימד אותי מה זה. אני הולך שם, רואה סימנים למעלה ולמטה, וכל מיני דברים, ולא…
בקיצור, התחלתי לעבוד בבית מלון פלאזה בטבריה. כן? ואני מסתכל בבית מלון ואומר, וואו, זה כמו בית חולים. אנשים שאני צריך לסחוב להם את המזוודות, עבדתי שם בל בוי. אני אומר בל בוי זה שם סקסי לסבל.
[מתן צוחק]
ד"ר בוטו: אז מסתכל, אומר, וואו, אנשים שאני צריך לעזור להם, זה כמו החולים. וואו, זה מה שרציתי לעשות בחיים, באמת לעזור. והפכתי להיות בן אדם מאושר שאני עובד בבית מלון, במקום לבכות שלא קיבלו אותי ללמוד רפואה. ומתוך האושר הזה קיבלתי תשובה מאיטליה, שכן הם מוכנים לקבל אותי, למרות הרמה של האינטליגנציה שלי.
מתן: יפה. זה שמצאת… זה שמצאת אושר בנתינה, זה באמת מטורף בעיניי.
ד"ר בוטו: הרי בשביל זה באנו. אם אתה מבין את המהות, בכל רגע נתון אתה יכול לעשות… אני זוכר, הייתי ילד, יושב על יד סבא שלי, שהוא היה חולה, רק מחכה שהוא יגיד לי שהוא צריך איזה משהו. צריך את הבקבוק שיעשה פיפי. צריך לקום, לעשות איזה סיבוב או משהו. כאילו הייתי שם, ברגע שביקש ממני, היית בן אדם הכי מאושר בעולם. והבנתי שהמהות שלי, שאני רוצה לעזור לאנשים. הבנתי שזה מה שעושה את האושר האמיתי. להרוויח כסף, להיות חשוב, כל זה אין לו שום משמעות. בכלל. ולא נותן טיפה של אושר בכלל. האושר האמיתי, מה שאתה עושה באהבה.
לכן, כשהאדם מגיע לסוף דרכו בחיים, איתו לוקח כל הדברים שנתן לאחרים באהבה, וכלום ממה שקיבל לעצמו. כל מה שאנחנו מקבלים לעצמנו, כולל ילדים ובית, ואישה וגבר ובעל, כולם משאירים כאן, וממשיכים את המסע שלנו.
מתן: אני חושב שהאנרגיה, שלפעמים אתה מוצא את עצמך בחיים, וגם אני מצאתי את עצמי בה לא מעט, זה שאתה רוצה לקבל יותר מאשר לתת לפעמים. כאילו, למה לא קיבלתי ככה מההורים שלי? למה לא קיבלתי ככה מהממשלה? למה לא קיבלתי ככה מהחברים שלי? מהבת זוג שלי? מהבן זוג שלי? ואז כשאתה כל כך רוצה לקבל ומתעסק במה אתה לא מקבל אתה שוכח את זה שאולי בכלל המטרה שלך היא לתת.
ד"ר בוטו: לא רק אתה שוכח, ברגע שיצרת חוסר אתה מושך לעצמך חוסר.
מתן: תסביר את זה.
ד"ר בוטו: ברגע שאני חושב שחסר לי אהבה מההורים אני מתחיל לסבול מחוסר אהבה מההורים.
מתן: כנ"ל לגבי נגיד כסף או כל דבר אחר.
ד"ר בוטו: אותו דבר. ברגע שאתה אומר, אשתי לא שמה לב אליי, אז פתאום היא לא שמה לב אליי. או בעלי לא מתחשב עם הדעות שלי, אז הוא מתחיל לא להתחשב עם הדעות שלך. ברגע שאני אומר תודה לאל על מה שיש לי, זה הופך להיות שפע. ברגע שאני מקבל מה שיש לי, כל דבר נוסף הוא בונוס, הוא מתנה. ואז השפע הזה שאני יוצר, מושך אליי שפע. בגלל זה שאני לא רוצה כסף, אני מביא יותר כסף. בגלל זה שאני לא מחפש הערכה מאחרים, אני מקבל יותר הערכה. בגלל זה שאני לא צריך את האהבה של האחרים, אני מקבל יותר אהבה. וככה הדברים עובדים.
ככל שאתה רוצה משהו לעצמך, ברגע שרצית משהו, מיד אתה יוצר את החוסר. אתה רוצה לשתות מים, מיד יש לך את החוסר מים. ברגע שאתה אומר תודה לאל, יש לי את הכל. אלוהים נדיב. כל מה שאני זקוק לו, הוא נותן לי אותו. בכל רגע נתון.
עכשיו ברגע הזה אין יותר טוב ויותר חשוב, מהמפגש שלי איתך. זה הדבר הכי חשוב בעולם. ואני חווה אותו במלואו. ונהנה מכל רגע. ואני מודה לך על זה.
מתן: גם אני מודה לך. בא לי רק עוד דבר אחד שנשאר לי בראש זה… כי דיברנו על להיות ערבי, ואני אומר, אתה לא חושב שזה יוצר איזשהו עוול שאנחנו מקטלגים… אני במיוחד חושב עם המצב, להגיד אני לא אסמוך עכשיו על ערבים, או ערבים הם רעים. כלומר יש משהו, ואולי אנשים לא יאהבו את זה שאני אומר את זה, שאתה שוכח שכל בני אדם אולי בעצם הם סוג של אחים. כלומר, אם כולנו ישויות רוחניות, אז אין ערבי וישראלי. יש אנשים שעשו דברים שפחות מקובלים. נכון? יש אנשים שעושים מעשים פחות נכונים, או יותר נכונים. אבל כולנו נשמות, שבאנו פה לחיות ביחד. כלומר, הרי יש אנשים שלא מסתדרים עם בני המשפחה האמיתיים שלהם.
ד"ר בוטו: נכון, אבל אלוהים, ברא את האומות שונים. כל אומה היא שונה מהשנייה. ויש פסוק בקוראן, אומר, "לו היה רצה אלוהים לברוא את כולם אותו דבר, היה עושה את זה". הוא לא עשה את זה. וכדי לתת השוואה, מספיק תסתכל על גוף האדם. למה לא כל האיברים שלנו הם דומים? יש מישהו שמתלונן, שרוצה להיות כמו האיבר השני? לא. הנה, תסתכל על המעי הגס, הוא עובד עם הלכלוך. הוא כל כך מרוצה כל יום, מתכווץ, ועושה… הוא כל כך נהנה ממה שהוא עושה. הוא לא רוצה להיות כמו כבד, או כמו לב או כמו… הוא לא יוצא להפגנה, כן? ולא מתלונן. הוא בקבלה מלאה, הוא מתפקד, הוא חושב, הוא יודע, כן? הוא לא חושב, הוא יודע שהוא חלק ממערכת שבאה לשרת.
ואנחנו שונים. ודרך השוני, אנחנו מתקדמים. אוקיי? אני לא רוצה להיות כמו מישהו אחר. עכשיו, אני בוחר להיוולד… אני בגלגול הקודם הייתי יהודי במדינה ערבית. בגלגול הזה, אני ערבי במדינה יהודית. עכשיו תחשוב, אתה אומר, למה אתה צריך לבחור את האתגר הזה? הרי היית יכול להיות במדינה ערבית שמבינים את הדת שלך ואת התרבות שלך ואת ה… למה צריך את הבלאגן הזה? עכשיו, תחשוב שזה האתגר הזה, דרכו אתה עושה את השינוי. אני מצאתי את המצב הזה, כבר מציאותי, שסבא שלי היה לוקח אותי, ומראה לי, תשמע, היינו הולכים למז'דל, קראו לה. זה מגדל העמק. משם זה אנחנו היינו, במז'דל. בארבעים ושמונה גירשו את כולם ובנו שם יישוב יהודי. ואז סבא שלי היה מביא ומראה לי, אתה רואה את העצי הזית האלו? אתה רואה את האבנים האלה? אתה רואה את הבית הזה? זה שלנו. ואני הייתי אומר, למה? זה לא צודק. למה לקחו ממנו, מאיתנו את זה? עד שבעצם הבנתי שזה בא כדי לשחרר אותי מהתלות הטריטוריאלית. ברגע שהשתחררתי מהתלות הטריטוריאלית, הבנתי ששום דבר לא שלי. ולא הפסדתי שום דבר.
מתן: זה מדהים שאתה יכול לראות את הדברים ככה.
ד"ר בוטו: אתה מבין? לא לקחו ממני כלום משום דבר הוא לא שלי. עובדה שאני הולך, אני לא לוקח את זה איתי. ואף אחד לא לוקח את זה איתו.
מתן: אתה יודע למה שאלתי על ה… להיות ערבי? כי חשבתי לעצמי על זה שבשנים האחרונות יש כל הזמן עניינים שיוצרים פילוג בין אנשים.
ד"ר בוטו: כן.
מתן: אם ממש נסתכל, ממש לפני השביעי באוקטובר, היו פה הפגנות שנקרא לזה הימין והשמאל, היו כל כך קרובים לאלימות פיזית, שאתה אומר זה לא כזה משנה מאיזה דת אתה, היינו כל כך קרובים לאלימות, פתאום נוצר במרכאות אויב, אז כולם…
ד"ר בוטו: אויב משותף.
מתן: בדיוק. עכשיו אני אומר ככה, עכשיו יש מלחמה עם חמאס. אם פתאום מגיעה ספינה של צפון קוריאה, רוצה להשתלט על כל המזרח התיכון, מה, ערבים וישראלים לא חוברים יחד בשביל להילחם בהם?
ד"ר בוטו: נכון.
מתן: בטוח.
ד"ר בוטו: נכון.
מתן: אנחנו עכשיו חוברים ביחד, נלחמים עכשיו בצפון קוריאה, מגיעים חייזרים. לא כולם חוברים יחד להילחם בחייזרים? אתה אומר, האם זה אמיתי בכלל? האם בכלל יש מחלוקות? האם הן אמיתיות? או שהן…
ד"ר בוטו: הרי אנחנו נחזור לאותה נקודה, בסופו של דבר זה בא כדי לגרום לנו ללמוד ולהשתחרר מהתלות הטריטוריאלית. ברגע שאני הפכתי דבר מסוים לאידאולוגיה, זה למעשה הגביל אותי. אין לי אידיאולוגיה על שום דבר. לא מבחינה רפואית, לא מבחינה בריאותית, לא אין אידיאולוגיה. אתה לא צריך להיות עם אידיאולוגיה. האידיאולוגיה בעצמה היא מקבעת.
לכן אני אומר, המדינה הזאת, היא מבוססת על אידאולוגיה. מדינת ישראל מבוססת על אידיאולוגיה. וחוק הלאום, זה בא כדי להמחיש את זה בצורה כזאת, שאומר, אנחנו מדינה גזענית. בסופו של דבר, זאת מדינה גזענית.
מתן: חד משמעית.
ד"ר בוטו: שאומרת, זאת מדינת היהודים. כן? אז אתה אומר, למה אני צריך לבוא למדינה כזאת, להיוולד במדינה כזאת? אוקיי. ואז אתה מגלה בעצם, דווקא בגלל זה, אני משתחרר מהתלות הטריטוריאלית. והיום אני הפכתי להיות הבן של היקום. לא של היוניברס. שזה הבן של הקוסמוס. תשימו אותי בכל מקום בעולם, זה טוב לי. והבנתי שכל איפה שאני נמצא, זה בא, אני מחפש מה אני יכול ללמוד שם, איך אני יכול להתקדם, איך אני יכול להפוך לאדם טוב יותר שעוזר יותר לאנשים, איך אני יכול להתקרב יותר לאור האלוהי. זאת המטרה שלי.
מתן: אותו שיעור שאתה אומר שקורא לאדם ערבי שנולד פה לעבור שיעור טריטוריאלי, מה השיעור של היהודי שנולד פה להתמודד עם הדברים האלה גם?
מתן: בוודאי, הרי מה הבעיה? זה משבר טריטוריאלי. כל הזמן עושים, הרי אני קורא לאזור הזה האוניברסיטה של המשברים הטריטוריאלים. כל הנשמות שזקוקות לאוניברסיטה כדי להשתחרר מהתלות הטריטוריאלית, באות לכאן. או שהן נגרות לכאן, או שהן נולדים כאן.
מתן: נראה לך שמוסר זה דבר שמשרת אותנו בתקופות כאלה?
ד"ר בוטו: בוודאי. מוסר הוא חוק חברתי שמטרתו לשמור על סדר חברתי. אבל אתה תופתע לשמוע שאנחנו באנו לחיים כדי להשתחרר מהמוסר.
מתן: מה זה אומר?
ד"ר בוטו: מוסר זה דבר שהוא מגביל.
מתן: איך?
ד"ר בוטו: מגביל את הפרט. איך? הרבה פעמים האתיקה הפרטית שלך היא לא הולכת לפי המוסר.
מתן: מה הכוונה?
ד"ר בוטו: הכוונה שהמוסר זה חוקים חברתיים שהמהות שלהם והמקור שלהם זה בקבוצות של חיות. גם אצל חיות יש להם את הכללים שלהם. כל חיה יודעת מה התפקיד שלה, מה הרמה שלה, איפה היא בהיררכיה. נכון? והיא לא יכולה לעבור על זה. שתמצא שיש אגרסיביות נגדה ואפילו יכולים לגרש את החיה אם היא לא… אין לה משמעת.
אז המוסר מתחיל מהקומונה החייתית והמטרה היא לשמור על סדר חברתי, כדי שכל אחד ירסן את החיה שבתוכו. תחשוב, החיה היא אגואיסטית. והיא רוצה לעצמה את הדברים. יש לה את החשק. היא חושקת בשני. היא חושקת במה שלאחר יש לו. היא רוצה להשיג יותר. כל הזמן היא רוצה יותר לעצמה. אז המוסר אומר, תשמע, אתה יכול, אבל אסור לך לעבור על כללים מוסריים שמטרתן להגן על האחר ממך, מהאגואיזם שלך. אוקיי?
ובדת יש היבט שהוא מוסרי ויש היבט שהוא רוחני. רוב הדתיים נתקעו בהיבט המוסרי. וההיבט המוסרי זה מה שמבדיל את הדתות אחת מהשנייה. וההיבט הרוחני זה מה שמאחד את כל הדתות בדבר אחד. והאנשים נתקעו בהיבט המוסרי וחשבו שזה הדבר העיקרי. זה לא ללכת בשבת ולהתפלל בבית כנסת ולעשות צום של רמדאן או של יום כיפור ולא להדליק…
כל הדברים המסורתיים בעצם, בלי להיכנס לעומק ולהבין שהדבר הזה זה הכנה כדי שאתה תוכל להיכנס לתוך המימד הרוחני. וזה לא המטרה. והמימד הרוחני אומר לך באת לחיים כדי שאתה תעשה השתלמות. המטרה של כולנו שהנשמה רוצה להתקדם ולהתפתח וללכת צעד נוסף בכיוון האור האלוהי. כולם מדברים אותו דבר. כולם רוצים ללכת להארה. אוקיי? אני לא מכיר דת שלא רוצה את זה.
וברגע שאנחנו מבינים שכל אחד מאיתנו יש לו מטען של ידע שבא מגלגול קודם או גלגולים קודמים, והמטען ידע הזה הוא קובע את האתיקה של הבן אדם. האתיקה זה המטען ידע. כל אחד מאיתנו יש לו אתיקה משלו. האופנובנק, אתה זוכר את האופנובנק שגנב את הבנקים?
מתן: בטח.
ד"ר בוטו: הייתה אתיקה שלו. והוא התחיל לגנוב בנקים לא מתוך צורך שהוא רצה כסף, אלא מתוך זה שהוא עשה איזה כאילו נקמה לכל הציבור שהרגישו שהבנקים גונבים אותם. והיו מעודדים אותו והוא הפך להיות גיבור. אתה מבין?
מתן: כן.
ד"ר בוטו: אז הוא היה מאושר. איך אנחנו יודעים אם הבן אדם עושה את האתיקה שלו או לא? אם בזמן העשייה הוא מאושר או לא.
[צוחקים]
ד"ר בוטו: רובין הוד היה גנב.
מתן: נכון.
ד"ר בוטו: אבל היה מאושר. למה? הוא לא עשה את זה לצרכים אגואיסטיים שלו.
מתן: נכון.
ד"ר בוטו: הוא לקח מצד אחד מהעשירים ונתן לעניים. אז זה עשה דבר לא מוסרי, אבל עשה דבר אתי. באותה מידה שהחייל שהלך למלחמה והרג עשרה אויבים והוא קיבל מדליות, עשה דבר מוסרי מאוד, אבל נשאר עם פוסט טראומה. הוא לא עשה את הדבר שתואם לאתיקה שלו. ואז אנחנו מבדילים בין אתיקה ובין מוסר.
מתן: יפה. וואו. נאדר בוטו. תודה רבה רבה.
ד"ר בוטו: תודה רבה לך.
מתן: זהו להיום אהובים. כיף שנשארתם עד סוף הפרק. מקווה שמצאתם ערך בשיחה שלי עם נאדר. כרגיל אגיד שאם כן, אנא מכם תחלקו את הפרק הזה, גם אם זה עם בן אדם אחד, כדי שנוכל להביא יותר רפואה, חופש וריבונות לתוך העולם הזה.
שיהיה שבוע נהדר, ולהתראות בשבוע הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentários