top of page

איך ממשיכים - איך מטפלים בהלם קרב בזמן אמת על גבול עזה

רגע לפני השחרור, רמ״ח בריאות הנפש בצה״ל, אל״מ ד״ר לוסיאן טצה לאור, מספר איך מטפלים בתגובות קרב תוך כדי המלחמה, למה לא כל אחד שהיה בעזה יהיה פוסט טראומטי, מדוע הקימו לראשונה קו חם צה״לי - ולמה זה ממש בסדר שחיילים יצאו להלוויות של חבריהם


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/01/2024.

קריין: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

תומר: היי, אתם ואתן על "איך ממשיכים", אני תומר מיכלזון.

צליל: ואני צליל אברהם.

תומר: ובכל הפרקים של "איך ממשיכים" עד עכשיו, בדרך כלל דיברנו על איך ממשיכים את החיים בעורף. איך חוזרים לנשום, איך חוזרים לעבודה, איך חוזרים לחיות כישראלים בחו"ל.

צליל: אבל כל הזמן הזה מתנהלת מלחמה, בדרום ובצפון ודיברנו מעט מאוד על מה שקורה בשדה הקרב. חיילים פוגשים את זוועות הקרבות, חלקם נותרים מצולקים, חלקם לעד. כדי להבין איך ממשיכים להילחם ואיך שומרים על הנפש, גם בשדה הקרב, ביקשנו לדבר השבוע עם ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל ד"ר אלוף משנה לוסיאן טצה-לאור. שלום לאלוף משנה ד"ר לוצ'י לוסיאן טצה-לאור. אמרתי נכון?

ד"ר טצה-לאור: כן, אמרת נכון.

צליל: רמ"ח בריאות הנפש בצה"ל.

ד"ר טצה-לאור: נכון.

צליל: בוא תסביר לנו מה זה אומר.

ד"ר טצה-לאור: אז, אני אגיד ככה. קודם כל, התפקיד נקרא רמ"ח הבריאות בצה"ל, מכיוון שאני אחראי לא רק על בריאות הנפש. אומנם אני פסיכיאטר, אבל תחת אחריותי יש עוד כל מיני ענפים, נניח ענף בריאות הצבא, ענף מיון רפואי, ענף בריאות תעסוקתית. אבל אני מניח שאנחנו פה בשביל לדבר על בריאות הנפש ובמקצועי אני פסיכיאטר.

תומר: בוא, בוא נתחיל מההתחלה. בוא נחזור שנייה לשבוע הראשון של השבעה באוקטובר. איפה זה בעצם תופס אותך, גם ברמה האישית וגם ברמת התפקיד ומתי אתם מתחילים להבין שיש פה בעצם אירוע אחר, שאתם לא הכרתם ואתם לא בטוח יודעים איך להתמודד איתו?

ד"ר טצה-לאור: אז אני אספר את זה ככה. תראה, כולנו הרי התעוררנו בסביבות השעה 6 וחצי-שבע בבוקר לקול האזעקות. אני חושב שהיה בלבול מאוד-מאוד גדול בשעות הראשונות. אבל בצה"ל מהר מאוד הבנו שיש פה אירוע שהוא גדול. לא הבנו, אני חושב, את המימדים שלו עד הרמה הזאת, אבל תוך כמה שעות הצלחנו להבין שגם מבחינת בריאות הנפש יש פה אירוע גדול.

עכשיו, תראו, בדרך כלל, כשאנחנו מדברים על בריאות הנפש, אנחנו לא המאמץ המרכזי בלחימה. במלחמה סדורה הכוחות באים, נערכים, נלחמים, מתחילים להיות פצועים ובריאות הנפש הופכת להיות מרכזית יותר ויותר ככל שעובר הזמן. ככל שאנשים נחשפים יותר לזוועות המלחמה וכולי. אבל תוך כמה שעות הבנו שפה יש אירוע בסדר גודל שונה, גם מבחינת ההפתעה, גם מבחינת כמות ההרוגים, גם מבחינת הפריצה של הגבול לכיוון מדינת ישראל.

ואז אני מתחיל להרים טלפונים לאנשים שלי. צריך להבין מערך בריאות הנפש פרוס בעצם על פני כל צה"ל. בשגרה אנחנו… יש לנו משהו כמו 260 קב"נים, שמטפלים באופן סדיר באנשים. ושני הטלפונים הראשונים היו, אחד לקב"נית הפיקודית של פיקוד דרום, ליאור טורחנסקי, אני מתקשר אליה והיא אומרת לי… והיא גרה בעוטף. היא אומרת, "אני נצורה בחדר עם הילדים שלי, בעלי נלחם בחוץ, זה…" אני מבין שיש פה אירוע מאוד-מאוד גדול. אני סוגר את הטלפון ואני מתקשר לקב"נית האוגדתית של עזה, קרן פופוביץ' והיא אומרת לי, "תקשיב, אני, כאילו, הייתי צריכה לעשות את השבת הזאתי, התחלפתי עם איזושהי חברה שלי. והאוגדה, שהיא ברעים, כרגע כבושה". כאילו, אמרתי, "על מה את מדברת?" כאילו…

צליל: מה זה המילה הזאת?

ד"ר טצה-לאור: כן.

תומר: מה זה כבושה?

ד"ר טצה-לאור: כאילו, זה רעים, זה אוגדת עזה, זה כאילו, הייתי שמה עשרות פעמים, זה, כאילו, לא יכול להיות… זה ואמרתי לה "טוב, תמשיכי לעדכן אותי", התחלנו להפעיל בעצם את הגיוס הכללי של… סליחה, של כלל המערך. אני, אני אגיד, שבשלבים הכי, זה, הגענו לכמות של 800 קב"נים שיש לנו בצה"ל, היום יש לנו בסביבות ה-600 כי רידדנו כוחות. ושיחת הטלפון השלישית שלי הייתה ליורם בן יהודה, שהוא מפקד המלש"ע שלי. אני אספר לכם עוד מעט על המלש"ע, אבל המלש"ע זה בעצם המרכז לשיקום עורפי.

המרכז לשיקום עורפי זה בעצם מרכז ברמה המטכ"לית, שאנחנו מגייסים בדרך כלל בשלבים יותר מאוחרים של המלחמה. ואני מדבר עם יורם והוא אומר לי "המפקד, אנחנו לפקודתך. אני רק רוצה להגיד לך שהבן שלי עכשיו נמצא בנחל עוז, הוא נפצע בבטן וכרגע הכוחות לא מצליחים להגיע אליו". מאוחר יותר, ביום אחרי, התוודענו למותו וכמובן, יורם, אחרי שהוא ישב שבעה על מות בנו, הוא חזר לפקד על המלש"ע בצריפין.

צליל: אולי תגיד את השם שלו, שנכיר.

ד"ר טצה-לאור: איתמר בן יהודה, היה חובש בגולני.

אז ככה נפתחה המלחמה. היא נפתחה בהפתעה גדולה, בעוצמה גדולה, עם קירבה נורא גדולה גם לאנשים שלי. אני אישית לא הייתי מעורב, כאילו, אני לא גר בעוטף וכולי, אבל הנגיעה הזאתי, המאוד-מאוד גדולה, באנשים שלנו, זה משהו שאפיין מאוד את תחילת המלחמה. כולנו הכרנו פתאום אנשים שנפגעו ממש באירוע הזה. ויחד עם זה, אתה איש צבא ואתה מבין שיש פה אירוע ואתה מבין שהצבא צריך להתחיל להילחם ולכן גייסנו כמויות מאוד-מאוד גדולות של קב"נים שהגיעו לכלל הגזרות, בעיקר לגזרה הדרומית, כמובן. ואחד האתגרים הגדולים היו, בגלל שנהרגו המון מפקדים ונהרסו מסגרות וחלק מהחיילים לא ידענו אם הם נחטפו, חלקם היו נעדרים, היה צריך איכשהו לבנות את המסגרות ולאפשר את המשך הלחימה. למזלי, המפקדים מאוד מאוד הצליחו להיעזר בנו, בקב"נים.

צליל: מה עם המפקדים שלך? הרמטכ"ל, שר הביטחון, הם הבינו שמדובר באירוע נפשי מדרגה ראשונה? מישהו מהם דיבר איתך ושאל אותך מה עושים?

ד"ר טצה-לאור: לא, תראי, הרמטכ"ל ושר הביטחון לא מדברים איתי, זה… אבל קרפ"ר בוודאי הבין. כלומר, ברגע שהתייעצתי עם קרפ"ר הוא אמר לי: "זה, אני מסכים, זה נכון יהיה לגייס עכשיו את המלש"ע, זה נכון יהיה לעשות את הגיוס ה… זה" ואני חושב שאתם יודעים, או שלפחות אני מניח שאתם יודעים, שהמאמץ הרפואי הוא אחד מהמוצלחים יותר שיש לנו בפיקוד הדרום. כמובן שבריאות הנפש היא גם חלק ממנו, אבל…

אבל אני אני כן רוצה רגע לחזור לעניין הזה של המסגרות ושל הנוכחות שלנו. כי, תראו, אנחנו לא לוחמים. אנחנו לא מנצחים במלחמה, אנחנו לא ה… אבל אנחנו צריכים להיות שמה כשהמפקדים והחיילים צריכים אותנו. והם היו מאוד צריכים אותנו בימים הראשונים של המלחמה הזאתי. להיות שמה בשבילם, לתמוך בהם. למזלי המפקדים והלוחמים ידעו לעשות שימוש מאוד טוב בנו ולהתגבר, בעצם, על ההלם הראשוני, לבנות את המסגרות. וכל מי שעבר כבר בשבוע הראשון במרחבי הלחימה ראה את רוח הלחימה, את ההתגייסות המאוד מאוד גדולה ואני שמח… שמח. לשמחתי, למערך שלי היה חלק מאוד גדול ביכולת של המפקדים להשתמש בנו ולהמשיך הלאה.

צליל: שנייה, אני רוצה, לפני שניכנס למסגרות, בדיוק מה בניתם ואת המערך שבניתם, לשאול מה הרקע שלך. מה עשית לפני התפקיד הזה ואיך זה בעצם מכין אותך לסיטואציה כזאת, שאי אפשר להיות מוכן אליה באמת, אבל מה בכל זאת?

ד"ר טצה-לאור: טוב, אז אם אני אתחיל… זה, אני, ההתפתחות שלי התפתחות מאוד בנאלית של רופא בצה"ל.

צליל: עתודאי.

ד"ר טצה-לאור: עתודאי. למדתי רפואה ב"הדסה" בירושלים. התגייסתי, עשיתי תפקיד של רופא גדודי, רופא חטיבתי ואז יצאתי להתמחות בבית חולים גהה. וכשחזרתי בעצם והייתי פסיכיאטר מומחה, עשיתי מגוון רחב של תפקידים פסיכיאטריים בכל מיני זרועות. הייתי פסיכיאטר בחיל האוויר והייתי הפסיכיאטר החיילי של חמ"ן, שזאת הסיבה שנדבקה לי הכומתה הירוקה הזאתי לכתף. ואחר כך הייתי ראש מדור פסיכיאטריה ורע"ן קליני, כל מיני קללות כאלה שאני לא חושב שממש מעניינים את ה… זה, אבל מדובר בקריירה של 20 שנה בפסיכיאטריה צבאית, שהובילו אותי לרגע הזה. עכשיו…

צליל: זאת לא המלחמה הראשונה שלך.

ד"ר טצה-לאור: זאת לא, כי… לא, זאת לא המלחמה הראשונה שלי, אבל זאת המלחמה הראשונה בעוצמה כזאתי, בנפחים כאלה של… של עיסוק של ברה"ן ואני חושב שהמרכזיות של ברה"ן במלחמה הזאת היא הרבה יותר גדולה מאשר המלחמות הקודמות. אני חושב שזה לחיוב, שוב פעם, אבל אני יכול להיות שאני משוחד בעניין הזה. זהו. זה הרקע.

תומר: אני רוצה שניה לחזור דווקא כן למסגרות ולקריאות שקיבלתם. אני פתאום נזכר ב… כולנו ראינו את ה… "אחת", את הסדרה הדוקומנטרית והקטעים שם שבאמת ה… בשבוע הראשון של המלחמה, הטייסים, שפשוט לא מסוגלים לתפקד ולאט-לאט נושרים. אתה אומר שקיבלתם קריאות מכל מיני מפקדים של מסגרות, שצריכים אותכם. איזה סוג של קריאות? מה הם אומרים לכם? כאילו, "יש לנו חיילים שלא… לא מצליחים להרים את עצמם"? מה אתם מקבלים מהשטח?

ד"ר טצה-לאור: אני רוצה להחזיר אתכם לרגע הזה שבו אמרתי לכם "אוגדת עזה נכבשה". עכשיו, זה נשמע כמו סרט. אגב, בטראומה אנחנו תמיד מדברים על זה זה כמו דיסוציאציה, אנחנו קוראים לזה. זה כאילו אתה נמצא במציאות, אבל זה לא נראה אמיתי. אני חייב להגיד שכשכבר חזרתי אחר כך לרעים, אחרי שכבשנו מחדש את האוגדה והסתכלתי ושם היה גם את הצלת"ק, הצוות לטיפול בתגובות קרב, אתה מסתכל ואתה רואה את היריות ואתה רואה את השברים ואתה אומר "מה, זה לא אמיתי". כאילו ואתה יודע מה היה שם, אבל, כאילו, המוח שלך לא ממש מצליח לתפוס את ה… זה נראה כאילו אתה הולך בתוך סט של סרט. לא שאני מבין בזה, אבל… אבל… יש איזה משהו איזה "eeriness" (תחושה לא נוחה) כזה, נכון? שכאילו הוא לא לגמרי אמיתי. ואני חושב שזה גם מה שקרה להרבה מהחיילים והמפקדים, כאילו, לא האמנו… זה. והייתה גם תחושה… גם תחושת כישלון וגם תחושת חוסר אונים בשעות הראשונות, אבל בסופו של דבר, יש לצבא משימה ואתה חייב להתגבר על התחושות האלה על מנת להמשיך ולעמוד במשימה שלך.

צליל: התחושה הזאת הייתה בכל ה… פיקודים, חיילות, מין הלם כזה של הצבא שלא מבין מה קרה?

ד"ר טצה-לאור: תראי, אני… כאילו, אני לא יודע להגיד לגבי כולם. כמובן, אני מניח שיש פה שונות ורבגוניות מאוד-מאוד גדולה. אני מדבר על איזה חוויה כללית קולקטיבית כזאתי וגם מתוך הסיפורים. אנחנו יודעים שיש סיפורים שונים… זה, יש אנשים שהיו מאוד אקטיביים שפעלו וחתרו למגע, זה ואני מניח שיש שונות מאוד גדולה. אבל אני חושב שהרבה הבינו את גודל האחריות ואני חושב שהמפקדים גם הבינו את הרעיון הזה, שבו הם יעשו שימוש בכל דבר גם אם זה קב"נים, על מנת לעמוד במשימה הזאתי. ולכן הביאו אותנו ועכשיו…

אני אגיד משהו לגבי העניין הזה כי בגלל האירועים הללו היו איזה שתי פנטזיות מקבילות שנכחו באירוע זה.

הפנטזיה הראשונה זה שכאילו זאת הייתה טראומה נוראית לאומית, זה וכל מי שחווה אותה הוא פגום. הוא בטוח יהיה חולה, הוא בטוח יהיה פוסט טראומטי. היה צריך ממש להילחם בפנטזיה הזאת. כלומר, הרבה ממה שאנחנו עשינו זה לבוא ולהגיד: "תקשיבו האירוע זה הוא נורא, הוא דרמטי, הרגשות שאתם מרגישים הם הגיוניים לחלוטין. הכעס, הזעם, המחשבות החוזרות, תחושות האשם, תחושות הנקמה אפילו, זה, הכל הגיוני. ויחד עם זאת יש לכם משימה וזה מה שאתם צריכים לעשות עכשיו."

זה נשמע מאוד קר ומאוד לא פסיכולוגיסטי. ואולי בניגוד לאינסטינקטים הרגילים של מטפל. אבל אנחנו יודעים עם מחקרים. קודם כל, לצערי, רוב המחקרים שאנחנו מכירים אין לנו איזה דרך מוחלטת שבה אנחנו יודעים למנוע PTSD. [הפרעת דחק פוסט טראומטית] אבל הדברים העיקריים שאנחנו יודעים מהספרות זה, שאם אנחנו מאפשרים תפקוד, אם אנחנו מאפשרים תחושת שליטה, אם אנחנו מתמודדים עם חוסר האונים הזה, הסיכוי לפתח PTSD הולך ויורד. ואני חושב שזה מאוד חשוב גם לשמור את הכל. כלומר, הסיבה שבגללה אנחנו מעודדים אנשים לחזור לתפקוד ולחזור לפעילות היא לא רק בשביל שהצבא יוכל לעמוד במשימתו, אלא היא גם בשל הבריאות הנפשית של החיילים וזה קול שאנחנו מנסים להחזיק.

אז פנטזיה ראשונה שהייתה מאוד מאוד דומיננטית זה שכל מי שהיה שם יהיה פגום ויהפוך להיות חולה וזה משהו שהוא מאוד מאוד היה לנו חשוב לבוא ולהגיד: "לא, נחשפתם לטראומה, יהיו זיכרונות קשים, זה יהיה אירוע משמעותי…"

צליל: השימוש במילה פנטזיה פה הוא משונה. למה הכוונה בשפת בני אדם?

ד"ר טצה-לאור: סליחה סליחה…

תומר: פנטזיה נשמע כמו סיוט.

ד"ר טצה-לאור: סליחה. כשאני אומר פנטזיה, בשפה של מטפלים זה אומר שיש איזה משהו לא מודע, איזה אמונה לא מודעת שאתה תופס אותה. זה ואתה תופס אותה בחוזקה, כלומר, מין אמונה כזאתי שכל מי שהיה באירוע הטראומתי יהפוך להיות חולה. לזה אני קורא פנטזיה. אני כאילו…

תומר: אולי קונספציה.

ד"ר טצה-לאור: כן, יכול להיות שזה קונספציה.

צליל: בשפה שלהם.

ד"ר טצה-לאור: אבל אבל, בשפה שלנו קוראים לזה פנטזיה. ואני אגיד לגבי עוד פנטזיה או קונספציה, זה שאיש בריאות נפש יכול לבוא לבן אדם ספציפי לדבר איתו איזה 3 דקות ולהעלים את האירוע.

צליל: לשלוף את הקוץ.

ד"ר טצה-לאור: לשלוף את הקוץ. זה, כלומר, עכשיו שתי פנטזיות, קונספציות האלה: אחד, שאנחנו נהיה חולים בוודאות כתוצאה מהחשיפה לזה ושאם אני אביא פסיכולוג או איש בריאות נפש והוא ידבר איתי אז אני יחלים לחלוטין, אלה שתי פנטזיות שהיה קשה מאוד, היה צריך לנהל אותם בעצם. ומה שעשינו בסוף זה, אפשרנו לקבל, עם להיות מאוד מאוד זמינים לגבי כולם אבל ההנחיות היו: "אתם עושים בעיקר נורמליזציה". מה שעשיתי עכשיו לכם, שהסברתי שהמוח האנושי בעצם רגיל להתמודד עם טראומות ובדרך כלל הדברים האלה הופכים להיות זיכרונות. רוב האנשים הם חסונים ולא יפתחו מחלה. ויחד עם זאת, להיות ממש זמינים לכל מי שלא מצליח. כי יש גם אנשים שלא מצליחים. יש אנשים שהמחשבות והרגשות והתחושות הם overwhelming בשבילם והם מפסיקים לתפקד והם לא יכולים להכיל את זה ובשבילם אנחנו נמצאים.

אז זה מין עבודה כפולה כזאתי, של לבוא ולהגיד לרוב: "הכל בסדר, כל התחושות הן נורמליות, זה, אתם עושים עבודה טובה, תמשיכו… זה. ולקחת את המתי מעט שלא מצליחים להסתדר ובהם כן לטפל.

תומר: אוקי, אחד הדברים הראשונים שאתם עושים בשבועות הראשונים זה להקים לראשונה בעצם קו חם.

ד"ר טצה-לאור: נכון.

תומר: שתספר לי עליו קצת. בעצם זה בעילום שם? למה בכלל היה צורך בקו כזה? איך הבנתם את זה?

ד"ר טצה-לאור: אוקיי, אז תראו, באופן עקרוני יש לנו דוקטרינה מאוד מאוד ברורה לגבי הטיפול בחיילים. מי שמרכז את הטיפול בחייל בצה"ל הוא המפקד. הכל עובר דרך המפקדים. הם מגדלים אותם, הם אלה שצריכים לתת להם את המענה. הקב"ן הוא בעצם עוזר למפקד. הוא אף פעם לא מחליף אותו. אלא כשצריך דברים מאוד מאוד מקצועיים.

והיה דיבור לאורך תקופה ארוכה לגבי הקמה של קו חם, עוד לפני המלחמה. ואנחנו חשבנו שזה לא נכון, מכיוון שזה עוקף את שרשרת המפקדים. זה מסיר את האחריות הזאתי מהצורך לטפל…

תומר: זה קשור לעלייה בשיעור האובדנות בצה"ל בשנים האחרונות?

ד"ר טצה-לאור: זה לא קשור לעלייה. אגב, אין עליה בשיעור האובדנות בצה"ל. אנחנו אולי נדבר על זה. זה, דווקא יש ירידה…

תומר: אוקיי.

ד"ר טצה-לאור: זה, אבל אם אתם רוצים לדבר על אובדנות, אחר כך אבל…

אני כן אגיד זה, זה היה קשור מאוד לעלייה בדרישה לשירותי בריאות הנפש. אנחנו רואים עליה. קודם כל יש עליה עולמית בדרישה לשירותי בריאות הנפש, יש עליה במדינת ישראל לשירותי בריאות הנפש, הקורונה גרמה לעלייה גדולה יותר. אני מניח שהאירוע הזה כבר עכשיו גורם לעלייה גדולה ואנחנו נראה עליה גדולה עוד יותר בעלייה לשירותי בריאות הנפש. אני מניח שאתם גם יודעים שהמצב של שירותי בריאות הנפש הציבוריים במדינת ישראל הוא לא הכי טוב שיש, נכון?

צליל: אנחנו נסכים…

ד"ר טצה-לאור: ולכן אתה צריך כאילו לאזן בין העניין הזה של… קו יכול לאפשר זמינות מאוד מאוד גדולה, מצד שני בשגרה אתה עוקף את המפקד ואתה לא מאפשר לו לממש את הסמכות שלו, כי הרבה פעמים הבעיות בשגרה, שאנחנו עוסקים בהם, הם בעיות של הסתגלות למסגרת, התאמת החייל… זה, זה, העיסוק לא פוסט טראומה או תחלואה נפשית משמעותית.

אבל בצורה שבה התחילה המלחמה הזאתי והתחילה גם עם איזה שהוא אובדן אמון מאוד גדול, גם בצבא גם ביכולות של הצבא גם בשלטונות והרגשנו שאנחנו צריכים להיות שמה כדי להחזיר חזרה את האמון. ובגלל זה הקמנו מהר מאוד את הקו. לא רצינו בעצם שיהיה, שתהיה, מצב שבו חייל צריך קב"ן ולא יהיה לו מענה. ומכיוון שהרבה מהקב"נים שלי הלכו להיות בקווים הראשונים עם החיילים וככה גם המפקדים שלהם, אז הקמנו את הקו והקו היה הצלחה מאוד מאוד גדולה. הצלחנו לתת גם טיפולים דרך הטלפון. שוב פעם, אנחנו הרבה פעמים מין מקצוע שמרני כזה. אנחנו מעדיפים לדבר פנים מול פנים, אנחנו מעדיפים שיחות ארוכות, אנחנו לא בעד אפליקציות בוטים.

הקורונה, אגב, כן עשתה איזה שהוא שינוי בצורה שבה אנחנו עושים את המקצוע שלנו. ואני חושב שגם פה היה שינוי בעניין הזה.

צליל: כמה חיילים קיבלו עזרה בקו החם?

ד"ר טצה-לאור: אני לא זוכר כרגע את המספר…

צליל: מאות, אלפים?

ד"ר טצה-לאור: מאות. אנחנו מדברים על מאות.

תומר: הוא עדיין פעיל, אגב?

ד"ר טצה-לאור: הוא עדיין פעיל, אבל אנחנו רואים ירידה מאוד מאוד משמעותית בפניות.

תומר: מה היו, רק שניה לקטלג את זה בצורה גסה. מה היו אופי הפניות?

ד"ר טצה-לאור: אופי הפניות זה, בעיקר בהתחלה סיווגנו אותם לפניות דחופות ופניות שאינם דחופות. מרבית הפניות בתקופות הראשונות, זה, היו סביב המלחמה או חיילים שנחשפו לזוועות כאלה ואחרות ולא קיבלו את המענה. ניסינו לתת מענה טלפוני. לפעמים זה הספיק ואם זה לא הספיק אז העברנו למסגרות מתאימות. לקב"ן היחידה, לצלת"ק - לצוות לטיפול בתגובות קרב, או למלש"ע, לדוגמה.

[מנגינה]

תומר: הדבר השני שעשיתם זה להקים את המתחמי התרעננות על גבול עזה, זה כבר לקראת ההבנה שנכנסים לתמרון קרקעי…

ד"ר טצה-לאור: זה היה כבר בהתחלה.

תומר: אוקיי, ספר לנו קצת, מה זה המתחמים האלו, למה בכלל הקמתם אותם?

ד"ר טצה-לאור: אז קודם כל, תראו, אנחנו בצבא ובצבא יש פקודות ויש פקודה ספציפית שקורה אירוע כזה בעזה או בצפון וכולי ויש לנו שיטה. השיטה שלנו בעצם, שהיא השיטה המקובלת בכל צבאות העולם של טיפול בתגובות קרב, זה עקרונות שאנחנו קוראים להם עקרונות הקמ"צ, קרבה, מיידיות וציפייה להמשך.

אגב, זה עקרונות שהומצאו במלחמת העולם הראשונה על ידי בחור שנקרא סלמון. הם תוקפו אחר כך על ידי אחת מהחוקרות הגדולות ביותר של PTSD, שהיו במדינת ישראל. קוראים לה פרופסור זהבה סולומון, גדלה אצלנו במחלקה וגם קיבלה פרס ישראל, עקב… על תרומתה לעבודה הסוציאלית במדינת ישראל. זהבה גם יעצה לנו בהרבה מקרים לגבי ההתנהלות שלנו.

אבל, אני אחזור עכשיו לעניין הזה. כלומר, יש לנו תוכנית שבאה ואומרת יש לנו דרגי פינוי. אנחנו מתחילים בזה שאנחנו מלמדים את כל המפקדים שלנו ואת החיילים שלנו שיטה שנקראת מגן. מגן זה… או יהלום, זה בעצם איזושהי שיטה שנועדה להתערב בתגובת קרב כאשר אין לך מטפל נוסף.

עכשיו אני חוזר עוד מגמה אחת אחורה. מה זאת תגובת קרב?

תגובת קרב, אנחנו שוב פעם רואים את זה את התיאורים האלה לאורך כל ההיסטוריה ויש לה כל מיני הסתמנויות. יכול להיות קיפאון, יכול להיות בכי, כלומר ההסתמנות היא מאוד פולימורפית, אנחנו קוראים לזה בשפה שלנו, כל מיני הסתמנויות. ואתה צריך איך שהוא להעביר לאנשים, שהם לא אנשי מקצוע, איך אתה מזהה תגובת קרב. והרעיון הוא שאנחנו אומרים להם תראו כל עוד הבן אדם מתפקד והיכולת התפקודית שלו נשמרת, זה בסדר. ברגע שיש קריסה תפקודית, הוא לא מצליח לתפקד, אם זה כחייל, אם זה כמפקד, אם זה כאבא, כאח וכולי, לא משנה כרגע, זה, מדובר בזה שיש תגובת קרב. ואז אתה מפעיל את השיטה הזאת שנקראת מגן או יהלום.

עכשיו, זה נורא נורא פשוט. לפני השיטה הזאתי, מה היו עושים מפקדים? היו צועקים [צחוק] ונותנים כאפה וזה. עכשיו השיטה הזאתי, אני מאמין, היא קצת יותר עוזרת לחיילים. איזה… אנחנו עושים מה שנקרא grounding, אנחנו אומרים: "שלום, קוראים לי לוצ'י, אנחנו נמצאים פה, יורים עלינו, קח את הנשק שלך, תירה לשמה…" אתם רואים שאין פה איבוד רגשי, יש פה הפעלה.

אם הדבר הזה לא פועל ובעצם ממשיכה הפגיעה התפקודית, בדרך כלל תהיה סכנה גם לחיים של הבן אדם עצמו, תחשבו על זה שזה קורה לך בעזה ואז אתה זה… וגם לכוח שלו. ולכן אנחנו מפנים מעבר לגבול. מעבר לגבול מחכה הקב"ן החטיבתי והוא בעצם עושה את ההתערבות הראשונית. זה בדרך כלל איזה שהיא בדיקה, לראות מה המצב ונורמליזציה.

אם הדבר הזה לא מסתדר, אנחנו עוברים לשלב הבא שנקרא הצלת"ק, הצוות לטיפול בתגובות קרב. וכיום יש לנו שני צלת"קים בעצם, אחד ברעים ואחד בשדה תימן, שם יש לנו גם פסיכיאטר כבר ויש לנו יותר מטפלים ואפשר להשהות שמה ואפשר להשלים את החסכים הבסיסיים. אנחנו יודעים שבדרך כלל אם אתה נותן אוכל, שתייה, מנוחה, זה… הדבר הזה בעצם מרגיע מאוד את עוררות היתר שאופיינית לתגובת הקרב. ועוד פעם אנחנו מעודדים לחזרה לתפקוד, זוכרים?

והדבר האחרון, אם זה לא עובד אז אנחנו מעבירים את זה למלש"ע, שבמלש"ע יש לנו כבר… זה הרבה יותר עורפי, אבל שם יש לנו כבר ממש טיפולים פסיכולוגים מיועדים לטראומה.

צליל: רגע. אז כמה שאלות לגבי זה. כמה חיילים קיבלו טיפול בצלת"ק?

ד"ר טצה-לאור: אוקיי, אז בצלת"ק, אם אנחנו מדברים, גם כן על כמה מאות, זה. ומשהו כמו בין 80 ל-90 אחוז מהאנשים חוזרים לפעילות, ללחימה.

צליל: וואו. זה נשמע מדהים.

תומר: זה גבוה.

צליל: וזה טוב עבורם? זאת אומרת, האינסטינקט שלי לחשוב, זה בוא בוא נשלח אותם לנוח בבית. למה לשלוח אותם ששוב יחוו כזאת חוויה טראומטית, ששוב יצטלקו.

ד"ר טצה-לאור: אוקיי, אז אני חוזר עוד פעם לדבר הראשוני. בסוף אין לנו בעצם כלי שיודע למנוע PTSD. ואנחנו יודעים, שעל פי מרבית המחקרים החזרה הזאתי לתפקוד, היכולת להרגיש ownership [בעלות] על החוויה ועל זה, היא אחד הדברים שהם הכי הכי משמעותיים.

אני אנסה אולי להסביר משהו לגבי איך מתפתחת תגובת קרב. אתה בא, אתה נמצא נניח בשדה הקרב ועכשיו אתה חש איום על החיים שלך, על שלמות הגוף שלך, זה, או שאתה רואה מישהו כזה. הדבר הזה יוצר איזה שהוא שבר, גם בקונספט שלך, נניח עד עכשיו, הייתי חייל מאוד מאוד אמיץ, גיבור ועכשיו התפרקתי. ואני לא מסוגל יותר לתפקד. לא תפקדתי, הוציאו אותי. במוח נוצר איזה שהוא צימוד בין זה של "מה שהציל אותי, זה זה שברחתי משמה".

עכשיו, יכול להיות שברמה הראשונה זה בסדר הדבר הזה. הבעיה היא אחר כך שזה יוצר תחושות מאוד קשות של אשמה ושל ערך עצמי מאוד מאוד נמוך. ואז יש, מה שאנחנו רואים בעצם באירוע הטראומטי, זה שההמשכיות שלי כמישהו שהוא אמיץ, מוצלח, אחראי על עולמו, נשבר. אני הופך להיות פגום, לא מוצלח, אשם בדבר הזה, העולם עצמו הופך להיות עולם מאוד מפחיד, בלתי נסבל והרבה פעמים אנחנו רואים הכללות של הדבר הזה. כלומר, אתה רואה שאם אתה לוקח אותם ושם אותם בבית אז הם אומרים" "רגע, אני לא אצא מהבית, כי יכול להיות שעכשיו יש גם מחבלים בסופר". וזה מצמצם מאוד מאוד את העניין הזה, כלומר…

צליל: הדריכות של הקרב נשארת עם…

ד"ר טצה-לאור: בדיוק. וזה הסיפור של התפתחות של PTSD. המטרה של לעשות את זה כמה שיותר קרוב. וכמובן הרעיון הוא לא לסכן, כי אם אני מסכן אותו עוד פעם, זה, או אם אני מכריח אותו וזה אגב משהו שהוא מאוד מאוד מורכב להבנה, אני לא יכול להכריח מישהו שפיתח תגובה ולהגיד לו אתה חייב להיכנס לשם. כי אז אני מחזק את תחושת חוסר האונים. וזה עניין שהוא טריקי. בגלל זה אנחנו אנשי בריאות נפש. אנחנו לא מפקדים. אני לא פוקד על החייל: "אתה חוזר לשדה הקרב". אנחנו באים ואנחנו אומרים לו: "אנחנו חושבים שיהיה לך טוב אם אתה מ… אם אתה מסוגל לחזור לשם".

כלומר המטרה פה היא לתת תחושת agency [תחושת סוכנות, תחושת פַּעֲלָנוּת יוֹזֶמֶת], אוטונומיה וכולי. אם אני עושה להפך, אם אני בא והוא מרגיש איום מאוד גדול על חייו והוא מרגיש שהוא לא מסוגל ואני אכריח אותו בכוח לחזור, זה ישיג בדיוק את העניין ההפוך.

צליל: אבל כן יש לך את הכוח לתת לו דחיפה קטנה, אז איפה הקב"ן פה? הוא בקונפליקט כלשהו. היחידה צריכה את החיילים, הוא צריך להחזיר אותם ליחידה, לא? יש את הצרכים הצבאיים וכרופא אתה אמור להיות נאמן קודם כל למטופל.

ד"ר טצה-לאור: ולכן אני מאוד מדגיש את העניין הזה. אנחנו נאמנים למטופלים שלנו בסיטואציה הזאת. אנחנו לא מחזירים אנשים כי צריך כוח אדם. אני גם תמיד מסביר את זה לאנשים: תראו, בסוף החייל הזה, כדי שהוא יתפקד טוב כלוחם, הוא חייב לעשות את זה מתוך תחושה שיש לו מסוגלות לעשות את הדבר הזה. אתה לא תכניס מישהו, מישהו כזה יכשיל את המשימה שלך.

עכשיו יותר מזה. אם חיילים יחשבו שאני עושה את זה רק כדי להכשיר עוד ועוד כוח אדם וכאילו בשר תותחים, אז אני אאבד את האמון בי. ובסופו של דבר אמרתי שאנחנו לא אלה שמנצחים בקרב, הקב"נים ומערך הברה"ן. אבל מה אנחנו כן עושים? אנחנו נמצאים שמה כדי להבטיח לאנשים שכשהם מקריבים את גופם ואת נפשם במלחמה, אז אנחנו נהיה שם בשבילם, בשביל לטפל בהם. ואם אני בוגד באמון הזה ואני מחזיר אותו רק כי צריך עוד כוח אדם, אני בסופו של דבר אשמוט את הקרקע שעליה אני נשען ואני אפגע בסופו של דבר יותר במשימה מאשר…

תומר: כן.

ד"ר טצה-לאור: ולהחזיר חייל.

תומר: אבל זה לא, זאת אומרת, שם גם נכנסים עוד שיקולים ואנחנו רואים את זה. שוב, אני חוזר ל"אחת", אבל לא רק שם, סתם, את העניינים של בושה מהצוות ונאמנות לחברים והמפקד… זאת אומרת, אתם רק גורם אחד במערך השיקולים של ה… של אותו חייל. זאת אומרת הנתונים הם די גבוהים… הבושה לא לחזור היא קשה.

ד"ר טצה-לאור: אה, טוב. קודם כל אתה צודק לגמרי. רק שזה לא עניין של בריאות הנפש. זה עניין סוציולוגי, בעיקר זה. אני תמיד אומר: "כאילו, בואו. זה הרי לא מאוד הגיוני לקחת, גם אם אתה לוקח נשק וללכת ולרוץ כלפי מישהו שמנסה לירות בך". זה כאילו לא דבר הגיוני. אתה צריך משהו שיגרום לך לעשות את זה. אז מה גורם לאנשים לעשות את זה? אחד, זה שהם צעירים, האמונה בצדקת הדרך שלהם, כמובן, היא מאוד חשובה וראינו אותה, זה… והחברים. איך אני אתפס מול החברים שלי, איך זה… אבל זה לא עניין של בריאות הנפש. כלומר, זה נכון שהצוות והמסגרת הם מרכיבים מאוד מאוד מרכזיים ביכולת של החיל להמשיך וגם להתגבר על הפחד שלו בעניין הזה. אבל שוב פעם, זה שאנשים מפחדים במלחמה זה לגמרי לגמרי נורמלי. זה שיש כל מיני שיקולים אחרים זה גם כן נורמלי. שום דבר מזה הוא לא מחלה נפשית.

תומר: ברור.

צליל: אתם בעצם מנסים למנוע את זה שנראה עוד עשר, עוד עשרים שנה, משבר נפשי גדול בקרב יוצאי המלחמה הזאת. היום אנחנו רואים את בוגרי לבנון שלפעמים זה עכשיו מתפרץ להם…

ד"ר טצה-לאור: בדיוק.

צליל: אתם, אתה חושב שזה בלתי נמנע? זאת אומרת המשבר הזה יגיע בכל מקרה?

ד"ר טצה-לאור: תראי, אני חושב שלאור החשיפה, כמות האנשים שנחשפו, אנחנו נראה עלייה. אני חושב וזה נתמך במחקרים מכל העולם, שההשערות שלנו הם יותר חמורות ממה שֶׁנִּרְאֶה.

כלומר, איך אני יודע את זה? כי כשאנחנו מסתכלים על אסונות אחרים לאורך ההיסטוריה, קחי את מגדלי התאומים, אנשים היו בטוחים שכל תושבי ניו יורק יהפכו להיות פוסט טראומטים, או לפחות כל מי שהיה שמה. וכשעוקבים אחרי זה לאורך שנים, רואים שהרוב לא הופכים להיות פוסט טראומטים. עדיין יש כמות גדולה של אנשים פוסט טראומטים, כמובן, כי נחשפו הרבה אנשים. ולכן אני חושב שכן תהיה לנו הרבה יותר עבודה, אבל אני לא חושב שכל מי שהיה ברצועת עזה, כל מי שהיה בעוטף, כל מי שנחשף, יהפוך להיות פוסט טראומטי. וחשוב גם להגיד את הדברים האלה, כי לפעמים… זה נשמע עכשיו ניו אייג'י כזה, כאילו של מחשבה יוצרת מציאות, אבל אבל זה נורא נכון הדבר הזה. התווית הזאתי של אני פוסט טראומטי. הדיבור על כל דבר שהוא טראומה ושהכל הוא תחלואה, זה…

צליל: עכשיו, התופעות של הלומי קרב או PTSD בישראל הן מאוד מתאפיינות בטראומטיזציה שנגרמת, שוב, בהליך מול אגף השיקום. זה לא אצלכם, אבל מה אתם עושים כדי למנוע את זה?

ד"ר טצה-לאור: אז קודם כל, אנשים שמומחים יותר ממני להיסטוריה של מערכת היחסים בין אגף השיקום לבין מערכת ברה"ן בצה"ל, אומרים שזה כאילו אנחנו במערכת היחסים הכי טובה שהייתה אי פעם. אז אנחנו כל הזמן בקשר עם אגף השיקום. הם מתייעצים איתנו, מדברים איתנו, הם, כמובן, הם אלה שמחליטים בסופו של דבר. אני חושב שנעשו גם כמה מהלכים לא רעים, בטח עם "רפורמת נפש אחת". ספציפית אצלנו גם יש יחידה שהיא מתוקצבת על ידי אגף השיקום, למרות שאני המפקד שלה, שנקראת היחידה לתגובות קרב. ששם אנחנו בעצם מטפלים באנשים שנחשפו לקרב והם לא צריכים את ההכרה ממשרד הביטחון. כלומר, הם יכולים להגיע ליחידה שלנו ולקבל טיפול בלי הצורך בהכרה. ואגב ראינו את…

צליל: כל עוד הם חיילים…

ד"ר טצה-לאור: לא לא לא.

צליל: גם אחרי השחרור?

ד"ר טצה-לאור: אחרי השחרור, זה. ואגב מה שראינו בתחילת המלחמה הזאת, זה מה שאנחנו קוראים לו ריאקטיבציה. כלומר, אתה רואה אנשים מצוק איתן, שבגלל המלחמה עוברים איזה שהיא ריאקטיבציה ואז כאילו של העלאה של הפוסט טראומה ואז ראינו פניות כאלה ליחידה לתגובות קרב.

צליל: זה אנשים שהם כבר לא בצבא, הם מגיעים אליכם ומקבלים טיפול? מי זכאי לזה בעצם?

ד"ר טצה-לאור: כל מי שפיתח תסמינים פוסט טראומטים כתוצאה מהשתתפות בקרב.

צליל: צריך להוכיח את זה?

ד"ר טצה-לאור: לא, לא צריך להוכיח את זה…

צליל: הוא פשוט מתקשר…

ד"ר טצה-לאור: הוא מתקשר ואז עושים הערכה ורואים האם יש תסמינים, האם זה מתאים ואם זה מתאים לטיפול אז יתנו את הטיפול. אם זה לא מתאים לטיפול אז לא יתנו את הטיפול.

צליל: וזה יכול להיות כל אחד או רק מישהו שהיה בקרב?

ד"ר טצה-לאור: רק מישהו שהיה בקרב.

צליל: זאת אומרת התצפיתנית שראתה חטיפה במצלמה והיא טראומטית מזה, לא זכאית לטיפול הזה.

ד"ר טצה-לאור: נכון.

צליל: למה?

ד"ר טצה-לאור: שוב פעם, זאת שאלה מאוד גדולה. אני אנסה לענות עליה. אני לא בטוח שיש לי תשובה טובה.

תראו, בסוף יש לנו במדינת ישראל חוק ביטוח בריאות ממלכתי. כל אזרחי מדינת ישראל מבוטחים על ידי אחת מארבעת הקופות, חוץ מאוכלוסייה אחת. אוכלוסייה אחת שלא מבוטחת זה חיילים. חיילים ואנשי קבע. חיילים ואנשי קבע מקבלים את כלל שירותי הבריאות שלהם מחיל הרפואה בצה"ל. ואני כמערך ברה"ן אני נותן את כלל שירותי בריאות הנפש לחיילי הסדיר והקבע בצה"ל.

מכיוון שיש איזושהי אחריות שילוחית מסוימת לגבי אנשים שפיתחו פוסט טראומה, הקמנו את היחידה לתגובות קרב. אגב, אחת הסיבות שהוקמה היחידה לתגובות קרב, זה לנסות להפר את הצימוד ההרבה פעמים בעייתי בין התגמולים לבין הטיפול. כלומר, כדי לקבל את ההכרה של משרד הביטחון אתה צריך להוכיח חוסר תפקוד וזה וזה בדרך כלל פוגע ביכולת שלך לעשות שינויים חיוביים בתוך הטיפול…

צליל: כי זה בעצם נוגד את מה שאמרת קודם. התהליך של להגיד לעצמי: "יש לי משאבים אני יכול להתגבר, אני יכול לתפקד". פה אתה צריך לעשות ההפך: "אני לא מצליח…"

ד"ר טצה-לאור: בדיוק. ואז בעצם היחידה ת"ק [תגובות קרב] מתאפיינת בזה שהיא מופרדת לחלוטין מהליך ההכרה והיא נותנת אך ורק טיפול, כדי שהבן אדם שנמצא שמה יוכל לעסוק בטיפול. אני גם מאמין שרוב האנשים לא רוצים להיות פוסט טראומטיים. הם רוצים להרגיש טוב, הם רוצים להחלים. ואנחנו גם רואים את הדבר הזה בסוף הטיפול הזה. הרבה מהאנשים לא יגישו בכלל הכרה למשרד הביטחון. חלקם כמובן כן יגישו את ההכרה הזאת.

צליל: אתם מצליחים לעמוד בצורך? מה ההמתנה לטיפול שם?

ד"ר טצה-לאור: אז היום, לגבי אנשים מחרבות ברזל, אנחנו מדברים על ימים ספורים. כמובן אנחנו מנתבים זה וכמובן כמובן ביקשנו עוד משאבים לעניין הזה, כי אנחנו חושבים שהדבר הזה יגדל. ואני חייב להגיד שיש לנו סך הכל שיתוף פעולה לא רע מכלל הגורמים. גם ממשרד הביטחון, גם מהמפקדים שלי ספציפית, ראש אט"ל, קרפ"ר ואנחנו כנראה נגדל, לא כי, כלומר…

צליל: אתם בעצם צריכים עוד תקציב כדי לתת שירות ליותר אנשים?

ד"ר טצה-לאור: חד משמעית, ברור.

צליל: אלה שהם לא מחרבות ברזל כרגע, זה זמני המתנה ארוכים עבורם?

ד"ר טצה-לאור: אז תראי, בהם אני לא מטפל. בהם בעצם אגף השיקום מטפל. כאילו… רגע, אנחנו כאילו…

צליל: לא, אמרת שהם יכולים לפנות ולקבל טיפול.

ד"ר טצה-לאור: סליחה, טעיתי טעיתי. זה התכוונת ללוחמים שאינם מחרבות ברזל? זמני ההמתנה הם יותר ארוכים עבורם מאשר עבור חרבות ברזל.

צליל: כמה זה?

ד"ר טצה-לאור: זה אני מדבר משהו כמו חודש של המתנה. עדיין, אין מה להשוות כמובן לזמני ההמתנה במערכת הציבורית. צריך להגיד שהטיפול הזה הוא מוגבל לשנה. אנחנו לא מדברים פה על טיפול שהוא lifetime. אבל למה? כי אנחנו עושים טיפולים שנקראים evidence based. כלומר, אנחנו עושים שם רק טיפולים שהוכחו מחקרית כיעילים לטראומה. ויש כמה סוגים כאלה של טיפולים. לא יודע אם יצא לכם לדבר על הדברים האלה, אז EMDR, CBT, שהוא טראומה פוקוס ועוד כל מיני סוגי טיפולים כאלה שהם ממוקדים קצרי טווח ונועדו לטפל ספציפית בטראומה.

צליל: חייל שמקבל טיפול אצלכם ומשתחרר, הוא משתחרר עם סיכום רפואי שמאפשר לו לגשת לקופת חולים ולקבל את המשך הטיפול?

ד"ר טצה-לאור: כן, חד משמעית.

צליל: גם אם זה היה תגובה בקרב והחזרתם אותו ללחימה?

ד"ר טצה-לאור: כן כן.

צליל: אפילו אם זה היה ליום או יומיים?

ד"ר טצה-לאור: כן. הכל אמור להיות מתועד בתוך התיק הרפואי שלו. זה כמובן יש הבדל מאוד גדול בין תגובת קרב חלקית לבין full blown PTSD, שזאת מחלה של ממש, שדורשת טיפול…

צליל: אבל לפעמים בשלב של תגובת קרב חלקית לא תדע שזה PTSD.

ד"ר טצה-לאור: נכון נכון, אבל, זה זה בדיוק… זו בדיוק הבעייתיות בשלושת החודשים הראשונים. אני, אני אנסה להסביר. בשלושת החודשים הראשונים אחרי חשיפה לאירוע בעל פוטנציאל טראומטי, הרבה אנשים יפתחו תסמינים. אפילו תסתכלו עלינו, שלא ממש נחשפנו, לא ישנו כמו שצריך היו לנו מחשבות חוזרות, היינו on edge…

צליל: לא ישנים, יש לנו מחשבות…

ד"ר טצה-לאור: בדיוק זה. אנחנו גם צריכים לדבר על זה שהיא, אם התייחסתי לאירוע התאומים שזה אירוע אחד שנגמר ואז אתה יכול להגיד פוסט טראומה, האירוע הזה בגלל שהוא נמשך, אני גם לא יודע ממתי לספור את האירוע הזה, שלא לדבר על זה שיש אנשים שנכנסים פה אלמנטים נוספים. הבית שלהם נלקח, איבדו את העבודה, איבדו בני משפחה וכולי. מה שמעלה את הסיכון לפתח פוסט טראומה בצורה יותר משמעותית. זה אמנם לא חיילים, בדרך כלל, למרות שיש חיילים כמובן מהעוטף שאז כמובן הסיכון גדל.

[מוזיקה]

תומר: בוא שניה, סיפרת מקודם על המלש"ע, שזה בעצם מה שנקרא, מי שמגיע לצלת"ק והמקרים הקשים עוברים למלש"ע, זה המרכז לשיקום עורפי…

ד"ר טצה-לאור: נכון.

תומר: זה בעצם פעם ראשונה שמקימים אותו מאז מלחמת יום הכיפורים.

ד"ר טצה-לאור: נכון.

תומר: ספר קצת, מה בעצם עושים שם? זה בצריפין, נכון?

ד"ר טצה-לאור: נכון.

תומר: מה תפיסת הטיפול שם? מה בעצם עושים שם? איזה מקרים מגיעים לשם?

ד"ר טצה-לאור: אוקיי. אז כל מי שעבר בעצם את דרגי הטיפול ולא הצליח להסתדר, אם דיברנו על הקבוצות, זה הקבוצות עם הסימפטומים הגבוהים בשלב האקוטי.

תומר: אוקיי.

ד"ר טצה-לאור: ועכשיו בעצם ניסינו לעשות את הנורמליזציה ואת החזרה ולא הצלחנו. זה אומר שעכשיו אני צריך אנשים שממש מומחים לטראומה, אבל לשלב האקוטי ופה יש לי כמה התערבויות שאני יודע שהן מוכחות יותר או פחות.

אז קודם כל נתחיל עם המסגרת. אז המלש"ע בעצם נמצאת בשלושה מוקדים. היא נמצאת בצפון, בדרום ובצריפין. בצריפין זה המרכז הגדול ביותר. אנחנו עושים שם כמה דברים. אחד, אנחנו יוצרים סביבה בטוחה. אתם זוכרים שדיברנו על ההיווצרות של הפרעה פוסט טראומטית. זה בעצם חרדה נורא גדולה על שלמות הגוף ועל זה. אז אתה צריך איזה שהוא מקום שהוא בטוח, שמבינים אותך. וזה השלב הראשון שקורה במלש"ע.

לאחר מכן בעצם יש טיפולים קבוצתיים. בטיפולים הקבוצתיים בדרך כלל כבר עושים כל מיני טכניקות שמאוד מאוד קלאסיות. הרפיות, טיפולים בתנועה, יש לנו שם גם ליצנים רפואיים. זה, כן, זה תמיד משעשע אנשים. כל הדברים האלה נועדו ליצור איזה תחושת ביטחון מחודשת ולתת איזה שהם כלים לנהל את החרדה.

אם הדבר הזה נמשך בעצם יש לנו טיפול שאנחנו קוראים לו טיפול חשיפתי קצר טווח. הטיפולים היחידים שמוכחים לטיפול בפוסט טראומה הם טיפולים פסיכולוגים. אין טיפולים תרופתיים שמוכחים לפוסט טראומה. לא משנה עכשיו מה אולי סיפרו לכם…

תומר: מכות חשמל, חדרים…

ד"ר טצה-לאור: כן לא, אגב לפסיכדליה יש כאילו, מתחיל מחקר משמעותי בעניין הזה, אז לא הייתי… אבל אבל אבל, אין כרגע שום דבר זה.

השיטה היעילה ביותר לטיפול בטראומה נקראת CBT - Cognitive Behavioral Therapy, כלומר טיפול קוגניטיבי והתנהגותי. יש לו מרכיבים של שינוי התנהגות ומרכיבים של שינוי קוגניטיבי. מה אנחנו עושים בדרך כלל בטיפול כזה ויש כל מיני סוגי טיפולים, אבל יש לו מרכיבים מרכזיים. אחד, אנחנו עושים משהו שנקרא psycho education שאנחנו מסבירים על ההפרעה על זה, על המנגנון של החרדה, חרדה עולה וזה ואנחנו מסבירים על זה שאם אנחנו שוהים עם החרדה מספיק זמן אז היא תרד. אני לא יודע כמה זמן יש לנו, זה אני לא אני לא מעריך הדבר הזה.

הדבר הבא שאנחנו עושים זה בעצם אנחנו עושים חשיפה בדמיון. כלומר, אנחנו יושבים עם המטופל שלנו והוא מספר על האירוע הטראומטי לפרטי פרטים, עם החוויות הגופניות והפיזיות שלו. עכשיו, בהתחלה זה נורא נורא קשה. ואנחנו יושבים איתו, אנחנו הרבה פעמים גם מקליטים את הדבר הזה והוא מספר את זה שוב ושוב ושוב ושוב. מה הרעיון בזה? בעצם שוב פעם, אני חוזר להנחה הראשונית. מה שקורה בפוסט טראומה זה שהבן אדם שהוא פחד, שהיה איום ממשי על החיים שלו, זה היה מאוד הגיוני. עכשיו הוצאנו אותו מתוך הסביבה המסוכנת, אבל הבן אדם הפוסט טראומטי חווה בעצם את החיים עכשיו, כשאין שום סכנה, עוד פעם כאילו זה קורה. אם אנחנו עושים חשיפה בדמיון, אנחנו מלמדים אותו שהכל הוא רק מחשבה, שזה לא מפחיד כמו האירוע המקורי ולאט לאט אנחנו בונים התרגלות. אז זאת החשיפה בדמיון. הדבר הזה נקרא prolonged exposure. [חשיפה ממושכת]

אבל אנחנו עושים גם חשיפה במציאות מה שנקרא in vivo exposure. אתם זוכרים שדיברתי שהרבה פעמים אנשים מצמצמים ונמנעים מכל מיני דברים. זה אחד המרכיבים המאוד בסיסיים בפוסט טראומה. הם נמנעים מכל מיני, הם נמנעים ממחשבות על הטראומה, הם נמנעים ממקומות שמזכירים את הטראומה וכולי. ולאט לאט החיים שלהם מצטמצמים. ולכן אנחנו באים ובונים היררכיה של חשיפות הדרגתיות. אנחנו אומרים, להם עכשיו אתה הולך לפה ולשמה וכולי. כל עוד זה בטוח, כמובן, זה ואתה נמצא שם ולאט לאט אתה מתרגל.

אז, דיברנו…

תומר: מחזירים אותו לשדה הקרב במידה מסוימת?

ד"ר טצה-לאור: לא לא, תראה. שדה קרב…

תומר: לאן שולחים אותו, לשקם?

ד"ר טצה-לאור: לא לא, אז שדה קרב זה לא אופציה טובה, נכון? כי שדה קרב הוא באמת מסוכן. כלומר, אתה לא יכול לעשות חשיפה עם vivo…

תומר: כן.

ד"ר טצה-לאור: זה, אתה יכול לעשות חשיפה בדמיון לשדה קרב, אבל אתה לא יכול לעשות חשיפה במציאות לשדה קרב, כמו שאתה לא אומר למישהי שנאנסה, את זה… היא רק יכולה לדמיין את זה, את הטראומה. היא לא, אתה לא תשים אותה בסיטואציה מסוכנת כדי שהיא לא תפחד.

אבל לדוגמא, כן הקמנו מסגרת במחנה 80, קראנו לה מרחב הביניים, לאנשים שלא הצליחו להסתדר במלש"ע והיה להם קשה מאוד לחזור לצבא. עכשיו, מחנה 80 הוא מחנה מאוד בטוח והבאנו אותם שמה למסגרת שהיא מסגרת צבאית כללית, עם ליווי ברה"ני…

צליל: כאילו טירונות במחנה 80 כטיפול פסיכיאטרי?

ד"ר טצה-לאור: בדיוק.

תומר: סוג של המופע של טרומן.

ד"ר טצה-לאור: אני לא יודע אם לקרוא לזה טיפול פסיכיאטרי, אלא מסגרת שיקומית. אתם זוכרים שדיברנו על זה שבטראומה משהו נשבר בזהות שלך, עכשיו זה חייב להיות אנשים שהזהות שלהם כחייל היא חשובה להם, כאילו, זה ברור שזה לא יעבוד על מישהו שכאילו לא מעניין אותו להיות בצבא וכאילו, זה. אבל אם הזהות שלך כחייל היא חשובה לך והסימפטומים מונעים ממך מלהיות בצבא, כי המוח שלך עשה את הקישור בין להיות על מדים ולהיות בצה"ל כמשהו שהוא מפחיד וכולי, אז המסגרת הזאת מסוגלת לבצע את זה.

אני אתן לכם דוגמא יפה שסיפר לי אחד המ"כים במחנה 80, שהגיע אחד הלוחמים לשמה והוא היה חייב להיות במחסנית בהכנס. עכשיו, הכלל בתוך המחנה 80 זה שהמחסנית לא יכולה להיות בהכנס. זה הכלל. הוא אמר: "לא, אני לא מסוגל. מה זאת אומרת?" כאילו, במוח שלו זה היה לא יריתי מספיק מהר וכולי. ועכשיו יש התלבטות. מצד אחד זה הגיוני, נכון? כאילו זה הכי אובייס וזה. אבל לזה אנחנו קוראים בטיפול safety behavior וכאילו אתה עוקף את החרדה באמצעות איזה משהו. ואותו מפקד עשה את זה בלי הכשרה בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה ואמר לו: "תראה, אנחנו לא יכולים, אבל אני מבין את זה. בוא תנסה שהמחסנית תהיה רק קצת ולאט לאט אתה תוציא אותה החוצה, עד שתרגיש מספיק בנוח". וזה הצליח. עכשיו, כמובן שאם…

צליל: רגע אבל המפקד בסיטואציה הזו הוא לא איש טיפול?

ד"ר טצה-לאור: לא, הוא מפקד ויש לו קב"ן שמייעץ לו כל הזמן, כן? כי אחד הדברים החשובים בזהות הזאת.

צליל: כן, ת"ק ממש. אני יכולה לשאול על כמה מקרים ספציפיים, אם תוכל…

תומר: זהו, אם כבר מדברים על ירי, כן…

צליל: היה מקרה מאוד מצער של חייל שהתעורר והתחיל לירות בתוך החדר ונפצעו חיילים אחרים. זה משהו שראית בקריירה שלך? זה משהו חריג?

ד"ר טצה-לאור: אני אגיד שני דב… אחד, אני לא יכול להתייחס למקרים ספציפיים, כי יש פה סודיות רפואית וכולי. אני רוצה רק להגיד משהו לגבי הדבר הזה. גייסנו כמויות מאוד גדולות של אנשים. אתם מכירים את המספרים, 300 אלף איש גויסו למילואים. היום בחדשות שמעתי על איזה מישהו שכאילו, בדרך אליכם, שהתחזה ללוחם, נכון? שמעתם את הדבר הזה.

צליל: שמעתי על זה.

ד"ר טצה-לאור: לצערי, נכנסו גם אנשים שהם לא לגמרי בקו הבריאות. אנחנו ניסינו מאוד למנוע מהם, גם הנגישות המאוד מאוד גדולה לנשקים בסיטואציה הזאתי, גם אם היא הכרחית, היא בעייתית.

אם אתה לוקח אנשים שיש להם הפרעה פסיכוטית ומנגיש להם נשקים זה הופך להיות מאוד מאוד בעייתי. היו מקרים מצערים כאלה. אני חושב שחשוב לא לקשר את זה לגמרי לעניין הזה של הלחימה. אהה… בצורה, כי זה מאוד.

צליל: איך אפשר לא לקשר את זה ללחימה?

ד"ר טצה-לאור: כי זה…

צליל: מה, זה בן אדם פסיכוטי והיה קורה לו בכל מקרה זה מה שאתה אומר.

ד"ר טצה-לאור: כן.

צליל: אתה לא יכול להגיד על הבן אדם הספציפי.

ד"ר טצה-לאור: נכון נכון.

צליל: אבל אמרת.

ד"ר טצה-לאור: אבל כאילו לא על הבן אדם הספציפי, אבל זה… כן, כמו, זה כלומר, יש הפרעות נפשיות שמתפתחות ואני לא הייתי מקשר אותם לחשיפה הטראומטית, באופן חד חד ערכי למרות שסטרס יכול.

צליל: כן. דיברנו הרבה על חיילים שחווים תגובה בקרב אבל יש המון חיילים וחיילות שעברו אירועים קשים בשבעה באוקטובר. חיילים שלא, לא היו בקרב בעצם, אלא היו בשורה או תצפיתניות שראו דברים או חיילים שכן בקרב שחררו את הקיבוצים. אתם מגיעים אליהם? אתם פונים אליהם לשאול אותם אם הם צריכים עזרה?

ד"ר טצה-לאור: אוקיי, אז נניח שורה היא דוגמה קלאסית למשהו שלא התכוננו אליו.

צליל: בוא נגיד, שורה זה בסיס הרבנות הצבאית…

ד"ר טצה-לאור: נכון.

צליל: שבו בעצם נעשה זיהוי של גופות…

ד"ר טצה-לאור: נכון. בשורה בעצם נעשה זיהוי הגופות.

צליל: אנשים ראו שם דברים…

ד"ר טצה-לאור: נכון נכון. עכשיו, עקרונית זאת המשימה שלהם אז הם היו מוכנים, זה, אבל לא אף אחד לא היה מוכן, לא לזוועות, לא לכמויות וכולי. ובאמת לא התכוננו לכמות חשיפה בסדר גודל כזה ולכן בנינו מעטפת מיידית. נתנו קב"נים שילוו בעצם את כל התהליך, הם היו עושים פתיחות יום, סגירות יום וליוו אותם בכל התהליך. אז, זה.

את צודקת לגבי העניין הזה, שנניח דיברתי על היחידה לת"ק שנותנת מענה לאנשים שהשתחררו כבר ופיתחו פוסט טראומה כתוצאה מאירועי לחימה, אבל אין באמת מסגרת בצה"ל שמטפלת באנשים שפיתחו פוסט טראומה שלא כתוצאה מאירועי לחימה וזה מענה שאנחנו צריכים לבנות.

צליל: אז נגיד אלה שהיו בשורה וכבר סיימו את עבודתם, מישהו יוצר איתם קשר?

ד"ר טצה-לאור: ספציפית אלה בשורה, בסופו של דבר יש להם מענה ממשרד הביטחון, שנותן להם את המענים האלה כשהם מילואימניקים, כן? אבל בוא… עוד פעם…

זוכרת דיברנו על זה שאני נותן מענה לסדירים ולאנשי הקבע…

צליל: אני מדברת על סדירים. אז בוא, ניתן דוגמה אחרת, אוקיי? תצפיתניות שלא היו במוצב באותו יום וכל החברות שלהן נרצחו. מישהו בודק מה שלומן?

ד"ר טצה-לאור: אז קודם כל המלש"ע נותנת מענה לכולם. הצלת"קים נותנים מענה לכולם. אני רק דיברתי על היחידה לת"ק, זה. עכשיו לגבי טיפול המשכי זה מענה שאנחנו צריכים לבנות. ולכן מה שבעצם העלינו למפקדים שלנו, זה בעצם שאנחנו מקימים משהו שאנחנו קוראים לו ענף משיב הרוח, שבעצם נועד לבנות שתי מרפאות מרכזיות. מרפאה אחת שתטפל ב- PTSD וב- ASD בשלבים הראשונים שלא כתוצאה מלחימה.

צליל: זה משהו שאתם בונים, זאת אומרת שכרגע אין.

ד"ר טצה-לאור: לא, אבל המלש"ע כרגע נותנת לי את המענה. אבל המלש"ע, בסדר?

צליל: שוב, האם פונים לאנשים האלה ובודקים מה איתם?

ד"ר טצה-לאור: כן כן.

צליל: יש reaching out.

ד"ר טצה-לאור: כן, יש reaching out, היה לנו קו פרואקטיבי שפונים דרכו. אנחנו עושים סגירות משימה לכל האנשים וקב"ן נמצא שמה וכל מי שצריך קב"ן יכול לפנות ויש גם פנייה אקטיבית למסגרות ספציפיות שעברו חשיפה מאוד משמעותית.

צליל: וכשמדובר במילואים?

ד"ר טצה-לאור: לגבי הסגירות זה גם אנחנו עושים את זה גם לגבי אנשי מילואים. יש עוד פעם אוכלוסיות ספציפיות שאנחנו עושים reaching out, נניח אנשים שהגיעו לבתי החולים, נוגעי מיון וכולי. אנחנו לא עושים reaching out לכלל האוכלוסייה.

צליל: כאילו, בעצם יש פה ממה שאתה אומר, יש פה בעצם מעגלים הרבה יותר רחבים של טראומה ממה שהצבא הרגיל היה רגיל שיש אנשים שהם בקרב והם אלה שחווים טראומה ופתאום יש עוד המון אחרים.

ד"ר טצה-לאור: חד משמעית.

צליל: ואתם לומדים עכשיו איך לטפל גם בהם.

ד"ר טצה-לאור: כן.

צליל: אוקי, אנחנו לקראת סיום.

תומר: אנחנו לקראת סיום. נחזור שניה, הזכרנו קודם את הענין של ההתאבדויות. הייתה עלייה במספר ההתאבדויות מאז השבעה באוקטובר? זה משהו שאתם דרוכים לקראתו?

ד"ר טצה-לאור: אוקיי…

תומר: כי זה סיפור שהוא בשנים האחרונות הוא…

ד"ר טצה-לאור: טוב, קודם כל אני אהיה זה, אני אפרגן לעצמי, זה זה, אנחנו מפעילים תוכנית למניעת התאבדויות משנת 2006, עם המון המון מרכיבים וכולי והוכחנו ירידה משמעותית בכמות המתאבדים בצה"ל ובשיעור המתאבדים בצה"ל. אתם יכולים לראות את זה בכל מיני מקומות לא צריך שאני…

תומר: לא, אבל רק נגיד שלפני המלחמה זו היתה סיבת המוות העיקרית בצבא.

ד"ר טצה-לאור: נכון חד משמעית. זה זה כמעט תמיד סיבת המוות העיקרית בצבא בעיתות שלום. לצערי הפעם היא לא תהיה סיבת המוות…

תומר: ברור.

ד"ר טצה-לאור: העיקרית, אבל מבחינה מספרית ומבחינת שיעור אנחנו לא רואים עליה עכשיו בכמות ההתאבדויות. וגם אני חושב שחשוב לא לקשר את ה… עוד פעם, את ההתאבדויות לאירועים המלחמתיים. זה כמו שהרבה פעמים אנשים נוטים לעשות.

צליל: אז למה לקשר?

ד"ר טצה-לאור: התאבדות זה אירוע מאוד מאוד מורכב ואנשים בדרך כלל מתאבדים כשהם חווים כאב נפשי בלתי נסבל והם לא רואים פתרון אחר. והמטרה שלנו בדרך כלל כשאנחנו מדברים על התאבדויות זה להגיד לאנשים: "גם אם אתה כרגע בנקודת הזמן שלך לא רואה שום פתרון אחר, תדע שיש לנו דרך לעזור לך" וזאת הצורה שבה אנחנו מדברים על התאבדויות. כשאנחנו מדברים על התאבדויות, אנחנו נותנים להם איזה שהיא רציונליזציה כזאת שהיא לא בטוח נכונה, כמו: "אה, זה ברור שהוא התאבד בגלל שהוא ראה גופות בשורה". זה בעצם יכול לדחוק אנשים שהם מאוד מאוד רגישים מעבר לקצה. ולנו מאוד מאוד חשוב להגיד, יכולות להיות מחשבות אובדניות, אנחנו יודעים לעזור ובדרך כלל אובדנות מהווה איזה שהוא פתרון סופי לאיזה מצב שהוא לפעמים אפשר לטפל בו בדרכים אחרות. ואני אחזור רגע למחקר. המחקר בדרך כלל מראה שכשיש איזה שהוא איום חיצוני, יש דווקא ירידה בכמות ההתאבדויות.

אני צופה, שוב פעם, רובנו במקצוע שלנו צופים שתהיה עלייה אחרי זה. כלומר, אני לא חושב שזה שעכשיו אנחנו לא רואים עלייה בכמות ההתאבדויות זה משהו שצריך להיות יותר מדי אופטימיים, כי עלייה בכמות ה-PTSD ולזכור שחשיפה לטראומה גורמת לא רק ל-PTSD, היא גורמת גם לעלייה בדיכאון ובחרדה ובהתנהגויות סיכון אחרות, שאנחנו לא מדברים עליהם.

תומר: התמכרויות.

ד"ר טצה-לאור: התמכרויות, אלכוהול, סמים.

תומר: יש בכלל הבדל בין טיפול בחיילים סדירים? קודם הזכרת את העניין של הגיל, שהם צעירים אז יותר קל להם לחזור לשדה הקרב, כאילו, אנשים, אני מניח מילואימניקים שהם כבר עברו דבר אחד או שניים באזרחות, אולי אפילו מטופלים באזרחות. יש הבדל, זאת אומרת, בתגובות בקושי לטפל, זאת אומרת שם לכם איזה התייחסות שונה?

ד"ר טצה-לאור: תראה, כל הדברים האלה מאוד אינדיבידואלים, לגמרי זה. אתה לפעמים יכול לראות צעירים שהם הרבה יותר חסונים וכולי ולהפך, אתה יכול לראות דווקא מילואימניקים, בגלל שהם עברו כל כך הרבה זה, הם הרבה פחות רגישים לדברים מסוימים. והדברים הם מאוד מאוד קונטקסטואלים ולכן אנחנו גם מקפידים על הכנות מנטליות מתאימות. כלומר, יש הבדל מאוד גדול, נניח בן מה שקרה בשבעה באוקטובר עם ההפתעה וזה, לבין מי שנכנס עכשיו לתמרון, כשהם מוכנים למה שהם נכנסים וגם אם יש היום המון אבידות, אתם רואים כל יום, אנחנו רואים הרבה פחות תגובות קרב בגלל שהם מוכנים, בגלל שהקבוצה מחזיקה, אני לא בטוח שאנחנו לא נראה את זה בהמשך, אגב, בגלל שהפעילות, התפקוד, מחזיקים עכשיו, זה. ואז אנחנו נוציא אותם, אז יהיה מן זמן כזה לחשוב על מה עברתי.

צליל: בגלל זה לא מוציאים אותם? זה הקטע עם הצנחנים שלא יצאו 80 יום?

ד"ר טצה-לאור: אני רוצה להגיד משהו לגבי הדבר הזה. המעברים הם קשים. כלומר, זה מאוד קשה מנטלית וקוגניטיבית לעבור משדה קרב לחזור הביתה ולחזור חזרה. זה לא ברמת הפתולוגיה צריך להבהיר פה. זה תמיד שואלים אותי: מה אתה ממליץ? מה אני ממליץ, אני לא כאילו, אתם יודעים, זה אינדיבידואלי. יש אנשים שיהיה להם מאוד קל לעשות את המעבר הזה ויש אנשים שיהיה להם יותר קשה. בסוף אני חושב שאנחנו צריכים להכין את החיילים שלנו והמפקדים שלנו ולעשות איזה שהוא תאום ציפיות, מה משך זמן, שהיא הוודאות הזאת היא מאוד מאוד חשובה, מה אנחנו מצפים מהם שהם יעשו בבית, מה אנחנו מצפים מהם כשהם יחזרו.

הבעייתיות היא הרבה פעמים כשיחידה אחת עושה משהו אחד ויחידה אחרת עושה דברים שהם דברים אחרים. בסוף ההחלטות הן החלטות של מפקדים. אנחנו רק מייעצים למפקדים…

צליל: לא הבנתי. מה זה יחידה אחת?

ד"ר טצה-לאור: נניח צנחנים יצאו פחות מאשר יחידות אחרות.

תומר: כן. היה את היחידה הזאת שלא נתנו לצאת, זאת אומרת, לא נתנו לחיילים ללכת לשבעה, לנחם אבלים…

ד"ר טצה-לאור: נכון.

תומר: שזה הסדירים. למה בעצם…

ד"ר טצה-לאור: שזה עוד פעם. אנחנו, זה אם הייתם שואלים אותי, זה, אני חושב שזה חלק מאוד חשוב מעיבוד האבל מההכרה בהקרבה שהחברים שלנו עשו וכולי.

תומר: אבל מה היה הרציונל? בעצם מה, כדי לא להגיד…

ד"ר טצה-לאור: אני לא יודע, כי אף אחד לא התייעץ איתי ספציפית במקרה הזה. בסוף, כמו שאמרתי, הפיבוט הוא הוא המפקד. והמפקד מחליט לגבי החיילים שלו. אני חושב שאפשר לעשות לנהל את המעברים האלה, אפשר לנהל את ההליכה להלוויות. וצריך לעשות את זה בצורה שבה יש תיאום ציפיות ואפשר לעשות את העניינים. אני חושב שבסוף גם תראו: מדובר באנשים מאוד גיבורים, שנמצאים ונלחמים במחבלים באופן יומיומי. אני לא חושב שזה צריך להיות כל כך מבהיל שהם ילכו ללוויה, או שהם יראו את ההורים שלהם. בסוף אני מאמין בלוחמים שלנו, ביכולת שלהם ובנחישות שלהם. הם יכולים והם מסוגלים לעשות את הדברים האלה.

תומר: אני יודע שיש לנו חיילים שמקשיבים לנו, באופן מפתיע. ורציתי לשאול אם יש לך משהו להגיד עכשיו לאיזה חייל מילואים, שמקשיב לנו עכשיו ונגיד הוא יצא לאפטר והוא נורא בדיכאון לחזור לאפטר, הוא כרגע בשדה הקרב והוא שחוק ועייף אחרי 80 יום 70 יום, לא יודע כמה, אבל הוא מתבייש לפנות לקב"ן, כי זה יתייג אותו ביחידה, כרכיכה, לא יודע מה, איך זה יתייג אותו. והוא סובל, בשקט. מקסימום יקשיב לפודקאסט שלנו, כדי… מה יש לך להגיד לו, לאותו חייל?

ד"ר טצה-לאור: אז קודם כל אני אגיד שאני מאוד מאוד גאה בו ואני חושב שכאילו נדרש המון המון אומץ לעשות מה שהחיילים שלנו עושים והם באמת באמת גיבורים. והימשכות המערכה היא קשה. ואני חושב שאפשר לגלות מידה של חמלה גם כלפי עצמנו ואם זה קשה לך ואם אנחנו יכולים לעזור, אז אנחנו יותר מנשמח לעזור ואנחנו פה בשבילם.

[מנגינה]

צליל: אלוף משנה ד"ר לוצ'י טצה-לאור, אתה עושה עבודה כל כך חשובה. הלוואי שתצליחו.

ד"ר טצה-לאור: תודה רבה.

תומר: תודה רבה שהיית איתנו.

צליל: שיהיו ימים שקטים ורגועים לכולם.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

6 views0 comments

Comments


bottom of page