זמן ילד - מי מטפל במטפל: איך העבודה עם ילדים נפגעי טראומה משפיעה עלינו? עם ד”ר אתי אבלין
- הילית בירנבוים מדבדייב
- Jun 28
- 14 min read
Updated: Jul 1
עבודה עם ילדים וילדות נפגעי התעללות והזנחה גובה מחיר מאנשי ונשות המקצוע. בפרק זה מארחת פרופ' כרמית כץ את ד"ר אתי אבלין לשיחה על המחיר הזה, שלצערנו לא מדובר מספיק וסביבו מעין מעגל של שתיקה. מי מטפל במטפל?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/09/2022.
[מוזיקת פתיחה]
פרופ' כץ: ברוכים וברוכות הבאות לפרק נוסף בפודקאסט "זמן ילד" מבית מכון חרוב. בכל פרק נקיים שיח עם מומחים על סוגיות מרכזיות בעבודה עם ילדים וילדות שחוו פגיעה.
שלום למאזינות ולמאזינים שלנו, אני פרופסור כרמית כץ, מנהלת את תחום המחקר במכון חרוב וחברת סגל בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. אני שמחה להיות איתכם היום. עבודה עם ילדים נפגעי התעללות והזנחה גובה מחיר מאנשי המקצוע, והיום נדבר על המחיר הזה, שלצערי לא מדובר מספיק, וסביבו מעין מעגל של שתיקה. מי מטפל במטפל?
בפרק נארח את דוקטור אתי אבלין, עובדת סוציאלית קלינית, יושבת ראש שותפה בפורום הבינלאומי לאובדן ושכול, אשר מרכזת את המגמה של אובדן ושכול בבית הספר המרכזי לעובדים סוציאליים במשרד הרווחה. דוקטור אבלין היא גם מטפלת ומרצה.
שלום אתי. מה שלומך?
ד"ר אבלין: בסדר גמור. שמחה להיות כאן.
פרופ' כץ: אנחנו שמחים מאוד לארח אותך היום ולתת לנו הצצה למושג הענק - טראומטיזציה משנית. מה זה בכלל?
ד"ר אבלין: אז אני אדבר עליו. אולי אני אתחיל מאיזשהו סיפור, מאיזשהו מקרה, תוך כדי יעלו לי הרבה מקרים שאני מלווה אותם, אבל מה שיעלה אני אספר. הסיפור הראשון שככה עולה לי זה סיפור של… היה איזשהו אירוע של טראומה של ילדים, ילדים שלצערנו נפגעו, ואני פגשתי את כל היחידה שהגיעה למקום, כדי לעשות איתם בעצם תהליך של התמודדות לאחר האירוע. היו שם רופאים, פרמדיקים, עובדים סוציאלים, שליוו את האירוע ואת האסון. והתהליך שבו אני עובדת היא עבודה נרטיבית, שהמטרה שלי לתקן סיפור, סיפור שמתחיל מטראומה, להפוך אותו לסיפור של צמיחה או התפתחות. ה-Compassion fatigue בעצם מתרחש תמיד, שזה המקום מה נוגע בי, איזה אירוע נוגע בי יותר, אבל אם אני לא אגע בו ואני לא אטפל בו, הוא יהפוך להיות באמת טראומטיזציה משנית, עם הנזקים וכל הדברים שמזיקים לאנשי המקצוע. אבל אם אני אגע בו ואסתכל עליו, הוא יוכל להפוך להיות אפילו צמיחה ואפילו טוב מאוד שהייתי שם. תודה שבחרתי להיות במקום הזה.
אז אחד הסיפורים, מתוך עשרות סיפורים שעלו באותו מפגש, היה אחד מצוותי הרפואה שסיפר, התחיל מהסיפור של טראומטיזציה משנית בעצם, 'חבל שהגעתי, חבל שהלכתי לטפל, חבל שראיתי את כל ההרג ואת כל המוות של הילדים, ואני בעצם לא עשיתי כלום. תפקידי להציל, אני רופא, ולא הצלחתי להציל אף אחד מהאנשים שהיו שם, ואני מרגיש כובד מאוד גדול, מחירים מאוד גדולים שהייתי שם'. ואז הוא סיפר את הסיפור הזה, ואני סיפרתי סיפור אחר, שני סיפורים, לסיפור שלו. מה שסיפרתי זה סיפור על איזשהו רב שהולך עם החסידים שלו, והחסידים שלו שואלים אותו בדיוק את השאלה הזו, 'למה הגעתי לכאן? בשביל מה עשיתי את זה? אם כולנו באנו מטיפה סרוחה, וכולנו חוזרים להיות רימה, עפר ותולעה, מה הפואנטה בחיים האלה? בשביל מה בכלל לטפל באנשים? בשביל מה בכלל לעזור לאנשים בטראומות, לילדים בטראומות?' ושאלו את הרב 'אז בשביל מה? בשביל מה לעשות את זה?' והרב ענה בתשובה אחת מאוד קצרה: 'ובינתיים'. ובבנתיים הזה אנחנו נמצאים. אם נראה את האנשים או לא נראה, אם נהיה שם או לא נהיה שם. אז זה סיפור אחד שסיפרתי לו.
הסיפור השני שסיפרתי, כמובן זה לכולם, כי כל אחד הביא את הסיפורים שלו, הסיפור השני שסיפרתי היה שכשאנחנו נפגשים בטראומה רוב הסיכויים שזה לוכד, הטראומה לוכדת אצלנו רק את הטראומה, והיא לא נותנת לנו לראות עוד דברים שהיו שם. והדברים שהיו שם, הם מסתתרים מתחת לטראומה, ואני חווה רק 'חבל שהייתי, למה הגעתי? בשביל מה הגעתי?'. והמשכנו ככה בתהליך, ואז הוא אומר, 'רגע, פתאום אני נזכר במשהו. אני רוצה לספר משהו. כשהגעתי למקום, נכון, לא הצלתי אף אחד, אבל בעצם עברתי ילד ילד ואמרתי "שמע ישראל", תודה רבה שהייתי שם, תודה רבה שחיברת לי את הסיפור והפכת אותו ממשהו שעלול היה להפוך להיות טראומטיזציה משנית, למשהו שאני יכול גם ללוות ולצמוח, אולי להגיד תודה שהייתי שם'.
זה סיפור אחד קטן ויש המון המון סיפורים, שאנחנו בעצם ממשיכים עם המלווים לבדוק למה דווקא הסיפור הזה אבל עלה? מאיזה מקום? וברגע שאנחנו נוגעים בזה, אנחנו יכולים להפוך אותו לסיפור מתוקן, שאני יכול להבין קודם כל איפה זה נגע בי, ואחר כך גם למה הסיפור הזה דווקא? כי אני פוגש המון המון המון סיפורים, בשונה משחיקה, שהפקידה אומרת 'כעבור 20 עמודים, נשחקתי, אני לא יכולה יותר לעבוד, אני צריכה לצאת למשהו, לנפוש'. בנושא הזה, שאנחנו מדברים עליו אצל מטפלים, אנחנו לא תמיד יודעים, זה טריקי, איזה סיפור נוגע בנו, ולמה הסיפור הזה נגע בי. וכשאני מגלה את זה, וזה התפקיד שלנו בהדרכה ובליווי, אני בעצם מפרק אותו, והוא יכול להפוך לסיפור אחר, לשינוי בסיפור, זה הסיפור הראשון.
פרופ' כץ: וואי, זה סיפור מפרק את הלב, אבל גם חשוב, ונותן הצצה מהותית לתהליך שאת מעבירה את אותם אנשי ונשות מקצוע. ואני תוהה, את בעצם מספרת לנו שחשיפה לאירוע קשה סביב עבודתנו כאנשי ונשות מקצוע, אנחנו עשויות להתמודד עם הטראומה, שהיא עשויה לעצב בנו את אותה הטראומטיזציה משנית.
ד"ר אבלין: נכון.
פרופ' כץ: איך היא נראית? איך אני יכולה לזהות את עצמי מתמודדת עם טראומטיזציה משנית?
ד"ר אבלין: אוקיי, אז באמת הסימפטומים הראשונים שיכולים לראות אצל אנשי מקצוע, כשאנחנו רואים שהם כבר שם, זה יכול להיות בקצוות, או חוויה של הצפה, של חלומות, שאני לא יכול יותר לתפקד, אני לא רוצה לראות יותר את העבודה שלי, אני מגיעה לעבודה ואני ממש… וסוחב את זה הביתה. או בצד הקיצוני, הכחשה מוחלטת, ניכור מוחלט לכאב ולסבל, וכאילו אני אומר 'אני דינוזאור, שום דבר לא נוגע בי, לא זה'. זה אותו דבר, בדיוק אותו דבר, זאת אומרת, הסימנים. אנחנו יכולים לראות את זה בעייפות יתר, אנחנו יכולים לראות את זה בחוסר יכולת ליצור אינטימיות, אנחנו יכולים לראות את זה בהפרעות בשינה. בקשר מטופל-מטפל, אנחנו יכולים לראות את זה בחוסר חשק לעשות את העבודה שאני עושה במקומות האלה, או לחילופין, נזקים בקשרים שיש לי עם הילדים. חרדת יתר, אני לא יכול לתפקד, אני מרגיש מוצף מאוד במקומות האלה. זאת אומרת, זה יכול להיות מאוד מאוד בקצוות. המחירים הם מחירים מאוד גדולים כשאנחנו לא נוגעים בזה ואנחנו לא נותנים לזה מקום והקשבה למטפלים כדי לעזור להם לשנות את המקום הזה.
ואני אגיד עוד משהו, שבעיקר בעיקר אנחנו מוצאים, שהעבודה עם שתי האוכלוסיות גורמות הכי הרבה טראומטיזציה משנית, עם ילדים ועם אובדן. במקרים של פגיעות מיניות, של אירועי מוות, אנחנו בעצם פוגשים את שני החלקים האלה. זאת אומרת, המטפלים שעוסקים בתחומים האלה, חשופים מאוד מאוד לחוויה הזו של טראומטיזציה משנית.
פרופ' כץ: וואו, איזה… שבעצם כל המאזינים והמאזינות שלנו עכשיו שומעות, הן כולן בקבוצת סיכון משמעותית להתמודד עם טראומטיזציה משנית. ואת מספרת לנו על הפגיעה הרב-ממדית שיש בטראומטיזציה המשנית, ועל האופן שבו אנחנו יכולים לזהות בעצמנו את ההתמודדות איתה. ואני תוהה, של מי עוד האחריות לשים לב להתרחשות של אותה טראומטיזציה משנית, חוץ מאנשי ונשות הטיפול עצמן?
ד"ר אבלין: אוקיי, אני חושבת שקודם כל, אני זוכרת שפעם אחת עשיתי קבוצה לבני זוג לאנשי טיפול, והם, דרך השיחות והדברים שהם העלו, או הילדים שלהם, אפשר לראות שההורה שלהם, האיש מקצוע, נמצא שם עמוק עמוק בתוך הטראומה במקומות אלה. תפקידם, אני חושבת, של המדריכים, ולפעמים, גם המדריכים נמצאים בטראומטיזציה משנית, והם עייפים מאוד לשמוע את המודרכים, ואז, 'אוקיי, אוקיי, בוא נעשה צ'קליסט של העבודה'. זו לא הדרכה. הדרכה טובה בעיניי היא קודם כל שהמדריך מטופל, גם הוא מוחזק, אין מה לעשות, זה צריך להיות מלמטה עד למעלה, וכשהמדריך בעצמו מוחזק, אז הוא יפגוש מודרך והוא יגיד, "ספר לי אירוע אחד השבוע שנשאר בזיכרונך, ונעבוד דרכו". לא חייבים להספיק אלפיים טיפולים, אלא אפשר דרך סיפור אחד לגעת באירוע הזה כדי ללמוד לנקות אותו וללמוד להשאיר את מה ש… להפוך אותו בעצם מסיכון במקצוע לסיכוי ולברק בעיניים. כי זה מה שאני חושבת שהכי חשוב לי עבור אנשי המקצוע, לפגוש אותם במקום הזה של הטראומה ולעזור להם לעבור איזשהו תהליך, ויש לנו ממש מודלים של איך אנחנו עושים את זה, כדי לגעת בזה, להיות בזה, לא לחטט, ומהצד השני, לעזור להם בעצם לפתח אצלם את היכולת גם לטפל בעצמם כל הזמן. זה לא פגע וברח, זה משהו שאני צריך לדעת כלים איך לטפל בעצמי, ולא רק לחכות מדי פעם לסדנת בלוף, או 'הנה, הוציאו אותנו לים, ואחר כך חזרתי לעבודה ומצאתי 400 תיקים שאני צריך לטפל בהם'.
פרופ' כץ: את אומרת פה בעצם שני דברים ממש חשובים. גם שההתמודדות, המניעה, וגם הטיפול, מהסיכון לסיכוי של הטראומטיזציה המשנית, צריך להיות בשגרה…
ד"ר אבלין: בדיוק.
פרופ' כץ: גם של איש ואשת המקצוע, אבל גם שזה צריך להיות ממסדי.
ד"ר אבלין: לגמרי.
פרופ' כץ: כלומר מעוגן בשגרה של אותו ארגון דרך הדרכה, אבל גם דרך סוג של הדרכה בין-דורית…
ד"ר אבלין: בדיוק.
פרופ' כץ: גם המדריך צריך לקבל הדרכה וגם האיש מקצוע. ומהניסיון שלך, כמה זה שכיח, מודל כזה ששם במוקד את הטראומטיזציה המשנית?
ד"ר אבלין: אני חושבת שלא מספיק. אני רואה את זה פשוט כי אני מגיעה הרבה ללמד בבית ספר המרכזי ב"דימול" או במקומות אחרים, ואני רואה את הרעב בעיניים. חוק נוער, אנשים שעובדים עם ילדים, עם פגיעות מיניות, עם אובדנים, ובאמת באמת אני רואה שהרבה פעמים החור והבור גדול מדי, כי גם, לדעתי, ראשי הצוותים וגם המנהלים, מנהלי אגפים, לא תמיד מקבלים, זה צריך להיות כמו שאני נותן את שק הטיפול, ככה באותה עת אני נותן גם את המקום של הכלים וההדרכה שהצוות יוכל לסייע במקומות האלה. לצערי הרבה אנשים מגיעים, אני מזהה את זה אצלהם כשהם כבר מגיעים לטיפול. הם פגשו איזושהי הרצאה ואומרים: 'וואו, אני שם', ואז הם פשוט פונים ומבקשים טיפול. זה חבל לי, כי אני רוצה שזה יהיה הדרכה, שזה יהיה חלק מהחינוך בשגרה, כל הזמן. כמו שאני מקבל את השק של העבודה, באותה עת אני מקבל את השק של המענים ושל הכלים ושל ההתמודדות בתוך התהליך הזה.
פרופ' כץ: וואי, זה סופר חשוב, ואני מתארת לעצמי שלא רק העבודה עם, כמו שאמרת, עם שתי הקבוצות של ילדים ושכול, אלא בכלל, כל השנתיים ההזויות האלה שאנחנו בתוכן, הם בוודאי עוד יותר העצימו את הטראומטיזציה המשנית שחווים אנשי ונשות מקצוע.
ד"ר אבלין: בהחלט. כי אני חושבת שבאמת בתקופה האחרונה של השנתיים, בעיקר בהתחלה, ראיתי את זה המון המון אצל צוותים רפואיים ואצל עובדים סוציאליים, שאנחנו קוראים לזה בעצם טראומה משותפת, שגם המטפל וגם המטופל חשופים לאותה חרדה. שמא יקרה לי משהו, שמא אני אדבק, וגם שמא אני אגרום לו בעצם להיות חולה, והסגר המאוד מאוד גדול גרם לאנשים להכפיל את היכולת… וגם הזום, שאתה מטפל בעצם באנשים בזום, ואתה אומר, 'טוב, אולי בעצם לא צריך, טוב, אולי בעצם גם את זה לא צריך', ולאט לאט אתה מוצא את עצמך מצמצם את עצמך בתוך העבודה שלך. ואין ספק שהתקופה הזו הגבירה מצוקות, גם אצל צוותים מקצועיים וגם אצל המקום של המטופלים עצמם. כי אני חושבת שהתקופה הזו סגרה לנו את האור, את השמש, את המרחבים, ואז יש לנו פחות ופחות יכולת גם לטפל בעצמנו, גם לעבוד מול האנשים ש… אני רואה את זה, לדוגמה, גם באמת בצוותים רפואיים ש… השבוע פגשתי קבוצה של רופאים מחוזיים ורופאים צעירים, שהחליטו לגעת… רופאי משפחה, שבעצם עובדים יום-יום עם טראומות של ילדים וטראומות של משפחות, ובעצם הם דיברו על הטראומה שלהם, שכשהם פוגשים את זה, הם אומרים 'אני לא איש מקצוע, ואני נחשף לזה, ולא תמיד אני יודע מה לעשות עם זה. איך לטפל בעצמי, איך אני עובר בעצם מהמקום של החושך ושל הכאב. הייתי רוצה להגיד לו, תקשיב, קח את הטופס, מהר מהר, לעובדת סוציאלית ופסיכולוג, אבל הוא כבר יושב אצלי בחדר, אני צריך לראות אותו'. אני חושבת ששמה, גם כן, יש מקום איך לעזור להם ולתת להם כלים להתמודד עם זה, ולפעמים הכלים הם מאוד מאוד פשוטים, שהם מסייעים להם די מהר בלא לפחד לשאול שאלות ומיד להפנות אותו לאיש טיפול, ומהצד השני, לעזור לעצמם במקום הזה.
פרופ' כץ: וואי, זה מרתק. וכמה זה לגיטימי עבורי, כאשת מקצוע, שאני חווה את אותה טראומטיזציה משנית, לשתף את מי שיושב מולי, המטופל שלי, במה שעובר עליי? מה את חושבת על הדבר הזה?
ד"ר אבלין: את המטופל או את ה…
פרופ' כץ: את המטופל.
ד"ר אבלין: את המטופל. אז אני אגיד ככה, באמת, הרבה פעמים, המטופל, אני חושבת, הוא חווה אם המטפל שלו "היה שם", אנחנו קוראים לזה, זאת אומרת, הוא נגע בכאב, והוא יודע מה המקומות שהוא חווה. לפעמים יש לי מטופלים שאומרים לי, 'וואי אתי, אני חושב עלייך. מהבוקר עד הלילה את נוגעת בכאב ובטראומה. זה ממש, אני כאילו אומר, גם אני אעמיס עליך, גם אני אהיה במקום הזה'. ואני חושבת שככה, באמת, השיח על זה, שזה לא רק, "הכול בסדר, זה עבודה", נכון? זה מאוד נוגע. אם זה לא היה נוגע, הייתי מפסיקה לעבוד במקום הזה. אבל יחד עם זאת, אני אומרת, זה גם נוגע, וזה מכאיב, ובאותו רגע זה גם יכול להפוך להיות למשהו של משמעות ותקווה. אני מספרת להם תמיד את הסיפור על קיסה. יש סיפור על קיסה שהלכה לבודהה וביקשה עזרה, כי היא לא יכלה לשאת שהבן שלה מת, ובודהה שולח אותה למסע אל כל מיני בתים, לחפש זרעי חרדל, והיא עושה את המסע, ובסוף היא מבינה, אין מה לעשות, הבן שלי מת, אבל כמה תובנות היו לה - האחד, שדווקא את העזרה הגדולה ביותר היא קיבלה מאנשים שחוו את הכאב, והדבר השני, שגם היא הייתה בחמלה והיא רצתה לסייע לאחרים, והיא הפכה להיות גם מטפלת בדרך. ויום אחד היא הולכת והיא רואה מישהו שמוכר הר גדול של אפר, והיא אומרת לו, "אני קונה את הכל". וכולם מסתכלים, "מה את קונה אפר? אין מה לעשות עם אפר. זה סתם, אולי בגלל… דעתה השתבשה, בגלל שהבן שלה מת". והיא אומרת "לא, אני, שהבן שלי שהיה זהב וטהור, הפך להיות אפר כשאיבדתי אותו, הבנתי שמתוך האפר גיליתי את הכוחות שלי והפכתי אותם לזהב בתהליך שאני מלווה אנשים בדרך. אז אני קונה את כל האפר". אז זה המקום של ככה לקחת את המקום של האפר ובעצם להפוך אותו לזהב, ולא רק למקום של עוד יותר אפר, כי אחרת לא היינו נשארים במקצוע. אני חושבת שזה הסיפור של המשמעות ושל התקווה שאנחנו מגלים בתוך עצמנו, ביכולת להיות רגע אחד עם ילד, ולעזור לו לתקף את החוויה שלו, ואז גם באותה צורה אני בעצם מסוגל גם להגיע לילד שבתוכי, ולזהות את המקומות האלה שחוויתי את האירועים האלו.
פרופ' כץ: וואי, זה מרתק אתי. את נותנת לנו מין נגיעה דרך שלושה מושגי מפתח שאת מתהלכת סביבם: שינוי פרספקטיבה, משמעות ונרטיב.
ד"ר אבלין: נכון.
פרופ' כץ: ואני מנסה… אם את יכולה לעזור לנו לקחת את המושגים האלה, ואיך הם מיתרגמים לנו לכלים פרקטיים.
ד"ר אבלין: אוקיי.
פרופ' כץ: מה אנחנו יכולים לעשות כאנשי ונשות מקצוע כדי למנוע את הטראומטיזציה המשנית, ומרגע קיומה, כדי להתמודד איתה בצורה טובה.
ד"ר אבלין: אוקיי, בסדר גמור. אז אני אתן גם כלים. אני אתחיל מסיפור קטן ודרכו אני אגיע לכלים. אחד המקרים שליוויתי אותו היה קבוצה, ששאלתי על אירועים שהם זוכרים. ואחד אמר 'אני זוכר מקרה, שהוא תקוע לי בראש. אני חושב שהוא התחיל מהתמחות שלי, שהייתי מאוד צעיר, והכל חדר, והכל פלש. אבל זה האירוע שעולה'. הוא אומר "הייתי בבית חולים, עבדתי שם, והגיע ילד עם אבא שלו, שעבר התקף לב. ואני אמרתי, אני מוכרח להציל אותו. אני חייב להציל אותו. ועוד גם הילד שם, בלי האמא, ואיש כל כך צעיר. וטיפלתי וטיפלתי, ולצערי לא הצלחתי. ויצאתי אל הילד, וקיוויתי שהעובדת הסוציאלית נמצאת וצוות הצלה ואמא שלו אולי הגיעה. וכשהגעתי אליו, ראיתי שהוא לבד. אמרתי, אוקיי, אני נאלץ לספר לו את הרע מכל. והגעתי אליו, והוא אומר לי, הילד אומר לו, 'אבא שלי מת, נכון?' והוא אומר 'נכון, אבל איך אתה יודע?' הוא אומר: 'ברגע שתופפת בכבדות בנעליים שלך, אני הבנתי שאיבדתי את התקווה ואיבדתי את אבא שלי'. באותו רגע", הוא אומר, "ישבתי על ידו ודיברתי איתו וסיפרתי לו, וחיכיתי עד שאמא שלו תגיע, ואין לי מושג למה הסיפור הזה נתקע בראשי, והייתי רוצה לזהות ולהבין למה. פגשתי הרבה חדר מיון, פגשתי הרבה שנים של עבודה, אבל למה דווקא האירוע הזה?" ואז אני אומרת לו, "באמת זה מעניין, למה האירוע?" אז הוא אומר "אולי בגלל ילדים? ילדים תמיד זה נוגע בנו, ילדים תמיד זה מכרסם בנו". יכול להיות, אבל יכול להיות שיש עוד סיפור. ואחרי ככה יום הוא חוזר ואומר: "הבנתי. כשאני הייתי בן 13 אבא שלי חלה מאוד, ואף אחד לא דיבר איתי". "והיום," אני אומרת לו, "תראה את הסיפור. כשאתה היית בן 13, אף אחד לא דיבר איתך. והסיפור הזה הולך איתך שנים רבות כטראומה. הילד הזה שפגשת יזכור בעתיד, שנכון, אבא שלו נפטר מדום לב, אבל היה שם בן אדם אחד שדיבר איתו, והיה שם בן אדם". וזה כל הסיפור. הוא יכול לתקן את הסיפור שלו. ואז הוא אומר, הרופא: "אוקיי, גם אצלי עכשיו הסיפור השתנה. ממקום של טראומה שלא הצלחתי למקום שתיקנתי עבור מישהו ועשיתי משהו שעבורי לא עשו".
אז דרך זה אני רוצה ככה לתת קצת את הכלים, שקודם כל, בתהליך אנחנו תמיד מחזיקים כמה כלים. אחד זה המודעות, שהרופא הזה פתאום זיהה סיפור אחד שנגע בו, סיפור אחד שעשה בו איזשהו משהו… בלאגן בתוכו. הדבר השני זה עבודה עם הגוף, שאני בעצם גם משחרר מעצמי את העומס ואת הלחץ, ממש עבודה דרך tapping, דרך שחרור שרירים, דרך הליכה מודעת, כל דבר שככה… מיינדפולנס, כל דבר שדרך הגוף אני יודע לנקות ולשחרר את המקום הזה, במקום שזה יאחז בתוכי, בכל מיני מקומות בגוף שלי, אני רוצה ללמוד לנקות ולשחרר את זה.
והדבר האחרון זה הנרטיב, שכשאני מוצא לו פרשנות וסיפור, הוא יכול להמיר ממקום של… את עצמו, ולעשות טרנספורמציה, למקום של תקווה. בתוך זה יש לנו עוד משהו שאני רוצה לתת ככלי, אני אקח את זה מסיפור בראשית, פרק א'. בבראשית פרק א' יש חושך ותוהו ובוהו על פני תהום. החושך לא מבקש רשות, הפגיעות לא מבקשות רשות, האסונות לא מבקשים רשות, הם מגיעים. כמו הקורונה, כמו פגיעות מיניות, הם פשוט נוחתים. אבל את האור, אנחנו צריכים להיות אקטיביים. ואז יש "ויאמר אלוהים, יהי אור". אוקיי, הוא אקטיבי בלהכניס את האור, ומפה מתחילה העבודה. "ויבדל אלוהים בין האור לבין החושך". מה שהוא מלמד אותנו, לא באנו חושך לגרש, החושך יופיע, החושך יהיה, אנחנו בקבלה של החופש [כך במקור], שזה אחד הכלים שעוזרים, אני לא אומרת השלמה, כי השלמה היא משהו פסיבי, 'טוב, זה מה שקורה'. קבלה זה משהו הרבה יותר אקטיבי. אני מקבל שזה מה שמתרחש. והדבר השני שהוא עוזר לנו, הוא לא מגרש את החושך, הוא מקבל אותו, ואז הכלי השלישי שהוא אומר, "ויבדל". הוא מלמד אותנו בעצם לעשות טקסי הבדלה. בין הבית לעבודה, בין העבודה לבית, בתוך העבודה בין מקרה למקרה, שאני עוצר, שאני נושם, שאני יכול ללכת לשתות מים, שאני יכול רגע אחד לקבל את מה שמתרחש גם, עד שאני עובר למקרה הבא. זאת אומרת, גם אני יכול לייצר עבורי כל מיני דברים לפני המדריך ולפני הנרטיב, ברמה הכי הכי בסיסית, ולא לערום עליי עוד אירוע ועוד אירוע, אלא לדעת לעצור ולנשום, ולעצור, לקחת לשתות משהו ולחזור לפגישה הבאה. כאילו לנקות את האירוע הבא, כדי לקבל את האירוע הבא שמגיע. אחרת זה נכנס לתוך הגוף שלנו, ואז אנחנו ככה מרגישים שהמחירים הראשונים שאנחנו משלמים זה המקום של הגוף שלנו.
פרופ' כץ: וואי, זה מרתק לשמוע אותך, ואני תוהה אם את יכולה לעזור לנו רגע, עם המאזינים והמאזינות שלנו. יש לך איזושהי דרך לתרגל איתנו עכשיו משהו? שאנחנו יכולים אולי לאמץ לאחת ליום? שאנחנו ברכב, או ממתינות בתחנת רכבת, או ממתינות בישיבה. משהו שאנחנו יכולות לעשות כדי להכניס קצת יותר אור ליומיום שלנו.
ד"ר אבלין: אוקיי. אז אני אתן אחד הכלים, יש כל מיני כלים. כלי אחד שאני מאוד אוהבת, ואני מיד נותנת אותו לכל המטופלים שלי ולכל המודרכים, וגם לעצמי, זה נקרא עש"ן ד"ק, של דני חמיאל, שבעצם הוא מאוד מאוד פשוט, הוא לא מחטט בעצמי, כי אם אני מחטט ואין לי גם מישהו מולי לתקשר איתו את הסיפור, אז אני סתם מכביד על עצמי. אבל עש"ן ד"ק הוא כלי מאוד מאוד קוגניטיבי, שהוא מאוד עוזר. ה-ע' אומר עצירה, כשאני קם בבוקר אני קודם כל, ואנחנו יכולים לעשות את זה, מקרקע את הרגליים שלי על האדמה, וזה הקרקוע וזה העצירה. אני לא מיד קם ודוהר. לפעמים אני נמצא בתחנת רכבת, למה לא לפני שאני עולה לרכבת, לעשות לי בשתי דקות, המוח יודע אחר כך להחזיק את זה, וגם להשתמש בזה ברגעים אחרים. אז העצירה שזה ה-Grounded, על האדמה. ה-ש' אומר לשחרר את השרירים שלי. איך אני משחרר? מכל השרירים שלי, מהצוואר, מהראש, מהכתפיים, מבית החזה, [טופחת על החזה] ששמה מצטברת המון המון המון חרדה, מהבטן, [טופחת על הבטן] בכליות. רגע אחד אני משחרר את כל האנרגיה הכלואה מהגוף שלי, בלי להבין למה. היא כלואה. וגם אם אני חושב שהיא לא כלואה, היא נמצאת בתוך הגוף שלי. בלי להבין למה ומאיפה זה קורה, פשוט לשחרר את זה. ה-נ' מדבר על נשימות עמוקות, שזה אומר הכנסת אוויר מהאף, השארת אוויר בבטן כמה שניות, ולהוציא את האוויר מהפה, כמה שניות בצורה כזו [שואפת אוויר] להשאיר את זה בבטן, עד הבטן, ולהוציא את זה [נושפת את האוויר], ארבע פעמים את הנשימות האלה. זה משהו שמנקה, מכניס אוויר נקי לתוכי, ומוציא את האוויר שהזדהם והתלכלך בעבודה, במקרים שחדרו אליי. ה-ד' אומר דיבור מיטיב, דיבור מחזק, דיבור שאני יכולה להגיד לעצמי, לדוגמה, 'כל הכבוד לי. עשיתי עבודה, אחלה עבודה', או 'הייתי שם', או 'אני רואה את עצמי, ועכשיו אני בנדיבות לעצמי'. וה-ק' אומר קדימה לדבר הבא. שזה אומר לעלות לרכבת, שזה אומר ללכת לטפל בילדים, שזה אומר לעשות כל דבר שאני רוצה לעשות. אם אני מתרגל ואני עושה את זה, לפחות פעמיים ביום, יחסית אני מכוסה. אני משהו שאני מאוד מאוד טוב, שאני מצליח לשמור על עצמי.
מודל נוסף אחד קטן שאני רוצה לתת, של קריסטין נף, פרופסור קריסטין נף, שהיא בעצם מדברת על מודל שמורכב משלושה חלקים, קר"ן. ה-ק' אומר להיות בקשיבות לעצמי. מה שלומי עכשיו? מה קורה איתי עכשיו? שתיתי? אכלתי? במקום להיות בניכור, ובמקום להיות בהצפה, בהזדהות יתר, בהתמכרות לאדם, אני יכול להיות רק בקשיבות, במה שלומי. ה-ר' מדבר על המקום של רשות להיות אנושי. כולנו בני אדם, כולנו עושים שגיאות, לקבל את הרגשות השליליים שלנו. הרגש של כעס, לא להיאבק בזה, לתת לו מקום, של כאב, לתת לו מקום, יש כאב? תן לו מקום. יש כעס? תן לו מקום. יש שמחה? תן לה מקום. אתה לא חייב רק כאב שיש. תמיד כאילו שואלים את האנשים, מה כואב לך? אבל לא שואלים, אבל איפה אתה שמח? אז גם וגם. וה-נ' אומר להיות בנדיבות לעצמי. כל יום לעשות משהו בנדיבות כלפי עצמי. משהו אחד טוב, שאני אומר, לא משנה מה עשיתי היום, אבל משהו אחד טוב שאני רוצה לעשות למען עצמי. וזה דברים פשוטים, לא דברים גדולים. כמו לקנות כוס קפה טוב לעצמי ולהיות נדיבה לעצמי, רגע אחד במקום הזה, זה גם משהו.
פרופ כץ: וואי, מהמם אתי. כל כך פרקטי ויישומי ונגיש. פשוט מדהים. לקראת סיום אני חושבת על כל ההצצה החשובה שנתת לנו, ואני תוהה אם יש משפט אחד שחשוב לך שהמאזינים והמאזינות שלנו ילכו איתו הלאה. מה המשפט הזה?
ד"ר אבלין: אז אני אגיד. זה פתגם סיני, "אז אנחנו לא יכולים למנוע מציפורי הצער לחוג מעל ראשנו. כאב יהיה, צער יהיה, אבל אנחנו לא חייבים לתת להם לקנן בשערותינו". אנחנו לא חייבים לתת להם לקנן בראשינו ולהתמכר לתוך הכאב, אלא אנחנו מזהים שזה קיים, ועם זה לדעת אבל לא להתמכר לזה, זה הייתי… משפט אחד שהייתי נותנת.
פרופ' כץ: מדהים, אתי. תודה רבה שהיית איתנו היום.
[מוזיקת סיום]
אתם כמובן מוזמנים ומוזמנות להגיב, לשאול או להוסיף על מה ששמעתם כאן היום מאתי וממני, בקבוצת הפייסבוק של ההסכת שלנו, "זמן ילד", מבית "חרוב הסכתים" בפייסבוק. תודה רבה ל-"Podcasti.co" על ההקלטה, ולאסף רפפורט העורך שלנו.
תודה לכם, ולהתראות בפרק הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios