top of page

פרק 7 - שוב ושוב. סודות ההתמדה של האנשים הבריאים בעולם



ליב עזריה : אנחנו אלופים בלהתחיל דברים, בלהתחיל לעשות ספורט, בלהתחיל דיאטה.

אנחנו פחות יודעים להתמיד כשההתלהבות הראשונית מתפוגגת.

אבל איך החיים שלכם היו נראים אם הייתם יודעים לא רק להתחיל דברים בהתלהבות, אלא גם לשמור על זה בהתמדה, עקביות ומשמעת עצמית יומיומית?


זה הנושא של הפרק שלנו היום. שוב ושוב.

סודות ההתמדה של האנשים הבריאים בעולם - מתחילים.


איתן עזריה : "שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב, ידעתי שלא תשוב"

מאמי, מכירה את השיר הזה?

ליב: לא.

איתן : מה זה לא?

רונית שחר, מילים ולחן רונית שחר.

ליב : מעניין.

איתן: את יודעת למה התחלתי עם זה?

את יודעת, נו, בוא נספר למאזינים.


ליב: אז מה זה הפרק הזה היום של שוב ושוב ושוב ושוב?


איתן: שם הפרק זה שוב ושוב, הסודות להתמדה של האנשים הבריאים בעולם.

אבל בשיר של רונית שחר, כן, היא שרה "שוב ושוב ושוב, ידעתי שלא תשוב".

כי הרבה אנשים יודעים שאין מה לעשות, הם מנסים להשתנות, אבל הם יודעים שההרגל הזה לא יתמיד, אז הם אומרים לו, ידעתי שלא תשוב.


ליב : ואז הם מחפשים את השוב החדש.


איתן: ואז השוב החדש מתחיל באנרגיה גבוהה, ובטירוף, אנשים נרשמים להולמס פלייס, נכנסים, קונים, מקבלים את התיק, בטרוף המוטיבציה הגדולה, הם נכנסים….

ואחרי שבועיים, התיק איפשהו בבוידם, מוצא לו את הדרכים שלו להתחבא שם.

והפרק שלנו היום יעסוק בלמה אנחנו לא מתמידים במשהו עד הסוף.

ואיך להפעיל את האוטומטים של המוח שלנו לטובתנו.


ליב : איזה פרק!!

איתן: ליב עזריה, אשתי האלופה, מה העניינים?

ליב : בסדר גמור, מה שלומך ?.

איתן: התגעגעתי לעשות איתך פרקים.


ליב: אז הנה, הנה, חזרנו.


איתן : זה הגיוני שאני מסתובב ואומרים לי, הפרק שלך עם אשתך, זה הפרק הכי מעניין!

ואני אומר…אבל עשיתי עוד 18 פרקים בביולוגיה של הווינרים , למה רק זה???

אז מאמי, זה בגללך ובאשמתך.


ליב : אז...

אז הנה, אנחנו מקליטים לכם פרק על התמדה, ואנחנו גם מנצלים את הזמן הזה לדייט הזוגי שלנו.

איתן : לגמרי, בצהריים.

ליב: עם כוס יין , נגיד או לא?


איתן : לגמרי, כוס יין וקציצות.

ניסית להישמע יפה, רק כוס יין, אבל בואי נודה על האמת, יש פה גם קציצות נדירות.

קציצות עוף . (צוחקים)


אז , דברי אhתי על התמדה. את מתעסקת כל כך הרבה בתהליכים שלך עם נשים קרייריסטיות בתהליכי שינוי ושחרור משקל ושינוי הרגלים, והמילה "שינוי הרגלים" נמצאת בבית כל עשר דקות.

מה זה בעצם הדבר הזה?


ליב: בעצם אנחנו יצורים של הרגלים.

אולי נדמה לנו שאנחנו מנהלים את המופע הזה שנקרא "חיים", אבל בעצם האוטומטים שלנו, ההרגלים שלנו, הם אלו שמנהלים אותנו.

ואני חושבת ,כמישהי שמלווה נשים בתהליכי טרנספורמציה, אחד הדברים האקוטיים ביותר, או אולי ההכרחיים ביותר, זה לא רק להגיע לתוצאה, אלא לשמור עליה.

המקום הזה של איך אני מתמידה בהרגל שסיגלתי לעצמי, או ברצון שרציתי להשיג בעבור עצמי , פה בהתמדה , אנחנו תמיד נתקלים בקשיים.


איתן : עכשיו שאמרת משפט כל כך חזק, אני נזכר שיש משפט באנגלית שאומר - "שרשראות ההרגלים הם קלילים מדי מכדי להיות מורגשים, עד שהם נהיים כבדים מדי מכדי להישבר".


ליב: לגמרי.

אז אנחנו מדברים באמת על הנקודה הזאת שבה אנחנו מתחילים בדרייב מטורף.

אנחנו רוצות לרדת במשקל.

יום ראשון הגדול מגיע, בדרך כלל זה מגיע אחרי משהו שכואב לי, אולי כי אכלתי בשבת יותר מדי, ואז יום ראשון אני רוצה להתחיל בפול פאוור.

ואני מבטיחה לעצמי הבטחות מאוד מאוד גדולות, שבסופו של דבר בישיבה, בבורקס הראשון, או בקינוח הראשון שיש בערב, אני נופלת שם.

ומה קורה שם?

אני לאט לאט מתחילה לדרוס את הביטחון העצמי שלי, ואת הערך העצמי שלי.

זאת הבעיה.


איתן: וכשאת מסתכלת על זה, וכשיש היום כל כך הרבה ספרים, וכל כך הרבה תוכן על שינוי ההרגלים, ועל למה דברים לא מחזיקים מעמד, ואיך לעשות את זה?

ספרי לנו- מה לך הכי עובד?

זאת אומרת, עם המתאמנות שלך, עם הלקוחות שלך, עם האנשים שאת מלווה?


ליב: אחד הדברים שאני רוצה לדבר עליהם היום, הוא העובדה שאנחנו לא מכירות את מערכת ההפעלה של הגוף שלנו, ובעיקר של המוח שלנו. ואיך המוח שלנו עובד, בעיקר בתהליך של שינוי.

אנחנו חושבות שאנחנו נכנסות לאיזשהו תהליך של שינוי, נכנסות מנקודה A, ויוצאות מנקודה B, ושישנה תמיד מגמת עלייה,. אבל האמת היא שתהליך שינוי או גרף של שינוי לגמרי לגמרי לא מתנהל ככה.


איתן : איך מתנהל?


ליב: בעצם תהליך של שינוי מתנהל בגרף שאני מתחילה משום מקום, ואז עולה למעלה, ואז יש איזושהי תקיעות, ואז אולי אני יורדת טיפה למטה, ושוב פעם עולה למעלה.

העניין הזה שדווקא באזורים האלו שקשה לי, שאני מתאמצת, שאני מרגישה שאני נכשלת או אני מרגישה תקיעות, אלו אזורי המפתח שלי, כדי שהמוח שלי יחווט את עצמו מחדש, ממש ישנה את המבנה התפקודי שלו.

וזה נתון שאני חושבת שכשאנחנו מבינות איך המוח שלנו עובד, אז יותר קל לנו לפעול מתוך המקום הזה לתהליך של שינוי.


איתן : תסבירי לנו את הקטע של המבנה התפקודי .

ליב : אז ניכנס למקום של המוח. בעצם המוח שלנו בנוי מ- מלא מלא מלא נוירונים.

והם בעצם תאי עצב, שביניהם יש סינפסות.

הסינפסות הן הקשרים בין כל תא ותא, או בעצם : ההרגלים שלנו.

ככל שנטפח את הסינפסות, את תאי עצב, את הקשרים בין תאי העצב הללו, אנחנו יכולים לחווט את המוח שלנו מחדש, וממש לבנות לו מסלולים חדשים שיפכו להיות האוטומטים החדשים שלנו.

לדוגמה: אם התחלתי עכשיו תהליך של שינוי, ואני מתחילה לשחרר משקל, ובהתחלה זה עובד לי מצוין, מצוין, מצוין, ואז בשבוע השני פתאום צץ הפיתוי מול העיניים שלי, אבל עדיין לא פיתחתי שריר פנימי וקפצתי על הפיתוי (או שהוא קפץ עליי), אז ייתכן שיהיה נדמה לי שזהו, שאבוד לי, ונגמר לי, והנה אני עוד פעם נכשלת.

אבל דווקא במקומות האלו, אם אדע לקום מהם ולהמשיך הלאה, ושוב פעם להמשיך, שוב ושוב ושוב, כמו בשיר שדיברנו עליו, אלו המקומות בהם אני יכולה לקודד הרגל מחדש.

כי בזמן שאני מתאמצת, המוח שלי מבין שישנה כאן תבנית חיובית . ושהוא רוצה לקודד לטובתי, ולהפוך אותה לאוטומט שלי.


איתן: לדוגמה, אם אני פועל כמו שאני רוצה מול הקרואסון, ולא אוכל אותו, זאת אומרת, זה המקום של המאמץ שאני צריך להטמיע יותר חזק?


ליב: אפילו אם אתה אוכל אותו, אבל מתוך המקום הזה, אתה מתבונן לרגע מהצד ומבין מה קרה שם, ולמה אכלת אותו, מה היה שם, ואיזה גירויים היו פה…

ומתוך המקום הזה, אתה אומר, סבבה, היה, ואני ממשיך הלאה. הקרואסון הזה לא מכתיב אותי, לא שם עליי איזושהי תבנית, ואני ממשיכה הלאה שוב להתאמן על אותו הרגל שרציתי.

אחד הדברים שאני חושבת שהם אפקטיביים, זה לקחת הרגלים קטנים ולהתאמן עליהם באופן קבוע.

שמעתי פעם איזשהו ראיון באנגלית, של מישהו שהגיע למאמן, לאיזה פסיכואנליסט, והוא רצה לשנות משהו בחיים שלו, והוא אמר לו: במשך שלושה חודשים, תצחצח שיניים שלוש פעמים ביום.

הפציינט ענה: אני רוצה לשנות את החיים שלי בכלל… והמטפל ענה לו : זה מה שעליך לעשות!

לימים הוא הפך להיות אחד המצליחים, ובעצם מה שהוא ניסה לומר זה שכשאני לוקח הרגל, ומצליח לשכפל אותו שוב ושוב ושוב ושוב, אני יכול לקחת אותו ולשכפל אותו בעוד אזורים בחיים שלי.


איתן : מדע חקר התפתחות המוח, או לפחות מה שידענו על המוח, השתנתה פלאים מלפני לא רק 50 שנה, אלא אפילו רק מלפני שלוש שנים . והיום יודעים כל כך הרבה דברים אחרים שלא ידעו לפני שלוש שנים, וכן מעניין אותי לשמוע , בגלל שאת חוקרת מוח בין היתר, כן?

ליב : את המוח שלך אני חוקרת.

כן, כן.


איתן : אני חושב לעצמיי ..ליב ככה…רגע שקטה לעצמה עם הטלפון, יש לך פרצוף של חוקרת מוח לעומת פרצוף שאת באינסטגרם.

וזה פרצוף אחר, כן?

זה כזה יותר נינוח, משוגע כזה באינסטגרם, את עומדת לכתוב משהו, לעומת פרצוף של לא להתקרב אליי בדקות הקרובות.

ליב: אני מסוכנת.(צוחקת)

איתן: אז כן, ואני יודע בעיקר כשאת חוקרת מוח, לא רוצה שתעשי עליי …:)


אז מה חשבו על המוח פעם, ומה יודעים עליו היום?

בעולם הזה של שינוי הרגלים.


ליב: אז בעצם יש את המונח הזה שהתוו למוח בעידן החדש שנקרא : המוח הפלסטי, המוח הגמיש.

אם פעם חשבנו שהמוח שלנו מפסיק להתפתח בגיל מסוים, היום אנחנו יודעים, אני ממש ראיתי את זה בעיניים שלי, שאנשים בני 90 ו-100 יכולים עדיין להתהלך עם מקל הליכה, אבל המוח ממשיך להתפתח.

אם אני מאפשרת למוח את התנאים ואת הסביבה המתאימים, המוח שלי יכול להמשיך ולהתפתח בכל גיל. זה אומר שבעצם אני יכולה לחזק את הקשרים בין הנוירונים, בין תאי העצב.


נכון שלא נוצרים לי עוד נוירונים, אבל אני כן מחזקת את הקשרים שלי.

וזה למעשה מה שנקרא המוח הגמיש, המוח הפלסטי.


איתן : אני יכול רק להגיד שזה כל כך מתחבר לאחד הספרים, שנקרא "the path of less-resistance".

כאילו, הדרך, אולי השביל, אני לא יודע איך לתרגם את זה בעברית, שביל הנטול- מאמץ.

וזה ספר שמדבר על הרגלים בכלל, ואחד הדברים המדהימים בו זה שהרחובות של, נראה לי של שיקגו, אני לא בטוח, אבל כן, נבדוק את זה, אבל שאחד הרחובות המוכרים ביותר (נראה לי שזה של שיקגו, אני אבדוק את זה תכף באינטרנט), נבנה על סמך שביל קיים של פרות שהלכו שם לפני ששיקגו הייתה שיקגו.

וואי, אני מקווה שזה שיקגו, אני אבדוק את זה, שאני לא עושה פדיחות, אבל לא משנה.


ליב: אבל מה בעצם רצית לומר?


איתן: הקטע, הרעיון הוא פה שהסינפסה הזאת, זאת אומרת שהרגל נבנה לפעמים על משהו שהיה בעבר.

למשל- אני אוכל מתוק בערב, למה?...

כי בילדותי אצל סבתא ישבנו והיינו אוכלים מתוק, היינו רגילים.

כי זה מה שהיה,

יש סיפור מצחיק ש...

זאת אומרת, יש את חג ההודיה, אז יש את העוף הודו הזה, כן?

ותמיד חתוך לו הראש וחתוך לו הזה, אז הנכד שואלת את אמא שלו, "אימא, אימא, למה ההודו, למה העוף הזה, הוא חתוך ככה?" היא אומרת, "ככה זה, תשאל את סבתא" הוא הולך לסבתא, "סבתא, סבתא, למה העוף חתוך ככה?" היא אומרת לו, "שמע, זה מסורת, אני לא יודעת למה, תשאל את סבתא רבא. ואז הוא שואל אם את הסבתא רבא, והיא מספרת שבאותה תקופה הם היו עניים, ולא היה מקום בתנור הקטן , אז פשוט חתכנו לו את הראש וחתכנו לו את הרגליים, והכנסנו אותו לתנור והיה מקום.


ליב: ואז האוטומט הזה פשוט המשיך…


איתן: כן, האוטומט המשיך דורות על פני דורות.

אז אנשים אוכלים סוכר, בסוף אז האנשים, זה, והרגל שאני, תודה לאל , השתחררתי, הייתי אוהב תמיד את הפרוסה עם איזשהו...

ליב: עם דבש.

איתן: עם דבש.


ליב: אני אזכיר לך.

איתן: 22:00 בלילה הייתי אוהב לאכול את זה.

ליב : מתוך המיטה, מעל המצעים …מתוך המיטה כן …

איתן: אוקיי, בסדר, מאמי.

נפתחנו ככה, אין בעיה.

אני גם יכול לעלות סודות בפודקאסט?

אין בעיה.

ליב: כשפתחנו, פתחנו.


איתן : ו...

ואת יודעת מה?

ההרגל הזה כן עבר אליי מאיזה שהוא תזונאי כשהייתי כדורגלן, שאמר לי, "אם אתה קצת רעב, תאכל את הדבר הזה".


ו- וואלה, זה לא המאה הקלוריות האלה שהיו, אלא שזה איזה הרגל שיכולתי להיפטר ממנו מזמן, אבל...


או כמו ההרגל הנודע , שאחרי אימון חייבים לאכול מהר את החלבון כי יש חלון הזדמנויות, אבל אנחנו יודעים שזה לא נכון.

כן?

אנחנו רוצים להעלאת למודעות שלכם , המאזינים היקרים, לחשוב רגע על הרגלים שנבנו לכם, ואין לכם מושג למה, אבל הם הפכו להיות האוטומט.

הפכו להיות הזהות שלנו.


ליב: ואנחנו הרבה פעמים מנסים, או מנסות, לשנות את ההרגל הזה, ומרגישות ששום דבר לא קורה שם, כי כל פעם אני מגיעה לאיזושהי נקודה שקשה לי בה, ושאני מתאמצת יותר מדי, ואז אני מנסה לחפש אולי איזה עיקוף, או פתרון אחר, כשבעצם הפתרון נמצא דווקא באזור הזה, של המוח המתאמץ שלי.

כי כשהמוח שלי מתאמץ הקשרים, הסינפסות שלי, מתחזקות.

יש איזה דימוי, שאני מאוד מאוד אוהבת, שבעצם מדמים את המוח, תחשוב שבעצם המוח הוא כמו רשת חברתית.

שבעצם רשת חברתית, שככל שאני מטפחת את הקשרים בתוך הרשת הזאת, אפילו לא רשת שנקראת פייסבוק.

נניח חבר, חבר טוב שהכרת בצבא.

ובהתחלה נהייתם חברים רק בוואטסאפ, ואחר כך חברים אולי לסודות שלכם, אחר כך התחלתם לצאת.

מה קורה לקשר?

מתהדק.

מתהדק.

ואז אתה משתחרר מהצבא , ואתה מכיר את אשתך.

נגיד, לצורך העניין.

והקשר מתחיל להתרופף.


ככה בדיוק עובדים הסינפסות.

ככל שאני משקיעה יותר בהרגלים שלי, במאמצים שלי, במקומות האלו שהם קשים לי, בדיוק כמו אותו חבר, וטיפחתי כבר את הקשרים בינינו, וגם אם יש לנו איזה ריב או חוסר תקשורת, בסופו של דבר אנחנו יודעים לנתב את זה ככה, ולתעל את זה ולגדול מתוך זה.

זה בדיוק המקום הזה של אותו הרגל, או של אותו קושי, שאני רוצה כל הזמן לטפח, ולא לפחד מהמקום הזה.

אני אגיד לך יותר מזה.

היום אנחנו יודעים שאפילו חוויות למידה שהן קצרות, הן משנות את המבנה של המוח.

אפשר לראות את זה ב-FMRI.

שזה מכשיר שמדמה את המוח מבפנים, הוא מראה בעצם אזורים שונים שנדלקים במוח במצבים שונים.

וכשאני לומדת משהו חדש, וכשאני מתאמצת והמוח שלי מתאמץ, אני ממש יכולה לראות איך המוח שלי משתנה.


איתן : אז שלב הלימוד המתאמץ, זה בעצם השלב שאת בו אומרת שאנחנו צריכים להפעיל, או לבנות קשרים חדשים במוח, נכון? בכדי ליצור הרגל חדש.


האם יש גיל לזה?

איך זה עובד?

ילד בן 12 יכול לעשות את זה?

ילד בן 90?

יש גיל מומלץ לשינוי?

איך זה עובד?


ליב: אז קודם כל אין גיל מומלץ.

אנחנו יודעים שדווקא לימוד בגילאים הצעירים יותר, זאת אומרת, אם ילד בן 9 ובחור בן 40 ינסו ללמוד על גיטרה, אז ילד בן 9 בטוח יעקוף אותו בדרך כלל.

כן, כן, לגמרי.

כי ככה זה עובד.

יחד עם זאת אין גיל להמשיך ולפתח את המוח ולהשאיר אותו בחיות שלו, שהוא כל הזמן לומד דברים חדשים, וכל הזמן מטפח קשרים חדשים.

אגב, בשביל זה אני צריכה כל הזמן ללמוד דברים חדשים שלא למדתי, בעצם לאמץ את המוח.

אז מצד אחד יש לי לאמץ את המוח בידע חדש, כן?

נגיד, שפה או כלי נגינה מסוים שאני רוצה ללמוד, או ממש ללמוד, ללמוד סינית, שפה חדשה.


איתן : שפה חדשה, נכון.

ומיד ניגע בזה, תכף.


ליב: ומצד שני, יש לי את ההרגל.

זה שני דברים אמנם שונים, אבל הם עובדים באותו אופן.

המוח עובד אותו דבר, כי כשאני לוקחת הרגל שאני יודעת שהוא קשה לי וכל פעם אני מוותרת, או כשאני מבינה אבל ממשיכה ולא מוותרת, למרות שכביכול נפלתי, או כביכול הרגשתי שנכשלתי, המוח שלי בעצם מבין שיש פה תבנית חיובית שהוא רוצה לקבע.

וכשאני מבינה את זה, מאוד קל לי להמשיך לעשות את אותה פעולה שוב ושוב ושוב ושוב, ולא לחשוב שכשהגעתי לאיזשהו מבוי סתום, או שנתקלתי בדרך באיזשהו פיתוי, אז בעצם נכשלתי או שהדרך שלי לא טובה, אבל אני צריכה לחפש איזושהי דרך אחרת.


איתן: כן, זה נקודה קריטית, לכולנו נראה שהקטע הזה של ליצור הרגל חדש, הוא פשוט - אתה מתחיל אותו, וזהו,יש קו לינארי, מ-A ל-B, בלי בעיות. אבל אז בטעות הראשונה, או בקרייסס, או בנפילה הראשונה, אתה אומר, "ידעתי שזה לא אפשרי", ואז אתה חוזר להרגל הישן .

אני חושב שאולי האלמנט הקריטי ביותר ביצירת הרגל, זה בעצם התכנון והירידה שלו לפרטים, בספר "כוחה של נוכחות מלאה", "The Power of Full Engagement", אחד הספרים שאני אוהב אותם, אחרייך מאמי כמובן, ג'ים לר וטוני שוורץ, שני, וואו, שני אנשים מדהימים שאני חייב להם המון מחיי, הם אומרים שכדי להגדיל את הסיכויים להכניס הרגל חדש לחיים שלנו, אנחנו צריכים לתכנן את ההרגל שלנו לפרטי פרטים.

ואם נחשוב על זה, אז אם זה משהו שהוא מספיק חשוב לנו לחיים, אז זה שווה מספיק, וזה חשוב מספיק, כדי שנתכנן אותו ונעצב אותו.

בגדול, ביצירת הרגל יש שני שלבים עיקרים, שאולי תכלס בהם אנחנו צריכים לגעת, ובאמת כל מאזיננו האלופים ייקחו את זה למקומות שלהם.

ושני השלבים מאוד פשוטים:

זמן עיצוב, וזמן ביצוע.

נניח שבונים אתר. אתה לא בונה אתר ישר, אתה קודם מעצב אותו.

אתה חושב , אתה יושב עם המעצב, אתם חושבים יחד , אתם מתכננים, פה יהיה הבלוג, וכולי ..

לא קמים ושולחים, יאללה, טמפלייט וזהו.

לא, יש איזשהו זמן עיצוב.

וזמן עיצוב זה בעצם היכולת שלנו לרדת לפרטים מאוד מאוד מדויקים של מה זה הדבר הזה, למה?


כי בזמן ביצוע יש תנאי לחץ, ובזמן ביצוע אי אפשר לקפוץ למשימה ולהגיד, יהיה בסדר.

לא, אני לא יכול לקפוץ ולהתחיל לעשות כושר, כשאני בשש קופצות עליי הבנות, וכשבשמונה מתחילה העבודה, וכשאי אפשר, צריך זמן עיצוב שהוא מנותק רגע, כאילו, זה ממש לתכנן רגעים בחיים .


ליב: זה אומר שבעצם בזמן הביצוע אני לא מתעסקת בלחשוב, הכל כבר מוכן לי באוטומט.


איתן: בדיוק, אני מתעסק בלהיכנס לתנאים הנוכחיים הנכונים שיצרתי, שמאפשרים לי את הכניסה להרגל.


ליב: לצורך העניין, אם אני מתעמלת בחמש בבוקר, ואני לא רוצה להעיר את הבנות שלי, כמו שאתה עושה ומעיר, אתה מדליק את הפנס בטלפון, כי אתה לא מעצב את זה מספיק טוב, אתה מבין?


איתן: קודם כל, אם את דואגת לזה שהפנס דלוק זה החלק הטוב, כי זה אומר שאת המכונת אספרסו שאני מדליק, את לא שומעת…..

טוב, נשתף את הקוראים בחיינו הפרטיים.

אני מתאמן כמה, ארבע פעמים בשבע, ויוצא בבוקר חמש וחצי, וכשאני יוצא, אני חייב את האספרסו בחמש וחמישה, כי אחרת אני גווייה , והמאמן האישי שלי שואל אותי, "מה, אתה רציני?

אתה מדליק את האספרסו?" "מה, אתה שם את הקפסולה ואחריי המבול?" ואני כזה ככה, ואני לאט לאט מתחיל להיות חרד לגבי האספרסו שלי בבוקר.


ליב: האמת שלא שמענו, כנראה.

איתן: לא שמעת אותו?

ליב: יכול להיות בגלל שאתה סוגר לנו את הדלת…


איתן : היו לי מחשבות להוציא את המכונת אספרסו למרפסת ולעשות שם את הקפה,

אל תישאלי… עוד מאז שהמאמן הזה, הוא לא מאמן אישי, הוא...

טוב, זה לשיחה אחרת.


ליב: אבל יאמר לזכותך שבאמת אתה מכין את הדברים לפני, אתה מכוונן לפני, אתה כבר יודע בדיוק אפילו איזה אימון, סוג של אימון אתה הולך לעשות בשעה.


איתן: לגמרי, אני עובר עליו יום לפני יודע בדיוק מה קורה, ואז כשאני נכנס לתוך היום שהוא מלא הפרעות, ולא משנה מה יהיה, אבל אם היום שלי, התנאים לא מוכנים, אין צ'אנס באמת לחיות את הרגל הזה.

זה לא קיים.

ולכן כשאנחנו באמת רוצים לתת לכם את הצעדים לבניית הרגל, זה פחות מסובך ממה שזה.

כישלונות יהיו בדרך לשם, וזה לא קו ישר.

וצריכים לקבל את זה שהדרך להרגל חדש רווי בכישלונות וזה נהדר, והיופי הוא שכולנו מנסים לעצב את ההרגל המושלם בקליניקה, בחדר התכנון, במחשבות. אבל ההרגל האמיתי מתעצב במציאות בתנאי הלחץ וההפרעות בתוך היום.

ולכן מה שאנחנו ממליצים זה קודם כל כצעד ראשון, לכתוב את ההרגל.

אני אוהב לכתוב אותו.

לכתוב איך זה נראה כשקמת בבוקר, וחיית את ההרגל הזה בתוך היום.

ממש כאילו, לכתוב, להוריד את זה רגע לסיפור.


ליב: ואם אתה יכול אפילו לכתוב וגם להרגיש את זה, אפילו לשנייה.


איתן : אז גנבת לי את השלב השני, שזה לדמיין אותו.

ממש להיכנס ולראות בוויזואליזציה אמיתית את ההרגל.

היום אנחנו יודעים מהתיאוריה הנוירומסקולרית של הקשר בין מוח לשריר, שכשאנחנו מדמיינים משהו, הגוף שלנו חווה את החוויה כאילו קרתה כאן ועכשיו.

ליב: ממש הביוכימיה של הגוף.

איתן: לגמרי.

אז לא מספיק לכתוב את זה,אנחנו רוצים לדמיין את זה.

ואז, זוכרים שדיברנו על זמן ביצוע?

זמן ביצוע זה כשאנחנו רוצים לצאת ולבצע לראשונה את הדבר הזה.

ואיך לומר?

לקבל את העובדה מראש שהלימוד האמיתי מתחיל בביצוע.

גם כשאני קם בבוקר, בחמש ..

פתאום בום, שוכח את המשקפת.

פתאום בום, שוכח כובע.

אוקיי, סבבה, קבל דקה.

אז תצא ב-5.31, הכל טוב.


ודרך הביצוע לעשות אופטימיזציה.

זאת אומרת שהאימון האמיתי לא מתחיל בלכתוב, בלדמיין, הוא מתחיל בביצוע.


ליב: נכון, אפשר לראות את זה בכל, גם בעולם העסקי, כשאתה עולה עם איזשהו קמפיין אפילו, כן?

בעולם שלנו, אז אתה יכול לתכנן, לתכנן, לתכנן, לתכנן, הכי טוב שאתה יכול.

בסופו של דבר, אתה מעלה את זה, ומתחיל לעשות אופטימיזציה רק תוך כדי פעולה.

אותו דבר גם בתהליכים שאני מעבירה עם הנשים שלי, אז לפעמים יש דברים שהם גנריים, ואז אנחנו עושים התאמה ללייפסטייל של אותה אישה, לסגנון החיים שלה, לאיך שהיא חיה.

בסוף, בסוף, בסוף, ההרגל מתקבע רק תוך כדי פעולה.

אף פעם לא בשלב של העיצוב.


איתן : תוך כדי שאתה אומרת את זה, אני אומר שבעצם הפרק הזה, הוא כאילו פרק שבו אנחנו רוצים לתת את הצעדים לבניית הרגל חדש, אבל אולי ההרגל האמיתי שאנחנו רוצים לסגל עצמנו

זה את ההרגל להיות באמת גמישים אל מול האתגרים שביצירת הרגל.


ליב: לגמרי.

נכון, גמישות.

גמישות זאת מילה מעולה, כי אם אין לי אותה, אז בעצם אני כל הזמן חווה את ה-ups ו-down הזה.

אלא אני פשוט רוצה להבין שככה נראה השינוי.

זה הגרף, הוא אף פעם לא איזושהי נקודה אחת על הרצף, אלא כל הזמן יש שם שינויים, ואנחנו רוצים להתאים את עצמנו לדבר זה.


איתן: את יודעת מה, ואולי איזושהי נקודה כדי לשחרר טיפה את הפרפקציוניזם שעולה תמיד כשאנחנו רוצים לייצר הרגל, ואולי להגיד באמת לכל המאזינים שלנו שהתסכול האמיתי שלנו כשאנחנו לא מצליחים לשנות הרגלים, זה לא שאנחנו לא מצליחים לשנות אותם, אלא שאנחנו מסיימים יום בלי לעמוד במילה שלנו לעצמנו.

זה הכאב הכי גדול.

זה לא שלא שינית את הרגל.

כאילו, לא אכפת לך באמת שאכלת את הקרואסון בסוף היום כשאמרת שלא.

לא, מה שמבאס אותך זה שלא עמדת במילה שלך לעצמך.


מה שכואב לאנשים, זה שהם לא עמדו בסוף היום במילה שלהם לעצמם.

אני חושב שהיכולת הזאת להגיד משהו, ובאמת להיות בעל האמביציה והאומץ, ולעשות אותו, בלי לראות עדיין תוצאות, אבל כאילו הסיפוק הזה בינך לבין עצמך, שאמרת ועמדת במילה שלך.


ליב : וואו, איזה סיפוק זה.

אגב, אתה לא נולד עם זה, זה מיומנות שאתה מפתח.

אני כל הזמן רואה את זה, זה מיומנויות שאתה פשוט מפתח, כשאתה עומד במילה של עצמך.

ואני חושבת שבכלל הרגל, אין לו נקודה אחת, יש כמה דרכים שבהם אנחנו צריכים לפעול, כדי לקבע את אותו הרגל.

והכי חשוב, מה זה הרגל?

בעצם שיהפוך להיות האוטומט שלנו, שאנחנו נפסיק להיות במאמץ בתוך הדבר הזה.

כי אני בטוחה שלקום בשבילך בחמש או בבוקר, בהתחלה, היה ביג אישיו, והיום זה כבר לא.

זה לא, זה כבר באוטומט, וגם בימים שאתה לא מתעמל, אתה כבר מתעורר בלי קשר לאימון עצמו.


איתן: האמת שזה מצחיק, כי אני בשבוע של התחדשות, של ריקאברי, שאסור לי בעצם, מה זה אסור לי?

כן, רק פילאטיס ויוגה זה מה שאושר לי השבוע.

וזה מדהים שקמתי, ונורא קשה לי לא להתאמן.

טוב, אבל את זה את יודעת, כן?

אבל הנה, זה גם רעיון.

זאת אומרת, גדלתי כספורטאי


ליב: די, די, תפסיק להיות מושלם כזה.

זה גם מגעיל את הקוראים.


איתן : כן, כן, מגעיל את קוראים, שהם בעצם מאזינים, מאמי.

מאזינים.

אנחנו כבר לא בשנות ה-90, זה הרגלים של פעם.

אוקיי, טוב.

הרסת לי את הפאנץ', לא חשוב.

איך אמר קטורזה " אבל לא סיימתי, הרסת לי את הפאנץ'"

אוקיי.

אז אולי נסיים ככה, וככה ניתן באמת את ה...

נזמין את המאזינים, האלופים שלנו, לחשוב.

לסיכום:


1. מה הרגל שאני רוצה להכניס לחיי? לכתוב אותו.

2. לדמיין אותו.

3. ממש, כאילו, להתחיל ולצאת ולעשות אותו, בלי שיפוט עצמי

4. והשלב הרביעי זה הכי חשוב, האופטימיזציה. להתחיל לראות מה עבד, מה לא עבד.

בלי שיפוט עצמי, בלי חפירות, בלי אכילת הראש, בלי איזה אפס, איזה טוב אני, איזה לא.

לא, לא, ממש, כאילו, הרגל זה...

הרי כמו שבנינו את הרגלים הרעים שלנו, שהם נבנו, כאילו, על פני...

אני אכלתי את הפרוסת דבש הזאת חמש עשרה שנה, קל.

זה נבנה הרבה זמן, עשיתי עבודה טובה על הרגל הזה.


ועד שבאת ופירקת את ההרגל הזה, בצורה מעניינת, שזה לפרק נוסף.

ליב: ממש.

איתן: כן. פשוט אמרת, תגיד, אתה רציני אוכל את הדבר הזה, את השטות הזאתי בלילה?


ליב: לא, לא, זה אפילו היה יותר מזה, ואיך נדבר על זה?

למה זה היה בעצם?

למה אכלת?

מה הצורך היה?

מה הצורך מאחורי פרוסת הדבש?


איתן: מה רציתי ש...

מה רציתי?

ליב: פשוט היית עייף.

איתן: אה, אוקיי, נכון.

ליב: פשוט רצית להחזיק את עצמך, בעזרת האנרגיה הזמינה שהייתה לך.


איתן: וואו,עשינו פרק בחצי שעה.

מרוצה?

אנחנו צריכים לבנות הרגל.


ליב: אז בוא נבנה הרגל חדש.

-כן.


איתן לבנות פרקים קצת יותר קצרים.


ליב: לא, באמת, בסוף, בסוף, מה אנחנו רוצים להגיד?

אנחנו רוצים להגיד שבעצם הצלחה של הרגל זה לא נס . זאת עבודה יומיומית, שאנחנו מפרקים אותה לפעולות קטנות, וההבנה הזאת שגם אם נדמה לי שאני נכשלת או טועה, או כל המילים הגדולות האלה שאנחנו מנכסים לרגעים האלו שבהם לא הולך לנו, בעצם גם כשאנחנו ממשיכים לפעול, המוח שלי ממשיך לקודד תבנית חיובית חדשה, שבסופו של דבר תהפוך להרגל שמקדם אותי, וזה מה שאנחנו רוצים, בסופו של דבר.


איתן : אז אני רוצה להמשיך לשתות איתך יין.


ונאחל למאזינים שלנו, איך לומר, המשך יום מצוין, ובניית הרגל חדש מעולה.

ואמרנו את זה ככה לא מעט גם בפוסטים שלי, שלך, שבואו לא נעשה ביג דיל מהחלומות שלנו, ובואו ניצור אותם.

והדבר הכי יפה בעולם זה באמת היכולת להיות בביצוע מקסימלי, באיזשהו מקום שאין עליו, שאין בו תהילה, של הלעשות את זה, וליהנות מהסיפוק שלך עם עצמך.

בלי הלייק, ובלי מה אמרו לי, ובלי תראו איך השתניתי, לא, לא, תשתנה עם עצמך, הכל טוב.

העולם ייראה, תהיו רגועים, הכל בסדר.

אבל קודם כל, תן לזה לקרות פנימה, ואז השיקוף של זה החוצה יהפוך את ההרגל יותר חזק, כי אנחנו החלטנו עם עצמנו, שאנחנו הולכים להיות כאלה.

וכשאנחנו כאלה, העולם רואה את זה ואומר, בוא הנה הם כאלה.

ולא אמרנו, תקשיב, אנחנו הולכים להשתנות.

לא, קודם כל השתניתי אחרי זה הראיתי את זה לעולם.

אז לעשות את ההרגל בשקט.

לא לבזבז את האנרגיה ולספר לעולם שאתם משתנים.

לא, אל תספרו.

תשמרו את האנרגיה של השינוי בפנים, כי כשהיא יוצאת החוצה, אז היא מתבזבזת, ואז הכוח לשינוי לא נמצא.

מאמי סגרי את הפרק?


ליב: מה אני יכולה להגיד אחרי הסיומת הזאת?

די, אני ספיצ'לס.


איתן: טוב, אלופים, אז אני אסגור את הפרק, אני אעשה סגיר פרונטלי, מינימלי, קטן, מי מכם שרוצה לקבל עוד חומרים, אז באתר של ליב אשתי האלופה, livazaria.com.

אתם יכולים באמת לקבל משם, וכמובן, תמצאו אותה בסטורי שהיא נמצאת שם לא מעט.

אפילו עכשיו, שימו לב, היא מפנקת אתכם בעוד סטורי חזק, אז זה הסטורי שלי, של ליב עזריה.


אני הייתי איתן עזריה, ואני, אתם יודעים, באתרים שלי, זה יונת דואר, אפשר להגיע אליה, אני נמצא בתוצרת הארץ.

שיהיה המשך שבוע מצוין, עם בניית הרגל חדש,

קחו, תיישמו, שתפו אותנו, במה באמת עשיתם, ואנחנו נשמח לפגוש אתכם בפרק הבא.

צ'או.

‫תודה.

7 views0 comments

Comments


bottom of page