top of page

הכותרת - הקרב על הנפש במלחמה מול חמאס


תקציר: מעשי הזוועה בעוטף עזה מזעזעים את כל מי שנחשף אליהם, ובצדק. אבל בזמן שהתותחים רועמים צריך לשמור גם על הנפש. איך מתמודדים עם החרדות והפחדים אל מול המראות הקשים? איך קמים מהמשבר וצומחים ממנו? ומה לעשות ברגעי החרדה? | האזינו לפודקאסט החדשות היומי // מגישה: שרון כידון // תחקיר הפקה ועריכה: עדן דוידוב וגיא סאלםSupport the show: https://www.ynet.co.il/radioSee omnystudio.com/listener for privacy information.

 

קריינית: אתם מאזינים לוויינט פודקסטים.

ש. כידון: את הפחד הזה מרגיש כל מי שנחשף לזוועות שהתחוללו בשבת ה-7באוקטובר. אין מישהו מאיתנו שלא שמע את הקולות וראה את התמונות ולא הטלטל. מעגלי הטראומה מתחילים באנשים שחוו את הטרור על בשרם, אבל גם את כולנו, שלא משתחררים מהמראות והפחדים. אז איך מתמודדים עם המצוקה הנפשית של כל כך הרבה אנשים? כיצד מטפלים במטפלים שהם עצמם חוו סכנה?והאם החברה הישראלית עוד תסחוב את הפוסט-טראומה הזאת שנים ארוכות?

אני שרון כידון, וזאת "הכותרת".

ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של ערן. בפעם האחרונה שדיברנו איתך, שוחחנו על חרדה מהמהפכה המשפטית. את חייבת להגיד שהיום זה כבר נראה ממש רחוק.

ש. דניאלס: נכון, זה בעצם משהו אחר לגמרי, וגם אם היית אומרת שדיברנו על רקע מבצע צבאי או אירועי טרור אחרים, עדיין היינו אומרות את מה שאת אומרת עכשיו, שזה משהו שלא חווינו, לא צפינו, ולכן זה כל כך מקשה, גם על ההתמודדות וההסתגלות.

ש. כידון: כמה פניות אתם מקבלים מאז שהאירוע נפתח ב-7 באוקטובר?

ש. דניאלס: אנחנו כבר עברנו את ה-15 אלף פניות. אנחנו מקבלים כ-3,000 פניות מדי יום.

מדובר בעלייה של מאות אחוזים, ביחס לשגרה וגם ביחס למצבי חירום אחרים.

ש. כידון: אנחנו רואים שלפחות בהתחלה, יש חוסר אמון ביכולת של כוחות המקצועיים לסייע, כולל מד"א, משטרה, צה"ל. האם חלק מהפניות בעצם גם בשעות הראשונות של המשבר מגיעות אליכם?

ש. דניאלס: כן, אנחנו בעצם קיבלנו, החל מהרגע הראשון פניות ברמת מצוקה כל כך חריפה, הייתי אומרת שזה משהו כמעט משתק ומציף. אנשים שהיו שם, שחוו, שהסתתרו, שלא ידעו מה קורה בגורל יקיריהם, חלקם עדיין לא יודעים. פניות מאוד מאוד קשות להכלה ולמענה, בייחוד שגם מתנדבי ומתנדבות ערן והצוות, בעצם שותף לאותה מציאות. אנחנו כולנו באותה סירה.

ש. כידון: איך מרגיעים בת שאביה המבוגר נחטף, או אמא ששתי בנותיה נמצאות שם, או אב שמחפשת ביתו והוא לא יודע מה עלה בגורלה?

ש. דניאלס: אז הייתי אומרת שזה, הדבר הראשון זה להבין שזה פחות מה נגיד להם, כי הרבה אנשים למשל אומרים, מה כבר אפשר להגיד? זה לא להגיד. זה להקשיב, זה לשמש מרחב מוגן לנפש, שאפשר לשתף בו בכל מה שרוצים לשתף. גם בדברים שאנחנו לא מעזים לפעמים להגיד כלפי חוץ, לבני משפחה, לחברים, אם זה כי אנחנו לא רוצים להדאיג אותם, או כי קשה לנו להכיל את כל זה, אבל המתנדב או המתנדבת של ערן, שהם אנונימיים, מאפשרים באמת לפשוט את המסכות המנטליות ופשוט להיות אנחנו.

אז דרך אחת, דרך ראשונה מרכזית, זה ההקשבה וההכלה והמסר שהרגשות הן לגיטימיים. שכל רגש, בין אם הוא הצפה וחרדה, או בין אם הוא אפתיה וניתוק רגשי, הוא לגמרי תגובה נורמלית למצב שלא חווינו מעולם. וכמו שאנחנו בעצם יוצרים תיק חירום שכולם מדברים עליו, ופיקוד העורף ממליץ בצדק עליו, אז לבנות איזשהו סל של התמודדות רגשית, שאומרת - להיות טובים לעצמנו, רגישים לעצמנו ולאחרים, לשאול את עצמנו מה ברגע הזה יביא לי יותר שקט, גם אם זה לא כל כך מקובל לעשות את זה.גם אם זה אומר שאני מעדיפה להיות עם עצמי, או מעדיפה להוריד ממני לחצים שבשגרה אולי הייתי כן מתמודדת איתם.

דבר נוסף זה המיקוד ברגע הזה, העיגון. העיגון של הגוף, ההסטה של השיחה, הרחק מהעולם הרגשי המציף, אל העולם היותר קוגניטיבי תפקודי. שיחה בהפעלה על ידי שאלות, לפעמים שימוש באסטרטגיות מפחיתות חרדה, כמו נשימה, דמיון מודרך, כל דבר בהתאם לצרכים של הפונים, שהם מאוד מאוד מגוונים. כל אחד חווה דברים אחרים, יש אנשים שממש לא מתחברים לנשימות, ויותר מתחברים למשהו יותר קוגניטיבי או גופני, אחרים נעזרים בתמיכה חברתית, כל אחד והדרך שלו. ואולי זה גם המקום לומר, שכל דרך היא טובה ולגיטימית, וגם אף פעם לא מאוחר ללמוד דרכים חדשות, שאנחנו מגלים, שעוזרים לנו ובונים את החוסן שלנו.

ש. כידון: ומה לגבי צריכת חדשות וצריכת מידע מהרשת? אנחנו יודעים כמה התמכרנו לזה, וכמה חשוב גם שנחווה ונשתתף במה שקורה, אבל אולי יש לזה גם השפעה רעה עלינו.

ש. דניאלס: נכון. קודם כל יש איזושהי הנחת מוצא שחשוב שנשתתף ונחווה, אבל אנחנו צריכים לבדוק את זה בפועל, כלומר, חלק מאיתנו חושבים, שאם אנחנו לא צמודים 24/7, זה אומר שאנחנו לא רגישים ולא שותפים. אחרים דווקא בגלל מנגנון ההגנה של האפתיה והניתוק, רוצים לעורר את עצמם, וזה סוג של ממש התמכרות למשהו, שבסופו של דבר לא רק שלא עוזר, אלא גורם נזק, והנזק הוא גם בטווח הקצר, אבל גם בטווח הארוך, כי אנחנו יודעים שחשיפה עקיפה לטראומה, ובוודאי חשיפה חוזרת ונשנית, מראות שלא יעזבו אותנו, זה לא רק שיהיה לנו לילה קשה, זה עלול בהחלט להתבטא ביותר תסמינים של פוסט טראומה. ולכן, מאוד חשוב, גם לא רק לא להעביר את הסרטונים, שעל זה מדברים הרבה, אלא לא לצפות, לא לראות, לשמש גם דוגמה לילדים, אנחנו הרבה פעמים מדברים על החשיפה של הילדים אבל אנחנו עצמנו לא מצליחים לעמוד בזה.

כלומר, אני לא אומרת לא להיות מעודכנים, אבל אפשר להמעיט, להתעדכן פעם בשעתיים, בלי התראות קופצות וצלילים מלחיצים, בלי להתחבר לסרטונים. ילדים, אפילו לא ברור להם, שלא כל מה ששולחים להם הם צריכים לפתוח. ואנחנו גם לא חשופים הרבה פעמים לערוצים שהילדים מקבלים וצורכים בהם את המידע.

ש. כידון: אחד הדברים הקשים ביותר להתמודד איתם, זה באמת שהבית שנחשב המקום המוגן, ולמדנו עם השנים לדעת שגם בתוך הבית הממד, או כל מתחם מוגן אחר, הוא בוא נגיד ה-safe haven (מקלט בטוח) שלנו. והנה כאן, אנשים היו בביתם, ופשוט נכנסו אליהם הביתה. איך מתמודדים עם זה?

ש. דניאלס: אני חושבת שכאן, בדיוק כמו שאמרנו קודם, לגבי הרבה מאוד זוועות שחווינו, ובאמת את שמה את האצבע על אחד הדברים הקשים ביותר, זה להזכיר לעצמנו שבית זה לא רק ארבע קירות, בית זה גם מה שאני מביאה איתי, ואני לוקחת איתי, ואין לי שליטה על מה שקורה בחוץ, אין לי שליטה על מה שקורה עכשיו עם המשך המבצע, ועל מה שקרה, אבל כן יש לי שליטה כרגע על איך אני מגיבה, על איך אני נשארת פעילה, על הרמה שבה נכון לי לעזור לאחרים, ועל המידה שבה אני יכולה לקבל תמיכה.

כלומר, מיקוד צריך להיות יותר על מה אנחנו ברגע זה יכולים לעשות. אז נכון, אנחנו לא רובוטים, והרבה פעמים המחשבות ינדדו לשם, אבל יש תרגילים פשוטים וישימים שאפשר לתרגל גם במצבים קשים, ואולי זה גם הזמן להזכיר שרוב האנשים יתמודדו, ויצאו מהמצב הזה, למעלה מ-90 אחוז. התגובה השכיחה לטראומה, לאירוע טראומטי, הוא לא פוסט טראומה, הוא חוסן בסופו של דבר, ולכן גם להיות רגישים, לא רק למחשבות שלנו, אלא גם למילים. למשל, אמירות כמו "הם לעולם לא יצליחו לחיות", "זהו, זה נגמר". אמירות מאוד קשות שאני מבינה אותן כי הן נובעות מכאב, אבל בואו נחשב רגע מה זה אומר, איזה מסר אנחנו מעבירים לאנשים הרבים שנמצאים בתוך זה, וגם למעגלי הפגיעה היותר רחוקים, כי מעבר למי שנפגע ישירות, ומכיר מישהו יקר שנפגע ישירות, שזה רובנו, אנחנו גם מזדהים עם הקורבנות, הורים, אחים, ילדים של, וזה משהו שמשפיע על המצוקה של כולנו.

זה גם חשוב לתת למאזינים כרגע לגיטימציה, להרגיש את מה שהם מרגישים, כי הרבה אני שומעת, "אני לא יכול לפנות כשאני יודע שיש אנשים שאיבדו הכול", או "מי אני שאני אבקש עכשיו תמיכה, כשאנשים חוו אובדן ושבר כל כך גדול", וזה מאוד חשוב להבין שכל אחד מאיתנו, יש לו לגיטימציה מלאה להרגיש את מה שהוא מרגיש. אנחנו הרבה פעמים מרגישים אשמה, שאנחנו לא הצלחנו לעזור, או שאנחנו בחיים בעוד אחרים לא, אבל הרגש הזה למרות שהוא טבעי, הוא לא מקדם אותנו כמו ההבנה, שזה בסדר להרגיש כמו שאני מרגישה, ואין פה תחרות על מי יותר סובל.

ש. כידון: ויש אירועים שאת ממש יודעת, שהצלחתם לקחת אדם במצב מאוד מאוד קשה, נפשי קשה, והצלחתם להרגיע אותו?

ש. דניאלס: כן, יש המון אירועים מאוד מחממים, שמחמים את הלב. קודם כל הם כותבים לנו גם מיילים, וכותבים ברשתות החברתיות תודה, שהרגענו את הילדים.פונים אלינו ילדים בני שש, זה גילאים שבדרך כלל לא מגיעים, לערן בזמני שגרה, שהרגענו את הילדים, שנתנו להם תוקף לאיך שהם מרגישים, שהצלחנו קצת להרגיע את הרגע, בסופו של דבר אנחנו צריכים להיות מאוד צנועים, במטרה שלנו. המטרה שלנו היא לא לרפא, או באנגלית ההבדל בין to care ל to cure, אני יכולה להביע דאגה, אני יכולה להרגיע את הרגע, אני יכולה לחזק את החוסן של האדם, ולהזכיר לו שיש לו כוחות, ואולי לראות מה עזר לו בעבר, מה הוכיח את עצמו עבורו, וזה מביא אנשים לצאת מהשיחה הרבה יותר מחוזקים, בין אם הם פנו לגבי עצמם, או בגלל שהם דואגים לחיילים, לאנשי משפחה שהתגייסו, לכוחות שנמצאים בשטח, שגם כאן אפשר לעזור לאנשים.

ש. כידון: את יודעת, חברותיי, שרבות מהן אמהות לחיילים שעומדים להיכנס בכניסה הקרקעית, והן רועדות מפחד, איך אפשר לסייע להן?

ש. דניאלס: זאת שאלה מאוד חשובה. אנחנו מקבלים המון פניות, של בני משפחה לחיילים, בסדיר ובמילואים. מאוד לא קל להם. ההמלצה המרכזית היא, להרחיב את מעגלי התמיכה, ולא להישאר לבד, לדבר את הדאגה, לפנות לערן, או לאנשים קרובים ולשתף אותם, כי לחיילים מאוד מאוד לא קל. מצד אחד הם מרגישים בשליחות שבלחימה למען המדינה, ומצד שני הם מפחדים על החיים שלהם, זאת אומרת חשוב לזכור שגיבורים הם לא אלה שלא מפחדים, אלא הם אלה שפועלים למרות הפחד, ומהילדים שלי, שאחד מהם הוא חייל, אני לומדת כמה חשובה התמיכה שלהם אחד בשני. לנו, ההורים, אני ממליצה, לתת ביטוי לפחד ולדאגה, אבל להשתדל לא לשים את זה על החיילים, כלומר, להיות עבורם כתובת מחזקת, מתקפת, משדרת אמון, אבל להמנע ממצב שבו הם גם מודאגים, וגם צריכים להרגיע אותנו. זה גם מקשה על התפקוד שלהם, וגם מעמיס רגשית.

אז בואו ננסה להזכיר להם שאנחנו מאמינים בהם, שאנחנו כאן עבורם, ושאנחנו מבחינתם, שולחים להם את כל האהבה, האמונה והביטחון גם מהעורף.

ש. כידון: ד"ר דניאלס הזכירה קודם את המילה 'חוסן', ואנשים שזקוקים לחוסן הזה, אולי יותר מכולם, הם תושבי העוטף, שאולי בשגרה נאלצו להתמודד עם התקפות רקטות בלתי פוסקות, אבל ביום שבת, ה-7 באוקטובר, התמודדו עם אסון בממד שואתי. איך אפשר לנחם אנשים שנמצאים בסכנת חיים ממשית? ומה עבר על אנשי מרכז החוסן בשדרות באותה שבת ארורה?

הודעה קצרה, מיד חוזרים.

(פרסומת).

ש. כידון: הילה גונן ברזילי מנהלת מרכז החוסן בשדרות. אז לפני שנתחיל בשיחה עצמה, אני רוצה לשאול אותך שאלה שאולי לא מספיק אנשים שואלים אותך. איך את בימים האלה?

ה. גונן ברזילי: וואו, תודה שרון, קודם כל על השאלה עצמה. ואני אגיד בכנות וביושר שאני לא שואלת את עצמי. אנחנו עובדים על אוטומט, כי בתקופה כזו ובסדרי גודל כאלה של כאב וזוועות, אין דרך אחרת לתת מענה מקצועי ולתפקד בצורה טובה, אלא אם כן אתה עובד על חצי אוטומט.

אז אני משתדלת לא כל כך לשאול את עצמי את השאלה הזאת. אבל תודה לך על זה.

ש. כידון: תחנת שדרות נמצאת די בסמוך למרכז החוסן של שדרות. כשאתם נחשפים לממדים של מה שקרה שם, קצת תכניסי אותנו לאירועים שהיו.

ה. גונן ברזילי: כן, ולא רק התחנה עצמה ברמה הפיזית, אלא בכלל כל שוטרי שדרות, יש לנו קשר מאוד מאוד טוב איתם. אנחנו עובדים יחד, גם בשגרה וגם בחירום, תחת אש ממש. וככה הכרנו את השמות אחד אחד, את המשפחות שלהם. והכאב הוא מאוד מאוד גדול. ולא רק תחנת המשטרה, תושבים כאן חוו אירועים בלתי נתפסים, ממש אני מתקשה אפילו למצוא מילים לגודל הכאב והקושי והתופת שאנשים היו, אנשים נורו ברחובות, מחבלים הסתובבו בבניינים. מאוד מאוד קשה. את יודעת העיר שדרות מתמודדת כבר 23 שנים, עם ירי טילים לעבר האוכלוסייה. ונכנסנו לסיטואציה שהיא אחרת לגמרי. זו תסריט אחר לגמרי. למעשה זה חלום בלהות שהתממש. והחוויה הזו, חוויה קשה, יהיו לה השלכות שנים קדימה. אנחנו נצטרך לחשוב איך מטפלים באנשים, איך מסייעים להם. כרגע, בשלב הזה, אנחנו מהווים כלי קיבול. קשובים להם, עוזרים להם, לעבד את מה שהם חוו, להיות קשובים, לתת להם כלים להתמודדות. זה רק מענה ראשוני.

אנחנו נצטרך אחר כך להיכנס לתוכניות ארוכות טווח ורחבות ועמוקות, כדי לעזור לאנשים להתמודד עם מה שהם חוו.

ש. כידון: הילה כשאומרים מרכז חוסן, מה משמעות המילה חוסן, למה הכוונה?

ה. גונן ברזילי: חוסן זה היכולת של האדם להתמודד עם מצב משברי, מצב של לחץ, של שינוי, של קושי. המצב הזה הוא בעצם, הוא דורש גיוס של משאבים מאוד מאוד גדולים, כדי להתמודד עם הסיטואציה. ומרכז החוסן הוקם על רקע המציאות הביטחונית של ירי טילים לעבר האוכלוסייה, כדי שנוכל לעזור לתושבים, לחזק את החוסן שלהם.

כי אין ספק שאתה חי כל כך הרבה שנים תחת חירום ובחרדה, שלפעמים הופכת להיות חלק ממי שאתה, שהיום יום שלך נפגע, שכל מעגלי החיים נפגעים, הזוגיות, ההורות, הילדות שנפגמת, אנשי המקצוע שחווים שחיקה מאוד גדולה. כשהדבר הזה מתרחש לאורך זמן, כשיש כאן טראומה שהיא מתמשכת ומצטברת, החוסן שלנו מאותגר. אנחנו צריכים לחזק את החוסן של התושבים ולעזור להם בהתמודדות הלא פשוטה הזו.

איך זה קורה הלכה למעשה? מרכז החוסן עוסק בשלושה תחומים מרכזיים. אחד, אנחנו נותנים טיפול ללא תשלום, לכל מי שחווה מצוקה רגשית על רקע המצב. ועם מה מגיעים אלינו, מגיעים אלינו ילדים שמרטיבים, גם בשלב שזה כבר לא מותאם לגיל שלהם. מגיעים אלינו אנשים עם הימנעויות מאוד מאוד גדולות, שנמנעים מלעשות דברים. מגיעים אלינו הורים עם רגשות אשם, איך אנחנו מגדלים ילדים באזור שבו אולי אנחנו מסכנים את חייהם. הרבה מאוד סימפטומים, כמובן גם סימפטומים גופניים, ריחות בגוף, נשירות של שיער, ילדים בשדרות, הם לא אומרים "אני פוחד", הם אומרים "כואבת לי הבטן". הגוף מדבר כל כך כל כך חזק, ואנחנו פה, צוות מרכז החוסן בשדרות, 50 איש, עובד סביב השעון כדי לעזור להם. והאם זה מאתגר גם אותנו? בוודאי, גם אנחנו גרים, חלקנו, באזור הזה וחלקנו באזורים רחבים יותר שגם כן חוו משפחות שאיבדו אנשים קרובים, אבל אנחנו כאן. זה צו השעה, יש לנו משמעות אדירה, בלהיות אי של חוסן, בים הסוער הזה, של מה שמתרחש בחוץ.

ש כידון: ואילו פניות אתם מקבלים מאז אותה שבת הארורה של ה-7 באוקטובר?אולי תשתפי אותנו?

ה. גונן ברזילי: אז צריך לומר שכבר בשבת עצמה התחלנו לקבל טלפונים, אנחנו מטפלים בשגרה בקרוב ל-2000 איש, ילדים, נוער, מבוגרים, והתחלנו לקבל טלפונים ממש ב-7 בבוקר, "אנחנו שומעים מחבלים בבניין", "אנחנו שומעים יריות", "ראיתי מהחלון שירו באישה". קולות נוראיים, באמת, כאב גדול, ובעיקר זעקה לעזרה. זה עקה לעזרה. אנשים כל כך זקוקים, בזמן של משבר, שיהיה איזשהו מבוגר אחראי, שיהיה מישהו לסמוך עליו, שיהיה מישהו שאפשר לפנות אליו, בידיעה שהוא יעזור ויציל.והחוויה הייתה מאוד מאוד קשה. רגעים של אימה, של בעתה. אנשים היו נצורים בבתיהם, בלי חשמל, בלי מים, בלי קליטה בטלפון, כשהם שומעים כל הזמן, יריות מסביב, רואים ממש בחרכים, בפתח של החלונות, איך אנשים ירויים ברחובות, ממש גופות.

חלק מהחוסן, זה להצליח לשאת את הקושי, ולחזור לתפקוד כמה שיותר מהר. ואת זה אנחנו שמים לב שקשה מאוד לאנשים לעשות. ומכיוון שהמערכה הזו, ככל הנראה, הולכת להיות ארוכה, אנחנו צריכים עמידות, אנחנו צריכים יכולת, לשאת את האירועים האלה.

ש. כידון: תכניסי אותנו קצת להתמודדות של הימים האחרונים, כי זאת לא התמודדות שהכרתם בעבר. אנשים עם סימן שאלה. הם הרי לא יודעים מה קרה לאנשים היקרים להם.

מה אתם עושים? איך אתם מתמודדים?

ה. גונן ברזילי: אז בעצם, צוות מרכז החוסן מלווה סביב השעון את התושבים, גם אלה שנפגעו, ואיבדו בני משפחה, אם זה משפחות השוטרים, ואם זה משפחות שנרצחו להן אנשים, ואם זה משפחות שהילדים שלהן נהרגו בקרבות, אז אנחנו מלווים אותן, אנחנו מלווים גם את הפצועים.

והדבר הראשון שאנחנו עושים, זה קודם כל להקשיב להן, ולתת תוקף למה שהן חוו.

אנחנו שמים לב שאנשים מתקשים, אפילו לתת מילים לדבר הזה, מתקשים להאמין למה שהם חוו, זה נראה כמו סרט רע. וכמה חשוב, לתת לאדם תוקף, להקשיב לו, לתת לו הכרה למה שהוא חווה.

השלב השני, זה לנרמל, זה לתת להם את התחושה, שהתגובות שהן, אנשים אומרים לנו, "מה אני? אני לא נורמלי, אני מקיא בלי הפסקה, אני רועד, אני לא נרדם, אני עשיתי פיפי על עצמי, מחילה על ה...ככה..." ואנחנו מנרמלים. אנחנו אומרים להם, התגובות האלה הן טבעיות, מכיוון שהמצב הוא לא טבעי, המצב בחוץ הוא לא נורמלי, ולכן כל מה שאתה מרגיש זה לגיטימי. אז אנחנו נותנים תוקף ואנחנו מנרמלים, ואחר כך, אנחנו ממש עוסקים במה שנקרא חילוץ והצלה. אבל חילוץ והצלה, מסוג אחר. חילוץ של משאבים, של כוחות, של יכולות, של לעזור לאדם להתחבר ליכולות שיש בו, לעזור לו לחשוב מה עזר לו בעבר, ברגעים מאוד מאוד קשים, כי בסוף, אני מאמינה ותפיסת החוסן טוענת שאין אדם שאין לו משאבים. לעתים אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שכן, יש לנו כוח, אף על פי שנדמה לנו שלא, אז ממש לחלץ מהם משאבים, וממש להציל אותם.

ש. כידון: חלק מהמטפלים שלכם הם בעצמם אנשים שחוו פחד גדול וחלקם אפילו איבדו, איך נותנים כוח כשאתה צריך לשאוב כוח?

ה. גונן ברזילי: אני חושבת שזו שאלה מרכזית, שאין יום שאני לא עוסקת בה. גם מה הגבול, כמה המטפלים שלנו יכולים ולמדוד את הדופק גם שאליהם, אבל אני אגיד משהו שהוא באמת מחמם את הלב מבחינתי, כשאני אומרת למטפלים, "בוא תתמקד במשפחה שלך, בכאב שלך, תשחרר, אתה לא צריך לעבוד בשבוע הזה", וכשמטפל אומר לי, "לא, הילה, זה מה שעוזר לי, לעזור לאחרים מחזיק אותי, נותן לי משמעות בתוך הרוע הגדול שמתרחש מסביב, זה להתמקד בטוב, ביכולת שלי להיות עבור מישהו אחר ולעזור לו, זה הדבר שעוזר לי". אז זה משמעות ותפקיד, זה דברים שהם מאוד מאוד עוזרים בהתמודדות. וחלק מההמלצה שלנו לאנשים, גם אנשים שחוו דברים קשים, זה להיות בעשייה, להיות בפרואקטיביות, גם למען עצמם, אבל גם למען מישהו אחר, כי לחזק זה מחזק.

ש. כידון: אנחנו יודעים שזו רק ההתחלה, כי מכאן יצטרכו לבנות מרכז חוסן לאומי, כי המדינה הזו עברה באמת טראומה גדולה מאוד, זה רק תחילת הדרך לשיקום.

ה. גונן ברזילי: נכון, ובואי נתפלל יחד לימים טובים יותר שעוד יבואו.

ש. כידון: תודה רבה.

ועד כאן הכותרת להפעם.

דובר ב: תודה לד"ר שירי דניאלס מנהלת המקצועית הארצית של ערן, והילה גונן ברזילאי, מנהלת מרכז החוסן בשדרות. אתם מוזמנים לעקוב אחרינו בוויינט, באתר או באפליקציה, בנייד או ברכב.

בואו להאזין בספוטיפיי או באפל. נשמח לדרוג עוד תגובה.

בינתיים אתם מוזמנים להאזין לפרק אחר שלנו, שאולי ישיח את דעתכם מהמצב.

חפשו את הפרק "תגלית המאה" או "זיוף העשור", המחקר שמסעיר את העולם המדעי.

איתי בצוות הכותרת, טל זרביב וקובי נחשוני, תחקיר הפקה ועריכה גיא סלם ועדן דוידוב.

אני שרון כידון.

שימרו על עצמכם.

10 views0 comments

Comments


bottom of page