איך לעשות דברים - מתן חלק | איך לחיות עם פוסט-טראומה

שיר ראובן לומדת מהתסריטאי הסופר והפודקאסטר מתן חלק על החיים עם פוסט-טראומה. על הזמן שלקח לו להכיר בבעיה, על התהום שהגיע אליה, על הטריגרים, ועל הטיפול שהציל לו את החיים הבהרה: הפרק אינו מחליף ייעוץ, אם אתם סובלים מפוסט-טראומה אנו ממליצים לפנות לגורמים מקצועיים

אזהרת טריגר: הפרק עוסק בטראומה ובהתמודדות עם פוסט-טראומה, מכיל תיאורים של טיפול בפצועים ופגיעות קשות

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/01/2026.

‏[חסות]

‏קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

‏קריינית AI: שלום. "איך לעשות דברים" הוא הסכת קומי [במלרע]. בדיחות עשויות להישמע כמו גם הערות סָרָקסטיות או הומוריסטיות, ואין לייחס לנאמר בו המלצה לכלום. האזנה נעימה.

‏שיר: היי. זה עדיין לא הפרק, זו אזהרת טריגר. בפרק הזה אנחנו הולכים לדבר על פוסט-טראומה והוא יכלול תיאורים של תאונות דרכים, טיפול בפצועים ופגיעות קשות. אם משהו מהנושאים האלה עלול לעורר בכם משהו שאתם לא רוצים שיתעורר בכם, אז פשוט דלגו עליו או חכו לפרק הבא. זהו, מתחילים.

‏[מוזיקת פתיחה]

‏קריינית: "איך לעשות דברים", עם שיר ראובן.

‏שיר: היי, אני שיר ראובן וזה הפודקאסט שלי, "איך לעשות דברים". בכל פרק אני אדבר עם אדם אחר שילמד אותי איך לעשות דברים. והיום אני עם הסופר והתסריטאי והפודקאסטר, מתן חלק, שילמד אותי איך להתמודד עם פוסט-טראומה. עכשיו, כמובן ניתן דיסקליימר: זה לא מדריך מקצועי, זה לא מחליף ייעוץ או טיפול, ואם אתם סובלים מפוסט-טראומה אז אנחנו ממליצים לפנות לגורמים מקצועיים יותר מהפודקאסט הזה.

‏[מוזיקת פתיחה מסתיימת]

‏אבל, מה העניינים, מתן?

‏מתן: אפילו מקצועיים הרבה יותר ב…

‏שיר: חד-משמעית.

‏מתן: כי אני אתחיל ואגיד שזה טייטל מאוד-מאוד גדול, איך אה… איך מתמודדים עם פוסט-טראומה. אני לא באמת יודע עד הסוף [צוחקים]. אז ננסה, אני יודע? אני בסדר. כיף להיות פה.

‏שיר: כיף שאתה פה.

‏מתן: תודה שהזמנת.

‏שיר: בטח.

‏מתן: אני לא יודע איך אה, איך להתחיל את זה…

‏שיר: כן.

‏מתן: אבל יש לנו איזשהו חוב קטן.

‏שיר: דבר איתי.

‏מתן: את יודעת שאנחנו למדנו ביחד?

‏שיר: במקיף ט'?

‏מתן: לא, אני מבאר שבע.

‏שיר: אז איך?

‏מתן: אממ, לפני…

‏שיר: באוניברסיטה הפתוחה?

‏מתן: יותר גרוע מזה.

‏שיר: [בשקט] תרצה גרנות?

‏מתן: ב"תרצה גרנות".

‏שיר: איזה מביך!

‏מתן: תקשיבי טוב, ב-2014.

‏שיר: יואו.

‏מתן: אפריל 2014, אני חושב, או מאי או משהו כזה, נרשמתי ל"תרצה גרנות", בית ספר לקופירייטינג.

‏שיר: יואו! אני הייתי בתקופה הכי שפלה ב… הכי נמוכה בחיים שלי שנרשמתי.

‏מתן: אז אני הייתי רגע לפני התקופה הכי שפלה בחיים שלי [צוחקים]. לא ידעתי שזה מגיע ואת אה… התיישבת לידי…

‏שיר: כן?

‏מתן: ונתנו לנו משימה ביחד, משותפת.

‏שיר: יואו, אין לי שום זיכרון של זה. נו?

‏מתן: את ממש הדחקת, הא?

‏שיר: אני, אז באמת הייתי בתקופה נוראית [מתן צוחק] ועזבתי את הלימודים… כאילו, אחרי… ברגע שיצאתי ממנה הייתי כזה, "אני לא רוצה להיות קופירייטרית", ועזבתי.

‏מתן: אז מה שקרה שם זה ש… אממ, נתנו לנו איזשהי משימה שהייתה, לדעתי, במשך 3 שיעורים לפתור איזשהו בריף ביחד. וכל פעם ישבנו על זה קצת…

‏שיר: אני בהלם ש… ממה שאתה מספר.

‏מתן: כן.

‏שיר: לא ידעתי שהייתי ב-3 שיעורים.

‏מתן: נשבע לך.

‏שיר: אוקיי.

‏מתן: גם אני הייתי ב-3 שיעורים, כי אני יודע שבשיעור האחרון אנחנו הצגנו את הדבר והמרצה מאוד אהב, ואז קיבלתי צו למילואים, ל"צוק איתן", והלכתי, וכשחזרתי כבר לא היית. [צוחק]

‏שיר: יואו.

‏מתן: ומאוד דאגתי לך.

‏שיר: איזה חמוד, למה לא התקשרת אליי?

‏מתן: כי לא… אני חייב להגיד לך שהייתי בתקופה הכי שחורה בחיים שלי אותו רגע. [צוחק]

‏שיר: כן? אני משערת שעל זה אנחנו הולכים לדבר בפרק.

‏מתן: כן, כנראה.

‏שיר: וואו. טוב. אני מצטערת שהרסתי את ה… את ההמשך. המשכת ללמוד שם?

‏מתן: לא.

‏שיר: אָה, בסדר אז.

‏מתן: יכולנו להיות צוות, לדעתי, טוב בקריאיטיב, לעשות פרסומות קצת וזה.

‏שיר: כן? מה היה… אתה זוכר מה היה הרעיון שלנו?

‏מתן: [לוקח נשימה עמוקה] אממ, אני לא זוכר מה היה הבריף, אני זוכר אבל שהבאנו איזשהו רעיון אממ, לשים שלט… יש את השלטים ששמים בקניון כששוטפים, שזה מחליק? אז החלפנו…

‏שיר: כן. אָהה, אני זוכרת משהו…

‏מתן: החלפנו את זה במשהו החלפנו את זה במשהו. אני לא זוכר במה.

‏שיר: באמת היינו צוות טוב.

‏מתן: כן.

‏שיר: אני זוכרת משהו.

‏מתן: כן, כן.

‏שיר: וואו, איזה הזייה. באמת לא ידעתי שהייתי שם ב-3 שיעורים, בטח שיעורים רצופים.

‏מתן: כן. ממש התמדת, כאילו, היית טובה בזה.

‏שיר: וואו! [מתן צוחק] מי ידע? וזה גם לא כזה לפני הרבה זמן.

‏מתן: לא, אה… 10 שנים, 11.

‏שיר: כן.

‏מתן: כן.

‏שיר: התאים האלה הלכו על משהו אחר כנראה.

‏מתן: כן, כנראה… [צוחק]

‏שיר: אז אני אתחיל בהתחלה קצת. מה עשית בצבא?

‏מתן: טוב, אני לא הייתי איזשהו לוחם-על, ולא הייתי עידן עמדי. בסך הכל התגייסתי להנדסה קרבית ויצאתי אחרי שבועיים לקורס חובשים. אחרי הקורס חובשים, שסבלתי בכל רגע, כאילו, ממש לא רציתי להיות חובש. אה, פשוט… אני לא מאשים את ההורים שלי. כולנו מאשימים אותם בהכל וזה בסדר, אבל אני לא מאשים אותם. הם מאוד דאגו לי, כי לא הלכתי לבית ספר ולא, לא הייתה לי תעודת בגרות, ובקושי 12 שנות לימוד, ו"לך תהיה חובש שיהיה לך מקצוע לאחרי הצבא. תעשה משהו". והקשבתי לאמא שלי והלכתי ו… באמת שסבלתי שם מכל רגע. שיחקתי אותה כאילו הכל טוב, לא נהניתי, לא היה לי כיף. לא, לא אהבתי לראות את הדם, לא אהבתי לראות את ה את ה… את ה… כשאתה מגיע לשם אז מראים לך מלא תמונות של פציעות, ושל גופות, ושל דם ואומרים לך, "זה בסדר? הכל טוב איתך?" והסתכלתי על זה, אמרתי להם, "כן, הכל טוב. כאילו לא… כאילו לא מפריע לי".

‏שיר: וידעת שלא הכל טוב?

‏מתן: לא ידעתי שלא הכל טוב. אמרתי, טוב, אני מ… אני בא לפה להעביר את זה. זה כאילו יעביר לי כמה חודשים יש, יש פה פיתיה, אני לא צריך לאכול בבהל"ץ את האוכל זבל שלהם, ואני בסופ"שים אחזור, הייתה לי חברה, אני אחזור, אני אראה אותה, שמחה גדולה. נלך ל"נאפיס" כל שישי, נזמין את אותו דבר - את הפהיטס, ויאללה נתקדם.

‏שיר: היית מזמין את הפהיטס?

‏מתן: רמה נמוכה, בטח, אין לך כסף…

‏שיר: איזה נועז!

‏מתן: אין לך כסף. זה גם מגיע שלושה. אז את ה…

‏שיר: אני זוכרת כמובן, יש נאפיס גם בראשון.

‏מתן: ואז כל אחד אוכל אחד, ואז כי אני בן, הייתי אוכל גם את השני. [מצחקקים]

‏ו… אחר-כך לא רציתי להיות לוחם, ואמרתי, "טוב, אני, אני אתמקצע בלהיות חובש. זה מה שיש לי, אני יעקוץ עוד קורס. ועשיתי קורס של אחראי מרפאה ובמהלך הקורס, שבוע לפני הסוף, אממ… עכשיו אני מתנצל אם אני נתקע, כי מפה זה נהיה דבר, אממ, בעצם חזרתי הביתה מבה"ד 10 ואיחרתי את האוטובוס, יש אוטובוס פנימי שהיה נוסע בעיר ה… עיר הבה"ד… לא עיר הבה"דים. איך קראו לזה?

‏ביחד: צריפין.

‏מתן: בצריפין. ואיחרתי את האוטובוס, וממש רצתי אליו, ראיתי אותו עובר לי מול הפנים, ואז רצתי, אה, חיכיתי לאוטובוס 20 דקות, הגיע, עליתי, ראיתי את האוטובוס שנוסע לתחנת הרכבת בלוד עובר לי שוב מול הפנים ורצתי בטירוף, פספסתי גם אותו. חיכיתי עוד 20 דקות, הגעתי לתחנת הרכבת בלוד, ראיתי את הרכבת עוברת לי מול הפנים, גם אליה רצתי ופספסתי. פשוט ישבתי חיכיתי עוד שעה לאוטובוס… לרכבת. וכשעליתי על הרכבת אה… פגשתי שם אה… שלושה אנשים שאני מכיר וישבנו במין רביעייה כזו. ואיפה שהוא במהלך הדרך אממ, שמענו בום, והרכבת נעצרה בפתאומיות וראינו עשן מבחוץ, ומישהו זרק, "אָה, איזה כיף, אנחנו חובשים, יהיה לנו במה לטפל". ופשוט קמתי ורצתי להתחלה של הרכבת. אני לא יודע למה עשיתי את זה, אבל חשבתי שיש תאונה. ואמרתי, אָה אוקיי, רגע, אנחנו חובשים, לא? וכשהגעתי לשם עמדה איזשהי פקחית של הרכבת… [בחיוך] סליחה שהעיניים שלי מרצדות…

‏שיר: הכל בסדר.

‏מתן: אממ, והיא לא נתנה לאף אחד לעבור. כבר היו שם כל מיני חיילים ואנשי ביטחון וכזה, והיא לא נתנה לאף אחד לעבור. ואז אמרתי לה, "אני חובש". אז היא אמרה לי, "אז תעבור אתה". וקפצתי מהרכבת, והרכבת היא מאוד גבוהה. אני לא ידעתי את זה. כאילו אתה רגיל לעלות מהרציף…

‏שיר: כן…

‏מתן: אבל היא מאוד-מאוד גבוהה. וקפצתי וסדקתי את הקרסול, אבל לא הרגשתי את זה, כאילו, באותו רגע כי פשוט ראיתי זירה של תאונה, של פיגוע. אממ…

‏שיר: הרכבת בעצם… מה קרה, בעצם?

‏מתן: מיניבוס נתקע על המסילה.

‏שיר: והרכבת נכנסה בו?

‏מתן: והרכבת נכנסה בו. אממ, ו… שם הכל התחיל. אממ, ראיתי מה שראיתי, חוויתי את מה שחוויתי שם… ובסוף האירוע… זאת אומרת, אממ… ניסיתי לטפל במה שאפשר, הזמנתי חילוץ שיגיע, הגיעו מ-669, לקח להם לא הרבה זמן, בערך 20 דקות, 25 דקות להגיע. מד"א לא יכלו להתקרב כי זה היה באזור כאילו שאי-אפשר להגיע אליו כמעט בכלל, ו… גם, לקח להם זמן למצוא את המקום ולהגיע, זה היה באמצע שום מקום. וזה היה זירת פיגוע, לגמרי… אממ [שותק] שאני לא אשכח את הרגע הזה בחיים, שראיתי את המפקדת שהי… אחת המפקדות שהייתה לי בקורס חובשים, היא הייתה בקורס מקביל, פשוט מסתכלת על זה ותקועה. וכאילו היא לא זזה. אז פשוט אמרתי לה, [בטון סמכותי] "תעלי, תביאי לי משם אה, תביאי לי… אני צריך מספריים דחוף", או משהו כזה - איזה שטות - והיא פשוט עלתה ועשתה את זה. כאילו, בשביל שהיא תתרחק. ואת כל האירוע הזה זכרתי מלמעלה. זאת אומרת, לא זכרתי אותו כמו שאני אזכור את הפגישה שלנו פה עכשיו שאנחנו יושבים ואני זוכר אותך, אני אזכור אותך יושבת מולי. אני ממש זכרתי את כל האירוע מלמעלה. כנראה שזה איזשהו מנגנון שנועד לשמור עליי והופעל שם, אממ, ושם בעצם, שם בעצם הכל התחיל. אני לא ידעתי שזה התחיל שם. לקח לי כמה שנים בשביל להבין שזה הדבר, אבל כן.

‏שיר: ומשם אתה חוזר הביתה ואתה… נגיד, מספר את זה לחברה שלך כ"את לא מבינה מה קרה לי"?

‏מתן: לא. אממ [מצקצק] אני, אני רואה המון שיחות בטלפון מאמא שלי, מדודה שלי, מאבא שלי, מכל מי שאני מכיר והם רק רצו לראות שאני בסדר, כי הם שמעו בחדשות שהייתה תאונה כאילו קשה עם רכבת ואני לא עונה, והם יודעים שאני בדרך הביתה. ואמרתי להם שהכל בסדר, שהייתה תאונה ואני בסדר, לא קרה לי כלום. וכשחזרתי הביתה, אבא שלי חיכה לי, הוא אסף אותי הביתה, פשוט התרסקתי במיטה וקמתי באמצע הלילה אממ… בשביל להוריד את ה… הרגשתי שיש לי את הכפפות עם הדם עדיין, אז אני הולך כאילו באינסטינקט לשירותים ואני פותח את ה… את המים, ואני כאילו מוריד כפפות ואני שוטף את הידיים אני רואה דם, ואני מסתכל ואני כאילו ממצמץ ואני אומר, "אָה, אוקיי אין פה כל… אין פה כלום. אני, כאילו, אולי חלמתי", וחזרתי לישון. התעלמתי מהדבר הזה לחלוטין. אממ… [שתיקה] ובעצם ישר לקחו אותי מהצבא, לקחו אותי לקב"ן, בשביל לדבר על זה, ואז הוא ביקש שאני אדבר על זה עם עוד קב"ן. אני לא הבנתי למה הם עושים את זה.

‏שיר: הם ידעו בעצם שהיית שם.

‏מתן: הם הבינו… כן, הם הם שמעו, הם רצו לשמוע את כל פרטי האירוע כמו שאני זוכר. את הכל, לפרטי פרטים. זאת אומרת, "תתאר לי מה ראית, ואיך הוא היה, ואיך הוא שכב, ומה… איך הפרצוף שלו היה נראה, ואיך הידיים ואיך הרגליים…" שאלו אותי שאלות כאילו הכי חודרניות שיש, ועניתי כמו רובוט. ראיתי ככה, והוא היה ככה, וזה היה ככה, והם ביקשו ממני להגיד את זה עוד ועוד ועוד ועוד ועוד וכבר נמאס לי, לא הבנתי למה אני צריך להגיד את זה כל-כך הרבה פעמים. אה, הם ניסו לעזור לי לעבד את זה. ו… בעצם רצו לשחרר אותי מהצבא, ואמרתי שאני לא מוכן, והתחלתי איזשהם טיפולים שם, ושיקרתי שזה עוזר לי מאוד, ושיבצו אותי לשרת כחובש בחר"פ בבאר שבע. זאת אומרת, הכי קיצון שני מהנדסה קרבית [צוחק] אממ…

‏שיר: רגע. אבל בין הלילה שהתעוררת בו וחשבת שאתה עם דם על הידיים לבין הרגע הזה בצבא, מה קרה?

‏מתן: סופ"ש בסך הכל, שהכל כרגיל. ואני לא… אני מספר כאילו להורים שלי ולדודה שלי מה שהיה, והם כאילו אומרים, "אוקיי, העיקר שאתה בסדר. איזה נס, איזה מזל שאתה בסדר, שלא קרה לך כלום".

‏שיר: ואתה מבין שקרה משהו…

‏מתן: לא.

‏שיר: או שאתה חושב, "איזה נס"?

‏מתן: לא. אני אומר, בוא'נה איזה… הדבר הראשון שחשבתי עליו זה - כמה, כמה צירופי מקרים. זאת אומרת, כמה דברים קרו בשביל שאני אגיע לנקודה הזאת באותו רגע, ובגלל שאני מזרחי מהפריפריה, הדבר הראשון שחשבתי עליו זה, "אלוהים שם אותי שם בשביל שאני אחווה את זה". אממ, ולא ייחסתי לזה חשיבות, כאילו, לא הבנתי שזה רגע שישנה לי את החיים. אממ, זה היה, מבחינתי, כאילו משהו שהתאמנתי עליו. אמרו לי שזה יכול לקרות. עשיתי לבובות "האני, את בסדר". אוקיי, אז קרה מה שקרה, ו… ועכשיו מתקדמים בחיים. כאילו, לא לי… לא לימדו אותנו שכשאתה פוגש פצוע או שקורה משהו כזה, אירוע רב נפגעים, אז אתה צריך גם לטפל בעצמך אחר-כך. אף אחד לא אמר לי את זה. אף אחד לא דיבר איתי על זה. זה לא היה חלק מהקורס, בשום צורה. זה… אתם רובוטים. יש… יש מקרה ואתם צריכים להגיב ככה, ויש מקרה אחר ואתם צריכים להגיב ככה. וגם זה מה שעשיתי. כאילו, אני… את רוב האירוע זכרתי מלמעלה, ואני לא זכרתי מה עשיתי ומה לא עשיתי, עד שהתחלתי באמת לטפל בעצמי ולעבד את הדבר. אממ…

‏שיר: והקב"נים… ובצבא, איך הם ידעו שהיית באירוע?

‏מתן: כי אני התקשרתי להודיע למי שהיה מפקד שלי בקורס אחראי מרפאה, והוא היה חייב להודיע, ולכן שלחו אותי, שלחו אותי לטיפול.

‏שיר: ואתה משקר שהכל בסדר מאיזשהו שלב כי אתה פשוט לא רוצה לענות על השאלות האלה יותר?

‏מתן: גם כי נמאס לי לדבר על זה ונמאס לי לדמיין את זה ונמאס לי לראות את זה ואני רוצה להתקדם בחיי, וגם כי לא רציתי כזה להיות לוחם, והנה קיבלתי אה, קיבלתי אפשרות להיות עכשיו ליד הבית ולראות את החברים לראות את החברה וזה משהו שרציתי, כאילו. אז אמרתי, טוב אני אגיד להם שהכל בסדר. לא רציתי להשתחרר מהצבא כי היה לי את הפחד הזה שאין לי מקצוע, אין לי כלום. אז רגע, עכשיו גם אני, אני איזה משוגע שמשחררים אותו מהצבא? אני עכשיו לא בסדר? וגם, האמת היא שלא כל-כך שיקרתי, כי לא הייתי מודע למצב. זאת אומרת, העיק עליי לדבר על זה, אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. אמרתי, "טוב, זה סתם משהו שמציק לי". ו…חצי שנה אחרי, אני באוטובוס בדרך הביתה מהבסיס, ועולה לי איזשהו טעם וריח שמזכיר לי את מה שהיה שם, אני פשוט עוצר את את הנהג אוטובוס כמעט באלימות ואומר לו, "פתח ת'דלת!" באמצע שום מקום, ואני יורד ואני לא מפסיק להקיא את חיי ואני לא מבין מה קורה. אממ… וככה זה התגלגל עד השחרור.

‏שיר: אתה זוכר מה היה הטריגר באוטובוס, שגרם לזה?

‏מתן: לא. היה… אני מניח, אני היום יודע, אבל אז באותה תקופה לא ידעתי מה קרה - הריח של הברזל. היה ריח של הנשקים של החיילים שבדיוק שימנו את הנשק לצאת הביתה, והריח של הברזל זה ריח שהוא מאוד קרוב לריח של דם. אז זה ממש אותו ריח, אחד לאחד. אז אני לא ידעתי להגיד באותו רגע, אבל היום אני יודע שזה מזה. אממ… והשתחררתי ו…

‏שיר: אחרי 3 שנים.

‏מתן: אחרי 3 שנים, כשאני בזמן הזה מתחיל לאבד את כל האנשים שקרובים אליי. זאת אומרת, כל החברי הילדות שלי, די ניתקתי איתם קשר לאט-לאט. נהייתי עצבני יותר ולא הבנתי למה. ממש, כאילו כל דבר קטן מ-0 ל-100 תוך שנייה. זה אפילו לא מ-0 ל-100, זה מ-80 ל-100, כי אתה כל הזמן דרוך. ונפרדתי מהחברה שלי, שהייתי איתה 4 שנים לפני זה. ושאלתי אותה, כאילו, "למה זה לא, לא מסתדר בינינו יותר?" והיא אמרה לי… אמרתי שנפרדתי ממנה, היא נפרדה ממני. והיא אמרה לי, "לא 'כפת לך ממני יותר. אני מספרת לך שסבתא שלי נפטרה ואתה אומר לי 'אוקיי, שומעת רגע?'" הייתי פשוט, כאילו, עברתי את החוויה הכי עוצמתית שעברתי בחיי וכלום לא נראה לי חשוב חוץ מההתעסקות בדבר הזה. אממ… וזה היה בלתי נסבל. לא היה אפשר לדבר איתי.

‏שיר: כי בעצם אז אתה רצית לדבר על התאונה הזאת?

‏מתן: עם האנשים שקרובים אליי, כן. רציתי לספר להם מה היה. עשו איזשהו טקס, שהגיע איזה קצין בכיר והביא לי ציון לשבח מול ההורים שלי ואבא שלי בכה כי הוא לא ידע מה היה שם באמת, כי לא סיפרתי לו, והכל היה דרמטי ו"איזה גיבור!" וזה ממלא אותך. אתה מרגיש, "אה, עשיתי משהו, אה, רואים אותי, איזה כיף!" ורציתי ל… רציתי כאילו גם ל… זה מוזר, אבל רציתי להנות מזה גם, מהדבר הזה.

‏שיר: מזה שהיית גיבור.

‏מתן: כן. ו… [שותק] ולא הבנתי את ההשלכות של הדבר. לא הבנתי את ההשלכות של להיכנס לתוך הדבר הזה ולחפור בתוכו קצת וחשבתי שיש לי שליטה, שאני יכול לדבר על זה מתי שאני רוצה ולא לדבר על זה מתי שאני לא רוצה ושאין לזה השפעה עליי - לא פיזית, ולא נפשית, ולא כלום.

‏שיר: גם עם החברי ילדות, מה שגרם לנֶתק, זה זה שדיברת על זה הרבה…

‏מתן: לא. מה שגרם לנתק איתם זה שלאט-לאט לא שמתי לב, אבל העולם שלי התחיל להיות צר ובגלל שכעסתי כל הזמן אז לא רציתי לצאת גם מהבית כל-כך. הייתי מהבסיס הביתה, מהבית לבסיס, זה כל מה שהייתי עושה, וכשקוראים לך לבוא ולצאת ולחגוג וימי הולדת זה דבר, "צריך לכבד, בוא תכבד… ואתה לא מכבד, למה לא כיבדת? אנחנו מגיל שש ביחד". אז אנשים מתבאסים עליך ומתרחקים ולא היה אכפת לי, כי… לא היה לי כאילו את הרגש הזה של אכפתיות בכלל, בשום צורה, לא הרגשתי אותו. אממ, לאט-לאט העולם שלי הצטמצם עוד ועוד ועוד ועוד ועוד, עד שבעצם ב… ב-2014 אני אומר, "טוב, אני צריך לעשות עם עצמי משהו". אני כבר שנתיים משוחרר וכולם טסו לחו"ל. אני לא טסתי איתם לטיול הגדול. אני לא עושה עם עצמי שום דבר. אני עובד בהפועל באר שבע במחלקת נוער, כמו נגד בן 57 שצועק ל… לידין [במלעיל] ויגיל [במלעיל], "תקדישו לי גול". כאילו, אין לי כלום, אני לא יכול להשיג שום דבר בחיים, רק דרך הילדים האלה. ומה שקורה זה ש… אממ, בגלל שאמרתי כל הזמן שהכל בסדר, כנראה, עשו איתי איזשהי טעות, והמקצוע שלי היה חובש קרבי, והגיע "צוק איתן" וקראו לי למלא את התפקיד שלי. חובש קרבי.

‏שיר: ובתקופה שעד אז, בתקופה שאתה מתרחק מכולם, ו… אתה מבין שקורה לך משהו שקשור לזה?

‏מתן: אני לא מבין שקורה לי משהו, היחידה שמבינה שקורה לי משהו זאת סבתא שלי.

‏שיר: וואלה.

‏מתן: כן. אני גדלתי אצל סבא וסבתא העיראקים שלי.

‏שיר: גם אני!

‏מתן: איזה כיף, איזה שמחה.

‏שיר: הכי כיף שיש!

‏מתן: כן. אממ, ובעצם היא ראתה עליי מהרגע הראשון.

‏שיר: יואו!

‏מתן: והיא הייתה היחידה שהייתה לוחצת עליי, וזה גם קצת הרחיק אותי ממנה, כי היא לחצה עליי יותר מדי לטפל בזה.

‏שיר: היא הבינה שזה קשור לזה ישר?

‏מתן: כן. "אולי תטפל בזה? אולי תדבר על מה שהיה? אולי תגיד לי? תספר לי מה היה". והייתי נכנע כאילו, אז פשוט לאט-לאט התרחקתי גם ממנה. הפסקתי ל… הפסקתי לבוא, כאילו המקום שאני בו כל הש… כל הזמן. וגם כשאני בא אז אני הולך מהר.

‏שיר: והיא הגיבה לזה?

‏מתן: אה, היא הייתה מתקשרת אליי. היא לא הייתה… היא לא הורידה הילוך אף פעם. אממ…

‏שיר: כן, סבתות עיראקיות לא טובות בלהוריד הילוך.

‏מתן: לא, הם לא מורידות הילוך. [שיר צוחקת] הם לא מורידות הילוך והן כן מעלות סירים. זה ה…

‏שיר: משורה ישחרר רק המוות.

‏מתן: כן. [צוחק] אממ, ובעצם מזמינים אותי ב-2014 ל… למילואים, קצת לפני "צוק איתן", ואני אומר להם, "אני לא יכול, אני עם שיר ראובן. אנחנו עושים מודעה עכשיו לקניון עזריאלי". [שיר צוחקת] ואני מגיע ומשבצים אותי עם פלס"ר 7, שזה…

‏שיר: שזה גולני?

‏מתן: זה… לא, זה, זה יחידת הסיור, זה כאילו, הסיירת של אה, של, של שריון. ו… ומשבצים אותי לשם וזה באמת, אני חושב שאני החייל היחידי בתולדות צה"ל שנכנס לעזה עם "אסיקס". זוהרות. אממ, פשוט עשו לנו אימון אחד, שני אימונים, ואמרו לנו "יאללה", ו"היום נכנסים", ו"תביאו טלפונים", ואנשים שאני לא מכיר גם…

‏שיר: מה אתה מרגיש בשלב הזה? כאילו, אתה מרגיש שהדבר הזה מתחיל לבעבע בך?

‏מתן: אני מתחיל להרגיש אממ… [פאוזה] [מצקצק] קהה. אני מתחיל להרגיש אפתי לדברים בצורה קיצונית. אממ, אני לא מבין מה קורה לי בגוף. הגוף של שלי כל הזמן, כאילו, כל הזמן כאב לי הגוף. כאב לי בצוואר, וכאבו לי הידיים, ו… כאילו, כאילו הגוף מאותת לך רגע, 'תעצור שנייה, תגיד משהו'. ולא אמרתי לאף אחד כלום כי גם די שיקרתי לעצמי, אמרתי, "אין לך כלום. אתה בסדר". וגם כשהרגשתי לא בסדר - אז הרגשתי בושה על זה שאני מרגיש לא בסדר. אמרו לי שאתה גי… שאני גיבור, הביאו לי תעודה, עשו לי טקס. אז עכשיו אני אתלונן? אני אגיד שאני לא בסדר? ומה שקרה זה ש… באחד הלילות היה אירוע גדול והיה… היינו אמורים להגיע לאירוע הזה בתוך עזה, והיה אירוע אחר - פתאום - באמצע האזור שאנחנו היינו ויצאנו לחלץ פצוע. עכשיו, זה לא היה כמו עזה הנוכחית, זאת אומרת, לא היה אפשר לצאת ולהיכנס כל הזמן. לא ידענו מה מחכה לנו שם, המנהרות היה דבר חדש. פעם ראשונה, כאילו, אני זוכר שעמדתי מעל מנהרה פעם ראשונה וראיתי בן-אדם בגיל של אבא שלי, כאילו, רועד. אבא לשישה - רועד. מתתי מפחד. אתה עומד מעל זה, מעל הפיר הזה ואתה אומר, מה קורה פה? כאילו זה, הם יכולים לצאת מפה עכשיו? אני יכול למות? זה כאילו פעם ראשונה שאתה חושב על הדבר הזה בכלל. ויצאנו לחלץ את הפצוע, ואז אה… [פאוזה] ואז היה 2 בלילה, הלכתי לישון בתוך הרכב פינוי וחלמתי שחבר שלי נהרג. אז קמתי, בשעה 3, ואמרתי למישהו שם שהיה איתי, אמרתי לו, "תקשיב חבר שלי נהרג נראה לי, חלמתי את זה". אז הוא אומר לי, "לא, הוא לא… מה יש לך?"

‏שיר: איזה מזרחי! [צוחקת]

‏מתן: כן. אמרתי לו, "לא, חלמתי, ח…" -"לא לא, מה פתאום, הוא לא נהרג, הכל טוב". ואני חלמתי, אין, אה, זה. אמרתי את זה, אני לא זוכר, אני לא רוצה לחזור על עצמי בזה, אבל אמרתי באיזשהו פודקאסט שלמזרחים אין אה, אין סאבטקסט בחלומות.

‏שיר: [צוחקת] זה ממש נכון.

‏מתן: זה הדבר. זה, זה פשוט אה, "רותי בהריון מאיציק", זה מה שחלמתי.

‏שיר: ממש. מבזק מ-ynet קיבלתי.

‏מתן: כן, כן. וישבתי ופשוט היה לי משעמם, אז כתבתי - זה היה בבארי, ביער בארי - וכתבתי שם הספד לחבר. וב-6 בבוקר באים, הביאו לנו את הטלפונים, ואני פותח ואני רואה 200 הודעות - "משתתף בצערך", "משתתף בצערך". ואני אומר אולי… רגע, אחי גם פה. ואני רואה הודעה מאחי, "משתתף בצערך". אז אמרתי, "אוקיי, מה קרה?" ואז אה… הייתה תקופה שרצים שמות בוואטסאפ לפני שמודיעים, ואני רואה את השם של חבר שלי שנהרג. ואז אני…

‏שיר: אז מה שחלמת באמת קרה.

‏מתן: כן. אני ייחסתי לעצמי איזשהו כוח שאין לי. זה היה חרדה טהורה. חשבתי מי איתי פה, ואנשים נהרגו, ואני יודע שהוא פה קרוב והוא נהרג. זה כאילו… ככה המוח שלי עיבד את זה. הוא מת. זה פשוט הרגיש לי כל-כך אמיתי, זאת הייתה חרדה טהורה. זה לא…

‏שיר: רגע, אז הוא לא מת?

‏מתן: הוא מת. אבל זאת הייתה פשוט חרדה, כאילו ה-לחלום את זה, זה היה נטו מחרדה.

‏שיר: כן.

‏מתן: זה לא שניבאתי את זה או שיש לי איזה כוח מיוחד [מצחקק]. פשוט, כל-כך הרבה פעמים בחרדה, כל חרדה שהיא, את מדמיינת עכשיו לצורך העניין שהכיסא שאת יושבת עליו ייפול וכל הבניין יקרוס ואת תמותי. וזה קורה לכולנו כל הזמן הדברים האלו. זה… אם זה חרדה שזה ייפול ותמותי או שמטוס ייכנס לפה. אבל ב-99 פסיק 9999 אחוז מהפעמים זה לא קורה. אבל אם פעם אחת כן, וצדקתָ, אז זה מחזק את ההקשר הזה במוח. זאת אומרת, יש איזשהו קשר שקורה, 'אָה, אוקיי, פחדתי וידעתי שזה יקרה וזה קרה'. אז, אז עכשיו כל מה שאני אפחד הולך לקרות. אני מפחד ש… ליפול מפה - מקומה תשיעית - אני אפול. אז אני צריך ללכת לצד השני של החדר או לרדת למטה ולהרגיש אדמה. וזה, אי-אפשר לחיות ככה. כאילו, זה לא הגיוני. ובעצם אני מתעלף, ואני פותח את העיניים ב… באוגדת עזה, במרפאה, ואני רואה את אחי, אממ ומכניסים אותי לרופא ו… והרופא אומר לי, "תקשיב, אני רואה פה בתיק שלך שכתוב שאתה מאובחן עם PTSD. למה לא אמרת לאף אחד כלום?" אז אמרתי לו, "אני לא יודע, לא היה לי למי, כאילו אני גם לא… מה אני עושה?"

‏שיר: ידעת שאתה מאובחן?

‏מתן: ידעתי שאני מאובחן. והוא אמר לי, "טוב, אתה לא תחזור יותר ל… לכאן". אמרתי לו, "על מה אתה מדבר? אני, כאילו, אני חוזר, אין לי… מה אני עושה עכשיו? יש מלחמה". אז הוא אמר לי, "לא, אתה כאילו, חבר שלך נהרג, צא רגע ללווייה ונדבר על זה". ואנחנו באים לצאת ואז אחי אומר לי, [בשקט] "שומע? אה, יש היום גמר המונדיאל, אתה יכול להגיד לו שגם אני יכול לבוא?" [צוחקים] "לא, תג… מה? אביחי, אתה יודע ש… אתה יודע שחבר שלנו נהרג". -"כן, כן… יש אבל גמר המונדיאל גם" [שיר צוחקת] ואני חוזר לרופא ואני אומר לו, תגיד, אני לא יכול ליסוע. יש מצב שאחי יבוא איתי?" אז הוא אומר לי, "כן, בטח בטח. אני אשחרר גם אותו". [צוחקים] אממ, ובעצם הרגע הזה הוא הרגע הכי משמעותי שהיה לי. כי נכנסתי ל-5 שנים, בעצם עד 2019, שהתנ… עבדתי קצת פה וקצת שם, והתרחקתי עוד יותר מהאנשים, התרחקתי מהעולם. הייתי מאוד-מאוד רע, מאוד רעיל לכל אדם ששמח. לכל מי שטוב לו, לכל מי שמצליח. אממ, הייתה בי קנאה עמוקה, שאנשים ממשיכים בחייהם ומתחתנים ומביאים ילדים, ואני לא יוצא מהממ"ד, בבית של ההורים שלי, כאילו. אבל גם הייתה לי איזשהי הקלה. כי זה שהוא נהרג גרם לזה שאנשים הבינו שזה בסדר שאני עצוב. ובעצם אה… עד 2019 אני פשוט לאט-לאט מצמצם את עצמי עוד ועוד ועוד ועוד, ואיפה שהוא ב-2016 אני מכיר את אה… מי שהפכה להיות אשתי ואמא של הבן שלי, אממ, והיא אומרת לי בפנים: "תקשיב, יש, יש לך בעיה. יש לך בעיה שאתה צריך לפתור אותה".

‏שיר: באיזה שלב היא אמרה לך את זה?

‏מתן: אחרי שבועיים.

‏שיר: ואתה זוכר מה, מה היה הטריגר? כאילו, מה היא ראתה שגרם לה להגיד, 'אוקיי זו בעיה'?

‏מתן: אממ, אני סיפרתי לה מה קרה, כדי להרשים אותה…

‏שיר: עם החבר או עם האוטובוס? מיניבוס?

‏מתן: עם מה שקרה עם המיניבוס. סיפרתי לה את זה כדי… וגם עם החבר. סיפרתי כדי להרשים אותה. 'תראי איזה גיבור אני. יש לי תעודה, ראית? רוצה לבוא לחדר ש… לממ"ד בבית של ההורים שלי, [שיר צוחקת] שאני לא מנקה אותו אף פעם והכל כוסות מים בכל מקום? בואי תראי, יש פה תעודה'. והיא ראתה שאני מדבר לאנשים, שהם לא היא, בעצבים, שאני כועס. ושכתבתי דברים באותם ימים בפייסבוק, שכאילו, מי, מי מדבר ככה לאנשים?

‏שיר: אתה זוכר מה, למשל? כאילו, אני מנסה לדמיין את… לאפיין את הכעס הספציפי.

‏מתן: הייתי כותב על שחקנים, לצורך העניין, של הפועל באר שבע, שחקן ילד בן 19 שקנו אותו עכשיו במיליון יורו, כמה הוא אפס וכמה אין לו מושג והוא זבל והוא שמן והוא אוכל בחוץ ואוכל שניצלים והוא לא מקצוען, ו"אתה כלום". להוריד אותו לרמה שלי, בשביל שאני ארגיש שאני בסדר, כי ילד בן 19 קונים אותו במיליון יורו, ואני לא יוצא מהבית? אז כאילו, לא ידעתי איך להרים את עצמי, אז אמרתי, אני אוריד את כולם. וזה הדבר הכי מגעיל שאפשר לעשות, זה, זאת… זה הדבר שאני הכי מתבייש בו. ובעצם היא אמרה לי, "תקשיב, יש לך בעיית עצבים קלה, יכול להיות שזה קשור לזה". היא עובדת סוציאלית והיא עובדת עם נוער בסיכון. אז היא יודעת, היא יודעת לאבחן טראומות. [צוחק קלות] ואחרי בערך שנה היא טסה לדרום אמריקה, נפרדנו, עברתי אה, יצאתי מהבית של ההורים, עברתי לקומה רביעית בבאר שבע, ברחוב הכי גרוע, הכי קשה. אה… שזה כאילו, הייתי צריך לדלג באמת על דילרים, על נרקומנים בשביל להגיע לדירה. וכל היום הייתי עושה בנגים, וכל היום הייתי משחק בפורטנייט והייתי עובד באיזשהו משרד פרסום, אז הייתי מגיע לפעמים ולפעמים לא, וחי את החיים כאילו הכי זבל שאפשר. אז החלטתי לעבור לתל אביב, אמרתי, זה יפתור לי את כל הבעיות בחיים. אני תקוע בבאר שבע. זה לא אני, זה העיר. ועברתי, וכשהגעתי לתל אביב היה לי חור בקיר שהוא אה… היו יוצאים ממנו ג'וקים.

‏שיר: יואו.

‏מתן: כל בוקר עשיתי ריסוס וכל בוקר 15 ג'וקים מתים. אז הייתי מרים אותם עם איזה כף כזו וזורק אותם מקומה ראשונה לגג של חנות אוכל מוכן שגם הייתי קונה בה את האוכל לשבת. [צוחקים] וככה חייתי איזה חצי שנה, עד שפשוט הפסקתי לצאת גם מהבית הזה ולא יכולתי לצאת לעבוד ולא הבנתי מה קורה לי. הרגשתי שאני משתגע.

‏שיר: אתה יודע למה בחרת דווקא לגור במקומות כאלה?

‏מתן: כן, כי זה מה שהייתי.

‏שיר: כי יכולת גם לגור בדירה בלי ג'וקים.

‏מתן: זה מה שהייתי. זה מה שהגיע לי. זה הבן-אדם שהייתי. זה הכסף שהיה לי. זה ה… זאת הסביבה שהרגשתי שאני שייך לה. זה מה שמגיע לי בעולם. אני, לא מגיע לי יותר מזה. אני מתנהג מגעיל. אני מתנהג מגעיל גם לעצמי, גם לסביבה. אין לי חברים בכלל. אפס חברים באותה תקופה. הבחורה שאני אוהב טסה לדרום אמריקה, חזרה, אמרה לי ש… שהיא כבר לא שם. כאילו מה, לְמה אני חי? מה, מה אני עושה? ובאותה תקופה סבתא שלי חולה בסרטן, אממ, ואני מפחד לחזור, כי כל פעם שאני חוזר אני רואה אותה במצב עוד יותר גרוע, ועוד יותר גרוע, ועוד יותר גרוע, והיא כל הזמן שואלת אותי את אותם שאלות, "למה אתה לא מטפל בעצמך? למה אתה לא… למ… תדאג לעצמך", וזה עושה לי עוד יותר רע, אז אני גם בקושי רואה אותה. וכמו סבתא עיראקית היא מתקשרת אליי יום אחד ואומרת לי, "אתה מפקיר. אתה הפקרת אותי. זה שאתה לא בא, אתה מפקיר. מה, אתה מפחד ממה שאני שואלת אותך? אתה מפחד להתמודד עם זה? אז אז אתה פ… אז אתה לא רק מפקיר, אתה גם פחדן", היא אמרה לי.

‏שיר: וואו!

‏מתן: ו… ובאתי. הייתי חייב לבוא. ואיפה שהוא בזמן הזה, אני וליאור, אשתי, אנחנו חוזרים, והיא אומרת לי, "תקשיב, אתה חייב לקבל טיפול. זה לא הגיוני שזה ככה. אתה… אני אוהבת אותך, אתה רוצה שנישאר ביחד? אתה צריך ללכת לטיפול". ופשוט זה היה הדבר שגרם לי להגיד, 'טוב די. אם אני מאבד אותה עכשיו אני אני חוזר לתחתית הזו, אני לא מסוגל. אני… משהו צריך לקרות'. והתחלתי טיפול ולא התמדתי בו. ואז כתבתי פוסט בפייסבוק על שופט כדורגל, שהפוסט היה 200% דיבה. [שיר צוחקת] ממש. קיללתי אותו, את אשתו, את הילדות שלו, השוויתי אותו להיטלר. באמת, דברים הכי קשים שאפשר לאחל בעולם. ו…

‏שיר: בקטע קומי? אתה כאילו…

‏מתן: כאילו בקטע קומי…

‏שיר: אוקיי.

‏מתן: אבל זה לא קומי. אני מקבל, את יודעת, אתה רואה את הלייקים עולים אז זה ממלא אותך לרגע. וקרה לי משהו ש… הסתכלתי על זה אחרי 9 דקות בדיוק, ואמרתי, "מה זה? מי כתב את זה? לא אני. זה לא אני! אני לא מדבר ככה, אני לא… מי זה הבן-אדם?" מחקתי את זה. זה לא עזר לי, כי צילמו מסך, שלחו לו, והוא הגיש תביעה.

‏שיר: וואו!

‏מתן: ובאותה תקופה אני במצב כלכלי שאם את הופכת אותי, נופל לי מהכיס שומשום. [שיר צוחקת קלות] אז אה, מתתי מפחד, ואמרתי לעצמי, "די. די. תשלם לו מה ש… מה שיקבעו, גם מה שאין לך, תיכנס למינוס, תיכנס לחובו… לא משנה, תטפל בעצמך". זה לא הגיוני לחיות ככה, והתחלתי…

‏שיר: היית צריך לשלם לו באמת?

‏מתן: כן. שילמתי איזה 6,000 שקל או משהו כזה, שגם אותם לא היו לי. ו… וככה התחלתי את החיים השניים שלי. אממ, הגשתי… הקשבתי לסבתא שלי והגשתי תביעה למשרד הביטחון וזה הציל לי את החיים, ממש ככה. כי לא הייתי מסוגל לממן לעצמי טיפולים, אין לי כסף, והסתבר לי שמרגע שאתה מגיש תביעה למשרד הביטחון על המצב שלך, אז…

‏שיר: טיפולים חינם, לא?

‏מתן: אז אתה מקבל טי… אתה מקבל החזר על הטיפולים. וייאמר לזכותם שלמרות שהם הקשו עליי מאוד, מאוד, באמת, זה היה סבל שאי-אפשר לתאר אותו, זה היה סיוט אחד גדול. מרגע שהכירו בי - הם לקחו אחריות.

‏שיר: אתה יכול לדבר קצת על התהליך הזה? אני חושבת לטובת אממ…

‏מתן: כן.

‏שיר: אני אספר שהחברה הכי טובה שלי מהתיכון, שבדיוק חזרנו לקשר, גם הבן-זוג שלה הוא פוסט טראומטי. והוא בדיוק קיבל "לא".

‏מתן: קיבל "לא".

‏שיר: וזה נורא-נורא קשה…

‏מתן: אני יודע גם למה הוא קיבל "לא", בלי להכיר אותו.

‏שיר: למה?

‏מתן: וזה מאוד יהיר מצידי, אבל, כי הוא הלך בלי עורך דין.

‏שיר: וואלה.

‏מתן: כן.

‏שיר: אז אולי תספר על זה קצת?

‏מתן: אה, היום הדברים קצת, קצת שונים. מאז שעברה רפורמה שקוראים לה "נפש אחת", יש קצת הקלות בנושא, זאת אומרת, מבינים, מבינים את הרגישות של הדבר. כן יש המון אנשים שלאורך השנים ניצלו את הדבר הזה, וניצלו את המערכת ואת ה… את העובדה שזה נושא שהוא כל-כך רגיש לכל-כך הרבה משפחות ישראליות, ופשוט, כמו שאנשים עבדו על ביטוח לאומי, אז אנשים עבדו על משרד הביטחון. כאילו, חד-משמעית. אני אומר לך שזה קרה, וזה בהיקפים עצומים. הבעיה, שזה השליך על אנשים שבאמת צריכים. כי התהליך נהיה יותר קשה ויותר קשה, והידקו את החבל עוד טיפה ועוד טיפה, ומי ש באמת צריך, לא היה מסוגל לעבור את הדבר הזה. אני הגשתי תביעה לראשונה אחרי "צוק איתן", כי מישהו אמר לי, "אתה לא בסדר". אני לא זוכר אפילו מי זה היה, אולי סבתא שלי. הלכתי לאיזשהו עורך דין, בן-אדם שכל פעם שהייתי מדבר איתו, מה קורה עם משרד הביטחון, היה מציע לי טוסטים ולא מקדם שום דבר. ופשוט אה… [מדבר מהר ובשקט] אתה צריך להביא עוד מסמך ועוד טופס ועוד טופס. אתה צריך לדבר עם עוד רופא שלהם, ולהסביר לו ולספר את כל הסיפור מהתחלה ומהתחלה ועוד פעם, שזה פשוט כאילו, "די, אני לא עושה את זה".

‏שיר: וכל פעם אתה חווה את זה מחדש?

‏מתן: כן. והרפורמה הזאת בעצם תיקנה את הדבר. אתה אתה כן צריך לספר ואתה כן צריך לדבר, אבל אתה צריך לעבור את זה פעם אחת. וברגישות יותר גדולה, כי עכשיו ה… כי עכשיו הוועדות מצולמות. והוועדה שאני הגעתי, הגעתי אליה שבור. לא ישנתי שבועיים לפני, כי ידעתי שאני הולך לדבר על מה שקרה לי עם אנשים זרים. והייתי בְתחתית, הייתי בתהום כזו עמוקה, שאמרתי לעצמי, "למה אני עושה את זה? אולי, אולי אני אחזור לדירה עם הג'וקים? אולי אני אחזור לקומה רביעית? אולי זה ש… אולי זה עדיף? אולי עדיף להימנע מזה?" ותמיד עמד… מהצד השני עמדה ליאור, של "לא אתה לא… הגעת עד לפה". ואני בוועדה הראשונה שישבתי מולם, הרופא אמר, [מצקצק] "קראתי את התיק שלך. מה, מה אתה רוצה, כסף? זה כסף? זה בעיה של כסף?"

‏שיר: וואו.

‏מתן: הוא פשוט הוציא ארנק. אמר לי, "אתה רוצה את הכסף שלי? זה מה שאתה רוצה? את הכסף של המדינה?" ולא, לא…

‏שיר: זאת המדיניות?

‏מתן: ככה… זה היה פעם.

‏שיר: וזה היה מכוון כדי שאנשים…

‏מתן: להוציא אותם מדעתם. ואני פשוט… מה ש… או לגרום לאנשים להרגיש לא בנוח ולראות איך הם מגיבים לזה, ואני פשוט לא התעצבנתי, אפילו לא טיפה. הרגשתי שקיבלתי חֶבֶל - אתה יכול לצאת עכשיו. פשוט קמתי ויצאתי. ואז העורכת דין שלי יצאה אחריי והחזירה אותי. והוא התנצל, ו"תספר לנו מה קרה". היום זה כבר לא ככה. זה הרבה יותר פשוט והרבה יותר קל ואני… וחבל, אי-אפשר כאילו להצטער, אבל באמת חבל שזה לא היה ככה בתקופה שלי. היום יש רגישות הרבה יותר גדולה וזה לא תהליך כזה מורכב וקשה. כן צריך להגיע עם, עם ייצוג, כי אין מה לעשות, בסוף זה, בסוף זה לתבוע. אתה לא מ… אתה לא מקבל ולא דורש, אתה תובע את הדבר, אז צריך לבוא עם עורך דין, אבל זה כן תהליך, שאם מישהו מקשיב לזה עכשיו ותוהה לעצמו אם כדאי לו לעשות אותו, אז כן. כי המעטפת שאתה מקבל אחרי זה היא כל-כך טובה, ואני בטיפול מאז 5 שנים ברצף, אממ שלפחות ב-3 שנים הראשונות לא הייתי יכול לממן אותו. אז זה, זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. כאילו ה-לקבל עזרה.

‏שיר: ומרגע בעצם שמכירים בך, מה קורה?

‏מתן: מרגע שמכירים בך, אתה יכול לקבל טיפול. אתה בוחר אה, או שהם בוחרים לך איזשהו מטפל, מטפלת, ומתאימים לך טיפול שבאמת מותאם לך. אם זה אממ… גם פסיכיאטרים. אז לקחתי, התחלתי לקחת כדורים בשביל להתייצב טיפה, כדי שאני אוכל לדבר על זה ביותר רגוע. והתחלתי להבין מה קורה לי. אה, לדוגמא, כשאנחנו מדמיינים פוסט-טראומה אז אנחנו מדמיינים בן-אדם שנשאב למקום והוא לא פה עכשיו, אלא הוא שם. לי זה לא קורה, לי אין פלאשבקים כאלו. יש לי פלאשבקים פיזיים. זאת אומרת, אני, כשקורה איזשהו משהו שמפעיל אותי, איזשהו טריגר, הגוף שלי מגיב כאילו אני שם. והריצה שהייתה לי לאוטובוס ואז לרכבת גרמה לזה שכל פעם שאני רץ והדופק שלי קצת עולה אז יש לי טריגר כזה. אז רגע, איך אני אדאג לגוף שלי אם אני לא יכול להתאמן בכלל? אז אתה מוצא פתרונות לכל דבר. אממ, לדוגמא הריח, שזה הדבר שהוא היה… עדיין הוא הכי חזק אצלי, כשאני מדבר על זה או כשאני מריח משהו שדומה, ישר אני נשאב לזה ואני מריח את הדבר, אני יכול לטעום ממש את הטעם שהיה לי בפה כשהייתי שם. אממ, בסוף התאונה הזו ביקשתי סיגריה ממישהי שהפכה לאחת החברות הכי טובות שלי, וזאת הסיגריה הראשונה שעישנתי. ו… כל פעם שהרחתי סיגריה בשנים שאחרי, זה היה עושה לי כאבי ראש וכאילו תחושה שאני… של חרדה עמוקה. ולא הבנתי למה. ואז תהיתי לעצמי, זה שכבה על שכבה על שכבה, תהיתי לעצמי למה ביקשתי סיגריה, כי סבתא שלי העיראקית הייתה מדברת איתי ותמיד היה לה סיגריה ביד, אז הריח הרגיע אותי באותה סיטואציה, לא הבנתי שזה מה שזה יעשה לי אחר-כך. וההבנה שאנחנו לא כלים שקופים שמגיעים לאירוע וחווים את אותו אירוע ומגיבים אליו אותו דבר, היא הבנה שלא הייתה לי. תהיתי לעצמי, הרגשתי בושה - איך האנשים שהיו פה ועזרו לי, לא… החיים שלהם לא התרסקו ושלי כן? אז מה, אני חלש? אני לא גבר? אני… מה אני? מי אני בכלל? ואז אתה מבין שזה… קרו דברים לאורך החיים שלי עד הנקודה הזו, שהשפיעו עליי בנקודה ההיא ועכשיו הם מלווים אותי. עכשיו אני צריך לפתור את זה ולהבין… אי-אפשר לפתור את זה, אבל אתה צריך להבין למה זה קורה לך כדי שתוכל להתמודד עם הדבר. וזה רק דרך טיפול. אין דרך אחרת.

‏שיר: וברגע שאתה מבין את זה, אני משערת שזה כמו… אתה יודע, לחבר את הנקודות ולהבין שזה נוגע בהמון חלקים בחיים שלך.

‏מתן: בכל חלק בחיים שלך…

‏שיר: זה הפתיע אותך, ההבנה הזאת?

‏מתן: כן. כן, כי תשמעי, גדלתי באמת ב… לא היה חסר לי כלום, אבל, אבל ידעתי שחסר. זאת אומרת ראיתי מסביב. ו…

‏שיר: מה ידעת שחסר?

‏מתן: ידעתי שאני לא בא ממשפחה שהיא עשירה, וכן גדלתי בשכונה שהיא מאוד-מאוד קשה, וכן ההורים שלי עבדו כל יום משש בבוקר עד שש בערב. אז הייתי… רוב הזמן סבא וסבתא, וידעתי שכאילו, אתה לא… לא קיבלתי את ה… אני מדבר על, על בתי ספר וכזה, לא קיבלתי את החינוך הכי טוב, ולא קיבלתי אממ, הזדמנויות שוות בכל מיני צמתים, בתור ילד ונער. לא ידעתי שאתה צריך לקחת. וזה גרם לי גם לאיזשהי תחושת קיפוח כזו, של אָה, אני… לא, לא סופרים אותי, אבל אולי זה גם מה שמגיע לי. וכשאתה בא ממקום שאתה רואה איך נלחמים על לחם ומים, אז לא מעניין אותך כאילו אממ, אני אגיד את זה במילה של שלוכים, לא מעניין אותך כל הפסיכולוגיות וה-עמאייאת הזה. מעניין אותך רגע לשרוד, אתה צריך לשרוד, קודם כל. אז עצם ההתעסקות שלי בדבר הזה היום, זה פריבילגיה בעיניי, זאת פריבילגיה, אני מרגיש שזה פריבילגיה.

‏שיר: אתה עדיין מרגיש שזו פריבילגיה?

‏מתן: כן, כן. כי… [שותק, נושם עמוק] כי עצם זה שאני יכול לאפשר לעצמי להיות שעתיים בשבוע בטיפול שהוא מאוד אינטנסיבי, ואחריו, הוא מפרק אותי ליום או יומיים, ואני לא יכול לעבוד ולא יכול לצאת כל-כך מהבית ואין לי כל-כך מצב רוח, ואני עצבני ואני צריך להתמודד עם חיים של אדם שיש לו ילד, [בחיוך] שקורא לו אבא, אז… אז אני אומר, זה פריבילגיה שיש לי את הזמן הזה בכלל לתת לזה. אני מבין גם, מצד שני, שאם אני לא אתן לזה, זה יקח אותי. ו… ואני כן רוצה לחיות. זאת אומרת, זה בחירה שעמדתי מולה. ואני, אני מרגיש שאני תמיד בוחר ב"אני רוצה לחיות". ואני לא רוצה סתם כאילו להיות עם דופק ולנשום. אני רוצה לחיות. אז אני מבין שיש לי משהו שמפריע לי ולא מאפשר לי לחיות כל הזמן כמו שאני רוצה. אבל לכולם יש משהו, ואני, יש לי זכות לטפל בדבר הזה. אז בעיניי, כאילו… אני מגיע לכל טיפול, אני לא מגיע אליו עם תחושה של "איזה באסה. אני עכשיו יוצא מהבית וקר, ו…" אני מרגיש כאילו אני מתכונן אליו.

‏שיר: איך?

‏מתן: אממ, אני מכין דברים שאני רוצה לדבר עליהם, שקשורים לנושא או שלא קשורים לנושא, אבל מתחברים תמיד איכשהו, ואני דואג שהטיפולים לא יהיו בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הערב המאוחרות, אלא באמצע היום כשאני עירני ואני חד. ככה שלא משנה אם לא ישנתי בלילה כי אני לא ישן בלילה. כי יש תקופות שאני לא ישן, פשוט, זה ככה, זה בילד אין. ויש תקופות שגם שברתי שיניים מתוך שינה.

‏שיר: וואו.

‏מתן: כן, ש… לא ידעתי שזה קשור לפוסט-טראומה, אבל מסתבר שהחריקות שיניים וה… זה משהו שמגיע. אממ, אז אני דואג שהטיפול יהיה באמצע היום. ו… וגם, הטיפול עצמו הוא מאוד מיוחד. כאילו הוא עזר לי להצליח לדמיין שוב את האירוע - הפעם מהעיניים שלי ולא מלמעלה.

‏שיר: למה זה חשוב?

‏מתן: כי ברגע שזה קרה למישהו אחר, ואני הסתכלתי על זה מלמעלה, אז זה גם לא באמת קרה לי, וזה גרם לזה שאני לא אוכל לעבד את הזכרונות משם כמו שצריך. ברגע שחזרתי לראות את הסיטואציה מהעיניים שלי, נזכרתי בכל-כך הרבה דברים שקרו שם, כמו לדוגמא, הקרסול שסדקתי, ולא זכרתי את זה. כמו, לדוגמא, הסיגריה שעישנתי בסוף. כמו, לדוגמא, הריצה שהייתה לי לפני לרכבת. אממ, כמו מיליון ואחד דברים שקרו שם, ואנשים שעברו שם ושדיברתי איתם, כמו המפקדת ההיא שהייתה… האירוע משפיע עליך לא רק כי מתו אנשים, אלא כי עברת בתוך האירוע המון-המון-המון דברים אחרים שמשפיעים על ההתנהגות שלך ועל האמונות שלך ונכנסו לך לתת מודע למקומות שאתה בכלל לא יודע. ויש לזה כל-כך הרבה תופעות לוואי, כמו הלדבר מסריח לאנשים ולהקטין אותם בשביל שאתה תוכל להרגיש טיפה יותר בסדר, כי הם ברמה שלי, אני לא נתקעתי מאחור. פתאום כשאתה שלם עם הפוסט-טראומה, וזה קורה פתאום, אז אחד, אני עכשיו בתקופה שאני גם אומר, "נמאס לי לדבר על זה. אני לא רוצה שזה יגדיר אותי". זה, זה חלק ממני, ודי. כאילו, אני כבר צוחק על זה בפודקאסט עם טל, אני כל הזמן אומר לו, "אתה יודע, אני לא יודע אם אני מספר לך, אבל יש לי פוסט-טראומה". [שיר צוחקת קלות] והוא מחזיר לי, "אני, אני לא יודע אם אתה יודע, יש לי בת אוטיסטית".

‏שיר: טל פרידמן, רק נגיד…

‏מתן: כן.

‏שיר: בפודקאסט שלכם.

‏מתן: כן. אמ אז זה כאילו…

‏שיר: רציתי לתת לך מקום לומר את השם של הפודקאסט.

‏מתן: אה, כן. [אומר מהר] "מסיבת הפתעה"!

‏שיר: אוקיי. [צוחקים]

‏מתן: סליחה, כי פשוט כשאני ב… אממ, יש איזה נקודה שאתה מרגיש שלם. ואתה אומר, אני שלם עם החוסר שלמות הזו, ואני שלם עם הבעיות של זה, ואני יותר רגיש ממה שהייתי. אתה מנסה לחזור להיות מה שהיית לפני, זה לא קורה, ואתה… וזה חל… אתה מבין שזה חלק ממך, זה מי שאתה, המכלול הזה. לא, לא היה ל… לא היה, כאילו, מתן של לפני ומתן של אחרי. לא. אני כל הדבר, עד היום. וז… ברגע שאתה מרגיש שלם עם זה, אז נפתחת לך איזשהי הזדמנות להגיד, "או-קיי. אין לי הרבה זמן פה. מה אנ… איך… מה המהות? מה המהות שלי? מה אני רוצה לעשות?" וכשאמרתי שקינאתי, אז הרגשתי קינאה עמוקה אממ, ל"ערוץ הכיבוד", לדוגמא. הרגשתי קינאה עמוקה אלייך.

‏שיר: באמת?

‏מתן: כן. הרגשתי קינאה עמוקה לכל הדור הזה שעלה פתאום ו… ברשת, וכתב דברים יפים. אממ, מרסל מוסרי - הרגשתי קינאה עמוקה. אמרתי, "הם לא פוגעים באף אחד ובכל זאת מצליחים ליצור, ולכתוב, ולשיר, ולשמוח, ולעשות טוב". זה מה שאני רוצה. ו… [מצקצק] זה נתן לי דלק לנסות להישאר תמיד על המהות. זאת אומרת, אני מרגיש שזה מאוד… אני מאוד מלא בעצמי עכשיו ואני בסדר ובלה-בלה, אבל זה הדבר. אני הרגשתי שזה המהות שלי, אני רוצה לעשות טוב. ואני רוצה לכתוב ו…

‏שיר: שזה דבר שתמיד היה לך - הכתיבה?

‏מתן: כן, אבל היא הייתה רעה. הצלחתי להפוך את זה. זאת אומרת, הצלחתי להגיד, אני רוצה את כל מה שכתיבה מביאה, שזה עיבוד, שזה לאוורר את הנשמה קצת, כי קשה לי לפעמים לדבר. [מחייך] לא מורגש פה בפודקאסט, כי אני מדבר כבר שעה, אבל הרגשתי שבאמת הדבר הזה נותן לי מלא, וגם אני מקבל את הכפיים שרציתי, מקבל את ההכרה שרציתי, מקבל אהבה אומרים לי ש… אומרים לי, "אתה גיבור". והחלטתי שאני הופך את זה, שאני קודם כל מתנצל. והתקשרתי לאנשים שלא ידעו שאני קיים.

‏שיר: וואלה.

‏מתן: כן. להתנצל.

‏שיר: למי?

‏מתן: התקשרתי ל… כל מיני שחקני כדורגל בעיקר [צוחקים קלות], ושלחתי הודעה לאחד מהם שכתבתי עליו את הדברים הכי קשים והוא כתב לי, "באותה תקופה רציתי לרצוח אותך. אבל, אבל אני מבין ואני מקווה שאתה בסדר". כי, ברגע ש…

‏שיר: כתבת לו שזה בגלל הפוסט-טראומה?

‏מתן: הפוסט-טראומה זה לא תירוץ להיות זבל.

‏שיר: ברור.

‏מתן: אבל שתדע שזה מה שקרה לי ואני אני לוקח אחריות, אני מצטער, אני באמת מצטער, זה אני עשיתי, זה לא הפוסט-טראומה. אבל שתדע שיש לי את החלק הזה שכאילו השתלט עליי ואני, אני לא יכול להאשים… כאילו, שום דבר הוא לא תירוץ להיות זבל לאנשים. ואם אתה מרגיש שהפוסט-טראומה… את מרגישה שהפוסט-טראומה משתלטת עלייך ואת התנהגת זבל, כאילו, תהיי בן-אדם, תתנצלי. [פאוזה] ואז זה התהפך לי. אממ, וזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. וכל פעם שאני סוטה מזה, מהמהות, אני מרגיש רע. אז נראה לי, שכאילו, השרשרת הזו של ה… להפסיק להרגיש אשם ולהפסיק להרגיש בושה וללכת לטיפול ולפתוח שם את הכל, כמה שזה קשה וכמה שזה לא נעים לפעמים, אממ בשביל להיות שלם עם עצמך ושקט ולמצוא מה אתה רוצה לעשות, איך אתה רוצה לחיות, זה… הדרך הזו הייתה שווה. כאילו, זה היה שווה את זה. אני לא הייתי מוו… לא הייתי מוכן לוותר על הפוסט-טראומה היום. כאילו ברור שכן, [שיר מצחקקת] על התסמינים שלה. אבל על כל הדבר הזה, כל התהום - לא הייתי מוכן לוותר על התהום, כי עכשיו אני, כיף לי, אני נהנה מכל דבר. אני בא לפה לשבת איתך ואני כאילו באורות מזה, כי, כי אני מתרגש מדברים פתאום, שלא היו. אה, כן, ומגיע ילד וזה מציף הכל. [צוחק]

‏שיר: זה, שמעתי…

‏מתן: כן.

‏שיר: שמעתי שזה מציף הכל. איך אתה… למה זה, איך אתה מסביר את זה?

‏מתן: אני יודע איך זה אצלי, אני לא יודע איך זה אצל אחרים. בשנייה ששמעתי את הבכי שלו, נכנסתי למצוקה, כי הבנתי שמישהו צריך את העזרה שלי ואני צריך לטפל שוב. ואמרתי לעצמי, 'אני לא מאמין שאני צריך לטפל שוב'. האינסטינקט הזה של החובש, של ה"לפתור את הבעיה". אז זה נוגע בהרבה נקודות ו… בעיקר הפחד, שיקרה לו משהו שקרה…

‏שיר: אתה בעצם ראית את החיים בנקודת קיצון נוראית, נוראית שלהם, ועכשיו יש לך את זה במוח, ובמקביל יש לך את הדבר הכי פגיע שאתה רק רוצה לגונן עליו מכל העולם.

‏מתן: כן. וההבנה שאתה לא תוכל. אה, כי גם עליך רצו לשמור. וגם סבתא שלי וסבא שלי היו מאוד חרדתיים וזה לא עזר להם. בסוף הלכתי לצבא, בסוף קרה מה שקרה. אין שליטה. ה… הדבר הזה, ההבנה הזאת שאין שליטה כמעט על כלום, היא, היא משתקת. אבל היא גם קצת משחררת לפעמים. כי כאילו, אוקיי, אז הוא נפל. אוקיי, אני אתן לו נשיקה וזה יעבור או שניקח אותו לרופא וזה יעבור מתי שהוא. אז כאילו, אני מנסה כמה שפחות להיות חרדתי, אני עדיין לא מצליח. אני עדיין לא מסוגל ללכת איתו, לדוגמא, לפארק משחקים, כי אני מת מפחד שהוא ייפול מגבוה או שיקרה לו משהו ואני אצ… אז אני לא הולך. וזה נקודה שאני מונע מעצמי לחיות בה. אז אני עכשיו על זה, זה מה שאני מנסה לעבד עכשיו, את הזכרונות מהאירוע כדי להבין. ו…

‏שיר: זה עבודה לא נגמרת.

‏מתן: לא, אין לזה סוף. אין לזה סוף, אבל כן, יש אה… אני אתן גם תיאור של, של מטומטם. זה כמו שדולפין עולה לקחת אוויר, אז כל פעם אני עולה ואני לוקח יותר אוויר. העלייה, כאילו, היא ב… עכשיו אני למעלה אז איזה כיף לי. יופי. זה קצת יותר ארוך ממה שהיה מקודם. אז יש דאון ואני צולל טיפה יותר עמוק. אבל… אבל יש יותר זמן שאני שאני בטיילת באילת ומאכילים אותי בַּמְבּות. [שיר צוחקת] זה, זה דבר…

‏שיר: שאלה לסיום. אממ, מה שיפה בפודקאסט, זה שזה מוצר מדף קצת.

‏מתן: כן.

‏שיר: אנחנו מקליטים עכשיו וזה ישודר מחר. ו… יש אנשים שיאזינו לזה גם עוד שנתיים, גם עוד 5 שנים. גם אנחנו לא יודעים מה יהיה במדינה הזאת.

‏מתן: כן.

‏שיר: הרגע סיימנו משהו נוראי שקרה במדינה הזאת, ואני משערת שיהיו אנשים שיאזינו לזה גם עוד הרבה זמן. ו… יש משהו שהיית רוצה לומר להם? לאנשים שנמצאים במצבך, שחושבים שאולי יש להם פוסט-טראומה, ש…

‏מתן: תראי, לא רציתי אה… אני באמת אומר לך בכנות, לא רציתי לדבר על פוסט-טראומה יותר עם אף אחד לעולם, ונשבעתי שאני לא עושה את זה. לפני… ברגע שיצא הספר לפני חודשיים, הספר השני, הבנתי שאני צריך לדבר על זה קצת, אמרתי, "אני הולך לפודקאסט אחד". הלכתי ואמרתי, "זהו, אני לא בא יותר" ו… כי אני לא רוצה שזה מה שיגדיר אותי. אבל אני כן אגיד שאין דרך אחת להתמודד עם פוסט-טראומה, ואין מה נכון ומה לא נכון. אף אחד לא, לא אמר לי מה לעשות. זאת אומרת, לא אמרו לי, "לך לטיפול כזה וכזה, וזה יעזור לך". לא. הלכתי לטיפולים שלא הצליחו, לקחתי כדורים שלא עזרו. אני חושב שהעקשנות וההבנה שבסוף אתם כן תמצאו מה שיעזור לכם - זה צריך להיות המנוע להמשיך או להתחיל לקבל טיפול. כמה שזה קש… קל לוותר כשהכדורים גורמים ל… לתסמינים שהם לא נעימים או רעים והורסים את החיים לפעמים, והופכים את הפוסט-טראומה ליותר קשה אפילו, אה, לתת הזדמנות, לנסות דברים. לא לפחד לנסות, לא לפחד ללכת לטיפול, לא לפחד גם אם להר… אם אתם מרגישים קצת רע יותר. לי זה עזר, אני מקווה שזה יעזור לעוד אנשים. בעיקר לא להתבייש. להפסיק להתבייש וללכת לטפל. זה הדבר המרכזי. אכלתי את הראש.

‏שיר: ממש לא! ממש לא. תודה רבה. ואני גם רוצה לתת המלצה לכל המאזינים שלנו לקנות את הספרים שלך, שהם מעולים.

‏מתן: תודה רבה.

‏שיר: "אנשים שפגשתי בדמיון" הספר הראשון, ו"לעומק ולרוחב" שיצא לפני חודשיים.

‏מתן: כן.

‏שיר: מעולים.

‏מתן: תודה רבה-רבה-רבה.

‏שיר: סליחה שאני עושה את זה צרודה, זה רק כי הם עד כדי כך טובים! אה, ותודה רבה, מתן.

‏מתן: תודה רבה על האירוח.

‏שיר: תודה שבאת.

‏[מוזיקת סיום]

‏טוב, עד כאן "איך לעשות דברים". מי שעדיין לא הצביע לנו בתחרות "פודקאסט השנה של גיקטיים", מאוד נשמח אם תעשו את זה. מחפשים "פודקאסט השנה" ו"גיקטיים" ומצביעים ל"איך לעשות דברים". אנחנו בקטגוריית ראיונות ונשמח מאוד להצבעתכם. ואם אפשר עוד קצת לסחוט את הלימון הזה שהוא אתם, אז נשמח גם לדירוג חמש כוכב בכל האפליקציות - ספוטיפיי, Apple music, שהבנתי שאנשים ממש אוהבים את אפל מיוזיק. אה, לא אפל מיוזיק, אפל פודקאסט. אז בסדר, אין בעיה, תדרגו אותנו שם חמש כוכב, תעשו subscribe.

‏ואני אגיד שזה היה הפרק האחד לפני האחרון שלנו לעונה הזאת, כלומר הפרק הבא יהיה הפרק האחרון לעונה הזאת.

‏בינתיים נגיד תודה רבה למתן חלק שדיבר בפתיחות ובנדיבות, ושוב אני אמליץ לכולם לקנות את הספרים שלו, "אנשים שפגשתי בדמיון" ו"לעומק ולרוחב", ספרים מעולים ומצחיקים, וגם זה הוצאה עצמית. פשוט לתמוך ישירות בסופר, איזה כיף. תקנו אותם, הם מעולים.

‏תודה רבה לאלדד בר נוי, עורך וידיד. תודה רבה לליהיא צדוק, עורכת משנה וחברה. תודה רבה לטל נרונסקי, חמוד וחמוד ומ… מפיק, מפיק וחמוד. ותודה לכם שהאזנתם, תודה לי שעשיתי את הפודקאסט.

‏פרק הבא פרק אחרון לעונה, פרק שאני מאוד מתרגשת ממנו, שלא לומר, רועדות לי הביצים ממנו, אבל בסדר נעבור אותו.

‏יאללה, נהיה בקשר. ביי.

‏[מוזיקה מתגברת]

‏קריינית: "איך לעשות דברים" עם שיר ראובן.

‏[מוזיקה מסתיימת]

‏שיר: באמת תרגיש חופשי לשים ברקס.

‏מתן: אני בנוח, הכל טוב.

‏שיר: כאילו, אוקיי, אין בעיה. טוב.

‏[בטון של הפתיח] היי…

‏מתן: תעצרי, לא נוח לי. [שיר צוחקת] לא, סתם, יאללה. איזה רמה נמוכה. סליחה, זה…

‏שיר: [צוחקת] לא, זאת רמה גבוהה.

‏מתן: טוב.

‏שיר: אתה הראשון שעשה את זה.

‏מתן: כן.

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה