top of page

היסטוריה לילדים - בודיקה


תקציר: לאורך ההיסטוריה חיו כל מיני אנשים שנתקלו במצבים לא פשוטים. אחת מהן היתה המלכה האמיצה בודיקה. לפני כ-2000 שנה היא איחדה את השבטים במזרח אנגליה ויצאה למלחמה באימפריה הרומית. עריכה וקריינות: יובל מלחי מחקר וכתיבה: גיא פולת עריכת לשון ותוכן: דינה בר מנחם עיצוב פסקול ומיקס: רחל רפאלי הפקה: איל שינדלר, טל ניסן ורני שחר See [omnystudio.com/listener](https://omnystudio.com/listener) for privacy information.

 

(מנגינה ברקע)

אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים

הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי

היסטוריה לילדים עם יובל מלחי


יובל מלחי:

בודיקה.

שלום ילדות וילדים.

אתם יודעים, לפעמים אין לנו שליטה על הדברים שקורים לנו, אבל יש לנו שליטה על איך אנחנו מגיבים אליהם.

למשל, לפני כמה שנים פרצה מגפת הקורונה ואנשים נאלצו להסתגר בבתים. אף אחד לא רצה להסתגר בבית, אבל חלקנו ניצלו את ההזדמנות להיות יותר עם המשפחה, לטייל עם הכלב, להמציא משחקים, לבנות בלגו ולעשות כל מיני דברים חדשים.

כמו שאומרים, אם נותנים לך לימונים, תעשה לימונדה. צריך גם סוכר, אז לימונים וסוכר וכלי, צריך גם כלי, ומשהו לערבב. אז אם נותנים לך לימונים, סוכר, כלי, משהו לערבב- לימונדה. אתם מבינים, ברור.

לאורך ההיסטוריה חיו כל מיני אנשים שנתקלו במצבים לא פשוטים והיו צריכים להחליט איך הם יגיבו אליהם. אחת מהם הייתה המלכה האמיצה 'בודיקה'.

אז בואו ניכנס למכונת הזמן המצ'וקמקת שלי ונכוון את השעון, רגע, צפוף פה, אלפיים שנים לאחור. מכונת זמן, קחי אותי לשנת שישים לספירה!

(ברקע רעש של מכונה חורקת)

זה לא נשמע כל כך טוב. מה קורה? קדימה, מכונת זמן. ביי.

הנה, הגענו. רגע, נסתכל החוצה. וואה, המון דינוזאורים. דינוזאורים? לא, זה… מה פתאום? לא שישים מיליון שנה אחורה! שישים לספירה! אוי, המכונה המצ'וקמקת הזאת.

הנה, נשים עוד פעם. נלחץ, נקווה, נקווה, תחזיקו אצבעות. ו… הגענו. או, שישים לספירה. איזה יופי.

מה זה? הכל פה קפוא מסביב. וקרח. אנחנו בקוטב. הדרומי? הצפוני? מכונת זמן, שישים לספירה ולאי הבריטי! שכחתי להגיד- לאי הבריטי. קדימה!

אחח, הגב. אוי, אוי. מקווה שהמציאו את היוגה. או, אוקיי.

פעם, עוד לפני שהארי פוטר נולד, לפני שהמציאו את הכדורגל, ולפני שהבריטים שתו תה עם חלב, חיו באנגליה שבטים שונים. קראו להם שבטים בריטונים.

אנגליה היא מדינה באי הבריטי, במערב יבשת אירופה, הכולל את המדינות אירלנד, סקוטלנד, וויילסלנד, אה, סליחה, וויילס, בלי לנד.

השבטים, שנקראו גם ממלכות, דיברו בשפות שונות, וחיו את חייהם בשלווה יחסית. עד שבשנת 43 לספירה הגיעו לאי הבריטי חיילי האימפריה הרומית. רומא הייתה אז האימפריה הגדולה והחזקה בעולם. האימפריה הרומית, כפי שאפשר לנחש משמה, צמחה ברומא, עיר הבירה של איטליה בימינו. הרומים הגיעו גם לארץ ישראל, ולעוד מקומות רבים במזרח התיכון ובאירופה, וגם באסיה. הם הפכו את המדינות שכבשו למדינות חסות.

'מדינת חסות' היא מדינה שהאימפריה הגדולה מתירה לעצמאות מסוימת. למשל, לשמור על תרבות, דת ושפה, תמורת מיסים קבועים, שנקראים 'דמי חסות'.

"שלום שמשון. אני גיאוס, חייל רומי קשוח וחזק ובריון. תראה את השרירים שלי, כן. באתי לאסוף את דמי החסות".

"בבקשה, גיאוס, שמרתי לך את כולם פה".

"אוי, איזה יופי, מה, שקים כל כך גדולים? כל הכבוד, בוא נציץ, מה זה? שמשון??? מה זה כל החסות האלה?? מה אני אעשה עם כל החסות האלה??"

"מה זאת אומרת? אמרת שאתה רוצה דמי חסות, אז שילמתי לך בחסות. תגיד תודה, אתה יודע איזה חסות משובחות אלה? זה חסות עסיסיות כאלה. אתה אוכל אותן, אתה ממש מרגיש כל הפה שלך מתמלא בירוק כזה. אתה יכול להכין מהם אפילו סלט חסה. זה דמי חסות הכי טובים שיש בכל האזור".

"לא, לא, אני התכוונתי לדמי חסות. במטבעות זהב וכסף. איפה הזהב והכסף שלי?"

"זהב וכסף? חשבתי דמי חסות. טוב, אתה רוצה אולי דמי גזר? יש לי פה דמי גזר. לא? אתה עושה 'לא' עם הראש? בעיה, בעיה גדולה".


(מנגינה ברקע)

בחזרה לאן.

למרות שאנגליה היא חלק מיבשת אירופה, היא נמצאת באי שמוקף בים, ולכן קשה יותר לפלוש אליה. התוקפים לא יכולים להתחבא מאחורי הרים, בוואדיות, על גדות נהר, או כל מחבוא שהטבע מספק. וגם קצב ההתקדמות בים איטי, וסערות עלולות להטביע את הצי עוד לפני שהגיע ליעדו.

כדי לצאת למסע כיבוש של אי שכזה, צריך ספינות רבות, חזקות ומהירות, מלחים מיומנים, חיילים רבים, ציוד, והמון אוכל.

ועדיין, לאנשים שגרים על האי, קל לזהות את הספינות המתקרבות, לצאת לקראתן, ולתקוף אותן עוד בים. לכן, לאורך ההיסטוריה מדינות או אימפריות חשבו פעמיים לפני שהן יצאו לתקוף אי מוקף בים, בגלים סוערים, ובסלעים. המון סלעים!

אבל את הרומים כל זה לא הפחיד. היה להם צי מיומן ובעל ניסיון. לוחמים רבים. ואנגליה הייתה מדינה עשירה במחצבים טבעיים, למשל, זהב. הרומים רצו להשתלט על האי ומחצביו, וזממו להפוך את תושבי האי לעבדים.

(צליל של באזר מזמזם)

"מה זה?"

"אנחנו הצי הרומי. אנחנו רוצים לכבוש את האי הבריטי".

"נו, אז למה עשיתם את הרעש הזה?"

"מה זאת אומרת? אמרת 'הם זממו', אז זמזמנו בזמזם".

"לא, לא. 'זממו' זה לתכנן משהו לא נחמד".

"אה, אבל אנחנו רק רוצים להשתלט על האי. אה, נכון. בעצם אנחנו זוממים. זמזם בבאזר, זמזם!". (ברקע זמזומים של הבאזר)

"לא, לא, תפסיקו, תפסיקו. די, די עם הבאזר. תפסיקו עם הבאזר. אויש".


הרומים ניסו לכבוש את האי הבריטי כבר בשנת 55 לפני הספירה, אך ניסיון הכיבוש נכשל.

הם תכננו לכבוש את האי פעמים נוספות, אך ביטלו את הניסיונות בזה אחר זה מחשש שייכשלו, וכל הצי שלהם יטבע ויאבד בים, וזה לא נעים.

הם המשיכו לקיים קשרי מסחר עם השבטים באנגליה, אך בסתר ליבם חלמו על היום שבו יכבשו את האי הבריטי של היום.

הרומים ידעו שכדי לכבוש את האי, הם חייבים מישהו שיעזור להם מהאי עצמו.

הם יצרו קשרים עם שבטים מקומיים, שהיו מסוכסכים עם שבטים אחרים, וחשבו שהאימפריה הרומית תעזור להם כנגדם. ועל זה אומרים: "האויבים של האויבים שלי הם חברים שלי".

ואכן, בשנת 43 לספירה, הרומים הצליחו לעגון ולעלות על האי. הרומים ניצלו את הסכסוך הפנימי באי והתמקמו בו. הם שלחו עוד כוחות שהגיעו לאנגליה, ואף העלו לאי פילי מלחמה עצומים.

הרומים התקדמו עד לנהר התמזה, נהר באורך של יותר מ-300 ק"מ, הזורם כיום דרך העיר לונדון. נהרות בעבר שימשו בתור כבישים, ספינות השיטו סחורות דרכם, אנשים שטו ממקום למקום דרכם, והם היו חשובים מאוד. נהר התמזה שימש גם כציר תחבורה מרכזי לשבטים השונים באי.

עד להגעת הרומים לאי הבריטי, תושבי האי מעולם לא ראו חיה מוזרה כמו פיל. מספרים שכשהפילים ירדו מהספינות וחצו את נהר התמזה, תושבי האי והסוסים שלהם נבהלו כל כך למראה החיה המשונה והענקית הזאת, והם פשוט ברחו מהאזור.

(צליל של פיל מחצצר בחדק)

"מה זה חיה זה? סוס ענק עם חדק? זה גדול יותר מסוס, זה חיה מהאגדות אולי. בחיי גריניץ' וקווידיץ', כזה חיה לא ראיתי. יש לי רעיון, יש לי רעיון".

"נו מה הרעיון שך'?"

"תראה, יש לי רעיון נפלא, מעולה".

"נו, מה הרעיון? מה עושים נגד חיה כזה?"

"פשוט מאוד".

"נו נו, מה מה?"

בורחים! הכי מהר שאפשר לברוח. כולם, לברוח מהר!"


(מנגינה ברקע)

אחת הממלכות באנגליה הייתה ממלכה של שבט האייסיני . שטחו של השבט נמצא במזרח אנגליה, בשטח העיר נורפוק של ימינו. רוב תושבי הממלכה התפרנסו מחקלאות וממסחר בצמר, והשבט נודע גם ביכולותיו להכין מוצרי קרמיקה משובחים. הם לא היו שבט גדול או עשיר במיוחד, אבל גם לא עניים.

כשהרומים רק הגיעו לאי, השבט העדיף לשלם את דמי החסות… את דמי החסות שהרומים דרשו ולהמשיך בחייהם כרגיל.

לא חסות, לא היה. חסות, חסות.

בשנת 47 לספירה, רק ארבע שנים מאז שרומא כבשה את האזור, ממלכת אייסיני החליטה שהשליטה של הרומים אינה רעיון כזה טוב ויצאה למרד נגד האימפריה.

(מנגינה ברקע)

טוב, למען הדיוק, זו הייתה מרידונת קטנטונת כזו, והרומים לא התקשו לדכא את המרד הזה במהירות. כדי לוודא שממלכת אייסיני לא תעשה להם יותר צרות, הרומים החליפו את המלך ששלט על הממלכה, והמליכו מלך חדש מטעמם בשם פרסוטאגוס.

המלך הזה היה נשוי למלכה בשם בודיקה, המתוארת כמלכה יפה, בעלת שיער ג'ינג'י ועיניים בורקות.

בשנת 60 לספירה, המלך פרסטוג… פרס… פרס… המלך נפטר. הוא השאיר אחריו צוואה, מסמך שמורה למי יחולק רכושו ומי ימלוך אחריו. בצוואה שלו כתב פרסוטאגוס שהוא מוריש מחצית מרכושו ואת השליטה בממלכה לשתי בנותיו, ואת החצי השני לקיסר רומא נרו.

הרומים לא היו מרוצים בכלל מהצוואה הזו. הם חשבו שבגלל שהם האימפריה הגדולה, והם מינו את המלך, אז כל רכושו צריך לעבור לידיהם. ומיד! הרומים החליטו שהם צריכים להעביר מסר, שיעביר לאייסינים באיזה צד מרוחה החמאה.

איפה מרוחה החמאה? זה ביטוי שמשמעו- איפה נמצא הכוח. פעם חמאה הייתה דבר יקר, ולמי שהייתה חמאה, הוא היה בעל המשאבים. לכן, אדם שרוצה להתחבר עם מישהו בעל כוח, בדרך כלל אומרים עליו שהוא יודע מאיזה צד מרוחה החמאה, עם מי להתחבר.

"אני רוצה להתחבר עם בעל הטוסט, כי בלי טוסט על מה תמרח ת'חמאה?!"

"מי אמר את זה? מה זה? טוסט? לא, לא משנה".

הרומים היו חזקים מאוד, והם פלשו לממלכת האייסיני והשפילו באופן פומבי את בודיקה, בנותיה ואנשי הדת של הממלכה הקטנה. הם התנהגו אליהם בגסות והיכו אותם. הם חשבו שכך יגרמו להם להיכנע, אבל הם טעו.

אחרי ההשפלה של הרומים, בודיקה לא רצתה להיכנע, כי היא רצתה נקמה. היא החליטה שאין לה ברירה אלא לצאת למרד כנגד האימפריה הגדולה והחזקה בעולם.

בודיקה נשאה נאום מפורסם, ובו קראה לשבטים באזור: "בואו, הצטרפו אליי, "בואו נמרוד יחד באימפריה הרומית".

(ברקע קולות של מרד והתלהבות)

בודיקה הצליחה לעשות מה שאף בריטוני לפניה או אחריה לא הצליח לעשות- לאחד את כל השבטים במזרח אנגליה לצבא אחד שיצא למרד נגד הרומים.

לפי הערכות, הצטרפו לצבאה למעלה מ-200 אלף חיילים. זה הרבה יותר חיילים מכל הכוח הרומי בכל האי הבריטי באותה תקופה. גם הבנות של בודיקה, אלו שהמלך הוריש להן את הממלכה, הצטרפו לצבא ויצאו להילחם לצד אימן.

הצבא של בודיקה יצא לדרך ממזרח אנגליה לכיוון עיר הבירה של האימפריה הרומית בממלכה. הייתה זו עיר חדשה שהרומים הקימו רק 20 שנה לפני כן, וקראו לה לונדוניום.

לונדוניום, מה זה? זה נשמע מוכר. אה, נכון, בימינו העיר הזו מוכרת בשם לונדון. עד היום, דרך אגב, אין יודעים את מקור השם לונדוניום. יש הטוענים כי באזור שלט מלך בשם לוד. ויש עוד המון תיאוריות, אבל אין תשובה חד משמעית.

בתחילה, המרד נראה מבטיח עבור בודיקה והשבטים הבריטונים. הם הצליחו לגרום לאבידות כבדות בצבא הרומי. החיילים של בודיקה הצליחו להשמיד כמעט לגמרי את אחד הלגיונות, הכוחות של הצבא הרומי. היה זה לגיון מאובטח במיוחד, ורק חיל הפרשים של אותו לגיון דהר הרחק מהקרבות וניצל.

בודיקה וחייליה הגיעו ללונדוניום, שהייתה בסך הכל מוצב או עיירה קטנה. כדי שהרומים לא יחזרו, הם שרפו את המקום עד היסוד, לחלוטין. (קולות של שריפה) השריפה הגדולה הצליחה להחריב את היישוב הקטן, אבל לא גרמה לרומים להיכנע. הרומים התארגנו מחדש ושלחו כוחות נוספים עצומים במספר.

הפעם הרומים היו חזקים בצורה יוצאת דופן, והם הצליחו להכניע את הצבא של בודיקה ולהחזיר לידיהם את השליטה במזרח אנגליה. הרומים הענישו ביד קשה את כל המורדים. בודיקה עצמה נהרגה במהלך הקרבות, ובני שבטה ערכו לה הלוויה מפוארת, כיאה לגיבורת צבא.

הסיפור התרחש לפני אלפי שנים, ומקום קבורתה לא נודע, ושמה בטח היה נשכח אלמלא הרומים. הם נדהמו מאומץ ליבה, ובספרים שלהם הם כתבו עליה ועל המרד ועל האומץ שהראתה בשדה הקרב, וכך אנו יודעים על קורותיה כיום.

סיפורה הפך להשראה עבור רבים, ובמהלך השנים היא הפכה לגיבורה לאומית באנגליה. במאה ה-19 למשל, המסתיימת בשנת 1900, המלכה ויקטוריה רצתה לחזק את מעמדה כמלכה, והשתמשה בסיפור של בודיקה כדי להראות שבהיסטוריה של אנגליה היו גם מלכות מוצלחות, ולא רק מלכים.

המלכה ויקטוריה אף הזמינה פסל של בודיקה ובנותיה מאחד הפסלים האנגליים המובילים באותם ימים, תומאס תורניקרופט. בעלה של המלכה, הנסיך אלברט, נתן לפסל להשתמש בסוסים האישיים שלו כדוגמנים לפסל.

"נו ג'ורג', תהיה סוס טוב ותעמוד בשקט. אתה לא רואה שהפסל פה מנסה לפסל אותך?"

"נו אלברט, אי אפשר לפסל ככה, זה לא הגיוני, הסוס הזה כל הזמן זז, והוא לא יושב בשקט, אי אפשר לעבוד ככה, מה זה זה?"

"טוב ג'ורג'י, אני אביא לך גזר, אבל שב בשקט ותיתן לפסל לעבוד. הנה, תאכל. או, איזה יופי, איזה, תאכל, מצוין."

"לא, לא, הנסיך אלברט, מה אתה עושה? זה לא גזר, זה המכחול שלי. אוף, איך אני אצייר עכשיו? מה נתת לו את המכחול שלי? מה?"

הפסל עבד מספר שנים על הפסל, וכשהיה מוכן, הוא עוצב על גשר ווסטמינסטר, אחד המקומות המרכזיים בלונדון. הגשר מוביל לווסטמינסטר אבי, היכן שקבורים גדולי האומה האנגלית.

הפסל של תורניקרופט מציג את בודיקה כשהיא רוכבת על כרכרת סוסים, אוחזת בידה כידון, ולידה שתי בנותיה. הפסל מרשים למדי, אבל… אני חייב להרוס, הוא לא מדויק מבחינה היסטורית.

אחת הסיבות שהרומים הצליחו לדכא את המרד של בודיקה, היא שהם השתמשו בכרכרות סוסים לצורכי לחימה, בניגוד לחיילים של בודיקה. בנוסף, הבגדים של בודיקה בפסל הם בגדים רומים, ובכלל, הפסל כולו נראה כמו פסל רומי. אז אפשר להגיד די בוודאות שבודיקה לא נראתה בכלל כמו שהיא נראית בפסל הזה.

בודיקה אולי לא הצליחה לסלק את האימפריה הרומית מאדמתה, אבל היא לימדה את כולנו שהוא חשוב על אומץ. בודיקה בחרה שלא לחיות תחת כיבוש של אימפריה זרה. היא בחרה לצאת למלחמה כדי שתוכל לקבל החלטות שהיו טובות לשבט שלה ולאנשיה.

בודיקה בחרה באומץ לב אל מול האימפריה החזקה בעולם, והסיפור שלה מזכיר קצת את המכבים שלחמו נגד האימפריה הסלבקית, ובר-כוכבא שלחם גם הוא נגד הרומים.

גם היהודים, כמו בודיקה, לא רצו לחיות תחת שלטון זר. בסופו של דבר, גם האנגלים וגם היהודים הצליחו להקים מדינה משלהם, והאימפריה הרומית נשארה בספרי ההיסטוריה.

לפעמים אנחנו נתקלים במצבים לא פשוטים בחיים, כאלה שאין לנו שליטה עליהם. יש כאלה שמושכים את השמיכה מעל הראש ובוחרים להתעלם מהמצב, ויש כאלה שמחליטים לעשות משהו.

גם אם באותו רגע לא נצליח, אולי נהווה השראה למישהו אחר, או לאלפים או למיליונים שיבואו בעקבותינו. אז אם יש משהו שמטריד אתכם, או מרגיז אתכם, אם נתקלתם בחוסר שוויון או חוסר צדק, לא משנה איפה, גם בבית הספר- קומו, עמדו על שלכם והיו כמו בודיקה.


מחקר, כתיבה ודהירה על סוסים בריטים: גיא פולט

עריכה, קריינות ודמי חסות: יובל מלחי

עריכת לשון והשלכת כידון למרחקים. וואו!: דינה בר מנחם

עיצוב פסקול, מיקס ומורחת חמאה על הצד הלא נכון של הטוסט: רחל רפאלי

הפקה ודוגמנים של המלכה ויקטוריה: אייל שינדלר, טל ניסן ורני שחר

אני יובל מלחי. היסטוריה לילדים וילדות.


קול מצחיק: רגע לפני שאתם הולכים, אני מקווה שנהנתם מהפרק. וואו, כבר עונה עשירית.

נשמח מאוד אם תדרגו אותנו באפל ובספוטיפיי ואפילו כתבו משהו קצר על הפודקאסט. זה עוזר לנו מאוד.

נשמח לראות אתכם בקבוצת הטלגרם שלנו, היסטוריה לילדים, ואתם מוזמנים להאזין לפרקים נוספים של היסטוריה לילדים בכל יישומוני ההסכתים, יישומון 'כאן' ו'כאן לרכב'. תודה.

יובל מלחי: היי פיצקי, מה אתה עושה? זה התפקיד שלי! טוב, עשית את זה כל כך יפה, נשאיר, נשאיר.

8 views0 comments

Comments


bottom of page