השבוע אירחתי את מיכל מעיין דון. מיכל היא: MA בלימודי מגדר, מגישה מרחבים שמאניים, מכשירה מנחי קבוצות מיניות מודעת, מכשירה מנחות מעגלי נשים, מרפאה. "אקטיביסטית מקודשת" ושמאנית מינית, מורה בצוות המורים הבינלאומי של ISTA, בית הספר לאומנויות המקדש, צוות מקימי "אישתר" המרכז לאומנויות האהבה והתפתחות התודעה. חולמת ומגשימה שלום על פני האדמה. בת 48. אישה, כוהנת, חברה ואמא. לשוחח על הקשר בין מיניות לכח החיים שלנו, על לקיחה אל מול נתינה במיניות, איך ידיעת הגבולות שלי תשמור עליי מסכנות במיניות. דיברנו על הקשר בין התפקוד והחופש המיני שלנו לתפקוד המערכות הפיזיות והרגשיות שלנו, על היכולת של אנרגיה מינית לרפא אותנו ואיך כשאנרגיית החיים זורמת לנו בגוף. על הרעיונות שיש לנו בראש כשאנחנו נכנסים למיטה, על איך פחד, אשמה ובושה מנהלים את ההסתכלות שלנו על המיניות של עצמינו ואת מעשה האהבה שלנו, על העצמה הדדית בין גברים ונשים והמתנה שיש לנו לחלוק זה עם זה במעשה האהבה.
מתן חכימי: מי שכבר מכיר אותי, מי שמאזין לי תקופה, יודע שכל מה שמניע אותי בחיים, זה כל הקשר הזה בין הבריאות שלנו, ריפוי עצמי וההתפתחות שלנו בתור בני אדם.
איך כל הדברים האלה בעצם, שנקראים בריאות, הולכים יד ביד. אז אני מעביר בעוד שבועיים, אפשר לקרוא לזה ערב, סדנה, כנס בנושא ריפוי עצמי, רציתי לעשות את זה הרבה, אז זו הזמנה, לא בהכרח אליכם, אלא למישהו שאתם מכירים, שלדעתכם צריך, רוצה ומוכן לפגוש את הדברים הללו.
אני שם לינק מתחת לפרק. כרגיל אגיד: אהלן מאזינות ומאזינים יקרים, ברוכים הבאים לפרק מספר 119 של תחושת בטן.
[מוזיקה]
שבוע טוב אהובים ואהובות, ברוך הבא לעוד פרק של הפודקאסט, אני מתן חכימי, מנחה מרצה ומחבר הספר חוקי בטן.
בחצי העשור האחרון אני חוקר את הקשר בין הבחירות, האמונות וההרגלים שלנו, לבריאות שלנו, ואני זוכה לדבר על ריפוי עצמי בהרצאות, סדנאות וקורסים שאני מעביר, גם לקהל שלי וגם לחברות והארגונים הגדולים בישראל, וזו זכות גדולה עבורי להפוך את הנושא הזה למיינסטרים בעזרתכם, אז רק אגיד תודה.
השבוע אני מארח את מיכל מעיין דון. מיכל היא מכשירה של מנחי קבוצות, מיניות מודעת, מורה בצוות המורים של איסטא וחלק מצוות מקימי אשתר.
כרגיל אגיד שאם מצאתם ערך בפרק הזה, אנא מכם תחלקו אותו כדי שעוד אנשים יוכלו להרוויח מהתוכן הזה. שתהיה האזנה נעימה.
שלום מיכל מעיין דון.
מיכל מעיין דון: אהלן מתן חכימי.
מתן: איזה מפגש לא צפוי.
אני אשמח לשמוע איך בן אדם בכלל כמוך מגיע להתעסק בכלל במיניות, מה גורם לך להתעסק בזה, איך את מוצאת בזה עשייה?
מיכל: מה הסיפור שלי, מאיפה הגעתי לזה?
מתן: מהמם, כן.
מיכל: הרבה שנים חשבתי, שסיפור החיים שלי הוביל אותי להתפתח ככוהנת מינית.
כאדם שמשרת במרחבים של קדושה, שהתפילה בהם נעשית בחיבור בין גופים, שהוא גם מיני.
סיפור החיים שלי רק דחף אותי, אלא, העביר אותי דרך מסדרונות קשים, אפלים, מורכבים, כדי שאני באמת אצבור את היכולת לקחת אנשים, שמגיעים ממקומות כאלה יחד איתי לדרך.
לא היו לי מודלים נשיים, לנשים חזקות שיש להן אנרגיית חיים גבוהה, אז ניכסתי לעצמי פרמטרים להגדרה עצמית של עולם זכרי, ומצאתי את עצמי הרבה מאוד משתמשת במיניות שלי, כדי להרגיש שאני חזקה בעולם של גברים, שזה סבבה וזה מגניב.
זה הביא לי הרבה טוב, תחושת כוח.
אבל יחד עם זה גם נולדתי למשפחה של דור שני, ניצולי שואה, שיח רגשי ואינטימי היה פחות הצד החזק.
אבל אני כן אדם כזה, אני אדם שנולדתי עם יכולות קשר מאוד מאוד גבוהות, והמיניות שלי גם אפשרה לי כנערה ללמוד קשר, המון קשר.
אז הייתי במין מסע כזה של נעורים, של הרבה סקס, הרבה חקירה מינית, כשהגוף די מנותק מהסיפור הזה, וכבר כשהייתי ילדה צעירה, ידעתי שיום אחד אני אצטרך לעצור ולהבין למה אני עושה כל כך הרבה מיניות, כשלאו דווקא יש בזה עונג מיני, הרגשתי את האגו שלי, הרגשתי את הלב שלי, פחות את הגוף.
מתן: וואו, לא שמעתי על כזה דבר אף פעם, בדרך כלל זה הפוך אולי, לא?
מיכל: שמה?
מתן: שמרגישים את הגוף, אבל אולי לא מרגישים את החיבור, או...
מיכל: לכל אחד, וואי, זה מדהים לעבוד עם מיניות, לכל בן אדם יש סיפור מיני כל כך מרתק.
מתן: ברור.
מיכל: כל כך.
מתן: אבל אלף, זה מעניין לשמוע שבגיל כל כך צעיר אמרת, יש פה, אני אצטרך לבדוק את עצמי בהמשך.
מיכל: ממש ככה, ידעתי שזה יהיה נושא החקירה התפתחותית שלי, ידעתי, ממש.
מתן: אוקיי.
מיכל: מה שהוביל לזה שכשכבר היה לי תואר במנהל עסקים, והאגו שלי היה סבבה בעולם זכרי, והתחברתי יותר ל.. חיפשתי את איך עושים את זה כאישה, מה באמת הכוח הנשי שלי, משהו שקרה לי ככה בגיל 27, גיליתי את השאלה הזו.
את אישה, אוקיי?
אומנם סוציאליסטית וחושבת שיש שוויון בעולם, או מאמינה בשוויון, אבל רגע, יש לך גוף של אישה, יש לזה כוחות מיוחדים, ואין לי מושג מה זה, מה המשמעות של להיות אישה, ומה זה, איך אני מנהלת את זה בחיים שלי.
שם הייתה עצירה מאוד גדולה בגיל 27, לבחון את הקיום שלי כאישה בעולם הזה.
ובמקביל, התפקוד המיני שלי מאוד מאוד ירד, עד לאפס חשק מיני.
הייתי נשואה, היה לי קשר אינטימי, אז הלב שלי כבר לא היה מנוע לחפש, לגרום למיניות שלי להפוך למרחב שמקשר.
האגו שלי היה סבבה, ואז ההבנה העמוקה מאוד שהגוף שלי לא מחובר, לא מחובר לנשיות.
לא מבטא רצון למיניות, כי גם לא מרגיש את המתנות שהמיניות נותנת.
שם יצאתי למסע, למסע חיי, שהמשמעות שלו הייתה, אני הולכת להרגיש מה שכולם מרגישים, זה שאני חווה ניתוק מאנרגיה מינית, תחושה שכולם חווים משהו שאין לי.
ובתוך המסע הזה גיליתי שהמיניות שלי והאנרגיה המינית שלי היא הרבה יותר, ואם יש משהו שכואב לי בעולם הזה, זה עד כמה אנחנו פגועים מינית, כולנו, חיים בתוך בושה, אשמה ופחד, שזה שלושת הסימפטומים של מחלת המין הקולקטיבית.
ובנוסף לזה, גם מי שחי חיים מיניים משגשגים וטובים, וזה לצערי, לפחות מנקודת המבט שלי, לא הרבה אנשים, אז אנחנו חיים איזשהו משהו שהגדיר לנו מה זה מיניות, ואין לנו זכות מולדת לגלות רבדים עצומים ונוספים של מיניות.
מתן: איך את מסבירה את המצב הזה שאנשים חווים כל כך הרבה פחד, בושה ואשמה, שאיך נוצרים הדברים האלה?
מיכל: אה… (צוחקת)
יש לי איזה מין סיפור כזה שעוזר לי לעשות סדר.
אז בתרבויות קדומות, חיינו בקבוצות קטנות.
וכדי שהקבוצה תשרוד, וכדי שהקבוצה תשגשג, האינטרס של הקבוצה היה שכל אחד מהחיים בשבט הקטן הזה, יהיה ב-full capacity יכולת שלו לייצר את המיטב שיש בו.
אם חסר משהו, זה חסר לקולקטיב.
ואז האינטרס של השבט היה להעצים, והייתה הבנה עד כמה חיי מין בריאים וטובים מייצרים עוצמות של הכרה, עוצמות של חיבוריות, עוצמות של יכולת לממש יצירתיות, יכולת להתחבר למקורות ידע.
אז האינטרס של השבט היה שיהיה סקס טוב.
פשוט היה צריך סקס טוב כדי שהשבט ישגשג.
ומה שהתחיל לקרות ברגע שהתרבות הלכה והשתנתה, והתחלנו לחיות בקבוצות יותר גדולות, שההנהגה היא מחוץ לקבוצה.
זאת אומרת, המבנה שבו אנחנו חיים עכשיו נוצר לאורך אלפי שנים, אנחנו רבים, משוללי כוח, מוסרים את הכוח שלנו בידי הנהגה מצומצמת, שמספרת לנו איך צריך לחיות.
אוקיי?
הנהגה לא יכולה לספר לפרט איך צריך לחיות אם הוא self-empowered, אם הוא בעוצמות שלו.
אז כדי שהמערכת הזאת תסתדר, ואנחנו מדברים על כל המערכות, גם הדתיות וגם המדיניות והתרבותיות. כל מערכת שבראשה עומדים מעטים מול רבים, היא מערכת שמה שמחזיק את זה, זה ה-disempowering of the mass, להוריד את העוצמה האישית של הקולקטיב, כדי ש...
ומסירה מרצון לאחרים שינהלו את העניין.
הדרך לשמר את זה, בראש ובראשונה, זה להקטין את הכוח המיני של אנשים, לצמצם אותו, שלא נוכל להשתמש בגנרטור המטורף שיש לנו באגן.
וכשאני מדברת על כוח מיני, אני כמובן לא מדברת רק על מעשה אהבה, אלא על אנרגיה.
אחד המורים שלי תמיד היה מגדיר את האגן, ואת המערכות המיניות שלנו, כשיבר מרכזי.
זאת אומרת, ככה תמיד אנחנו אומרים שאנשים יכולים לעשות תהליכי התפתחות מפה ועד להודעה חדשה, המקסימום שהם עושים, זה תיקונים בצנרת.
וזה נהדר לעשות תיקונים בצנרת, אבל, אם השיבר המרכזי דפוק, אז אין...
הכמות האפשרית של אנרגיה לא זורם לצנרת.
אפשר לעשות תיקונים בצנרת, אבל לא באמת מעצימים את כוח החיים, ברמות שהופכות אדם מאדם רגיל ל- super power being.
והאמת, אני ממש רואה את זה בשדה שלנו.
השדה של אנשים שעושים התפתחות מינית ובאמת עושים את זה, הם מחליפים שיבר.
יש להם מנוע, הם מחליפים מנוע.
מתן: אני חושב שזה נושא ממש… מורכב.
אלף.. אני חושב שאולי בגלל שקצת העמקתי בנושאים האלה, שאתה בוחר להתחיל להסתכל על מיניות, או על אזור האגן, כאזור שבעצם, אנחנו אומרים, אנחנו מחברים את המילים אנרגיית חיים, כי האזור הזה יוצר חיים.
כששני אגנים נפגשים, בסוף יוצא ילד, אז בעצם המיניות שלנו, שאנחנו בוחרים לראות אותה היום כסקס, סקס מזדמן, סקס עם האהוב או האהובה, הוא בעצם מה שנותן לנו חיים בעולם הזה, אז יש שם הרבה כוח.
אבל בעצם, אני חושב שכנראה שהרוב יסכימו איתי, כי אני מרגיש שאני כזה, למרות שאני בן אדם מאוד פתוח, זה ש...
בסופו של דבר, אולי בגלל שאנחנו, כמו שאמרת, חיים בחברה עם כל כך הרבה אנשים, אז אני לא יכול להרגיש מאוד חופשי עם המיניות שלי.
כי יש כל כך הרבה סוגים שונים של אנשים, וכל כך הרבה אג'נדות ודעות שמתבוננים בהם על מה נכון ומה לא נכון, אז רוב הזמן אנחנו או מתביישים במיניות, או עוצרים אותה, או מפחדים ממנה, או מרגישים אשמה על זה שבכלל היא קיימת בתוכנו.
אז אני מרגיש שאנחנו אומרים דברים ממש חשובים, אבל בו זמנית כזה...
מה זה, כאילו, איך בכלל מתחילים להסביר, או לדבר על זה שכאילו יש כוח מיני, ואיך בכלל מסתכלים על זה אחרת?
איך בן אדם שמאזין עכשיו, אם הוא לא הולך ועושה איזשהו טקס, או מתנסה, איך הוא בכלל מבין, שהוא...שהוא...
שאין שם חופש אמיתי כלפי מיניות.
אין הרי חופש אמיתי כלפי מיניות במציאות שאנחנו חיים בה.
מיכל: לא, רוב השיח לגבי מיניות הוא שיח מצמצם.
הוא שיח על הסכנה בה.
רוב האנשים לא חיים בחוויה מינית טובה.
בטח לא עם עצמם.
ובטח לא עם האנשים שהם עושים איתם אהבה.
לצערי.
מתן: זה גורם לי לתהות, אין ספק שיש אנשים שיודעים שהם חווים חוויה מינית לא טובה.
השאלה אם יש אנשים שיודעים, שהם חווים חוויה מינית, שיודעים את זה, שכאילו שזה לא קורה, אבל יודעים את זה.
מיכל: יותר ויותר.
הודות ממש לעשייה שלנו בשנים, ב-20, 25 שנה האחרונות.
אממ...
הדיבור בכלל על איכות חיים מינית הוא חדש.
אמממ...
הוא לא היה קיים.
אה...
לדעתי עד היום, אממ...
אם נלך לסקסולוג, נניח אני ואתה זוג הולכים לסקסולוג, ואומרים לו, אנחנו רוצים טיפול מיני.
אז הוא ישאל אותנו כמה פעמים אתם עושים סקס בשנה?
נגיד לו, וואלה, יוצא לנו, אנחנו פעם בחודש עושים.
אז הוא יגיד לנו, הכל בסדר, אתם בתקן.
הכל סבבה.
מתן: מצחיק, תקן.
מיכל: זה אמיתי.
מתן: לא, אני לא מופתע בדיוק שיש תקן וזה...
מיכל: כן. 12 פעמים בשנה זה נחשב...
ו..אה, והוא ישאל אותנו, אתה גומר?
כן.
את גומרת?
כן.
אה, אז אתם בתקן.
הכל בסדר, אין לכם בעיה מינית.
מתן: זה רק גורם לי לחשוב על כמה...
לא בכלל מהיותי אדם מיני או לא, אבל...
כאילו, אם מין הוא משהו שאתה נהנה ממנו, או אמור ליהנות ממנו, למה שלא תעשה אותו כל הזמן?
ואיך התקן נהיה שפעם ב- זה סבבה?
מיכל: וואו, יש אינטרס מאוד גדול שלא נעשה סקס כל הזמן, אם נעשה סקס, אם באמת נעשה אהבה, אנחנו נהיה פחות פרודוקטיביים.
פשוט ככה.
פחות נייצר עבור הקואופרטיבים והמערכות הכלכליות שניזונות מכוח החיים שלנו.
מתן: טוב, אני רואה על עצמי בתור אדם שעסוק הרבה בעשייה שלו, שמבחינתי לוותר על יום עבודה בשביל סקס, זה כאילו אתה מתבלבל.
מיכל: נכון.
מתן: כאילו אני אמור לעבוד.
מיכל: יש איזה רגע שראיתי בסרט על מיניות בקובה, שיושבים חבר'ה צעירים על מדרגות כזה, והסרט מלווה עד כמה התרבות בקובה מינית, וכמה זה מקובל להיות יצור מיני גם בבגרות. רואים שם את הזקנים החרמנים שורקים לבחורות ברחוב, וכל הקטע של חיזור מיני, והתייחסות של אדם למיניות של אדם אחר, וכזה, אין על זה בושה ואין על זה אשמה, וזה חלק בתרבות.
ויושבים שם חבורה צעירים על המדרגות, וממש מרחמים עלינו, על התרבות הקפיטליסטית. הם ממש מספרים עד כמה הם מבינים שלהם יש מלא זמן לעשות אהבה, ואנחנו עסוקים בלקנות ולצרוך ולייצר משאבים, לקנות ולצרוך, על חשבון הזמן שלנו לעשות אהבה.
הם ממש אומרים את זה בחמלה עלינו.
זה רגע, כאילו זה נחקק בי הרגע הזה.
לחלוטין.
מתן: זה כאילו מעציב אותי השיחה עכשיו קצת.
מיכל: זה הדרייב שלי, לקום בבוקר ולעשות את מה שאני עושה, העצב הזה.
מתן: וואו.
זה מזכיר לי, גרתי בניו יורק הרבה שנים, והיה לי שם חבר שקוראים לו ארמנדוס וואורז קובאיין, הוא קובני.
והוא היה משורר.
ואני אנסה אולי לנסות להסביר לך, מה זה הבן אדם הזה, מדובר על גבר יפה תואר, רזה, שרוקד כמו שאף בחור שאי פעם הכרתי לא רוקד.
תמיד מתלבש עם כזה כמו חליפות כאלה יפות, סטייל מטורף.
הוא בחור גם נורא נורא נאה.
ואני קורא לו בחור כי למרות שהוא היה בן 60 הוא התנהג כאילו בן 20.
והוא היה, עכשיו היינו גם חבורה כזה של חברה שהם כולם כזה או ממרכז אמריקה או ספרד.
אז זה היה וייב מאוד כאילו כזה אוהב, חופשי.
והכל תמיד היה כזה נורא כיף, ופעם אחת עמדתי איתו בפארק, דיברנו, ועברה בחורה יפיפיה, ואיכשהו הוא התחיל לדבר איתה, ופלירטט איתה.
והיא פשוט הוקסמה לחלוטין, והייתי בשוק.
עכשיו, הוא לא התחיל איתה, הוא פשוט נהנה מלראות מישהי יפה, והיא נהנתה מלראות מישהו יפה, והיה רגע שם פשוט קסום, וזה הזכיר לי עכשיו כמה אין לנו את זה.
מיכל: אין לנו..
מתן: אין לנו את זה, מבחינתנו כאילו בן אדם, גבר שפונה לאישה, או אישה שפונה לגבר, בסיטואציה לא מדויקת זה כאילו זה לא בסדר, זה הטרדה, זה מסוכן, זה לא נעים, ואנחנו כאילו לומדים לפחד מזרים, מאנשים שהם לא בגיל שלנו, זה מפיל מלא אסימונים.
מיכל: ממש. אני זוכרת רגע בזנזיבר, פגשתי את זה גם באפריקה, במידה מסוימת.
הייתי באיזה גסטהאוס, על איזה חוף כזה, שיא הפסטורליה, והיה מסיבה, בערב גסטהאוסים מלא backpackers, מלא אמריקאיות, ובתוך המסיבה, פתאום אני קולטת שכל הגברים האפריקאים, כל כמה דקות, אחד מהם בוחר איזה מישהי,sweeps her off her feet, רוקד איתה, היא יוצאת וממשיכה לה.
ואף אחד לא עושה סיפור, מרגע שרקדנו ביחד, ובריקוד היה לחלוק באנרגיה, הוא חולק עם האישה הזו, את ההתלהבות שלו ממנה, את היכולת שלו לקחת אותה להתרוממות רוח דרך תנועה, וממשיכים הלאה.
זה היה כזה שיקוף חזק על הפחד שלנו אחד מהשני, בגלל שאנחנו, יש לנו גופים מיניים שונים. לא! חבל, כואב, מעצבן, יש לנו כל כך הרבה העצמה הדדית לתת, יש לנו מתנה מופלאה לחלוק, שזה האנרגיית חיים שלנו.
מה שאני חווה עם התחום שאני עוסקת בו, שהוא אנטי-אייג'ינג פסיכי.
אנשים שיש להם מקור כוח פנימי, וזה שמחת חיים.. מייצרת שמחת חיים, שמייצרת חיבור טוב עם הגוף, שמייצרת מיליון דברים שאני אפילו לא יודעת לשים עליהם את האצבע.
אבל הצעירות נשמרת, ואפילו אנשים שמגיעים עם איזה וייב של גיל 40, תוך שנתיים שלוש של השתתפות בעולם שלנו, נהיים צעירים.
זה כאילו משהו שהזדקן בנו אפילו בגיל 12, איך שההורמונים המיניים התחילו לעבוד ונהיינו לבד עם איזה משהו, זה קיפל אותנו, זה כופף אותנו, זה בודד אותנו, והצעירות שנוצרת שם היא יכולה לשבור את כל שוק האנטי-אייג'ינג, מי רוצה אותנו?
השוק הזה מגלגל הרבה מאוד כסף.
אז אני רואה המון שינוי באנשים כשרמת הבושה, אשמה ופחד, מה..מלהיות יצור מיני הולכת ויורדת.
לפעמים זה מסע ארוך ולפעמים זה קורה ככה מהר.
מתן: תשמעי, אם זה היה, אם כולם היו יורדים מהתבניות האלה, מהפחדים האלה, אז היה לנו חיבורים מטורפים בין אנשים.
זה רק שחצי, שמעט.. שבודדים האנשים שיודעים מה הפוטנציאל שם, אבל האנשים מולם לא יודעים את זה, אז אי אפשר לייצר את זה.
אבל בו זמנית כולנו יודעים שמה שמעניין את רובנו רוב הזמן זה מיניות.
כלומר, כולנו, אני חושב שגם מחקרים אומרים שאנשים חושבים רוב הזמן על סקס, וכולנו בסופו של דבר רוצים או להתרבות, או למצוא זוגיות, או אקטים מיניים, או למצוא את אהבת חיי, הכל סביב המין השני כל הזמן, אבל בו זמנית אנחנו כזה מלא חוקים, מלא, כאילו, איך אפשר, ואני חושב שמאז שאני כזה קצת נפתחתי יותר לעולמות האלה, והתחלתי להבין איך לראות את הצד השני, ומה התפקיד של כל אחד מאיתנו, אז נגיד, אני יכול למצוא את עצמי, נגיד, שואל מישהי במיטה, נגיד, מה את רוצה?
והיא כזה תגיד לי משהו כמו, וואו, בחיים לא שאלו אותי את זה.
מיכל: אני זוכרת הרגע הזה כשזה קרה לי, ממש ככה.
זה היה שוק..
מתן: ואתה אומר, כאילו, פאק, כאילו, כי לה בראש יש איזה רעיון שהיא אמורה לספק משהו, או עבורך או איך היא עוברת באותו רגע, וזה בכלל לא קשור לפלז'ר או להנאה.
מיכל: לגוף שלה.
מתן: כן.
מיכל: היא לא מכירה את הגוף שלה, היא לא יודעת מה באמת מניע אנרגיה מינית בגוף שלה.
כן.
מתן: אגב גם בתוכי יש, עם כל ההתפתחות שעברתי, עדיין יש בי דברים שאפשר להגיד שהם כרוכים בפחד, בבושה, באשמה.
מיכל: בוודאי.
מתן: במלא סיטואציות, אז זה...
מיכל: גם בי.
מתן: זה לא...
כן, כאילו אין לזה סוף.
מיכל: אין לזה סוף.
ככה, אקטוף מדברים שאמרת, והאמת שכן מעניין אותי לייצר שיח שהוא גבוה אפילו.
יש לפחות חמישה מימדים שונים של סיבות, או גורמים, או למה לעשות מיניות.
מתן: אוקיי. אשמח לשמוע.
מיכל: אז יש את ההתרבות, שכולנו מכירים אותה, ובאמת היא אחת הסיבות הכי פחותות, שבשבילן אנשים עושים אהבה.
ויש את המרחב של הכיף, וההנאה, והעונג, והמשחקיות, והחיבור.
זה בילוי מגניב.
כשזה טוב, וואו, זה ממש ממש בילוי מגניב.
הסיבה השלישית היא שימוש ביכולת של האנרגיה המינית להביא רפואה.
מתן: וואו.
מיכל: זו תרופה.
מתן: תסבירי.
מיכל: זו medicine.
בהרבה מאוד עולמות שמאנים משתמשים בצמחים, או בכל מיני דברים, כדי שהתודעה תתרחב, ושאפשר יהיה לעבור תהליכי רפואה.
עבורי, ארוס, האנרגיה המינית, היא המדיסין.
בעולם שלי, איך שאני עובדת.
וכשאדם, בין אם זה עם עצמו, ובין אם זה עם מישהו אחר, מעצים את האנרגיה האירוטית שלו, מעצים את הארוס, הוא יכול, הוא נהנה מיכולות על, שבעזרתם הוא יכול לרפא את עצמו, ולרפא אחרים.
מתן: את מדברת על ריפוי, כל סוג של ריפוי?
ריפוי מיני, ריפוי, מה זה הריפוי הזה בעינייך?
מיכל: קודם כל, באמת, יש מיניות שיכולה להיות מרפאה למיניות.
ויש באמת הרבה צורך בריפוי של מיניות, יש הרבה קושי.
מתן: זה מעלה בי נגיד, תגידי אם אני טועה, אז נגיד, לצורך העניין, אם אני אקיים יחסים או אהבה עם מישהי שהיו לה חוויות לא טובות, ואז דרכי היא תחווה חוויה מאוד טובה, זה חוויה מרפאת?
או לא בהכרח?
מיכל: לא.
מתן: אוקיי.
מיכל: החוויה המרפאת היא, קודם כל, כן, ברור, אם זה קרה, זה קרה, כן?
חלק ממסע הריפוי שלי היה בעזרת גברים כאלה.
המצב שאתה מתאר, ריפא אותי.
מתן: אוקיי.
מיכל: או תמך מאוד בתהליך הריפוי שלי עם המורכבות שלי, אבל כשאני מדברת על מיניות, על אנרגיה מינית כחומר מרפא, זאת אומרת שככל שזורמת יותר אנרגיה מינית בגוף שלי, כך המערכות הפיזיות, המערכות הרגשיות שלי, והמערכות ההכרתיות שלי, עוברות ריפוי. זו תרופה גדולה מאוד מאוד מאוד, והיא תרופה עצמית, ולא צריך מרשם, ואפשר לרפא ערך עצמי.
אחד הדברים שהכי באמת מרתקים אותי בעולם, כשאני עושה טיפולים אחד על אחד, זה לראות איך דרך השחרור של מיניות של אדם, מהחסמים שלה והתקיעויות שלה, כל האישיות נפתחת.
הכל. הנגישות לשמחת חיים, הנגישות לויטליות, כמה ויטליות יש בהוויה של אדם, שמערכת האנרגיה המינית שלו, לא רק תקינה, גם מגיעה לרמות של התעלות.
אז...
מתן: ממש דמיינתי את זה עכשיו, שאמרת טיפול, שבעצם אם אני מדמיין גבר או אישה, שיש להם חוויית, ניסיון לא טוב עם מיניות, לא משנה אם זה דרך רעיון או דרך חוויות שהם עברו, אז אם בעצם האזור הזה, אז האזור סגור. בעצם האזור סגור.
האיבר מין סגור נקרא לזה, ואם זאת האנרגיית חיים שלי, אם זה הכל, זה הכוח חיים שלי, הכוח המיני שלי, אז הוא ישפיע על הכל.
מיכל: הכל
מתן: על כל מה שקורה בי.
מיכל: הכל.
מתן: אז אני יכול להתהלך בעולם ולחשוב שזה בעיה אחת שיש לי, וכל השאר בסדר, אבל בעצם אני אפילו לא יודע מה הפוטנציאל, אם אני אפתח את ה...
אני ממש מדמיין את זה כמו פרח שנפתח, ואז כל הנשמה, כל הגוף, כל העצמות שלי משתחררות.
מיכל: כן.
מתן: וואו.
מיכל: זאת אומרת, אם באמת פותחים יותר מים בשיבר, יש יותר מים במערכת.
מתן: כן.
מיכל: וכשזה סגור, זה סגור.
אז אפשר לעבוד על הרבה דברים, אבל לא באמת להגיע לפוטנציאל.
אז יש התרבות, ויש כיף, ויש ריפוי.
ריפוי ותחזוקה של...
אנטי-אייג'ינג, תחזוקה של בריאות של כל המערכות, גם הרגשיות וגם הפיזיות.
הרמה האחרונה היא רמה של קסם.
היא רמה של כישוף.
היא רמה של...
להשתמש בכוח של המיניות, באמת כדי לצאת למסעות שמאנים, כדי לקיים תפילה שיש בה כוח עוצמתי יותר, כדי לערוך טקסים שיש בהם כוונה.
כל טקס בנוי מכוונה, למה אנחנו עושים את הטקס, ומכוח שמפעיל את הכוונה ונותן לה, דוחף אותה להפוך למציאות.
זה מה שעושים בטקס.
מתן: כן.
מיכל: כל תקס. אלה המרכיבים.
מתן: כן.
מיכל: אז כשמשתמשים בכוח מיני גבוה, בכוח אורגזמי, מייצרים טקס שהכוונה שלו מתממשת הרבה יותר חזק.
מתן: פעם מישהו דיבר איתי על סקס מג'יק.
מיכל: סקס מג'יק, נכון.
מתן: אז שבעצם משתמשים בסקס, מביאים כוונה לסקס, ובעצם שהסקס עצמו יממש את הכוונה שלי בעולם.
זה יכול להיות שאני אעשה אפילו סקס, והמטרה שתהיה שאני, אני אמציא משהו אבל לקבל ציון טוב במבחן, או שייצא לי ילד בריא, או שמישהו אחר יהיה שמח.
אני יכול להביא כל כוונה כאילו לאנרגיה הזאת.
מיכל: כן.
קודם כל זה בא מהרעיון שיש ל.., שיש לנו יכולת לעצב את המציאות שלנו בכוח הכוונה.
ספר הסוד חשף את הרעיון המהפכני הזה, לפני די הרבה שנים.
ובספר הזה, הכוח שמייצר, הופך את הכוונה למציאות, הוא כוח תודעתי בלבד.
כוח המחשבה שבורא מציאות.
מחשבה זה דבר חזק ועוצמתי, ויש לזה המון כוח.
קח את הכוח הזה של המחשבה, צרף אליו את הכוח של הלב.
אם אני גם מגיעה עם כוח לב חזק, אל המחשבה החזקה, אז הכוח שמפעיל את הכוונה שהופכת למציאות, הרבה יותר חזק.
קח את הכוח המיני, אוקיי?
שהוא כוח שיכול לייצר חיים.
אין שום דבר יותר חזק מזה.
תחבר אותו לכוח הלב, תחבר אותו לכוח המחשבה, ומשם תעשה בריאת מציאות.
זה סקס מג'יק.
אוקיי?
מתן: אמרת כמה דברים שבא לי לחבר אותם פה.
א', כאילו אמרת קסם, כישוף, חיברתי את זה גם למה שאמרנו קודם, שבעצם זה כאילו אמרת קדושה על מיניות קודם.
אז גם הייתי רוצה אולי להעמיק בזה רגע, ובכללי, דיברת בעצם על לעשות טקסים סביב המיניות.
עכשיו, נכון, יש אנשים שהולכים לסדנאות והם חווים טקסים, אבל רק רציתי לציין, ואולי גם לשאול אם אני טועה או לא, אם אני צודק או לא.
אני יכול בעצם לעשות טקס מיני, אני יכול להפוך כל דבר בחיים לטקס.
מיכל: נכון.
מתן: באיזושהי צורה.
אז השאלה, האם ברמה הפרקטית היומית, האם אני יכול, ואני כאילו אומר את זה כזה למאזינים, נגיד, אוקיי, פעם הבאה שאני אעשה, אקיים יחסי מין עם אהוב או אהובה, אני אהפוך את זה לטקס.
ויכול להיות שבטקס הזה אני פשוט אשים כוונות איתה, יכול להיות שאני אדליק כזה נר, יכול להיות שאני כאילו אעצב את החדר בצורה מסוימת, אבל אני אהפוך את זה לטקסי, כדי שלא ניכנס לזה כמשהו ארעי שקרה, אלא כממש משהו שהתכוונו אליו.
מיכל: נכון.
בכלל, המשמעות של המילה "לקדש" היא "לייחד".
לתת משמעות מיוחדת, ששונה מהיומיום.
ותשמע, בחיים של אדם יכולה להיות אחלה מיניות יומיומית, על הדרך, זה סבבה, זה מגניב, אני אוהבת שווארמה על הדרך, ברחוב, ומיניות יכולה להיות טקס מאוד גבוה, שעושים ביחד. אבל אם בתוך החוויה האישית שלי, אני שמה ייחודיות, שמה קדושה, לחוות.. נניח יש לי גוף, גוף של נקבה, מי שפגש אותי ביציאתי מרחם אמי אמר, נקבה, אבל נולדתי בגוף נקבה, עם איבר מין נקבי, והאיבר הזה הוא איבר שבורא חיים, והאיבר הזה הוא איבר שבורא אורגזמות, שזה כוח, מה שקורה למוח באורגזמות, לא דומה לשום תופעה אחרת, אפילו לא התקף אפילפסיה. אורגזמה יותר חזקה מהתקף אפילפסיה, זה מטורף, מה שיש לנו שמה.
יש לנו מערכת בין הרגליים שמייצרת אורגזמות, ובתוך התרבות, כל המסר שספגנו כולנו, זה שכוס זה דבר "איח", או שבעצם המילה הזו, יש לנו ידיעה עמוקה, שיש פה משהו מיוחד וטוב, ונהדר ובריא, ואפילו מלא בקסם ובפוטנציאל לגעת בהתעלות. כשאורגזמה היא מלאה, היא נגיעה בהתעלות. הדיסוננס הזה בין החוויה של "וואו, בבית לא אמרו את המילה פות, לא היה דבר כזה, אצל רוב הנשים, ואני בודקת, עושה סדנאות נשים ככה.
מתן: גם לא אורגזמה.. כנראה לא נאמר אורגזמה.
מיכל: נכון.
אז גדלנו בחוויה של, יש… סקס אין דבר כזה, וגם הוא נורא מסוכן. רוב המסרים, ברוב הבתים, אני מקווה שהדור שלנו ומטה עושה את זה כבר אחרת, אבל כמעט כל מי שמגיע לסדנאות מגיע מבית שהמסר המרכזי היה: סקס - אין דבר כזה, זאת אומרת אם הוא נקרה בדרכנו המשפחתית אנחנו נתעלם ממנו, והוא גם נורא מסוכן.
תחשוב ילד, כולנו, גדלנו על: אין כזה, זה לא קיים, וזה גם נורא מסוכן.
דמוניזציה מטורפת, למשהו שכולם עושים.
מתן: כן, אנחנו כאילו ישר, אני זוכר את הילדות, כאילו זה כזה, או מקשרים את זה למחלות מין, או להיריון לא מתוכנן, וכאילו כל הזמן יש את המילה הגנה, סקס מוגן, תהיה מוגן, תהיה מוגן, תהיה מוגן.
עכשיו, אני מבין את ההיגיון, אני מבין את ה...
כאילו, יש דברים שצריך לדעת, אין ספק, אבל בין זה לבין להחליט שכל מפגש, צופה מחלה או טעות, שנקראת היריון, זה מלא דברים.. זה מלא נורא...
מיכל: זה מכווץ אותנו.
מתן: ממש, כן.
מיכל: ואז אנחנו חווים חוויה שאברי המין שלנו מלוכלכים, או מסוכנים, או יכולים לייצר לנו מחלות, או פועלים בניגוד ל...
אני אדם.. אצל גברים אחת התופעות זה: אני אדם מוסרי, איבר המין שלי לא.
ונוצר דיסוננס מאוד קשה במערכת יחסים עם איבר, גם הפות וגם הפין, שניהם איברים אינטליגנטים ברמות, כנראה הכי אינטליגנטים במערכת שלנו.
אם למדנו, לפודקאסט שלך קוראים "תחושת בטן", השלב הבא.
זאת אומרת, אני גדלתי בעולם שהמילה "תחושת בטן" היה ככה… אממ
ולאט לאט ניכסנו לעצמנו את האינטואיציה, ולהגיד היום בכל, גם אם תגיד במשרדי ממשלה, תגיד: יש לי תחושת בטן שהדבר הזה יעבוד, זה מקובל היום.
זה לא היה לפני 30 שנה, אוקיי?
יש איזו הסכמה שיש אינטואיציה, ושהיא באמת מחוברת לאזור בגוף.
החוכמה של אברי המין היא פי מיליון 'תלפים מתחושת בטן.
אברי המין האנושיים יודעים להרגיש, להיות מצפן.
אדם שיש לו קשר טוב עם איבר המין שלו יכול לקבל מסרים עמוקים. פות בריאה משדרת לאישה נון סטופ חוויה של נעים, לא נעים, כן, לא.
מתן: אוקיי, אז פה אמרת משהו מאוד משמעותי, שנראה לי שווה להתעכב עליו רגע, כי אני בטוח ש...
כשאת אמרת כאילו, שהזין יכול להיות מצפן, אז אני בטוח שהרבה אנשים אמרו כאילו, וואט דה פאק? כמה פעמים פגשתי שהוא לא היה מצפן, או מישהי פגשה מישהו שזה לא היה מצפן טוב, ואנשים נפגעו מהדברים האלה, אבל אמרת את הדבר המשמעותי.
למי שיש קשר טוב.
אז אולי נדבר רגע על הקשר הטוב הזה, ואולי באמת, אני חושב שהתחלנו לדבר, דיברנו על מיניות בריאה, ועל נפרדות בצ'קרות, אז אולי על הקשר הטוב הזה, או על הניתוק הזה שקיים שם.
מיכל: אחד הדברים שחשוב לאישה להבין, או למי שנושאת פות, זה שמעולם לא יצרנו בעצמנו קשר בלתי אמצעי עם איבר המין שלנו.
כשהיינו תינוקות, לא ידענו שיש, או פעוטות, לא ידענו שיש שם משהו.
הדרך היחידה שגילינו ברמה הפסיכולוגית שיש שם משהו, זה שמי שהחליף לנו חיתול, התבונן ויצר קשר עם הפות שלנו.
עכשיו.. אם מי שהחליף חיתול נגעל, אז מה שנצרב לי זה שיש שם משהו מגעיל.
מתן: מממ וואוו
מיכל: ואם הוא התעלם, אז יש שם משהו להתעלם ממנו, ואם יש יחס אינסטרומנטלי של צריך לנקות, וצריך לטפל, וצריך טה טה טה, היחס של ה-caretakers שלנו עם הפות הופך להיות היחס שלנו.
ועוד דבר מתקבע.
החוויה הזו שזה לא משהו שאני יוצרת איתו קשר, אלא מישהו אחר.
אני מפשקת רגליי לאורך כל חיי, מגישה, נקרא לזה, את איבר המין שלי, למישהו אחר שייצור איתו קשר.
מתן: וואו.
מיכל: אוקייי?
מתן: זה כאילו או ההורה, או אחרי זה הרופא, או המטפלת.
מיכל: או הבני זוג. אוקיי?
זוגות שעושים אהבה, בדרך כלל לגבר יש הרבה יותר קשר עם הפות של האישה שהוא עושה איתה אהבה, מאשר לאישה.
מתן: לאישה.. נכון.. נכון
מיכל: לא בדרך כלל, אני אומר באופן גורף, כמעט תמיד.
ולא הייתה שמה זקנה חכמה, שתגיד, היי בנות של השבט, הגעתן לפרקיכן, בואו נשב ונכיר את הפות.
אוקיי?
זה שלב התפתחותי חסר.
זאת אחריות שבטית, שמעצימה אדם, שמביאה אותו להיות אדם שחווה חיבור עם המרכז הכל כך עוצמתי שיש לו.
ולרפא ניתוק כזה, ולהפוך אותו לחיבוריות, זה, אני עברתי את זה.
זה, החיים משתנים.
רמת ניתוק מסוימת מהעצמי, עוברת ריפוי, והערך העצמי גדל.
אצל גברים, המהלך הוא קצת שונה, כי לגבר באמת יש קשר בלתי אמצעי עם איבר המין שלו, מגיל מאוד מאוד צעיר, אבל יש חוויה שהוא מסוכן לי, בעיקר בנעורים, כי איבר המין הזה, מתוך הבריאות שלו, מזדקר מלא, בגלל שהוא בריא.
אבל החוויה של הנער הצעיר, זה שהזקפה שלו היא מסוכנת, ופוגענית למרחב הציבורי.
זאת אומרת, הבריאות של אדם, הופכת להיות הבושה של אדם.
מתן: הטבע גם של האדם.
מיכל: הטבע הבריא.
וזה רק דוגמה לאחד מהדיסוננסים המורכבים של לחיות עם גוף זכרי.
וזה פגיעות קשות.
פגיעה מינית קשה.
מאוד.
מתן: אז גם בא לי לשמוע אילו עוד דיסוננסים יש, ואז גם מעניין אותי להבין, חוץ ממה שאמרת רגע, אולי זה הבושה הזאת, או המפגש הלא חיובי עם הבחוץ.. מה בעצם גורם לקשר הזה להפוך להיות לא טוב? כי הרי לפני שהתחלנו להקליט, דיברנו על משהו, על זה שהעולם מנוהל על ידי אנשים שהם כזה מנותקים ומשתמשים במיניות שלהם בצורה לא טובה.
מיכל: כן..
מתן: איך אולי זה קורה בעינייך? ואיך לשים לב לזה אם אני, או מי שמאזין עכשיו, יכול להיות שזה משהו שקיים בו.
מיכל: קודם כל, לשים לב למערכת האמונות שיש לנו על המיניות שלנו.
המסע תמיד מתחיל בעיניי, בליצור חברות טובה עם המיניות שלנו, עם היצור המיני שהוא אני.
אחד המסרים המורכבים שאנחנו מקבלים, זה ש..למה יש לי סקס, כדי לעשות אותו עם מישהו אחר.
ואז מערכת שיש בה המון המון חיות, תלויה בנוכחות של אחרים, בערך העצמי שלהם, ובערך שלהם אליי, ובמיליון דברים, ומפגש מיני יכול להיות מאוד מורכב.
אם אנחנו לא נלמד את הילדים שלנו, איך שמתחילים הזרמים ההורמונליים הראשונים שלהם, שזה נפלא להיות יצור מיני, ואתה קודם כל, ואת קודם כל, בראש ובראשונה, יצור מיני כמערכת שלמה מתוך עצמך, וזה בריא לך ולך לייצר אורגזמות, ולהריץ אותן בגוף, ולהתמלא מתוך המיניות העצמית שלנו.. אנחנו לוקחים דחף שהוא באמת חזק, ומשליכים אותו על האחר.
ואז אנחנו נשארים ריקים.
רוב הזמן אנחנו לא, אנחנו אין.
אין מין.
אין מין טוב.
אין מי שיפגוש אותנו.
אין… חסר.
ואם נלמד את הילדים שלנו להיות בעינוג עצמי, במעשה אהבה עצמי, מכירים את עצמם, פוגשים את עצמם, אוהבים את עצמם, אוהבים את עצמם אירוטית, אז כשהם יגיעו לפגוש מישהו אחר, הם לא יגיעו מתוך חוסר, הם יגיעו בנדיבות.
הם מכירים את המערכת המינית שלהם, הם מכירים איך לעשות איתה חוויות מופלאות.
היי, הנה אתה, את, בואו נעשה חוויות מופלאות ביחד.
אני לא מגיעה כקבצנית.
מתן: כשאני, כאילו כשאני חושב על האנשים שמנהלים את העולם, כי כבר הזכרתי את זה לרגע, אז אם אני מדמיין את הפנים שלהם אחד אחד, בין אם זה גברים או נשים, לא מרגיש שמיניות חופשית ועינוג עצמי או הדדי הוא חלק מהאנרגיה שם.
מיכל: כן..
מתן: איך מכניסים את זה לתודעה של אדם בוגר עכשיו שמרוחק מהמיניות שלו הרבה שנים?
מיכל: הוא צריך לרצות, אי אפשר לרצות את זה בשבילו.
באמת, כמובן שאם נקדיש לזה...
מתן: אז בעצם הבן אדם הזה שהוא משתמש ב...
נגיד שהמצפן שלו מקולקל, אז הוא הבן אדם הזה שמקבילים את זה למה שאמרת עלינו בתור ילדים, הוא הבן אדם הזה שלומד שהוא בא לאקט בשביל לקחת, ולא בשביל לתת.
מיכל: כן.. גם אם הוא חושב שהוא עסוק בלענג את האישה ולתת לה מלא מלא אורגזמות, הוא בעצם דואג לאגו שלו.
"הגמרתי אותה", אוקיי?
אבל החוויה.. שאין לנו...
מתן: אני שומע את זה גם מנשים אבל אגב, כן?
מיכל: אה, ברור. ברור.. ברור
מתן: שהן מרגישות שהן צריכות לגרום למישהו לגמור או שהן יגמרו כי זה מגניב שהיית סקס טוב אם גמרת.
מיכל: תראה, הרגע המרתק ביותר בחיי ההתפתחות שלי כאדם מיני, התרחש כשאחד המורים שלי הגיע פעם ראשונה לארץ, וישב איתנו עם קבוצה והוא אמר, אף אחד בעולם כמעט לא עושה אהבה.
אנשים עושים אורגזמות אחד לשני.
זה לא לעשות אהבה.
ואז.. משך שנים המסע שלי היה, אוקיי, אז מה זה כן לעשות אהבה?
מה זה לעשות אהבה אם המטרה איננה לעשות אורגזמות אחד לשני?
הוא אפילו אמר אז, הוא אמר, כנסו למיטה אחרי שכל אחד דאג לעצמו לאורגזמה, עכשיו תעשו אהבה.
מתן: יואו, אני ממש אוהב את זה.
אני ממש אוהב את זה, את יודעת ש...
כאילו מאז שנכנסתי, מה זה שנכנסתי?
מאז שהתחלתי לפתוח את האוזניים שלי, או לא, לפתוח את הגוף שלי, כלפי מה קורה שם, עוד לפני שבכלל ידעתי מה זה טנטרה, התחלתי להרגיש שהדרך שאני אהנה באמת במיטה, זה אם אני אבוא בלי איזשהו צורך.
מיכל: כן..
מתן: וזה כבר, אני לא יודע, אולי אני כבר, אני לא יודע כבר כמה שנים אני ככה.. וכאילו אם אני אהיה במיטה עם מישהי שהיא רוצה שאני אגמור, או אפילו אם היא רוצה שהיא תגמור, זה נהיה כזה סוג של מועקה של כבר, כאילו מצד אחד, גבר, ער, אכפתי, יגרום לך לגמור, זה הסיפור שלך בראש שלך, אולי.. אני בראש שלי, אנחנו לא פה בשביל לעשות שום דבר אחד לשני.
מיכל: ממש ככה.
מתן: ואז כאילו כבר כל צד פה יכול לקרב או לרחק, כי אם אני אעשה הכל כדי שתגמרי, כי את חושבת שזה הדרך ואני רוצה לרצות אותך, אז כבר אין אהבה.
מיכל: אין אהבה, יש מטרה.
יש משימה.
יש וי שצריך לסמן. (צוחקת)
מתן: אגב, זה כאילו, מה שאמרת על לגמור ואז להיכנס למיטה, זה כמו, וגם זה מה שאני מתחבר אליו, זה כמו לאכול בבית ואז ללכת למסעדה.
מיכל: ואז?
מתן: ואז ללכת למסעדה.
מיכל: ואז באמת אפשר לטעום.
מתן: בדיוק.
מיכל: נכון..
מתן: אתה לא בא רעב ואתה מתפוצץ, אתה שנייה אומר, אוקיי, כבר הלכתי למסעדה, בוא ננסה ונרגיש, ו.. ו.. כי אני לא בא בשביל לשבוע, כי אם אני בא לשבוע, אני סתם רוצה להתמלא.
ואני יכול לעשות את זה עם כל דבר.
מיכל: נכון.
מתן: אז אהבתי את זה.
זה מדויק.
מיכל: זה מסע מאוד מאוד עמוק.. יש לי, אני יכולה להגיד שאני קרובה לכל מיני תשובות, אבל לא בא לי לתת תשובות, בא לי לשלוח את מי ששומע למסע של חקירה.
מתן: כן.
מיכל: ובאמת, בחוויה שלי, מפגש בין גופים שמחוברים לרגש, ומחוברים לתדר לב, ומחוברים לתודעה ולרוח.. כשהם נפגשים, באמת אפשר לייצר שדה שמלא בתדר אהבה.
אהבה היא לא רק אהבה רומנטית.
שני גופים יכולים לייצר מלא אהבה.
נקודה.
לייצר, ממש, יש מאין.
אנחנו יכולים להפוך לנביעה של החומר הנדיר הזה כל כך בעולם, שכל כך בחוסר.
אין אהבה בעולם, אין מספיק אהבה בעולם.
אבל המסע ההתפתחותי המיני, באמת יכול לייצר מלא מלא בועות של מפגשים שהם פשוט מייצרים אהבה, משחררים אותה לאטמוספירה, מוסיפים אותה לרמה הקרמטית של הכדור הזה.
אני מאמינה שאחת מהסיבות שאנחנו פוגשים את המציאות כפי שהיא, המציאות, הציביליזציה שלנו במקום העצוב שהיא נמצאת בו, זה.. אנחנו עושים ילדים בצורה לא מודעת.
אנחנו לא באמת קוראים לנשמה בתוך מעשה האהבה.
ואת זה, זו מיניות מקודשת.
כשאנחנו מקדשים מעשה אהבה עם בחירה לקרוא לנשמה, להתגלם בגוף מתוך הכוח של האורגזמות שלנו, והחיבור והרטט של החיבור בינינו, אז יגיעו ילדים בריאים לעולם, כי הם יגיעו מודעים.
הם לא יצטרכו לעשות את הדרך שאני ואולי אתה... לא מכירה אותך מספיק…היינו צריכים לעשות כדי לחטוף איזושהי כאפה בחיים כדי להתעורר ולהגיד, אה, רגע, יש יותר ממה שאני חווה בעולם החומר.
יש יותר.
ולהתחיל להוליד ילדים שההורים שלהם קוראים לנשמה בטקס, כשהם מביאים אותם, רק זה יכול להיות תיקון עולם מבחינתי.
מתן: את יודעת, אני מחייך עכשיו כי זה כאילו נשמע לי פשוט כל כך מהמם ומדויק, ובו זמנית אני יודע מה התדר שלי כשאני משחרר את השיחה פה וחוזר לעולם האמיתי, וזה כזה עולמות שונים.
איפה.. כאילו אני.. במיוחד אם אתה חי עכשיו, אני חי בתל אביב, אז את יודעת, התדר מאוד שונה. זה ממש, כאילו, כן, עבודה ממש רוחנית, כאילו, יומית.
אני חושב ש...
את יודעת, בכללי נראה לי שזר אולי לאנשים להקשיב לכל הרעיון הזה שנקרא טקסיות.
אנחנו יודעים, ומכירים טוב, את טקס החתונה, את טקס הבר-מצווה, את טקס הברית, אלו טקסים לכל דבר, ואנחנו הפכנו אותם יותר לאירוע, אבל יש הרבה יופי בטקסיות, פשוט...
את יודעת, בסופו של דבר, כולנו מכירים את טקס החתונה, אבל אנחנו עושים אותו פעם בחיים, אנחנו מתכוננים אליו הרבה זמן, והוא מעורב בהמון דברים, וזה אפילו אולי טיפה יותר מביך ולא נוח, להיכנס לטקס שאני יוצר לעצמי, בלי שאף אחד רואה, עם רק פרטנר אחד, וקוראים לנשמה, כי כאילו אנחנו כל כך ציניים לגבי הכל, כל כך...
את יודעת, כולם אוהבים את הילד שלהם, כולם רצו את הילד שלהם, שהם עשו אותו, אבל… מי מוכן להסתכל למציאות בעיניים, ולהגיד, אוקיי, אני מזמין נשמה לעולם, אני מביא ילד שהוא יהיה מאושר, ושיהיה לו ביטוי חופשי מיני, והאנרגיות חיים שלנו מתחברות עכשיו.
מיכל: אני מאמינה, קודם כל, אני שומעת.
מבחינתי, כשאני לוקחת את הגוף של כנען, של האדמה הזו, מסתכלת עליה כגוף חי, אז תל אביב מבחינתי היא צ'קרת המין המאוד לא בריאה, של ישראל.
צ'קרת מין מאוד לא בריאה, וכל כך גדולה.
כאילו, תאר לך את תל אביב, בבריאות של יחסי כוח, של.. ויחסי מין בריאים, איזה דבר.. איזה מגניב היה יכול להיות פה.
יש פה מלא אנשים מהממים.
טונות של אנשים מהממים.
אז תל אביב היא בהחלט מקום שצריך רפואה של צ'קרת המין.
וצ'קרת המין היא לא רק מין, היא גם יחסי כוח, בעיקר בחווית ביטחון וערך עצמי.
וכשאין ערך עצמי, אז ניזונים מערך עצמי שלוקח כוח מאחרים.
וזה יש פה בשפע.
מתן: תשמעי, אין ספק שיש המון המון לאן להתפתח, בתוך מיניות.
את יודעת.. את מדברת על זה ואני נזכר, אני לא זוכר את הסדר של העניינים, אבל היה לי איזה חוויה מאוד מיוחדת בעיניי, באיסטה, ואני לא זוכר אם היה לי חלום שהיא תקרה לפני איסטה, ואז היא קרתה שם, או הפוך, אבל, אני זוכר שבאחד מהימים שהייתי באיסטה, באיזשהו הפסקה או משהו כזה, אז פשוט הלכתי, מהחדר שלי אולי לחדר אוכל. ועברה מולי בחורה, שכאילו ידענו, ידעתי מי היא, כי אנחנו היינו איזה 70 אנשים בסדנה, אבל לא באמת היה לנו שום אינטראקציה.
אבל עברנו רק אני והיא, אז עצרנו, כי זה מה שעושים כשאתה לא מתעלם מאנשים ברחובות, כי יש כל כך הרבה. ועצרנו, אמרתי לה היי, מה שלומך, מה את עושה, ואז אמרתי לה כאילו בא לי לנשק אותך, ואז היא אמרה, אני גם רוצה, ואז החלפנו נשיקה של שנייה, וחייכנו, והמשכנו ללכת.
וזה מפגש של אהבה בעיני.
מיכל: ממש.
אהבה מגולמת בגוף, לא רק אהבה בלב או בספיריט.
מתן: נכון.. נכון..
מיכל: וזה לייצר אהבה.
מתן: אבל וזה גם.. ומה שאהבתי בזה כל כך, זה לא אהבה, את יודעת, אם זה בתל אביב אז צריך הסבר, אז למה זה קרה עכשיו, אז אנחנו צריכים עכשיו לצאת לדייט, או כאילו זה כזה היה, כאילו התחברות לעכשיו, לרגע אמיתי, ורצון לראות בן אדם כאהבה, לראות אותי כאהבה, אותו כאהבה, ובמקום להתעלם ולפחד מהדבר הזה, ולהפוך אותו לזר, אתה מממש משהו שהיה קיים לך, כנראה שהיית בגן, כאילו מי לא התנשק בגן עם ילדים אחרים, בנים, בנות, מי לא התחבק כל הזמן, מי לא שמח כל הזמן.
מיכל: נכון…
והייתה לך הזדמנות לחלוק את השפע שלך.
מתן: כן.
מיכל: גאית, היה בך הרבה באותו רגע.
יכולת לחלוק אותו.
מתן: ממש.
מיכל: ולפגוש עוד מישהו שמלא עכשיו, ויכול לחלוק את זה.
מתן: ממש.
מיכל: ואז עושים אהבה.
מתן: ואז כאילו, ואז אתה אומר, בעולם שאני חי בו, אם אני אלך בתל אביב עכשיו, ואראה מישהי ברחוב ואגיד לה היי, ואגיד לה בא לי לנשק אותך, עזבי שלא יהיה לי אומץ בחיים, כי זה אוטומטית יכול להתפרש כהטרדה, כמשהו לא בסדר.
מיכל: כ"באת לקחת ממני את הכוח המיני שלי".
מתן: בדיוק.
למרות שכאילו, הפער גדול, כי אני בא לתת בעצם, אבל זה יכול נורא להתפרש, כמשהו בעצם אומר עליי משהו לא בסדר.
מיכל: תראה, אחד השורשים המורכבים של העניין הזה, זה האפס יכולת להקשיב לגבולות האותנטיים, הבריאים של האדם.
כולנו חיים בחוויה שאנחנו לא יודעים לשמור על עצמנו.
שאנחנו צריכים משהו חיצוני שישמור עלינו: חוקים, כללים, שהממשלה תגדיר מה נכון ומה לא נכון.
מתן: מערכת המשפט, מערכת הרפואה, החינוך, אין לזה סוף..
מיכל: כן, כן.
ואז אנחנו נשארים ריקים, הריקנות טוטאלית של ידיעה מה נכון לי ומה לא נכון לי.
מה טוב לי, מה לא טוב לי, מה בא לי, מה לא בא לי.
כל הילדים בגן, זו תופעה אוניברסלית, זה מטורף.
בדקתי, בכל העולם.
בגיל שלוש, כל גני הילדים מתחילים בארץ לפחות, לדבר בבא לי, לא בא לי.
כל הגננות, כל הצוותים החינוכיים, מכחידים את בא לי, לא בא לי.
כשבא לי, לא בא לי, זה ידיעה פנימית עמוקה של הגוף.
מתן: איך מכחידים את זה?
מיכל: אצלנו בגן, אין בא לי, יש אני רוצה.
עכשיו, כל מי שקשור למערכות האלה, מכיר את מה שאני אומרת עכשיו.
אצלנו בגן, לא אומרים בא לי, אומרים אני רוצה.
ולוקחים את החוויה של הידיעה של הגוף, של מה שנכון לו, והידיעה של היצר, את מה שנכון לו, ואומרים לו, אין מקום לייצר, יש מחשבה.
וזה מה שהולך לנהל אותך מעכשיו.
ואז משתילים לנו מחשבות.
מתן: טוב, אני חושב שיש גם כמה אסקלציות פה, כי אני חושב ש"אני רוצה" זה דבר נהדר, אבל אז ככל שאנחנו מתבגרים, אני רוצה הופך ל"אני צריך".
ואז בכלל אנחנו…
מיכל: ש"אני צריך" יכול להיות נהדר, אני מחובר לצורך שלי.
"אני צריך" יכול להיות דבר נהדר, אבל הפעולה הראשונה, שאני בדרך כלל צריכה לעשות עם אנשים: שתיים. אחת - לחבר אותם לבא לי, לא בא לי.
לחזור לידיעה של הגוף.
הגוף יודע.
וזה מסע, זה חתיכת מסע, כי הכחדנו את הקול הזה של הגוף, הגוף האמין.
והדבר השני, זה להכיר את הגבולות הבריאים האישיים.
כשאני יודעת, שלא מסוכן לי בעולם, כי אני יודעת להציב גבולות.
רוב הסכנות לא מגיעות, כי מישהו חצה את הגבולות שלי, אלא בכלל לא ידעתי מה הגבולות שלי. קפאתי כשמשהו חצה את הגבולות שלי.
לא עמדתי בעוצמה שלי, ולא ידעתי לייצר את הלא.
וכשאין לי לא, אני אף פעם לא בכן.
כשאדם לא יודע לומר לא, הכן שלו הוא תמיד: "אממ.. אני לא יודע משהו אחר, אז כן".
ולכן, הדבר החשוב ביותר, הוא לייצר רמה יותר חזקה של כוח פנימי, באדם, כדי שהוא יוכל להתחבר לחופש מיני, כי בשביל להיות בחופש מיני, צריך להיות מאוד בהקשבה לגבולות האישיים שלי.
אז אני צריכה לעבוד עם אנשים, שחווית הכוח העצמי שלהם, אולי הפנימי שלהם נמוכה, לייצר כוח ביכולת, לייצר גבולות בריאים, ויכולת לתקשר גבולות בריאים, לייצר כוח בדרך של תהליכי התפתחות של עינוג עצמי, בחיבור לכוח האירוטי, שנשאר בי ולא ישר הולך לחפש חתן, או...
זה כוח שלי, הוא קודם כל שלי.
ואני מודדת, ואני מחליטה כמה אני חולקת אותו עם האחר, הוא בכלל לא אמור להיות.
רק אם אני ממש רוצה, אני חולקת אותו עם האחר, זה קטע, זה מדהים.
כל מי שנמצא בשדה שלנו של המיניות יודע, שככל שעושים יותר עבודה בשדה, הזה, עושים פחות סקס.
מתן: וואלה.
מיכל: נקודה.
מתן: כי אתה לומד את הגבולות.
מיכל: כי אתה קשוב.
מתן: את הרצונות.
מיכל: קשוב למתי, למי, לא, אנחנו לא עושים סקס כדי לקבל מעמד חברתי.
אנחנו לא משתמשים במיניות שלנו, אנחנו חוגגים את המיניות שלנו.
וזה מהפכה מאוד מאוד, זה דבר גדול.
מתן: יואו.. דיברתי עם חבר טוב, והוא מטפל, והוא כל הזמן עובר סדנאות ומתפתח, והוא בדיוק סיפר לי שהוא סיים איזשהו טקס בסופ"ש, ואז הוא כתב לבחורה שהוא יוצא איתה, שהוא כאילו, אומרת, ניפגש במוצש ואז הוא אמר לה אני מעדיף, אני צריך להיות לבד היום, ונדבר מחר.
ואז אמרתי יואו זה כל כך מדהים, כמה הוא קשוב לעצמו.
מיכל: נכון
מתן: וכמה אני יכול לדמיין את עצמי, בקלות נופל לזה ש...
אבל קבעתי איתה, ופשוט, או פשוט, ואז להמשיך.
עכשיו זה לא רק עניין מיני, זה בכלל עניין של להקשיב.
מיכל: לגמרי.
מתן: לקול הפנימי.
ובהקשר של גבולות חשבתי על זה שכמה ש...
כאילו שכמה שהגבולות שלי יותר ברורים, אז ככה יש יותר דיוק בחיים.
ויש לי משפט שאני מאוד אוהב, שאני מזכיר לעצמי, כי נורא קל להסתכל על אנשים ולהגיד, הם כאילו חצו לי את הגבולות.
אבל כמה שהגבולות שלי יותר לא ברורים, ככה יותר סיכוי שאנשים יבואו לי לחיים ויפרצו אותם.
ואם מישהו פרץ את הגבול, אני רק יפנה את האצבע אליי, ואשאל למה הגבול שלי לא ברור שם.
כי אני יכול לדייק את זה בעיניי.
מיכל: רק.
מתן: כן.
מיכל: ממש.
ותרגול.
ממש תרגול.
מתן: ברור.
מיכל: של הקשבה לגבולות ותקשורת גבולות, הקשבה לגבולות, תקשורת גבולות.
אני מאמינה שהפוקוס של התרבות שלנו, הציביליזציה שלנו, בתלפי שנה האחרונים, היא פוקוס על האינדיבידואל, על ההתפתחות של האינדיבידואל, על ה...
אני מאמינה שהשלב הבא והוא שלב ש...
בתחושה שלי יכולים להיכנס אליו רק באמת אנשים עם מיניות בריאה, ומועצמת אפילו.
הוא שלב של רפואה, של...
אני קוראת לזה ה-co-wound of sense of belonging
כולנו נורא עסוקים עם הפצעי מקור שלנו סביב אבא ואמא ואבא ואמא ואבא ואמא, אבל יש לנו עוד פצע.
הפצע השבטי, הפצע הקהילתי.
אנחנו נזרקנו בגיל מאוד מאוד צעיר לתוך חבורה שוקקת חיים בגן, ואנחנו לא מרגישים שייכים.
ולא...
הפצע של חוסר חוויית השתייכות, בעיניי פוצע את האנושות ברמות כל כך קשות, ומביא לכל הניכור ולכל הפגיעות שאנחנו מייצרים אחד בשני.
אין לנו חוויית השתייכות.
והיא...
מקור כל רע מבחינתי כרגע, וגם הפנטזיה שלי של מה שהייתי רוצה לרפא, של מה שהייתי רוצה לחגוג עם אנשים.
מה קורה לנו כשאנחנו ביחד עם חוויית השתייכות, עם חוויה של יכולת באמת להרגיש אחד את השני, ולהרגיש...
מה קורה למרחב אנושי, שלא רק שאני מרגישה אותי, באמת מרגישה אותי, זה שיש אנשים מסביב, לא מנתק אותי מלהרגיש אותי, שקורה לרוב האנשים שאני מכירה, יכולים להרגיש את עצמם, אבל ברגע שתהיה אינטראקציה, משהו מתנתק, הנשימה נעצרת, היכולת להיות במודעות לעצמי.
מתן: כן, פחות בנוכחות.
מיכל: פחות בנוכחות, בדיוק.
ואז גם להיות בנוכחות, בחיבור עמוק ומשמעותי לכאן ולעכשיו שלי, שבתוך מרחב חברתי, או קבוצתי, או קהילתי.
וגם היכולת שלי להרגיש אותך, באמת להרגיש אותך.
מתן: כן.
מיכל: ולך להרגיש אותי, אבל גם באמת, שאני אוכל להרגיש אותך מרגיש אותי.
יש פה עוד לבל עצום של אינטליגנציה, שבכלל לא נגענו בה, כי היא פצועה.
זה בא לי, זה מגניב אותי, לחקור ולבדוק ולתרגל.
מתן: כי זה ממש לקח אותי למקום ש...
מצד אחד, אנחנו כולנו רוצים להשתלב, אבל מצד שני, הבעיה היא המילה להשתלב.
כי אתה רוצה להיות חלק ממשהו, אבל כשמלמדים אותך שאתה צריך להתנהג בצורה מסוימת, כדי שתוכל להשתלב, או כדי שלא יגידו לך שאתה לא בסדר, אז אתה מתחיל לוותר על מי שאתה בתוך החלל הזה.
מיכל: ממש.
מתן: ואז אתה יושב בתוך קבוצה של אנשים, אבל לא חושב מי אתה ומה אתה רוצה להביא לתוך הדבר הזה, אלא פשוט איך אני גורם לזה שמקבלים אותי אולי.
מיכל: כן.
אנחנו בחרדה החברתית כל הזמן.
מתן: כן.
מיכל: החוויית השתייכות, באמת באמת פצועה.
וזה ברמה כזו שאנחנו חיים בתוך טראומה, טראומה קולקטיבית של נפרדות, של פרגמנטציה, של שברים שיש בינינו.
אין קשר.
אנחנו אפילו לא יכולים לדמיין כמה, דרך איזה זגוגית אנחנו, עכורה, אנחנו רואים את המציאות.
מעולם לא הייתה לנו חוויה של שקיפות, של זכוכית שקופה כזו שמאפשרת לנו באמת לראות פוטנציאל של חיבוריות.
אין לנו מושג איך מתנהלת תרבות כזו.
אני חושבת שמחקרים שמדברים, באמת, נגיד, מאיפה שהביאו את עיקרון הרצף, את הספר עיקרון הרצף.
מכיר אותו?
מתן: כן.
ראיינתי את דיאנה אידלמן.
מיכל: דיאנה אידלמן, כן.
אז אין לנו מושג איך נראית חיבוריות באמת אנושית.
ויש לנו דרך לעשות, ואני ממש ממש מאמינה שצ'קרת המין היא המאסטרית של חיבוריות.
אוקיי?
יכולים להיות לנו, החיבוריות שיכולה להיות לנו ברמת התודעה, חיבוריות אמורפית.
אנחנו יכולים להתחבר ברעיונות.
חיבור לב הוא חיבור יותר, אולי יותר דחוס, אבל, ויותר מחבר.
חיבור גוף וחיבור של כוח, צ'קרת המין היא צ'קרה של כוח, של יחסי כוח.
יחסי הכוח הם sharing power, ויש זרימה חופשית של אנרגיה מינית בינינו, שזה בכלל לא אומר מין, זה אומר אנרגיית חיים באמת זזה בינינו, אז ההרמוניה שיכולה להיווצר בקבוצה, והיכולת באמת להיות בלהרגיש אחת את השני עמוקות, ולנוע ביחד, באמת יכולה לאפשר פה איזו ציוויליזציה חדשה, שבה האהבה במרכז, וכולנו חוגגים חיים שהם מעשה אהבה.
לשם בא לי ללכת, את זה בא לי לחקור עם אנשים, זה, כן, זה הבא לי שלי.
מתן: מיכל מעיין דון, אם את לא יודעת את זה כבר, את שליחה של אהבה ושל חופש, ושל ריבונות, וכל מה ש, ורפואה, כל מה שכאילו הפודקאסט הזה מייצג, וזה פשוט הייתה זכות גדולה כזה להקשיב לך, ולקבל השראה, ואני מקווה שתזכרי כמה את חשובה לעולם הזה.
מיכל: תודה
מתן: תודה רבה רבה רבה שבאת.
מתן: זהו להיום אהובים, כיף שנשארתם עד סוף הפרק, מקווה שמצאתם ערך בשיחה שלי עם מיכל. אזכיר לכם שבעוד שבועיים יש לי סדנת ריפוי עצמי בתל אביב, פרטים מתחת לפרק, כרגיל אגיד שאם לקחתם ערך, או מצאתם ערך בשיחה שלי עם מיכל, אנא מכם תחלקו את הפרק הזה, גם אם זה עם אדם אחד, כדי שנוכל להביא יותר רפואה, חופש וריבונות, לתוך העולם הזה, שיהיה שבוע נהדר, ולהתראות בשבוע הבא.