איך לעשות דברים - ספיישל יום העצמאות: סולימאן מסוודה | איך להיות ישראלי
- רותי מושקוביץ
- Jul 21
- 29 min read
Updated: Jul 23
פרק מיוחד לרגל יום העצמאות - סולימאן מסוודה מלמד את שיר ראובן איך להיות ישראלי. מסוודה, הכתב המדיני של כאן חדשות, הוא ישראלי ממוצא פלסטיני שגדל במזרח ירושלים, וחלם על חיים שונים של מאלה שיועדו לו; הוא מספר על ההחלטה לעזוב את לימודי החשבונאות כדי ללמוד עברית, על האופן שבו הוא מביט בישראליות מבחוץ ומבפנים, מה למד מצפייה אובססיבית ב"החיים זה לא הכל", ולמה למרות הכל יש עדיין סיבה לשמור על תקווה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/05/2025.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
קריינית AI: שלום. "איך לעשות דברים" הוא הסכת קומי. [במלרע] בדיחות עשויות להישמע, כמו גם הערות סָרָקסטיות או הומוריסטיות ואין לייחס לנאמר בו המלצה לכלום. האזנה נעימה.
[מוזיקת פתיחה]
קריינית: "איך לעשות דברים", עם שיר ראובן.
שיר: היי, אני שיר ראובן וזה הפודקאסט שלי, "איך לעשות דברים". בכל פרק אני אדבר עם אדם אחר שילמד אותי איך לעשות דברים.
אנחנו בפגרה כרגע, בעיקרון, אבל היום זה פרק מיוחד ליום העצמאות ואני עם סולימאן מסוודה, הכתב המדיני של "כאן חדשות" ומגיש התוכנית "זמן אמת", כאן בתאגיד, שילמד אותי איך להיות ישראלי.
מה העניינים, סולימאן?
סולימאן: מה קורה? אני אלמד אותך להיות ישראלי? וואו. זה…
שיר: אתה נבחרת.
סולימאן: יאללה.
שיר: [מצחקקת] איך אתה מרגיש עם נושא הפרק?
סולימאן: לא מזיז לי יותר מדי. כאילו… זה לא, זה לא יום מיוחד עבורי. סליחה שאני מוריד על ההתחלה.
שיר: לא, אתה לא מוריד בכלל, להפך, אני רוצה לשמוע את התשובה.
סולימאן: אני לא יודע, זה יום מאוד מוזר לי, כי אני גר בתל אביב, כאילו, הכל חגיגות מסביב, וזה, אבל אני עובד כרגיל, זה לא יום חופש, לא חג. וגם, אני, את יודעת, כאילו, אני לא צריך להתייפייף, אני לא… לא יודע, לא מרגיש את אווירת החגיגה, אבל אני מנסה להסתובב בעיר. אנחנו מקליטים לפני היו… יום העצמאות, אז זה עדיין לא…
שיר: כן, כן, אנחנו מקליטים את זה לפני…
סולימאן: [צוחק] כן.
שיר: זה עדיין לא היום עצמו, אנחנו כמובן לא לייב ביום העצמאות. אממ, אתה מגדיר את עצמך כישראלי?
סולימאן: כן. אני מרגיש א… "מרגיש". עובדתית, אני פלסטיני, נולדתי במשפחה פלסטינית, אני גאה בשורשים שלי ולא מתכחש להם, אבל אני גם ישראלי - יש לי אזרחות ישראלית, אני גר בישראל, אני לא חושב שיש מה להתכחש לזה. ואני יודע שכל אחד מתחיל למצוא לעצמו כל מיני מושגים, איך הוא, פלסטיני אזרח ישראל, ערבי… לא, זה לא כזה מעסיק אותי. אני יודע שזה אישוּ עבור הרבה אנשים, אבל זה לא מעסיק אותי, אני לא חושב שזה צריך להעסיק אותי. בואי נגיד שהחיים שלי הרבה יותר קלים מאז שקיבלתי אזרחות ישראלית, אבל זה לא משהו שאני חי איתו כל יום, ומתחיל להסביר לעצמי איך אני אענה על השאלה הזאת, כי א', אני לא נשאל אותה הרבה, וגם כשכן, אני לא עושה מזה אישו גדול.
שיר: אז בוא, בוא נתחיל אחורה. איפה גדלת?
סולימאן: גדלתי ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. הייתה לי תקופה של כמה שנים בשטחים, ממש צמוד לירושלים.
שיר: באיזה גילאים?
סולימאן: נראה לי, 11, 12, 13. כן, משהו כזה. כמה שנים בלבד, כי הסיפור הוא ככה: המשפחה בנתה בניין לכל המשפחה, התברר שאחר-כך זה נחשב לאזור שטחים שכשהקימו את הגדר, ממש היה כמה עשרות מטרים ליד הגדר, אז במקום לקחת לי כזה רבע שעה הליכה, מה שבאמת לקח לי, מהבית לבית-הספר, התחיל לקחת לי שעתיים כזה, שעתיים וחצי…
שיר: וואו.
סולימאן: כי הייתי צריך גם לעבור מחסום, עשרות אלפי פועלים וזה, והייתי לוקח שלוש אחיות איתי כל יום. ובשלב מסוים, גם נמאס לי, נמאס למשפחה, אז חזרנו חזרה, כאילו, לתוך ירושלים.
שיר: אתה ידעת עברית, כאילו, בשלב הזה?
סולימאן: לא. הסיפור שלי עם שפות, באופן ספציפי עם עברית, הוא קצת א… הוא קצת מצחיק, כי אני אוהב שפות, שמעתי עברית פה ושם, את יודעת, מטבע החיים.
שיר: ברור.
סולימאן: זה… הייתי נוסע עם סבא וסבתא לבתי-חולים, אז אני זוכר שפעם, סבא שלי זכרו לברכה לפני שנפטר, הייתי לוקח אותו לפעמים לטיפולים בבית-חולים, הוא לימד אותי שתי מילים, כאילו, הייתי כזה, גורר אותו על כסא גלגלים.
שיר: בן כמה היית?
סולימאן: אני לא זוכר, הייתי ילד, הייתי, הייתי צעיר מאוד, כאילו, הייתי, ממש הייתי ילד קטן, זה בן 10-11. הוא אומר לי, אתה צריך להגיד, אתה צריך ללמוד להגיד "בקשה" ו"סליחה". כאילו, "כל פעם שאתה נתקל במישהו, אתה רוצה להגיד לו לזוז" - הוא לא אמר לי את זה ככה - "אתה צריך להשתמש באחת משתי המילים האלה." ופעם, [צוחק] אמר לי, "אתה יכול גם להגיד את המילה 'לֵךְ'". [שיר מצחקקת] אז אני זוכר שאני [ממשיך לצחוק] שועט ב… "שועט" - הולך בבית-חולים, וכל מי שעומד לידי, אני אומר לו, "לך", "סליחה", "בקשה", "לך". לא, לא…
שיר: shuffle מאוד מוזר.
סולימאן: כן, לא באמת ידעתי מה המשמעות. אבל לימודי העברית, לפחות אז, לא היו חובה בבית-ספר. הלימודים האמיתיים היו כש… בגיל 20-21, כזה, כשעזבתי לימודים אקדמיים באוניברסיטה הפלסטינית, ואז עברתי ללמוד במכללת הדסה בירושלים.
שיר: ולמה החלטת לעבור ללמוד במכללת הדסה?
סולימאן: למדתי חשבונאות באוניברסיטת ביר-זית. אני לא יודע אם המאזינים יודעים איפה זה. זה כזה צפונית לרמאללה, אחת מהאוניברסיטאות הכי חזקות ברשות הפלסטינית. כאילו ברמה של… לא ברמה של, אבל אם אני רוצה להקביל לאוניברסיטה פה, אז זה כמו אוניברסיטת תל אביב. חבר הכי קרוב שהיה לי בעבודה, אומר, תשמע, תעשה את מה שאני עשיתי, לך תלמד שפה במכללה, משלמים לך… "משלמים לך" - כאילו, זה לימודים שהם סוג של מלגה, אתה לא צריך לשלם. זה שנה, אתה מתחיל את התואר מחדש, אבל יש לך שפה. אני זוכר שגיחכתי עליו, אמרתי לו, אי-אפשר ללמוד שפה תוך שנה. אני כבר שנתיים בתואר ראשון, שילמתי הרבה כסף. ההורים שלי יהרגו אותי, מה אני אעשה עם החיים שלי? ואז נסעתי באמצע הלילה עם הקטנוע לאיזה נקודה גבוהה בירושלים, ליד האוניברסיטה העברית, יש שם תצפית ממש מעולה על כיפת הסלע, ואז התחלתי לחש… כאילו, חשבתי כזה, ישבתי כזה שלוש שעות, התחלתי לחשוב מה אני עושה עם החיים שלי וזה, ואז אמרתי, טוב, אני עוזב את הלימודים, עוזב את האוניברסיטה אחרי שנתיים, שזה אמצע תואר, אני הולך ללמוד שפה, מתחיל מחדש, ונראה מה יקרה. והתחלתי חיים חדשים. לא סיפרתי להורים שלי, סיפרתי להם רק אחרי שהלכתי למכללת הדסה, ונרשמתי והתקבלתי.
שיר: וואו. איך הם הגיבו?
סולימאן: וואו. אמא שלי בכתה, אבא שלי היה בשוק, אבל אבא שלי יותר, הוא יותר מכיר את העולם הגדול, אז הוא אמר לי, "זה מה שאתה היית צריך לעשות מלכתחילה." אבא שלי מההתחלה אמר לי, "אתה צריך ללכת לאוניברסיטה ישראלית", עוד לפני שנרשמתי לביר-זית.
שיר: עכשיו, כשאמרת שאמא שלך בכתה, היא בכתה כי עזבת את הלימודים…
סולימאן: כן.
שיר: …הסיבה הקלאסית? או שהיא הבינה שאתה הולך לעשות איזשהו מסלול שהוא שונה מהמסלול שהיא מכירה?
סולימאן: אני לא חושב שאמא שלי הבינה מה… איך המסלול, איך המסלול חיים שלי ישתנה. אני גם לא הבנתי את זה, אבל היא בכתה כי כזה, עברו שנתיים מהחיים שלי. אולי היא חשבה על המסלול בהקשר של לסיים עוד שנתיים תואר, ולהתחתן ולהביא ילדים וזה, אני ידעתי שאני לא רוצה את זה מגיל מאוד קטן, כאילו, 15-16, ידעתי שאני לא רוצה… יש משהו מדהים בלגור באותו בניין עם כל המשפחה. לא יודע אם אצל יהודים זה ככה, אצל ערבים…
שיר: אני עיראקית, אז…
סולימאן: כן?
שיר: …אנחנו באותה שכונה, אבל כן.
סולימאן: לא, לא, לא, לא, לא! [מצקצק בלשון] זה לא אותו סיפור. [שיר צוחקת] באותו בניין! אתה יוצא מזה שרוט לכל החיים, ואתה יוצא בתובנה אחת: שאתה בחיים, אבל בחיים, לא רוצה לגור עם קרוב משפחה באותו בניין. [שיר צוחקת] לא יקרה! לא משנה אם זה אבא, אמא, דוד, בן של אחות. לא, לא משנה.
שיר: למה?
סולימאן: זה… כי זה מתכון לאסון. זה לריב על כל דבר. זה לריב על הוועד בית, וזה ילדים רבים, וזה מכות, ובאמת, כולם רבים עם כולם. ואני הבנתי שאני לא רוצה את זה בחיים שלי. אז עוד אז אמרתי לאמא, "אני אוהב אותכם, אבל תשכחו מזה שאני אגור, כאילו, קומה מעליכם. זה לא, זה לא יקרה." וגם ידעתי שאני רוצה לצאת מירושלים, וידעתי שאני רוצה לגור בחו"ל, וידעתי שאני רוצה לעשות תואר ראשון ואולי גם תואר שני. כאילו, זה לא החיים שהם בנו לי. עכשיו, אצלי זה קצת, קצת בעיה, כי אני הבן הבכור, יש מתחתיי שש אחיות. אני כאילו, נושא, נושא הדגל של… [צוחק] נושא שם המשפחה איתי. אבל היא לא ידעה שאני, כאילו, יהיה שינוי של 180 מעלות בחיים שלי. אני גם לא ידעתי.
שיר: "נושא של המשפחה" זה בעצם אומר שהציפייה ממך היא להתחתן…
סולימאן: כן.
שיר: להביא ילדים.
סולימאן: כן.
שיר: יואו, ואתה ידעת מראש שגם זה מסלול שאתה לא מעוניין בו, מעבר ל-לגור באותו בניין? שאתה לא הולך ישר להתחתן ולהביא ילדים? שאתה רוצה…
סולימאן: כן. לא, תשמעי, יש משהו בחיים של ההורים שלי, שגרם לי לרצות לעשות כמעט ההיפך. אני מאוד אוהב אותם. אני חושב שהם גידלו משפחה לתפארת, חוץ מהילד המפגר שלהם. [שיר צוחקת] אבל אבא שלי, נהג משאית שקם, מאז שאני זוכר אותו, בארבע בבוקר, וחוזר בשש, שבע, שמונה בערב. אמא שלי עקרת בית, יש את האחיות. זה לא… מאוד הערכתי את זה. אבא שלי עבד, ועדיין עובד, כל יום, כל היום, כדי… לפחות אז, כדי לתת חינוך טוב לילדים שלו ולהביא, לשים אוכל על השולחן. ואני תמיד אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להסתפק בזה. כאילו, אני רוצה לעשות משהו הרבה יותר מעבר. לא שזה, לזה אין משמעות. ברור שיש לזה משמעות, לגדל משפחה וזה, אבל… [מצקצק] רציתי משהו מעבר, הרבה מעבר. וידעתי שאני לא רוצה עכשיו לעשות את אותו מסלול, ולכן, כאילו, עשיתי את הכל כדי שאני לא אגיע לשם. כאילו, זה… שוב, אני לא רוצה שיישמע, כאילו אני מפחית מהכבוד של ההורים שלי, ממש לא.
שיר: לא נשמע ככה בכלל.
סולימאן: אבל זה נראה לי לא, לא החיים שאני רציתי לעצמי. יכול להיות שזה… אלה החיים שאבא שלי רצה. אבל אני הייתי הראשון במשפחה שלי שהלך לאקדמיה. והיה להם ציפיות מאוד גבוהות ממני. הייתי… קיבלתי את הציון הכי גבוה גם בתיכון.
שיר: אז בעצם, הגעת להדסה, ו…
סולימאן: כן. החוויה שם הייתה שונה, כי - אני מסביר את זה לפעמים כשמזמינים אותי למשל לפורומים צבאיים, או לפורומים של… לא יודע, אנשי עסקים או משהו כזה - שואלים אותי כזה… אוקיי, כמובן תמיד בהתחלה רוצים סקירה מדינית ביטחונית של מה שקורה, שזה גם הזוי שאני עושה להם את הסקירה הזאת, [צוחקים] ותכף נגיע לזה, ל… אבל שואלים אותי, כאילו, מה… אז בסדר, למדת שפה כזה, זה כמו שאני עכשיו עובר לארצות הברית, או עובר לא יודע לאן, לצרפת, ועושה כזה תואר ראשון ולומ… זה לא ככה. כי אתה גדל עם, עם… לא רוצה להגיד תחושות שנאה, אבל את יודעת מה? כן, זה תחושות שנאה כלפי הצד השני, כי אתה לא מכיר אותו, כי אתה רואה את מה שהוא עושה לך, כי היהודים היחידים שאתה מכיר זה - רובם, או חיילים, או שוטרים, או אנשים רעים, שהתייחסו אליך בצורה רעה כשהיית ילד קטן. למעט ה…
שיר: מה למשל?
סולימאן: למעט הרופאים ש… שוב, כאילו, הטראומה הזאת של לעבור מחסום כל יום, ולהראות את ה… איך קוראים לזה? הקושאן? עוד לפני שיש לך תעודת זהות, שיש את התעודת לידה הזאת. ואז לעבור בידוקים, וגם האחיות שלך לפעמים עוברות בידוקים, ואתה משתגע, בא לך לריב איתו. לא יודע, לקום כזה באמצע הלילה, בימי מתיחות, ולגלות שיש מלא שוטרי מג"ב שמחפשים אותך, ושולפים אותך מהמיטה, ואז אחרי חצי שעה מבינים שהגיעו לכתובת הלא נכונה.
שיר: זה קרה לך?
סולימאן: כן.
שיר: שלפו אותך מהמיטה?
סולימאן: כן, זה היה קשוח, ופעם אחת נשלפתי, [צוחק קלות] אבל לא, זה לא… זה כן היה דרמטי, אבל לא ששלפו אותי כזה… כאילו, דפקו כזה בדלת, וקפצתי מהמיטה. ואז כזה לקחו אותי הצידה, ממש בכוח, ואמרו לי: "זה אתה?" כאילו, לא זוכר את השם. אמרתי להם: "לא, זה לא אני". "הוא פה?" "אני לא יודע על מה אתם מדברים". "מי פה?" התחלתי לספור מי נמצא בבית, ואז אני מניח מי שהיה המפקד שלהם שולף כזה מפה ענקית, ככה. ואז מתחיל להצביע, מדברים ביניהם עברית, לא הבנתי שום דבר. ואז בסוף הוא אומר לי בערבית: [צוחק] "סליחה, טעינו בבניין". [בציניות] "בכיף, חמוד."
שיר: בן כמה היית?
סולימאן: זה היה כשהתחלתי ללמוד עברית, ואני זוכר שאחד הקשיים הכי גדולים שלי היה שכמה שעות אחרי זה אני צריך להיות במכללה.
שיר: אתה יודע, זה גם מעניין, בגלל שאני חושבת, אני דמיינתי בסיפור, אני לא יודעת למה, שהיית בן 14, וכשאמרת "מכללה", אז כבר היית בן 20?
סולימאן: כן.
שיר: ופתאום חשבתי, 'אוי, זה כבר הרבה יותר מפחיד, להיות גבר'.
סולימאן: כן, לא, יש גם סיפורים… להיות גבר, זה גם מפחיד, אבל… אני בן-אדם שקצת יש לו פתיל קצר. אני גם סבלן, אבל יש לי גם פתיל קצר במקרים כאלה. עכשיו, כאילו, בסיטואציה כזאת, כן חשבתי כזה, להתנגד, לתת מכה לבן-אדם. כאילו, בשלב מסוים אני מאבד סבלנות, אבל אתה רואה שכולם חמושים כזה, עם M16 כולם, [צוחק] שלופים גם. זה, זה סיטואציה…
שיר: יש לזה אפקט מצנן.
סולימאן: כן. היו גם, כאילו, אני זוכר הרבה מעצרים אלימים, כשנכנסו לשכונה כזה, כשאני אומר, "שולפים אותך", זה באמת שליפה כזה. לשלוף אותך, להטיח אותך בקיר, ו… אבל אני צריך להמשיך את החיים. כאילו, עכשיו אני צריך ללכת למכללה, אני צריך לעבור, להיכנס, וללמוד עברית עם המורה היהודייה החמודה שלך, ולפני זה גם לעבור אצל המאבטח, במכללה, המאבטח הרוסי, שרואה אותך כל יום ואומר לך, כזה, במבטא רוסי: [מחקה את המאבטח] "בוקר טוב". ואני שונא אותם היום, כי אני לא רוצה לדבר איתם, לא רוצה לראות את הפרצוף שלהם. אבל אמרתי לעצמי, יאללה, הם לא, כאילו, הם לא קשורים.
ושם אני הרגשתי שהייתה נקודת מפנה בחיים שלי, שידעתי כזה, לעשות את הקאט בין אנשים הרעים לאנשים הטובים. ופה אני אומר, שלימודי שפה, הם לא באמת לימודי שפה, זה ללמוד את הבן-אדם. מה היה שונה בללמוד במכללת הדסה? זה לא באמת התואר. [צוחק] אני לא יודע אם ישמחו לשמוע את זה, אבל כמעט ואין קשר בין התואר שלמדתי, למה שאני עושה היום. כמעט ואין. אבל זה כמובן נתן לי כזה פרספקטיבה לדברים אחרים. קראתי הרבה מאמרים, דברים שעיצבו גם את המחשבה שלי. תקשורת לא לימדו אותי להיות כתב מדיני. כאילו, לא לימדו אותי עכשיו לסקר את ראש הממשלה, ואיך לדבר עם, לא יודע, עם ראש המוסד, ואיך להתנהג כשאני בבית הלבן. אבל זה להיות שם בבוקר ולעמוד בתור לקפה, ולדבר עם אנשים נורמליים - כמוךְ. לדבר עם המרצה על המבחן הקרוב. לעשות קבוצת לימודים עם יהודים וערבים, ולא יודע מי גם. ולא ישר כשאתה רואה יהודים מולך, אז לחשוב שזה היתקלות ביטחונית. היתקלות אזרחית. וזה באמת מה שהופך אותך לבן-אדם אחר.
[צליל מעבר]
אני מתחיל ללמוד את המדינה ואת הסביבה שלי, כמו ש… בלי מתווך. נגיד, המתווך שלי היה, כשהייתי… לפני שלמדתי את השפה, למה שקורה בישראל, לא תאמיני, זה היה ערוץ "אל ג'זירה". כן, כי זה ערוץ שדולק אצלך בבית כל היום כמעט. קצת עיתונים פה ושם, קצת מה שאתה שומע מאנשים, אבל אתה לא יכול לקבל את זה בלי מתווך. תמיד צריך להיות מתווך. כשאתה לומד שפה, אז אתה כבר בוחר לעצמך מה ללמוד, ומה לשמוע ומה לקרוא. אז הייתי כזה, קונה ספרים, סופי שבוע הייתי לוקח את הספרים של… את העיתונים של המכללה, וכאילו, קורא את כולם בסוף השבוע, ואז מחזיר ביום ראשון. הייתי - עכשיו כשאני חושב על זה, זה באמת אחד הדברים המוזרים שבן-אדם יכול לעשות כזה - מתפרץ לקבוצת סטודנטים שיושבים בחצר, ופשוט מדבר איתם. דיברתי איתם רק כדי לתרגל דברים שלמדתי באותו יום. [צוחקים קלות] אבל קצת לצאת מנקודת המבט הביטחונית, ולהתקרב יותר לאזרחית. עכשיו, זה לא היה כל-כך משנה, כי כשהיית חוזר הביתה היית…
שיר: הביטחונית הייתה מגיעה גם אם לא הזמנת.
סולימאן: בדיוק, בדיוק. אבל בשנתיים-שלוש, בהתחלה כשגרתי בירושלים, כשלמדתי גם שפה, גם את התואר כמעט עד הסוף, לפני שעברתי לתל אביב, יום-יום לעבור את החוויה הזאת של ל… בבוקר, לעבור את המחסום, גם אם זה היה בקטנוע, וגם… כאילו, להיפך, גם כשרואים קטנוע מתחילים לחשוד יותר. וכזה, כל התחושות הזעם אצלך עולות, ואז להגיע למכללה, ואז הכל יורד. ואז שוב, הכל עולה, ואז הכל יורד. ושוב, אתה לומד לעשות… אתה לומד לעשות הבחנה. כאילו, עכשיו אני פוגש את הבן-אדם הרע, שחושב שאני הולך להכניס עכשיו מטען חבלה לתוך ירושלים, ולפוצץ את כל המדינה. וחצי שעה אחרי, אם אני לא אכעס, ואם אני לא ארביץ לו, אז אני אפגוש את המורה, שהולכת ללמד אותי איך אני אסתדר עם החיים. אז שווה קצת להוריד את הראש, ו… [פאוזה] לא לעשות בעיות. ושוב, זה כאילו מלמד אותך לעשות קו, כאילו, בין רגשות לבין… לא יודע איך להגיד את זה.
שיר: התנהגות?
סולימאן: כן
שיר: באיזשהו אופן, יהודים שחיים במדינה הזאת, לא צריכים לעשות את הקו, אין להם, אין להם שום סיבה לעשות הקו הזה.
סולימאן: נכון.
שיר: עכשיו, בגלל זה גם יש פה הרבה דברים מזעזעים, וצורחים עליך בכביש וכל זה. אבל זה מין איפוק שהאזרח הישראלי, היהודי הממוצע, אין לו שום צורך לסגל עצמו.
סולימאן: לכן אני חושב שזה פער מאוד גדול בין שתי אוכלוסיות שהוא אף פעם לא יידבק. כי בקושי כל אוכלוסייה לומדת משהו על השנייה, וזה אגב, בגדול ערבים לומדים על יהודים. זה כמעט ולא קורה הפוך.
שיר: למרות שאני זוכרת שסיפרת פעם ש-מתי שהתחלת ללמוד בהדסה, אתה לא ידעת, נגיד, שהייתה שואה.
סולימאן: אהה, לא, זה ברור. הלימודים במזרח ירושלים הם מאוד ייחודיים. המסגרת הלימודית קובעת את מה אתה לומד. למדתי, הרוב תוכניות הלימוד היו, הייתה תוכנית של הרשות הפלסטינית. לא באמת התעניינה בהרבה דברים, אחד מהם היה השואה. אם כי החינוך במזרח ירושלים היה… אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל נגיד לימדו אותי אנגלית טוב, לימדו אותי מתמטיקה בצורה טובה, גם קצת מדעים והיסטוריה. היסטוריה - פה הייתה בעיה, כי כאילו, שוב, מאוד אהבתי היסטוריה. י"א-י"ב - כל ההיסטוריה הייתה מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה. ולא לימדו אותי, כאילו, על השואה. ואתה מתחיל להיתקל בזה בצורה… בכל מיני סיטואציות מוזרות. אז המורה אומר לך, מסביר על זה כמה דקות בכיתה, וממשיך, אני לא זוכר מה הוא אמר בדיוק. אהבתי לקרוא ספרים, אז ירדתי לעיר העתיקה, קניתי כזה, שניים, שלושה, אני עד עכשיו זוכר את הספר הזה שקניתי, זה היה - לא זוכר כמה בדיוק - אבל 11 או 12 המיתוסים הכי גדולים, או השקרים הכי גדולים בתולדות העולם, בתולדות ההיסטוריה, או משהו כזה, אחד מהם היה השואה.
שיר: אה, וואו.
סולימאן: שאיך כזה נהרגו כמה אלפים, אבל היהודים ניפחו את זה למיליונים, כדי להגיע לפלסטין ולכבוש אותה ולגרש את הערבים.
שיר: וואו.
סולימאן: כן, וכאילו, קראתי את הספר הזה מתוך התעניינות. איך נתקלתי בזה בצורה אמיתית? אני יודע אמיתית בדיעבד, כש"נשיונל ג'יאוגרפיק" פתחו ערוץ שלוחת אבו דאבי, שקלטנו את הערוץ הזה, והיה כזה כתוביות בערבית. אז עשו סדרה על מלחמת העולם הראשונה והשנייה, ארבעה פרקים, כל פרק איזה שעה, שעה וחצי. [בקול נמוך וטון דרמטי] והיה כזה, פרק שלם נראה לי, או שלושת רבעי פרק על השואה. אני כזה, אתה צופה, אני, אני מת… כאילו, אני אוהב סדרות כאלה. מאוד. אני מת על דוקו ודוקומנטרי, ואז ראיתי את זה, ובאמת כזה, התפוצץ לי המוח. ואז, fast forward ללימודי עברית, המורה שלנו, היא מגיעה גם ממשפחה… שתי המורות היו ממשפחות ששרדו את השואה, אז כאילו, כל אחד מספר את החוויות, מס… כולם, אין לנו מושג על מה היא מדברת. ואז היא הבינה את זה תוך כדי, ואז אתה לומד את זה לאט-לאט. אז שוב, קראתי על זה באינטרנט אחר-כך, קניתי ספרים, ראיתי סדרות, סרטים, זה סיפור אחד, כאילו, שמלמד שאתה יכול לחיות במדינה - שוב, אני שם את השואה בצד - אז זה מלמד שאתה יכול לחיות במדינה, ואם אתה לא יודע את השפה, אתה לא תדע כלום על מי אתה חי איתו, כנ"ל גם את כלפיי…
שיר: ברור…
סולימאן: כאילו, לא יודעת ערבית…
שיר: לומדת בדאולינגו [כך במקור], יום 100.
סולימאן: כל הכבוד. יש גם התעלמות מופגנת. את יודעת, שאלת אותי על יום העצמאות ואיך אני מרגיש וזה, מה יהודים, ישראלים-יהודים יודעים על 48' מהצד, כאילו, מהנרטיב הפלסטיני? כלום. יש גם התעלמות מופגנת ממנו. אבל באופן כללי, כאילו, מה יודעים על ההיסטוריה של פלסטינים, מה יוד… כמעט כלום. זה במקרה הטוב, במקרה הרע זה הכחשה: אין דבר כזה, פלסטיני, כי אין פ' בערבית. [שיר מצחקקת] סתם. אבל זה באמת היה, לימודי… ללמוד על השואה זה היה כזה wake up call. אבל, שוב, זה לא היה הדבר שהכי כאילו פוצץ לי את המוח, אבל זה היה סדרה של דברים ביחד כזה. שוב, ללמוד לדבר עם בן-אדם לידך, לקרוא את העיתון, לדעת את ההיסטוריה שלו, אבל הפריע לי גם שאני… שזה רק במעמד צד אחד.
שיר: יש, כשאתה מסתובב עם חברים ערבים, או מתי שאתה מגיע למזרח ירושלים, יש גם מי שמסתכלים עליך בביקורת?
סולימאן: זה ברור, כן. כאילו, אני בחרתי חיים אחרים לי, שהם לא, לא טריוויאליים, וזה, הביקורת נעה בין, "אתה לא מספיק תופס את הקו שלנו", ל… עד "בגידה". עכשיו, אני למדתי משהו, שאני שומע את הביקורת וממשיך הלאה. זה כמו שאני קורא טוקבקים. אני קורא טוקבקים. אני לא מאמין בזה שאי אפשר לקרוא אותם. צריך לקרוא טוקבקים גם של ההזויים ביותר, ולהבין כזה. בן-אדם מאוד הזוי מתעלמים ממנו, אבל צריך גם לשמוע ביקורת. ואני יודע להתמודד עם הביקורת. מה הביקורת שיכולה להגיד, שיכולה להיות נגדי? לא יודע. שאני… אני אקביל את זה למשהו - "שכחתי מה זה להיות ערבי", אפרופו ביבי, ו"שכחו מה זה להיות יהודים". לא. כן, אני עובד בכלי תקשורת ישראלי, אני כאילו גר בתל אביב, וכולי וכולי. אבל לא, אני חי את שני העולמות. וזה אגב, מה שמחזיק אותי. אני אגב, חושב שבן-אדם שחי את שני העולמות, זה הבן-אדם הכי, גם בר-מזל, וגם הכי אומלל. הכי אומלל, כי שוב, אתה כאילו צריך לתמרן בין השניים וזה, וזה הכי קשה בעולם. הכי מ…
שיר: גם שתי הצדדים בטח מסתכלים עליך…
סולימאן: כןןן.
שיר: …בתור "אתה לא שייך".
סולימאן: כן, כן. ובר-מזל, שאתה יכול להבין את שני הצדדים. כאילו, להבין את שני הצדדים, זה דבר שהוא, שהוא מה זה חסר לנו. כזה, לא רק במדינה הזאת, אלא באופן כללי בחיים עכשיו. ואני יודע כאילו לשמוע, הצלחתי ללמוד לשמוע אנשים שאני לא מסכים איתם, גם בצד הערבי וגם היהודי, ולהבין את הפחדים שלהם ולהבין למה הם מתכוונים. ובן-אדם שלא יודע את שתי השפות, אף פעם לא יצליח לעשות את זה. לא משנה כמה מתרגמים לו ועוזרים לו לתווך את המציאות, זה לא אותו דבר.
שיר: כי בעצם אני חושבת שמה שנורא מפחיד במציאות, בטח מאז השביעי לאוקטובר, זה שאתה… זה מין תחושה כזאת של "אני לא יכולה להזדהות עם מה שקרה בצד השני. אני לא מבינה את הצד השני, אני לא יכולה", ולכן זה מפחיד. כאילו, פחד מגיע מתוך, "הם שונים ממני בצורה מהותית". מה שקרה, עשו אנשים שאין שום דבר דומה ביני לבינם, וזה מה שמייצר פחד, אומללות, מצוקה. ואם אתה מבין את שני הצדדים, לפחות הדבר הזה יורד ממך באיזשהו אופן. כמובן, לא בהקשר של השביעי לאוקטובר…
סולימאן: ברור.
שיר: אלא באופן כללי.
סולימאן: א… כן, אני מסכים איתך. העניין הוא, כמו שאמרת, אחרי השביעי באוקטובר ביתר שאת, אני לא רוצה בכלל לשמוע מה יש לצד השני להגיד, וזה חלק מהביקורת שלי גם על התקשורת פה, שאני חלק ממנה, של לא להראות את מה שקורה בעזה. של הרג פלסטינים, הרג חפים מפשע, להסביר את מה שקורה שם. עכשיו, אני תמיד אומר את זה: "אל תעשה את זה כדי להזדהות". אף אחד לא מבקש ממך להזדהות. אבל לא להראות את זה, זה כמו לעצום את שתי העיניים ולנסוע בכביש. אתה תעשה תאונה. כאילו, זה לא יעזור לך להבין את המציאות.
עכשיו, לא יכול להיות שב-CNN ובפוקס וב-BBC, וזה, מראים את מה שקורה 50 קילומטר מפה, ואנחנו לא. עכשיו, זה מייצר גם משהו עוד יותר בעייתי: שהאזרח הישראלי, במקום שיצפה במשדרי החדשות של ערוצי התקשורת הישראליים, ואז יהיה כתב כלשהו - מדיני, פלסטינים, כתב עולם ערבי - שיראה לו את מה שקורה שם וגם יתווך את זה, הוא חותך את המתווך והולך ישר לטלגרם העזתי, או לאינסטגרם. ואז הם יכולים לשפוך לו לתוך העין כל מה שהם רוצים, מבלי שהוא יבין גם, מבלי שיהיה לו קונטקסט, מבלי שיהיה לו הסבר, מבלי שיהיה לו כלום. עכשיו, אם אני הייתי יכול לשדר דברים כאלה, או אם אני הייתי רוצה לשדר דברים כאלה, אז שוב, אתה יכול תמיד לשים דברים בקונטקסט. יש דברים שאתה יכול להסביר ויש דברים שאתה לא יכול להסביר. אבל לחתוך את הכתב, את השדר וללכת ישר לחומר גלם, זה לא טוב לצריכת החדשות. זה פשוט הופך אותך לבן-אדם או כועס יותר, במקרה שאתה רואה את הדברים, במקרה שאתה לא רואה הוא הופך אותך לבן-אדם מטומטם יותר. וחבל.
שיר: כי מה התפקיד של הכתב, בעצם?
סולימאן: לתווך את המציאות. זה אחת הסיבות שבאמת קשה לי עם התקשורת פה. התקשורת בעולם הערבי היא עוד יותר גרועה, כן? בואי, לא צריך לדבר על ערוצים ברשות הפלסטינית או באל ג'זירה, או ב… זה ערוצים שהם לגמרי נשלטים על-ידי הממשלה, זה איום ונורא. אבל פה הבן-אדם שוכח מה זה להיות כתב, ופתאום נהיה לי מסביר דעת קהל. לא מעניין אותי. וזה באמת הופך את הציבור ליותר אממ, שוב, לא רוצה להשתמש שוב במילה מטומטם, זו מילה קשה מדי, אבל כזה חסר מודעות. באמת חסר מודעות. לא יכול להיות שאת יודעת פחות על מה שקורה פה, מאשר, לא יודע, תושב לונדון, תושב פריז. זה הזיה. אבל זה מה שקורה פה.
[מעבר מוזיקלי]
שיר: אמרת שאתה גר בתל אביב.
סולימאן: נכון.
שיר: ואמרת, "זה בעצם המקום היחיד בארץ שבן אדם כמוני יכול לגור, אולי גם כמוךְ". מתי עברת לתל אביב?
סולימאן: זה פרק ב' שלי בתל אביב. הסיבוב הראשון היה ב… היה שנה לפני הקורונה. עברתי לתל אביב, גרתי בפלורנטין, שנאתי את האזור.
שיר: למה?
סולימאן: כי זה אזור מטונף, נו. פלורנטין. [שיר מצחקקת] ואז התפנה תקן כתב ירושלים, וממש רציתי את זה, וכאילו ניסיתי לשכנע את המנהלים שלי שאני אהיה הכי טוב בתפקיד, וזה, ואני יודע את שתי השפות, ואני… וקיבלתי את זה, אחרי קרבות. ואז חזרתי לירושלים, הייתי כתב ירושלים שלוש שנים וחצי כמעט, שלוש שנים. ואז לפני… שנתיים כמעט? חזרתי לתל אביב. המוטו שלי בלמצוא דירה [צוחק] באופן כללי, זה "הדירה הראשונה שאתה מוצא, תיקח". לא צריך לייפות את המציאות, את יודעת, קשה לאנשים מסוימים, מסוימים - למצוא דירה, גם כשהם אנשי טלוויזיה וזה, אבל מצאתי דירה, וזהו. השתקעתי, מאז אני לא זז.
שיר: [מצחקקת] ואיך החוויה של… איך אתה חווה את תל אביב?
סולימאן: אני מת על העיר הזאת, שהיא באמת אחת הערים היחידות פה, שאפשר לגור בהן. אני אוהב את התרבות, אני אוהב את זה שהכל זמין כל הזמן. בירושלים זה לא קיים.
שיר: לא.
סולימאן: אני אוהב את זה ש… מי אמר לי את זה פעם? "אתה יכול ללכת עם אבטיח על הראש באמצע הלילה, ואף אחד לא יגיד לך משהו." וזה מה שאני מחפש, בעיר ש… לא רק זה, כן? אבל לעשות מה שאתה רוצה, להרגיש חופשי לעשות מה שאתה רוצה, ושלא… בירושלים אתה לא יכול לעשות את זה. גם בירושלים, ירושלים הפכה להיות עיר מאוד דתית, מאוד ענייה, מאוד… לא רוצה להגיד מגעילה, אבל חילוניים שגרים שם, באמת כל הכבוד להם. אני לא יודע איך הם, איך אפשר לשרוד שם. ואז מגיע הסיפור למצוא חנייה בערב. [מצחקקים] סתם, אני אוהב את תל אביב.
שיר: היו השלמות שהיית צריך לעשות כשהגעת לתל אביב? כי הרי בסדר, למדת את העברית, נהיית ישראלי לתחושתך, ואז הגעת לתל אביב והיית צריך לעשות עוד אדפטציה? כי נגיד, גם כשאני עברתי מראשון לתל אביב, הייתי כזה, "אוקיי, זה צריך ללמוד דברים, כדי להשתלב. אני צריכה…"
סולימאן: מה, מה היית צריכה ללמוד?
שיר: וואי. קודם כל הייתי צריכה ללמוד… בראשון יכולתי להיות "משוגעת הכפר". יכולתי להתעצבן, יכולתי לצעוק, אני זוכ… יכולתי לעשות "זין" לאנשים אם עצבנו אותי, בסדר, לא היו עושים לי כלום. ראשון, אתה יודע. גם גדלתי באזור פרברי, מקסימום הייתי רבה עם מישהו בגילי. אני זוכרת בתל אביב פעם אחת, הייתי באוטו, היה מישהו על אופניים, עשיתי לו "זין", התחיל לדפוק לי על החלון של האוטו, והייתי כזה, "אה, כולם משוגעים פה, תירגעי." כאילו, ממש זה היה השיעור הראשון שלי, "תירגעי, תירגעי".
סולימאן: זה להיות משוגע אצלך בתל אביב? [שיר צוחקת] כפרה עלייך. [צוחק] מזרח ירושלים, הייתי מתעורר ב-11-12 בלילה מהשכן שיצא מהחלון והתחיל לירות בנשק אוטומטי באוויר, [צוחקים] בחייך, שיר, קצת פרופורציות. [צוחקים]
שיר: בסדר, אני אומרת מה השיעורים שלי. מה היה לך כשעברת? כאילו, איזה דברים היית צריך ללמוד כדי להסתגל?
סולימאן: שאלה טובה.
שיר: אפילו ברמת הסרטים, סדרות, מוזיקה, סלנג, כאילו דברים שכזה מאוד חלק מהיומיום.
סולימאן: אין, אין משהו שקשור ספציפית לתל אביב. כל הדברים האלה עשיתי לפני. ראיתי סדרות, והאזנתי למוזיקה, וקראתי ספרים עוד לפני שעברתי לתל אביב, שהכינו אותי לחיים בישראל. באמת, ראיתי סדרות שב… כשאני מספר לאנשים, הם צוחקים עליי, הייתה סדרה שנקראת "החיים זה לא הכל", או משהו כזה, של…
שיר: עם קושניר.
סולימאן: קושניר? באתי להגיד גדי ודפנה. הייתי גם מאזין כזה לשירים, גם מזרחים וגם אשכנזים, והייתי כזה נכנס לאתר שנקרא "שירונית" או משהו כזה?
שיר: שירונט.
סולימאן: שירונט? כן. [צוחק] והייתי כזה מדפיס את המילים, וכזה עובר על זה, תוך כדי. ספרים? אני זוכר שהמוכר ספרים, בהתחלה, מכר לי ספרים של סייד קשוע, כזה כדי לקבל נקודת מבט ממנו של א… וזאת הייתה החלטה ממש טובה. אחרי זה עברתי כזה ל… הלכתי לפוליטי. כאילו, קראתי אוטוביוגרפיות, ביוגרפיות, סיפורים על היסטוריה של היהודים, של ערבים-יהודים. כאילו, ואז, עברתי כזה לעיתונים, וזה פחות או יותר הכין אותי כאילו למה ש… משהו ספציפית על תל אביב, אני לא יודע להגיד לך.
שיר: וכשראית, נגיד, "החיים זה לא הכל", [סולימאן צוחק] שזה כן מוצר כל-ישראלי כזה.
סולימאן: כן?
שיר: כן, נראה לי.
סולימאן: זאת הייתה סדרה כזה, כאילו…
שיר: אני חושבת שהיא רצה הרבה עונות. אני חושבת שזה היה כמו "סברי מרנן" של פעם.
סולימאן: כן.
שיר: כאילו, "סברי מרנן" הקודם, שזה מין איזשהו ניסיון ליצור משהו, שידבר למכנה משותף מאוד רחב, ושגם יגיד משהו מאוד רחב…
סולימאן: אז בסדרה הזאת למדתי מה זה הישראלי הממוצע.
שיר: בדיוק.
סולימאן: [צוחק] בן-אדם חפיפניק כזה. כזה, לא הכי אחראי בעולם. חכם, אבל גם מטומטם. חם, אבל גם כזה… לא יודע, מתנהג בצורה מוזרה. כאילו, זה לימד אותי באמת, פחות או יותר, מה זה הישראלי הממוצע.
שיר: וזה תואם את הישראלי הממוצע שאתה פוגש?
סולימאן: היום הוא הרבה יותר גרוע [שיר צוחקת]. לא, לא, סתם. זה… תשמעי, החיים שלי סובבים סביב העבודה. אז אנשים שבדרך כלל אני פוגש, הם אנשים הרבה-הרבה-הרבה יותר חכמים ובכירים ממני. את יודעת, אני הולך לפגישות במשרד ראש הממשלה, במשרד הביטחון, בקרייה, בצבא וזה וזה. כאילו, את יודעת, לשבת עכשיו עם מפכ"ל, או עם אלוף בצבא, או, לא יודע, מפקד אוגדה, או עם יועץ של ראש הממשלה - זה אנשים שאני לא פוגש ביום-יום, אם לא הייתי כתב. אבל בגלל זה גם אני דואג שיהיו לי חיים אישיים, כזה חיי חברה, שהם לא סביב האנשים האלה. אז זה לא כולם כמו בסדרה שראיתי, אבל הרבה מהם כן. הרבה-הרבה. לא יודע, הסדרה הזאת השפיעה עליי גם, אני לא יודע למה. אני עדיין זוכר אותה, כזה זוכר הרבה סצנות.
שיר: מה, איך זה השפיע עליך? כי אתה מחייך א… אתה מדבר עליה נורא בחום. אתה נ… זה נראה שאתה נזכר במשהו נעים.
סולימאן: לא, אני פשוט נז… [צוחק] לא, אני פשוט נזכר באיך למדתי שפה, וזה באמת שכשאני חושב על זה, זה דרך, הייתה דרך ארוכה מאוד. לא, זה פשוט סדרה שהיא לא… לא יודע, שלא ייעלבו ממני, לא הכי חכמה בעולם, אבל היא כזה מדריך לחיים.
שיר: זה קטע, כי נגיד, אני ממש מרגישה שלמדתי אנגלית מהטלוויזיה. לא מלמדים אותך לדבר בבית-ספר. למדתי…
סולימאן: אני גם למדתי אנגלית מהטלוויזיה, אבל…
שיר: בדיוק.
סולימאן: גם למדתי מ"חברים", ראיתי את "חברים" איזה שש-שבע פעמים…
שיר: כן.
סולימאן: כל הפרקים. נראה לי שכולנו. למדתי שפה מסדרות, כן, טלוויזיה.
שיר: וספרי ילדים, סדרות ילדים בעברית, לא ראית בכלל.
סולימאן: אין לי מושג. אין לי שמץ של מושג.
שיר: כאילו אומרים לך המומינים, אתה כזה…
סולימאן: אין לי מושג. אין לי מוש… זהו, יש לי פער מאוד-מאוד-מאוד גדול בתרבות הישראלית בהקשר הזה.
שיר: כאילו, שיחת נוסטלגיה מתחילה, כולם שיכורים, אתה כזה, "אה, איזה שעמום"?
סולימאן: מה? תתחילי שיחה כלשהי על זה.
שיר: נגיד, "זוכרים את הפרק הזה במומינים…"
סולימאן: אין לי מושג מה זה.
שיר: …"או בצבי הנינג'ה", או ב-אני לא יודעת מה.
סולימאן: אז זה… זהו, אני מכיר, צפיתי בגרסה הערבית שלו.
שיר: או מיי גאד, יש גרסה ערבית לצבי הנינג'ה, ברור, כי זה אמריקאי.
סולימאן: ברור, מה.
שיר: וואו.
סולימאן: יש גם גרסה ערבית של באטמן, ויש גרסה ערבית של… אני מנסה להיזכר בסדרות שממש אהבתי כשהייתי ילד קטן. אהבתי את הסדרות על כדורגל, היה… אנימה? יפני?
שיר: כן.
סולימאן: היה מלא כזה, מתורגם לערבית, סדרות אמריקאיות פה ושם, קצת מטומטם, אחת הסדרות שאהבתי זה, את מכירה "Shaun the Sheep"?
שיר: לא.
סולימאן: שון הכבש.
איש הפקה: "שון כבשון".
שיר: "שון כבשון", צועקים.
סולימאן: כבשון? בקשה [צוחק]. מאוד אהבתי את זה. האמת שלאחרונה, בת-הזוג שלי ואני כזה, [צוחק] עושים את הפתיחים של הסדרות, אני רואה את הפתיח בערבית, ואז היא מראה לי את הפתיח בעברית, וזה מה זה מצחיק. הלחן כמעט אותו לחן, אבל המילים שונות כזה לחלוטין. אבל לא, זה פער מאוד משמעותי. גם כזה, בית-ספר וכולי, זה דבר שיקח לי הרבה זמן להדביק. אבל אני לא… אני זוכר פעם ביטוי כזה, שתמיד משתמשים בו בהקשר של… איך קוראים לדוקטור, הפרופסור הזה, שכתב מדריך למתמטיקה על…?
שיר: בני גורן?
סולימאן: כן! פעם אני שמעתי: "וואו, זה בני גורן", ואני כזה, מי זה? אז זה באמת לא… אין לי מושג. גם יש כל מיני ביטויים כזה, שהם מקומם בתרבות. אבל זה שאני לא… לא יודע, תעזרי לי פה רגע, אבל…
שיר: כל מיני ציטוטי הגשש וסיוטים כאלה?
סולימאן: אה, זה דברים שכן, חלקם למדתי, חלקם שאני עד היום לא יודע להסביר. יש את ה… "פה חשדתי". [שיר צוחקת] "הפוך גוטה". לא ראיתי סרטי בורקס האמת, אבל אני יודע שזה מצוטט משם.
שיר: זה, אין שום סיבה להשלים את זה…
סולימאן: כן?
שיר: זה סרטים לא טובים. לא, הם מזעזעים. לא יפה להגיד את זה ביום העצמאות…
סולימאן: אבל כולם ראו את זה.
שיר: נכון, אבל נגיד אני ראיתי את זה בתור ילדה, וממש הייתי חושבת, "אני לא מבינה, זה חרא".
סולימאן: אה, גם אצלכם ביום העצמאות אתם רואים את כל ה… כאילו, זה לא יום העצמאות, זה בחגים. [צוחקים] אבל נגיד בחגים, שני חגים בעיקר, רואים מלא סדרות כזה, סרטים כזה, סרטי א… זה בעיקר, האמת, הצגות מצריות. מה, גם ביום העצמאות כזה רואים את הסרטי בורקס?
שיר: ביום העצמאות נותנים מלא-מלא סרטי בורקס, ואתה רואה את כולם, ואתה מרגיש חלק. גם "הלהקה", שזה לא, זה, אתה יודע, זה סרטי קאלט…
סולימאן: אה.
שיר: או "גבעת חלפון", אבל סרטי בורקס הם…
סולימאן: לא, לא, לא. לא ראיתי אף… לא ראיתי אף סרט.
שיר: זה כן, כי בעצם, כל הדברים שאתה מתאר, זה חוויה של הגירה תרבותית, בסוף. שזה…
סולימאן: ברור, כי אני סוג של… סוג של מהגר, כאילו, עברתי ממש כזה מתרבות לתרבות אחרת, אבל מה שיפה בלהגר באותה מדינה, שאתה עדיין מחובר לשורשים שמהם הגעת. אז כאילו, שוב, אתה פה ושם. זה חרא של דבר לפעמים, כן? אבל ל… מותר להגיד את הדבר הזה?
שיר: בטח.
סולימאן: זה נקודה טובה, אגב, לשיחה על שפה ותרבות. אצל יהודים, השימוש בקללות, זה מטריף אותי. באמת, מקללים על ימין ושמאל כזה, באהלן-אהלן. "אהלן-אהלן"… ואצל ערבים, זה דבר מאוד בוטה, מאוד קשה. מאוד קשה. עכשיו, אני אגיד משהו, [צוחק] אני מקווה שאמא שלי לא תראה את זה. בחדשות, משתמשים לפעמים בביטוי, שוב, סליחה אמא, הביטוי זובור. [צועק] עשו לו זובור. בממשלה, עשו ליועצת המשפטית, לראש השב"כ. את יודעת מה זה בערבית?
שיר: מה זה?
סולימאן: זה זין! [שיר צוחקת] [ממשיך לצעוק] לא אומרים דבר כזה! באמת! אחת הסדרות שהכי אהבתי עכשיו, זה אצלנו שמשודרת, "מנייאכ". זה מילה… תשמעי, אם הייתי אומר את המילה הזאת כשהייתי ילד קטן, אבא שלי היה מפוצץ אותי במכות. [שיר צוחקת] באמת, אלה מילים מאוד קשות. עכשיו, אתם לקחתם את הקללות והפכתם אותם כזה למילים יפות, [צוחק] ואז משתמשים בזה ביום-יום. זה לאוזן ערבית, זה מאוד-מאוד-מאוד-מאוד קשה. מאוד! באמת.
שיר: מה זה מנייאכ?
סולימאן: זה מילה מאוד גסה, שאני לא יודע איך…
שיר: אתה לא רוצה להגיד!
סולימאן: כן! אני מצולם, אני כאילו מוקלט, אני באמת לא, אין לי מה… [צוחק] תחפשו את זה בגוגל. אבל זה מילה מאוד-מאוד קשה. שתי המילים האלה, והם באמת מאוד קשות. יש גם פערי תרבות מאוד גדולים, של איך להתייחס להורים, איך להתייחס למרצים. את יודעת, כשהגעתי למכללת הדסה, כאילו ראיתי דבר מדהים, שכזה, שסטודנטים נותנים כזה צ'אפחה למרצה, וזה… "מה קורה, דורון?" דורון זה איש מאוד קרוב לליבי, זה היה ראש חוג. ואני כזה ראיתי את זה, [בטון המום] הייתי בהלם! תשמעי, אני, אני עד אז, בבית-ספר אתה קורא למורה: "המורֶה", "המורָה". גם כשלמדתי בביר-זית: "המרצה", "כבוד המרצה". כבוד הזה… פה אתה כאילו שיחקת איתו שש-בש בשכונה. וזה לא… אגב, אותו יחס גם להורים. את יודעת, כאילו, אצלנו כבוד ההורים הוא טופ של הטופ. אצלכם קצת פחות.
שיר: אצלנו זה יותר שכונה.
סולימאן: זה ממש שכונה.
שיר: זה קטע, כי בסוף זו חברה יותר מסורתית. גם נגיד אצל יהודים דתיים, הם כן יותר מכבדים מורים והורים.
סולימאן: כן?
שיר: כן. וזה כדאי ששייך לחברה מסורתית מול חברה חילונית.
סולימאן: [מהמהם] הבנתי.
שיר: וגם ישראל באיזשהו אופן… טוב, להגיד את זה עכשיו, זה…
סולימאן: מה?
שיר: אני לא יודעת אם זה הטיימינג. אבל אתה יודע, יש משהו בזה שהרי גם סבתא שלי, הסבתות שלי, כשהן חיו ב…
סולימאן: מה המקורות שלך?
שיר: אני חצי טריפוליטאית, רבע עיראקית ורבע חלבית.
סולימאן: למה חשבתי שאת אשכנזית?
שיר: כי ככה אני נראית וככה אני מדברת. [סולימאן פורץ בצחוק] סתם, כי אני מאוד לסבית, אז משערים שאני אשכנזיה, אבל לא, אני לגמרי מזרחית.
סולימאן: וואי, יצאתי מה זה… [ממשיך לצחוק]
שיר: לא, זה בסדר, זה לא…
סולימאן: תחתכו את הקטע הזה. תחתכו החוצה.
שיר: ממש, אל תחתכו את זה בחיים. תראה, עשיתי בדיקת DNA ויצא שאני 5 אחוז Ashkenazi Jew.
סולימאן: כמו שאומרים לי, "תעשה בדיקה, אולי אתה יהודי".
שיר: [צוחקת] לצורך העניין, כאילו, אני מרגישה ש… קודם כל, אני חושבת שכל מי ש… זאת הבעיה. שאם אתה מזרחי שמצליח בסטנדרטים ישראלים…
סולימאן: אז אומרים שאתה משתכנז.
שיר: בדיוק, או אם אתה ערבי.
סולימאן: זה בדיוק מה שאומרים לי. מה זה אני שונא את המילה הזאת כשאומרים לי את זה. כאילו, [בלעג] "אתה משתכנז." מה, במה? בזה שאתה מצליח מקצועית? בזה שאתה יודע לדבר עברית כמו, כמעט, כמו כל בן-אדם שגדל על השפה הזאת? ב… איך זה מתבטא, באמת? אני אשמח לקבל הסבר. במה זה מתבטא?
שיר: זה מתבטא בזה שהחברה הזאת בסוף היא כל-כך גזענית, שאם אתה חכם, מצליח…
סולימאן: אתה חייב להיות אשכנזי.
שיר: …ונראה טוב, אתה התנתקת מהשורשים שלך, אתה אמור להיות אידיוט, אתה אמור להיות אפס, אני אמורה להיות בבית עם מטפחת על הראש, [סולימאן צוחק] להכין קוסקוס, ואם אני לא עושה את זה, אז אני השתכנזתי. זה הדבר.
סולימאן: אז, אז אני אגיד לך משהו: אני לא בשלן טוב, למרות שגדלתי במטבח מה זה טעים.
שיר: ברור.
סולימאן: אבל שאלת את עצמך מה הסיבה?
שיר: מה?
סולימאן: כולם אומרים לי כשאני אומר להם, [מנמיך את הקול] כאילו, אני יודע להכין אחלה מקלובה, כשיש לי שלוש שעות, שעתיים…
שיר: זהו, זה מלא עבודה.
סולימאן: כן, עזבי את המלא עבודה. פשוט גדלתי עם עשרים נשים בבית. [צוחק]
שיר: לא נתנו לך להיכנס.
סולימאן: לא נתנו לי להיכנס למטבח, אז מה…
שיר: רצית?
סולימאן: רציתי, אבל לא נתנו לי, באמת לא נתנו לי.
שיר: לא נתנו לך גם מהמקום המסורתי הזה של "אתה גבר, תעוף החוצה, זה לא התפקיד שלך?"
סולימאן: אממ, כן, כאילו, בגדול זה זה, כן, כאילו, עזרתי פה ושם [צוחק] לפנות את השולחן ולהרכיב אותו, אבל א… לערוך אותו, אבל לא, לא נתנו לי לגעת באוכל, לא יודע למה.
שיר: רציתי לשאול קצת על דייטים.
[שתיקה]
סולימאן: תנסי.
שיר: תראה…
סולימאן: נו?
שיר: אתה יודע שאתה חתיך.
סולימאן: אני?
שיר: די. בוא נחתוך…
סולימאן: את לסבית, נו, שיר.
שיר: אני? ההומו בקונטרול מאשר. דבר ראשון…
סולימאן: [צוחק] את רואה? הגזענות…
שיר: אני מדברת על החברות הסטרייטיות שלי, אני פה ב… זה. איך החוויה הזאת, כי שוב, אני משערת שאתה מגיע מחברה מסורתית…
סולימאן: כן.
שיר: שבה נשים, אני משערת, פחות מתחילות עם גברים. תקן אותי אם אני טועה.
סולימאן: נכון.
שיר: והגעת לתל אביב, אני משערת שהיו… שהגיעו פניות. [צוחקת]
סולימאן: נכון.
שיר: ואיך זה היה?
סולימאן: וואו. אממ, הסיבוב הראשון שלי בתל אביב היה, היה טירוף. כאילו, הייתי רווק תל אביבי במובן הכי, כאילו, הכי צהוב של המילה. אצלנו זה שונה, כי, שוב, זה גם פערי תרבות שצריך להסביר, וגם פערי דת. זה קיים גם ביהדות, אבל באסלאם זה, התרבות הוא נספח מאוד דומיננטי פה. אתה לא מקיים יחסי מין לפני חתונה, אתה לא נוגע בנשים לפני חתונה, אתה מתחתן, מביא ילדים, אחרי חתונה אתה לומד לחיות עם האישה שהתחתנת איתה באותו בית, ואם זה לא מצליח, אז אתה מתגרש. לי זה נשמע העסקה הכי גרועה שאפשר לעשות בחיים שלך. כאילו, עכשיו, אצלנו זה עוד יותר קשה. לא רוצה להגיד גרוע, אבל מאוד קשה. כי בערבית יש ביטוי שהחתן מגיע לבית של ההורים של האישה כדי לבקש את ידה. מה זה לבקש את ידה? זה להראות כמה אתה מוצלח יותר מאחרים. יש לך תואר ראשון, יש לך אוטו, יש לך דירה. כאילו, לא שכירות.
שיר: בטאבו.
סולימאן: לקנות דירה, כן. ואתה מגיע למשפחה כזה מכובדת, ואתה כאילו צריך להגיע לשם אחרי שסחטו אותך, ולקחת הלוואות, וצריך לשלם על חתונה. אתה צריך… אתה כאילו צריך לשלם גם… זה נשמע נורא, אבל אני לא יודע איך להסביר את זה בתרבות. זה סוג של מקדמה להורים של האישה. כסף אמיתי, אגב.
שיר: וואו.
סולימאן: כן. לקנות כזה 300 גרמים של זהב.
שיר: וואו.
סולימאן: כן, כן, כן. תקראי על זה. להתחתן, באמת, זה הזיה. [צוחק] אני אמרתי פעם לאמא שלי: "תגידי, את חושבת שהשתגעתי? מה? למה לי ל… דבר הזה?" עכשיו, אני מתחבר לצד החרדי של הסיפור הזה שאומרים, "בלי אינטרנט וסרטים", כי באמת האינטרנט והסרטים קצת משנים תודעה. עכשיו, אני גדלתי על סדרות וסרטים אמריקאים. ואז ראיתי שזה הפוך. כאילו, אתה מתחיל קשר רומנטי, אתם חיים ביחד, אם זה מצליח לך, אז אתה ממסד אותו. ולי זה נשמע מתאים. אז אמרתי, זה מה שאני אעשה. אני לא רוצה להיכנס ליותר מדי פרטים מפאת כבודה של המשפחה שלי. הם לא אוהבים שאני מדבר על זה, אני מבין את זה, אני מכבד אותם. אבל אני לא חושב שחתונה זה דבר שעדיין צריך א… לא להתקיים, אבל זה לא חובה בימינו, כמו שזה היה לפני 20-30 שנה. אני אהבתי את חיי הרווקות בתל אביב, אבל בשלב מסוים אתה, תכף בן 30, שמאוד התאימו לי אז, היום אני כזה במקום אחר. אני באמת חושב אבל ש… תשמעי, זה גם משתנה עכשיו בתרבות. זה דבר שלא אוהבים לדבר עליו יותר מדי, אבל גם אצל ערבים היום, יש סוג של… אגב לא רק פה, בעיקר בלבנון, בסוריה, יש מחקרים על זה, גם פה אגב, שלפני שמתחתנים, בצורה דיסקרטית לחלוטין, הגבר והאישה גרים בצורה כזו או אחרת ביחד. או נפגשים בצורה כזו או אחרת, מבלי שההורים יודעים. כי אתה הולך לבלות את כל החיים שלך כמעט עם הבן-אדם הזה. אתה צריך לדעת מי זה.
שיר: ממש.
סולימאן: ואני באמת, שאלתי את אמא שלי פעם, כאילו, אמא שלי, את יודעת, עם אבא, הם נשואים מאז החתונה. ואמא אמרה לי, ש"פשוט התמזל מזלי, כי אבא שלך גבר-גבר". ואז שאלתי אותה: "ומה אם הוא לא היה?" "אני לא יודעת איך זה היה".
שיר: וואו.
סולימאן: עכשיו שוב, זה גם סבא וסבתא, אותו דבר. עכשיו, אני לא יודע, יכול להיות, היום החיים שונים לחלוטין. אחוזי הגירושין בחברה הערבית, הם מטפסים. מאוד גבוהים. ואני באתי לעניין הזה לגמרי מהנקודה השכלית. אתה לא הולך עכשיו, ומשקיע את כל החיים שלך במשהו שאחרי שנה יכול להתברר כלא טוב. ואז אתה צריך לשלם מזונות, לא יודע. [צוחק]
שיר: וההסתגלות לדייטים הצהובים בתל אביב, זה משהו ש… איך הרגשת כשזה קרה? כאילו, איך זה הרגיש לעבור מזה לזה?
סולימאן: אני, בניגוד למה שאני קורא בטוויטר וברשתות, אני אהבתי דייטים. לא יודע. כאילו, אהבתי את זה. יש משהו בתחושה הזאת, של ה… פעם ראשונה, פעם שנייה, וזה. כאילו, אהבתי את זה. שוב, אחרי זה אתה מתמסד, אבל לא יודע, לא הייתי דוּש. גם זה היה סוג של… אני לא רוצה להגיד לגלות את הצד השני, אבל זה גם, זה היה כמו לימודי השפה, בצורה כזו או אחרת. זה היה עולם אחר שלא הכרתי. נכון שאתה רואה את זה בסרטים ובסדרות, אבל בתל אביב, זה היה mind blowing. זה אגב, אם יש משהו שיותר פוצץ את המוח מללמוד שפה, זה היה דייטים בתל אביב. [צוחקים]
[מעבר מוזיקלי]
שיר: אתה אופטימי לגבי העתיד? נמחק לך החיוך מהפנים.
סולימאן: כי עברת לי, עברת מדייטים ל… [צוחקים] תשמעי, אני גם אופטימי, אבל אני גם מציאותי, פרקטי, איך שלא תקראי לזה. אני רואה לאן המצב פה הולך, והוא לא הולך למקום יותר טוב, מהרבה בחינות. כאילו, גם מבחינה ביטחונית, גם מבחינת יחסים כזה… לא רק בין יהודים לערבים, גם בין יהודים ליהודים וגם בין ערבים לערבים. אם נדבר רק על מדינת ישראל, אני לא יודע איך המדינה תתקיים, כאילו, בעוד 20 שנה, כשמחצית מהציבור שלה חי על חשבון החצי השני. ובעיקר, אגב, מה שמדאיג אותי, זה הדו-קיום.
אני אופטימי, כי אני חושב שיהיו אנשים, הרבה אנשים, שיאמינו שצריך לתחזק ולהחזיק את החיים פה, ויישארו פה. אני מאוד מקווה שהם לא בשלב מסוים יגידו, "פאק איט, נמאס לי, אני רוצה את החיים הטובים בניו יורק ו…" אני חושב על זה, מדי פעם. אני רוצה להישאר פה, אבל למשל, אני אומר לעצמי, אני רוצה לעשות תואר שני בארצות הברית, אני רוצה לגור כמה שנים בארצות הברית, זה דבר שרציתי לעשות מגיל עשר. עכשיו, פה האישו. אם אתה עובר לשם, השאלה אם אתה חוזר. אני יודע שאני אחזור, אבל… הרבה דברים השתנו מאז.
את יודעת למה אני כתב בתקשורת? כי… הישראלית? אני אשוויץ קצת רגע. קיבלתי מלא הצעות לעבוד בתקשורת בינלאומית, ולא באמת הלכתי. א', כי אני חושב שאני עדיין לא בשל לזה מקצועית, אבל בעיקר כי אני רוצה שאת והעורכים החמודים שיושבים מאחורינו ומי שצופה ב"כאן 11" ומאזין לרשת ב' ומאזין לפודקאסטים של התאגיד, יפתחו טלוויזיה ורדיו ופודקאסט ויראו אותי מדבר על דברים מהותיים - של הקבינט, של המלחמה, על להתלוות לראש הממשלה לבית הלבן ולשבת בפאקינג החדר הסגלגל ולשאול את טראמפ ונתניהו שאלות ושיקבלו את המציאות ממני. אני, שעד לפני תשע שנים לא ידעתי עברית, שכשרואים אותי בנתב"ג חושבים שאני הולך לפוצץ את המטוס של אל על, ממני הם מקבלים את המציאות. והם מאמינים לי. ומה שבאמת מחזיק אותי - שהם רואים אותי, אומרים… אוקיי זה עושה להם קצת פאק בראש כזה, "למה הוא סיפר על מה שקורה בין ראש הממשלה לראש השב"כ? מי זה הבן-אדם הזה, אני הולך קצת לקרוא עליו, אוקיי, הוא לא ידע לפני 8-9-10 שנים עברית, היום הוא כתב מדיני של הערוץ הציבורי, אז הוא עבר תהליך כלשהו. בוא אני, נראה מה התהליך שהוא עבר, אוקיי, אם הוא עבר אותו, אז [פאוזה] יש תקווה."
ואם בן-אדם אומר בסוף את צמד המילים האלה, אני עשיתי את שלי.
שיר: [בהתפעלות] טוב סולימאן, תודה רבה.
סולימאן: תודה, שיר.
[מוזיקת רקע]
שיר: זהו, עד כאן "איך לעשות דברים", ספיישל יום העצמאות. אנחנו נדבר ביולי, הקלטנו את זה לפני, אז אני מקווה, אני מאוד-מאוד מקווה שעד מאי המציאות משתפרת, הלוואי, שהחטופים כולם בבית עם המשפחות שלהם, ושהחלון של כולנו בממ"ד פתוח, ושאנחנו פשוט בסדר. אני לא מבקשת טוב, אני צנועה, אני בגין, אני מבקשת "בסדר" - שש, שש וחצי, שבע גג, הלוואי שבע. הלוואי שבמאי מצבנו יהיה שבע.
תודה רבה לאלעד בר נוי, עורך וידיד, ידיד כל-כך טוב, שהוא הכשיר את ללכת עם Apple Watch בשבילי. אני רציתי הרבה זמן ולא היה לי אומץ כי זה מכוער, אבל אז אלעד קנה, וזה מבחינתי בסדר אם הוא קונה.
תודה רבה לליהיא צדוק, מפיקה וידידה, לא קניתי בזכותה שום מכשיר, אבל בסדר, עוד לא מאוחר.
נשמח מאוד אם תעשו לפודקאסט Follow - בספוטיפיי, באפל, בכל איפה שאתם שומעים, ותדרגו אותנו בחמש כוכב, רצוי מכמה מכשירים. קחו את של אמא שלכם, מה יש לה לעשות עם הטלפון עכשיו?
זהו, תודה לכם שהאזנתם, תודה לי, תודה לכולם, נדבר ביולי.
[מוזיקה מתגברת]
קריינית: "איך לעשות דברים", עם שיר ראובן.
[צליל סיום]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments