בפרק השני של "תולדות המיניות" נדבר על האמנית הקווירית החתרנית שהתנגדה לקפיטליזם, לקולוניאליזם ולסטנדרט היופי המערבי, ובסוף הונצחה כברבי. נלרלר על רומנים שערורייתים, המהפכה המקסיקנית, תרבות האונס בהוליווד, טרוצקי וסטאלין ואיך לא - על טיפוח גבות.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/05/2023.
[מוזיקת פתיחה]
ענת: שלום וברוכים הבאות לפודקאסט "תולדות המיניות", הפודקאסט שבו אנחנו מוציאות את ההיסטוריה מהארון.
דותן: או לא.
ענת: זה מורכב.
דותן: אני דותן ואני חי בעבר.
ענת: אני ענת ואני חיה בהווה. בכל פרק אנחנו נדבר על דמות קווירית אחרת מההיסטוריה ונראה איך היא מתחברת לחיים, למציאות החברתית, הפוליטית, התרבותית שלנו היום. והפעם אנחנו נדבר על האחת והיחידה, האמנית פרידה קאלו.
דותן: אולֶה!
ענת: לפני שמתחילות אני רק רוצה לתת אזהרת תוכן קצרה, אנחנו נדבר על סוגיות שקשורות לאובדנות, אלימות, גם אלימות מינית ב… לקראת סוף הפרק. תקשיבו אם ומתי ואיך שמתאים לכן. ועכשיו אנחנו מגיעים, פותחות תמיד את התוכנית שלנו, באתגר להיסטוריון הבית, דותן. האם אתה יכול להציג בדקה רקע על המהפכה המקסיקנית שלתוכה נולדה פרידה קאלו?
דותן: אני בהחלט אנסה.
ענת: אוקיי דותן, פתחתי זמנים מ-ע-כשיו.
[צליל של שעון מתקתק ברקע]
דותן: אוקיי, אז המהפכה המקסיקנית בעצם נולדה בשלטון האירופאי של הספרדים ואחר כך הצרפתים והאמריקאים במקסיקו, כחלק מהשלטון שלהם בהרבה מדינות, במרכז ובדרום אמריקה. אהה, שלטון שנגמר באמצע המאה ה-19. העניין שהוא הותיר אחריו ואקום פוליטי שמחליף אותו אחד האנשים שלחמו כנגד האמריקאים והצרפתים, איש בשם פורפיריו דיאז. הוא התחיל בתור מנהיג ליברלי שנלחם בעבור דמוקרטיה, אבל למעשה כונן דיקטטורה ששרדה משנות ה-60 של המאה ה-19 ועד 1910. ב-1910 כחלק מהמאבק על ההמשכיות שלו, התחילה מהפכה שהיו לה צדדים ששאפו לדמוקרטיה וליברליזם, וגם צדדים יותר מעמדיים ששאבו, שאפו לצדק חברתי.
ענת: כרגיל דותן, אתה מצטיין.
[צלצול שעון, התקתוק ברקע נפסק]
דותן: אוקיי, אז בואי נגיע בעצם לפרידה עצמה.
ענת: אפשר להתחיל! מתי היא נולדה?
דותן: כן, אז זהו, שזה בדיוק מה שמעניין, כי למה התחלנו עם המהפכה המקסיקנית הרי? לא רק בגלל שזאת התשתית למקסיקו המודרנית ואי אפשר באמת להבין את התקופה שפרידה גדלה בה, שזו ממש התקופה של המהפכה עצמה והתקופה שמיד אחריה, אלא גם בגלל שפרידה עצמה מתייחסת לביוגרפיה שלה, זאת אומרת, היא נולדה למעשה ב-1907, אבל היא סיפרה לכולם, וגם אחר כך כתבה אפילו ביומן שלה, שהיא כתבה בגילאים מאוחרים, שהיא נולדה ב-1910, השנה של המהפכה. זאת אומרת, היא ממש מזהה את עצמה עם המהפכה ועם המטרות שלה, המהלך הפוליטי שלה, וזה חלק מהדמות והפוליטיקה שלה, שאנחנו גם נראה לאורך הסיפור.
ענת: האגדה המפורסמת של פרידה קאלו, המיתוס שלה שמתחיל ממש בעודה בחיים, וגם ממש אפשר לראות איך היא בעצמה לקחה חלק בלבנות את המיתוס הזה, בין אם זה בלהיות יצירתית בלספר מתי היא נולדה, אבל גם באמת לאורך החיים, ואנחנו נראה גם לאורך הסיפור חיים שלה איפה זה פוגש אותנו, אבל היא גם תפסה לעצמה כל מיני זהויות, שמה שנקרא היו שלה לא שלה. היא דיברה המון על שורשים ילידיים במקסיקו שכולל שורשים ילידיים שלא היו לה, אבל גם שורשים שכן היו לה, וגם באמת הייתה תקופה שהיא דיברה על זה שיש לה שורשים יהודיים בזמן מלחמת העולם השנייה, וניסתה באמת לקחת איזשהו סוג של להדגיש ככה את הזיקה שלה להתנגדות לפשיזם הנאצי, אבל מה לעשות, הייתה גרמנייה.
דותן: חלק גרמנייה.
ענת: חלקית, כן.
דותן: כלומר אבא שלה היה גרמני ונולד כוילהלם, אבל היגר למקסיקו, הוא היה גרמני פרוטסטנטי, לותרני, היגר למקסיקו והחליף את… למקבילה הספרדית לוילהלם, שזה גיירמו.
ענת: poteto-potato.
דותן: [מגחך] והוא באמת נישא לאמא של פרידה, מטילדה, שהיא הייתה מקסיקנית קתולית, וזה הופך את פרידה בעצם למה שנקרא מסטיסה, כן? בת תערובת. זאת קטגוריה מאוד מאוד חשובה, כי יש לה שורשים היסטוריים ארוכים מאוד מאוד מאוד במקסיקו, עוד כשהספרדים שלטו במקסיקו וקראו לזה "ספרד החדשה", הם כוננו מערך של קאסטות שהיה ממש מורכב, עם שמות מחרידים, כמו, כן, קפה עם חלב וכל מיני דברים כאלה.
ענת: דברים שהיום קיימים בעיקר בספרות הרומנטית.
דותן: [בפליאה] כן?!
ענת: תיאורים כאלה מאוד exoticizing, גם עושים את זה לפעמים בקולנוע רומנטי יותר, קומדיות רומנטיות. "היה לה עור בצבע של קפה עם חלב", או "קרמל".
דותן: אה כן, אבל זה לא סתם תיאור של מישהו, זה ממש התיאור של אחת הקבוצות, זאת אומרת, היו עשרות קבוצות לפי מידת התערובת של דם ילידי, דם ספרדי של מי שהגיע מספרד, ודם של ספרדים שנולדו במקסיקו, ולכל תת קטגוריה כזאת היה ממש כאילו קאסטה עם חוקים משלה. בכל מקרה, כשמקסיקו החדשה מתכוננת ומנסה להתמודד עם העבר שלה, אז דווקא יש איזו מן האדרה של בדיוק התערובת הזאת, כן? העניין הזה שאנחנו כמקסיקנים, אנחנו תערובת של תרבות ספרדית ותרבות ילידית, וזה בדיוק דבר שפרידה עצמה נשענת עליו או מאמצת אותו.
ענת: זה גם משהו שאפשר לראות שהוא מאוד חזק בפמיניזם הנגיד לטיני, הלטיני האמריקאי, אחת הכותבות הכי משמעותיות באקדמיה בתחום, אישה מאוד מעניינת בשם גלוריה אנזלדואה, שאין לי ספק שאני הוגה את שם המשפחה שלה לא נכון, אבל אני הוגה אותו באופן המקובל להגות אותו במערב, כפמיניסטית לבנה טובה. אחד הספרים המפורסמים שלה באמת נקרא "המסטיסה" "או Borderlands", כלומר אזור הסְפָר, ושם היא עושה איזשהו חיבור מאוד מעניין בין ההיסטוריה של המסטיסה, של האדם המעורב ובעיקר האישה המעורבת, ובין תפיסות ותיאוריות קוויריות של באמת מה המשמעות של להיות בסְפָר, באזור הזה, שהוא גם ארצות הברית וגם מקסיקו, שהוא לא ארצות הברית והוא לא מקסיקו. כי באמת לאורך ההיסטוריה של שתי הישויות האלה, טריטוריות שבאמצע החליפו ידיים די הרבה פעמים, והזהויות של האנשים שחיו שם עברו כל מיני שינויים בהתאם.
דותן: את אומרת אזורים שבאמצע, אבל צריך להגיד טקסס, [מגחך] The Lone Star, המדינה נראה לי הכי גדולה בארצות הברית, הייתה "טכאס" [במבטא לטיני] שהייתה לגמרי טריטוריה מקסיקנית שהאמריקאים פשוט לקחו.
ענת: כן, ועד היום, תיכנסו למסעדה מקסיקנית טובה, עדיין יש שם דברים מהמטבח של טכאנוס, כלומר אנשים מטקסס, או טקסס ההיסטורית נגיד. אבל באמת הזהות הזאת, המין ניכוס מחדש, שגם מהלך מאוד קווירי שלהט"בים מכירים מקרוב, של המילה הזאתי של מסטיסה, הוא איזשהו מהלך של לומר, אנחנו מתנגדים לבינאריות הזאת האתנית, למהלך הזה של לספור עכשיו טיפות דם, מי מגיע מאיפה, הבינאריות הלאומית, הניסיון באמת להכפיף אנשים, משפחות, מסורת, מולדת, לאיזה מן מסגרות כאלה של מדינות לאום, שהחלוקה שלהן בדרך כלל משרתת אנשים לבנים, בעלי הון, בעלי קרקעות. ובעצם ללכת נגד תבניות המחשבה המערביות, ולהתחבר לאיזשהן זהויות מוקדמות יותר, וצורות טרום מערביות של חשיבה על זהות.
דותן: טוב, זה בטח עוד יחזור בהמשך, הדיון הזה. אם נדבר על המשפחה שלה שוב, אז דיברנו על ההורים שלה, אבל היו לה גם אחיות, משפחה נשית. היו לה שתי אחיות גדולות מ… שאמא שלה ילדה לפני שהיא הכירה את אבא שלה, עוד אחות גדולה, שהיא הייתה מטילדה ג'וניור כזאת, שהיא הבת הראשונה שנולדה להורים שלה, אז פרידה, ומתחתיה, שנה מתחתיה, כריסטינה, שהיא תהיה דמות מאוד מאוד חשובה בחיים שלה, ואפשר ממש לראות איך כאילו הן גדלו יחד.
אמא שלהן מאוד מאוד ניסתה להפוך אותן לנוצריות אדוקות, ויש ממש סיפורים כזה בילדות, שהיא כזה הכריחה אותן להתפלל לפני האוכל וזה, ובזמן שכולם כזה הרכינו ראש והתפללו, אז הם כזה הרימו את הראש וציחקקו אחת לשנייה, זאת אומרת יש שם איזה "בונד" שהוא מאוד עמוק מהילדות. אבל בגיל 6 פרידה חלתה בפוליו, וזה ממש ככה השפיע על הדברים שהיא יכולה לעשות ולא יכולה לעשות, וזה גם הפך אותה להיות הפייבוריטית של אבא שלה. והוא ממש התחיל להשקיע בה המון המון המון המון זמן ומאמצים, עודד אותה לעשות דברים שלא היה נהוג שבנות יעשו באותה התקופה, כן? למשל איגרוף, שחייה, טיפוס על עצים, אהה, בעצם כל דבר שיכול לגרום לה, להחזיר לעצמה שליטה בגוף שלה.
ענת: היות ואנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו, כבר יש חיסון לפוליו תקופה, אני רגע אגיד שהמשמעות של לחלות בפוליו, במיוחד בגיל כזה, זה שזה שבאמת זה מעצב את הגוף, ומאוד מגביל תנועה, ובעיקר את ההתפתחות של עצמות בעמוד השדרה. במקרה גם סבתא שלי חלתה בפוליו באותו גיל, אז אני יכולה לומר…
דותן: אה, וואו.
ענת: היא החלימה ממנו, אבל זה באמת משהו שמאוד מגביל את התנועה, ואת היכולת לזוז. אז זה באמת משהו שגם אחר כך אפשר לראות באמנות של קאלו, שהיא מדברת עליו הרבה, היא יוצרת סביבו הרבה.
דותן: [מהמהם בהסכמה] וגם הדינמיקה המשפחתית הזאת, שבה יש ילדה מועדפת וילדה כמעט באותו גיל שהיא ממש לא המועדפת, גם זה אני חושב ישפיע על היחסים שלהן לאורך החיים.
בואי נדבר קצת על החינוך שלה. אז הם באמת היו באיזה גן בשכונה, הם גדלו במקום שנקרא קויואקן, יכול להיות שאני הוגה את זה לא נכון, זה… היום זה שכונה במקסיקו סיטי, אבל אז זה היה מן פרוור חצי כפרי של העיר, כשהיא הגיעה, כן, לגיל של בית ספר, שלחו אותה בהתחלה לבית ספר גרמני, כאמור אבא גרמני, והיא כנראה עשתה שם כל מיני בלגנים…
ענת: בחורה כלבבינו.
דותן: כן, [צוחק] כנראה שאולי גם בחינוך גרמני לא קשה כל כך לעשות… להיות פורעת חוק, או להיחשב ככזאת. באמת העיפו אותה מהבית ספר, וזה מתחיל סדרה של כמה בתי ספר שהיא ככה עוברת. אחרי שמסלקים אותה מהבית ספר הזה, בגיל 14 אמא שלה, שרוצה שיהיה לה מקצוע נורמלי של בנות, שולחת אותה לבית ספר מכין להוראה, כן? ללמוד להיות מורה. פרידה בתקופה הזאת בכלל חושבת על רפואה, או על משהו במקצועות הרפואה השונים, שזה לא היה דבר מאוד נהוג לנשים במקסיקו באותה התקופה, אבל היא כזה נכנעת לאמא שלה, ושם סיפור האהבה הראשון שאנחנו פוגשים, כן? או המשיכה, הראשון שאנחנו פוגשים בחיים של פרידה, איך לא, למוֹרָה לספורט.
ענת: [מגחכת] of course, [צוחקים] איך לא? האייקון הלסבית בכל בית ספר.
דותן: בדיוק. אז היא מתאהבת במורה לספורט, סניורה זניל, והיא כותבת לה מכתבי אהבה.
ענת: זאת העלילה של כל כך הרבה סרטים, [צוחקים], כל כך הרבה. [צוחקת]
דותן: זהו, בזמן שכל שאר הילדים, לא יודע מה הם עושים, קופצים על חמור, או… איך? מה עושים בשיעורי ספורט…
ענת: מה שילדים עושים בימינו.
דותן: …במקסיקו בתחילת המאה העשרים? אז היא בעצם נמצאת עם סניורה זניל, עוזרת לה לסדר את המחסן, כל מיני דברים כאלה, ואמא שלה באיזשהו שלב מגלה את המכתבים שהיא כותבת לסניורה זניל, מאוד כועסת, נחרדת, מה זה הדבר הזה, וכמובן, שולפת אותה מבית הספר.
ענת: גם כן קו עלילה, באותם סרטים בדיוק [צוחקים]. זה כזה דבר שעושים בקולנוע לסבי גם אז, כאילו, נראה לי מאז ימי חייה של פרידה קאלו, הסיפורים האלה על התלמידה והמורה. ו… [דותן מהמהם בהסכמה] כנראה שיש גרעין של אמת בכל הדברים.
דותן: טוב, זה גם בביוגרפיות, אני חושב של חלק מהאנשים.
ענת: כן.
דותן: בכל מקרה, בשלב הזה אז פרידה אולי קצת זוכה בוויכוח מול אמא שלה, כי היא באמת הולכת על הכיוון של קריירה רפואית, וכדי לעשות את זה, היא הולכת לבית הספר הכי רציני שיש במקסיקו באותה התקופה. זה נקרא בית הספר הלאומי המכין, בספרדית, Preparatoria. זה בית ספר שבדיוק נפתח לבנות. זאת אומרת, יש שמה 2,000 תלמידים בנים ו-35 תלמידות בנות.
ענת: יחסים סבירים.
דותן: [מגחך] לגמרי, כן. לא זאת אף זאת, אלא שהם מאוד דואגים לשמור על צניעותן של הבנות וכבודן, אז בהפסקות בין השיעורים אסור להן לצאת לחצר ומצופה מהן להביט על החצר, יש שם גם מן חצר פנימית, מן גלריה עליונה כזאת.
ענת: עזרת נשים.
דותן: כן, בדיוק, עזרת נשים. וכן, הן יכולות לצחקק כזה, להסתכל על הבנים ולצחקק.
ענת: שכל כבוד בת מלך פנימה.
דותן: בדיוק!
ענת: [בציניות] אני בטוחה שזה ממש מצא חן בעיניה.
דותן: כן, אז לא ממש. וכן, היא לפעמים הולכת ברחבי בית ספר גם למרות שאסור, ובכל אופן היא עושה כל מיני סוגים של mischief שמה בבית ספר. הבית הספר הזה, בגלל שיש לו את המימד הזה של ה"לאומי המכין", זאת אומרת, יש לו תפיסות לאומיות של מן להכין, לבנות אליטה משרתת כזאת למקסיקו, הרבה מאוד דמויות מאוד מאוד חשובות בחברה ובהיסטוריה המקסיקנית יצאו מבית הספר הזה, וגם יש בו אווירה מאוד מאוד פוליטית. זאת אומרת, הילדים יודעים שמצופה מהם להשתלב כזה בתפקידים מובילים בחברה המקסיקנית.
ענת: זה גם באמת לא הרבה זמן אחרי המהפכה…
דותן: אז… כן, זה ממש קצת אחרי המהפכה. בכל מקרה, התלמידים עצמם הם מאוד מאוד פוליטיים, ויש קבוצות מכל הספקטרום הפוליטי שיש ב… בחברה המקסיקנית באותה התקופה, וגם פרידה בעצם מצטרפת לאיזושהי חבורה כזאת, שקוראים לעצמם ה-Cachuchas. אני לא יודע מקסיקנית או ספרדית…
ענת: [מצחקקת] שם מעולה.
דותן: ואין לי מושג מה זה אומר.
ענת: אבל עדיין זה שם מעולה.
דותן: אבל כן, זה שם שכיף להגיד. הקאצ'וצ'ס האלה הם גם קצת חנונים, והם אוהבים ללמוד, הם מבלים בספרייה, והם קוראים כל מיני דברים, הם מחליפים ספרים אחד עם השני. והם קוראים באמת את מה שהיינו מצפים כזה, כל מיני הוגים פילוסופיים גרמנים, לסוגיהם, שופנהאואר, הגל, כל מיני כאלה.
ענת: כל הכיפיים.
דותן: וכמובן אנגלס ומרקס. ויש להם מורה בבית ספר שמסרב ללמד את אנגלס ומרקס, קוראים לו סניור קאסו, נדמה לי. והם מחליטים לפעול כנגדו. אז כן, אחרי כל מיני סוגים של תעלולים שהם עושים בבית ספר, כמו להביא חמור לחצר המרכזית של בית ספר, וגם דברים מחרידים, כמו לחבר לכלב זיקוקים.
ענת: [בטון גבוה, כמו יללת רחמים] אוּי!
דותן: כן, זה ממש נורא. אז הם עושים מן סוג של פיגוע נגד המורה הזה, והם מחברים פצצה קטנה, או זיקוקים, או משהו כזה, בחלונות, מחוץ לכיתה שהוא מלמד. במהלך השיעור פשוט זה מתפוצץ, החלונות נשברים והרסיסים של הזכוכיות עפים עליו, והוא כנראה היה גם די badass, הוא מן כזה פשוט מתנער מהזכוכיות וממשיך ללמד. אבל זה כזה האווירה שבה היא גדלה, והאנשים האלה, הקאצ'וצ'ס, גם ילוו אותה לאורך כל החיים. זה… כן? כמו החברים ש… כמו הקלישאה הישראלית הזאת, כמו החברים שאת רוכשת בצבא.
ענת: כן.
דותן: [מגחך] אז ככה.
ענת: בשוחות של ההתעללות בחמורים וכלבלבים.
דותן: כן, בדיוק. עכשיו, אחד האנשים בחבורה הזאת, היה בחור בשם [במבטא לטיני כבד] אלחנדרו.
ענת: הו, אני כבר שומעת את השיר של ליידי גאגא ברקע.
דותן: [צוחק] כן, אני חשבתי על כזה צליל של קסטנייטות…
ענת: [צוחקת] כן.
דותן: אלחנדרו ופרידה נהיים זוג, כנראה זוג די רציני, הוא מגיע לבקר אותה בבית. זה נשמע לנו מובן מאליו, זה לא מובן מאליו במקסיקו של התקופה הזאת. הם גם כנראה שוכבים, שזה בכלל לא מובן מאליו לבנות במקסיקו.
ענת: Escandalo!
דותן [צוחק] כן, בדיוק. בתקופה הזאת. אבל זו גם מערכת יחסים מאוד אינטלקטואלית, הם מדברים על פילוסופיה ועל פוליטיקה, זאת אומרת…
ענת: משם תיפתח הרעה תמיד. זה, אנשים ממעיטים בערכה של פילוסופיה.
דותן: [צוחק] ועוד דבר שקורה בתקופה של הבית ספר והוא חשוב, זה שבא לצייר קיר בבית ספר, ציור קיר, אמן בשם דייגו ריברה.
ענת: זה ממש הסכין שמופיע במערכה הראשונה.
דותן: כן, בדיוק. דייגו ריברה היה חלק מתנועה שקראו לה התנועה המוראליסטית, זה תנועה של ציורי הקיר, שהיא שילבה פוליטיקה עם אמנות. זאת אומרת, הרעיון היה לייצר ציורים שהם במרחב הציבורי, שכולם יכולים לראות אותם, והם משקפים את המאבק של העם לצדק, לשוויון, דברים כאלה. לא הזכרתי את זה מקודם, אבל אחד מהתנועות בתוך המהפכה המקסיקנית, תנועה שלא זכתה בסוף, אבל הייתה מאוד מאוד משפיעה, זה התנועה הזפטיסטית של אמיליו ספאטה, שעד היום יש חבורות במקסיקו, חבורות של ילידים קומוניסטים, שנלחמות על זכויות ילידיות, שקוראים להם הזפטיסטים, אז זה כזה חלק מהרקע, הרקע הפוליטי של התנועה הזאת. בכל מקרה, הוא בא לצייר שם קיר, וזה הפעם הראשונה שהיא רואה אותו, אנחנו עוד נדבר על דייגו.
תוך כדי הלימודים שלה בבית ספר היא גם מוצאת עבודה, היא עובדת בספרייה של משרד החינוך המקסיקני, ושם יש ספרנית נחמדה.
ענת: האם זו ספרנית סקסית? [צוחקת]
דותן: זהו, עוד סוג של קלישאה. אנחנו לא יודעים הרבה על הקשר ביניהם, אבל אנחנו יודעים שהיה להם קשר מיני, לא יודע אם הוא היה רומנטי. זה דבר שהיא בעצם סיפרה בשלב יותר מאוחר בחיים שלה לכל מיני חברות, אבל זה עוד, עוד קשר עם אישה.
שימי לב, יש לנו כבר שתי קשרים עם נשים, זה עוד לפני איזשהו… זאת אומרת, אחד לפני הקשר עם אלחנדרו, אחד אולי תוך כדי, מעניין.
ענת: ממש מה שקוראים לו ביסית ריצרץ', פעם זה, פעם זה. אבל גם באמת כשמסתכלים על התמונות נעורים של פרידה וכזה גם היומנים שלה, ואיך שהיא מדברת על התקופה הזאת, אז אפשר לראות שהיא ממש מתחילה שמה… חיים שלמים של פרפורמנס קווירי ושל איזשהו סוג של משחק, עם זהויות מגדריות, עם ייצוג עצמי, עם לבוש. יש צילום מהמם שלה, זה צילום משפחתי. יש שם ממש את כל היחידה המשפחתית, כשכולם לבושים במיטב מחלצותיהם, ככה צילום רציני. והיא בחליפה גברית כזאת, שיער אסוף הדוק, כאחרונת הדראג-קינגס, משהו שמאוד הולך, גם מאוד בולט בתמונה, איך היא באיזה מן מקום אחר משל המשפחה, אולי גם איך היא קצת מקרבת עצמה לאבא שלה בתוך ההקשר הזה, אבל גם באמת לבעוט במוסכמות בפנים. [דותן מהמהם בהסכמה] כאילו, אנחנו כן בתקופה שבה זה לא באהלן-אהלן להסתובב בחליפה של גבר בעודך אישה. [דותן מהמהם בהסכמה]
אז זה באמת מעניין לראות איך הניצנים של מה שגם, אחר כך היא גם מייצרת ציורים של עצמה בחליפות, גם מאוד מדגישה את שיער הפנים שלה בציורים שהיא מציירת. אז זה באמת משהו שאפשר לראות איך הוא נשתל כבר מהגיל הזה.
דותן: כן. זאת אומרת שיער הפנים את אומרת בהקשר של פרפורמנס גברי יותר מהמוסכמות.
ענת: כן, של ממש להדגיש את האלמנטים היותר אנדרוגנים בפיזיות שלה, וזה משהו שהוא מאוד בולט בציורים שלה. וגם היום כשחושבים על הבאמת הדימוי המאוד מוכר של הפנים של פרידה קאלו, אז יש את זר הפרחים הגדול והשיער האסוף בצורה מסורתית, שזה גם משהו שהיא לוקחת מהסגנונות ה… מסורתיים של קבוצות ילידיות שונות במקסיקו, והגבות המחוברות, ומבט כזה מאוד אינטנס בעיניים, ושפמפם קטן, וזה ממש איזשהו… הדימוי הקלאסי שאנחנו נדבר עליו עוד בהמשך, אבל שבאמת להדגיש איזשהו מקום שהוא גם לא נשי מסורתי, ולא נכנע לאיזשהם תכתיבים של כאילו "טפחי את עצמך לדעת", אבל גם במובן של לשבור גבולות של מגדר, [דותן מהמהם בהסכמה] וזה ממש מתחיל כבר שם.
דותן: כן. גם לשמחתנו יש לנו המון המון צילומים של פרידה, כי אבא שלה היה צלם. אז באמת זכינו לראות הרבה מאוד מהמשחקים האלה.
לקראת סוף התקופה שלה בבית הספר, בגיל 18, השנה היא 1925, יש תאונה. תאונת דרכים, פרידה ואלחנדרו נוסעים באוטובוס, אוטובוס זה אמצעי תחבורה חדש במקסיקו סיטי באותה התקופה, והוא נוסע על מסלולים של cable cars כאלה, כן?
ענת: חשמליות.
דותן: החשמליות, שהן היו האמצעי היותר מוכר. וכנראה שעוד לא היה מספיק סדר, והאוטובוס שבו הם נוסעים, בעצם מתנגשת בו חשמלית, ממש באמצע האוטובוס, כל האוטובוס מתקפל, ואז פשוט נשבר, לשניים.
ענת: אאוץ'.
דותן: ו… כן. תאונה מזעזעת, מזעזעת, מזעזעת, וכאן זה החלק הקשה, [מגחך] אז מי שיש לו קושי עם תיאורים גרפיים, אז תעשו איזה סקיפ של איזה…
ענת: 30 שניות, יש כפתור ייעודי לזה ברוב היישומונים והאפליקציות.
דותן: אז מה שקורה זה שידית כזאת, שהיא… שמשתמשים כדי להחזיק תוך כדי הנסיעה, נתלשת מהמקום וננעצת בפרידה, מהגב שלה ויוצאת מהואגינה.
ענת: וואו!
דותן: כן, ממש.
ענת: שזה גם לא ידית גומי כמו שיש עכשיו באוטובוסים, כלומר, זה חתיכת מתכת.
דותן: לא, לא, ידית מתכת, ידית מתכת, והסיפור לפחות הוא שיש שם איזה אמן עם אבקת זהב שנמצא לידם באוטובוס, גם רואים את זה בסרט, מי שמכיר את הסרט.
ענת: האם נדבר עליו בהמשך? כן.
דותן: ובעצם חלק מהבגדים שלה נקרעים תוך כדי שהתאונה קורית, והאבקת זהב הזאת עפה עליה, וככה כאילו מוצאים אותה, כשיש בה מוט ברזל משופד…
ענת: [בהבעת גועל] בעע.
דותן: חצי ערומה, ועטופה באבקת זהב. עכשיו, אחרי התאונה, מישהו, כנראה שלא עבר הכשרת עזרה ראשונה ולא היה מאוד אינטליגנט, אולי, החליט שהיא חייבת להוציא את המוט הזה מהגוף שלה, כי הוא מסכן אותה, אז פשוט, החליט פשוט לשלוף את המוט הזה ממנה, זה דבר שאסור לעשות בשום פנים ואופן.
ענת: אסור לעשות. אני מאוד מאוד מקווה שחס וחלילה שום דבר דומה לזה לא יקרה לכם או סביבכם. אל תעשו את זה. גם אם מדובר במוט הרבה יותר קטן.
דותן: כן. זה גרם לזה שכשהפרמדיקים הגיעו, הם פשוט חשבו שאין בכלל טעם לנסות להציל אותה, ואלחנדרו היה צריך להתעקש איתם שאשכרה יתייחסו אליה, ו… הם בעצם לוקחים אותה לבית חולים ומצליחים להציל את החיים שלה, אבל עם המון המון המון המון פגיעות, גם באיברים פנימיים וגם בעצם בגב, בעמוד השדרה, דבר שילווה אותה מעכשיו לאורך כל החיים שלה.
ענת: כל זה כשבאמת כבר עוד מראש יש את הנזקים למערכת העצבים ולגב שלה מהפוליו. זאת אומרת זה להוסיף עוד ועוד.
דותן: בזמן שהיא מחלימה היא בעצם כמה שבועות בבית החולים ואחר כך בעוד תקופת החלמה בבית. בתקופה אגב שהיא בבית חולים, בקטע מאוד מוזר, ההורים שלה לא מבקרים אותה.
ענת: [יללה קטנה] איי.
דותן: כן, משהו מאוד מאוד משונה. אחיות שלה חלקן מבקרות, וחברים מהלימודים, הקאצ'וצ'ס, באים לבקר ונותנים לה כזה כל מיני ספרים ועניינים וזה. מה שכן, ההורים שלה דואגים זה ל… כן ציור ייעודי שאפשר להציב מעל המיטה. ובעצם היא מתחילה לצייר את עצמה, יש לה הרבה מאוד זמן. אבא שלה נותן לה צבעים והיא מתחילה לצייר את עצמה בסגנון מסורתי מקסיקני שנקרא "רטבלוס".
הרעיון ברטבלוס שזה, זה ציור עממי שאנשים היו עושים אחרי שהם ניצלו מאיזשהו זה… או שקרה להם איזשהו נס, או שנולד להם ילד, כל מיני דברים כאלה, ורוצים להודות לקדוש. זה בדרך כלל ציור של הנס שקרה, עם תמונה של הקדוש וכתוב טקסט מתחת ש… כן, אני זה וזה מודה לקדוש זה וזה על ככה וככה וככה וככה.
והיא בעצם מציירת את עצמה בסגנון מאוד מאוד דומה במיטה, כן? איפה שהיא מאושפזת, רק בלי הקדושים, שזה גם אפשר לנתח את זה בכל מיני כיוונים and people have.
ענת: כן, לא חסרה ספרות בנושא.
דותן: בתקופת ההחלמה שלה בבית, אז אהה, הקשר עם אלחנדרו ככה הולך ונשחק, ובאיזשהו שלב הוא לא מגיע, ולא מגיע, ולא מגיע, ולא מגיע, והיא כותבת לו מכתבים ולא מקבלת חזרה תשובה, ומה שבסוף מתגלה זה שהוא נסע לחו"ל באיזושהי הזדמנות…
ענת: [נאנחת] וואו, איזה…
דותן: עם המשפחה שלו, כן, והוא בכלל מתכנן לעבור לצרפת, ללמוד ב"סורבון".
ענת: זה גוסטינג אכזרי.
דותן: [צוחק] ממש. וזה בעצם מסיים את מערכת היחסים ביניהם, ופרידה ככה פתוחה לאופציות חדשות, והיא באמת גם מתחילה להכיר אנשים חדשים, גם בין השאר בגלל שהיא לא חוזרת לבית ספר יותר, גם החברים האחרים מהקאצ'וצ'ס הולכים ומפתחים קריירות בכל מיני תחומים, ופרידה בעצם מתחילה לגלות את המעגלים היותר רדיקלים, בוהמיינים, קומוניסטים של מקסיקו סיטי, והיא מתחילה להגיע למסיבות של אחת, טינה מודוטי.
טינה מודוטי הייתה פעילה במפלגה הקומוניסטית, חיה במקסיקו, אבל ממוצא איטלקי, והיא הייתה מארגנת את המסיבות האלה שהיו מגיעים אליהן באמת כל המי ומי של אותם מעגלים, גם בוהמיינים וגם רדיקליים. ויכול להיות שבאחת המסיבות האלה יש… כיוון שאנחנו מדברים על "האגדה של פרידה" ויש הרבה מאוד גרסאות, אז זאת אחת הגרסאות, שבאחת המסיבות האלה היא פוגשת את דייגו ריברה, האמן, אמן ציורי הקיר, שוב. והוא ממש החיים של המסיבה, והוא מספר סיפורים ועניינים, ובאיזשהו שלב הדברים מתלהטים, והוא, קודם כל מסתובב עם אקדח תמיד, אז הוא יורה באיזה בקבוק או מנורה או משהו שם במסיבה.
ענת: גבריות רעילה, גרסת מקסיקו, 1927.
דותן: גבריות רעילה TM. וכן, פרידה איכשהו נדלקת מזה או משהו, ומחליטה להיות עם הבן אדם הזה. גרסה אחרת מספרת, זה שפרידה ממשיכה לצייר בעצם אחרי ה… אחרי התאונה, והיא חושבת שאולי היא תהיה אמנית בתור מקצוע, והיא ניגשת לדייגו באחד מהמקומות שבהם הוא מצייר, ואומרת לו: "אני רוצה שתסתכל על הציורים האלה, ותגיד לי אם הם טובים, כי אם לא, אני צריכה למצוא מקצוע אחר".
אז זה, זה איזושהי אופציה. בכל מקרה, הם נהיים זוג, הם מתחילים להסתובב ביחד. מהזוגיות של דייגו ושל פרידה יוצא, יוצאים נישואין. אלה נישואין שההורים של פרידה מאוד אהה… מתנגדים אליהם, במיוחד אמא שלה.
ענת: מה? גבר מבוגר יותר שאוהב לירות בבקבוקי בירה בזמן מסיבות? מה… נשמע לי שידוך אידאלי.
דותן: החלק האידאלי שזה גבר מבוגר יותר ועשיר.
ענת: ממתיק את הגלולה.
דותן: בניגוד למשפחה של פרידה שהיא לא כל כך well to do. [ענת מהמהמת בהבנה] וזו הסיבה שאבא של פרידה בעצם זורם על זה בסוף ומאשר את הנישואין. והם באמת מתחתנים בנישואין שאמא של פרידה קוראת להם נישואין של פיל ויונה. אהה, באמת יש גם הבדל פיזי, כן? בין דייגו שהיה בן אדם די גדול, [מגחך] ופרידה שהייתה יותר… יותר קטנה. אם אנחנו כבר מדברות על הפיזיות של דייגו ריברה, אז אולי כדאי להתייחס לכמה מאפיינים שפרידה עצמה כתבה עליו. אז למשל, היא תיארה אותו בתור "צפרדע צעיר שעומד על רגליו האחוריות".
ענת: זה… איך אפשר לא להתחתן עם בן אדם כזה?
דותן: נכון. אמרה ש"העור האפור שלו מזכיר חיית ים".
ענת: סקסי.
דותן: אבל היא גם מתארת אותו בצורה די נשית, שזה די מעניין, ביחס נגיד לפרפורמנס הגברי של פרידה. אגב, כשהיא הכירה אותו, היא עוד הייתה לגמרי בפרפורמנס גברי, היא הייתה מסתובבת עם כזה מעילי עור, חליפות, ממש כאילו בקטע גם בוצ'. וזה מעניין שהיא מתארת אותו דווקא בקטע נשי. למשל, היא אומרת, כן? היא מספרת שיש לו כתפיים עגולות שממשיכות בידיים נשיות ומסתיימות בכפות ידיים עדינות. או, ב… לדעתי, הטקסט הכי מדהים זה שהיא כותבת באיזשהו שלב שעל החזה שלו חייבים לומר ש"אם הוא היה עוגן באי של סאפפו, השומרות לא היו מסלקות אותו", כן? בזכות החזה.
ענת: למי שלא מכירה, האי של סאפפו הוא לסבוס. משם מגיעה לנו המילה לסבית. וואו, מדהים.
דותן: זה באמת גם נורא מעניין, נכון? שהיא ממקמת אותו בהקשר כאילו של יחסים לסביים.
ענת: לסביים, ספציפית, כן.
דותן: זה מרתק בעיניי. עכשיו, דייגו גם די מתלהב מהשפמפם שלה, צריך להגיד, והוא אפילו באחד מציורי הקיר הוא משתמש בה בתור מודל לחייל גבר. שניהם מן קצת משחקים עם התפקידים האלה.
אבל בעקבות הנישואים עם דייגו, היא מתחילה לאמץ את ה… באמת אותו לוק אייקוני שאמרנו, עם השמלות והפרחים בשיער. אחרי הנישואים שלהן, שלהם, העבודה של דייגו במקסיקו די מצטמצמת, התנועה המוראליסטית היא בדעיכה, ויש לו יותר עבודות בארצות הברית, בעצם זה גורם להם לנסוע במסע הראשון ל"גרינגולנדיה!".
ענת: אני מנחשת שזו ארצות הברית.
דותן: יס! 'גרינגו' זה כינוי לאמריקאי בספרדית מקסיקנית.
ענת: ספציפית גם לבן.
דותן: ככה… ככה פרידה קראה לארצות הברית, מקום שהיא מאוד לא אהבה. היא חשבה שהאמריקאים הם כולם משעממים, ושהפרצוף שלהם נראה כמו מאפים לא אפויים. ככה היא מתארת אותם.
ענת: [צוחקת] The shade!
דותן: כן, ממש. הם בהתחלה נמצאים בסן פרנסיסקו, ו… שזה עוד באיזושהי צורה לא מאוד רחוק ממקסיקו. דייגו מאוהב בארצות הברית, גם ההזדמנויות שיש לו שם, גם שהוא זוכה שם לפרסום, אבל גם כי הוא… צריך להגיד, דייגו היה, עד אותה השנה, עד בעצם השנה שבה הוא מתחתן, ב-29', הוא היה יו"ר המפלגה הקומוניסטית של מקסיקו. זאת אומרת, הבן אדם היה קומוניסט at heart, וכשהוא מגיע לארצות הברית, הוא אומר, אוקיי, פה, בניגוד למקסיקו, יש פוטנציאל למהפכה קומוניסטית. מקסיקו היא מדינה שלא עברה מספיק מודרניזציה, יש יותר מדי חקלאות, אין מספיק פועלים עירוניים שיכולים, כן? לעבור רדיקליזציה ולהיאבק בבעלי ההון, אבל פה בארצות הברית, פה יש. והוא ממש בטוח שזה יקרה שם.
ענת: גם באמת צריך להגיד שהתקופה הזאתי, זה בעצם, אנחנו נמצאים בתקופה שהיא לפני מלחמת העולם השנייה אבל אחרי המהפכה בברית המועצות, מה שהופך להיות ברית המועצות, וה… תנועה הקומוניסטית העולמית, ובעיקר באמת מי שכמו דייגו ריברה, הם שייכים יותר לזרם נגיד של טרוצקי, שעוד נגיע אליו, אז הם באמת מאוד מאמינים בזה שהמהפכה הבאה, והמהפכה המוצלחת באמת, צריכה לבוא באזור שהוא מתועש, שהוא עירוני, כי באמת אלה אנשים שחיים בקהילות הרבה יותר גדולות, ואז הרבה יותר קל בעצם להניע אותם. סיפור של למצוא את זה דווקא בארצות הברית הוא קצת אופטימי, אבל גם מרקס בעצמו חשב שהמהפכה תבוא בגרמניה, במקום מתועש, וזה תפס את כולם קצת בהפתעה, שבסופו של דבר היא באה ברוסיה, שהייתה הרבה יותר חקלאית.
דותן: עכשיו אם אנחנו גם מדברות על להניע ציבורים, אז דייגו חשב שזה התפקיד שלו בדיוק, ושהוא יצייר אמנות שהיא תשלהב את ההמונים, והם כבר יפצחו במהפכה. פרידה כאמור מאוד לא אוהבת את ארצות הברית, ורוצה מאוד לחזור למקסיקו, דייגו לא מוכן לשמוע על זה, הוא אפילו כשהיא מעלה את זה, הוא לוקח ציור שלו של נוף מקסיקני, ופשוט תוקע בו סכינים, ואומר לה: "לזה את רוצה לחזור?! לזה את רוצה לחזור?!".
ענת: באמת, גבר משובב נפש.
דותן: כן, גבר שבאמת, אין שום דגלי אזהרה, נורות אזהרה, כלום.
ענת: אפס נורות אדומות. [צוחקת]
דותן: מה שבסוף מכריע את הכף, זה שבשנת 1932 אמא של פרידה מתה, היא הייתה חולה כבר זמן מה, ופרידה הייתה בתקשורת מכתבים עם המשפחה, וברגע שהיא שומעת שאמא שלה עומדת למות, היא… היא פשוט לוקחת את עצמה וחוזרת למקסיקו למשפחה שלה, ונפרדת מאמא שלה כמו שצריך. אחריה גם דייגו חוזר, אבל מהר מאוד הם מקבלים שוב, הוא מקבל בעצם, הזמנות עבודה בארצות הברית, והם נוסעים הפעם לדטרויט ולניו יורק. ניו יורק זה סיפור קצת אחר, כי שמה אשכרה יש לה חברים…
ענת: לחמניות אפויות יותר?
דותן: [צוחק] כן, משהו כזה. וזו בטח גם עיר אולי קצת יותר גדולה ומעניינת ומגוונת. כן, ויש לה חברה טובה שתישאר חברה שלה כל החיים, אישה בשם לוסיאן בלוך.
מה שדי מעניין, זה שאחד מהאנשים שמזמינים את דייגו לצייר, זה פורד, כן?
ענת: הנרי פורד.
דותן: אני חושב שזה הבן של הנרי פורד, אבל המשפחה של הנרי פורד, כן. זאת אומרת, אותו תעשיין רכב…
ענת: האנשים שחתומים על באמת כל כך הרבה מה… מצורות הייצור הקפיטליסטיות והמתועשות שאנחנו מכירים היום, ובאמת גם… אנטישמי לא קטן, פשיסט לא קטן, באמת משפחה אהה… קומפליקייטד.
דותן: אז זה די מדהים, נכון? שהם רוצים ציור של דייגו ריברה, כזה, בבניין שלהם. אבל הם, הם רוצים. נראה לי משהו כזה אקזוטי.
ענת: זה ממש, [בטון מתנשא-מלגלג] "איך הם עושים כאלה דברים יפים עם צבעים כאלה?"
דותן: "הכל כל כך חי".
ענת: [באותו טון מתנשא] "כל כך אותנטי".
דותן: בקיצור, הם מזמינים אותו, ודייגו מחליט לנצל את ההזדמנות ולצייר משהו מהפכני ביותר. כל התקופה שהוא מצייר, הם ככה מסתובבים עם הפורדים, והם משלמים להם על הכל, ולוקחים אותם כזה לארוחות במקומות הכי טובים. דייגו מת על זה, פרידה שונאת את זה. היא רק אוהבת להטריל את הזוג פורד.
ציינו כבר, כמובן, שפורד היה אנטישמי, אז באחת הארוחות שואלת אותו, "תגיד, אתם יהודים?" [צוחק]
ענת: מעולה.
דותן: זה די מעניין. בכל מקרה, בסוף דייגו מחליט לצייר את לנין כחלק מהציור בבניין של פורד, שזה באמת דבר די קיצוני. זוכה ל… כאילו, האמריקאים בפאניקה מהסיפור הזה, ופורד בעצם מפטר אותם, ו… בסוף הם חוזרים למקסיקו.
החזרה שלהם למקסיקו היא ממש כאילו שוברת את דייגו נפשית, הוא ממש לא מעוניין לעשות את זה. את פרידה, כמובן, זה די משמח. הם בונים שמה קומפלקס מעניין, כן? של שני בתים, "קאסה רוסה" ו"קאסה אסול", הבית הוורוד והבית הכחול. הבית הוורוד בו דייגו יגור, והבית הכחול בו פרידה תגור, והם מחוברים בגשר.
למה זה? זה בגלל שהנישואין שלהם גם ככה הם קצת מעורערים. לדייגו יש נטייה לשכב באמת עם כל אחת שחולפת בדרכו. הוא באמת התייחס למין כמו כל פעילות גופנית הכרחית, כמו לאכול, כמו להשתין, כמו לישון. פשוט דבר שעושים ואין לו משמעות יתרה. ולפרידה באיזשהו שלב קצת נמאס מהדבר הזה, והיא אומרת לו, אוקיי, אנחנו צריכים פה הפרדות.
אפרופו הפרדות, אולי בתור להתנקם בה, ואולי אני לא יודע מאיזה סיבות בדיוק, כשהם חוזרים למקסיקו, זוכרת את כריסטינה?
ענת: כריסטינה, האחות הקרובה לה בגיל.
דותן: האחות, כן, בדיוק, אז… שאולי יש לה איזה resentment שנבנה לאורך השנים מזה שהיא הייתה הבת הפחות אהובה. אני לא יודע מה בדיוק הסיבות הפסיכולוגיות, אבל דייגו וכריסטינה מתחילים רומן. שזה…
ענת: וואו, באמת הכלל הבסיסי ביותר של מה לא עושים.
דותן: כן. לא שוכבים עם אחות של אשתך!
ענת: לא שוכבים עם הבעל של אחותך! [מגחכת]
דותן: כן, בדיוק. פרידה מגלה את זה, והיא הרוסה, שבורה, עוזבת את הבית, מוצאת דירה משל עצמה במקסיקו סיטי, ובשלב הזה מציירת ציור של עצמה בחליפה, זאת אומרת היא חוזרת לאותם בגדים, לזהות הקודמת שהייתה לה לפני שהיא הכירה את דייגו, וקוצצת את השיער שלה, השיער הארוך, כן? היותר מסורתי, שדייגו מאוד מאוד אהב, ובעצם הולכת על לוק בוצ'י, וזה ציור מדהים, עם ה… הקצוות שיער מפוזרות על רצפת החדר.
לאורך השנים, מערכת היחסים של דייגו ושל פרידה תהיה רצופה בהרבה מאוד תסכולים כאלה, כן? של רומנים שלו בעיקר, קצת רומנים שלה, פרידות, חזרות. הם בעצם מתגרשים, כן? קצת אחר כך, ואחר כך חוזרים, נראה לי שהם מתגרשים ב-39' ונישאים שוב ב-40'. יש שמה חיים שלמים של פרידות וחיבורים, טלנובלה שלמה.
אני דווקא רוצה להתייחס שנייה לציור שהזכרתי קודם, כי הוא בעצם משקף, נראה לי מאפיין מפורסם אולי באמנות של פרידה, זה שהיא מציירת מתוך הכאב שלה. ללא ספק יש איזה פטישיזציה של עניין הכאב, כן? אנחנו אוהבים לחשוב על פרידה בתור מי שכאבה ושרדה וניצחה את הכאב. זה נרטיב קצת פרובלמטי.
ענת: זה חלק באמת, האגדה הזאת, גם באמת ה… גם אני חושבת שיש איזשהו נרטיב שהוא, זה לא רק סביבה, של באמת האמן המיוסר, איך הוא מצליח לזקק מהסבל המוחלט את האמנות שלו, שכאילו… מה אנחנו אומרים פה בעצם על אמנות ומה צריך בשביל לייצר אותה, אבל גם באמת מעניין לחשוב שכאילו במיוחד, אני אדבר על זה קצת בהמשך, בהקשר של כאילו… האופן שבו אנחנו צורכים את פרידה קאלו כדמות היום, וכמרצ'נדייז היום, איך שבעצם היא הפכה להיות איזשהו סוג של דימוי, מוצר, שאנשים, וגם פמיניסטיות מערביות, צורכים, שכאילו, חלק ממה שאנחנו צורכים זה בעצם את הדימוי הזה של הכאב שלה, ואת ה… כאילו, לצרוך את הסבל של האישה החומה בשביל שכאילו לנו יהיה את הדימוי הזה שאנחנו אוהבים, של הגיבורה, של מה שלימים יהיה…
דותן: משהו מעורר השראה.
ענת: שלימים יהיה ברבי פרידה קאלו, אז זה באמת…
דותן: וואו! אשכרה.
ענת: כן. במיוחד בתוך ההקשר הזה של המן פֶטִישׁ סבל, הוא צורם במיוחד.
דותן: אבל בכל זאת, אם אנחנו מדברות על ציורים של רגעי סבל מהחיים שלה, חייבות להתייחס למימד של ההפלות. כלומר, גם בשלב הזה יש הפלה מזעזעת שפרידה עוברת. בעצם, בכלל לא מובן מאליו שאישה ששרדה פוליו, ותאונת הדרכים המזעזעת שהיא עברה, וכל הניתוחים השיקומיים שעברה כל החיים שלה בכלל תוכל להיכנס להריון, אבל היא מצליחה להיכנס להריון, והיא פתאום מתמלאת תקווה, כן? שהדבר הזה יצליח, והגוף שלה לא מצליח.
היא מפילה את העובר, וכשהיא מגיעה לבית חולים היא רוצה לתעל את זה באמת לעבודה אמנותית, והיא דורשת מה… מהרופאים שיתנו לה רישומים רפואיים של עוברים לצייר, והם לא מסכימים, הם אומרים זה יפגע בך פסיכולוגית, כאילו זה, ודייגו מכריח אותם כאילו לתת, והיא באמת מציירת. ולאורך החיים יש לה הרבה מאוד ציורים שמופיעים בהם כל מיני עוברים, שלה עצמה יולדת את הראש של עצמה, כן? עוברים שמשתלשלים, כל מיני סוגים של דברים מהסוג הזה, וגם צריך להגיד שזה מלווה אותה בחיים בכל מיני דרכים אחרות, די ססגוניות. כלומר, לאישה היה הומור מקאברי משובח. והיא קיבלה מאיזה חבר רופא, עובר בפורמלין, בצנצנת.
ענת: [קריאת גועל]
דותן: היא פשוט שמרה אותו בבית, והיא הייתה מראה כזה לאורחים, והיא הייתה אוהבת לזעזע אותם עם זה. וגם היה לה יחס די מדהים לצמחים ולחיות, שלדעתי, לא יודע, יכול להיות שהוא קשור לזה, כן? בתור איזה שהוא תחליף, אהה… תחליף ילדים, היא ממש התייחסה לצמחים שלה, כמו הרבה מאיתנו בטח, ממש בתור הילדים שלה. [צוחקים]
ענת: זה מאוד מילניאלי מצידה.
דותן: כן, פשוט…
ענת: ה-Plant mom המקורית.
דותן: לא ראיתם את הגינה של ענת, אז… [צוחקים]
ענת: כן. לשם נקודת… התייחסות, אז בת הזוג שלי שמאוד אוהבת את פרידה קאלו, אז היא גם גננת נלהבת, יש לנו מגוון ירקות ודברים דומים פה בבית, אז…
דותן: זה באמת מאוד מרשים.
ענת: וגם אולי אתם תוכלו לשמוע במהלך הפרק את הכלב שלנו מטייל פה ברחבי הדירה.
דותן: אז אם כבר כלב, גם היו לה המון המון חיות, וזה דבר באמת באמת מדהים, נגיד היה לה אייל, שקראו לו כזה… כאילו צבי, כן? משהו כזה, שקראו לו מן "טיפת קרח" או משהו, כי היו לו כזה כתמים לבנים עליו. היו לה קופים, היו לה תוכים, היה לה נשר ש…
ענת: למי אין נשר?
דותן: [צוחק] כן. שקראו לו קקה-בלנקה, שזה קקי לבן…
ענת: [צוחקת] מושלם.
דותן: כי זה היה הקקי הלבן שהוא היה מחרבן בכל מיני מקומות. כל מיני כלבים קטנטנים, באמת מגוון. וזה חלק מקסים בעיניי מהדמות של פרידה.
נראה לי שאני צריך לעבור אולי לאחד הרומנים הכי מפורסמים של פרידה בחיים, דיברנו באמת מקודם על ה… על הקומוניזם של דייגו, אבל בעוד דייגו מועף מהמפלגה הקומוניסטית, כי הוא מוכן לצייר בשביל הממשלה המקסיקנית ובשביל…
ענת: ובשביל פורד.
דותן: לא, זה עוד לפני שהוא מצייר בשביל… הוא מצייר בשביל פורד אחרי שהוא כבר לא חבר במפלגה. אבל זה באמת דבר די מדהים, כי הממשלה נתפסת בתור ממשלה בורגנית, והוא היה הרי יו"ר המפלגה, אז היה טקס שבו הוא אמר, "אני, דייגו ריברה, יו"ר המפלגה הקומוניסטית, מעיף בזאת את דייגו ריברה, האמן, מ…" והזה. [מגחך]
ענת: נהדר.
דותן: באמת מגוחך. בכל מקרה, אבל גם פרידה עצמה, היא נשארת חברה במפלגה הקומוניסטית, והיא באמת אישה מאוד מאוד פוליטית בפני עצמה.
ענת: גם באמת הקומוניזם של פרידה, וזה גם משהו שאפשר לראות באמנות שלה, וגם בהרבה מהדברים שהיא כותבת על הזמן שלה בארצות הברית, זה שהוא גם באמת, היא מביאה לשם המון, כאילו, את הביקורת המעמדית, את הפעולה לקראת המהפכה. יש לה גם באמת, באמנות שלה היא משלבת כל מיני ציורים, גם של לנין בתקופה הזאתי, לימים גם טרוצקי, ש… אני לא רוצה לצמצם את הפוליטיות שלה לגברים שהיא הייתה קשורה אליהם, כי בסופו של דבר זה גם איזושהי אג'נדה שמלווה אותה עוד מלפני כן, ונכנסת לחיים שלה מגילאים מאוד צעירים, וגם היא מאוד משלבת אותם בצורה ש… היא מאוד אופנתית, נגיד, בשמאל של היום, אבל הייתה יותר שנוייה במחלוקת אז, באיזשהו ביקורת על האימפריאליזם, נגיד, התרבותי גם של אמריקה במקסיקו. [דותן מהמהם בהסכמה] בצורה שבה ה… השפעה האמריקאית מוחקת את התרבות המקסיקנית, שזה דברים שהם מאוד בשיח היום, במיוחד בתוך דיבורים של כזה פוליטיקת זהויות, אבל באמת ההיבט הזהותי שמושפע, ולא רק בהקשר המטריאלי, זה דברים שהיא מאוד מביאה באמנות שלה, בכל ה… באמת הבחירה הזאתי בבגדים מסורתיים.
הסיפור של הקשר שלה עם טרוצקי הוא גם… באמת, בתקופה שטרוצקי בורח בעצם מברית המועצות. סטלין והשלטון הסטליניסטי מַגְלִים את טרוצקי, הוא למעשה בורח, ומקבל מקלט במקסיקו, בין השאר מפני שדייגו ריברה עוזר לתאם את המקלט הזה עם הממשלה המקסיקנית, והוא בעצם נמצא ממש איתם, בבתים הכחולים והורודים שלהם. ואז באמת נוצר רומן בין פרידה וטרוצקי, בתקופה שבאמת יש הרבה מאוד איומים על החיים של טרוצקי, והרבה מאוד שליחים ומאמינים בתפיסה הסטליניסטית ממש רודפים אותו.
כשבאמת יש איזשהו סוג של מתח בין התפיסה של טרוצקי, שמדבר על משהו שנקרא המהפכה המתמדת, כלומר, איזשהו סוג של מהפכה בינלאומית. ובאמת מתנגד מאוד לגבולות לאומיים, לעומת התפיסה של סטלין, שהוא אומר, צריך קודם כל לעשות מהפכה במדינה אחת, זה יתפשט הלאה משם, ואם יתפשט אז סבבה, ואם לא… ובאמת התפיסה הזאתי מאוד משפיעה גם על המפלגה הקומוניסטית המקסיקנית, אבל בתקופה הזאתי באמת קאלו מאוד מזדהה עם האידיאולוגיה של טרוצקי, אבל בערוב ימיה היא מפתחת איזשהו סוג של קיבעון נורא מעניין עם סטלין, יש לה גם ממש פורטרט, אחד המאוחרים ביותר שלה, שלה עם פורטרט של סטלין, ובאמת איזשהו סוג של חיבור דווקא לצורה שבה הוא מדבר על לאום, ואיך הלאום מתחבר לחזון הקומוניסטי, אבל באמת אין מה להרחיב גם על הבעייתיות של סטלין, שידועה היטב לכולנו.
דותן: [מהמהם בהסכמה] כן צריך להגיד אולי עוד שהוא, מילה אחת של קונטקסט, וזה שאנחנו בעצם בימים של מלחמת האזרחים בספרד, שהיא במידה רבה מלחמה שגם קומוניסטים אבל גם אנרכיסטים מאוד מאוד מאוד מעורבים בה, הם בעצם נלחמים, כן? בכוחות של פרנקו, ובתוך הכוחות הקומוניסטים יש פיצול, זה כל כך מטומטם, באמת, כי חצי מהמלחמה הם פשוט נלחמים בתוך עצמם וגם נגד האנרכיסטים, במקום להילחם ב… בפשיסטים.
ענת: זה ממש קיצור תולדות השמאל.
דותן: [מגחך] ממש ככה.
ענת: ספוילר, הפשיסטים מנצחים.
דותן: כן. ואז בסוף, כשהפשיסטים מנצחים, הם אומרים, אה, זה בגלל שהיו הטרוצקיסטים בינינו, והם, כן? הם אלה שחיבלו במאמצים של הקומוניסטים, הסטלייניסטים, לנצח את המלחמה. ואז באמת טרוצקי הופך להיות פרסונה נון-גרטה ברמה הרבה יותר חמורה ממה שהוא היה קודם, וזה מוביל לזה שבסוף מתנקשים בו. אהה, במקסיקו, כן? מישהו מצליח להשתלב למעגל המצומצם של השומרים, בזמן שהזוג, כן? קאלו וריברה מנסים להגן עליו בכל מיני דרכים, אבל מישהו מצליח להסתנן לשם, [מגחך] בזמן שטרוצקי כותב את הביוגרפיה של לנין, כן? והוא עובד על כל מיני טקסטים וזה, הבן אדם הזה מתגנב מאחוריו, פשוט תוקע לו גרזן טראח לתוך הראש.
ענת: אני הכרתי שזה דוקרן קרח.
דותן: אולי דוקרן קרח… משהו חד, טראח לתוך הראש.
ענת: כן, עדיין מחריד ואיום, כן.
דותן: וזה הסוף של טרוצקי.
ענת: כן. ובכך גם הסוף של הרומן של פרידה וטרוצקי.
דותן: אני אדלג קצת קדימה, ב-38' ו-39', יש לה בעצם הזדמנויות די מדהימות להציג את האמנות שלה. זאת אומרת, לא להיות עכשיו עוד ה-Little Mrs שמתלווה לדייגו, כן? והוא מציג את העבודות שלו בכל מיני מקומות, אלא את העבודות שלה. זה בזכות אנדרה ברטון, ה-מנהיג של הסוריאליזם, שבא בצורה קצת גזענית, [מגחך] לחפש את הסוריאליזם האותנטי של מקסיקו.
ענת: [כאילו מחקה אותו, בטון מתנשא] "הצבעים שלהם זה כל כך אותנטי, כל כך אקזוטי…"
דותן: כן, נראה לי שזה היה גם בקטע של תרבויות ילידיות וטרנסים, וכן? שמאניות ודברים כאלה. אז כן, הוא ראה במקסיקנים סוריאליסטים באופן טבעי, ובפרידה, בתור דוגמה לדבר הזה. יש לה יחסים די מורכבים עם הקטגוריה הזאת של האם היא סוריאליסטית או לא סוריאליסטית, לא ניכנס לזה כרגע. אולי נגיד במשפט, שבזמן שהוא בא לבקר, וכן, רואה את התרבות המקסיקנית וכולי, היא מנצלת את ההזדמנות לרומן עם אשתו, Like a boss.
ענת: [צוחקת] כמו הבוס שהיא.
דותן: בכל מקרה, ברטון מסדר לה תערוכה בניו יורק ובפריז, זאת אומרת, הוא מתווך מישהו שמסדר, ובאמת היא יוצאת ומציגה את הדברים שלה גם במקומות האלה, וזוכה להצלחה. זאת אומרת, אנשים ממש מתלהבים, כולל ה"לובר" שקונה את אחת מעבודות שלה, כשהיא עדיין די nobody, זה די מדהים.
ענת: גם באמת זה, זה מעניין, כי כשמסתכלים על איך התחושה שלה והחוויה שלה במקומות כמו ארצות הברית ופריז משתנה לאורך השנים, אבל גם באמת מעניין שהאמנות שלה זוכה לכזאת הצלחה דווקא במוזיאונים והגלריות המערביים.
זה מאוד מזכיר לי, הזכרתי את גלוריה אנזלדואה מקודם, עם התיאוריות שלה על המסטיסה, באותו ספר יש לה קטע נורא יפה, בכלל זה ספר מאוד מאוד פואטי, מדברת שם על ההבדל בין אמנות מערבית ואמנות ילידית. והיא אומרת שאמנות מערבית מייצרים אותה, ואז אם חושבים שהיא מאוד מוצלחת ויקרת ערך, שמים אותה במוזיאון, מאחורי שומרים חמושים, כי זאת תפיסת הערך של העולם המערבי: אם משהו יקר, אז צריך להרחיק אותו מהחברה. [דותן מהמהם בהסכמה] אבל התפיסת הערך הילידית, אומרת, ייצרנו עכשיו אמנות שהיא חשובה, אז אנחנו נחזיק אותה במה שאנזלדואה קוראת לו "המרחבים הקדושים", שזה הבית, זה מקדשים, זה מרחבים קהילתיים, כדי שהקהילה תוכל לעשות בהם שימוש. [דותן מהמהם בהסכמה] כי זה המשמעות של דבר שהוא יקר ערך, הוא נותן ערך לאנשים עצמם.
הסיפור של האמנות של פרידה הוא מעניין, שבאמת גם היא חווה הרבה מאוד הצלחה במרחבים האלה של המוזיאונים, איפה שהם מסתירים, מאחורי שומרים חמושים, אהה, ואיפה שגם הרבה מאוד אמנות ילידית, גם מקסיקנית, נגנבת ומוצגת שם. [מגחכים] זה כמו הבדיחה - אתה יודע למה הפירמידות נשארו במצרים?
דותן: אי אפשר לעקור אותן מהאדמה?
ענת: כי המוזיאון הבריטי לא הצליח לעקור אותן מהאדמה, כן. [צוחקים]. כנ"ל גם כמובן על המבנים האצטקים, במקסיקו. מעניין לראות איפה התפיסות ערך האלה מתחברות אצלה, וגם באמת היום, כשהפרצוף של פרידה נמצא בהרבה מאוד בתים, "המרחבים הקדושים" שאנזלדואה מדברת עליהם, זה בא באמת במין, בצורה הכי קפיטליסטית שאפשר. אז זה באמת מן תפיסות ערך שונות שמתערבבות אחת בשנייה.
דותן: זה גם מעניין כי המרחבים האלה הם במידה… לפחות המרחבים הביתיים, הם כאילו מזוהים עם נשיות, נכון? ועם מסורתיות. [ענת מהמהמת בהסכמה] וזה גם חלק מהדברים שפרידה הייתה צריכה להתמודד איתם לאורך החיים, שהרבה מאוד שנים לא ראו בה אמנות, בה אמנית רצינית, כי הייתה כזאת אישה, והיא ציירה לא סצנות לאומיות גדולות, אלא סצנות יותר ביתיות, בפורמטים קטנים… בטכניקות שהן יותר מסורתיות. כן? החדירה שלה לתוך המרחב הכאילו גברי של המוזיאון, היא מעניינת.
אוקיי, באמת בשלב הזה היא מתחילה לקבל כבוד גם במקסיקו, היא מקבלת הזמנות עבודה מהממשלה המקסיקנית, בהמשך גם יזמינו אותה ללמד בבית ספר מקצועי לאמנות שהממשלה מקימה, בבית ספר שנקרא "לה-אזמרלדה", זה הכינוי שלו, ופרידה הייתה מורה די מדהימה, כי כבר בשיעור הראשון היא אומרת לתלמידים: "תשמעו, אני לא מורה, בחיים שלי לא הייתי מורה, מה שאני יכולה להיות זו חברה שלכם, אני אראה לכם ציורים ואני מבקשת מכם לבקר אותם בכנות, וגם אני אציע ביקורת ל… לציורים שלכם", וקצת כמו מיסטר, אה, מיסיז פריזל, כן? ב"אוטובוס הקסמים".
ענת: אני גם מדמיינת אותה עם קוף קטן כזה עליה, [דותן צוחק] זה ממש, מאוד מתאים, נכון? היה לה איגואנה כזאת למיסיז פריזל?
דותן: כן, נכון, נכון.
ענת: ש… מיסיז פריזל משחקת השחקנית הלסבית האיקונית לילי טומלין.
דותן: אשכרה? אוקיי, לא ידעתי את זה.
ענת: כן.
דותן: בכל מקרה, כמו פריזל, היא לוקחת אותם כאילו לכל מיני סיורים, אז היא פשוט לוקחת אותם, נגיד, לפירמידות, אבל היא לוקחת אותם גם לאזורים כפריים, פשוט מן לשתות עם המקומיים, וכן? כל מיני הרפתקאות כאלה, די מדהים, הייתי שמח… מאוד אהבתי את המורה שהייתה לי לאמנות, אבל הייתי שמח.
ענת: [צוחקת] פרידה לוקחת בהליכה. מעניין כמה…
דותן: אהה, אילנה, אני אוהב אותך! את היית מורה מצוינת, אני לא עושה את ההשוואה הזו בכלל.
ענת: [צוחקת] מעניין כמה מהתלמידות שלה התאהבו בה, אני מנחשת ש…
דותן: אז זה מעניין, כי… גם הייתה לה תלמידה, כאילו, היו הרבה תלמידים בנים, ותלמידה, אישה אחת שהיא ממש טיפחה אותה, אבל גם מה שמעניין זה שבשלב מסוים המצב הבריאותי שלה לא מספיק טוב כדי להמשיך ללמד בבית הספר, ו… התלמידים פשוט באים אליה הביתה, שזה, כאילו, מראים את המחויבות הזאת.
ענת: מהמם.
דותן: בשנות ה-40, זה תור הזהב של תעשיית הקולנוע המקסיקנית, דייגו ופרידה מתחילים להסתובב יחד עם אנשי הקולנוע, מהמעגלים הבוהמיינים האלה, והיא מכירה שתי שחקניות קולנוע סופר-סופר יפות, שהופכות להיות דמויות משמעותיות בחיים שלה. אנחנו לא יודעים בדיוק מה טיב היחסים, זה אגב, צריך להגיד, בהמשך לזה שכשהיא הייתה בארצות הברית, היא, כנראה היו לה איזשהם יחסים שאנחנו לא יודעים מה בדיוק טיב היחסים האלה, עם מרלנה דיטריך, כן? השחקנית הגרמנייה המפורסמת שערקה לארצות הברית.
ענת: די! אנחנו צריכים לעשות עליה פרק.
דותן: חד משמעית.
ענת: באמת, אם יש מישהי שאפשר למלא פרק שלם, רק בכל הנשים שהיא הייתה איתן, [דותן צוחק] פרק של שעה - מרלן דיטריך.
דותן: ועם גרטה גרבו, גם, השוודית שהיגרה לארצות הברית…
ענת: עוד אישה שמרלן דיטריך היה לה איתה רומן.
דותן: איקונה ביסית מדהימה.
ענת: מהממת.
דותן: אז במקסיקו הנשים האלה הן דולורס דל ריו, שהייתה השחקנית המקסיקנית הראשונה להצליח בהוליווד, ומריה פליקס, שכנראה היה לה רומן גם עם דייגו וגם עם פרידה במקביל, והם ניסו להסתיר את זה אחת מהשני, די… די מעניין.
זהו, אנחנו מתקרבים לסוף החיים של פרידה, ובאמת לבריאות שהולכת וכאילו מתרסקת בגדול. אני לא אכנס לכל התיאורים, אבל הגוף שלה מתפרק בכל מיני צורות, גם עמוד השדרה שלה, שידענו שיש לו הרבה בעיות, דורש כל מיני הלחמות של חוליות אחת לשנייה [ענת משמיעה צליל גועל] וכל מיני פצעים שנפתחים לה בכל מיני מקומות בגוף, דברים די מחרידים, היא די מרותקת למיטה, אבל היא ממשיכה לצייר. במקביל היא מתמכרת, כן? אנחנו מכירים את זה היום מארצות הברית, היא מתמכרת לאופיאטים, לתרופות, משככי כאבים.
ענת: כן, נרקוטים.
דותן: ובמקביל עם צריכת אלכוהול מאוד מאוד מאוד מאסיבית, זה באמת השפל של החיים שלה, אבל גם בתוך השפל הזה, אחת החברות שלה אומרת, אנחנו צריכים להעריך את פרידה עוד בחייה, ומה שפרידה תמיד רצתה ולא היה לה, זה תערוכת יחיד במקסיקו. ו… האנשים העיקריים בחייה דואגים לסדר את זה.
התערוכה עומדת, היא ככה מחכה לרגע שהיא תגיע לתערוכה, וכן, תוכל לחגוג את זה עם כולם, ו… הרופאים אומרים לה: "לא, אין מצב, את לא יכולה לקום מהמיטה, זה מסכן אותך, את חייבת להישאר פה". והיא, בדרך מאוד פרידה, אומרת, "כן, לא יקום ולא יהיה" ופשוט שולחת את המיטה שלה, בהובלה…
ענת: איתה בתוכה.
דותן: לא, לא, לא, זה ככה מראים את זה בסרט, אבל זה לא נכון. היא שולחת בהובלה את המיטה, מזמינה אמבולנס שמחבר אותה כזה למשטח קיבוע, ולוקח אותה באמבולנס, ואז שם מעבירים אותה שוב למיטה, ובעצם כל ההשקה של התערוכה היא כשהיא מסביבה.
אבל באמת, זמן קצר אחר כך, ב-1954, פרידה מסיימת את חייה. אנחנו לא יודעים אם זה קרה באופן טבעי מהבריאות, ה… כן? הבאמת מתרסקת שלה, או שהיא עשתה את זה לעצמה, זה בעצם אחרי כמה וכמה וכמה ניסיונות אובדנות לא מוצלחים, שהיא לא מצליחה לבצע, ויכול להיות שהפעם היא כן הצליחה, כי בעצם כמה ימים לפני היא נותנת לדייגו טבעת, אני חושב, ואומרת 'זה לכבוד 25 שנות הנישואין שלנו, אני מרגישה ש… שבקרוב אני לא אהיה איתך', וביומן שלה היא כותבת, "אני מרגישה שהסוף קרוב, אני רוצה לעוף מפה ולעולם לא לחזור".
ענת: [אנחה עמוקה] עצוב, איזה עצוב.
דותן: כן.
ענת: אפשר לחשוב גם באמת בהקשר לכמה זה היה מכוון, זה שפרידה מתה בלי צוואה, ולפי חוקי הירושה שהיו קיימים אז במקסיקו, בגלל שלא היו לה ילדים משלה, אז הירושה עברה באופן אוטומטי לאחיינית שלה. ו… האחיינית שלה, הבנות של האחיינית שלה, והצאצאים שלהם הם עד היום כאילו, בצורות שונות, תובעים בעלות על העיזבון של פרידה קאלו.
כשבעצם אחד מהגלגולים שהעיזבון שלה עבר, במהלך שנות ה-2000, זה שבאמת במסגרת התהליך והעניין הגדל בה, בדימויים שלה, גם באמת הסרט שיצא בשנת 2002, נדבר עליו קצת תיכף, אז בשיתוף פעולה עם איזשהו איש עסקים מוונצואלה, הוקם "תאגיד פרידה קאלו"…
דותן: מדהים. מדהים.
ענת: אין ספק שזה רצונה של אישה קומוניסטית רדיקלית [מגחכים] שיהיה "תאגיד פרידה קאלו". הוא היום מחזיק בסימן רשום וזכויות על השם שלה, על שמות החיבה שלה, החתימה שלה, היצירות שלה והמראה שלה.
דותן: אשכרה.
ענת: זאת אומרת יש copyright על הלוק הזה, של הזר בשיער, התסרוקת, הגבות, שפמפם, זה copyright.
דותן: מדהים.
ענת: ואם משתמשים בזה, והיו כמה תביעות מטורפות על מן יוצרות קטנות שהכינו כזה תיק קטן, מכרו אותו בחנות יד-שנייה שלהן, שבאמת התאגיד הזה בא אחריהן בכוח. גם לימים כמובן שהשותפות שמה עלתה על שרטון, בין משפחת קאלו ובין התאגיד, כשבעצם אחד הבעיות שהיו עם הסיפור הזה, [מגחכת] זה היה שב-2008 התאגיד התיר הפקה של ברבי פרידה קאלו, עם החברה שהקימה את ברבי, "מאטל".
דותן: מדהים.
ענת: כשהבעיה הייתה מבחינת המשפחה, שהברבי לא הייתה מספיק דומה לפרידה. העור שלה היה משמעותית יותר בהיר, הגוף שלה היה הרבה יותר נורמטיבי, רזה, בריא. [דותן מהמהם בהסכמה] זאת אומרת לא, אין שם, לא רואים שם לא את ההשפעות של הפוליו, ולא של התאונה האיומה, הגבות שלה הרבה יותר מופרדות, אין שפם - ברבי.
דותן: בעצם ניסיון להפוך את פרידה לדומה יותר לאידיאל היופי המערבי.
ענת: כן. עדיין יש סכסוך, מן סכסוך משפטי מתמשך, המשפחה הקימה תאגיד מתחרה.
דותן: מדהים.
ענת: [מקריינת בעליצות, כמו בפרסומת] "אבל, אם אתן רוצות יש גם סניקרס של ואנס, limited edition עם הפרצוף של פרידה קאלו! יש גם פאלטה מיוחדת לעיצוב הגבות של מותג הביוטי "אולטה"!" שאפשר לקנות, באמת כל הדברים שהתאגיד קשור אליהם.
דותן: מה, זה כאילו, ערכה בשביל לעשות כזה חד-גבה?
ענת: זה… תלוי מה המייצר רוצה לעשות, אבל אם אתה מסתכל על התמונה, על הפאלטה, אז לא, [דותן צוחק], זה להפריד את הגבה. אבל באמת, הפנים של פרידה נהיו איזה מן איקונה מסחרית. אם תסתובבו כאילו בכל חנות פיצ'פקעס כזאתי היום, עושים המון המון המון שיתופי פעולה מסחריים, רשמיים, לא רשמיים, כאלה שאחר כך מייצרים תביעות, שבאמת כוללים את הפנים שלה, והם ממש נותקו מההקשרים הפוליטיים, התרבותיים, המגדריים, גם כאילו מה-likeness אליה, וזה באמת מאוד מזכיר גם את צ'ה גווארה, [דותן מהמהם בהסכמה] שבאמת עבר איזשהו סוג של אה… מסחור כזה, וגם אמנות של יוצרים קווירים אחרים. זאת אומרת, כשאנחנו נכנסים היום ל"יוניקלו", ויש… מהדורה מוגבלת של טישרטים עם ציורים של קית' הרינג…
דותן: כן, בדיוק מי שחשבתי עליו.
ענת: כן, זה ממש כאילו… אנחנו אולי ובתקווה נדבר עליו בהמשך הפרקים שלנו, באמת יש הרבה מאוד יוצרים, או בסקיאט, שג'יי-זי עכשיו עושה הרבה מאוד כסף על היצירה שלו, אמן שחור מאוד משמעותי. זה באמת משהו שכל הזמן אנחנו רואים איך כאילו היצור הכי קפיטליסטי ב-sweatshops, הבררה של הבררה של הקפיטליזם [מגחכת] ממש מצליח לנכס לעצמו דמויות רדיקליות, אנטי-קפיטליסטיות במובהק. אחד הציטוטים החזקים ביותר של פרידה בעיניי זה איזושהי ציטוט שהיא כתבה, אני חושבת שהם היו בדטרויט, כשהם נמצאים בארצות הברית, זה בדיוק התקופה של השפל הגדול, [דותן מהמהם בהסכמה] עוני מטורף בארצות הברית. אבל המעגלים שהם נמצאים איתם, במיוחד האנשים כמו משפחת פורד, חיים כמו מלכים. והיא כותבת ככה בזעם למשפחה שלה, והיא אומרת, "אני לא מבינה את המקום הזה שבו העשירים חיים כמו מלכים, אוכלים את המוצרי היוקרה הנהדרים שמביאים להם מאירופה, יושבים להם רגל על רגל, וברחוב בחוץ אנשים מתים ברעב באלפים", שזה בדיוק מה שהיה אז בתקופה הזאת. ועכשיו יש לנו את הפאלטה הממותגת לעיצוב הגבות [צוחקת], זה באמת משהו ממש ממש טרגי.
דותן: טוב, הרבה מהייצוגים שדיברנו עליהם לאורך הפרק, אפשר לראות ב… [מגחך] בסרט שיצא ב-2002, שסלמה הייק משחקת את פרידה. היא משחקת, נכון? כן?
ענת: כן, היא גם אחת המפיקות.
דותן: אני לא חזק בשחקנים.
ענת: כן, היא משחקת את פרידה, היא גם אחת המפיקות של הסרט, היא ממש ליוותה את הפרויקט הזה מ… ממש מנעוריו. כשבעצם בסוף, מי שהוציא את הסרט הזה לפועל, הוא הארווי ויינשטיין. נחשו לאיפה הסיפור הזה הולך.
דותן: אשכרה?!
ענת: כן. עכשיו זה הפקה שהייתה באמת מאוד מיוחדת לזמנה, זאת אומרת אנחנו מדברים על 2002, לכאורה לא עברו מיליון שנה מאז, אבל לא היה דבר כזה כמעט, סרט על אישה לא לבנה, עם חד-גבה, בבימוי גם של אישה, ג'ולי טיימור המהממת ביימה את הסרט, והיה מאוד מאוד קשה להפיק אותו. והחברה של ויינשטיין, כאילו במהלך מאוד אלטרואיסטי ופרוגרסיבי, מפיקה את הסרט.
לימים, כשמתחילות החשיפות על הארווי ויינשטיין, מתגלה עד כמה הסט שם היה מזעזע, ואיזה מחירים סלמה הייק היתה צריכה לשלם כדי שיהיה את המימון לסרט. הוא סחט אותה, הוא איים על חייה, הוא דרש שהיא תצטלם בעירום פרונטלי, אחרת הוא חותך את כל המימון של הסרט, מקפל את הסט. ובאמת התיאורים שלה על איך שהיה הצילום של הסצנה הזאתי, זה שובר לב.
דותן: הוי, לא.
ענת: כאילו, היא בבחילות ומקיאה וכאילו… נוראי, נוראי.
דותן: אבל היא לא מצולמת בעירום פרונטלי בסרט?
ענת: יש שם סצנה אחת בעירום פרונטלי, שעדיין נשארה בסרט, לשיקולכם, אם אתם רוצים לדלג עליה, אם אתם חוזרים לסרט. הוא באמת סרט מעולה. כאילו… זה תמיד מורכב, כאילו במיוחד באמת מישהו כמו הארווי ויינשטיין, שהפיק כל כך הרבה סרטים. זה שאלה, כאילו, למה אנחנו חוזרים ולמה לא. אחת ממי שחשפו ראשונות את ויינשטיין, ושבאו לתבוע אותו, זאת אשלי ג'אד, היא שיחקה את טינה מוטודי, אהה מודוטי, בסרט, שאותה הוא ניסה לסחוט מינית במגוון סיטואציות, איים עליה, איים על אנשים שקרובים לה, הוא ממש שרף את הקריירה שלה. יש סיבה שהיא הייתה מאוד מאוד גדולה בשנות התשעים ואז התפיידה, אחרי הסרט הזה. הוא ממש מנע מאנשים להעסיק אותה. היא הייתה אמורה לקבל תפקיד גדול, הייתה אמורה להיות בתפקיד של ליב טיילר ב"שר הטבעות".
דותן: [קריאת הפתעה]
ענת: ואז הוא הרים טלפון לבמאי, ואמר לו, "תקשיב, למה לך? לא כדאי".
דותן: איזה איש שפל.
ענת: "אישה קשה, אל תעסיק אותה".
דותן: איזה איש זבל, באמת.
ענת: ממש נורא. ואחרי שפיטר ג'קסון, הבמאי של "שר הטבעות", סיפר על זה, אז באמת אשלי ג'אד ממש יצאה למלחמה נגד הארווי ויינשטיין, וזה באמת אחד הסיפורים שכאילו הובילו בעצם לנפילה שלו.
אז באמת מעניין איך בכל ההיבטים של הסיפורים של פרידה, ההנצחות שלה, עם כמה שבאמת אנחנו רואים איזשהו מיסחור פושע כמעט, של הפרצוף שלה, של היצירה שלה, עדיין באמת יש בה משהו כל כך חתרני, [דותן מהמהם בהסכמה] רק בלהביא איזשהו סוג של אמת, אפילו חלקית, של הסיפור שלה למסך, זה כבר שם את היוצרות, את הסיפור, באיזשהו חיכוך נורא גדול עם הממסד הקפיטליסטי הגברי של הוליווד. [דותן מהמהם בהסכמה] וזה באמת מרגיש לי כמו משהו שזה הרבה שנים אחרי שפרידה מתה, אבל זה ממש מנציח את הרוח שלה באיזושהי צורה.
דותן: מורשת יותר מתאימה, מה… ערכה לטיפוח גבות.
ענת: דפנטלי.
דותן: אוקיי! נראה לי שהגענו [צוחקים] לשלב האהוב על שתינו.
[כרוז על רקע מוזיקה חסידית]: פינת השדכנות!
ענת: פינת השדכנות, שבה כמו סבתות יהודיות טובות, אנחנו ננסה למצוא זיווג כשר לדמות ההיסטורית שלנו. דותן, יש כל כך הרבה כיוונים, ויש לפרידה קאלו, היה לה כזה טעם מגוון. מי העלית בחכתך?
דותן: קודם כל, נראה שלא צריך לעזור לפרידה למצוא זיווג, האישה ממש עושה את זה בצורה מאוד מוצלחת בעצמה.
ענת: "play-רית אש מגיל שש!"
דותן: [צוחק] אני חושב שמי שבחרתי זה אולי קצת סטריאוטיפי, אני, אני לא בטוח, אבל אני חשבתי על AOC.
ענת ודותן יחד: אלכסנדרה אוקסיו קורטז.
ענת: תספר למי שלא מכירה מיהי אלכסנדרה אוקסיו קורטז?
דותן: היא פוליטיקאית אמריקאית, שהייתה חלק מה… גל, נגיד, של פוליטיקה סוציאליסטית, פופוליסטית שמאלית נגיד, ששטף את ארצות הברית.
ענת: האגף השמאלי במפלגה הדמוקרטית.
דותן: בדיוק. והיא באמת פוליטיקאית מאוד מאוד מעוררת השראה, ואני חושב שהיא ופרידה היו יכולות לבלות שעות ארוכות בדיונים פוליטיים.
ענת: אולי גם דברים אחרים.
דותן: כן. [מגחך] גם דברים אחרים, אולי, אני לא יודע, אין לי מושג אם קורטז נמשכת לנשים או לא, אבל אפשר לפנטז.
ענת: למיטב ידיעתי היא מזדהה כסטרייטית, אבל היו גם כל מיני נשים אחרות שהזדהו סטרייטיות, ש… אז הן הכירו את פרידה קאלו, ו…
דותן: לא פגשה את האישה הנכונה, בקיצור.
ענת: בדיוק. אני האמת, גם כן היו לי כמה כיוונים. אחד מהרעיונות הראשוניים שלי, מישהי שאני עכשיו הולכת להגיד את השם שלה לא נכון, בטוח, אבל זה חלק מהמוטיב של הפרק שלנו כנראה, שזאת מריה אליוקינה, שהיא אחת מהחברות ב"פוסי ריוט", אמרתי, כל המהלך של "פוסי ריוט", הפמיניזם הרדיקלי, להיכנס בפנים של הממסד הפטריארכלי, [דותן מהמהם בהסכמה] הקפיטליסטי, יכול להיות מאוד מגניב, היא גם כן אישה ביסית, אבל היו לה כמה הסתבכויות, שזה גם מעניין בהקשר של הפֶטִישׁ הסטליניסטי [מגחכת] של פרידה בסוף חייה, עם הימין הקיצוני ברוסיה היום. ולכן, אני דווקא חשבתי על אחת הזמרות החביבות עליי, זמרת אמריקאית ממוצא קולומביאני בשם קאלי אוצ'יס, [דותן מהמהם בהסכמה] שהיא באמת אישה שעושה… מעבר לזה שהיא דיברה הרבה בראיונות על ההשפעה של פרידה על המוזיקה שלה, היא זמרת R&B, שגם כותבת את המוזיקה שלה, היא מביימת את הקליפים של עצמה, היא משתמשת שם המון ברפרנסים לאמנות יותר, נגיד, סוריאליסטית, מאגית. אז באמת היא עושה הרבה מאוד שימוש בשפה ויזואלית שמאוד מזכירה את פרידה קאלו, באמת דימויים מעולם הטבע וגם המון עבודה כאילו עם הייצוג של הגוף הנשי. אבל מצד שני, הפרפורמנס המגדרי שלה הוא מאוד היפר נשי, היפר מיני, מאוד מושפעת גם מכאילו הסגנונות של כזה תרבות היפ-הופ שחורה. וזה איזה מן כזה קונטרסט מגניב ומעניין, וגם הסגנון המוזיקלי שלה מאוד מושפע מג'אז של שנות ה-30 וה-40.
דותן: לא הכרתי, אבל עכשיו נראה לי שאני חייב לחפש.
ענת: חובה! ממליצה מאוד. גם, במיוחד זה בולט, האלבום החדש שלה, "Red Moon and Venus". הקליפים שם הם ממש אחד אחד רפרנסים לפרידה, וזה מהמם.
דותן: מדהים. אז זה טוב, אולי זה יהיה מערכת יחסים קצת של fangirl ואמנית. זה מעניין גם מה שאמרת, כי באמת היא הייתה במערכת יחסים כזאת עם אולי הזמרת הלסבית המקסיקנית הכי מפורסמת, צ'אבלה ורגאס, כן? היא לא מקסיקנית במקור, נראה לי שהיא אולי גם קולומביאנית?
ענת: יש מצב.
דותן: היא מאיזושהי מדינה אחרת בדרום אמריקה, כשפרידה הייתה ככה כבר מפורסמת ומבוגרת, וצ'אבלה הייתה עדיין צעירה ואפרוחית, היה להם רומן.
אוקיי, נראה לי שנעבור לפינת "קריאה נוספת".
ענת: כן!
דותן: שבה אנחנו נותנים המלצות קריאה.
ענת: אקדמאים חננות שאנחנו, לא יכולים להתאפק. אז מלבד הסרט, שבאמת אני ממליצה עליו, אם באמת חשיבה קצת יותר ביקורתית ויותר מעניינת על מוגבלות, או מה שנקרא לפעמים נכות, שזה משהו שהיה מוטיב מאוד משמעותי ביצירה ובפוליטיקה של פרידה, ותאוריה קווירית זה משהו שמעניין אתכם, יש זרם שנקרא Crip Theory, גם כן עושה איזשהו מהלך של ניכוס מחודש של מילת גנאי ש…
דותן: crip כמו cripple?
ענת: כן, שזו איזושהי מילת גנאי שמשליכים באנגלית על אנשים נכים.
דותן: כי אני פשוט בהתחלה, כשרק נחשפתי לזה, חיפשתי creep כמו בשיר של "רדיוהד", לא, לא קריפ כזה.
ענת: לא, עם C-R-I-P. הספר על Crip Theory הוא של כותב בשם רוברט מקרואר, שאני אין לי ספק שגם את השם הזה אני כרגע לא אומרת נכון, ככה זה כשרק קוראים שמות של אנשים: "Crip Theory Cultural signs of queerness and disability".
דותן: ואני אלך בכיוון יותר עממי, ואמליץ על המלצות קריאה בעברית, אז אולי ה-ספר שיש על פרידה קאלו בעברית, היא של אחת הביוגרפיות שלה ופרופסור לאמנות באוניברסיטת "ברנדייס", בשם גנית אנקורי, גנית עם נון, והספר נקרא "פרידה קאלו - יומן, אמנות, חיים", והוא באמת כולל חלקים מהתרגום של היומן שלה, והרבה מאוד, לא רק הציורים המפורסמים, אלא הרבה מאוד ציורים שהיא ציירה לעצמה ביומן וזה, זה די מעניין לראות.
ואם כבר ציינו את אנזלדואה, אז קטעים מתוך הטקסט שדיברנו עליו, מופיעים במקראה שהכרחי שיהיה בכל בית בישראל, "ללמוד פמיניזם: מקראה", מה שנקרא גם "המקראה הסגולה" של סדרת "מגדרים".
ענת: האם במקרה דותן קורא את זה ישר מהספרייה פה, שיושבת אצלנו בסלון? כן. היא יצאה בסדרת "מגדרים" של "הקיבוץ המאוחד", אפשר למצוא אותה בהרבה מאוד ספריות וחנויות יד שנייה.
דותן: מעולה! אז הגענו לסוף הפרק שלנו, תודה רבה שהאזנתם. אני הייתי דותן.
ענת: אני הייתי ענת.
דותן: ותודה גם לחגי קשת מטרסו שכתב את המוזיקה שלנו, תודה לעורך הסאונד שלנו, ליאם, ולשושן שהפיקה את הפודקאסט מטעם "רוזה מדיה".
ענת: אם אתן רוצות למצוא עוד פודקאסטים מגניבים, מעניינים, פוליטיים, ממש ממליצה לעקוב אחרי עוד פודקאסטים מבית "רוזה מדיה". אגב פרידה קאלו, ב"רוזה מדיה" יצא פודקאסט, סדרת פודקאסטים ממש מעניינת על הנהגה סוציאל-דמוקרטית באמריקה הלטינית. אפשר למצוא ממש את הפודקאסט "ורוד עולה", יש בו כמה פרקים שמדברים גם על הגל של שנות התשעים, וגם באמת על הגל הנוכחי של הנהגה סוציאל-דמוקרטית ממש מעניינת בברזיל ובמקומות אחרים בדרום אמריקה, שווה מאוד להאזין!
[מוזיקת סיום]
דותן: מוזמנים ומוזמנות לעקוב אחרינו בשלל יישומוני ההסכתים.
ענת: ובאפליקציות הפודקאסטים.
דותן: [צוחק] יאללה, נשיקות.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments