בוקר, לחץ באויר, ואבא אומר לבנו לנעול נעליים- בתגובה הילד עונה לו בחוצפה גדולה! מה עושים? איך מעבירים מסר שאי אפשר לדבר ככה?? בואו נדבר על זה מנקודת מבט היקשרותית, גם הפעם, תהנו :)
תאריך עליית הפרק לאוויר: 05/09/2023.
בוקר, לחץ, כולם מתארגנים, ואז אבא חביב ונחמד פונה אל בנו בתוך כל הלחץ ואומר לו, "יאללה, תנעל נעליים".
והתגובה של הבן בתוך כל הבלאגן הזה הוא צורח עליו: "תסתום את הפה!"
וואו.
סיטואציה שקורית בלא מעט בתים.
מה עושים?
איך מפסיקים את ההתנהגות הזאת?
איך מעבירים לו מסר שזה לא מקובל, שאי אפשר לדבר ככה לאבא, שהוא פשוט לא יכול?
בואו נדבר על זה בדיוק.
פתיח קצר ומתחילים.
אהלן, כאן רותי דריאל מחזרה ללב ההורות.
חזרתי אליכם ככה עם פרקים חדשים, הייתה הפוגה בקיץ, לקחתי לי זמן מנוחה, נסעתי גם לטייל וביליתי הרבה עם המשפחה.
אני חייבת להגיד שאני מאוד אוהבת את הקיץ.
אני יודעת שהרבה אנשים מאוד אוהבים לשנוא את יולי-אוגוסט.
אני דווקא לא, אני מאוד נהנית מהזמן הזה.
עכשיו תגידו טוב, זה בטח כי זו את, דבר אהוב עליך, זה כל היום להיות עם ילדיך, ואני אגיד לכם שלא. (גיחוך)
יש רגעים שאין לי כוח, וזה צפוף, ויאללה שילכו קצת.
הם גם באמת הולכים מדי פעם.
אבל אני אולי פשוט, לא יודעת… כשאני חושבת על זה, אולי אני פשוט עוד פחות אוהבת לקום הבוקר, להעיר, סנדוויצ'ים, מסגרות, טטי טטה, כל הלו"ז הזה, עשרות קבוצות וואטסאפ, זה גם מעמיס עליי.
בקיצור, נהניתי מהקיץ, ועכשיו אנחנו חזרה בשגרה, וחזרתי עם הרבה כוחות וגם הרבה רעיונות לפרקים שנורא בא לי להקליט לכם.
אבל אני אתחיל דווקא עם משהו שממש הבוקר, ככה, פגשתי איזושהי שאלה.
אני פוגשת את זה דרך אגב בימים האחרונים יותר, אולי כי זה תחילת שנה והרבה ילדים קצת מתחרפנים.
אבל אני חושבת שילדים מתחרפנים בכל מיני מצבים, לכן אני מקליטה את הפרק הזה, הוא לא דווקא רלוונטי לתחילת שנה, אבל ככה, שאלה שאני פוגשת הרבה, וממש הבוקר הגבתי עליה בקבוצת הפייסבוק שלי, שנקראת חזרה ללב ההורות, רעות המגישה תקשרו אותי, אם אתם לא שם אז מוזמנים בכיף לבוא.
וככה עלתה שם שאלה, ואני אקליט את זה, כדי שעוד הורים שפוגשים את ההתמודדות האלה יוכלו לשמוע, גם אם הם לא בקבוצה, או לא קוראים, או לא עוקבים.
בכל אופן.
אז השאלה היא כזאת, אבא מקסים שבעצם מספר שיש לו בן, בן שש וחצי, וככה בבוקר רצו לצאת מהבית, וההורים ככה מתארגנים, וזה כדי לא לאחר, עושים את הכל, וכמובן שהיה אווירת לחץ באוויר קצת, כמו שקורה בהרבה בתים בבוקר, וכשהוא ביקש מהבן שלו לנעול נעליים, בן השש וחצי, התגובה שלו הייתה לצרוח על אבא, סתום ת'פה!
וזה כמובן לא פעם ראשונה שהוא עושה את זה, הרבה פעמים הבן עונה, ככה בצורה אגרסיבית כזאת, בכל מיני מיני, הוא מקלל, וכאילו, וואו, האבא מבין שזה, עכשיו, זה אבא שלמד אצלי קורסים, אז הוא יודע מה שחלק מכם שכבר למדו אצלי, גם בטח יודעים, שאנחנו מדברים על זה שתסכול לפעמים יוצא ככה בצורה של תוקפנות, הוא מבין את זה, אבל עדיין, הוא לא רוצה שהילד שלו ידבר אליו ככה, זה לא מקובל עליו, והוא לא יודע מה אפשר לעשות, כבר שהוא פשוט יבין שאי אפשר לדבר ככה לאבא.
הוא לא רוצה להעניש אותו, גם כי הוא לא מאמין בענישה, גם מה הוא יכול להגיד לו בבוקר, כאילו, אני לא אקח אותך לבית ספר, תישאר בבית, איזה עונש הוא יכול לשלוף לו פה שיהיה רלוונטי, ועשו על זה מלא שיחות והסברים, והוא סיפר לילד שזה מעליב אותו, זה לא עוזר, והוא כבר די מיואש, חסר אונים. (צוחקת)
אני צוחקת, לא כי זה מצחיק, אלא כי כל כך הרבה הורים פוגשים את ההתנהגויות האלה, ואני כל כך מבינה את הדבר הזה.
ותאמינו לי, גם הייתי שם.
אז אני רוצה, קודם כל, להתייחס לזה, זה נורא מעצבן.
זה נורא נורא מתסכל.
ועכשיו, במקרה הספציפי הזה, אני יודעת, כי אני מלווה את ההורים האלה, הם למדו אצלי כמה קורסים, וכל מי שלומדים אצלי ככה הרבה קורסים, אני כבר ממש מרגישה שאני מכירה את הילדים שלהם, אז אני יודעת שמדובר פה בילד נורא נורא נורא רגיש.
אבל אני חושבת שגם ילדים שהם לא תמיד דווקא עונים להגדרה של רגישות גבוהה, או מאובחנים בכל מיני אבחנות, יש לי ככה פרק על הספקטרום הרגישות, על שונות נוירולוגית, אם אתם רוצים לכו לשמוע אותו, שתבינו על מה אני מדברת, אבל גם ילדים שהם פשוט בהצפה, תחילת שנה, זה קורה יותר.
אז אני רוצה להתייחס לכמה דברים.
דבר ראשון, אם באמת, אם הייתה לי אבקת קסמים שגורמת לילדים להפסיק התנהגות מיד, כן?
בלי תופעות לוואי גרועות, כן?
אתם יודעים, אפשר לעשות לו כוויה בפה, כאילו, שילמד לא לדבר ככה, מן הסתם לא נעשה את זה, כן?
זה היה מפסיק את הדיבור הזה.
אבל אנחנו לא נעשה את זה.
אז אם הייתה אבקת קסמים שפשוט אפשר לפזר לילדים, והם יפסיקו לעשות, להרביץ, לדבר בחוצפה, לעשות כל מיני דברים נורא נורא מעצבנים, תאמינו לי, הייתי מחלקת אותה בחינם, באמת, נותנת אותה לכל דורש.
אין אחת כזאת, באמת.
אין קסם שיכול לגרום לילדים פשוט להפסיק משהו שהם עושים, בלי לייצר בהלה.
זאת אומרת, אפשר לעשות את זה אם אנחנו מייצרים בהלה מאוד מאוד גדולה, זה כן.
אבל פה, לזה אני מתייחסת, בתופעות לוואי גרועות.
ואם אתם לא מאמינים לי, לכו, תשמעו את הפרק על משמעת מפרידה, אחד הפרקים הראשונים בפודקאסט, לא זוכרת את המספר.
אז הדבר הראשון, אי אפשר באמת לגרום לאף אחד.
תראו, אין לנו יכולת לשלוט בהתנהגות של מישהו אחר, אפילו הזכרתי את זה באחד הפרקים, אפילו בהארי-פוטר, אחד הספרים, סדרת הספרים האהובה עליי, אז גם שם יש ככה את קללות הלא חוקיות, הקסמים הלא חוקיים, ואחד מהם זה האימפריוס, שזה לגרום לשלוט במישהו אחר.
אפילו בעולם הקסמים, שבו אפשר לעשות קסמים ולגרום למישהו לעשות כל מה שאתה רוצה, זה פקודה לא חוקית, זה קסם לא חוקי, אסור להשתמש בו.
אז זה אולי מבאס, אבל קודם כל להשלים עם זה.
אנחנו צריכים לפעמים לפגוש את חוסר התוחלת שלנו בעניין הזה.
זה הראשון.
הדבר הראשון שיש לי לומר זה.
שתיים, אני רוצה רגע להגיד על תופעות לוואי, כן?
כי אני יכולה לצרוח על ילד, להעניש אותו, אולי לא דווקא לצרוח, אבל למנוע ממנו משהו, לקחת לו משהו.
זאת אומרת, כל אמצעי משמעת להרחיק אותו, כל המשמעת המפרידה, יש סיכוי שזה כן יעבוד נקודתית, שילד כל כך יבהל, שהוא יפסיק את מה שהוא עשה כרגע.
אבל פה ממש חשוב לי להגיד הערה לגבי ילדים רגישים.
פשוט אני יודעת שבאותו אב, זה מדובר בילד רגיש.
והרבה מכם שמתמודדים עם הדברים האלה, ילדים, מדובר בילדים יותר רגישים, ודווקא איתם.
בוא נגיד שאמצעי המשמעת המפרידה הם אף פעם לא מומלצים.
אבל עם ילדים שהם לא מאוד מאוד רגישים, איכשהו, בטווח הקצר לפחות, זה עוד איכשהו יעבוד.
הילד יבהל, יפסיק, ואולי אחר כך נראה לאורך זמן שזה כאילו לא הכי טוב בקשר, הוא יתבאס עלינו, אולי יעלב, אולי יאבד קצת אמון, אבל אנחנו נוכל להחזיר את האמון שלו, אנחנו נוכל, זאת אומרת, אנחנו יכולים להעמיד את הגבולות האלה, וזה לא יעשה איזה נזק לילד, אוקיי?
לא שאני ממליצה על זה, כן, אבל צריך…
זה קורה, אוקיי?
כולנו לפעמים ברגעי קצה אומרים את ה…
"לך עכשיו לחדר", או "אני לוקחת לך משהו", "איבדת משהו", וזה אולי לא כזה כיף וזה מבאס וזה מצ'קמק קצת את הלב שלנו, וזה לא מערכת היחסים שאנחנו רוצים עם הילדים שלנו, אבל אני גם לא נחרדת מזה.
בפרק על המשמעת המפרידה השוויתי את זה כאילו לג'אנק פוד, אוקיי?
זה כמו שאני לא שואפת שהילדים שלי יהיו מוזנים מסוכריות טופי ו…
לא יודעת, כל מיני דברים עם מונוסודיום גלוטמט.
לא, אבל זה שאני…
להגיד לכם שאני אף פעם לא נותנת להם את זה, גם לא אגיד את זה, אוקיי?
הילדים שלי אוכלים לפעמים ממתקים, הנה, אמרתי את זה.
והילדים שלי גם לפעמים שומעים ממני כל מיני איומים דביליים, ומהרבה הורים, וזה לא הופך אותי לאימא פחות טובה, או ההקשורתית, או נעדרת, בסדר?
אני חושבת שאני אימא באמת סבבה.
אבל אני אומרת את זה בסעיף השני, שעם ילד שהוא פחות…
שהוא לא כך רגיש, או שהוא לא בתקופה נפיצה, אם נשתמש בדבר הזה, זאת, איך שהוא לטווח הקצר, אולי יעבוד, אולי זה יכול להיות כאילו אבקת הקסם הקטנה שתעבוד לנו פה.
אבל עם ילדים רגישים, תקשיבו, זה מחמיר את המצב.
למה?
כי מראש הילד מדבר ככה, כי יש כרגע מצב שהוא…
רגשות שם פגיעים שהוא לא יכול לעשות, וזה שריון שעולה לו ויוצא בתוקפנות.
וכשאנחנו משתמשים במשמעת מפרידה עם ילדים רגישים, אנחנו מרימים להם את השריון עוד יותר גבוה, ואז אנחנו בעצם יורים לעצמנו ברגל, כי זה מגדיל את הסיכוי שהתגובות האלה יחזרו, אוקיי?
שאנחנו נראה אותם מגיעות יותר.
אז זו הנקודה השנייה.
אני יודעת שעכשיו אני קצת מייאשת, כי אני אומרת, אין אבקת קסמים, וגם האשליה של אבקת קסמים, נגיד, לזרוק איזה יום, יחמיר פה את המצב.
אז מה אנחנו יכולים לעשות?
אני בטוחה שזו השאלה עכשיו.
אז מה כן?
אבל לפני שאני אתייחס לזה, אני רוצה רגע להגיד בסעיף השלישי, למה הוא עושה את זה בכלל?
למה ילד אומר לאבא שלו, "סתום את הפה"?
עכשיו, הרבה פעמים האוטומט שלנו יהיה לחשוב שזה כי הוא לא…
כי לא שמנו גבולות, כי הוא חוצפן, כי אנחנו צריכים להגיב בצורה יותר חריפה.
עכשיו, יכול להיות שיש מקרים שבהם זה המצב.
יש הורים שבאמת לא שמים גבולות, שבאמת נותנים לילדים לעשות מה שבא להם, ולהוביל, ואני לחלוטין לא תומכת בזה.
הגישה הקשרותית ממש לא אומרת שאנחנו מאפשרים לילדים להתייחס לנו כשק חבטות, או לעשות מה שבא להם, וכן הלאה, אוקיי?
אז לא.
אבל, מאחר ופה, במקרה, האבא הזה שכתב, אני יודעת שמדובר בילד כל כך רגיש, ויש לי בבית כמה ילדים רגישים, אז אני, הסנסורים, אני מריחה פה הצפה.
אני מריחה פה ילד שפשוט נכנס למצב מוצף.
הוא הרגיש את הלחץ באוויר, הוא הרגיש את אבא ואמא מתארגנים.
ילדים יותר רגישים, הרבה פעמים, הפילטרים שמסננים להם את העולם, הם לא עובדים כל כך טוב, ונכנסת יותר מדי אינפורמציה פנימה.
הם סופגים יותר מדי מהעולם, הם לא יודעים כאילו לפלטר, לא יודעים לתעדף, והם פשוט נהיים מוצפים הרבה יותר בקלות.
זה רלוונטי לאנשים רגישים בכלל, וגם יותר ספציפית לילדים נגיד, לאוטיסטים, וילדים שהם ילדי קשב וריכוז, וילדים עם קשיים בוויסות החושי.
זה מאוד מאפיין אותם, שהפילטרים, המסננים, שאמורים להשאיר חלק מהעולם בחוץ, לא עובדים טוב, והכל נכנס, הלחץ הזה באוויר, האנרגיה הזאת, הטון שאנחנו מדברים, והם פשוט מרגישים את הכל נורא, נורא, נורא חזק, וזה מציף אותם, אוקיי?
ואז הרבה פעמים המילים האלה, המגעילות שיוצאות, צריך לזכור שזה יוצא כמו איזה טיק, כן?
או איזה עווית.
אני יכולה פה לשתף במשהו ככה קצת אישי, כן?
אני בקיץ, חלק מחופשת הקיץ שלי, נסעתי עם אחד הילדים שלי, שהוא מאוד מאוד רגיש, עם תעודות, מה שנקרא, לכמה ימים לחו"ל, והיה מזה כיף, באמת.
בילינו ביחד שלושה ימים, ארבעה ימים בחו"ל, וזה היה זמן קרבה, וזה גם חלק מהסיבה שעשיתי את זה, זה בדיוק בשביל לשמר ככה את ההקשרות, ולפנות זמן רק בשבילי ובשבילו, ביחד וכן הלאה.
וזה באמת עבד, זה ממש ככה קירב ביננו.
הוא היה נהדר.
אבל לילה אחד, הוא התעורר באמצע לילה, היה נורא חם.
לא היה מזגן.
הוא היה מזיע, ועכשיו גם לי היה חם, אז בסדר, היה לי חם.
המשכתי לישון, אבל הוא כל כך היה מוצף מזה, וזה היה כל כך בלתי נסבל בשבילו, שהוא התעורר בעצבים, והוא העיר אותי, והדרך שהוא דיבר אליי הייתה מגעילה.
זאת אומרת, הוא דיבר אליי, והוא קילל אותי, והוא…
כאילו, דיבר אליי בצורה תוקפנית.
עכשיו, האוטומט שלי היה כאילו להגיד לו, כאילו, מה אתה מדבר אליי ככה?
מה עשיתי לך?
מה אני עשיתי לך?
וכאילו, להיכנס לשיח הזה.
עכשיו, בגלל שהייתי איתו בכמה ימים כל כך טובים, ממש, והיה בינינו משהו ככה, איזה בלי מטענים, והדברים היו ממש בטוב בינינו, היה לי הרבה יותר קל לראות את מה שאני תמיד יודעת ברציונאל, אבל פתאום הרגשתי אותו כל כך לעומק, וזה היה רגע מכונן.
ממש הבנתי לעומק, באמת באמת, שזה לא מכוון אליי.
זה פשוט יוצא לו, כי הוא כל כך מוצף, כי הוא לא מצליח באותו רגע להגיד לי, וואי, אימא, קשה לי, אני לא יודע כבר מה לעשות עם עצמי, עם הגוף שלי, אני עולה על גדותיי, אני יוצא מדעתי, אני לא יודע מה לעשות, תעזרי לי.
הוא לא יודע להגיד את זה, הלוואי שהוא היה מצליח להגיד את זה, ולשמחתי יש רגעים שהוא באמת מצליח להגיד את זה, אבל ברגע הזה הוא לא, כי הוא היה כל כך מוצף, ופתאום זה היה כל כך אבידנט (ראיה), ממש ראיתי מול הפרצוף את ההצפה שלו.
הוא מוצף, זה שלו, זה פשוט לא אישי נגדי.
עכשיו זה ברור, ילדים, זה משפט ככה מפתח, ילדים אף פעם לא עושים נגדנו, הם תמיד עושים בעד עצמם.
גם פה כמובן שזה היה העניין, אני תמיד יודעת את זה, אבל זה היה עוד איזה רגע שככה הסימון הזה נפל עוד יותר עמוק, ממש ראיתי את זה.
וזה עזר לי, פשוט לנקות את ההתעסקות הזאת ב: למה הוא מדבר אליי ככה, אני לא מרשה שתדבר אליי ככה, כל הדבר זה פשוט, לא אמרתי שום דבר מזה, פשוט הרמתי טלפון לקבלה, ביקשתי שיביאו לנו קרח ומאוורר, ועזרתי לו לחזור לישון, וזהו, אוקיי?
לא עשיתי שום דבר, מה אני באה להגיד פה?
זה באמת באמת באמת להבין שברגע הזה, כשילד כל כך מוצף, הוא מגיב ככה לא בגלל שהוא מזלזל, לא בגלל שהוא לא מחונך, לא בגלל שהוא לא סופר אותנו, לא בגלל שהוא קרימינל, כאילו הולך להיות איזה באמת פושע, לא, הוא פשוט מוצף, הוא לא יודע מה לעשות עם זה, וככה זה יוצא לו, זה רלוונטי להמון ילדים רגישים, אוקיי?
עכשיו בסיפור הזה כשהצלחתי, באמת באמת לא לקחת את זה אישית, לראות את זה כמו איזה עווית שיוצאת לו, כמו שאם היה לו, לא יודעת מה, היה לו איזה טיק באותו רגע, לא היה לו שום טעם להתחיל להגיד לו תפסיק.
פשוט יכולתי רק לעזור לו, ולמחרת, כן, כשישבנו ואכלנו, מצאתי איזה זמן רגוע ודיברתי על זה איתו, ממקום הרבה יותר נקי, ואמרתי לו, תשמע, אני הייתי בלילה, איך היה לך קשה, וואו, אתה יודע, כשכל כך קשה לך, ואתה מדבר אליי בתוקפנות, זה קשה לעזור, ולא רק לי, כל בן אדם שתפגוש ואתה תדבר אליו בצורה כזאת, זה מאוד קשה לעזור לך ברגע הזה.
ולא אמרתי את זה ממקום של להוכיח, ממש רק סימנתי את זה, והוא לגמרי היה איתי, אוקיי?
אני מרגישה שקרה שם איזה סוויץ', כי הדיבור הנגוע הזה, כן, ברגעי לחץ, אני כן מרגישה שהוא קצת התמתן אצלו, זאת אומרת, הוא גם יותר גדול, ויש לו יותר שליטה עצמית, אבל זה ילד, אני מכירה את זה מהבית שלי, כן, בגלל זה אני כל-כך התחברתי לשאלה שלך, כי אני מכירה את זה ואני יודעת כמה זה מתסכל, ואני יכולה לשתף שזה מאוד התמתן, דווקא אחרי שיכולתי באמת מאוד לראות את זה, ובאמת לא לקחת את זה אישית.
אז זו הנקודה השלישית, אוקיי?
נזכור שזו פשוט הצפה.
עכשיו אני עוברת לנקודה הרביעית.
אז אמרנו, אוקיי, הילד מוצף, הילד מתוסכל, זה שלו, זה משפריץ, אז שיוציא את זה בדרך אחרת, כן?
ברור, עכשיו פה אני לגמרי, לגמרי, חושבת ככה, כן, עדיף לכולנו, שכשאנחנו מוצפים, כשאנחנו מתוסכלים, זה רגע אנושי זה קורה לכולנו, עדיף לפרוק את זה בדרך אחרת, או בדרך, בכל מקרה, שלא פוגעת.
עכשיו, אם נחשב על זה, כשהגוף, וזה קורה לנו ממש מרמה פיזית, כשהגוף שלנו מלא תסכול, הדבר הזה צריך לצאת.
ואם לא נותנים לזה לצאת, לפעמים זה יוצא הרבה יותר גרוע.
או הדבר הכי גרוע מאיך שזה יוצא גרוע, זה שזה מופנה פנימה.
ואני אומרת את זה מתוך הרבה שנים שעבדתי ככה, כפסיכותרפיסטית, במרכז לטיפול בהפרעות אכילה, לא אומרת שכל מי שיש לה הפרעת אכילה, זה בהכרח הסיפור, אבל פגשתי לא מעט בחורות, שהיו כאילו לא פוגעות בזבוב, ותמיד מנומסות, ולא מדברות לאף אחד בצורה פוגעת, ועושות רק מה שצריך.
וואי, כמה תוקפנות הופנתה פנימה לעצמן.
זה מסוכן, אנחנו לא רוצים שזה הדרך, שהילדים שלנו, תסכול לא ייעלם.
כשיש תסכול גדול ומציף, הוא לא ייעלם.
הוא צריך לצאת.
אנחנו לא רוצים שהוא יופנה פנימה, אוקיי?
עכשיו, יש כל מיני אופני הוצאת תסכול.
צריך להבין מה הנטייה, מה הסגנון.
יש ילדים, וגם מבוגרים דרך אגב, שהם זורקים, כן?
יש אנשים שכשהם בעצבים, הם צריכים לזרוק משהו.
יש את אלה שצריכים לבעוט במשהו.
יש את אלה שצריכים לצעוק ולצרוח.
יש את אלה שמדברים מילים מגעילות ופוגעות.
אוקיי?
תסתכלו על עצמכם.
משימה קטנה, כן?
למאזניני הפודקאסט, שיעורי בית קטנים.
תסתכלו מה הדפוס שלכם.
איך אתם מבטאים תסכול?
אתם אלה שבועטים, זורקים, מקללים, צועקים, אומרים דברים איומים?
תזהו את הדפוס גם אצלכם, גם אצל הילדים.
והחוכמה פה היא לנתב את הדפוס, אוקיי?
למה אני אומרת את זה?
כי אם נגיד יש לי ילד שהנטייה שלו היא להגיד מילים מגעילות, כמו בדוגמה הזאת.
פה עם הילד שאומר לאבא סתום את הפה, או לאמא מטומטמת.
ואני אגיד לו, "לך תיתן מכה לכרית".
דברי ללמפה, זה לא הדרך שלו, אוקיי?
כמו שאני, כן?
אצלי הדרך שלי, מודה או מתוודה, ברגעים שאני כבר לא יכולה יותר, אני אומרת דברים לשוני נהיית חדה ומרושעת.
אני אומרת דברים שאני, מה זה מתחרטת עליהם אחר כך.
אז אם מישהו יבוא ויגיד לי עכשיו, "תני מכה לספה".
זה לא, זה בכלל לא נגיש לי.
הורים לפעמים קונים שק אגרוף, שמים בבית, "הנה, בוא תיתן מכה לשק".
לא עובד.
צריך למצוא מה הנטייה.
עכשיו פה, אנחנו רוצים לזהות אותה, ולנתב אותה.
לנתב אותה לביטוי עם הנטייה הזאת, אבל במשהו שלא נהרס.
נגיד, לזרוק.
אני זאתי פעם שאחד הילדים שלי, זה הקטע שלו.
לזרוק.
אני לא רוצה שהוא יזרוק חפצים בבית, כי הם נשברים.
עכשיו, להגיד לו כל מה, "אל תזרוק, אל תזרוק, אל תזרוק".
זה לא עזר.
אז פשוט התחלתי לקפל לו ניירות עיתון, לגלגל ניירות עיתון, ולהושיט לו, שיעיף אותם, כי זה לא נהרס.
זה לא פוגע באף אחד.
אז מה הנטייה?
וללכת איתה.
מישהו רוצה לבעוט, אז בוא נמצא מה לבעוט שלא כואב.
עכשיו, ברור, ברור, ברור, שהדבר שהכי נרצה לעשות, זה להפוך אגרסיות וטנטרומים, כאילו להמיס אותם למגע עם הרגשות הפגיעים, לדמעות.
זה מטרת העל שלנו, גם אצל עצמנו, גם אצל הילדים, שתסכול, שאגרסיה, יהפכו, יוכלו להתבטא בדמעות ברגש פגיע.
בטח.
אבל מה נעשה?
זה לא תמיד עובד.
לא תמיד.
לפעמים פספסנו את ההזדמנות, אוקיי?
כשהתסכול נהיה נורא נורא גדול, וכבר הפך להיות המון אגרסיה.
לפעמים זה לא יעבוד לבכות, או לשטוף את זה בדמעות.
ואז המטרה שלנו היא לזכור שזה צריך איכשהו לצאת.
כי כמו שאמרתי, אגרסיה שהיא כלואה בפנים היא הרבה יותר גרועה.
עכשיו פה צריך לזכור שיש איזשהו מדרג, אוקיי?
עדיף, למשל, זה אני משתפת מהבית שלי, כן?
כי עברנו את כל השלבים, עדיף לטרוק דלת מאשר להרביץ.
עדיף לצעוק באופן כללי מאשר לקלל, אוקיי?
אצלי בבית, הילד שלי יודע שמותר לטרוק דלת.
מותר.
כי זה לא מפריע לי.
אני מעדיפה את זה מאשר למשל, מכות למישהו אחר, אוקיי?
כל אחד ואחד מכם תבחרו ותחשבו מה מתאים לכם בבית.
יש בתים אחרים שאולי זה לא לגיטימי לטרוק דלתות.
פיין, אני לא אומרת לכם תעשו מה שאני.
אני רק אומרת תמצאו, אז מה כן?
כי אנחנו כל כך עסוקים בלהגיד לא, לא לצעוק, לא להרביץ, לא לטרוק את הדלת, לא לקלל, לא, לא, לא, לא, לא.
אוקיי, אז מה כן?
איפה כן אפשר לבטא את זה כשזה כבר עבר את הסף?
זה צריך לצאת.
אז אם אני מסתכלת פה על הילד הזה, הוא חייב נגיד להוציא מילים מגעילות.
בוא נחשוב.
לא ברגע אמת, ברגע אמת, אין עם מי לדבר, כן? הילד מוצף, אבל בשיחה הזאת של אחרי, כן הייתי חושבת איתו איזה מילים הוא יכול להגיד שפחות לוחצות לאבא על כפתורים, אוקיי?
אבל כן ללכת בכיוון הזה של הדרך שעובדת לו, שגם בוא נזכור שהיא לא הדרך הכי גרועה.
בוא נ…
באמת, לצעוק או להגיד "סתום ת'פה" שזה לא נחמד, אני לא מקבלת את זה, אני לא אומרת תספגו את זה, ממש לא.
אבל זה עדיף מלהרביץ.
אוקיי?
עכשיו זה לא שאני אומרת בוא נהיה כזה השק חבטות של הילדים.
ברור שאני רוצה לנתב את הילד הזה שהוא יוכל לבכות את התסכול, לבטא אותו במילים.
ברור, כן.
אבל בהנחה שהוא כרגע לא מצליח כי הוא מוצף, אני יכולה פה לפנות לשני נתיבים שונים.
אחד לגרום לו פשוט להרגיש שזה לא מקובל, את זה אסור, את התוקפנות שלך, את הקשיים שלך, את כל העניינים שלך, אל תביא מולי.
אוקיי?
אפשר לעשות את זה.
אבל אז אני לא יכולה להתפלא שגם הקשר הוא מאוד מאוד שטוח, שיש דברים שאי אפשר להביא בקשר הזה.
שאני לא אהיה אדם שהוא ישתף אותו בקשיים ובדברים שיש לו.
אוקיי?
אולי הוא יהיה "וול ביהייבד", (מתנהג יפה) אולי הוא ירצה אותי כדי לשמור על החיבור, אבל אנחנו נשלם מחיר בהקשרות.
אני לא אהיה המקום הבטוח שלו, ותחשבו טוב טוב אם זה מה שאתם רוצים.
רק שיהיה סדר בבית והילדים כאילו ידעו טוב טוב מה אסור, אבל מה המחיר של זה?
עכשיו, זה לא שאני אומרת תנו להם לעשות כל מה שבא להם, אנחנו בהחלט נעצור, וזה המקום הזה שאני אחשוב מה המדרג, ואם הדרך של הילד היא להוציא את התסכול במילים, אני אחשוב איתו איזה מילים, בזמן רגוע, כן?
לא בתוך הסיטואציה.
אני אפתח את זה ואני אגיד לו, שמע, אני רואה שלפעמים כשמשהו לא עובד לך, יוצאות לך כל מיני מילים, איזה מילים מותר להגיד.
אני יכולה לשתף אתכם, שמאחר וזהיתי שזאת הנטייה שלי גם, להגיד מילים מגעילות, אני לפעמים, ברגעי כעס, במקום להגיד לאנשים שמעצבנים אותי, לילדים שלי או לבן זוג שלי, אתם יודעים, תמיד התסכול הכי מגעיל יצא על האנשים הקרובים אלינו למרבה הצער, כי שם אנחנו מרגישים הכי בטוחים, אז במקום להתחיל להגיד להם דברים שאני אצטער עליהם, אז להגיד דברים יותר קלים כמו "די, נמאס לי, אוף!" זאת אומרת שזה לא מכוון למישהו, או ברגעי קצר לדבר בג'יבריש "שגכםגעגהףלח" כאלה, אוקיי?
אז אני משתפת אתכם את זה, וגם אתה תחשוב ברגע של חיבור כשאתם לא בשיא העצבים, תשקף לו: "ראיתי שלפעמים כשמשהו לא… ויוצאות לך כל מיני מילים, המילים האלה מאוד מפריעות לי, אני לא מוכן שתדבר אליי ככה, אבל אני רואה שאתה צריך להוציא, בוא נחשוב מה אתה כן יכול להגיד, אוקיי?"
זה הכיוון של פריקת תסכול שעובדת לו, אוקיי?
אז פשוט אנחנו צריכים להיות במחשבה שיש פה תסכול הוא צריך לצאת, בוא נמצא איך כן כי הדרך של פשוט להגיד זה לא וזה לא וזה לא וזה לא יכולה לייצר לנו ילד שבאמת תלמד, אפשר לגמרי היום לילדים להבין שאיתנו אי אפשר לבטא את זה, אבל יש פה מחיר, כמו שאמרתי, גם בקשר, אנחנו לא נהיה הכתובת שלו, אבל המחיר היותר גרוע, שהרבה פעמים האנרגיה הזאת פשוט תופנה פנימה, או שהוא יעלה כזה שריון ענק כדי לא להרגיש כלום וזה כל כך מסוכן להרגיש רגשות פגיעים ועוצמתיים אצלו, שהוא פשוט יהיה אטום, זאת אומרת יהיה לו שם שריון שיפגע בכל, כאילו ביכולת שלו להיות במערכת יחסים, ביכולת שלו להכיר את עצמו, ביכולת שלו להבשיל רגשית, יש לזה כל כך הרבה מחירים לשריון הזה, אנחנו רוצים להיות זהירים עם זה, אוקיי?
אז אני לא אומרת את זה ממקום של בוא נפחד מהילדים וניתן להם בשם הדבר הזה להתנהג אלינו הכי מגעיל בעולם, לא, ממש ממש לא, אבל אנחנו צריכים להחזיק גם את המטרה הגדולה שזה לעזור לילדים שלנו להבשיל ובשביל זה הם צריכים את הרגשות שלהם, ומה לעשות?
אנחנו כשהם ילדים, המקום שהכי בטוח שרגשות ייצאו, אוקיי?
זו הנקודה הרביעית, אני עוברת לנקודה החמישית, אם שמתי לב שיש כרגע באמת הבלחות כאלה של שפריצים כאלה של תסכול מגעיל אני רוצה לעשות זום אאוט לראות מה עוד קורה בחיים שלו יכול להיות שיש כרגע הרבה תסכול. תראו, אני מקליטה את הפרק בתחילת שנה, אולי זה קשור לתחילת שנה זה הרבה פעמים זמן מאוד נפיץ, יכול להיות שהיו שינויים אחרים משהו בבית, משהו במסגרת, מה קורה שם?
כי לפעמים קורה מצב שילד הופך להיות כמו משאית טעונה ואז כל במפר שהוא עולה עליו פשוט מציף אותו וזה משפריץ אז אם הוא מוצף, אני רוצה כן גם לעזור לו ברמת המעטפת להוריד חלק מהצפה, מה קורה שם?
איך אפשר להקל עליו?
אולי צריך לדבר עם המורה ולהבין אולי צריך לקצר לו רגע את הימים אולי צריך איזושהי עזרה אחרת לתת לו במסגרת אולי פשוט צריך, אני לא תמיד אדע מה בדיוק העניין אבל אני צריכה נגיד בבית, אחרי שעות הבית-ספר מאוד מאוד להשקיע בחיבור ובאיסוף ובלרכך אותו אני רוצה פשוט להחזיק תמונה גדולה, זה הנקודה חמישית להסתכל שהוא מספר לי פה, יכול להיות לא את הסיפור של ילד חוצפן מגעיל ואיך צריך לחנך או להיכנס בו. אלא ילד מוצף, איך אני יכולה להקל עליו?
זה נקודה חמישית.
הנקודה השישית זה, מאחר והילד שלך בין 6 וחצי ואנחנו הרבה מדברים בקורסים שאני מלמדת במיוחד בחלק ב' על תהליכי הבשלה יש הרבה פעמים עניין של ההבשלה של המוח שוב, זה לא דברים שאני אוכל להיכנס אליהם בפרק בפודקאסט, שוב אני אומרת, מי שרוצים ממש להבין בואו ללמוד!
יש לי כל הזמן קורסים שאני מלמדת להורים, זה גם לא רק קורסים כאלה שעומדים זה תהליכי ליווי, אני שם איתכם גם בתהליך הליווי יש הרבה תרגולים והרבה משימות בית שאני בודקת ומסתכלת ומפגשי זום ככה לשאלות. קיצור, זה לא שאתם לבד עם זה, אני איתכם אבל שם אני גם יכולה ללמד יותר אז פה אני לא אכנס לתהליכי הבשלה, אבל כן אני אגיד שילד בין 6 וחצי, הוא עוד לא כל כך יודע לערבב טוב רגשות, הוא עוד לא ממש אינטגרטיבי קשה לו מאוד להרגיש: "אני גם עכשיו זועם וכועס ומוצף ואין לי כוח לכולם אבל מצד שני אני לא רוצה לפגוע באבא".
עכשיו, גם מבוגרים לפעמים אנחנו לא עושים את זה טוב כולנו מאבדים את זה לפעמים, אבל בטח ובטח ילד שהמוח שלו עוד לא כל כך בשל ועוד לא כל כך תומך ביכולת לערבב את זה, ופה אני רוצה להגיד ילדים, בדרך כלל זה קורה להם בין גיל 5 ל-7 ילדים יותר רגישים, זה קצת נדחה. אבל אני רוצה להגיד באמת, אם אנחנו שומרים על הלב הרך של ילד, אם אנחנו שומרים על המנוחה הרגשית על ההיקשרות, על כל הדברים האלה, שזה בעצם בשביל זה אנחנו מטפחים את ההיקשרות, בשביל זה, בשביל לתמוך בהבשלה וזה באמת יקרה.
אני רוצה להגיד לך אבא יקר פשוט מכירה את זה שכתב אז לך, אני אומרת וכל המאזינים, זה באמת קורה, עכשיו זו הייתה הנקודה השישית ואני עוברת לנקודה השביעית.
תראה, זה קשה נורא כשהילדים מדברים אלינו, מגעילים, מקללים, לא מקשיבים, וואו, גם אנחנו בני אדם גם לנו נצבר תסכול, אנחנו לא אמורים להיות איזה בודהות גם אנחנו לפעמים צריכים להוציא את זה, לפרוק את התסכול שלנו אז אם זה באמת לכתוב ולשתף ואם זה ממש פיזית, כמו מה שאמרתי קודם לזהות את הנטייה אולי אנחנו צריכים לבעוט במשהו, או לצרוח, או לכתוב לפרוק את התסכול, שמע, ילדים לפעמים זה דבר מעצבן, צריך להגיד את זה לפעמים הם מוציאים לנו את המיץ כאילו, צריך לתת לזה רגע מקום לא לנסות להיות איזה בודהות ולא להתבאס, לא מול הילד. למצוא מקום אחר, לא כאילו, עם הילד אני אנסה להגיב בסבלנות, אבל אחר כך. נגיד אני יכולה לשתף שבטיול הזה אז הייתי, הגבתי בסדר כשככה הייתה את התקפה הזאת עליי באמצע הלילה אבל בבוקר, כאילו, התקשרתי לבן-זוג שלי ופרקתי כאילו, אמרתי וואי, תשמע, לא משנה מה עושים בסוף הוא צורח בלילה בלה בלה בלה. ופרקתי והתפנתי להעביר איתו עוד יום שהיה אחלה. אבל צריך לפרוק את זה, גם אנחנו צריכים את המקום הזה כדי לא להיתקע עם זה, אבל לצד זה, באמת באמת באמת לזכור שככה בשורה התחתונה, אני רוצה להגיד שהמילים האלה והדיבור הזה, זה באמת כמו איזה שפריץ זה כמו איזה טיק, איזה עווית זה לא באמת נגדך, זה לא אישי וגם זה לא כי הילד לא יודע זה לא מה שחסר לו הידע, אוקיי?
ואנחנו שוב נזכיר ברגעי חיבור, אבל אנחנו צריכים את הסבלנות שלנו וצריכים את האמונה שמה שאנחנו עושים זה לא תמיד נראה מיד אבל אם אנחנו באמת באמת משקיעים בהקשרות. והאבא שכתב את הפוסט אני יודעת כמה הוא משקיע בהקשרות ובחיבור ובמקום לרגשות של הילדים הפירות יגיעו, הם יגיעו ואנחנו צריכים לצלוח את זה, לעבור את הרגעים הקשים ולחזור אחר כך לעשות רגעי חיבור, לתת עוד טיפה ועוד טיפה ולא להתייאש.
זהו.
אז אני מסיימת את הפרק יש כמובן עוד המון מה לומר אבל אני רוצה לשמור על מסגרת זמן סבירה ומקווה שאם הפרק הזה הועיל לכם, נותן לכם חומר למחשבה או נקודת מבט נוספת, אנה שתפו אותו עם מי שבא לכם ברשתות חברתיות באינסטגרם, בפייסבוק, גם בוואטסאפ, זה נורא כיף לי שהפרקים מגיעים לעוד הורים. שזקוקים להם תרגישו בנוח ובחופשי באמת לשתף ותמיד גם אפשר לכתוב לי מיילים אני שמחה לקרוא אתכם. ואני מאחלת שבאמת נמשיך לגדול יחד עם הילדים.
ולהתראות שנה טובה.
[מוזיקה]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments