האחיות נעה ומיה דגן מלמדות את שיר ראובן איך זה להיות שמנה. איך העולם מגיב אלייך כשאת שוקלת 150 קילו, כשהגוף שלך הופך לנושא שיחה, על הבעיה עם כינויים מכובסים כמו "מלאה", על ההבדל בין חוויה של אישה שמנה לחוויה של אישה שמנה מאד, וגם על ההחלטה של נעה לעבור קיצור קיבה והקושי מאחורי זה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/01/2025.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
קריינית AI: שלום. "איך לעשות דברים" הוא הסכת קומי [במלרע], בדיחות עשויות להישמע כמו גם הערות סָרָקסטיות או הומוריסטיות, ואין לייחס לנאמר בו המלצה לכלום. האזנה נעימה.
[נעימת פתיחה]
שיר: היי, אני שיר ראובן, וזה הפודקאסט שלי, "איך לעשות דברים". בכל פרק אני אדבר עם אדם אחר שילמד אותי איך לעשות דברים. קודם כל נגיד שזה פרק אחד לפני סוף העונה. יש עוד אחד, אבל אחר-כך אנחנו נצא לפגרה ונחזור במרץ. חודש מרץ - מי שמכיר, מי שאוהב. ההקדמה הזאת פה, בגדול, כי אני פוחדת להציג את הנושא שלנו היום. אני רק יגיד שזה הרעיון שלכן. אתן הצעתן אותו, האורחות שלי להיום, האחיות מאיה ונעה דגן, שילמדו אותי איך להיות שמנה.
מיה: היוש.
נעה: היי. [צוחקות]
שיר: מה העניינים?
מיה: בסדר. למה את מפחדת?
שיר: אני מפחדת בגלל שאני מרגישה ש… אני גם שאלתי את עצמי למה אני מפחדת, כי הייתי כזה "מה…מה יהיה…" כאילו, הרגשתי כזה, כתבתי את השאלות והייתי כזה נורא במתח. ואז הבנתי שאנחנו חיים בתקופה שבעצם לקחה את כל מה שהוא… נגיד, זה התחיל, את יודעת, תסתכלי על ליהוקים. את מי מלהקים? פעם היו מלהקים רק אנשים לבנים ורזים. לכל דבר. רצוי גם יפים. תכל'ס הם גם היו יפים. ועכשיו מלהקים את כולם. מלהקים את הכל. את כל… זה, כאילו, סוג של הדור שלנו בתכל'ס בא ואמר: "לא, לא, לא. אתם לא תחליטו שבן-אדם זה רק מי שלבן ורזה ונראה טוב. אנחנו… גם אנחנו המכוערים יש לנו מקום פה, והשחורים, ומה שזה לא יהיה". ואז התחילו ללהק את כולם. ואני מרגישה שחלק מהדבר הזה, זה כאילו שזה שקע לסיטואציה שבה כל שונוּת, היא צריכה להיות מבוטלת. את צריכה להתנהג כאילו אין שונות, כאילו הכל רגיל. ואז לבוא ולעשות פרק שבמרכזו נראוּת.
מיה: וההבדל.
שיר: וההבדל?
מיה: וההבדל.
שיר: מה הכוונה?
מיה: לא, זאת אומרת, השונות הזאת היא ההבדל, החריגה…
שיר: בדיוק.
מיה: הדבר שיוצא מ… זה.
שיר: ואז להיכנס לתוך זה, זה הרגיש לי מאוד-מאוד טעון ומסוכן. אני גם אף פעם לא הייתי מציעה את הרעיון הזה, אם הוא לא היה בא… כאילו, זה פרק שלא היה קורה אם לא הייתן אומרות: "אנחנו נעשה פרק 'איך להיות שמנה'. רוצה?" והייתי כזה…
נעה: אני חושבת אבל שזה לא רק החריגוּת, כאילו אני חושבת שזה החריגות הספציפית של איך להיות שמנה. לומר את המילה "שמנה" זה כאילו עלבון. זה דבר לא סבבה לומר, כאילו.
שיר: זהו, נכון, כאילו…
מיה: אפשר לשנות את השם ל"איך להיות מלאה".
נעה: יפה.
מיה: מלאונת. [צוחקת]
נעה: Bootylicious.
שיר: אבל מלאה זה לא מעליב?
מיה: מלאה זה יותר מעליב, בעיניי.
שיר: זה יותר מעליב, גם לדעתי.
מיה: כי מנסים להגן עליי.
שיר: בדיוק, זה כזה "זה לא טוב, אז אנחנו עוד קצת…" מה זה מלאה גם? האם אני פוף? [נעה ומיה צוחקות] מה זה מלאה?
מיה: אני ספציפית פוף. אני באופן אישי פוף. [צוחקת]
נעה: לא, גם יש להיות מלאה ויש להיות שמנה. זה דברים שונים כאילו, אגב שיחתנו. כאילו, אני יש לי… אני באתי טעונה על מיה.
שיר: באמת?
מיה: כן, נעה… נעה חמה עלי רצח. [צוחקת]
שיר: מה, למה? אגב, אורן להב גם אומר: "אני לא שמן, אני מלא".
מיה: אווו, אורן להב יודע משהו על החיים. [צוחקת]
נעה: אה… מיה דגן, מהטיקטוק, עושה קריירה מלהיות שמנה, למרות שאיננה שמנה, צריך לומר.
שיר: יואווווו.
נעה: כאילו, אולי נפתח ככה.
מיה: ככה, באה על הראש שלי.
שיר: וואו.
נעה: קריירה שלמה, כאילו.
מיה: מה זה קריירה שלמה? אנחנו ארבע שנים. אל תהפכי את זה ל-legacy. [צוחקת]
נעה: סבבה.
שיר: ארבע שנים זה יפה.
נעה: זה קריירה.
מיה: אה, תשמעי, השאלה היא מה ההגדרה שלך לשמנה? כי בסוף אני אומרת, גם אני לצורך העניין, אני כאילו חיה באיזה גוף, שהוא באמת איזה גוף, בעיניי גוף ביניים. אבל בסוף, זה לא כל-כך משנה מה אני מרגישה, כי זה מה שאנשים אחרים חושבים עליי. זאת אומרת, לא משנה מה אני עושה, בין אם אני… בואי, אני לא דיברתי על הגוף איזה שנה עכשיו. נמאס לי, אין לי כוח, זה מעצבן אותי, זה מציק לי, חופר לי ברמות לדבר על שומן. אני מרגישה שכאילו, גם אין באמת משמעות בלהגיד את זה, יש יותר משמעות בפשוט להיות. אז הורדתי רגל מהגז, ועדיין, זה תגובות שאני מקבלת. זאת אומרת, בין אם אני מגדירה את עצמי או לא מגדירה את עצמי, אנשים אחרים תופסים אותי כשמנה.
שיר: אנשים, רגע, זה תגובות שאת מקבלת - באיזה אופן? שמגיבים לך בטיקטוק כשמנה?
מיה: "יא טנק".
שיר: [בהפתעה] וואו!
מיה: בדיוק עשיתי סרטון, משהו על…
נעה: "לווייתן", מה היה?
מיה: כן. [צוחקת] על אה… משהו על… משהו על משרתי מילואים כזה, כי עשיתי מילואים במלחמה, ואז כתבו לי: "בתור מה שירתת, בתור הטנק?". והייתי כזה "אה, מצחיק. [שיר צוחקת] כי אני שמנה". אז אני כאילו אומרת, בסוף זה לא כל-כך משנה, כאילו, בין אם אני מגדירה את עצמי כשמנה או לא מגדירה את עצמי כשמנה, או כן Plus Size או לא פלאס סייז. או יש לי מידה פה או אין לי מידה שם - זה האופן שבו אנשים מתייחסים אליי.
נעה: כן, אבל יש…
שיר: זה כמו הגדרה של "מיהו יהודי", קצת.
מיה: אוווו.
שיר: בסוף הנאצים רודפים אותי. למי אכפת?
מיה: אם הנאצים רודפים אותי, אני שמנה. [שיר מגחכת]
נעה: אוקיי. אבל [מיה צוחקת] אני חושבת שכן יש הבדל בחוויה הסובייקטיבית, באיך העולם מגיב אלייך.
מיה: נכון.
נעה: כאילו, יש את לקבל תגובה בטיקטוק "יא שמנה", ויש את להסתובב בעולם בחוויית חריגוּת תמידית, בלעלות על מטוס ורק לראות את הפרצופים של כולם אומרים "וואי וואי, שלא תשב לידי, השמנה הזאת". כאילו, זה משהו אחר, וזה משהו שאת לא חווה.
מיה: נכון.
נעה: כאילו, וסבבה ש… אני עשיתי ניתוח קיצור קיבה לפני עשרה חודשים, וירדתי איזה 50 קילו.
שיר: וואו.
נעה: כן. ואני היום כאילו, סבבה, אני לא מוצאת בגדים בכל החנויות. אני לא כאילו, אומרת, אה, Small זאת המידה שלי. אבל אני… זה לא החוויה שהייתה לי, כאילו, כל החיים לפני זה, כאילו…
שיר: באמת הייתה חוויה של ללכת למטוס ולהרגיש שאנשים חושבים…
נעה: ברור.
שיר: באמת?
נעה: וגם אנשים אומרים לך לפנים, כאילו, זה לא…
מיה: תספרי את הזה באוניברסיטה. [מתפוצצת מצחוק]
נעה: מה, שקראו לי שְׁמֵנְדוּרָה? [מאיה מתפקעת]
מיה: איזה איש זקן בא אליה, ופשוט אמר לה שהיא שמנדורה.
נעה: או המנקה בעבודה, שתפסה לי בבטן ואמרה "את חמודה, את". ככה, במעלית.
מיה: זה כבר לא ח… זה לא מצחיק, כאילו.
שיר: זה… אני לא מבינה למה הם חושבים שזה…
נעה: אני חושבת…
שיר: כאילו, מה ההיגיון שאומר "אני יכולה לגעת לה בגוף"? כי למה? כי זה ברור…
נעה: קודם כל, שומן זה הדבר שהכי מכעיס. שומן אצל נשים, אני חושבת. כאילו זה, אני חושבת…
מיה: גם אצל גברים זה מעורר הרבה רגשות.
נעה: אוקיי, אפשר… אפשר… לא יודעת. לא נראה לי באותה מידה, אבל אני חושבת שזה הדבר שהכי מעצבן אנשים, כי זה נתפס כדבר שנלווה לו הרבה תכונות. שאת עצלנית, את…
מיה: מוזנחת.
נעה: מוזנחת. את מכוערת, כן? "וואי, איזה מכוערת ושמנה אני". כאילו, זה איזה הצמדה כזאת. וזה דבר שכאילו, אנשים נראה לי גם מאוד פוחדים על עצמם, כאילו, כזה, זה כאילו, אני הרגשתי שזה משקף את החוויה של אנשים על איך שהם תופסים את הגוף שלהם הרבה, וגם מרגישים שכאילו, את עשית משהו לא בסדר. כאילו, ואת צריכה לתקן את זה למישהו… בדיוק דיברנו על זה, שלמישהו נמוך… שלמישהו נמוך, אז לא בהכרח יגידו… "אה, יא גמד"…
שיר: "תגבה".
נעה: "כן. כאילו, מה הוא יכול לעשות? הוא ג… הוא נמוך. כאילו, זה נתפס, אני חושבת, אחרת. כאילו, שומ…
מיה: זה לא בשליטתו. לעומת שומן, שאנשים מסתכלים ואומרים "זה אשמתֵךְ". כאילו, זה מרגיש אה… אם יגידו לך את זה, יפתחו לך את העיניים פתאום.
שיר: כן, "וואו, תודה!"
מיה: "אה, וואי, אני לא שמתי לב!"
נעה: "מזל שאמרת".
מיה: "איזה מזל שאת פה כדי להגיד!" כן, ואני מרגישה שהרבה פעמים זה גם, לבוא גם עם הרבה האשמה - "זה אשמתך שאת במצב הזה, ואת צריכה לתקן את זה, כי זה בא לי רע בעין". וגם, כמו שנעה אמרה, אני חושבת שזה מאוד-מאוד-מאוד משקף את הפחדים של אנשים על עצמם. כי אני חושבת שהדבר שהכי מפחיד אנשים, ונשים בפרט, זה להיות שמנה. זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לך, ולראות אותנו מתקיימות בעולם זה כמו לראות מפלצת. זה לראות את הדבר… את הסיוט הכי גדול שלך. ועוד לראות מישהי, כאילו, לפחות אצלי, אני חושבת שלא התנצלתי על זה, או לא באתי ממקום של "אני אצחק על עצמי", אלא פשוט חייתי את החיים שלי. זה עוד יותר מרגיז. כי למה שתעשי את זה? כאילו, למה שתתגאי בזה? זה הדבר שאני הכי מפחדת ממנו, ואת גאה בזה?
נעה: כן, למה שאת תעבדי כל-כך קשה? כי… למה שאני אעבוד כל-כך קשה בלא להיות שמנה, רק כדי שאת תבואי וכאילו תהיי סבבה עם זה.
שיר: ממש. "את יודעת כמה אני לא אוכלת וכמה אני מתאמנת?"
נעה: בדיוק.
שיר: "ואת פשוט מסתובבת פה כאילו הכל טוב? אז זה הכל לחינם?" אבל למה, בעצם? למה אתן חושבות שזה המצב? מה כל-כך… למה זה הסיוט הכי גדול?
נעה: גם אני חושבת שכאילו, רגע, אידיאל היופי וזה, וכאילו, לא נראה לי כאילו, אין פה איזו תובנה דרמטית בהקשר הזה, כן? שאנחנו כאילו מחונכות מגיל מאוד צעיר, שזה כאילו, את צריכה להיות… כדי להיות טובה? מושלמת? את צריכה…
מיה: נחשקת.
נעה: כן. אז את צריכה להיות רזה. ו… ושזה פתיר, ואפשר לפתור את זה אם רק נותנים את המאמץ הזה, ועושים את העבודה, ועובדים קשה, אז פותרים את זה. ויש את כל הדיאטות ואת כל התעשי… כאילו, וגם כל החברה מאורגנת סביב הדבר הזה. כאילו, כמו בגדים למשל, כן? כאילו, זה שאין בגדים מעל מידה 42-4 בחנויות, זה גם משקף לך את זה שכאילו "וואו, אני כנראה במצב באמת לא בסדר, כי הנה, אפילו במקום האובייקטיבי של חנות הבגדים, אין כאילו, אין לי מקום".
מיה: אני חושבת שהדבר המשמעותי באמת זה לראות את אמא שלך, איך היא מדברת לעצמה. לראות את חברות שלך, איך הן מדברות לעצמם. בסוף אפשר לבקר, וצריך לבקר, פוטושופ וייצוג ו-וואטאבר, וסבבה, אבל בסוף זה הדבר הכי משמעותי לאופן שבו אנשים תופסים את עצמם, ואני חושבת שאנחנו עדיין במצב שבו האימהות של כולנו הרגישו מורכב כלפי הגוף שלהם, לא בהכרח אהבו את הגוף שלהם, וזה מה שלמדנו. כאילו, סבבה שהטלוויזיה מראה לי גם בחורה שמנה. זה לא מספיק.
שיר: את יודעת, זה נורא נכון. אני חושבת שגם… נגיד, אני גדלתי בבית שהיה בו עיסוק אגבי… אני חושבת שכמו כל הבתים, שהיה בו עיסוק אגבי במשקל כל הזמן. והייתה לי דודה שהייתה… הייתי בת שלוש. יש כאילו סרטון של זה. שהיא הייתה יושבת ומספרת לי סיפור על ילדה שכל הג'ינסים שלה לא עולים עליה, ושאין לה חברים, ושהיא שמנה.
מיה: [בתדהמה] בגיל שלוש?!
נעה: וואו.
שיר: אני הייתי בת שלוש, היא הייתה בת… 21. ויום אחד היא אמרה לי "אני רוצה לספר לך, שהילדה הזאת היא אני". ואני זוכרת שהייתי כזה [שואפת בתדהמה] "זה סרט אימה. אני לא מאמינה". [מיה צוחקת] וכאילו, אני זוכרת שמתי שהתחיל להשתנות לי הגוף בגיל ההתבגרות, אז המחשבה הראשונה שהייתה כזה: [בטון של "ידעתי"] "זה מתחיל, הנה זה מתחיל. הנה בא השומן". וזה מאוד נכון, ולכן שְאֵלָתי, האם איתכן דיברו בבית על זה, בגלל ש… האם בעצם, עצם זה שאתן פה לדבר בפרק "איך להיות שמנה?" אומר שבעצם אצלכן בבית לא היה את הדיבור הזה, או שהיה דיבור של "תעשי מה שבא לך, אוכל זה כיף, למי פאקינג אכפת"?
מיה: נחשי. [מיה ונעה צוחקות] יש לך שלושה ניחושים.
נעה: לא, אני חושבת שגדלנו להורים אחרים. כאילו, יש בינינו ארבע שנים.
שיר: אוקיי.
נעה: וגם, אני תמיד הייתי שמנה. כאילו, מאז שאני זוכרת את עצמי, מכיתה א', כאילו, היה עיסוק בזה שאני שמנה. של ההורים, שלי, של הסביבה. כאילו, זה דבר שאני זוכרת מאז ומעולם. מיה תמיד הייתה רזה.
שיר: איך נראה עיסוק של ה… סליחה שאני קוטעת, אבל איך נראה עיסוק של ההורים בזה שאת שמנה בכיתה א'? זה כל-כך קטן.
נעה: בכיתה א' אני לא זוכרת דוגמאות. אני זוכרת לא ללבוש חולצת בטן, נגיד, כאילו.
שיר: ככה היו אומרים לך?
נעה: כן.
שיר: יואו!
נעה: ש… שזה פחות מתאים. עכשיו, לא אמרו לי "את שמנה". [שיר מהמהמת] אבל אני מגיל… 11? 10? במסגרות של שומרי משקל, דיאטניות. כאילו, לא עבר שבוע מגיל 10 עד גיל 32, בואכה שלוש, שלא נשקלתי כאילו במסגרת מקצועית.
שיר: וואו.
נעה: וכאילו, זה. עד הניתוח, בעצם. כאילו, זה… זה היה עיסוק תמידי. הייתי ב"שומרי משקל לנוער". הייתי ב"שומרי משקל באינטרנט". הייתי אצל דיאטנית פרטית, ואצל דיאטנית של הקופה, ואצל נטורופתית, ואצל חלי ממן וכל החבָרות. ואני מאוד גדלתי עם זה. כאילו, אני גדלתי שמנה. כאילו, וגם בדיעבד, שאני מסתכלת על תמונות אחורה וזה, אז אני מבינה שלא הייתי שמנה כמו שחוויתי את עצמי, אבל מבחינתי כל החיים הייתי שמנה, כאילו. ומיה לא.
מיה: אני גדלתי עם אחות שבדבר הזה, ואני הייתי מאוד בהתנגדות.
נעה: וגם היית רזה.
מיה: גם הייתי רזה. בוא נתחיל מזה, לא הייתי ילדה שמנה בשום צורה. אני את השומן שלי העליתי בצבא בכלל, מכזה, בורקסים וביסלי בצל, ממש ב…
שיר: קלאסי.
מיה: לא, אבל באמת ממקום מאוד-מאוד שונה. לא הייתי שמנה בגילאים המעצבים. לא הייתי… היה לי חבר בתיכון, שכזה… כל מיני דברים שאני חושבת שמאוד-מאוד עזרו לי, כזה לבנות איזה ביטחון עצמי.
נעה: אני הייתי לסבית בתיכון.
מיה: [מגחכת] עוד לא היית לסבית בתיכון.
נעה: בארון. [מיה ונעה צוחקות]
שיר: אין מה לעשות כשאת לסבית, זה מה שלא מבינים. כשאת לסבית את לא… או הומו, את לא חווה את הדבר הזה של אהבה בתיכון. את פשוט לא חווה את זה. את חווה איזה שברון לב, את חווה איזו התאהבות, ו"נגעתי לה ביד". את לא חווה…
נעה: אז אגב, אני חוויתי את זה כקשור לזה שאני שמנה. כאילו חוויתי את… כאילו, אני ארד במשקל ואז יהיה לי חבר ואז הכל יסתדר. כאילו…
שיר: די!
נעה: וזה מאוד קשור ליציאה מהארון שלי, כאילו. של… זה הרגיש לי כדבר רחוק ממני או מנותק מהחיים שלי. לא… בדיעבד, כן? לא בגלל שהייתי לסבית, אלא בגלל שהייתי שמנה. וכאילו, היה צריך רגע לפתור את הבעיה הזאת, לפני שכאילו אפשר להתקדם הלאה.
שיר: כי אי-אפשר להיות גם ישות מינית וגם שמנה.
נעה: נכון.
שיר: יואו!
נעה: נכון.
שיר: איזה קשה!
מיה: אני פשוט באמת גדלתי… למעשה, עם הורים אחרים. כאילו אני הייתי מאוד בהתנגדות לדבר הזה, אני ראיתי את נעה בשומרי משקל מגיל 10, ואני אמרתי "לא! לא נכנסת למשחק הזה". ואני, זה קצת היה המרד שלי. כאילו, קצת המרד נעורים שלי היה… כשאנחנו יושבים במסעדה ושואלים כזה "את בטוחה שאת רוצה לקחת את זה?" אז אני אומרת "כן. וקולה, תודה".
שיר: היו שואלים אותך את זה?
מיה: כן. אני חושבת שהרבה הורים עושים את זה.
שיר: "את בטוחה" בקטע של… בקטע של… לאכול עוד? כאילו, בקטע ש…
מיה: כן.
שיר: יואו.
מיה: לא, אבל אני חושבת… א', אני חושבת שהרבה מאוד הורים עושים את זה, זה לא חוויה יוצאת דופן בעיניי. ואני גם חושבת שאצלי זה תמיד היה בהתנגחות לדבר הזה. זאת אומרת, אני רואה את נעה סובלת, אני רואה אותה עוברת מלא דברים, אני אומרת: "אני לא לוקחת חלק במשחק הזה. אני out of the game. לא לדבר איתי על הגוף שלי. לא לדבר איתי על מה שאני אוכלת. אני לא מוכנה שתשתמשו בזה נגדי. יש לי חירות על הגוף שלי ואני אשתמש בה", ואני גם… כי אני חושבת שסתם, שתינו היינו מתגנבות לקנות ממתקים, אבל כל אחת מסיבה שונה. כי אני חושבת שאצלך זה היה מאוד מבושה ואשמה, ואצלי זה היה כאילו אקט של עצמאות. וחופש. כאילו לי זה היה מרד. לי זה היה "אני אלך ואני אקנה… כאילו… את החמצוץ הזה, ואני אוכל אותו מעל הראש של כולם" כי אני… לא יודעת, אני יכולה לעשות מה שבא לי.
נעה: אני חושבת שגם אצלי זה היה, כאילו, לא יודעת אם זה רק בושה ואשמה. אני חושבת שזה כן, אולי… ברגע שכאילו היה לי כסף משלי, נגיד, או… או לא יודעת אם משלי, אבל יכולתי ללכת לקיוסק ולקנות משהו, אז זה היה כאילו ב… זה אכן היה בלהסתיר, אבל זה היה כאילו במקום שאני לא צריכה להיות בו או לא יכולה להיות בו מושלמת, אז כבר עלא באב אללה. אז כאילו, אז כבר מה 'כפת לי.
שיר: רגע, תספרו קצת על ההתגנבות הזאת לקנות ממתקים, כי זאת חוויה שאני לא מכירה. עכשיו, קודם כל, אני מבינה…
מיה: את לא מכירה?
שיר: לא, [מיה צוחקת] ההורים שלי אוהבים ממתקים.
מיה: אה!
נעה: אה, כן.
מיה: קודם כל, sweet.
שיר: תמיד היה לנו ממתקים בבית, וגם עכשיו כשאני באה אליהם יש שם תמיד ממתקים. ואני כזה, "זה היה בשבילכם כל הזמן הזה". [מיה צוחקת] כאילו, את פותחת את המקרר ויש שם כזה תמיד שלושה סוגי גלידה, ותמיד יש להם במבה ותפוצ'יפס. תמיד.
מיה: בצדק.
שיר: אני יודעת, אני יודעת.
מיה: הם ממש צודקים.
שיר: אבל אף פעם לא הייתי צריכה… בנות כמה אתן בסיטואציה הזאת? אתן מתכננות את זה? אתן אומרות "בואי נרד לקנות ממתקים"? כאילו, איך…?
נעה: זה לא היה חוויה משותפת.
שיר: אה, לא?
מיה: לא, זה היה כל אחת בנפרד. גילינו את זה בדיעבד…
נעה: כן.
מיה: אבל אף פעם לא…
שיר: כי למה? כי היה אסור ממתקים בבית?
נעה: לא היה ממתקים בבית.
שיר: בגלל, כאילו…
מיה: לא, לא נכון. היה פיטנס 99 קלוריות.
נעה: די, זה לא ממתקים.
מיה: פיטנס 99 קלוריות עם הקצת שוקולד בלמטה…
שיר: זה בעצם הסממן הרשמי של אמא עם הפרעת אכילה בבית.
נעה: גלידל, גלידל.
מיה: אה, כן, הארטיקים.
שיר: אוי, לא. היה לכם גלידל?
מיה ונעה: בטח.
מיה: וגם קוטג' 1%.
שיר: זה כל-כך עצוב.
מיה: חלב 1%. אני גיליתי את קוטג' חמש אחוז בצבא [שיר צוחקת] ונדפק לי המוח מכמה זה טעים.
נעה: כן.
מיה: וואו, זה אדיר.
שיר: קוטג' תשע אחוז זה גם פינוק, למרות שלדעתי…
מיה: אבל ה-12? מרגיש ראוותני. בואי אני אגיד לך, זה קצת too much.
שיר: ה-12, אי-אפשר… אי-אפשר לנגוס.
מיה: זה קצת גבינת שמנת.
שיר: זה… זה יציקה.
מיה: כן.
שיר: זה לא… תכל'ס הכי טוב זה החמש אחוז.
מיה: [צוחקת] נכון.
שיר: צריך להגיד את האמת.
נעה: אני חו… זה פשוט היה… היה כאילו דבר שאסור… שאסור. ואז כאילו יש הזדמנות. אני חושבת שאני עדיין מתייחסת לאוכל ככה. כאילו, זה לא השתנה, התודעה שלי. כאילו, ואני אישה מבוגרת שקונה לעצמי אוכל הביתה, וכאילו כזה, מתנהלת באוכל כאילו באופן עצמאי, ועדיין כאילו התפיסה שלי זה לומר כזה "יש עכשיו הזדמנות ועכשיו אני יכולה לקחת את זה", וכאילו "ואף אחד לא יודע, ואף אחד לא יגיד לי", וטה-טה-טה, וכאילו זה היה בחוויה שלי.
מיה: אני פשוט מאוד שנאתי את זה שאסור. מאוד אהבתי ללכת לחברות שיש להם חטיפים בבית. כאילו התחברתי ספציפית לבנות שאני יודעת שלהורים שלהן יש ממתקים. [צוחקות]
שיר: כמו להתחבר עם בן-אדם כי יש לו פלייסטיישן או כלב…
נעה: ממש.
שיר: …רק עם ממתקים.
מיה: מאוד לא אהבתי את זה שאין ממתקים. מהרגע שהיה לי כסף הייתי קונה לעצמי דברים, ואני חושבת שעד היום אני מוצאת את עצמי עדיין קונה דברים כאלה.
נעה: "בונז'ור ולתנור".
מיה: "בונז'ור ולתנור". [צוחקת]
שיר: מה זה "בונז'ור ולתנור"?
נעה: וואו.
מיה: בזמנו הוציאו איזה מין עוגת שמרים שאת פשוט מכניסה לתנור, ואז יש לך ריח של עוגת שמרים וזה טרי.
שיר: וואו.
מיה: אדיר, קפוא כזה, לא משנה.
נעה: כשגרנו ביחד [מיה צוחקת] היינו שותפות לפני כמה שנים, אז מיה כאילו… אחת ליומיים היה "בונז'ור ולתנור".
מיה: מאוד אהבתי. אבל אני כן מוצאת את עצמי עדיין כאילו במרד הזה, למרות שכבר אין מרד, זה לא מול אף אחד. זאת אומרת, אני לצורך העניין, אני כאילו עדיין בהתנגדות, אבל אין סיבה אמיתית להתנגדות הזאת. אני לא צריכה להמשיך כאילו לקנות חטיפים הביתה כדי שיהיה חטיפים, כי אני יכולה… אני יכולה גם שלא יהיה, או שקצת יהיה, או שמדי פ… אבל אני עדיין במרד.
נעה: כן.
מיה: אני עדיין ממשיכה כאילו אֶת: "אתם לא תגידו לי! אני אקנה מה שבא לי".
שיר: זה נשמע קצת ביצה ותרנגולת, שההורים שלכן ייצרו איזשהו מנגנון, שבאיזשהו אופן גרם לכן להתייחס לאוכל מלכתחילה כאילו זה מן דבר שהוא אסור, ואז את הדבר האסור הזה את כל הזמן רוצה, ומה הוביל למה? באיזשהו אופן. אז אני חושבת שאם הייתן גדלות בבית שהיה בו ממתקים, והיה בו "הכל סבבה, תאהבו את עצמכן, הכל טוב", אז היחס לאוכל היה אחר? היה אולי אה…
נעה: זאת שאלה טובה.
מיה: אני כאילו מכירה מקרים לכאן ולכאן.
שיר: באמת?
מיה: אני מכירה אנשים שגדלו כמונו עם "אסור ממתקים", ויש רק פירות ותמרים וכאלה.
שיר: למה? כי אמא שלך…
מיה: שדווקא יצרו אנשים שממש אוהבים… שכזה, לא כזה אכפת להם מממתקים, וזה לא עשה את הדבר הזה. אני מכירה אנשים שגדלו עם ממתקים, ועכשיו דפוקים על ממתקים ואוכלים גרוע, ואנשים שגדלו עם ממתקים וזה דווקא עשה להם רתיעה, והם דווקא רוצים לאכול בריא. כאילו, נראה לי, יש ל… כאילו, זה, אני לא רואה איזה…
שיר: לא, אבל לא מדברת ביחס לממתקים באופן כללי. אני מתכוונת לזה ש…
מיה: מה זאת אומרת? [צוחקת]
נעה: זה לא פודקאסט "איך לאכול ממתקים?" [מיה ונעה צוחקות]
שיר: בעצם, אני חושבת שברגע שאומרים לך על משהו שהוא אסור, את יודעת, "מרעיבו"… "משביעו - רעב, ומרעיבו - שבע". מכירות את המשפט הזה של חז"ל? ועוד אמרו לי שאני עוד אומרת, מצטטת יותר מדי את חז"ל בפודקאסט, והנה אני מוכיחה את הטענה. אבל שכאילו, ברגע שאומרים לך "את לא יכולה לעשות משהו", ו"אסור לך את זה", ו"זה אסור", זה יוצר איזשהו עיוות, שאת ביחסים מורכבים עם הדבר הזה. במקום, הרי בסופו של דבר, אוכל אמור להיות… עזבו את זה שזה אמור להיות דבר טוב וחיובי ושמזין אותנו וזה, זה גם אמור להיות פשוט משהו פונקציונלי, אפילו. וברגע שמייצרים לך את העיוות הזה, קצת לוקחים לך את הנייטרליות לגבי הדבר הזה.
נעה: כי… אני לא בטוחה שזה בהכרח משהו שההורים שלנו עשו, כאילו שהוא ספציפי עשה ל… כאילו אני באמת חושבת שיש פה עוד מלא גורמים חברתיים, שמשמרים את הדבר הזה. וכשאת ילדה שמנמנה, כי זה רגע גם גנטיקה, זה לא קשור לכמה ממתקים אכלתי או לא אכלתי, כאילו, אז זה גם משמרים לך את התודעה הזאת, שכאילו, שלא רק לאכול ממתקים, לאכול זה דבר לא בסדר. כאילו, ו…
מיה: כן, אם רואים ילדה שמנה מחזיקה עוגה.
נעה: או סנדוויץ'.
מיה: כנראה שמישהו יעיר לה.
נעה: או סנדוויץ'.
מיה: או סנדוויץ'.
נעה: או חביתה, כאילו…
מיה: נכון.
נעה: או ירק, כן?
שיר: וואו.
נעה: חסה אולי לא.
מיה: לא, ירק יגידו לך "כל הכבוד".
נעה: נכון. אבל, אבל כאילו, זה זה. זה "לאכול זה לא בסדר", ו"לאכול זה לא בסדר" - זה העיוות, כאילו, לא יודעת, שאותי כאילו דופק.
שיר: כן.
נעה: שכאילו, את כזה [בטון מובס] "סבבה". אז כאילו, אז אם אין פה אפס, כאילו, ואני, מיה אמרה שהיא הייתה מרדנית, אני … אני אחות בכורה קלאסית, אני מְרַצָּה, אני, כאילו, "מה שצריך אני אעשה, תודה רבה". אני אהיה הכי טובה. ואוכל זה היה המקום היחיד שבו הרגשתי שאני לא יכולה להיות מושלמת. אז כאילו, הייתי בכזה "סבבה, אני לא אהיה מושלמת", אז כאילו, אז על הזין שלי.
שיר: אם כבר אז כבר.
נעה: כן. אז יש פה פתח, ואני כאילו, יעשה מה שאני רוצה כזה. בהינתן. אני זוכרת, נגיד, כש… גרנו בארצות הברית. גדלנו בארצות הברית חלק מה…
שיר: באמת?
נעה: כן, בארצות הברית.
מיה: USA!
נעה: [במבטא אמריקאי] Ann Arbor, Michigan.
שיר: איפה?
מיה: במישיגן.
שיר: וואו, ויש לכם מבטא?
מיה: גועל נפש.
נעה: של מגעילות.
מיה: ממש מגעיל.
שיר: תעשו.
נעה: תעשי.
מיה: [במבטא וטון אמריקאי]
Hey, nice to meet you. My name is Maya. ummm… I really like to… like go on podcasts and like say what I think about fat people? Cause like, it’s gross. [צוחקת]
נעה: [באינטונציה אמריקאית] אני חושבת שזה האינטונציה הזאת?… [מיה צוחקת]
שיר: נכון, זה האינטונציה.
נעה: זה הדבר האמריקאי במיוחד?
מיה: דוחה! איחח! נכון.
שיר: נכון.
נעה: [באותה אינטונציה] ואת זה אפשר לעשות גם בעברית?
מיה: נכון. [צוחקת]
שיר: אבל גם מי שעושה את זה בעברית, זה כאפה לפנים.
נעה: ברור. כשחזרתי, גם היה לי… ummm…
שיר: אגב, יחסית לאמריקאיות, אתן מאוד… אתן petite.
מיה: מאוד רזות? [צוחקת]
שיר: כאילו, בממדים אמריקאים הם היו צוחקים לנו בפנים, אם היו רואות שאת זה הבאתי לפודקאסט "איך להיות שמנה".
נעה: תשמעי, אני כבר… אני מבחינתי כבר לא שמנה, כן? אני באה כאקס שמנה.
מיה: שמנה לשעבר.
נעה: שמנה לשעבר. באה לספר מ… זה. אני זוכרת שהיה לנו טיול ל… הייתי ב… הייתי ילדה מאוד חנונית. הייתי בנבחרת משחקי חשיבה, ב-mathletes.
שיר: מקסים.
נעה: כן. זה היה נלווה לזה שהיה לי גם גבה אחת [שיר צוחקת] והייתי שמנה, וכאילו, הייתה תקופה יפה, לגור עם המעודדות והשחקני פוטבול, ונסענו לתחרות ארצית במשחקי חשיבה מתמטיים. אגב, זכינו מקום שלישי בכל ארצות הברית.
שיר: וואו.
נעה: אני יודעת, כן. [מיה צוחקת] אפשר שכאילו הקאבר של הפודקאסט יהיה אני מחזיקה את הגביע. זה אז…
שיר: לגמרי אפשר.
מיה: יש לי את התמונה, היא מדהימה. [נעה צוחקת]
נעה: ואני זוכרת שהיה כאילו, הפסקה. ירדנו מהאוטובוס ב-Wendy's או משהו כזה, והיה לי כסף לקנות. וזה כאילו…
שיר: Wendy's זה טעים…
נעה: Wendy's זה טעים, למות.
שיר: אני אכלתי את זה בירח דבש. ראיתי Wendy's, והייתי כזה "אנחנו נעצור פה! אני רק ראיתי את זה בסרט, ועכשיו אני הולכת לאכול". זה הכי טעים בעולם.
נעה: נכון. [מיה צוחקת] חד משמעית. אבל אני ממש לא אשכח את הרגע הזה שכאילו, אני יכולתי לבחור מה אני קונה כאילו, והייתי כזה "אוקיי, יש לי עכשיו הזדמנות. היא לא תחזור על עצמה בחיים. [בהתלהבות] ואני אקח גם את הצ'יזבורגר וגם את הזה וגם את הזה, ואף אחד לא יידע", כאילו…
שיר: זה מעניין, כי זה כמו חוויה קצת של לשדוד בנק. כזה.
נעה: כן.
שיר: זה כאילו, זה ממש חטא. זה ממש כאילו, יש כאן הזדמנות.
נעה: זה ממש חטא.
שיר: זה משהו אסור. זה לא יחזור, ואני צריכה לנצל כמה שיותר מהסיטואציה הזאת.
נעה: כן.
מיה: גם את היית מחביאה כזה, לא?
נעה: כן. עוגיות מילאנו. [מיה צוחקת]
שיר: מה זה עוגיות מילאנו?
נעה: משהו שהיה באמריקה, זה כזה הוא…
שיר: בטח יגיע לארץ עוד שבע שנים.
נעה: ראינו את זה…
מיה: יש ב-AM: PM, יש באמפם.
נעה: זה טירגר אותי איזה פעם, באמפם, שהיינו.
מיה: [צוחקת] היא נבהלה.
שיר: אההה…
נעה: כן, הייתי, הייתי מחביאה. בטח.
[מעבר מוזיקלי]
שיר: הייתה לי חברה שהיא גם הייתה שמנה, ובמשך הרבה שנים… היא כאילו הגיעה ל-מעל 100 קילו, במשך המון שנים. אז כשהיא הייתה מדברת איתי על זה, אני בצבא הייתי, הייתי הכי שמנה שלי. הגעתי ל-73 קילו, ואז הלכתי ל"שומרי משקל", וירדתי את זה, וזהו. נגמר הסיפור, כאילו.
נעה: ספרת נקודות?
שיר: ספרתי נקודות.
מיה: וואי, נעה יודעת להגיד לך על כל מאכל כמה נקודות הוא.
נעה: כן.
מיה: היא מדהימה בזה.
שיר: הנקודות הישנות או חדשות?
נעה: הישנות. מאתמול… [מיה צוחקת]
שיר: אני גם בישנות, ברור.
נעה: אני לא… זה…
מיה: היא ממש טובה במשחק הזה.
שיר: והייתה לי חברה שכאילו כל פעם, באיזשהו שלב, כאילו, כשהיא הייתה מדברת איתי על דיאטה, אז הייתי כזה: "תקשיבי, אני יודעת. הייתי שם". ובאיזשהו שלב היא אמרה לי: "את לא היית שם, כי את לא שקלת מעל 100 קילו, וכי את היית בת 19, ודי להגיד שהיית שם"…
נעה: נכון.
שיר: …"כי את לא היית שם", ואז הייתי כזה "היא צודקת. נכון. אני לא יודעת". וגם, היא ממש אמרה לי שיש הבדל בין איך שהיא אוכלת ליד אנשים, לבין איך שהיא אוכלת לבד. כאילו היא הייתה כזה: "כשאני ליד אנשים, אני לא יכולה שיראו אותי אוכלת כמו שאני באמת אוהבת לאכול, ואין לי כוח לאכול ליד אנשים. אני נהנית מזה, ואני רוצה לעשות את זה לבד. אני לא רוצה שיסתכלו עליי". כי היא אמרה שיש ממש… שזה ממש שונה, שזה אחר. האם אתן מזדהות?
נעה: אני לא מזדהה עם… בחלק א' אני מזדהה. אני חושבת שכאילו… שחד-משמעית יש חוויה סובייקטיבית בעולם, שכאילו, "סבבה, אני מרגישה שמנה", או "אני הכי שמנה שאני הייתי", זה אמירות שכאילו אין לי בעיה שיגידו אותם לידי. אבל רגע כאילו זה כמו לומר "אני מרגישה שחורה", [שיר מגחכת] או "אני מרגישה מזרחית". כאילו יש פה משהו אובייקטיבי בעולם, כאילו של… שהוא לא החוויה שלי, הוא איך העולם מגיב אליי. אז לזה כן, בהקשר של לאכול, אני לא חווה את זה ככה. את חווה את זה ככה?
מיה: זה אף פעם לא היה הדבר שלי. להיפך, אני גם כאילו… אני בפרפורמנס. נגיד [בטון של הנאה] אמממ…
שיר: מה זאת אומרת?
מיה: לא, אני אוכלת, אני אוכלת חופשי. אני ממש לא… זה אף פעם לא היה הדבר שלי. אבל אני אומרת, לגבי הנקודה השנייה של ההבדלים - יש הבדלים מאוד גדולים בין להיראות כמוני, לבין להיראות כמו נעה לפני הניתוח, לצורך העניין. כאילו, לבין לשקול, לא יודעת… אין לי מושג כמה אני שוקלת.
נעה: 150 קילו.
מיה: לא, אני לא יודעת כמה אני שוקלת.
נעה: אה.
מיה: בין להיות מידה 46 וכזה, לא יודעת, 90 קילו, לבין להיות 150. כאילו, יש הבדל אמיתי בעולם. בסוף, אני, עם כל זה שכאילו, אוקיי, קצת קשה לי למצוא מכנסיים, או שכזה זה, אני לא הייתי בדיאטות מגיל 10, אני לא מקבלת את המבטים האלה במטוס, אני לא חווה את ההערות האלה מאנשים זרי… כאילו, זה לא הדבר שזה. אני פשוט לפעמים, אנשים באינטרנט מרגישים כאילו בנוח. זה לא אותה חוויה, וזה גם, אני חושבת שבסוף חלק מהעובדה שאני כאילו מרגישה בנוח לדבר על זה, להגיד את זה, זה כי אני באמת לא מקבלת את ההשלכות. או מקבלת רק חלק קטן מההשלכות.
נעה: וזה גם לא… זה לא מושג שמפעיל אותך.
מיה: נכון.
נעה: כי את לא גדלת… כאילו, גם לא גדלת בתור שמנה. זה לא עלבון מבחינתך, כאילו.
מיה: נכון.
נעה: וגם זה… כן, את לא נושאת בתוצאות.
מיה: ואם להיות כנה, אני גם מאוד מרוויחה מזה. זאת אומרת, אני היום במקום שבו אני מרוויחה מלהיות השמנה. אני בסוף… כאילו, העבודה שלי היא לעשות סרטונים באינטרנט, אני עושה לכל מיני חברות גם סרטונים, ככה אני מרוויחה כסף. והרבה חברות רוצות להיות חלק מהדבר הזה.
נעה: מה-diversity.
מיה: הם רוצות להיות חלק מה-Body Positive, והם מקבלים את כולם, ו"אין עלינו, אנחנו חמודים". ואני העלה תאנה שהם משתמשים בו, ואני אומרת: "מגניב, תודה. אני אשמח לכסף". כי אני, מה אכפת לי? לא אכפת לי להיות השמנה התורנית. כאילו, זה הדגל שאני נושאת בעל כורחי בין אם אני רוצה או לא רוצה. אני נטשתי את הדגל מזמן. אני לא מדברת על זה. אני לא הוצאתי מילה על שומן באמת מעל שנה, כי אני אמרתי, "אני לא רוצה להיות הדבר הזה". אבל בין אם אני רוצה, ובין אם אני לא רוצה, זה הדבר שנדבק אליי. זה כמו ש… לא יודעת, דיברתי עם משפיענית אתיופית, שגם, היא על אותו דבר. היא אומרת: "אני גם, אני גם מחזיקה את הזה. לפעמים צריך אתיופית לקמפיין, אני אהיה האתיופית של הקמפיין". כאילו, בסוף אני אומרת, זה כאילו, כל ה-diversity, אין לי שום בעיה לנצל אותו. לא אכפת לי להשתמש בו לטובתי. שזה, כמו שאמרתי, יש לי חבר שהוא סטנדאפיסט והוא הומו, ואין הרבה. אז אמרתי לו "תקשיב, lean into it". כאילו, רוץ על זה, רוץ על הטיקט, קח ת'זה. כולם רוצים להרגיש טוב עם עצמם בזה שהם woke-ים, ואחלה.
נעה: אבל אגב, לא היו לוקחים מישהי שמנה כמו שאני הייתי.
מיה: נכון.
נעה: כאילו, אגב לשחק על זה.
מיה: אני יורדת הרבה יותר חלק בגרון, כי בסוף - סבבה, אני שמנה, אבל יש לי עיניים בהירות, ושיער בהיר, ואני יפה נורא.
נעה: ואת לא כל-כך שמנה.
שיר: אתן מרגישות ש… מה, פשוט להגיד - זה שאתן שמנות? אתן לא כאלה שמנות. זה מרגיש לי מגוחך.
מיה: כאילו, אוקיי.
שיר: זה מרגיש לי מגוחך לנסח שאלה בצורת "אתן חושבות שזה שאתן שמנות…".
נעה: קודם כל תגידי "שמנות", זה בסדר.
שיר: "שמנות" אני אגיד בכיף, אבל…
מיה: איזה משחרר זה, אבל, להגיד את זה? נכון זה כיף?
שיר: כן, אני אף פעם לא… אני מודה שלא, כאילו, אני לא יודעת אם יש לי אישוּ עם… טוב, כי את לא אומרת לבן-אדם בפ… הנה, זה בדיוק העניין. את לא אומרת לבן-אדם בפנים: "בתור שמנה", "בתור שמנות".
מיה: וחבל שכך!
נעה: "יש לי כמה שאלות אלייך בתור שמנה".
שיר: כן! וחבל שכך, למה?
מיה: כי אני מרגישה שאחרת אנחנו הופכים את זה למילה יותר מפחידה. זה כמו וולדרמורט - אם לא אומרים את זה, זה כאילו נהיה הרבה יותר גדול. וברגע שאני אומרת את זה, אז כזה - "אה, אוקיי". כאילו, בסוף זאת מילת תיאור.
נעה: נכון.
מיה: זאת מילה שמתארת שומן על גוף. אפשר להגיד יותר שמנה, פחות שמנה, יות… סבבה. אפשר להגיד האם 46 זה שמן או לא שמן, כמה קילו נחשב אדם שמן, אחלה. אבל בסוף זה לתאר שומן על גוף. זה כמו להגיד "גבוהה" או "בלונדינית" או וואטאבר. כאילו זה תיאור. וקיבלנו עם זה את כל המשמעויות הנלוות שנעה דיברה עליהם - של מוזנחת ומכוערת ומגעילה.
נעה: ועצלנית.
מיה: ועצלנית, ומושפלת, ואף אחד לא אוהב אותך. אבל זה לא זה. כאילו יכול להיות גם, שאת שמנה ואף אחד לא אוהב אותך. יכול להיות. אבל זה לא בהכרח מגיע ביחד. כאילו, זה לא דבר שמגיע מאותו מקום. אבל ככל שאנחנו מפחדים להגיד את המילה, היא נהיית שֵׁד הרבה יותר גדול, והיא הרבה יותר מפחידה והכל יותר מפחיד.
שיר: לגמרי. את בעצם אומרת, שכשאומרים "שמנה", אני פוחדת להגיד "שמנה", כי לי בראש מתלוות ומתלווים כל התארים שאמרת - מוזנחת, מגעילה.
נעה: את לא רוצה להעליב אותנו.
שיר: בדיוק. אבל אתם אומרות "Fuck it".
מיה: לא, כי את משתדלת להיות בן-אדם נחמד.
שיר: לא, אתן צודקות, לקחתי. אז בתור שמ… [מיה צוחקת]
נעה: לא, אבל אגב, שעכשיו כאילו אמרת "אני… לא נעים לי לשאול את זה, כי אתן לא כזה שמנות", אני הייתי כזה, "די! [מיה צוחקת] באמת? אני רזה, את בעצם אומ…", כאילו, זה מפעיל כאילו לכל הכיוונים הדבר הזה, כן?
שיר: כן.
נעה: כאילו, זה לא מפסיק גם.
שיר: אז אני אשאל את השאלה שלי בתור… שהתחילה, שרצתה להתחיל במילים "בתור שמנות".
מיה ונעה: כן.
שיר: אתן מרגישות שזה שקע לאופי שלכן איכשהו? שזה עיצב את האופי שלכן?
מיה: בטח.
נעה: ברור.
מיה: [צוחקת] ברור…
שיר: איך?
נעה: אני… אני מאוד מתאמצת להיות הכי טובה בהכל, אממ… כדי, כאילו, לכפר על זה. כאילו…
מיה: וואי, זה מדהים, יש לי תשובה כל-כך שונה.
נעה: כן?
מיה: וואו. אצלי זה הפוך. זה - אני תופסת גם ככה כל-כך הרבה מקום, אז לפחות, כאילו, שיראו אותי, כאילו…
נעה: מעניין.
מיה: כאילו, אני מגיעה למקום, רואים אותי, אז אני… בוא ננצל את זה, כאילו.
שיר: מה זאת אומרת, "בוא ננצל את זה"?
מיה: אז אני אדבר בקול מאוד חזק, ואני אגיד הרבה דברים, ואני אדבר לפעמים בבוטות, או בפרובוקטיביות מסוימת. כאילו, אני תופסת הרבה מקום, ולכן אני גם צריכה, כאילו, למלא את כל המקום הזה שנוצר. כי אני צריכה שהאופי שלי יהיה מספיק גדול, כדי למלא את כל הגוף. [צוחקת]
נעה: אז אני מרגישה שאני צריכה להיות הכי בסדר, כדי להצדיק את זה שאני שמנה. כאילו "סבבה, היא שמנה, אבל היא גם חכמה, אבל גם חברה טובה, אבל…" כאילו מין כזה. כאילו…
שיר: וואו. וזה… עד כמה זה בתודעה? בגלל שיש באמת סיטואציות שבהן את חושבת… כאילו, שאת מרגישה את זה מנוסח כשורת קוד של "לא, לא, אני חייבת to overcome ולעשות את הדבר הזה כי אני צריכה להוכיח את עצמי, ושאני למרות…" או שזה מפעיל מה…?
נעה: לא, אני חושבת שזה ב-DNA, הדבר הזה. כאילו אני חושבת שזה… זה built in בי, בכאילו בלהצדיק את עצמי, כאילו בכזה… כאילו להוכיח מעל ומעבר שאני כזה סבבה, שאני בטוב. שאני… כאילו שלמרות שאני שמנה אז כאילו אז יש לי תכונות טובות ואני יכולה, כאילו, ואני אהיה עובדת הכי טובה, ואני אהיה חברה הכי טובה, ואני אהיה הבת-זוג הכי טובה, וכאילו, כזה, סבבה, כאילו, "תירגעו". כאילו, "אני שמנה, אבל".
שיר: אני עוטפת את השומן בגבנ"צ, כדי שהוא יירד בגרון. [מיה צוחקת]
נעה: בדיוק, בדיוק.
שיר: מתי הכי מוקדם שאת זוכרת שעשית את זה? כאילו, מה הכי מוקדם, התיעוד הכי מוקדם של התכונה הזאת?
נעה: אני חושבת ש… כאילו, אני תמיד רציתי… הייתי צריכה להיות כאילו, הייתי צריכה בעיני עצמי, כן? להיות תלמידה מצטיינת, נגיד, זה כאילו המקום שהיה לי הכי קל ללכת אליו, וכאילו להראות… זה גם מאוד מדיד. אז זה כאילו… זה להראות תוצאות כזה, של כאילו, אני בטוב עם זה. אני זוכרת… אני זוכרת בצבא רגע שגיליתי על עצמי שאני מצחיקה. כאילו שפתאום… כאילו…
מיה: אוי מדהים. מה? מתי? [צוחקת]
שיר: כן, באמת, מה היה הרגע?
נעה: בטירונות, שכאילו היינו כותבים שירים. כתבתי שירים, וכולם צחקו. והייתי כזה "אה, אני יכולה להיות גם…" כאילו זה היה גם מחובר אצלי מאוד, בילדות, זה להיות לא מקובלת, כאילו. אז כאילו, פתאום להרגיש מצחיקה או מרכזית חברתית, כאילו, היה איזה חוויה חריגה מבחינתי. כאילו, גם בתיכון היו לי חברים. כאילו, ביסודי וזה הייתי ממש ילדה מנודה. כאילו, היו לי שלוש חברות סיניות אמריקאיות, [שיר צוחקת] ו… שיחקנו משחקי חשיבה מתמטיים, וזה מה שעשינו. וכאילו, ואני חושבת שרק בצבא, פתאום, כאילו, הייתי כזה, "אָה!" כאילו "למרות שאני שמנה, אני כאילו יכולה להשתלב [בטון סרקסטי] בחבר'ה [צוחקת] ולהיות כאילו, כזה מרכזית", כאילו. אז, כל מי… כאילו, והיציאה מהארון, נגיד, כאילו בלגלות על עצמי כאילו שאני יכולה ש… להיות בזוגיות, או להיות אדם מיני, או כזה. זה כאילו… זה ממש… הכל היה כל הזמן מחובר, כאילו לעומתי [במלרע] לעומת ה"להיות שמנה". כאילו כזה - אני אהיה תלמידה טובה למרות שאני שמנה, אני אהיה חברותית למרות שאני שמנה, אני… יהיה לי בת-זוג למרות שאני שמנה. כזה.
שיר: זה בעצם הכל דברים של להוכיח ערך, למרות הדבר הזה, למרות הגרביטציה הזאת של "בעצם אין לך ערך כי את שמנה".
נעה: נכון. כאילו נקודת המוצא זה שאת לא בסדר, ועכשיו בואי… בואי תבני, כאילו.
שיר: אתן חושבות שיש כאילו נשים שמנות או גברים שמנים שפשוט מרגישים סבבה עם זה? שפשוט אוהבים את עצמם? שלא מרגישים שהם צריכים כל הזמן… לבנות…
מיה: אני מרגישה סבבה, סליחה. [שיר מגחכת] אני יודעת שלא מאמינים לי, אני יודעת שגם את לא מאמינה לי לפעמים. [צוחקת]
שיר: את לא מאמינה לה?
מיה: היא לא מאמינה לי. [צוחקת]
שיר: למה את לא מאמינה לה?
נעה: כי אני חושבת שכאילו להיות… שאם את חווה את זה כדבר באמת בסדר, זה רק מוכיח את הטענה שאת לא באמת שמנה. כאילו, וזה דבר לא פוליטיקלי קורקט לומר. [מיה צוחקת] כאילו, סליחה, זה. וזה לא בקטע של לומר, כאילו, "מי ששמן צריך לטפל בעצמו", אבל אני חושבת שכאילו, הריקושטים החברתיים שאני חוויתי, והעוצמה שלהם? אם… אם היית חווה אותם כמו שאני חוויתי אותם לא היית אומרת אותו דבר.
מיה: אבל אני… אני אגיד רגע מנגד, אני חושבת שיש המון בנות מאוד רזות שעדיין שונאות את הגוף שלהן, בלי קשר לאם הם שמנות או לא.
נעה: נכון.
מיה: הרבה יותר רזות ממני, שעדיין שונאות כל חלק מהן, ואני פה… והם לא יכולות לבוא ולהגיד "אני אוהבת את הגוף שלי", ואני יכולה לבוא ולהגיד "אני אוהבת את הגוף שלי". אוהבת אותו. as is.
שיר: איך זה מרגיש לאהוב את הגוף שלך?
מיה: וואי, מה-זה כיף. [שיר ונעה מצחקקות] נודרת. לא, כי אני בדיוק הייתי עם חברות באיזה סופ"ש וזה, והיה איזה שלב שתופפתי על הבטן, סבבה? כי זה נורא מצחיק וזה נותן כאילו איזה ואקום כזה של זה… והם הסתכלו עליי והם היו בשוק. כי הם היו כאילו - "היא על אמת?" כאילו, הם פתאום נפל להם האסימון של כאילו "אה, היא לא מזיינת את המוח. היא באמת סבבה עם הבטן שלה". כאילו, זה פתאום היה איזה רגע של "אה!". ואני חושבת ש-א' מלא אנשים באמת לא מאמינים, אבל אני חושבת שזה פשוט להסתובב בעולם, וזה שזה לא הדבר שמעסיק אותי. כאילו, מעסיקים אותי… שנייה, יש הרבה דברים בעצמי שאני לא אוהבת. יש הרבה מקומות בעצמי שקשה לי איתם. הרבה דברים שהייתי רוצה לתקן, שאני צריכה לתקן, ש-וואטאבר - בין אם באופי שלי, ובין אם במראה שלי, זה לא שאני חושבת שכאילו המראה שלי הוא מושלם. עדיין יש לי חצ'קונים, והברכיים שלי נראות כמו איש זקן, ויש לי כזה את הקפל המוזר הזה פה, שאני שונאת, של שומן. זה לא שאני אוהבת כל חלק וחלק בגוף שלי, אבל את המכלול אני ממש אוהבת. אני מסתכלת במראה ואני אומרת "אה, וואי, את נראית טיל". כאילו, אמיתי. בלי כאילו זה. זה לא יושב עליי. זה לא זה. יש לי הרבה תסכול, יש לי הרבה כאילו, לא תמיד בגדים ישבו כמו שאני רוצה שהם יישבו, תמיד שאני שמה אוברול אני נראית כמו תינוק [שיר מגחכת] כאילו בוואנזי.
נעה: אבל לא היית רוצה להיות רזה?
מיה: אני? לא.
נעה: לא?
מיה: לאיזה תכלית?
נעה: לא יודעת, עכשיו אומרים לך "תהיי ככה או תהיי ככה, זה לא דורש ממך שום מחיר".
שיר: את לוחצת על כפתור.
מיה: אה, אם זה לא דורש ממני שום מחיר?
נעה: שום מחיר, את ככה.
מיה: אז אין לי בעיה להיות רזה. בדוק.
נעה: מה זה "אין לי בעיה"? היית בוחרת להיות רזה.
שיר: את לוחצת על כפתור או לא לוחצת?
מיה: בואי נגיד ככה - הייתי לוחצת על הכפתור, אבל אני לא אשלם את המחיר שדרוש כדי להיות רזה. כי אני ראיתי מסביבי את כל הנשים בחיי, נאבקות במשקל שלהם בכל דרך. ראיתי חברות עם הפרעות אכילה שהייתי צריכה להלשין להורים שלהם: "היי, הבת שלכם מקיאה", "היי, הבת שלכם לא אוכלת". ראיתי אותך נאבקת בדיאטות כל החיים. אני לא מוכנה להיכנס למרוץ הזה. אז אם אומרים לי: "אין מחיר בכלל, תהיי רזה", אני אגיד: "מגניב, יהיה לי יותר בגדים ביותר מידות. פגז!" אבל להגיד, מבחינת - האם זה שווה את המחיר? בעיניי זה לא שווה את המחיר. אני לא מוכנה לשלם את המחיר הזה. לא מוכנה. לא מוכנה.
נעה: אבל איפה עובר הגבול של המחיר הזה? כאילו אני באיזשהו שלב הגעתי למצב שעשיתי ניתוח.
מיה: נכון.
נעה: סבבה? וזה אחרי שכאילו כאמור, במשך יותר מ-20 שנה התאמצתי, נאבקתי, עשיתי את המאבק, הלכתי לדיאטניות, ספרתי קלוריות, ספרתי נקודות, טה-טה-טה-טה-טה-טה. כאילו באיזה שלב את אומרת, "אוקיי, פה צריך… צריך כן לעצור ולעשות את הצעד?" את מבינה מה אני אומרת?
מיה: הצעד של ניתוח או איזשהו אמצעי חיצוני?
נעה: נגיד, כן.
מיה: תשמעי, אני חושבת, אגב, בהקשר לניתוח שלך ספציפית, אני חושבת שזה היה דבר מאוד יפה שעשית עבור עצמך. כאילו אני חושבת שהרבה… הרבה מאוד שנים המשקל שלך היה כאילו הכישלון שלך, וללכת לניתוח כאילו היה בעינייך כמו לוותר או להיכשל, אבל א', אני חושבת שהחודשים האחרונים מוכיחים שזה בטוח לא קל. כאילו, זה לא דבר פשוט לעשות.
נעה: לא, זה נורא.
מיה: ושנית, אני חושבת שזה דבר שעשית מתוך אהבה לעצמך. כי פתאום המניע של זה לא להיות רזה כדי להיות… רזה, אלא להוריד במשקל בשביל הבריאות שלך. זה הגיע מזה שראית את סבא בכלל. כאילו, זה לא הגיע…
שיר: מה קרה עם סבא?
מיה: סבא שלנו היה… שבר את הרגל, והיה צריך להביא לו מטפל, והיה צריך להביא מנוף ביתי שירים אותו, כי המטפל… כאילו סבא שלנו היה משהו כמו 110 קילו, והיה צריך להביא מנוף ביתי, כי המטפל לא יכל להרים אותו לבד. ואני חושבת שזה הפעיל אותך מאוד.
נעה: זה אחד מהדברים שהפעילו. כן.
מיה: כאילו אני חושבת שבסוף זה מגיע ממקום כזה, ממקום שהוא יותר… בריאותי, וממקום שהוא יותר אוהב מאשר שונא… כאילו כי בסוף אני אומרת גם האהבה עצמית ללא תנאים היא גם על הפנים, בסדר? זה לא שאת צריכה לאהוב כל דבר בך, לא משנה מה, לא משנה… כאילו, את לא צריכה להיות בן-אדם מגעיל לאנשים אחרים, או מגעיל לעצמך, רק לשם… כדי להחזיק את הדגל של האהבה העצמית.
נעה: לא, או אומרת… או אומרת, כאילו, סבבה, אני אוהבת את עצמי ב-150 קילו כשהבדיקות דם שלי על הפנים, ושכאילו, ואני לא יכולה לעלות במדרגות, כאילו.
מיה: לגמרי. אבל אני אומרת שהאהבה העצמית האמיתית היא גם לדאוג לעצמך בהקשר הזה. ואם את מגיעה למצב שבו זה פוגע בך, פוגע באורח חיים שלך, מונע ממך לעשות דברים שאת רוצה לעשות, אז אני לא רואה שום בעיה בין להשתמש באמצעים חיצוניים, או להיעזר ברפואה המודרנית. הרפואה המודרנית היא נהדרת, הכל טוב. אבל אני כן חושבת שאם מישהי 5 קילו יותר מהמשקל שהיא רוצה להיות, והיא מלקה את עצמה כל היום, ואוכלת סקיני פסטה, וסופרת נקודות, ושונאת את עצמה, ומסתכלת במר… זה דבר בעיניי שהוא סיוט. לחיות את החיים ככה נראה לי כמו סיוט. כי אני אומרת, החמש קילו לפה או לפה לא ישנה את מי שאת. זה לא ישנה איזה אהבה תהיה לך ואיזה חברות יהיו לך. זה לא משנה כלום, חוץ מזה שאת יושבת סובלת כל היום על זה שאת שונאת איך שאת נראית.
[מעבר מוזיקלי]
שיר: נעה, את אמרת קודם שאם מיה הייתה מקבלת את הריקושטים שאת קיבלת… את יכולה, כאילו, לספר קצת על הריקושטים?
נעה: גם תגובות חברתיות, כאילו, תגובות מהסביבה שלא… לא פוסקות. כאילו, זה כל הזמן… כאילו, אני זוכרת פעם שהיה חנוכה, קניתי מגש סופגניות להדלקת נרות. עמדה לידי מישהי ברמזור, רזה, גם עם מגש סופגניות, ואז עבר מישהו על אופנוע ואמר לה "איזה שווה!" ולי אמר "איזה דבה". ככה! כאילו…
שיר: [בתדהמה] מה?!
נעה: עבר עם האופנוע. אז כאילו…
מיה: [מגחכת] איזה זבל.
נעה: או הזה שאמר לי שמנדורה באוניברסיטה. כאילו, זה אנשים מעירים לך כל הזמן על איך שאת נראית. אה…
שיר: דמך מותר, כאילו.
נעה: כן, כן. כי את שמנה, אז כאילו, אז אפשר. המנקה יכולה לגעת לך בבטן, והאדם הזר ברחוב יכול להתייחס, כאילו, לזה שאת שמנה.
מיה: לא, אני חושבת שגם, נגיד, בזוגיות, זה היה הדבר שהפעיל אותך לא מעט עד אֵלָה, לא?
נעה: כן.
שיר: מה הכוונה?
נעה: שזה כאילו, זה הרגיש חסם כל הזמן. זה הרגיש שכאילו, כזה… א', אני צריכה כאילו להראות תמונת גוף, ושלא, כאילו, לא לעשות catfishing לאף אחד, כאילו, ולא… לאף אחת, וכאילו, ולא לבוא, כאילו, אני מנסה להסתיר, כזה, את מי שאני באמת. כאילו, שיידעו כזה עם מי יש עסק. וגם זה הרגיש כמו דבר שכאילו, ש"אני אהיה רזה ויהיה לי חבר", אז אני אהיה רזה ותהיה לי בת-זוג, אבל זה אותו דבר. כאילו, שזה ה-סוגיה ה-מרכזית שאותה צריך לפתור, וכאילו, והצלחתי כאילו, לחמוק מזה בתחומים אחרים - כאילו, בעבודה, בזה, כאילו, אני סבבה, אבל עדיין כאילו, יודעים ורואים, ומתייחסים לזה. כאילו, להבדיל, נגיד, מלהיות לסבית, שאני יכולה להסתובב בעולם ושלא ידעו שאני לסבית, אז זה דבר שאת לא יכולה להסתיר. את פשוט שמנה. כאילו, את פשוט בעולם ואת פשוט שמנה, ואנשים מרגישים שיכולים… שצריכים גם, כאילו.
מיה: שזה המחויבות, זה השליחות שלהם.
נעה: סבתא שלי הייתה מביאה לי פעם בשבוע איזה כזה גזיר עיתון עם רעיון לדיאטה, עם הצעה לזה, כאילו, שזה כאילו, כן, זה האחריות שלהם. שכנראה אני טיפשה כל כך, שלא חשבתי אף פעם על לרדת במשקל.
שיר: על דיאטה, וואו!
נעה: והנה, רעיון נהדר, ועכשיו אני אנסה לעשות אותו, ותודה רבה. כאילו, כזה.
שיר: ואיך ומתי הכרת את בת-זוגך? את אומרת "אשתך"? אני מתקשה עם המילה הזאת.
נעה: "אשתך" זה מכוער נורא.
שיר: זה מכוער, אני גם מרגישה ש"אשתי" זה סטרייטי.
נעה: נכון.
שיר: אני אומרת "אשתי" ואני ישר מרגישה כמו קטורזה.
נעה: נכון. [צוחקות]
מיה: "כמה כסף היא מוציאה שם בקניון, אה?" [נעה צוחקת]
שיר: ממש! אני כזה מרגישה…
מיה: את צריכה לגזור לה את האשראי.
שיר: שאני צריכה לבוא הביתה ושיהיה סיר קציצות. [מאיה צוחקת]
נעה: אה… הכרנו באפליקציה לפני כמעט ארבע שנים. אנחנו כמעט ארבע שנים ביחד. [שיר מהמהמת] כן.
שיר: וזה היה אישוּ לפני שנפגשת איתה? כאילו, חששת לפני שנפגשת איתה, מכל העניין הזה של האם התמונה שלי מספיק אותנטית, האם זה, האם זה?
נעה: כן. גם אלה שמנה, אז גם חששתי בהקשר הזה. כאילו, של [בטון עייף] "וואי, עכשיו גם לסביות וגם שתי שמנות?" כאילו. [שיר ומיה צוחקות] מה יגידו?
שיר: מה יגידו ב"עוצמה יהודית"?
נעה: ממש. כן, זה הפעיל אותי, כאילו, זה הלחיץ אותי.
שיר: מה מלחיץ בזה, אבל?
נעה: בלהיות שתי שמנות?
שיר: כן. כאילו, מה הלחץ?
נעה: שאלה טובה. אני חושבת שזה כאילו [פאוזה] זה להיות מאוד out, כאילו, מן… מן…
מיה: לתפוס הרבה מקום?
נעה: לתפוס הרבה מקום. כן, כן, כן.
שיר: מה זה אומר?
נעה: שגם ככה, כאילו, הזוגיות שלך היא דבר בעייתי בגלל שאת שמנה, כן? עצם זה שאת בזוגיות, כאילו, גם אם הייתי עכשיו סטרייטית והיה לי בן-זוג, או שמן או רזה, לא משנה זה, אז כאילו, אז עצם זה שאני בזוגיות זה לתפוס מקום. כאילו, זה רגע…
שיר: לא מגיע לך, כאילו? זה "קיבלת יותר ממה שמגיע לך"? מה זה אומר, לתפוס מקום?
נעה: זה נראה לי גם "לא מגיע לך" וגם, כאילו, גם אני מרגישה שלא מגיע לי, וגם אני מרגישה שחושבים שלא מגיע לי. כאילו, זה שני הדברים. כאילו, זה גם מאוד מופנם. כאילו, בחוויה שלי אני כאילו באיזשהו שלב באופן כללי ה"להיות שמנה". כאילו, העירו לי והייתי כזה "כן, אתם צודקים". כאילו, זה באמת לא בסדר. כאילו, הייתי הולכת לרופאִי… הנה, עוד דוגמה, כאילו, את הולכת לרופא בתור שמנה, כואבת לך האוזן ואז הוא אומר לך "כדאי שתרדי קצת במשקל, זה אולי יפתור את הבעיה".
שיר: זה יקל על האוזן.
נעה: כן. על כל דבר, על כל בעיה, זה לא משנה מה. אגב, לפעמים הם צודקים, כן? [שיר מגחכת] לפעמים, כאילו… ואז בכלל, כאילו, מה את עושה עם הרדיקליות שלך? אבל כאילו, אבל זה כל הזמן, כאילו, כן, זה כמו הומופוביה מופנמת. זה כאילו להרגיש שזה אכן אשמתך, וזה אכן לא בסדר, ואת צריכה לתקן את זה. כאילו, למה להיות אצל דיאטנית עד גיל 32? ו… לפני הניתוח הייתי צריכה להביא תיעוד כזה מהדיאטנית לביטוח, ואז היא שלחה לי - שתי הדיאטניות האחרונות - וממש יש שם כאילו "תאריך-משקל, תאריך-משקל, תאריך-משקל", ואז את רואה את הסיזיפיות של כאילו, לרדת 100 גרם, לעלות 200 גרם, לרדת 300 גרם, לעלות קילו. לר… ככה, כל שבוע, וכל שבוע, כאילו, כל שבוע לעשות את זה לעצמך. כאילו, לעמוד על המשקל. לבכות. לומר זה, אני אהיה יותר בסדר. לרשום יומן אוכל. לעשות זה, להביא את היומן. כאילו מין…
מיה: לעשות את ה-Meal Prep, הסלמון, השעועית הירוקה. היא עושה את הקופסאות, מכינה אותם לזה… כמה פעמים ראיתי אותך מכינה קופסאות אוכל לעבודה?
נעה: אני עושה קופסאות טובות, קופסאות יפות.
מיה: לא, את עושה קופסאות נהדרות, אבל זה כאילו, זה…
נעה: כן, זה לא לצאת מהלופ. זה לא לצאת מהלופ.
שיר: אז איך בעצם התקבלה ההחלטה לעשות את הניתוח?
נעה: וואי, זה היה מאוד מהיר.
שיר: וואלה.
נעה: כאילו, אני הייתי מאוד בהתנגדות, שנים. כאילו, מן הסתם דיברו איתי על זה, הרבה.
שיר: למה היית בהתנגדות? כי זה ניתוח קשה?
נעה: לא, כי זה הרגיש לי כמו לוותר. זה הרגיש לי כמו…
שיר: למה לוותר?
נעה: זה הרגיש לי כמו, כאילו, את לא מצליחה בכוחות עצמך, אז בואי תעשי פתרון קסם. וכאילו, הטיעון שלי כל הזמן היה שהבעיה היא בעיה רגשית, אז כאילו, פתרון פיזי לא ייתן מענה על בעיה רגשית. והייתי כאילו, עם אלף אידיאולוגיות על הדבר, וכאילו, ותורה שלמה סדורה.
שיר: זה גם היה עניין זהותי? של כאילו, זה חלק מהזהות שלך, ו"אני לא רוצה להשיל את החלק הזה מהזהות שלי"?
נעה: אני חושבת שעמוק בפנים, כן. כאילו, כן. דיברנו על זה שפחדתי כאילו להפסיק להיות כזה מצחיקה, נגיד, כאילו, שאולי משהו כאילו…
מיה: שהאופי של נועה הרזה יהיה אופי מבאס. כאילו, שתהיה יותר…
נעה: כן, אני קוראת לה "נעה ישראלי", זה השם משפחה של אלה, לעומת נעה דגן. היא אישה אחרת.
מיה: אישה מבאסת, כאילו.
נעה: כן.
מיה: שלא כיף איתה. [נעה ומיה צוחקות]
נעה: אז זה ממש הרגיש לי לוותר. זה ממש הרגיש לי כאילו ללכת בדרך הקלה, ולעשות איזה אקט חיצוני, כאילו, שלא נובע מהזה, והאמת שמי ש… כאילו, האמירה שהכי עזרה לי כזה להשלים, זו הייתה הרופאה שהלכתי אליה לייעוץ, ואז היא אמרה: "זה כמו שאת תגידי למישהי עם סכרת, כאילו, 'בואי. בואי תנסי, תתאמצי. כאילו, תנסי לבד'" וכזה, הבעיה היא בעיה בריאותית. כאילו, היא אמרה כזה שאם… כאילו שזה קשור למטבוליזם וזה קשור לזה שאני בדיאטות מגיל 10, כאילו ויש פה גם היבטים גנטיים וזה, אבל כאילו, אבל יש פה… היה בזה משהו מאוד משחרר, במובן של כאילו, כזה "זה לא אשמתך". כאילו, ו"זה לא שאת יכולה לעשות עכשיו משהו, כאילו, שישנה את זה או יפתור את זה". ואז תוך… אני הייתי על טורבו.
מיה: כן, איך את אוהבת להיכנס למוד מפיקה. [שיר מגחכת]
נעה: תוך חודש וחצי מהרגע שהחלטתי, התנתחתי.
שיר: וואו.
נעה: כאילו, זה היה מאוד מהיר. עשיתי את כל הבדיקות, וזה, והפסקתי לעשן.
מיה: והוועדה, והזה, כן.
שיר: ואיך זה אחרי הניתוח? אפשר לאכול ממש מעט, לא?
מיה: הכי מעט.
נעה: בהתחלה… אני עשיתי מיני מעקף, זה נקרא, זה אומר שגם מקטינים את הקיבה, וגם עוקפים לך שתי מטר מהמעי. מאוד אגרסיבי, כאילו.
שיר: כאילו, "עוקפים", כלומר - חותכים?
נעה: הוא בפנים. לא הוציאו אותו.
שיר: לא מוציאים, אבל הוא לא שמיש.
נעה: כן, כן, כן.
שיר: כמו אלנבי. [מיה ונעה צוחקות]
נעה: אז בהתחלה, את כאילו, ארוחה זה כזה שני שליש אקטימל. זה כאילו…
שיר: וואו! ואת מפוצצת כאילו.
נעה: ואת אוכלת רק כי את חייבת, כי עברו שלוש שעות, ואת צריכה לאכול. עכשיו זה ממש לא ככה. כאילו, עכשיו אני אוכלת, אבל זה מאוד הגוף שלך אומר לך כזה "לא! לא טוב", כאילו "את לא יכולה לאכול את זה" כזה. זה לא חוויה נעימה במיוחד. כאילו, בוא נגיד שזה לא הפתרון הקל. [מגחכת]
שיר: ואיך החוויה של לרדת במשקל?
נעה: זה משוגע. זה… בעשרה חודשים ירדתי 55 קילו כמעט.
שיר: וואו.
נעה: כאילו, זה… וגם בשבוע הראשון את כאילו קמה בבוקר ואת שלוש קילו פחות. כאילו, משהו ביזאר. אני מקבלת המון תגובות מהסביבה. ש… דברים שהם לא תמיד, כאילו, גם לא נעים לי, גם כאילו, אני… אומרים לי כזה "וואו, ממש רזית", כאילו, בציפייה שאני אגיד כזה "תודה". ואני רק מרגישה צורך להיות כזה [בטון מתנצל] "עשיתי ניתוח. זה לא… זה לא אני". כאילו זה משהו אחר. כאילו מישהו אחר עשה את זה. וגם כי אני לא יודעת מה אני מרגישה, לומר "תודה" על זה שרזיתי. כאילו, רגע.
שיר: כן, כי זה בעצם הצד השני של… שמ… מה הוא אמר לך? שמנדוזה?
נעה: שמנדורה.
שיר: שמנדורה. [מיה צוחקת]
נעה: אבל כן, זה לחוות את אותו דבר, עכשיו. זה שמתייחסים לזה שהורדתי במשקל. ו…
שיר: כן. תמונת המראה של הקללות.
נעה: כן. נשים זרות מהמסדרון, כאילו, מהמשרד מול כזה, מדברות איתי על זה שירדתי. כאילו, "אני לא מעוניינת לדבר איתכם על הגוף שלי". כאילו… קיצר, אבל אני גם כאילו, "כן, אני רזה". [שיר מגחכת] כאילו. [בשקט] בסדר.
שיר: מתי התחלתן לדבר על זה ביניכן?
מיה: לא יודעת. לא מזמן.
שיר: לא מזמן?
מיה: בלדבר על זה אקטיבית כמו אנשים נורמליים? כן. לדעתי… אולי כשגרנו ביחד.
נעה: כן.
מיה: כאילו, היינו שותפות תקופה. כשאני רק עברתי לתל אביב, ונעה עברה דירה, אז היינו שותפות עם עוד חברה, ונראה לי ששם…
שיר: וזה היה כיף?
מיה: וואו, זה היה מה-זה כיף.
נעה: מאוד.
מיה: אני ממש ממליצה. זה ממש הפך אותנו לחברות, מעבר לאחיות. כאילו, זה…
שיר: די, באמת?
מיה: כן.
נעה: היינו חברות גם לפני.
מיה: לא נכון. לא היינו חברות לפני. לא, היינו סבבה לפני. היינו מיודדות לפני.
נעה: נכון. [שיר צוחקת]
מיה: זה הפך אותנו לחברות על אמת, כאילו, שפתאום… אני חושבת שנעה פתאום ראתה אותי כבן-אדם, ולא כאחותה הקטנה.
נעה: נכון.
מיה: שכאילו, פתאום הייתי בן-אדם בוגר, שיש לו דעות, ומחשבות ודברים. ופתאום, את היית… נעה תמיד הייתה דבר נורא בלתי-מושג עבורי. כאילו, היא הייתה הכי מגניבה והכי כיפית והכי זה, ואני תמיד הייתי רודפת אחריה.
נעה: לא הייתי מגניבה אף פעם.
מיה: בסדר, בראש שלי היית מגניבה.
שיר: אבל זה לא מקסים שאת מספרת כאילו, הרבה על… כאילו, מיה אמרה את זה וחשבתי "יואו, איזה מקום חם זה, איזה מבט חם זה לקבל".
נעה: נכון.
שיר: כשעברת כל-כך הרבה, את יודעת?
מיה: כל דבר שנעה אהבה, אני העתקתי. היא אהבה את עברי לידר, אני אהבתי את עברי לידר. היא אהבה את יוני בלוך, אני… עכשיו, לא… אני חייבת להגיד, אין לי בעיה עם עברי לידר. לא כל-כך אוהבת אותו. [שיר צוחקת] אבל עשיתי שנים "כאילו", רק כדי שיהיה לנו כאילו… [נעה צוחקת]
שיר: היא הייתה הבן שניסית להרשים.
מיה: ב-דיוק! ואני חושבת שכאילו פתאום, מלהיות משהו בלתי-מושג, פתאום היית יותר קרובה, ואז זה כאילו, איפשר לנו כזה…
נעה: כן.
מיה: באמת להיות חברות.
[מעבר מוזיקלי]
שיר: תגידו, אם נולדת לכם ילדה…
מיה: מזל טוב.
שיר: אה… נכון. [צוחקות] בלבלת אותי עם המזל טוב.
מיה: סליחה.
שיר: אתן מביאות אותה לעולם, כל היחסים שלה עם אוכל מתחילים. מה אתן עושות שם? איך אתן מטפלות בזה?
מיה: בעיניי?
שיר: כן.
מיה: את אוכלת כשאת רעבה, את לא אוכלת כשאת שבעה. כאילו, מן… אין מגבלות. אין… גם לא שעות ביום, סבבה? את לא חייבת לאכול ארוחת בוקר, את לא חייבת לאכול ארוחת… את לא חייבת שום דבר. להיות מאוד-מאוד-מאוד קשובה לגוף שלך. כאילו, זה דבר שאני ממש מרגישה שכאילו יש לי אותו ואני גאה בו לאללה. היכולת שלי לעצור, לזרוק אוכל. אני זורקת אוכל מאוד. אני כאילו, אני חושבת שהחיבור הזה לתחושת רעב ושובע זה הדבר הכי משמעותי שאפשר לתת לילד. של, זה לא "אם לא תאכל יבוא שוטר", ולא "אכלת יותר מדי, איכס, את מגעילה". שתי האופציות גרועות בעיניי. כאילו, פשוט - "יש אוכל. אתם רוצים לאכול? תאכלו אותו, אתם לא רוצים לאכול? אחלה". כאילו, ממש כמה שפחות התעסקות חיצונית בדבר הזה, ולהיות דוגמה טובה בעצמך. זה הכי משמעותי.
נעה: זהו. אני חושבת שמודלינג זה מאוד חשוב.
מיה: כן.
שיר: מה זה מודלינג? איך עושים מודלינג טוב?
נעה: אמממ…
שיר: כי מודלינג טוב זה בעצם לאהוב את עצמך…
נעה: נכון.
שיר: ולא כולן אוהבות את עצמן.
נעה: אז קודם כל חשוב, לפני שמביאים ילדים, כן, אני חושבת שאין מנוס מזה. אם רוצות לא להעביר את זה הלאה בשרשרת ה… מסבתא לאמא לבת לזה, אז אין מנוס מכאילו… כי הרי זה לא משנה כמה תגידי לילדה שלך "תאכלי כשאת רעבה", אם היא רואה אותך סופרת קלוריות, או זה - אבוד.
מיה: או מתעצבנת על ה-[במלרע] "צדדים" שלך, או הזה.
נעה: נכון.
שיר: וזה יפריע לכן אם תהיה לכן בת שמנה?
מיה: [צוחקת] לי לא, אבל…
נעה: לי בטוח תהיה. כאילו, אין לי ספק. אני חושבת שיש פה גנטיקה שאין, אין איך לחמוק ממנה. לא, לא יפ…
שיר: את מזלזלת מאוד בבנק הזרע הדנמרקי, [כך במקור] קריו. [מיה צוחקת]
נעה: יכול להיות, יכול להיות. אבל אני לא חושבת שזה יפריע לי. אני חושבת שאני צריכה, אני אצטרך להתאמץ מאוד כדי לעשות מודלינג טוב. אני חושבת שזה מה שיהיה לי מאוד קשה.
שיר: למה?
נעה: כי זה לא בא לי בקלות. זה לא… האינסטינקטים שלי לא שם. האינסטינקטים שלי הם במאבק עם הדבר הזה, ובכאילו, ובלהמשיך כאילו… כזה להרגיש אשמה, ואז "על הזין, כולם על הזין שלי, ואני כן יאכל", ואז עוד פעם אשמה… כאילו, זה הלופ שאני… זה הסיבוב שאני אוכלת, כאילו.
מיה: אוכלת.
נעה: הה-הה, הה-הה. וזה העבודה, כאילו, אחרי הניתוח. זה כאילו ה… מבחינתי.
שיר: מה זה בעצם הלופ הזה, שתיארת?
נעה: עכשיו יש הזדמנות לאכול, אז נאכל מהר-מהר-מהר, ואף אחד לא מסתכל. או "וכבר הזמנתי, אז מותר", או "כולם מזמינים, אז מותר" או… יש כאילו הצדקה לאכול, ואז את אוכלת, ואז את אומרת "וואי, אכלתי יותר מדי. אני לא בסדר. אני לא צריכה לאכול את זה. אני לא הייתי צריכה זה"… ואז את מנסה להיות בסדר, ואז את מתעייפת מלנסות להיות בסדר, אז את שוב אוכלת, כי יש הצדקה, וחוזר חלילה.
שיר: יש לי חבר, שהוא לא כזה שמן, והוא הלך לרופא, והרופא אמר לו "אתה שמן, אתה צריך אוזמפיק".
נעה: בטח.
שיר: ואז הוא התחיל לקחת את זה, והוא עף על זה. [מיה צוחקת]
נעה: סבבה.
שיר: מה, זה לא טוב?
מיה: זו המלצה?
שיר: לא, זאת לא המלצה. פשוט מעניין אותי למה לא. כי הוא דיבר על זה, הוא אמר "אני אוכל חצי מלפפון, אני לא יכול לגעת בכלום יותר".
נעה: זה נורא, אבל.
שיר: נכון, זה מאוד מדכא.
מיה: לא, זה גם להוציא את הכיף מאוכל.
נעה: מאוד מדכא!
שיר: כן.
מיה: אוכל זה דבר לא…
נעה: זה עוד יותר להסתכל על זה כעונש. זה כאילו, זה לומר "אני לא בסדר, ואני צריך גורם חיצוני", וזה בעיניי נורא.
מיה: לא, וגם אני חושבת שחלק מהסיפור, כאילו חלק מהסיבה שאני כל-כך נרתעת מדיאטות או מ-וואטאבר, או מכל הדבר הזה, אני נורא מפחדת לאבד את הכיף שבאוכל. כאילו אוכל זה אולי התחביב האהוב עליי. אני מאוד אוהבת לחשוב על אוכל, ולהתעסק באוכל, ולבשל, וללכת למסעדות. אני כאילו, זה באמת דבר שאני נורא אוהבת בחיים שלי, ואני נורא מפחדת לאבד את זה. אני מפחדת לאבד את הכיף, את התשוקה, את ההנאה. כאילו זה כמו… אני מדברת על אוכל כמו שאנשים מדברים על מוזיקה. כאילו, מבחינתי זה אמנות. אני לא יכולה לקחת את הדבר הזה ולהרוס אותו עם [בטון מדוכא] "אסור לי", "מותר לי", "צריך ככה", "צריך ככה", "הנקודות", "הקוטג'". כאילו, לא בא לי.
שיר: אין מה לעשות, זה יותר סקסי לחיות מאשר למות.
מיה: ומאשר להיות בחסך כל הזמן.
שיר: כן.
מיה: וכל הזמן לספור כמה סקיני פסטה שמתי ב… אני לא מסוגלת לשמוע את זה יותר. אני גם… אני לא מסוגלת לשמוע body positive. אני - אמיתי? אני במין "די!"
שיר: את רוויה.
מיה: לא, הגוף הוא לא כזה מעניין. זה לא כזה מעניין איך את נראית, כפרה עלייך. אני מבינה שזה מעסיק אותך. אני מבינה שאת חושבת על זה. לי לא אכפת, סבבה? לי זה לא משנה. אני, מעניין אותי אם את חמודה, אם את חברה טובה, אם את מצחיקה, אם כיף איתך. לא אכפת לי אם הירכיים שלך נוגעות או לא נוגעות. אני, כאילו [צוחקת קלות] נמאס לי להתעסק בזה, ונמאס לי לדבר על זה לשני הצדדים. לא יכולה לשמוע חברות בדיאטה, לא יכולה… די, די, תשחררו את הגוף. הוא פשוט כלי שצריך לסחוב אותנו בעולם, בסדר? אנחנו צריכים לדאוג לו כמה שיותר, כמו לאוטו. צריך לעשות טסט פעם ב… לראות שהוא עובד. לראות שהוא מתפקד. לראות שאנחנו על זה. מעבר לזה, תשחררו אותי מאיך הוא נראה. לא אכפת לי. [צוחקת]
שיר: טוב, נעה ומאיה דגן, תודה רבה שבאתן.
מיה: תודה, תודה.
נעה: תודה.
[מעבר מוזיקלי]
שיר: זהו, עד כאן "איך לעשות דברים". תודה רבה לעורך אלעד בר-נוי, עורך וידיד. תודה רבה לליהיא צדוק, מפיקה וידידה. תודה לטכנאית חן עוז. תודה לי. תודה לכם.
אה, אני… המשפט החדש שאני אומרת בסוף פרק לקראת סוף העונה, זה שמי שרוצה לדרג אותנו חמש כוכב, שידרג אותנו חמש כוכב. ומי שלא, אז שלא ידרג אותנו בכלל. שלא ידרג ארבע כוכב, וגם לא שלוש כוכב, אם זו דעתו. זה לא מעניין אותנו אם זו דעתך, חמש כוכב אנחנו נשמח. זהו, תודה לי, תודה לכם, תודה לכולם, שלום.
[מוזיקה מתגברת]
קריינית: "איך לעשות דברים", עם שיר ראובן.
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments