top of page

תחושת בטן פרק 124: מתן חכימי - על להתנהל במציאות משתנה

Updated: Dec 21, 2023


תקציר: השבוע אני מנהל שיחה עם נעם זהבי. נעם ואני הכרנו השבוע במרחב טיפולי בקפריסין שמארח אנשים שמצאו את עצמם במסיבת הנובה ב-7.10 שוחחנו על האתגרים של התקופה, על המציאות שלא חזרה לעצמה מאז הקורונה, על הבחירה בין אור לבין אמת, על התפתחות שגרה וכלים בתקופה מאתגרת, על אמונה ועוד.

 

מתן חכימי: טוב, לפני שנתחיל, אני רוצה לשתף אתכם שהוצאתי השבוע את הקורס הדיגיטלי השני שלי, הפעם על התפתחות רגשית, אישית, רוחנית, דרך כלים מאוד ספציפיים של מדיטציה, כנ"ל לגבי כתיבה ושגרה, שגרת בוקר, שגרת ערב, שגרת יום, זה מסע לקראת היכרות עם עצמנו.

ומה שמדהים בקורס הזה, ובתזמון הזה, שא': הוא נורא מתאים לתקופה, אבל מעבר לזה, את ההכנסות של השבוע הראשון, ילכו כולם לתרומה, לאנשים, או בעיקר כנראה למשפחה אחת שנבחר דרך ארגונים או עמותות מסוימות, שנפגעה מהמצב, אז גם תדאגו לעצמכם וגם תדאגו לעזור בתקופה הזאת.

וכרגיל להגיד, אהלן מאזינות ומאזינים יקרים, ברוכים הבאים לפרק מספר 124 של "תחושת בטן"

[מוזיקת פתיחה]


מתן חכימי: שבוע טוב אהובות ואהובים, ברוך הבא לעוד פרק של הפודקאסט, אני מתן חכימי, מנחה, מרצה ומחבר הספר "חוקי בטן".

בחצי העשור האחרון אני חוקר את הקשר בין הבחירות, האמונות וההרגלים שלנו, לבריאות שלנו.

מתוך הפודקאסט והרצון של המאזינים ללמוד עוד, נולד הקורס "תחושת בטן" והקורס הנוסף, קורס ההתפתחות. יש גם ניוזלטר שבועי, ואתר בו אני משתף בנושאים מהותיים להתפתחות ושמירה על הבריאות. אם בא לכם להעמיק עוד, תיכנסו לאתר matanchakimi.com.

השבוע אני מנהל שיחה עם נועם זהבי, נועם היא מאזינה ותיקה של הפודקאסט, מטפלת, מורה, והיא איתי בקפריסין במרחב שנותן מענה, לאנשים שהיו במסיבת הנובה בשביעי לאוקטובר, ואת השיחה הזאת הקלטנו פה בצורה ספונטנית, ואני שמח על השיחה הזאת.

כרגיל אגיד, שאם מצאתם ערך בפרק הזה, אנא מכם תחלקו אותו, כדי שעוד אנשים יוכלו להרוויח מהתוכן הזה, שתהיה האזנה נעימה.

טוב, היי נועם.


נועם זהבי: היי מתן.


מתן חכימי: אנחנו בסיטואציה מעניינת, אנחנו בקפריסין. אני פה שבוע, כמה זמן את פה?


נועם זהבי: שבועיים.


מתן חכימי: שבועיים בעצם במקום שנקרא "היער הסודי". אנחנו פה, כי הבעלים של המקום הזה מזמין, כל שבוע עשרות אנשים שהיו במסיבת הנובה בשביעי לאוקטובר. ויש הרבה גופים בארץ שתומכים כרגע, באנשים הללו, אבל בעצם, הם מגיעים לפה כל שבוע, ומטפלים ומנחים ומורים, שמלווים אותם, אבל, עכשיו בעיקר מה שמדהים זה שאנשים האלה זוכים, לרגע להתנתק מהתודעה שקיימת בארץ, מהלחץ של הארץ, ופשוט להיות יותר קרובים לטבע, ול...

בזום אאוט, במרחק ממה שקורה.


נועם זהבי: וגם עם אנשים שחוו את אותו הדבר שהם חוו.


מתן חכימי: ממש. זה מדהים בעיני לראות אותם ביחד.


נועם זהבי: לגמרי.


מתן חכימי: מה שמגניב זה שאנחנו הכרנו פה עכשיו, לפני כמה ימים, והתגלה לי שאת מאזינה של הפודקאסט, שממש האזנת לכל הפרקים, את אומרת?


נועם זהבי: כל הפרקים.


מתן חכימי: ואני היה לי מעניין לשמוע תובנות שלך. כלומר, עם זאת שמצאת אתגרים, או חוסר חיבור בחלק מהפרקים, בחרת להמשיך להאזין, ואני חושב שהתובנות שלכם מעניינות, ואני חושב שזו הזדמנות מעולה גם, קצת ללמוד ממך, לשמוע ממך, וגם לנצל אחרי זה, או בזמן הפרק את הבמה, גם לתת לאנשים, אולי איזה כלים או גישות שיעזרו להם להתמודד בעצם עם מה שקורה עכשיו, שזה בעצם סוג של מציאות חדשה שנכנסנו אליה.


נועם זהבי: אז באמת נפגשנו לפני כמה ימים, ואתמול כשישבנו ביחד, ודיברנו על הפרקים האחרונים, והפרק האחרון עם פריידי, פריידי, דיברנו על… שאלת אותי מה אני חושבת עליו.

ואז משם דיברנו, ואמרת שלאחרונה בא לך יותר להביא את עצמך, פחות לראיין, יותר לדבר.

ואז התחלנו לחשוב על מה אנחנו רוצים, לא… זה היה לא טוב… ככה, לא?


אל תשאלי את עצמך, אם זה בסדר איך שאת מדברת. איזה קטע מעניין זה, שאנחנו שופטים את עצמנו כל כך. כולנו שופטים עצמנו.


נועם זהבי: ממש. אז אני אגיד שכשדיברנו, אז הרגשתי שאני בתור מאזינה, כן הייתי רוצה לשמוע אותך יותר. אני חושבת שבכלל, הייתה איזה מין תנועה כזאת בתוך הפרקים, של ממראיין, כמו…היו אפילו פרקים שהיית בהם מרואיין, כאילו, הבאת מישהו שיבוא וראיין, ולאט לאט אני מרגישה שיש לך יותר ויותר מה להגיד, ולי בתור מאזינה זה מעניין לשמוע אותך, לפעמים יותר ממי שאתה מביא, וגם נראה לי מהשיחה שלנו, שאתה גם מרגיש שאתה, היית רוצה כזה יותר, לדבר ולעשות פרקים שלך.


אני חושב שיש… זה מחולק לכמה, זה יש אנשים מאוד מאוד חכמים ומעניינים, שאני סקרן לשמוע מה שיש להם להגיד, ויש פעמים שאני רוצה לייצר פרק על נושא מסוים, שאני יודע עליו המון, ואז לפעמים במקום פשוט להביא אותו, אני מחפש מישהו. ואז הבן אדם הזה לא בהכרח מדויק לנושא הזה.


נועם זהבי: מה אתה מרגיש? אני מרגישה שמשהו השתנה במהלך הפרקים. אני מרגישה שבהתחלה התחלתי להאזין בקורונה, בזמן שלדעתי התחלת עם הפרקים, והידע היה לי מאוד שימושי, כלומר גם מאוד פרקטי, ידעתי כזה, הסתיים פרק, ידעתי מה… בא לי מה אני לוקחת לעשות, וגם, העניין היה מאוד כזה, התחברתי לזה שזה גוף, זה בריאות, ולאט לאט כמו, הבנתי דרכך, וגם, עוד כל מיני תכנים שהאזנתי להם, שהבריאות היא גם הרבה בתודעה. כלומר, לא יודעת אם גם הרבה, כמו בעיקר אולי, וזה משהו שהשתנה, במהלך הפרקים, פתאום, הבאת יותר את העניין של התודעה, ועכשיו, במהלך מה שקורה, אז יותר גם את העניין הזה של החוסן.

ואני חושבת שלפעמים, לי היו פרקים שגם הרגשתי קצת, מין ניעור כזה.

התחושה, היא שמשהו אצלך, השתנה, אני חושבת, אולי זה באמת בעקבות האנשים שהבאת, או התכנים, או, וכמו… כאילו, הפודקאסטים הפכו, להיות, אם יש פרקים שאתה מדבר פתאום על ממשלה, או אם זה הפרק שראיינת את אושרת קוטלר, על החדשות, וכאילו, אצלי פתאום, נוצרה, אולי התעוררות, אבל בהתחלה גם נוצר פחד, של רגע, אני לא מבינה, מה קורה כאן, אז בהתחלה נוצר בי איזשהו פחד, בעקבות התכנים, ועכשיו זה כבר לא בפחד, כאילו, מין בא לי לשמוע, אבל, אבל כן יש שם, כאילו, גבול דק כזה, שאני מרגישה, של האם עכשיו, נעים לי לשמוע את הפודקאסט הזה, או שאני אשמע אותו, וכזה, הוא, יזיז אצלי משהו, ויהיה לי פחות, פחות נעים כרגע.


מתן חכימי: כן. אני חושב ש… חושב שכל מה שקרה, היה מאוד אותנטי בחוויה שלי, כלומר, אם את הרגשת פחד, אז כנראה שאני הרגשתי פחד באותו תקופה, או לפני שיצרתי את הפרק הזה.

ההתעוררות היא מפחידה, להבין שהמציאות היא לא בדיוק מה שחשבת שהיא, היא מפחידה.

עכשיו, את יודעת, זה מתחיל הרבה אחורה, אחד מהדברים, שאני עברתי מבן אדם שהיה חולה הרבה שנים, לבן אדם, שמתחיל להיכנס לתהליך של ריפוי עצמי, הרבה מהנרטיבים ששמעתי דרך רופאים שבמרכאות התפקחו, או אנשים שריפאו את עצמם, או כל בן אדם אחר שמנסה להבין במרכאות אמת קדימה, גיליתי ש… שזה לא רק עולם הרפואה שהיה חסר בו אמת, כלומר, אני באתי ואמרתי, חבר'ה, הנה תראו, זה שאמרו לנו שצריך תרופות כדי להיות בריאים, או תרופות פסיכולוגיות כדי להיות שמחים, או כדורי זקפה כדי להיות טובים במיטה, רגע, זה לא המציאות, יש עוד דרכים, חשבתי שאני מביא איזה סוג של כזה, עוד גישה קדימה, לאט לאט אתה מבין שיש איזשהו אינטרס כלכלי שאנשים יהיו חולים.

אז זה כזה כאפת התעוררות ראשונה מאוד גדולה, היא מגיעה מתעשיות מזון, זה לא שאנשים רעים, כן, אבל, כשאנשים מרוויחים כסף ממזון מעובד יותר, אז מנסים לדחוף לך מזון מעובד, ואז כל דרך, שהם יכלו כדי למכור לך, כי הם מרוויחים, כסף ממכירות, וכל מנכ"ל רוצה שהחברה שלו תמכור, היא תעשה הכל כדי למכור את המזון הזה, וגם עם זה לעשות מניפולציות על מחקרים, ואז גם עולם התרופות ככה, וזה משפיע על הרופאים, וזה משפיע על הסופרים, וכן הלאה, ופשוט, זה היה ההתפכחות הראשונה, ופתאום, ככל שהבאתי עוד מרואיינים, גיליתי עוד ועוד דברים, ובו זמנית קרה משהו שאני חושב שאנשים לא שמים עליו מספיק פוקוס, וקרתה…. וכל הפודקאסט הזה קרה במהלך הקורונה.. הקורונה היא לא רק קשורה לקורונה עצמה, לוירוס עצמו, אלא היא קשורה לשינוי חדש בעולם הזה, מציאות שבה אנחנו חווים עולם שלא חווינו עד היום, אני חושב שאנשים שחיים כמוני 30 ומשהו שנה, אלה אנשים שחיים 40, 50, 60 שנה, 20 שנה, לא משנה מה, לא חוו אף פעם מציאות שבה הממשלה אומרת להם, תישארו עכשיו בבית כמה שנים, היו מדינות שהיו בסגרים שנים, כלומר, בסין ובאוסטרליה, וגם אצלנו היו "on and off" בלי סוף, אבל לא ראינו את זה אף פעם, שאומרים לנו מה לעשות, אומרים לנו מה לפחד, אומרים לנו מה לקחת, אומרים לנו מה מותר לנו, מה אסור לנו, ברמה כזאת קיצונית, כלומר, יש מקום לחוק וסדר, אנחנו צריכים כנראה חוק וסדר, אבל חווינו משהו חדש, וככל שאתה פתאום.עכשיו זה לא…אתה מתחיל להתעורר לאט לאט, יש אנשים שהתעוררו ממש ממש מאוחר, יש כאלה שאומרים בדיעבד, אוי, אם הייתי יודע, לא הייתי מתחסן, זה התעוררות.

נועם זהבי: בטח.


מתן חכימי: זה אנשים שאומרים, עשיתי דברים כי היו חייבים, כי הייתי צריך ללכת לעבודה, כי הייתי צריך לטוס, אז אני חושב שלכולנו, לאט לאט, ולפעמים לא לכולנו, התחילה… התחיל לרדת איזשהו אסימון, שמשהו כאילו לא רגיל קורה פה. למה אנחנו מסכימים? עכשיו, את יודעת, זה לא רק שאומרים לך להיות בבית, האנשים החליפות בטלוויזיה, במרכאות, האנשי הסמכות, אנחנו מסכימים. ואנחנו מסכימים כי אנחנו לא בהכרח מתנסים בעצמנו. הטלוויזיה אומרת לך משהו ואתה אומר אוקיי. ואת יודעת, לי הספיק חוויה אחת של להיות חולה קורונה, אני אוקיי, אני אישית, לא בסיכון.

והיה לי מספיק אחרי זה טיפה להתעניין בתקשורת העולמית, ברופאים בעולם, בשביל להבין שהרבה מאד דברים שאומרים לנו לא נכונים.

ישראל היא מדינה מאוד מאוד קטנה. המשפחתיות, האינטימיות, הפרטיות הזאת שיש לנו פה, יש לה יתרונות ויש לה גם חסרונות, והחסרונות היא שלא היו קולות בולטים שדיברו נגד, או מדברים נגד כל דבר שקורה כמעט.

אם בארצות הברית שהיו קולות שדיברו על הקורונה כדבר שצריך להיזהר ממנו, היו קולות שאמרו חבר'ה זה לא מה שאומרים לכם.

אם כשיש מלחמה היו קולות שאומרים מלחמה זה טוב, חלק שאומרים שמלחמה זה רע.

כלומר, יש ריבוי קולות. בישראל אין כל כך ריבוי קולות.

ואז אתה רואה מציאות ממש אחת ספציפית, אבל, אבל אני חושב שמה שקורה בעיקר, מה שהופך את הפרקים שלי ליותר קשים, זה שהעולם פשוט משתנה, ואולי פשוט הפודקאסט שם טיפה יותר מראה על הדבר הזה.


נועם זהבי: לגמרי. אני גם מרגישה לפעמים, שיכול להיות שכאילו בסוף, כשאני התחלתי להקשיב לפודקאסט, אז בהרבה מהפרקים אתה אומר שהאינטרס שלך הוא להביא יותר אור לעולם. להביא יותר, אתה משתמש בעוד איזה שהיא…רפואה ריבונות


רפואה, ריבונות.


נועם זהבי: אמת, יפה. ואני חושבת לפעמים שבאמת, השאלה היא גם איך אני מביאה את זה.

כאילו, כמו שאמרתי, נגיד אני לפעמים בעבר הייתי כזה, כל הזמן שמעת את הפרקים, ממש שגם שולחת לחברות ומשתפת וזה, כי באמת הם הביאו לי אור ובריאות, ואני חושבת שבאמת אצלי זה היה, אני חושבת, הפרק עם אושרת קוטלר שהתחיל קצת, אני אגיד כזה, אוקיי, כאילו סיימתי את הפרק ואני אמרתי כזה, אוקיי, אני צריכה רגע, אז התחושה היא שלפעמים, כאילו עדיין, עדיין אתה רוצה להביא אור ורפואה. פשוט באמת…. כאילו, איפה אתה רואה את האור ואת הרפואה הזו? בתכנים האלה.


מתן חכימי: אם לצורך העניין, הפרק עם אושרת קוטלר, גרם לך להגיד, רגע, אוקיי, אולי התקשורת היא לא בדיוק בטובתי, גם אם יש קריין ממש חמוד, ואכפתי שבעיניו הוא עושה את הדבר הכי טוב, אתה מתחילה להגיד… את מתחילה להתעורר, כלומר, האור לא בהכרח הגיע מהשיחה שהיא נעימה לך, אבל אתה תגיד לי, אוקיי, רגע, אולי אני אפסיק להקשיב לחדשות ואני אתחיל לגלות מה הקול שקיים בתוכי. ואני יוצאת מתודעה שאנשים אומרים לי, מה לעשות, איך לחשוב, איך להתנהג, מה נכון, מה לא נכון, מה מוסרי, מה לא מוסרי, ואני שנייה בודק מי אני, מה הקול הקיים בתוכי, וזה מוציא אותי מתודעה שאומרים לי, אל התודעה שאני צריך עכשיו להחליט, לדעת, לבחור מה נכון, לא נכון, מה המצפן שלי, מה חשוב לי, וזה לקחת פתאום אחריות על החיים שלך. וכשאתה גודל לתודעה של משילות לעומת ריבונות, אתה לומד שכל החיים אומרים לך מה לעשות, ויש בזה משהו מאוד מנחם. כולנו בסופו של דבר, בכל אירוע שאנחנו נמצאים בו, בין אם זה אירוע שנקרא מדינה, או אירוע שנקרא ריטריט, או אירוע שנקרא טיפול, אנחנו מחפשים את האבא ואת האמא. מי הבן אדם עכשיו ששומר עליי, שאחראי, ששם גבול שהוא החזק? מי האמא שתנחם, שתחבק, שתתמוך? וזה עושה לנו הרבה שקט.

וזה משהו שחווינו מול התקשורת, מול הממשלה רוב החיים, בצורה לא פשוט פיקטיבית.

ופתאום אם אין לנו את זה, ומה שקורה עכשיו במדינה, זה איזו התעוררות כזאת, להגיד רגע, איפה האבא? איפה האמא? הם לא פה.

וברגע שהדבר הזה קורה, זה מפחיד.

כי פתאום אני צריך אולי להיות האבא, אולי אני האמא, אולי אני, האישיות שאני נשען על עצמה, ואני צריך לקחת את החלטות, וזה לא נעים. אבל כל מה שקורה פה זה שאנחנו מתעוררים, כי זה לא, זה שלא ראינו את זה, זה שהתעלמנו מזה לא אומר שהיה אור, ועכשיו כבר אין אור, אלא פשוט אנחנו קצת שמים לב שמשהו אחר הוא האמת. או מה שקורה באמת.


נועם זהבי: כן, זה להבין ש… כמו שאמרת קודם, שהמציאות היא מה שקיים בתוכי. ואני חושבת שכרגע, במה שקורה בארץ, ואפשר בעיניי גם להגיד בעולם, כן? כי הרבה דברים גם קורים בעולם. סוריה, אפריקה, לא רק אצלנו.

אז יש משהו בתדר הקולקטיבי שאנחנו נמצאים בו, שפתאום להיות אני, למצוא בעצמי את האור, או נגיד לייצר את המציאות שאני רוצה בתוך מה שקורה בחוץ, זה נורא נורא נורא מאתגר. נורא מאתגר. ואז כשאני שמעתי את התוכן הזה, אז אני… כאילו זה קצת כמו מוריד לי את הראש כזה, כאילו יאללה, קחי אחריות על החיים שלך, כאילו איך את לא עושה את זה, איך את לא עושה את זה עכשיו, ואז אני מרימה את הראש ואני אומרת, אבל יש כאן כאוס, כאילו יש לי בלגן, יש לי חברות שהבעלים שלהם בעזה, יש לי אנשים שאני מכירה שמכירים חטופים, כאילו המציאות היא מין… השתנתה לחלוטין, ואני צריכה כמו למצוא את המציאות שלי בתוך השינוי המטורף הזה, ואז אני מרגישה שגם אני צריכה להשתנות, אבל הכוחות, אני חושבת, הם שונים, כאילו זה גם צריך להבין אולי מאיפה אני מזינה את עצמי, באיזה כוחות, מאיפה אני מביאה את הכוחות האלה, כאילו זה שהם נמצאים בי, אחלה, אבל מאיפה אני מביאה אותם בתוך הדבר הזה, וגם איך אני יכולה לשנות את עצמי, או לשנות את המציאות, אתה מבין את השאלה שלי?


מתן חכימי: כן. לשנות את המציאות זה נקודת מבט, אפשר להסתכל ברמת הפרט וברמת הקולקטיב, לא תמיד את יכולה לשנות את המציאות, כנראה שאת לא יכולה לשנות עכשיו את המצב של המלחמה בארץ, אבל ראית איך נדלקו לי עיניים שדיברת על לקחת אחריות?, כי מצד אחד, את אומרת, התוכן הזה פתאום מפגיש אותי עם העבודה שאני צריכה לקחת אחריות, ואני לא רוצה, כאילו זה הרבה להכיל, וברור, כאילו...


נועם זהבי: או שאני לא יודעת איך.


מתן חכימי: יכול להיות גם, אבל כל חוויות החיים מגיעות מהתנסויות, כלומר אין תשובה פה בפרק הזה שתגיד לך איך עכשיו לקחת אחריות, אתה צריך להתחיל להתנסות.

אבל בסופו של דבר, האנרגיה הכי חזקה בחיים היא להגיד אני מתחיל עכשיו לפעול.

אוקיי, אין בעיה, קורה מצב מאוד מאתגר עבור כולנו, הכל מאוד לא נעים, הכל מפחיד, אבל בו זמנית אין לי ברירה אלא להגיד, אוקיי, אם אני בחלק של לקחת אחריות, האם אני עסוק בקבלת המציאות?

אני לא אומר, לא יכול להיות שזה קורה עכשיו, זה לא קורה עכשיו, אני בהתנגדות למה שקורה, אני לא מוכן לקבל את זה, ואז בעצם אתה אומר לחיים, אני לא זורם עם החיים, אני מתנגד לחיים, ואז אני נכנס אוטומטית לתקיעות. בתקיעות הזאת שנקראת הקורבנות, אני מתחיל לרחם על עצמי לצורך העניין. או בעצם אני יושב ומחכה שמישהו ימצא לי את הפתרון, ברגע שאני יושב ומחכה שמישהו יבוא ויעזור לי, ההורים שלי, חברים שלי, הבעל שלי, האישה שלי, הממשלה, הצבא, אני במצב של קורבן. הקורבן גורם לאנרגיה לרדת.

ועכשיו, יש משהו מאוד מעניין בכל הנושא הזה של הקורבנות, כי בקורבנות יש מחירים ויש רווחים, באמת שמחירים זה אנרגיה נמוכה, תקיעות, באסה, הרווחים זה משהו שהתרגלנו אליו, זה סוג של דרמה, של תשומת לב, של אנרגיה כזאת שהיא קיימת בתוכי, כי אם אני כזה מרחם על עצמי, אז שקורה משהו זה מאוד חי בתוכי. וזה קצת לפעמים ממכר אפילו, האנרגיה הקורבנית, במיוחד כשאתה נכנס לעולם, למציאות, שהתודעה הכללית היא קצת כזאת.

כי אם אתה חי חיים שאומרים לך איך לחיות, נולדת למציאות שאתה בעצם הקורבן. שהרופא יעזור לך, שהממשלה תעזור לך, שהצבא יעזור לך, אז אתה בעצם אישות חלשה שמחכה שמישהו יעזור לך. ואז להגיד רגע, אני צריך לקחת אחריות. מה זה אומר לקחת אחריות?

א' זו קבלה רדיקלית של המציאות, זה מה שקורה עכשיו. זה כואב, אבל זה גם אומר חטופים, זה גם אומר מלחמה, זה גם אומר ממשלה שאי אפשר לסמוך עליה. זה אומר הכל, זו קבלה כי זה קורה. זה פשוט קורה. עם זה שזה מפחיד וזה מבאס, זה קורה.

ואז אוקיי, קיבלתי את זה, אחלה, מה הפעולות שאני יכול לעשות? לא בהכרח, אבל גם, יכול להיות שאני רוצה שהפעולות שאני אעשה יהיו להפיל את הממשלה, להחזיר את החטופים, אולי אני רוצה ללכת להילחם בעצמי. או שאני אומר אוקיי, אני לוקח אחריות על החיים האישיים שלי כדי שלי יהיה טוב. אולי אני מחליט פיזית לקום ולעזוב את הארץ, זה לקיחת אחריות. אולי אני מחליט לעזור לעיר אחרת בארץ, אולי אני מחליט להקים עסק חדש כי העסק שלי כבר לא רלוונטי. אולי אני… זה כזה…את מבינה מה זה, לקיחת אחריות זה להבין מה הפעולות שאני יכול לעשות כרגע, שישנו את המצב שעד עכשיו מוריד לי את האנרגיה.

ורק במצב שאני לוקח כל… כביכול את האחריות הזאת, אני יכול למצוא חוויית חיים חדשה, מציאות חדשה, התנסות חדשה, זהות חדשה. כי בעצם אם גיליתי שאני לא יכול לסמוך על הממשלה, אם גיליתי שהעסק שלי כבר לא רלוונטי, אם גיליתי שלא יודע, שהעולם אכזר, אז אותה זהות ישנה, תמימה החמודה שלי לא רלוונטית, ואני צריך לייצר זהות חדשה עם הרגילים חדשים. כי מה שמייצר את הזהות שלנו זה הדפוסי החשיבה שלנו, והבחירות שלנו והשגרה שלנו.


נועם זהבי: מאיפה אפשר להביא את הכוחות? כי אתה מסכים איתי שהמציאות כרגע, או כמו ש… בוא נגיד לא מציאות, המצב כרגע בארץ הוא קשה. זה אני בטוחה שאתה מסכים איתי.

הוא קשה, הוא עצוב, הוא כואב.


מתן חכימי: מאוד


נועם זהבי: קורים דברים. ובתוך כל זה אתה כאילו אומר, אוקיי, עצוב, כואב. אבל כאילו בואו כזה, צריך להמשיך, צריך לקחת אחריות, צריך ליצור מציאות. כדי שנוכל באמת להתמודד עם מה שקורה, ולייצר כאן משהו טוב יותר, יחד גם. כמו שכאילו הורדנו אחד את השני, או כמו שהורדנו את התדר, או כמו שקל לנו להישאב נמוך, אז אפשר גם כמו לעלות יחד גבוה.

זה מה שאני מרגישה שאתה אומר, אבל אני גם שואלת את עצמי, אם מישהו צריך כמו להתחיל את התנועה הזאת, גם כל אחד עם עצמו, וגם אנחנו נגיד, כן?

רואים את זה טוב נגיד בהתנדבויות, או בכל מה שקורה כאן אפילו, אבל בסוף היה צריך את מישהו שיפעיל. אז אני אומרת, כל אחד עם עצמו, מה… כאילו מאיפה אני יכולה עכשיו נגיד, לבוא לחברה, או לא יודעת, למישהו שנמצא, אני לא הייתי בארץ בזמן הזה. אז אני מרגישה שיש לי מין את הכוח עדיין לתמוך, אבל אני מדמיינת שמי שבארץ, אין לו עכשיו את הכוחות האלה.


מתן חכימי: יש פה מלא מלא שאלות, כי אנחנו מדברים על אנשים שאנחנו לא פיזית מכירים ומדברים איתם, אז אני לא רוצה להיות ספקולציות, אבל אין ספק שהרבה מהדברים שקורים עכשיו בארץ, בעצם מורידים לנו את הכוחות, את האנרגיות, אם זה לשבת כל היום מול החדשות, אם זה להישאר בבית, אם זה כל ה… אמרנו שהאנרגיה הקורבנית זה מה שחינכו אותנו. תשב ותחכה שיפתרו את הבעיה, תוותר בינתיים על העסק שלך, תוותר על הטבע, תוותר על החופש. עכשיו נכון, יש מקרים גם של אנשים שבאמת מקרים יותר קשים, אבל בעצם אני א' צריך לשים לב שהשגרה שלי, שהבחירות שלי נותנות לי כוחות, אם אני אשב מהבוקר עד הלילה מול החדשות, גם לי לא יהיה כוחות. אתה לא… אנחנו מסתכלים על אנשים ואומרים, וואו, איזה כוחות יש לו. אולי הוא עושה בחירות מיטיבות יותר ששומרות לו על הכוחות.

איך אני אוכל בתקופה הזאת, האם אני מתחיל לוותר על כל מה שחשוב, ואני פתאום אוכל לא בריא ואני כל היום מול החדשות ואני לא עושה ספורט ואני לא בטבע, ברור שילכו לי כל הכוחות, אני לא יכול להרשות את זה לעצמי. כלומר, הכוחות זה… מה זה אין כוחות? זה אלה החיים.

באת לפה בשביל לחיות, אתה צריך להיות כל הזמן בתחושת זכות אדירה על זה שאני בחיים.

זה שקורה משהו מאוד קשה, לא אמור לקחת ממני את התחושה של וואו, אנחנו בחיים.

זה מטורף, אני חי עכשיו, אני חי בתקופה מעניינת, אני חי סביב…מול אתגרים, אני חי ויש לי הזדמנות להתפתח וללמוד, אבל זאת צריכה להיות כזה, איזושהי אמונה שאני אקח אותה.

והשני באמת, אמרתי, האמונה שאני אקח אותה, אני חושב שזו הזדמנות מאוד חשובה להתחבר לאמונה.

והיה לי שיחה פה סופר מעניינת עם בחור שקוראים לו ירין, שבאמת היה בנובה, ואיש מאוד מאוד עמוק ומעניין, והוא סיפר לי שכשהם באמצע של כמה שעות של בריחה מהמחבלים, והמחבלים אחריהם, הוא פתאום מצא אחר בזמן האמונה, דווקא כשהם רודפים אחריו. ואני חושב שזה איזשהו שיעור גדול עבורנו פה, כי אני חושב שבמציאות שאנחנו חיים בה מאוד מאוד התרחקנו, ממה שנקרא משמעות, קהילתיות, אמונה, חיבור למשהו גדול יותר. אנחנו חיים בעידן של מדע, של הוכחות, של סמכויות, של טלוויזיה. ואנחנו מאוד מאוד רחוקים מקהילות, מביחד, ממשמעות, ואז האדם נמצא קצת לבד אל מול כל הדבר הזה.

הוא אומר לי משהו מאוד מאוד מעניין, הוא אומר לי… אני חושב שבכלל כל הנושא הזה של המסיבה הזאת הוא מעניין, כי נחשפתי בכלל לשיח שלא הכרתי, של מה שנקרא אנשי הטראנס, ככה זה נקרא? אנשי הטראנס.

נועם זהבי: אנשי הטראנס.


מתן חכימי: לא יודע שקיים כזה דבר עוד.


נועם זהבי: או קהילת הטראנס, כן.


מתן חכימי: כן, זה כאילו בעצם אנשים, שממש מרגישים שהם חלק ממשהו. זה לא כאילו, אם אני פעם הסתכלתי על אנשים שהולכים למסיבות, אז זה ממש כאילו קהילה חזקה שמוצאת חופש וביטוי אינסופי וחיבור דרך הטראנס. אבל הוא אמר משהו מאוד מעניין להירין הזה, הוא אמר, שהאנשים האלה רוקדים, הם מחוברים והכול, אבל כשהשמש זורחת, רואים בעיניים שלהם שמשהו חסר, והוא לפי נקודת מבט שלו, הוא אומר שלדעתו חסרה שם משמעות. ומה שהוא אמר, שהיה נורא יפה בעיניי , זה אמר, אנשים מסתכלים על המילה חופש, הוא אומר, אני בכלל מסתכל על המילה חירות, כי אנשים לא מחפשים חופש, הם מחפשים את החיבור של חופש ומשמעות. והוא אמר שכאילו כשהוא רואה את השמש זורחת, רואים שחסרה המשמעות בחיים של אנשים.

והמשמעות היא לא חייבת להגיע מזה שיש לי סטארט-אפ משגשג או שאני מטפל עכשיו, אלא שאני מאמין במשהו, שבאתי לפה בשביל משהו ואני מחובר למשהו, ואני חושב שיש פה איזה שיעור נורא חזק שאנחנו יכולים להתחיל לגלות, בזכות האירוע הנורא נורא קשה, שאנחנו עוברים כרגע, שהוא אירוע של… שהוא בעיקר אירוע של איבוד אמונה, אולי בממסד, אולי בכוחות הגדולים, אולי באנשים, אבל זה זמן שאני צריך להגיד רגע, אני לא יכול לאבד אמונה בגלל אירוע שקרה, כי האמונה צריכה לבוא דרכי. אם אני אתן לבת זוג שבגדה בי לאבד אמונה באהבה, אז נתתי למשהו חיצוני לפגוע במה שאני רוצה להיות. אם נתתי לרצח, לפגוע באמונה שלי בבני אדם, אני פוגע. כלומר, אני לא יכול לתת לאירועים חיצוניים להכתיב את מה שאני רוצה להביא לעולם הזה. יש פה מלא מלא שיעורים, אין לי תשובות לכל, אבל כזה, אנחנו צריכים דרך האירוע הזה להתחזק עם עצמנו בפנים, לפני הכל, ולא להיות רק עסוקים ב"זה הזמן לנקום להילחם, לשנות את הפוליטיקה". זה בכלל לא…כאילו שנייה, מה כל אחד השיעור עם עצמו?

הוא חשוב, הוא נורא חשוב.


נועם זהבי: אני רוצה לשתף אותך שבאמת בחוויה המדהימה הזאת שמתאפשרת כאן, בקפריסין עם החבר'ה שהיו בנובה, באמת אחד השיעורים שאני חווה כאן, כאילו קודם כל, אני חושבת שלי הם ממש החזרו את הכוחות ואת האמונה. אני בהתחלה מאוד מאוד מאוד כעסתי על מה שהיה, ממש. כעסתי היה בי כעס, שזה רגע שאני בכלל לא נותנת לו מקום בחיים שלי כזה. וכשפגשתי כאן אותם ובשיחות איתם, אני מרגישה, לפחות מי שהגיע לכאן, שרובם האמונה שלהם מאוד התחזקה. והשיחות שהיו כאן, זה היה על כמה החיים הם נס. הם נס, פשוט נס. זה שאנחנו בכלל מתכננים על מה יקרה מחר, וזה שוואנס קמת בבוקר, זה כאילו וואו, ומה אני עושה היום, שהיום שלי יהיה יותר טוב. ומה….כמו שאמרת, איזו אחריות אני יכול לקחת על עצמי. והשיחות שהיו לי כאן עם האנשים, זה מין שיחות התרוממות נפש. שזה היה בעיניי מטורף, כי אני באתי כמו לרומם, ואני מרגישה שהאנרגיה הזאת פשוט הדביקה גם מי שהגיע לכאן, והיה צריך למצוא את הכוחות, אז זה היה מין משהו שאני אומרת, כמו שאמרת על קהילה, אז זה ממש הפיץ איזשהו כוח ואור גדול ביניהם.

ואולי מה שאני מצליחה עכשיו להבין כאן, זה שלמי שחסר לו את הכוחות, בארץ או בכלל, אז הוא כמו צריך קודם אולי לגשת לקהילה. או קודם כמו לבקש עזרה, כי זה נכון, אני מסכימה איתך שהרבה דברים נמצאים בתוכנו ובנו. אבל אם הייתי עכשיו יושבת בבית, כמו שסיפרתי לך על חברה שלי שיש לה תינוקת קטנה, והיא יושבת בבית ובעלה במילואים, וזה מין מצב של כאילו היא רק צריכה להזין את הילדה שלה, אבל מי מזין אותה, וזה מאתגר מאוד. אז אני אומרת, אפילו אם במחשבה שלי היה איתה עוד כמה אמהות כאלה עם תינוקות, אז כבר היה לה כאילו הרבה יותר כוחות.


מתן חכימי: אין ספק שהדבר שהכי הכי פוגע בנו, וזה חלק מהמציאות הזו שככה הגענו אליה, זה שאנחנו מאוד מופרדים. כלומר, בכללי התא המשפחתי מאוד מופרד, האישה בעבודה, הגבר בעבודה, הילד בלימודים, אחרי זה יש מסגרות של אחרי הלימודים, אנחנו גרים בדירות, בבניינים, אנשים זרים, כלומר, אנחנו לא חיים עם המשפחה שלנו, אלו דברים שלא היו לאורך האבולוציה, וזה הפך להיות כמו איזשהו כור היתוך כזה, כי המציאות שלנו מאוד מאוד סובבת את האינדיבידואל.

לך תשיג את הקריירה שלך, לך תבטא את עצמך, לך תהיה אדם מוצלח, אם זה ספורטאי או פודקסטר או ראש ממשלה או מדען, זה הכל סביב האינדיבידואל, זה לא סביב הקבוצה אף פעם. אז הלבד, הוא גומר אותנו, בלי קשר למלחמה ולתקופה עכשיו, ידוע שהוא בכללי הוא גומר בני אדם בגלל זה שיעורים כל כך גבוהים של דיכאונות ושל חולי ושל התאבדויות בעולם, כלומר, המציאות היא לא טבעית, כלומר, אנחנו חושבים, אנחנו מחפשים הסברים לכל דבר, אבל איך שאנחנו חיים לא משרת אותנו, כבר הרבה הרבה מאוד שנים, וזה דבר שצריך להתחיל, ששווה להתחיל לשים לב עליו, ככל שהחברה שלך אם היא יכולה למצוא עוד אנשים, עוד נשים או אנשים להיות איתם, זה יהיה מעולה, אנחנו… עוד אחד מהדברים שקרו לנו זה, החיים האלה בבניינים, בקומות, בערים של בטון, זה שאנחנו מרחוקים מאוד מהטבע, בן האדם לא מבין אפילו, המערבי, כמה הוא קשור לטבע. אני היום בבוקר עשיתי פה הליכה לבד בטבע, בהרים, ואם אתה שנייה שומר על נוכחות, אתה קולט כמה חיים יש סביבך, כל עץ הוא חי, הנחל חי, המים חיים, האנרגיה, אתה סופג מזה הרבה כוח, מדברים ברמה הפרקטית על התקרקעות, שבעצם אתה מפסיק להפריד את עצמך מהאדמה, דרך הבטון, דרך הנעליים, אתה מוריד את רמות הדלקת, אתה פורק אנרגיה של הגוף, אתה משפר את הבריאות שלך, אז גם המקלחת יערות הזאת, גם היא נמצאה אגב מדעית, כמשפרת בריאות, אבל אנחנו, זה לא הכל רק בשביל הפרקטיקה של הדלקת או של הבריאות, אלא אנחנו צריכים להיות בטבע.

אבל כל החיים מאוד מאוד, הם סובבים משהו… שבאמת רובנו מוצאים את עצמנו עם תחושה של חוסר משמעות. כי איך אם אני יושב סביב ארבע קירות, בבניין או בעיר של מלא מלא אנשים זרים, מה הסיכוי שלי להיות בריא ומאושר ועם תחושה של ביחד? אז ואז כל דבר נוסף מקשה מאוד.

ואז קורונה: תשארו בבית, מלחמה: תשארו בבית. ואז פתאום בהפגנות גדולות, אני נפגש עם מלא מלא אנשים, זה כאוס אחר מסוג אחר. אנחנו עוברים הרבה הרבה אירועים בשנים האחרונות, שהם לא אירועים שבאמת באו לשרת אותנו. כלומר, האנשים למעלה שמייצרים אותם, לא מתעסקים בפרט. וזה כואב וזה מפחיד וזה לא נעים, אבל בו זמנית אין בריה לה להתעורר. ורק אז יבוא אור, כן?

כי אני יכול לעשות עוד פרק שאני מדבר על משהו נורא נעים, אני יכול לייצר, תאמיני לי… מישהו רשם לי לא מזמן על איזה פוסט שאני רק רוצה לייקים.

אם הייתי עוקב אחרי פרסום, הייתי יכול להכפיל את הפרסום שלי פי 5,000, אם הייתי רוצה, אני ברמת האסטרטגיה וברמת היצירתיות, יש לי, תאמיני לי, פי מיליון.

אני מוכן ללכת אחרי משהו שאני מאמין בו, כן? אז אם הייתי רוצה להביא אור, זה היה דבר מאוד מאוד קל, אבל אני חושב שדווקא האמת, שהיא קשה לפגוש אותה, שתגיד לך, אה, הרגע, אולי אני פשוט לא אמור לחיות סביב בית עם 4 קירות, ואני אמצא אחרי זה את האור, כשאני אתעורר מהשקר, מאשר שאני אביא לך עוד פיסת בידור, שתעשה לך ממש נעים, אבל לא תשנה את ה-4 קירות, או את המרחק מהטבע, או את העבודה שאתה לא אוהב, או את החוסר המשמעות.

אז, אתה יודעת, יש משפט עוד מהאימפריה הרומית, כשאתה…כאילו, זה נקרא, כאילו, כשאתה לא רוצה שאנשים ימרדו, תן להם בידור ואוכל.

ובעצם סביב הרעיון הזה, שכאילו, אם עכשיו אני אתן לכם עוד בידור, כשאתם בבית בתקופה קשה, ואתם לא תשימו לב שמה שקורה פה לא מיטיב איתכם, לא תצאו מזה.

אז אם אנחנו חוזרים מההתחלה של זה כבר לא פודקאסט שנותן לי רק אור וכיף, לא בשביל זה התכנסנו. כי הדרך להתפתחות היא לא בהכרח דרך חוויות נעימות מאוד. אלא אני חושב שכולנו יודעים שהדברים שהכי פיתחו אותנו היו חוויות מאתגרות, ובכל זאת אנחנו מנסים למנע מהם רוב החיים.


נועם זהבי: לגמרי, אני גם מתחילה להבין תוך כדי השיח, שבפודקאסטים הראשונים נקרא לזה, שהאזנתי להם, אז באמת היה כמו כלים. כלים, ומאוד כזה, מה נכון, מה לא נכון, מה טוב לגוף, מה פחות טוב, מה בריא, מה כזה. ואז נורא היה לי קל, כי זה דברים כביכול פרקטיים, ואתה כביכול היית כמו… אמרת מקודם, אבא ואמא, אז אני רגע אומרת כזה, מין אבא ואימא, שאומר כזה, מה נכון, מה לא נכון, מה טוב.

ועם הזמן, כאילו כמו העברת את זה אלינו, כזה עכשיו, את האבא והאמא שלך, וזה מה שאני אומר לך, ואת זאת שצריכה לפעול, ולהבין, ולחשוב, כאילו מין, עלינו מגן לכזה תיכון, נורא מהר, ככה אני מרגישה פתאום. וכן, ויש בזה משהו שהוא כאילו אולי מפחיד וגדול, וגם מרגש עם זאת, כאילו ההבנות האלה שהמציאות היא כל מה שקיים בי, ומי שאחראי על המציאות שלי זאת אני, וזהו, ואני צריכה מין לשמור על עצמי, ממש ממש לשמור על עצמי.


מתן חכימי: בגדול ממש נכון, אבל עם זאת, נכון אנחנו מאבדים אימון בממשלות, אבל אנחנו כן צריכים, את האבא והאימא האלה, אנחנו צריכים, יכול להיות שזה האבא והאימא האמיתיים שלנו, יכול להיות שזה חלק מהקהילה שלנו, מהתא המשפחתי שנבנה, זה לא…אני לא אומר שאנחנו צריכים להיות לבד בעולם, אנחנו צריכים הרבה דברים, אנחנו גם צריכים כנראה חוק וסדר, כי אם לא, והיו רצים אנשים כאילו ברחובות, זה…. כאילו הדברים נוצרו מסיבה חלקם, אבל, אז אני צריך גם ברמה של לקיחת אחריות, להגיד אוקיי, מה, איך אני יוצר עבורי קהילה עכשיו, איך אני חי חיים יותר בריאים, איך אני, יש פה פעולות לעשות, כאילו אני, נדבר על זאת עוד מעט, אבל לקחתי כל מיני שאלות כזה מהאינסטגרם, שכזה, עניינו אנשים, אבל אני חושב שיש משהו ממש מעניין סביב כל הנושא הזה, ששאלו אותי כזה, האם לעזוב את הארץ, האם לטוס לטיול אחרי צבא, אני מתלבטת, מפחידים לא לנסוע לחו"ל, בעיקר זורעים פחד, ולא מספיק תקווה וכזה.

לפעמים לקיחת אחריות על החיים שלך אומר עכשיו, לעזוב את המטוס לחו"ל, וזה בסדר, ולפעמים אני צריך להבין שנייה, מה גורם לי בכלל לפעול או לא לפעול בחיים האלה.

ויש אנשים שלא טסים לחו"ל עכשיו, למרות שהם רוצים, והנשמה שלהם אומרת להם, תעשו את זה, והם לא יעשו את זה כי הם פוחדים להרגיש אשמה, או בושה, או שיעבירו להם ביקורת, אם זה נכון או לא נכון.

אנחנו דיברנו על זה קודם, שישבנו כולם ביחד פה לדבר, אבל, כל המטפלים, אבל אנחנו חיים במציאות, מה שנקרא תודעה חברתית. כלומר, אני, גם אני, אם מתן חכימי, אחד משמעית, כן?

מאוד עסוק במה יחשבו עליי. ולפי מה שיחשבו עליי, אני אפעל, עם אני אצא או לא אצא, ממה אני אעבוד ולא אעבוד, מול איזה לקוחות אני אסכים או לא, איזה מוראיין לפודקאסט, איזה לא.

כלומר, מאוד מאוד מעסיק אותנו, קולקטיבית, מה קורה. לא רק מה יחשבו עליי, אלא גם, אוקיי, כולם עכשיו כועסים, כולם עכשיו באבל, גם אני צריך להיות באבל. עכשיו זה חג, כולם שמחים, אז עכשיו אני גם אהיה שמח.

כלומר, אנחנו מאוד מאוד מחוברים למה שקורה סביבנו, ויש בזה מין היופי, אבל יש בזה הרבה מין הביטול של הישות שלי, נקרא לזה הכוח היצירתי שלי, החוכמה, האינטליגנציה שלי, הביטוי החופשי שלי, לעשות את מה שנכון לי.

ואחד מהדברים שהכי מעניינים זה איך אני יוצא מהתודעה החברתית הזאת. לא כי לא אכפת לי מהחברה, אלא כי אני צריך להיות הריבון, לשים לב על הרגשות שלי, מה שאני רוצה להרגיש כרגע, איך אני רוצה להרגיש, איך אני רוצה לפעול, כדי שאני יוכל דווקא להיות ישות ריבונית מתפקדת, תומכת, במציאות הזאת, מאשר שאני רוצה כל הזמן להתאים את עצמי.

למה שעכשיו בעיקר החדשות אומרות לי, הרשתות אומרות לי, כלומר, יש פה איזשהו צורך למצוא את האינדיבידואל שלי.


נועם זהבי: אותי גם מעניין, ודיברנו על זה גם לפני יומיים, של גם איפה הגבול עובר.


מתן חכימי: של מה?


נועם זהבי: שאם עכשיו כואב לי, באמת כואב לי, אני לא… יש גם גבול בעיניי בין להיות קורבן לבין זה שעכשיו כואב לי על מה שקורה. ואני לא קורבן, אני רוצה רגע לכאוב את הדבר. אז איפה הגבול הזה עובר? עד מתי אני כואבת, ונותנת לכאב הזה מקום, ומאפשרת לעצמי, כן, גם לכאוב את הקולקטיב, או כאילו עצוב לי, כואב לי, ומתי זה כבר מין פוגע בי, או אני הופכת לקורבן.


מתן חכימי: א' אני באמת באמת מאמין שיש הרבה מקום לכאב, כן? אני אמנם בן אדם שמאוד, במעט תפקוד גבוהה, כי זה סוג של האישיות שלי, אבל גם לי יש את הרגעים שאני בוכה וכואב גם בתקופה הזאת. אבל אני חושב שלענות על השאלה שלך, כל עוד זה, או עד שזה כבר לא משרת אותך. כלומר, בוא נציב מצב היפותטי, לך יש אתגר בבית, ויש לך שדה שאת צריכה לקטוף ממנו את המזון כדי להכיל את המשפחה שלך. אוקיי? לא משנה כמה כואב לך, עדיין את צריכה מחר להאכיל את המשפחה שלך. כן? את לא יכולה שזה בגלל שכואב לך לוותר עכשיו על זה שאנשים יאכלו. אז יש מקום לכאב, אם את יכולה לכאוב בזמן שאת מכינה אוכל, המשפחה שלך מעולה, אבל אנחנו באיזה מצב כזה שבגלל שהחיים שלנו לפעמים נורא קלים, אפשר לעשות הכל בערך המחשב ואולי מהבית, אז אני פתאום נותן לכאב לנהל אותי, ואני מפסיק לעשות את הדברים שבעיניי הם בגדר החובה. שגרת בוקר, שגרת ערב, פעילות גופנית, לאכול בריא. אין לי את הפריבילגיה לוותר על זה, זה שזה לא כבר נססטי (necessary) הישרדותי, לא אומר שאני לא חייב לעשות את זה אבל, חלק מהמציאות הזאת שדיברנו עליו שכבר היא לא עובדת ובני אדם, זה שהכל כל כך נגיש ונוח וקל שאני כבר לא צריך להיות אישיות מתפקדת, אני יכול להיות כמו איזה בן אדם, שנשאר בבית ומביאים לו את האוכל והעבודה היא דרך המחשב וכבר כאילו אבד עלינו.

אבל אם אנחנו מסתכלים באבולוציה שלנו, אנחנו חייבים לתפקד. בני אדם בטבע אין לו ברירה אלא לתפקד כדי שלא יאכלו אותו כדי שיהיה לו אוכל כדי שיהיה לו חם כדי שיהיה לו מחסה.

אז לכאוב, את יודעת, את תראי אם זה מנהל אותך או לא אבל אבל מי מגדיר גם את הזמן וזה רק את יודעת לא.


נועם זהבי: כן אבל אני חושבת שכשזה קורה לך, למתן כשאתה, פתאום באיזה אפיסת כוחות שאתה נותן מקום לכאב שאתה פתאום כן שוכב על הספה, כל היום ולא יודעת בוכה או לא מצליח כל כך לקום ממנה, מה שם קורה שפתאום גורם לך לקום?

כי אני חושבת שזה איזושהי סיטואציה, שכן קשה לקום ממנה וגם אם אנשים רוצים… אתה אולי בתפקוד גבוה אבל יש אנשים, שהם לא בתפקוד גבוה, אני אומרת מה שם? מאיפה אני על הספה, אין לי כוחות אני באפיסת כוחות, הגיעה אלי ידיעה מזעזעת, או לא משנה מה, הגיעה לתודעה שלי מציאות קשה ואני עכשיו סוחבת אותה ושוקעת לתוך הספה, מה יכול להרים אותי? זה כבר כן פוגע בי.


מתן חכימי: אני חושב שזה מתחלק אם מצד אחד אומרת הגיעה לי ידיעה, בוא נראה אם אנחנו יכולים שלא יגיעו אלינו ידיעות כי אנחנו מכורים לזה שיגיעו אלינו ידיעות, אני צריך לדעת כל יום, מה קרה לכמה אנשים כמה מתו כמה נפצעו כמה… אני לא יכול להכיל את זה, כלומר אנחנו ממש מוצפים מהתקשורת מהרשתות ברמה שזה גורם לנו, לסגת. כלומר, המוח האנושי כל כך לא מצליח להכיל את מה שקורה שהוא בסוף רוצה רק להישאר על הספה ולא לקום.

אני חייב להבין דבר ראשון את זה את הבחירה של מה אני מכניס אל התודעה שלי. בדיוק היה לי שיחה ממש מעניינת פה עם מישהו על זה שמזון זה כאילו אוכל, זה המזון הכי פחות חשוב ברמת ההיררכיה, האינפורמציה שנכנסת לתוכי הרבה יותר חשובה מאוכל שנכנס לתוכי.

מטאפורית כן, אז א' זה הדבר הזה ואני חושב מה מקים אותי מהספה? אני חושב אולי עבורי זה משמעות, אבל זה אני מאוד ספציפי זה אני יכול להגיד אוקיי וואו אני מעדיף עכשיו לייצר איזה פוסט או להעלות פודקאסט או ללכת להנחות איזה מרחב או אפילו אפילו לתאם… בתחילת המלחמה התחלנו לעשות עוד סדנאות בחינם. עשינו, סדנאות בתל אביב למאות אנשים, עשינו איזה עשרה לא זוכר יותר איזה 15 סדנאות לכמה מאות אנשים. זה היה בחינם כן, זה לא היה…זה לא…. גם זה שהייתי זה שאני מנחה לא קשור בתכלס ארגנו לנו ימים עם אנשים כדי שנתפקד.

אז אני חושב כל בן אדם יכול למצוא בכל שלב משמעות, בין אם זה דרך האמונה שלו, בין אם זה דרך הארוחה שהוא יבשל לילד שלו בין אם זה המפגש החברתי שהוא ייצור בין אם זה…

בוא תתמוך באנשים שעוברים קושי עכשיו, זה גם בסדר. כולנו יכולים למצוא משמעות ולתרום לאנשים אחרים בכל רגע נתון בדרך מסוימת.

אני חושב שמשמעות מרימה אותך מהספה כן. אבל, אבל שמירה על התודעה שלי היא פשוט כל כך אנדרייטד (underrated) במציאות שאנחנו חיים בה, בסוף זה כזה כאילו כן אני אמנן. אפילו בחדשות אומרים, תראה פחות חדשות, זה מצחיק. כאילו כמה זה… כאילו אי איפה להגיד במילים אפשר לענות רק בפעולות כן. אתם רוצים שיהיו פחות חדשות, תשדרו פחות.

אבל אני חייב להבין שכל מה שאני מאפשר להיכנס לתודעה שלי אני יוצר אימפקט מאוד מאוד משמעותי עליי ועל איך אני מתפקד ואז השאלה היא למה אני בוחר לעשות את זה.

כי כי האם זה באמת נותן לי איזה שהוא משהו, או האם זה פיקציה שלמדנו להאמין בה שהאנשים עם החליפות הם אלה ש…שאנחנו צריכים דרכם להבין מי אנחנו כחברה, כקולקטיב. איך זה הגיוני שכולנו הסכמנו לחשוב אותו דבר. הרי באיזה מקום בעולם… הרי אם היה בן אדם אחד בעולם שאומר לכולם איך להרגיש אז היו אומרים שזאת כת.

אבל כאילו כשזה מהחדשות אז זה לא, ואין, אין הבדל בין השתיים. אני צריך ממש להחליט למי אני בוחר להאזין ולשים לב מה זה עושה לי ואנחנו אפילו לא תוהים… כי, אנשים יגידו ביום יום אני לא רואה חדשות אבל אז במקרה חירום אני כן רואה. אבל לא האמנת באותן חדשות אז, אז למה עכשיו אתה מאמין בזה? גם בקורונה הפחידו אותנו נורא וזה לא היה מוצדק וגם בהפגנות ובכל התקופה של…הפילוג שהיה בינינו היה בגלל הרבה תקשורת ועכשיו יש גם תקשורת ונכון יש הרבה כאב ויש מלחמה ויש חיילים שאנחנו אוהבים.

זה לא אומר שצריך לצרוך את האינפורמציה הזאת לתוך הנשמה שלי כל הזמן. אני לא אוכל לעמוד בזה. במיוחד שכל מה שקורה בארץ קורה גם בעולם, מלחמות קורות בעולם, קורונה קרתה בעולם, הפגנות קרו בכל העולם הכל נורא חוזר על עצמו נורא מתוכנן נורא מתוזמן.

אנשים העלו הרבה תהיות בתקופה האחרונה לגבי מה שקרה כאן, האם זה מחדל, האם זה מכוון האם זה פה האם זה שם. הדברים קורים בעיני ברמה הרבה יותר גבוהה, ברמה עולמית תאגידית יש אנשים, אליטות, אנשים עם הרבה כסף למעלה למעלה למעלה שיכולים לייצר דברים נורא נורא קטנים כאן כדי שישפיעו על כל העולם.

תראו, זה כאילו מוצג לנו כמשהו שקורה בין ישראלים לפלסטינים, אבל זה מרעיד את כל העולם. זה לא מרעיד את כל העולם סתם. זה מרעיד את כל העולם כי מאפשרים לזה, ומישהו רוצה שזה ירעיד את כל העולם כי ככה העולם עובד. דרך פילוג דרך שנאה דרך מלחמות.

מלחמות מובילות לכסף דרך חברות תרופות דרך חברות מזון דרך חברות נשק הכל תמיד הולך ביחד. חייבים להיות ערים לזה. חייבים להיות ערים לזה, לקבל את זה, להבין את זה ואז נוכל לתכנן את המציאות עבור עצמנו בצורה יותר טובה.


נועם זהבי: שזאת בעיניי השאלה, כלומר ברגע שאתה מעביר את התוכן הזה אומר אוקיי חבר'ה תתעוררו קורה כאן משהו גדול. אותי באופן אישי זה אפילו טיפה מפחיד. כן, להבין שכזה רגע קורה כאן משהו ואני צריכה להיות מודעת אליו ואז אני מנסה להבין אז מה יש לי לעשות בעצם? שזה קצת…


מתן חכימי: מדהים, אז אני אענה על זה. מפחיד זה לא. כי משתי סיבות.

א' גם בקורונה כשהתחלתי להתעורר וקרו דברים, בסופו של דבר חייתי עם זה, היה לי כיף ממש בקורונה. אני אמנם יצאתי על המערכת, רציתי להעיר אנשים, חשבתי שהרבה עוול נעשה אבל,

היה כיף, הכל היה בסדר כן, ומי שהייתי צריך להעביר שיעור מסוים שם, אם זה להתחסן ולהתחרט, אם זה…

זה בסדר זה חלק מהשיעור, אנחנו, לא משנה מה יקרה פה, אנחנו נחיה פה, האירועים העולמיים שקורים שקשורים לשליטה והפרעות וזה, נועדו בעיקר לשלוט באזרחים כי זה נותן יותר כסף לאנשים למעלה. אז גם כשיהיו פה חוקים יותר קיצוניים, הכל יהיה בסדר כן, כאילו הכל יהיה בסדר. גם אנשים שחיים בשבי ובכלא הם בסדר. כאילו כולם בסדר.

הרי בסופו של דבר, באמת באמת אני מאמין בזה - רוב המציאות קורית בראש שלך.

אני יכול להיות בתא כלא ולהגיד איזה זכות להיות בחיים, איזה חוויה מעניינת אני עובר פה, אני יכול בזמן שאני בכלא לעשות תואר ואני יכול לקרוא ספרים ואני יכול להתאמן, אני יכול to reflect upon life כי כאילו גם בחיים האמיתיים אפשר… את יודעת, אני עובד כל היום, אני בבית כאילו אוקיי, אז אתה בתא.

ואני יכול להיות גם בחופש אולטימטיבי ולהיות גם בסבל והעניין המדהים הוא להגיד:

אוקיי כאילו, זה מה שקורה. זה מה שקורה, איך אני מתפתח מזה איך אני מתבונן בדבר הזה. אבל פחד קיומי לא צריך להיות כאילו לנו. אני לא חושב שיש סיבה גם לחיות עם פחד קיומי, כן? כי הוא לא ישרת אותך.

אני חושב שזה הפעולות, והפעולות הן יכולות להיות רגשיות, אוקיי קורים הדברים האלה, מתבונן בהם איך אני שומר על תפקוד גבוה על שמחה בחיים האלה כי את יודעת…

מה מה הפער בין בן אדם עצוב לבן אדם שמח? מחשבה על שמחה. מה הפער בין בן אדם שמח לבן אדם עצוב? מחשבה על עצב. כאילו… ואנחנו אנחנו יכולים להניע את זה רוב הזמן למקומות הללו. אני לא מדבר על מקרים קיצוניים.


נועם זהבי: זה מדהים שאתה אומר את זה כי אני זוכרת שהיה מישהו, אני לא זוכרת מי, שאמר לי שאיזה מטורף זה שכאילו העונש הכי גדול שבן אדם מקבל זה נגיד ללכת לצינוק.

כאילו מה יש בצינוק? יש 4 קירות ובן אדם. הבן אדם עם הראש שלו, עם התודעה שלו וכאילו.

זה קשה הרבה פעמים להיות… זה הכי קשה להיות בתודעה. אני רואה את זה גם בעולם של היוגה של הלשבת רגע כמה דקות האלה בתחילת השיעור, שאנשים משתגעים, ומהצד השני, כשהכל התחיל כל המלחמה, אני הייתי עם אחותי באיביזה במלון מטורף.

וממש לא היינו שם. היינו כל היום בטלפון, כל היום התעדכנו, בכינו, היינו בחרדה.

כאילו ואז אתה באמת קולט את הדבר המטורף הזה, שאתה כל פעם אומר אותו אבל צריך לחוות אותו - שהתודעה ממש מייצרת את מה שקורה לי בגוף, מה שקורה לי במציאות. כן, אז יש כל מיני שיעורים כאלה. אני חושבת שזה שיעור ענק, אני חושבת ש… אני מקווה שמה שאנחנו עושים כאן עכשיו בשיחה הזאת, כן כמו יאיר לאנשים כן גם, באלף כזה, את…

את מה שקורה אצלם כאילו רגע להתבונן איפה אני ושאולי זה טיימינג טוב, רגע עבר חודש ורגע להבין איפה אני נמצא.

האם אני עדיין כל היום ב… אני בהתחלה, רק בשבוע הראשון הייתי הרבה ברשתות חברתיות ולראות איפה אני היום, אם אני הרבה ברשתות חברתיות או, או פחות, ואפילו דבר אחד שאני יכול לעשות לעצמי ביום הזה שיהיה יותר טוב.


מתן חכימי: יש עוד כמה דברים שבא לי כזה שנגע בהם, אבל בא לי רק לסכם על מה שאמרנו עכשיו.

יש כמה אנרגיות מאוד ספציפיות אחת היא הקורבנות שאני כל הזמן, אני מתן שם לב כל הזמן שאני נופל אליה, ואני אומר אחי כי אני שם עכשיו אני צריך לצאת רגע מזה, איך אני יוצא מזה, קבלת המציאות, לקיחת אחריות, פעולות.

ויש את הנושא של שיפוטיות בכללי, וכמה שאני שופט יותר, גם אם אני שופט עכשיו רוצח, מחבל, אנס, פוליטיקאי - כשאני שופט אני מחליט שמשהו רע, ואני יוצר את האנרגיה הזאת גם בתוכי וזה גם לא עוזר לי. אני יכול להסתכל על פוליטיקאי ולהגיד הפוליטיקאים האלה הם לא טובים למדינה, אני רוצה להחליף אותם, אני לא חייב למצוא חיבור רגשי לתוך הדבר הזה, ל"אוי עושים לי".

אז אז כל הזמן לצאת, לשחרר את השיפוטיות לשחרר את הקורבנות ולצאת, תמיד לקיחת אחריות - אני מקבל ואני עושה פעולות.

הן חיצוניות או פנימיות. מישהי שאלה לי פה, שאלה אותי פה ואני… זה שאלה אחת ששמרתי לעצמי. זה...

איך להירגע מהכעס של מה שעשו לעם שלנו. ואני חושב שזה כאילו זה בדיוק זה - אנחנו לא קורבנות.

קרה משהו, מקבל אותו ,פועל אותו, האנרגיה הקורבנית פוגעת בי בלבד.

הבחורה שכתבה לי את זה, איך להירגע מהכעס על מה שעשו לעם שלי - זה זה מוריד לי את האנרגיה.

זה, זה לא בחירה שעוזרת לי. איך עכשיו אני מחזקת את העם שלי, איך אני מחזקת אותי, איך אנחנו עושים פעולות שזה לא יקרה שוב.

נועם זהבי: שוב, איך אני פועלת?

מתן חכימי: בדיוק. אבל, אבל כל האנרגיה הקורבנית היא כזה מורידה לנו את האנרגיה, מאוד מורידה, מאוד משרתת משהו פנימי בנו שהתרגל להיות קורבן, לרחם על עצמו. את יודעת,

זה מהדברים הקטנים שקורים לנו בילדות, כן? פעם אחת שלמדתי שאמא שלי נותנת לי תשומת לב כשאני חולה, או כשהרביצו לי בבית ספר או שהמורה התייחסה אלי לא יפה, אני מבין שרק כשקורה משהו רע מתייחסים אליי, ואז אני כל החיים מביא את האנרגיה הזאת של הקורבנות לתוך החיים שלי, אז אני כל הזמן צריך לשים לב למה קורה בתוכי.


נועם זהבי: זה גם מזכיר לי שזה כמו נגיד שחברה… נפגעתי מחברה ואני לא אומרת לה.

אני נשארת עם הפגיעה הזאת וכאילו היא בכלל לא יודעת שהיא פגעה בי. אני ככה מסתובבת בעולם בתחושה שאני פגועה ממנה והיא חיה את חייה בטוב ובסבבה ואני בתחושות קשות.


מתן חכימי: זה… בדרך כלל כשאנחנו כועסים על בן אדם, אנחנו סובלים בעיקר, רק אנחנו.

כאילו זה תמיד לעשות את העבודה הפנימית של להבין שהכל מה שקורה כמעט הוא מראה עבורי.

משהו שגם אנחנו מדברים עליו הרבה אבל לא תמיד אנחנו מוכנים לקבל אותו.

משהו קורה מולי שעושה לי רע, אני היחיד שסובל ממנו בדרך כלל, אני היחיד שיכול לשנות אותו.

ואלה דברים שיכולים להניע את החיים שלנו יותר, יותר ויותר קדימה.

אני מסתכל פה על כמה שאלות שכתבו לנו ככה לפני שנסיים.

אז יש פה כמה כזה שאלות שרשומות לנו ביחד ככה לסיכום, אבל אני אקריא שלוש שאלות ואז נענה עליהם. אחת - שוב, מישהי רשמה איך לשמור על גישה חיובית כשהעולם קורס?

ואני חושב שזה חוזר, גם מה שמעניין הוא בסופו של דבר שכשיש לך מסרים להעביר, המסרים די חוזרים על עצמם.

לשמור על גישה חיובית כשהעולם קורס - ברגע שאתה מתחיל לספר לעצמך שהעולם קורס, אתה כבר יוצר גישה שלילית בתוכך.

אם את שכתבת לי את זה, תלכי עכשיו לים או לטבע, אפילו איפה שאני טיילתי היום בבוקר, העולם ממש לא קורס, העולם נפלא.

יש הרבה טבע, יש הרבה יופי בעולם, אני צריך להחליט אם אני רוצה לראות אותו ואני רוצה גם ללכת אליו פיזית.

אבל העולם לא הולך לקרוס לשום מקום, העולם הולך להישאר אותו עולם בדיוק. החברה

עוברת קשיים. אנחנו יכולים לבחור איך לפעול בתוך הדבר הזה, או לבחור לראות

את הטוב, כי תמיד תמיד זה איפה אני מפקס את התודעה שלי. אני יכול לפקס על מה שרע כמו חצי כוס מלאה, חצי כוס ריקה. זה תמיד כאילו המציאות.

מישהו שאלה איך… איך לחיות את החיים שלי במלואם, כשזה לא קשור… ולכך יש משהו שבא לי להגיד על זה, זה אני חושב שלרובנו זה מתחבר אל התודעה הקולקטיבית, למציאות הזאת שאנחנו לא מחוברים לעצמנו עד הסוף, זה האם אני מאפשר לדברים שהם תשוקות רציניות שלי, כאילו התשוקות האמיתיות שלי, הרצונות האמיתיים שלי,

ובחירה של כל מה שאני רוצה ללא שיפוטיות, להניע את עצמך קדימה, אז אני יכול לחיות את החיים שלי במלואם. אבל אנחנו למדנו לדכא את רוב הרצונות האמיתיים שלנו, כי המציאות אומרת לך אתה לא יכול לעשות את החלומות שלך מה שאתה רוצה, יש דרכים, אתה חייב לעבור במסלול.

בגלל זה רוב האנשים פחות שמחים, אז, אז אני חושב, האם אני בכלל שואל את עצמי מה ירגש אותי בטירוף מה הפנטזיה שלי, מה התשוקה שלי, גם בימים קשים.

ואז אם לא תשפוט את עצמך, או אם לא תתעסק במה יחשבו עליך, התודעה החברתית, אולי תוכל בכלל ללכת עבור הדבר הזה.

כי אם עכשיו אתה פה ואומר מחר בא לי להיות בתאילנד, בתאילנד בא לי ללמוד להיות מסג'יסט, אבל לא עושה את זה כי עכשיו המלחמה, וכי ככה וככה וככה, אתה לא תחיה את החיים שלך במלואם. אתה חייב להבין על מה אתה רוצה לעשות עם עצמך.

ואיך נוכל לגדול מזה ברמה החברתית והקולקטיבית, זה אמרתי לענות לו ואף מעניין אותי מה את חושבת, שאלה גדולה.


נועם זהבי: שאלה מאוד גדולה. אני חושבת, הייתי רוצה לפחות לחשוב, שקודם כל שקורה עכשיו משהו קולקטיבי מטורף.

אני חושבת שאם נבין שאנחנו יכולים, כמו שאמרתי את זה קודם שכמו שאנחנו יכולים להוריד את התדר יחד, אנחנו יכולים גם להעלות אותו יחד. הייתה דוגמה יפה לאיזה משהו שעשינו כאן, שמישהי סיפרה שפעם היא עשתה איזשהו טקס, שמלא מלא נשים החזיקו אותה, היא שכבה על הגב.

כל אחת שמה אצבע מתחתיה וכמו הרימו אותה ביחד. זה ממש כל אחת שמה אצבע. אני לא צריכה לשים יותר מדי אני צריכה רק רגע להביא את עצמי. אולי…

מתן חכימי: שבעצם כמה בחורות ביחד הרימו את כל הגוף של מישהי, שכל אחת רק השתמשה באצבע.

נועם זהבי: כן

מתן חכימי: זאת אומרת שאנחנו לא צריכים לעשות הרבה אבל כקולקטיב נוכל להתחזק ביחד מאוד.

נועם זהבי: בדיוק, ממש. אפשר לעשות כאן בעיני שינוי ממש מטורף שעד עכשיו…

היה את ההפגנות וזה, אני לא באמת אכנס לזה אבל אני אומרת, בסוף, יש פעולות קטנות שאנחנו יכולים לעשות אותם כחברה, שיהפכו את החיים שלנו ליותר טוב, יותר טובים, בלי קשר בכלל ל.. נגד הממשלה, או נגד… כאילו פשוט כחברה, כקולקטיב, שהחיים יכולים להיות טובים יותר זה יכול להיות ברמת ההתנהגות, זה יכול להיות ברמת ה…

מתן חכימי: הבעיה שזה כן קשור לממשלה, כי עכשיו שזה מתחיל ב… אם כקולקטיב לא נראה חדשות, לא נראה מה שאומרים לנו לעשות ולא נציית בהכרח לדברים שלא משרתים אותנו, כמו תישארו בבית ותקשיבו למה שאנחנו עושים גם כשאתם לא מאמינים בנו, אז…

אלה דברים שכבר קולקטיב גם יוצרים הרבה, אבל אין ספק ש… כי מאוד קשה לראות חדשות ושאומרים לך מי טוב ומי רע, ומה הבעיות של העולם ולשמור על תודעה גבוהה כולנו, אז אנחנו צריכים כן להתחבר לאיזה משהו שהוא קשור באמת אלינו כחברה, ולא אל מה שבן אדם אחד אומר לנו לחשוב.


נועם זהבי: הכוונה שלי הייתה לרגע לחיים, לאיך, איך אנחנו יכולים לתמוך אחד בשני כחברה.

כן, אתה אוהב לדבר על כזה, נגד אולי הממשלה כזה, ולי אין מספיק את ה…

אני מרגישה את הידע לגבי הדבר, אבל אני אומרת, אני פשוט כל כך לא נמצאת שם, אז אני מסתכלת רגע על הקולקטיב, על החיים שלנו ברמת אפילו היום יום שלה, אתה יודע להיות יותר נחמדים…


מתן חכימי: כשאמרת שהיית באיביזה וראיתם בטלפון כל הזמן ובכיתם כל הזמן.

נועם זהבי: נכון

מתן חכימי: אז בעצם את הורדת לעצמך את התודעה

נועם זהבי: לגמרי.

מתן חכימי: ועכשיו את הבן אדם שכמעט לא נוגע בטלפון ואת יותר בטוב, אז כאילו… את אומרת לי אתה מבין בזה. לא אני מבין בזה, כולנו מבינים את זה בדיוק אותו דבר.

פשוט השאלה אם אנחנו מתחברים לקול הפנימי שלנו או לקול החיצוני שאומר לנו מה, מה להרגיש ולחשוב. את יודעת זה כאילו…

זה שאתה מתעורר לזה באמת, קולט את זה שאומרים לך מה לחשוב, איך להרגיש ואיך להתנהג, ואתה לא הריבון, אתה לא הסמכות אתה לא…

הבן אדם שמקשיב פנימה ואומר איך אני רוצה לפעול, אז זה ברור שהכל רוטט ברטט לא בריא.


נועם זהבי: הכוונה שלי… פתאום עלתה בי מחשבה מעניינת שהיה הרי עכשיו, אולי זה עדיין קורה אני באמת לא יודעת, שהיה קטע שמעלים מלא סטורים ומלא וידאו של דברים שהיו

מתן חכימי: קורה קורה, בטח

נועם זהבי: אוקיי אז זה עדיין קורה. לי זה ממש עשה רע, אני בטוחה שלעוד מלא אנשים, ורק מחשבה קטנה על כאילו איזה מטורף זה אם עכשיו יחליטו שכל יום כל אחד מעלה משהו שעשה לו את היום ליותר טוב, וואו כאילו מלא סטורים של כזה מה אני עוד יכולה לעשות היום שיעשה לי את היום יותר טוב, וזה לא אומר להתעלם ממה שקורה, זה לא אומר שלא כואב, זה אומר שאנחנו מבינים שכולנו נמצאים כרגע ב… או פחד, או התשה, או כאב, או עצב או דכדוך, ואף אחד לא מצליח להרים את עצמו, אז בוא רגע נשים את האצבע הזאת, בוא אפילו דרך הסטורי כאילו נעלה מה כן אפשר לעשות, מה עשיתי היום, תמונה יפה של טבע.

משהו אחר שכאילו יכול לגרום לנו לתדר אחר.

מתן חכימי: אני אישית, בזמן האחרון, אם אנשים מעלים דברים שקשורים למצב, אז אני לא מסתכל ואם בנאדם שמעלה כזה תמונה באמת של טבע, של איזה יוגה שאני כזה נעים לראות את זה פתאום, בן אדם כי אני רואה אותך, אתה בן אדם תבטא את עצמך זה.


נועם זהבי: ולאנשים לא נעים. אני מוצאת את עצמי לא מעלה כלום.


מתן חכימי: ברור. אז אני חושב שאולי ככה לסיכום… א' יש פה שאלות שרלוונטיות לקורס שאני מוציא ממש השבוע, שקורס שהקלטתי וסיימתי. כלומר חזרתי מצילום של הצילומים שלו בצפון בשישי לאוקטובר, וקמתי וקמנו בשביעי אוקטובר למציאות הזאת.

את יודעת, מה שעשיתי גם פה בקפריסין ואחד הדברים שאני הכי מאמין בהם, את יודעת עם זאת שטיפול פסיכולוגי וסדנאות וריטריטים והכל, מאוד יכול לעזור לנפש - אני מאמין שהשגרה שלנו, הבחירות שלנו בבוקר בערב, הריטואלים שלנו, המדיטציה, הכתיבה הם הדברים שהכי שומרים על השפיות שלנו. כאילו שאם אתה לא עושה אותם, כל דבר אחר שאתה עושה לא יעזור לך.

אז… אני לא יודע, הקורס הזה אמור לצאת ממש עכשיו, אבל אבל השאלות פה הם רלוונטיות אז לקורס אז אני אענה עליהם בלי קשר.

אני חושב שזה ממש מעניין, מישהי שאלה פה איך משתלטים על חלומות ועל הסיוטים שיש לה, ונגיד אני חושב שממש ממש דוגמה טובה לזה יש, אם זה לייצר שגרת לילה, כלומר שאיקס זמן

לפני השינה שאני בלי הטלפון, שאני מעמעם את האורות בבית ואני עושה דברים שמרממים לי את הרוח ומשקיטים לי את התודעה ומרגיעים אותי, כמו לקרוא ספר, כמו לכתוב הוקרות תודה או הצלחות שהיו לי היום, ממש לשים לב לכל פרט שקרה לי במהלך היום ולנסות להתמקד על איזה משהו מאוד מאוד חיובי שקרה לי היום, שאני בהודיה גדולה עליו ולנסות לתת לזה למלא מלא את כל הגוף שלי, לפני שאני הולך לישון, כי אם אני אלך לישון עם כל מה שספגתי כל היום שקשור לחדשות והמלחמה, למוות, ברור שיהיו לי סיוטים בלילה. אנחנו לא יכולים לנצח את הלילה שלנו כשאנחנו נכנסים לתוך הלילה עם תודעה לא טובה.

אז, אז שגרת לילה, שגרת בוקר, זה זמנים בלי טלפון, זה דברים שאנחנו נזכרים במי אנחנו.

דרך כתיבה, דרך מדיטציה, בשביל שניה למצוא סנטר זה מאוד מאוד חשוב בעיניי. כל הזמן, כל יום, כל החיים כדי שתוכל להתבונן ולשים לב למה קורה בך ולהיות במודעות כי את יודעת, אם עכשיו בגלל שיש תקופה מאתגרת, אתה תשכח מה המטרות שלך, בין אם זה המשפחתיות, הזוגיות, הכלכליות, ההתפתחויות - אם תשכח את זה לגמרי בסופו של דבר לא תהיה לנו חברה מתפקדת. אנחנו לא יכולים לוותר על ההתפתחות שלנו גם בתקופה מאתגרת.

אז שגרת בוקר, שגרת לילה. מישהו שאל איך ניגשים למדיטציה זה כמובן שזה… בגלל זה עשיתי קורס, כי זה דורש קורס, אבל, תתחילו מהדבר הבסיסי ביותר: קחו כרית, שבו על הרצפה.

תעצמו עיניים. לשתי דקות. לא אומר לכם עכשיו רבע שעה, לא אומר חצי שעה, שתי דקות

שאתם עם עיניים סגורות, מתמקדים לא משנה… בנשימה או בתחושות בגוף שלכם ועושים את זה כל יום, מתחילים עם הדבר הזה, הבסיסי הזה.

אני מאמין גדול ש… שגישת "הכל או כלום" היא גישה פרפקציוניסטית חבלנית.

להתנסות בחוויות מאוד קטנות. המטרה של מדיטציה זה לשבת בשקט עם עצמנו וגם לראות מה עולה וגם בכלל להיזכר שיש לנו תודעה שמתפקדת גם בלי טלפון והודעות ווטסאפ אינסופיות.

השאלה האחרונה שכתובה פה שרלוונטית בעיני, זה מישהו רשם מה המרכיבים של זהות.

הנושא של זהות הוא סופר מעניין כי אנחנו… הזהות שלנו, הזהות שלנו מורכבת על פי מה אנחנו חושבים, ומה שאנחנו חושבים מיצר רגש ורגש מייצר אמונות ואמונות מייצרות התנסויות.

ואמרתי את המילה הרגלים? לא אמרתי הרגלים, אבל, אבל מחשבות, רגשות, אמונות, הרגלים התנסויות, חוויות ואז זהות.

אז, אז הדרך הכי טובה ליצור מחשבות חדשות, רגשות חדשות זה דרך הרגלים. התנסויות והרגלים, ובגלל זה כל כך חשוב , גם במרכאות כשאין שגרה, כי שגרה לא חייבת לבוא רק מזה שיש לי עבודה, היא דווקא מה… מהריטואלים שאני מייצר עבורי - שגרת בוקר, שגרת לילה, האימון שאני עושה, הזמן שאני קובע לדבר עם חבר, או הזמן שיש לי במדיטציה, או… כלומר אני כל הזמן מייצר דברים שהופכים להיות הזהות שלי. ואם אני מתחיל לעשות דברים שלא מיטיבים איתי, כמו לחזור לא לאכול טוב ולוותר על האימון ולצלול לחדשות, אני מתחיל לבנות זהות. ודווקא עכשיו כשהעולם משתנה, כשאנחנו עוברים תקופה חדשה, שאני בעצם…

שהמציאות משתנה אני צריך להמציא את עצמי מחדש. וזה אומר לייצר זהות חדשה, והזהות החדשה זאת תבוא רק אם אני אתחיל לשנות את איך שאני חושב, איך שאני מרגיש, איך שאני פועל את ההרגלים שלי ואני יוצר התנסויות חדשות ואמונות חדשות.

זה… זה דווקא בזמן שקשה, בזמן של משברים, זה הזמן של שינויים.

כשטוב אף אחד לא עושה שינוי. זה דווקא כשרע שאנשים… שאנשים עושים שינוי זה דווקא הזדמנות, לתת לזה את כל הכובד, את כל ההזדמנות את כל התשומת לב ל"יללה בוא נעשה שינוי עכשיו".

אני מגיע לתחתית, רע לי, קשה לי, החיים לא טובים לי - מה אני יכול לייצר, פעולות אחריות,

שיחזירו לי את השפיות, שיצרו זהות חדשה שהיא מתמודדת יותר טוב עם מה שקורה.


נועם זהבי: אני חושבת שמה שבי תומך בתקופה הזאת, וזה דברים שאתה גם מדבר עליהם בתוכן… בתכנים שלך, זה הודיות…

כי וואו, על כמה יש להודות אם החיים הם נס.

ודמיון. דמיון, לדמיין ממש אם זה, אתה אומר את היום שהיה, אני אוהבת גם לדמיין לפעמים את היום שיהיה.

מתן חכימי: ממש ככה.

נועם זהבי: איך הוא הולך להיות, מה אני הולכת להרגיש, כמה טוב ונעים הולך להיות לי, כמה אני חזקה, כמה כוחות יש בי ולי זה נותן לישון הרבה יותר טוב.


מתן חכימי: תשמעי, כשאתה מטורף בהודיה, זה בדיוק ה… כמו מניפולציה על המוח שלך.

אתה בדי פולט רוצה להימשך לשלילי.

בוא נחשוב על הדברים הרעים שקורים כי זהו, אנחנו יצורים הישרדותיים.

אבולוציונית נועדנו להתמודד עם טורפים אז המוח הולך לשלילי פשוט.

ואז אם אני יוצא רגע ומתמלא רגע בהודיה עמוקה על זה שפאק, אני עכשיו יושב עם אוזניות ומקשיב לשני אנשים מדברים זה אומר שיש לי טלפון, זה אומר שיש לי כסף זה אומר שיש לי בית… וואו

נועם זהבי: שיש לי חוש שמיעה

מתן חכימי: כן, כן יש לי חוש שמיעה ממש, שאני בחיים.

תשמעי, זה זה נשמע מאוד אולי רוחני או… או הזוי, אבל שאני בחיים, אני בחיים. כלומר אני אשכרה חי, יש לי גוף, יש לי נשמה, יש לי הזדמנויות, יש לי אפשרויות, אני חי אני צריך לשמוח ממש על זה שאני בחיים.

אם אני ממלא את כל הגוף שלי בהרגשה הזאת, זה נותן המון אנרגיה וכוח, אבל, אבל אני חייב לזכור שהמוח שלי ירצה ללכת תמיד למקום שאני לא רוצה שהוא יילך אליו,

ואני זה שצריך לעבוד כדי שהוא יילך למקום יותר טוב.

יס, תודה שעשית את זה איתי.


נועם זהבי: תודה רבה לך.

מתן חכימי: איך היה לדעתך?

נועם זהבי: היה לי ממש נעים וכיף ומעניין.


מתן חכימי: אני אספר שזה היה ממש מגניב שלפני שהתחלנו אמרת לי אם לא אכפת לי שנתכוונן ביחד וניקח כמה נשימות ביחד וזה הפעיל אותי קצת, זה היה כזה:

"גם היא אומרת לי מה לעשות וגם היא רוצה שאני אכנס רגע פנימה ואני ארגיש רגע, וכאילו אני רוצה להיות מאוד משימתי כי אנחנו מקליטים פרק…"

זה היה מאוד נעים וזה גם, זה תזכורת מדהימה לאיך בכל רגע… הרי מה עשינו? אמרת לי בוא נשב רגע אחד מול השני החזקנו ידיים ונשמנו שלוש נשימות ביחד.

לבן אדם הלא מנוסה שלא הלך אולי לאיזה סדנה בחיים שלו, זה נשמע הזוי, אבל זה ממלא את הצרכים הכי בסיסיים - חיבור עם בן אדם, מגע, נשימות, אני חייב לנשום אין לי ברירה, ושנייה כאילו להיות בנוכחות, ואלה הדברים שיכולים לשרת אותנו הכי…

בצורה המיטב.. הטובה ביותר בתקופות, בכל תקופה בחיים. אז תודה שהכרחת אותי "שהכרחת"... שהובלת אותנו לשם. יש, תודה תודה תודה.

נועם זהבי: תודה

מתן חכימי: זהו להיום אהובים כיף שנשארתם עד סוף הפרק מקווה שמצאתם ערך בשיחה שלי

עם נועם. כרגיל אגיד שאם כן, אנא מכם תחלקו את הפרק גם אם זה עם אדם אחד, כדי שנוכל להביא יותר רפואה, חופש וריבונות לתוך העולם הזה. שיהיה שבוע בטוח, נהדר, אוהב, מחבק, עם בשורות טובות ולהתראות בשבוע הבא.

20 views0 comments

Comments


bottom of page