שיר ראובן משוחחת עם רונה קינן כדי ללמוד ממנה איך להתמודד עם שברון לב אחרי פרידה. רונה קינן כתבה את אלבום הפרידה האולטימטיבי ״עיניים זרות״, והפכה בעל כורחה לגורו בענייני לב שבור. מה חזק יותר - שברון לב או התאהבות, האם יש דרך אלגנטית להתמודד עם לב שבור או שכולנו נידונו לבכות במיטה עם גלידה או קלונקס, האם יש דרך שבה שברון לב לא יחצה את החיים לשניים, ומה עושים אם פוגשים את האקסית ברחוב.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/09/2024.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
קריינית: שלום. "איך לעשות דברים" הוא הסכת קומי. בדיחות עשויות להישמע, כמו גם הערות סרקסטיות או הומוריסטיות, ואין לייחס לנאמר בו המלצה לכלום. האזנה נעימה.
[מוזיקת פתיחה]
קריינית: "איך לעשות דברים" עם שיר ראובן.
שיר: היי, אני שיר ראובן וזה הפודקאסט שלי, "איך לעשות דברים". בכל שבוע אני אדבר עם אדם אחר שילמד אותי איך לעשות דברים. והיום אני עם רונה קינן. רונה קינן היא זמרת, יוצרת ומלחינה, שכתבה כמה מהשירים הכי יפים בעברית, את חלקם היא כתבה בגיל 16, והיא תלמד אותי איך להתגבר על שברון לב. היי, רונה.
רונה: היי.
שיר: מה העניינים?
רונה: בסדר.
שיר: יופי.
רונה: בסך הכל, כן, בהתחשב בכל ה…
שיר: בהתחשב.
רונה: הנסיבות האומללות.
שיר: איך את מרגישה עם להיות הסמכות לענייני שברון לב?
רונה: הממ… אני מרגישה שזה… את כפית עליי את הדבר הזה [שיר צוחקת], ואני נעניתי. זאת אומרת, אין לי כל כך ברירה, אני לא יכולה לבוא על תקן משהו אחר. זאת אומרת, את החלטת שזה… שזה המקצוע שלי.
שיר: וזה לא מרגיש לך תואם?
רונה: זה מרגיש לי… תשמעי, דיברנו לפני רגע שלא למיקרופון על מודעות. עצמית, כאילו.
שיר: כותרת מאוד גדולה למה שדיברנו.
רונה: כן. [צוחקות] לא, אבל באמת, כאילו, כמה בן אדם… כמה… אם אומרים לך פעם אחרי פעם, "נפרדתי לצלילי המוזיקה שלך", "עברתי את הקשיים הכי גדולים המשפחתיים שלי לפסקול שלך", ופעם אחר פעם את לא מוכנה לקבל על עצמך את זה שזה מה שאת, אז את בבעיה.
שיר: כן, את כזה "לא, אני עושה מוזיקה שמחה לחתונות".
רונה: כן, בדיוק. אז אני מבינה שזה כנראה, לשם זה… הולכתי את עצמי, ו… כאילו, וכן, והאמת היא שאני חושבת שזה לא דבר רע בהכרח. כאילו, אני חושבת שיש משקל, אני גם מבינה את זה יותר ויותר בתקופה האחרונה, להבדיל, כן? אלף אלפי הבדלות, משברונות הלב שאנחנו מדברות עליהם לשברונות הלב שהתקופה הזו מביאה איתה, והקשיים והתהומות של העצב, של הכאב. יש משהו בלתת, אני חושבת, בלתת ביטוי לכאב, ובאיזשהו אופן שמעורר אצל אנשים אחרים את התחושה של "היי, עוד מישהו מרגיש כמוני", או הרגיש כמוני באיזה רגע בחיים האלה. אם זה התפקיד, אז אני שמחה למלא אותו.
שיר: זה תפקיד מדהים. אני חייבת לספר לך את הרקע האישי שלי עם הדבר. אני כשהייתי בת 26 נראה לי, אז לא הייתה לי זוגיות אף פעם לפני זה, לא היה לי כלום לפני זה. הייתי רק כזה… עומדת נבוכה ליד בנות שאני בעניין שלהן, ואז הולכת, כאילו. [צוחקות] ואז כזה קרה, ופתאום כאילו הכרתי מישהי וחשבתי, "זהו, נפתר העניין הזה, סימנתי וי על הדבר הזה של זוגיות".
רונה: כן.
שיר: "אני איתה לכל החיים, סגרתי את הבסטה", ואז אחרי שבועיים זה נגמר, והיה לי…
רונה: וואו, קצר.
שיר: מאוד. והיה לי… כאילו, את יודעת, און אנד אוף… לסביות.
רונה: כן.
שיר: וכאילו…
רונה: אבל און אנד אוף שבועיים?
שיר: לא, לא, און אנד אוף חצי שנה, אבל אחרי שבועיים התחיל האון אנד אוף.
רונה: הבנתי.
שיר: היה כאילו שבועיים של כיף, ואז "אה, זה בעצם לא כיף".
רונה: כן.
שיר: ואז כאילו נפלתי, את יודעת, מגובה הפנטזיה הזאת למטה, ובסוף כשזה נגמר אז פשוט כל מה שעשיתי זה לשבת במרפסת של ההורים שלי ולשמוע "עיניים זרות" ואת כל האלבום הזה, את כל האלבום, אבל במיוחד את השיר "עיניים זרות", וזה שיר כל כך יפה.
רונה: תודה.
שיר: אני חושבת שזה באמת… זה אחד השירים הכי יפים בעברית, ב-top 5 שלי כאילו, באמת.
[השיר "עיניים זרות" מתנגן]
"אני לא אפסיק לרצות
אני לא אפסיק לרצות
אני לא אכנע לרעיון הזה
שאי אפשר כי אי אפשר
ואי אפשר
זה עניין של הישרדות
גם אם תגידי לי שדי כבר ונגמר
אין לי ברירה אלא לרצות את האפשר"
שיר: וכל מה שחשבתי זה - זה שיר כל כך יפה, מישהי לא רצתה את רונה קינן, [רונה צוחקת] והיא התגברה על זה. כאילו, אז גם אני אהיה בסדר, כי היא בסדר. כאילו, חשבתי… אני זוכרת שאפילו, אני חושבת שנכנסתי לאינסטגרם שלך, או שגיגלתי אותך כדי לראות תמונות שלך בהווה, והייתי כזה "היא בסדר!"
רונה: ברור!
שיר: היא בסדר גמור, הנה, היא יצאה מהמיטה, הכל בסדר, אני אהיה בסדר. היא דפנטלי יודעת איך זה מרגיש והיא יצאה מזה.
רונה: יפה, זה יפה שאפשר לייצר את האשליה הזאת [שיר צוחקת], כי את יודעת, זה לא באמת, שום דבר לא באמת נהיה בסדר. אבל… אבל כן, אני… אני חושבת שבכלל, האופן שבו מוזיקה כאילו נצרבת אצלנו בתודעה, בלב, בצמתים בחיים שבהם אנחנו פוגשות אותה, כאילו זה נורא משמעותי. יש שירים, יש אלבומים שהם, את יודעת, פשוט חלק ממחזור הדם שלי, בגלל שפגשתי אותם באיזשהו רגע שהוא נורא דרמטי, אז… אז כן, אז שברונות לב.
שיר: איזה שיר את שומעת כשאת שבורת לב בעצם? זו לא השאלה שרציתי להתחיל איתה, אבל זה מתבקש.
רונה: זה משתנה, אבל יש גם שירים שאני חוזרת אליהם. בתקופה שבה… שבה כתבתי את "עיניים זרות", אז היה לי ממש איזה מן אוסף כזה של שירים של שברון לב, ביניהם… זאת אומרת, מי שהוביל את החטיבה הזאת היה "Change Your Heart" בגרסה של בק. יש ל-Feist שיר שנקרא "Let It Die", שאני מאוד אוהבת מהבחינה הזו. כל פעם יש איזה משהו אחר. את יודעת, זה כאילו אחת לכמה זמן יש גם איזה שיר חדש שמגיע ושוטף אותי, וגם אם אין על פניו איזה שברון לב, הוא פשוט מעיר ממרבצם את כל כאבי הלב, כאילו של ההיסטוריה.
שיר: כן.
רונה: אז נגיד אלון עדר, כשהוא הוציא את "בתנועה במבט", פשוט לא יכולתי, לא יכולתי.
שיר: זה בעיטה.
רונה: וואו, וואו.
שיר: וזה נעים קצת להיזכר בזה אבל, לא? בגלל שבסוף זה רגשות נורא קיצוניים שכשהכל טוב את קצת לא מגיעה אליהם.
רונה: בטח. זה חד משמעי, קודם כל, דלק יצירתי שאי אפשר לשחזר אותו. גם כאבי הלב של גיל 20 פלוס הם לא כאבי הלב של אמצע שנות ה-40, מה לעשות? זה לא שהם לא קיימים, אבל אני חושבת שכאילו התמימות שבתחושה הזאת של, אולי אני לא אתגבר על זה אף פעם. זה הדבר.
שיר: כן.
רונה: הסכנה הזו של האם אני אצא מהדבר הזה…
שיר: או שזה האופי שלי עכשיו.
רונה: או שזה עכשיו הדבר שאני תקועה איתו. רק הדבר הזה מייצר איזה סוג של בעבוע כזה שהוא גם מזין מאוד מבחינה יצירתית וגם בחזרה אליו… אלא אם כן, שוב, זה תלוי לאן הכאב לקח אותך. אם הכאב לקח אותך להרס מוחלט שאין ממנו תקומה או שלא… אז אנחנו לא… אז זה לא… ברור שאי אפשר לחזור לשם, כי זה לחזור כאילו לטראומה, לאיזה מקום שלא טופל.
אבל אם איכשהו החיים נבנו על הכאבים האלה, ויש איזה מן… אז זה קצת כמו לחזור אל עצמך, אל איזה תמונה של עצמך לפני 20 שנה או לפני 15 שנה. הממ… וכן, ויש בזה משהו, משהו בלהרגיש את הכאב אחרי שהוא כבר נשטף ועבר דרך איזשהו פילטר יצירתי של מישהו אחר. כאילו, זה… אז יש בזה… זה אלגנטי יותר.
שיר: כן.
רונה: מאשר כאילו, את יודעת, להיות עם ערימות של טישו במיטה. זה פשוט יותר יפה. [צוחקת]
שיר: זהו, רציתי לשאול איך זה נראה אצלך, שברון לב, בגלל שבסוף השירים שלך הם מאוד יפים והם מאוד כואבים במילים שלהם, זה מה שיפה, אבל יש בזה משהו גם מאוד אסוף.
רונה: אני חושבת ש…
שיר: קשה לי לדמיין אותך מעשנת במיטה עם… לא יודעת, חצי חטיפי טורטית, חצי חטיף טורטית אכול.
רונה: לא יודעת אם טורטית אכול, יותר חבילות של קלונקס גמורות, אבל כאילו… [צוחקת]
שיר: בסדר, כל אחד והחטיף שלו.
רונה: אבל בטח, בטח, זה מאוד… זה לא… אין בזה שום דבר אלגנטי, כאילו, כשמתרסקים. ואני חושבת ש… כאילו, בתקופה שכתבתי את "עיניים זרות" היה לי איזה מן רצף כזה. זאת אומרת, זה לא היה מן התרסקות אחת, זה היה מן דבר שהוביל לדבר, שהוביל לדבר, וזה היה כל כך… זה היה מן תאונת רכבת כזאת, פשוט לראות את זה קורה ולהתמסר לזה, ואז התיעוד של זה, הוא מייצר כל מיני תמונות של רגעים שונים בזמן. אז את יודעת, יש… אז אולי "עיניים זרות" זה איכשהו הסוף של כל התהליך שבו יש איזשהו, לא יודעת… השלמה ואי-השלמה ביחד. אבל יש בתוך הדבר הזה גם שלבים שהם כעס, ושלבים שהם קנאה, ושלבים של רחמים עצמיים, ועוד עשרות שירים שלא יצאו כי הם נגנזו, כי הם סתם היו, את יודעת, בליל של…
שיר: sms שיכור, כאילו.
רונה: כן, בדיוק.
שיר: למרות שזה… כאילו, את יודעת, תשקלי.
רונה: להוציא את ה…
שיר: להוציא אלבום סמסים שיכורים.
רונה: אני לא יודעת, האמת שעכשיו שעשינו את ה… שהיה 15 שנה ל"עיניים זרות", הקשבתי קצת לשירים שלא נכנסו, ויש סיבה שהם לא נכנסו.
שיר: כן?
רונה: כן, הם פשוט לא מספיק טובים, והם לא מעובדים. זאת אומרת, הם השלב של הכאב שבו זה עדיין מן להקיא את כל הדבר הזה כאילו על איזשהו דף שמוכן לקבל את זה, ועדיין לא להצליח לייצר מתוך זה מה שאנחנו מקווים, שזה יופי, בסופו של דבר.
שיר: זה יפה שבזמן אמת יכולת לעשות את ההפרדה הזאת.
רונה: זה פשוט נמשך כל כך הרבה זמן [שיר צוחקת], זה לא היה בדיוק זמן אמת, זה היה כאילו כבר "די, כמה אפשר".
[מוזיקת מעבר]
שיר: בת כמה היית? מה היה? איך זה הרגיש?
רונה: קודם כל, בואי נדליק מזגן.
שיר: אני מסכימה.
[צפצוף של מזגן נדלק]
רונה: בואי ניתן לו כזה…
שיר: אני גם הרגשתי וחשבתי שזה כאילו…
רונה: לא, לא, חם פה.
שיר: שאני מתרגשת.
רונה: חם פה אובייקטיבית. [צוחקת] אוקיי, אז איפה הייתי? מה הייתי? מי הייתי? בת כמה?
שיר: מי היית? בת כמה היית? מה הכי שבור שהיה לך? איך זה נראה?
רונה: הממ… תראי, כאילו, אני חושבת שיש תפקיד כזה של להיות שבורת לב. [שיר מהמהמת בהסכמה] כאילו, זה תפקיד שלא היה לי בלתי מוכר כשכתבתי את האלבום הזה. הגעתי איתו. זאת אומרת, מ… אני חושבת שגם ללסביות כללית יש את ה… זה קצת מוגש להן כבר כאילו מוכן, [שיר צוחקת] בגלל שהרבה פעמים הן מתאהבות בסטרייטיות או במורות שלהן או בכל מיני כאילו…
שיר: הבנות שאת גדלה איתן, מתי שאת כאילו בגיל ההתבגרות, הן סטרייטיות. כאילו…
רונה: נכון, נכון. אז אני כאילו פחות, את יודעת, זאת הייתה קצת וריאציה קצת אחרת על הנושא, אבל עדיין כאילו הייתי רגילה למקום הזה שבו קודם כל כמה שנים טובות בתחילת… כאילו בגיל ההתבגרות, כשהמחשבות האלה רק עולות, זה כזה מן קראשים מטורפים שאין להם… אין מענה בצד השני.
שיר: כן.
רונה: וגם לא אומרים שום דבר על זה. זאת אומרת, זה לא דבר ש…
שיר: כן, יש כאילו…
רונה: זה משהו שאת שומרת לעצמך ואת כאילו…
שיר: ממש. אני לפני כמה זמן ישבתי עם מישהי, ואנחנו חברות מלא שנים, ואנחנו מדברות, ופתאום אני כזה - הייתי מאוהבת בה בגיל 20! חשבתי, כאילו, הייתי ממש מאוהבת בה בגיל 20, בכיתי, בכיתי ובכיתי.
רונה: מטורף, כן.
שיר: מי זוכר את זה עכשיו? וחשבתי "אני בחיים לא אגיד לה את זה". חשבתי, כאילו, זה לא דבר שאומרים בשיחה.
רונה: כן.
שיר: זה כזה, זה שלי, את שיחקת דמות בעולמי הפנימי, לוהקת, ללא ידיעתך.
רונה: כן, לגמרי, לגמרי. אז ככה את עוברת שנים.
שיר: כן.
רונה: כאילו, שנים ודמויות ובכי ומערכות יחסים שלמות ויומנים, כשעוד כתבנו יומנים, לא יודעת אם את…
שיר: אנחנו כתבנו בלוגים.
רונה: בלוגים, בדיוק. [צוחקת]
שיר: אבל זה קטע, בגלל שאת גדלת בתל אביב.
רונה: כן.
שיר: והייתי בטוחה שלכם זה יותר קל.
רונה: תלוי, אני חושבת שאני ממש על התפר. תשמעי, אני כאילו… הבת זוג הראשונה שלי שכאילו, את יודעת, שהייתה כזאת רשמית, השנה הייתה שנת 98'.
שיר: וואו.
רונה: כאילו, זה לא… אנחנו מדברים פה, כאילו, על ממש תפר, איזה רגע מאוד מיוחד בזמן. דנה אינטרנשיונל לוקחת את האירוויזיון, [שיר צוחקת] כאילו, דברים מרגשים קורים, וכאילו, ורוב המוזיקאיות והמוזיקאים ה… כאילו, שהם משלנו, הם כאילו עדיין בארון. אז…
שיר: בארון, ולא רק בארון, אלא גם מכחישים. מכחישים כאילו נמרצות.
רונה: טוב, כן, הארון הוא הכחשה, כן, אבל…
שיר: יש גם את הארון של לא להגיד, של לא להתייחס לנושא.
רונה: כן, כן.
שיר: זה לא היה הארון שהיה אז.
רונה: נכון, נכון, נכון. נכתבו שירים…
שיר: כן.
רונה: נעשו מאמצים, כן. אז אני הייתי רגילה לפוזיציה הזאת.
שיר: רגע, בת כמה היית ב-98'?
רונה: 19?
שיר: אוקיי.
רונה: כן, כן, כן. זה היה, כאילו, "אתה חברה שלי" יצא, אלבום עם ערן צור שהשתתפתי בו, ורנן מוסינזון באה לראיין אותי ל"שבעה ימים". [צוחקת] ואיך שהיא יצאה, זה היה בבית של ההורים שלי, היא באה לבית של ההורים שלי, וברגע שהיא יצאה מהבית, חטפתי בחילה מטורפת, כאילו, פשוט הקאתי את נשמתי. סליחה, סליחה על הגרפיות.
שיר: לא, זה מקסים.
רונה: פשוט כאילו הבנתי שהלך עלי.
שיר: אוי, איזה תחושה מהממת ואיזה קטע זה שהקאת.
רונה: ממש. [צוחקת]
שיר: זה מקסים. זה כמו ב"קרא לי בשמך" שיורד לו דם מהאף, והוא גם מקיא כל הסרט.
רונה: וואו, פשוט לא ידעתי מה… לא, זה היה נורא, כאילו. אבל הבנתי כאילו שאני גמורה. ואז באמת, זאת הייתה הפעם הראשונה שכאילו אפשר היה לתת ביטוי לדבר הזה שהתרחש כבר כמה שנים טובות לפני כן.
שיר: הרגשות התרחשו כאילו.
רונה: הרגשות, וגם, את יודעת, וגם לא… וגם קרו דברים, אבל כאילו זה היה כזה מן מאוד…
שיר: לא מחייב.
רונה: hush hush.
שיר: כן.
רונה: אבל משהו בפוזיציה הזאת שהתרגל… שכבר הייתי כאילו, הדבר הזה של לכתוב ביומן לאישה הזאת שכאילו לא יודעת שאני מאוהבת בה, והוא דבר שכבר הכרתי כ… כאילו, הטמפלייט כבר היה מוכן. [שיר מהמהמת בהסכמה]
ואז היו כמה מערכות יחסים, כאילו של שנתיים כאלה. ואז נכנסתי פשוט לאיזה מן פאזה… אחרי אחת הפרידות של פשוט כאילו להתאהב בנשים שלא באמת כאילו… לא הייתה אפשרות לקיים מערכת יחסים. גם אם היה רומן, זה היה רומן שכאילו, היה כבר עדיף שגם לא היה רומן. כאילו, את יודעת, זה היה מן משהו שהוא… האי-אפשרות שבו הוא כל כך זועק לשמיים, שבאמת לא היה ברור כאילו, את יודעת, איך אני בכלל, איך אני נכנסת לזה, איך אני יוצאת מזה. נראה לי שהייתי בת 25 כזה, 20 ו… זה היה אחרי האלבום הראשון שלי. וזהו, זה היה פשוט מסלול, מסלול התרסקות מוחלט.
שיר: יש בזה משהו נורא רומנטי אבל גם. כאילו, נורא שהידי כזה.
רונה: שהידי זה מילה יותר מדויקת. [צוחקות] אבל… כן, כן, ואת יודעת, ותמיד כזה אני אומרת לעצמי בדיעבד ש… את יודעת, שהניצחון שלי הוא שכאילו יש לי את השירים האלה, שכאילו… זה ה… זה ה…
שיר: ברור.
רונה: יצאתי עם איזה יבול מתוך הדרמה הזאת, אבל אין ספק שכשזה קורה… טוב נו, זה תפקיד ידוע, זה גם לא… זה לא להתפרץ לתוך חלל ריק, זה תפקיד מאוד מוכר, כאילו תרבותית, להיות הנערה המאוהבת. כאילו, שאת יודעת, שלא אוכלת ולא ישנה, וכאילו מתייסרת, ואני ממש לא המצאתי את זה, אבל תמיד התחושה הקצת גיל-התבגרותית שיש תוך כדי שעוברים את זה זה שאת הראשונה שאי פעם חוותה את זה.
שיר: כן.
רונה: ואת זו ש… וגם אם מישהו אחר חווה את זה, את בטוח חווה את זה הכי עוצמתי, והכי… זה, את יודעת.
שיר: זה חזק באותה מידה, התאהבות ולב שבור?
רונה: אז לא ראיתי… כאילו, אני חושבת שבתקופה הזאת העניין היה שהם לא היו נפרדים. זאת אומרת, התחושה הייתה…
שיר: התאהבתי ולכן יישבר לי הלב בעוד…
רונה: כן, הלב השבור הוא כבר, זה כבר מקופל בתוך ההתאהבות. זה גם היה ברור. הממ… אולי לא בזמן אמת, אבל בדיעבד שאני מסתכלת על זה, זה כבר היה ברור שכל הסיפור כבר היה, את יודעת, בנשיקה הראשונה, כאילו.
ואני חושבת שגם זה לא מקרי שאחרי הדבר הזה פגשתי את שירי, ואת יודעת, פשוט נצמדתי אליה ולא עזבתי עד כה.
שיר: כי למה? כי מה הבנת?
רונה: כי הבנתי ש… קודם כל הבנתי שאני…
שיר: סדרתית?
רונה: לא, שאני לא רוצה להיות סדרתית. [שיר מהמהמת בהבנה] זאת אומרת, אני רוצה יחסים עם… שהם אפשריים. זאת אומרת, הדבר הזה, הלשהות בתוך האי-אפשרות, זה משהו שאפשר להמשיך אותו שנים, אבל אני לא חושבת שהמודל הזה היטיב איתי במיוחד, וגם הרגשתי שמיציתי אותו, ויכול להיות שהרבה בזכות האלבום הזה. כי אני חושבת שזה כבר כל כך, שאתה כבר מביא את החוויה הזאת של הלב השבור לכדי אלבום קונספט, אז זה כבר כאילו די, אפשר באמת להניח את זה בצד. ומצד שני, את יודעת, אלה דברים שהם מלווים, אני חושבת שאנחנו הולכים איתם כל החיים. זאת אומרת, זה לא באמת מתפוגג, זה נשאר שם…
שיר: שברונות לב?
רונה: כן. האהבות האלה, המיתולוגיות, ה… הן נמצאות שם איפשהו.
שיר: זה קטע, בגלל שאני חשבתי לפני כמה זמן, בהקשר של הפרק שלנו, כשהסכמת, אז חשבתי על התחושה הזאת שהזכרת, של ה"אני בחיים לא אצא מזה, אני פשוט בחיים לא אצא מזה, אני לא רואה את עצמי יוצאת מזה". ואז חשבתי, זה קצת נכון, אני באמת בח… כמו שנכנסתי אני לא יצאתי משם.
רונה: כן.
שיר: אני כאילו נכנסתי בן אדם מסוים, ואז המצאתי בן אדם אחר כדי שייצא מזה בגלל שלא רציתי לשבת במיטה כל היום.
רונה: כן, כן. חד משמעית, את לא באמת יוצאת.
שיר: כן.
רונה: יש לעמיחי שיר נורא יפה, איך זה הולך? "פעם אהבה גדולה…" אנחנו נצטרך למצוא את השיר הזה. אוקיי. את רוצה לשמוע?
שיר: ברור.
רונה: למה זה עדיין לא בפוקוס? זה כאילו, זה המולטי פוקל או שזה…
שיר: ממתי יש לך משק… עזבי, אני לא אשאל שאלות על המשקפיים. [צוחקות] תקראי עמיחי.
רונה: אוקיי.
[מקריאה] "פַּעַם, אַהֲבָה גְּדוֹלָּה חָתְכָה אֶת חַיַּי לִשְׁנַיִם.
וְהַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן מַמְשִׁיךְ לְפַרְפֵּר
בְּמָקוֹם אַחֵר, כְּנָחָשׁ קָטוּעַ.
הַשָּׁנִים שֶׁחָלְפוּ הִרְגִּיעוּ אוֹתִי
וְהֵבִיאוּ רְפוּאָה לְלִבִּי וּמְנוּחָה לְעֵינַי.
וַאֲנִי כְּאִישׁ עוֹמֵד בְּמִדְבָּר יְהוּדָה
מוּל שֶׁלֶט "גֹּבַהּ פְּנֵי הַיָּם",
וְלֹא יִרְאֶה אֶת הַיָּם, אֲבָל הוּא יוֹדֵעַ.
כָּךְ לִזְכֹּר פָּנַיִךְ בְּכָל מָקוֹם
בְּגוֹבַהּ פָּנַיךְ."
שיר: וואו.
רונה: יפה, נכון?
שיר: מהמם.
רונה: אז זהו, אז את יודעת, זה חוצה את החיים, ויש את החלק האחר שככה נותר, את יודעת, מפרפר במקום אחר.
שיר: איך מגיעים אבל? לחלק, כאילו, אני מנסה לפרק את… איך עשית את זה? איך כאילו בעצם משאירים את החלק הזה מאחור, זאת החלטה?
רונה: אז אני חושבת שהעניין הזה של יצירה הוא מאוד מהותי בתוך הסיפור הזה. וזה לא, את לא חייבת להיות מוזיקאית כדי… אם אני ממש צריכה עכשיו לתת עצה קונקרטית…
שיר: כן.
רונה: אז כאילו צריך לגייס גישה קצת יהודית, בריאה, של לעשות לימונדה מלימונים. כאילו, בואי, אפשר לסחוט את הדבר הזה. כשהייתי ממש בתוך הבור, אז חבר טוב אמר לי, הציע לי לכתוב יומן פרידה.
שיר: אה, יפה.
רונה: וזה ממש עזר לי, כאילו, והיומן הזה הפך להיות השירים האלה בעצם. עוד דבר שליווה אותי, שאני פשוט שנים… הוא כאילו, זה כבר באמת איתי לכל החיים, כי בתקופה פחות או יותר שזה קרה, הייתי בפריז, וראיתי תערוכה, רטרוספקטיבה של סופי קאל, אמנית שאני מאוד אוהבת, והייתה שם איזושהי עבודה שאת נכנסת לאיזשהו חדר שהוא מעוגל, ולאורך הקיר תלויות עבודות, צילומים שלה, וזה אותו צילום. זאת אומרת, זה חדר במלון, שבו היא קיבלה את השיחה מבן הזוג שלה שנפרד ממנה. יש חדר, יש מיטה, טלפון כזה חוגה, וטקסט שהולך ומצטמצם. זאת אומרת, היא מספרת את הסיפור של הפרידה, ומתמונה לתמונה, הטקסט מצטמצם ומצטמצם, ולפעמים נוספים לו משפטים, ולפעמים נגרעים משפטים, ופתאום באיזשהו שלב היא הולכת בכלל לאבא שלה, אבל יש איזה מן תחושה שם של כאילו גירוש שדים. זאת אומרת, שאם את תספרי את הסיפור מספיק פעמים, לאט לאט הוא יזדקק, וכל החומר האפל, השחור, הדביק, המזוהם, לאט לאט כאילו יהפוך ל… את יודעת, למילה אחת או שתיים שיש בהן ערך.
אז אני חושבת שכאילו לצאת מהצד השני זה קודם כל לעבד את הסיפור, כמו כל סיפור. זאת אומרת, צריך לספר אותו לעצמנו שוב ושוב ולאחרים, ולכתוב אותו ולצייר אותו ולמצוא איזושהי דרך כאילו לשלוט. הרי אין לנו שליטה, זה חלק מהעניין כאן, זה חוסר שליטה מוחלט. אבל בכך שאת מספרת את זה שוב ושוב ושוב, את מייצרת איזה מן שליטה על הנרטיב, כמו שאומרים.
שיר: כן.
רונה: ואני חושבת שבזה יש איזשהו אלמנט קצת מרפא.
שיר: זה, גם בסוף, כשבן אדם לא מעוניין בך, כשבן אדם אומר "עזבי", זה נורא מעליב, זה קודם כל מעליב. מה עושים עם העלבון? אני מרגישה שלספר את זה שוב ושוב, בסופו של דבר, מה שזה איפשר לי, וגם מה שהרבה אנשים עושים, גם אנחנו בתקופה כזאת שהיא… את יודעת, כולם מוכנים עם הקלשונים ועם הלפידים, ואני מרגישה שברגע שזוג נפרד, אז הרבה פעמים השעון מתקתק, ואז איזשהו צד בעצם אומר שהצד השני היה אלים, מתעלל, נוראי, עשה את זה, עשה את זה. אז כאילו זה גם עיבוד, אמנם עיבוד לא נכון של הנרטיב, אבל עיבוד של כזה, בעצם אני הייתי אדם קדוש מעונה בתוך הסיטואציה…
רונה: כן, כן.
שיר: והצד השני הוא נוראי, נרקסיסט, וואטאבר, כל המילים שמשתמשים בהם כדי להסביר למה בעצם אני קורבן פה, ולא בן אדם שלא רצו.
רונה: כן, לגמרי.
שיר: זה גם דרך להתמודד עם עלבון, שהיא של תקופתנו.
רונה: לגמרי.
שיר: אבל מי שלא רוצה לעשות את זה, זה פשוט מעליב. כל מה שאת, אני לא רוצה.
רונה: זה מעליב. בדיוק, ואני חושבת שיותר מעלבון זה פוגע פגיעה מהותית בתחושת הערך, זאת אומרת, בתחושת הערך העצמי. כי עלבון זה משהו שאת יודעת, אפשר להתגבר עליו, אבל כשפוגעים בדבר הזה של מה הופך אותי לבן אדם ראוי בעולם הזה, זה הרסני. וזו גם הסיבה שהרבה פעמים שברונות לב כאלה מובילים גם לאיזה מסלול כזה של הרס עצמי ושל פגיעה עצמית, ויכולים להיות, את יודעת, אם את קצת על הקצה גם ככה, הם יכולים להיות נורא מסוכנים.
אז אני חושבת שכאילו ה… זה גם לא סתם שיש כל כך הרבה שירים כאילו שמטרתם להרים, את יודעת, לאלה שלא רצו אותם.
שיר: כן.
רונה: כי כאילו, יש איזושהי עבודה ממש פיזית כמעט של להקים בן אדם, או שבן אדם יכול להקים את עצמו מתוך התחושה הזאת שכאילו דרסו אותי, דרכו עליי, אני לא שווה, אני לא שווה, אני לא ראויה, אני לא מצחיקה מספיק או יפה מספיק או ראויה מספיק לאהבה של האישה הזאת. ו… אז אולי העצמה, העצמה מהסוג הישן והטוב, זה גם משהו שיכול לעבוד.
שיר: כן?
רונה: כאילו, אולי, את יודעת, אולי צריך פשוט כאילו לעשות, כאילו זו מן עצות סבתא, אבל באמת לעשות את הדברים שיחזירו לנו איזו תחושה של ערך עצמי בחיים האלה. אז אנשים הרבה פעמים נגיד יוצאים לכזה… אולי מתמסרים כזה ללילה ולחפש כזה, פשוט להיות נחשקים, [שיר מהמהמת בהסכמה] או שמתבצרים בעבודתם, או אני לא יודעת, אבל אני חושבת…
שיר: ספורט, יש את ז'אנר הספורט, את האנשים שפשוט מתחילים להיראות ממש טוב.
רונה: כן.
שיר: ואת כזה "עשיתם דברים מאוד יפים עם הפרידה הזאת, כל הכבוד".
רונה: כן, כן, כל הכבוד, כל הכבוד. אני לא יודעת מה להגיד לך על זה, כי באמת אין לי, אני לא… [שיר צוחקת] אני כאילו מצאתי דרך נורא נורא ספציפית כנראה להתמודד עם זה.
שיר: שזה לכתוב אלבום?
רונה: שזה לכתוב אלבום. כן, זה אלבום שאת יודעת, הוא חיזק משהו, זאת אומרת, הוא היה… זה גם אלבום שמאוד נהניתי להקליט אותו, ועד היום השירים… שירים מתוכו הם השירים שהכי קל לי לבצע בהופעות, ונורא כאילו, יש בזה משהו נגיש באלבום הזה, גם עבורי.
שיר: האלבום הוא "עיניים זרות", רק נגיד למי ש…
רונה: כן, כן. ואני חושבת שזה פשוט, כן, זאת הייתה… אני כאילו שונאת לחשוב על אמנות בתור תרפיה, אבל כנראה שיש בזה משהו.
שיר: אין ברירה, מה תעשי עם כל הרגשות? אנשים בלי רגשות לא יכולים לעשות אמנות, אז זה חייב להיות…
רונה: כן, אבל אני חושבת שגם יש סיבה שמיד אחר כך עשיתי את "שירים ליואל", כי זה היה כבר, "די, כמה אדם יכול להתעסק בעצמו וברגשותיו", זה נורא נורא משעמם בסופו של דבר.
שיר: כן, את חושבת שזה משעמם? מה יותר…
רונה: זה משהו שאפשר להגיד אחרי שכבר, את יודעת…
שיר: אחרי שמיצית.
רונה: אחרי שמיצית. אבל כן, באותו רגע לא הייתה… ברגעים האלה לא הייתה ברירה. זה כאילו הכל נכתב משם ולשם כדי להחזיר את האהבה הזאת, כדי לתת תוקף לזמן שהיה לנו ביחד, כדי לנסות להזכיר לעצמי שזה לא היה חלום, כדי לחשוב שאולי זה יוכל מתישהו לקרות שוב, כאילו, כדי לכעוס עליה, כדי לצחוק על זה. זאת אומרת, הכל היה… הכל שירת את המטרה שהיא בעצם המשך היחסים, כאילו זה בעצם להמשיך לנהל מערכת יחסים עם מושא האהבה ש… את יודעת, שבעצם כאילו סגרה את הדלת. אז… אז אני חושבת גם ההתכתבות הזו איתה, כאילו השירים הם בעצם סוג של דרך להמשיך להתכתב, להמשיך…
שיר: כן, אני אנסח ואלחין ממש יפה את מה שאני רוצה לומר לך.
רונה: כן, בדיוק.
שיר: וכולם ישמעו את זה.
רונה: וכולם ישמעו את זה, בדיוק.
שיר: [צוחקת] אני חושבת שזה גם דבר ש…
רונה: קצת קטנוני.
שיר: לדעתי זה מקסים. וגם בעיה שלה שהיא לא רצתה אותך, כאילו זה העונש שלה קצת. [צוחקות] אבל לא, זאת באמת… אני מרגישה שכאילו בן אדם שלא רוצים אותו, זכותו לנקמה קטנה, ולא… כל עוד היא לא פוגעת באף אחד.
רונה: כן.
שיר: במיוחד כל עוד היא עושה דבר יפה בעולם, אז זה בסדר.
רונה: כן, כן.
שיר: אבל רציתי לשאול, קודם כל, אני חושבת שזה דבר שהרבה אנשים עושים, לא הרבה אנשים עושים מזה מוזיקה, אבל הם עושים את זה, נגיד, ברשתות החברתיות. כאילו, בן אדם עובר פרידה, ואת רואה לפי איך שהוא מתנהג ברשתות שהוא עובר פרידה.
רונה: כן, כן.
שיר: ובאמת, הפנטזיה היא כאילו, היא תראה את זה, היא תגיד "אוי, מה פספסתי? איזה טיפשה אני."
רונה: כן. [צוחקת]
שיר: "אני כנראה מפגרת, אני צריכה לחזור על ארבע ולבקש שייקחו אותי בחזרה." או משהו, כאילו, או איזושהי יצירת קשר.
רונה: כן, כן.
שיר: הייתה יצירת קשר אחרי שהאלבום יצא? הבן אדם שרצית אמר לך…
רונה: כן. כן, כאילו, מה זה יצירת קשר? זה לא החזיר אותה, כאילו, זה לא… אבל זה לגמרי… יש שם גם יותר מאישה אחת, כן? באלבום הזה, זה לא הכל לאותה כתובת. אבל כן, יש, אני מודה, אני מודה שיש איזשהו סיפוק בפומביות של זה. כאילו, לא במובן נקמני.
שיר: ברור שלא.
רונה: כי אני לא חושבת שיש פה משהו נקמני, אלא הנה, אני… יש לי את האפשרות, כאילו, לשים את הדבר הזה על השולחן, כאילו. אני לא חושבת שהייתי עושה אי פעם משהו שהוא לא… את יודעת, שהוא לגמרי, לא יודעת, לא רגיש כלפי מישהו אחר או לגמרי…
שיר: ברור.
רונה: אבל כאילו, במובן הזה של זה קצת, הדבר הזה שאת מדברת עליו, כאילו, ה-reclaiming הזה של הכוח, של כאילו מי מספר את הסיפור, כאילו, מי מספר את הסיפור. אז העובדה שאני יכולה מתוך העלבון הזה ומתוך השבר הזה, כאילו לצאת ולספר את הסיפור מהעיניים שלי, אז זה דבר שהוא מחזק, אני חושבת.
[מוזיקת מעבר]
שיר: דיברנו המון על אמנות, ואני חושבת, מה עושה הייטקיסט ששברו לו את הלב? כאילו, מה עושה אדם שהוא אינו אמן או שאין לו שום זיקה לזה?
רונה: אז קודם כל, אני חושבת שכולם צריכים לעשות משהו שהוא גם קצת יצירתי, כאילו, ואני בטוחה שגם המון הייטקיסטים, את יודעת, הם כותבים. כאילו, אני חושבת שכתיבה באופן כללי… לא הומצאה דרך טובה יותר לעבד דברים, שהתרחשו בצורת מילים, זה לא התרחש, את יודעת, בצורת קוד. כאילו, זה התרחש במילים, אז אפשר…
שיר: כי הכל מתרחש בצורת מילים.
רונה: כן. ולכן אני חושבת שלעבד את הדברים דרך מילים זה דבר שכל אחד צריך כאילו "לחטוא בו" במרכאות. ו… אני לא יודעת, צריך לשאול הייטקיסטים איך הם פותרים את הבעיה הזאת, אבל אני בטוחה שיש דרכים. אני חושבת שכאילו, את יודעת, לבזבז כסף זו אופציה מצוינת, כאילו, לצאת לאיזה מסע של חיפוש עצמי שלא מוצאים בו בסופו של דבר שום דבר וחוזרים בדיוק באותו אופן, רק כאילו עם יותר, את יודעת, סלפי ממקומות אקזוטיים בעולם, [שיר מגחכת] זה גם אחלה. כאילו, יש כל מיני פתרונות, אני מניחה.
אני חושבת שזה גם, שוב, נורא נורא תלוי בשלב בחיים שבו נמצאים. יש משהו בלעבור את הדברים האלה בגיל 20 פלוס, 30 פלוס, שזה דבר ספציפי מאוד, ולעבור שברונות לב בגיל שלי, זה כבר מביא איתו איזה מן משקל אחר לחיים. כי אז יש, את יודעת, יש הרבה יותר… אני חושבת שזה גם נדיר יותר.
שיר: כי הכל יציב, הכל בנוי?
רונה: הכל יציב והכל בנוי. ואם זה קורה, זה קורה כי טלטלה אמיתית באה, נכנסה לחיים.
שיר: אם זה קורה, זאת לא הבעיה הכי גדולה שלך.
רונה: כן, כן, כן. אז יש כאן איזשהו, עוד דברים שצריך לקחת בחשבון, כאילו, בעניין הזה. אבל אני כן חושבת, ללא ספק, שצריך להתמסר ללב שבור. אי אפשר לנצח אותו, זה לא דבר שאפשר כאילו בהתנגדות לעבוד איתו. צריך להתמסר לו, ואת יודעת, כמו שאני אומרת לבן שלי כשהוא נופל ומקבל מכה, כאילו, תן רגע, תן רגע לכאב להיות. זאת אומרת, אי אפשר, זה לא… זה נשמע קצת היפי, אבל הכוונה היא באמת גם לחוות את הדבר הזה, כי זה חלק מכל מה שיפה בחוויה האנושית. [שיר מהמהמת בהסכמה] וגם כי אני חושבת שההתנגדות לזה היא רק מייצרת כעס, ודברים שהם כאילו בסופו של דבר פחות אלגנטיים מכאב. וגם כי אני חושבת שבאמת רק ככה אפשר להחלים. אם יש, אם תיתכן איזושהי החלמה בסופו של דבר, זה רק אם, את יודעת, חוצים דרך ה… חוצבים דרך הכאב הזה.
שיר: את מתגעגעת לזה לפעמים? לרגשות הסוערים?
רונה: הממ… [הפסקה ארוכה] כן. זה לא משהו ש… זאת אומרת, זה… אני חושבת שאני מחויבת באיזשהו אופן לשמור על איזה מקום בחיים שלי שהוא בא במגע עם דברים שהם קצת סוערים יותר. אחרת באמת זה… אחרת באמת אין על מה לכתוב.
שיר: זהו…
רונה: ואת יודעת, גם על אמצע החיים אפשר לכתוב, וגם על המקום הזה שאנחנו נמצאים בו, שאני נמצאת בו, הייתי בו, אני לא יודעת, אבל אני חושבת שכאילו זה דינמי מהבחינה הזאת. ואפילו להיות פה של מישהו אחר, או להיות העיניים שמתבוננות אל עבר איזשהו מקום שיש בו דרמה גדולה, זה חשוב. זאת אומרת, לא תמיד אנחנו יכולים לכפות ולא רצוי בהכרח לכפות את הדרמות האלה על עצמנו.
שיר: ברור.
רונה: אבל אפשר להיות קצת…
שיר: לא להרוג את זה, לא לסגור את החלון הזה.
רונה: כן, כן, כן.
שיר: אפילו אם הוא מסתכל על… אני לא יודעת מה, רציתי להגיד חניון כי אנחנו באור יהודה.
רונה: בהחלט, בהחלט. אני מסכימה.
שיר: מה היית אומרת לעצמך של אז?
רונה: [נאנחת] הייתי מפצירה בעצמי של אז… הממ… אנחנו נכנסות לשיחה רצינית.
שיר: מצוין. [צוחקות]
רונה: הייתי כאילו מבקשת מעצמי להיות קצת יותר עדינה עם עצמי, קצת פחות להכאיב לעצמי. כאילו, יש מספ… הכאב לא חסר, כאילו, היה שפע גם ככה. [שיר מהמהמת בהבנה] לא צריך גם לעשות כאילו מה שנקרא to inflict pain, כאילו, על עצמנו.
אבל אי אפשר לחזור אחורה ולהגיד את זה. אבל אני יכולה להגיד את זה למי שמקשיב ושוקל. [צוחקות] שוקל את האופציות של התמודדות עם לב שבור. אז אני אומרת, כאילו, אפשר, איפה שאפשר לחסוך, אל תתביישו.
שיר: אפשר גם… פעם מישהי סיפרה לי שברגע ש… היא עזבה זוגיות של הרבה שנים, והיא אמרה שהדבר הראשון שהיא עשתה זה ללכת לקניון ולקנות לעצמה שני טרנינגים ממש ממש מפנקים ומכוערים. והיא פשוט אמרה "אני הולכת להיות נחמדה לעצמי".
רונה: זה מקסים, זה מקסים.
שיר: כן.
רונה: אני למשל לא מכירה את המקום הזה בנפש בכלל. [שיר צוחקת] אני כאילו, באמת, אני רוצה, אני שואפת כאילו להגיע לשם, אבל אני לא… אז זה ממש דבר שכאילו, שהייתי מנסה… כאילו, אם היה לי טייק שתיים לדבר הזה, זה מה שהייתי עושה. קונה שני טרנינגים מכוערים.
שיר: [צוחקת] אבל את לא מרגישה עכשיו, נגיד, כשיש לך ילד, אז החלק הזה בנפש חייב לגדול…
רונה: כן. כן, כן, כן, חד משמעית.
שיר: ואת לא יכולה להשמיש אותו לעצמך?
רונה: אני חד משמעית… ילד משנה את כל התפיסה ביחס לדבר הזה של כאילו, לאן אפשר ליפול, כמה עמוק, כמה רחוק, כאילו, זה מאוד מאוד מצטמצם. כן, וגם יש לי תפקיד, כי אני צריכה להסביר לו או להראות לו על ידי דוגמה איך מתמודדים עם כאב, מכל מיני סוגים של כאבים, כאילו, איך אני כשאני מתעצבנת על נהג ב… זה לא כאב אולי, אבל כאילו, הוא כל הזמן צופה ובודק מה קורה, כאילו, איך כדאי להתנהג.
שיר: וזה משנה? כאילו, זה…
רונה: מאוד. מאוד, מאוד, מאוד. אני ממש חייבת כאילו לשאול את עצמי שאלות בסיסיות של כאילו איזה מן בן אדם אני רוצה להיות? שאלות שאנשים בדרך כלל שואלים את עצמם כנראה בגיל צעיר יותר, אבל יכול להיות שאני פספסתי את השלב הזה, אבל אני בזכותו ממש צריכה לשאול את עצמי, האם אני הולכת להיות בן אדם עצבני? כאילו, זה עניין.
האם אני הולכת להיות… למשל, אני מוצאת את עצמי… עשיתי החלטה דבילית נורא שקשורה בכביש, כי אנחנו הרבה באוטו, של עקרונית לתת לאנשים לעבור, בכל סיטואציה שזה בה או אני או הוא או היא, לתת להם. ואז כזה, אם הם לא אומרים לי תודה, להגיד לבן שלי "אתה רואה, זה דגנרט, הוא לא אמר תודה, אבל נתנו לו לעבור בכל זאת". אז מן עניינים כאלה שהם קטנים, אבל אני חושבת שהם בסופו של דבר כן עקרוניים.
וגם, להראות שאפשר שיכאב לי, צריך… אני אדבר על זה, אני אגיד שקרה לי משהו עצוב, אני אגיד שמישהו העליב אותי היום, אני אביא את הדברים, אני אשתדל להביא את הדברים האלה לשולחן כדי, כמו שאומרים בהדרכה הורית, "לייצר שיח משתף". נדמה לי.
שיר: וגם כדי קצת לראות לו שמותר, לא? שכזה, הנה, זה מותר.
רונה: בדיוק, בדיוק.
שר: או שזה מה שזה אומר שיח משתף?
רונה: זה שיח משתף, נראה לי.
שיר: אה, אוקיי, בסדר.
רונה: מותר, הנה, גם אנחנו חווות את זה, גם אני ואמא, כואב לנו, ואנחנו נעלבות, ואנחנו כועסות לפעמים, וזה בסדר, אבל אנחנו מצליחות להתגבר על הדבר הזה. אז זה גם עניין כאילו של… כן.
שיר: עוד דבר שלי עזר עם שברון לב, ומעניין אותי מה דעתך עליו, זה שלקחתי… הייתי בזוגיות שש שנים ואז נפרדנו, ואז היה לי מה שקוראים ריבאונד, כאילו, וגם רגשות נורא נורא סוערים, ואז זה נגמר. וכשזה נגמר, אני זוכרת שכאילו הייתי עצובה קצת, אבל בגלל שהייתי כל כך מתודלקת מהדלק של הפרידה, שזה גם… אני חושבת שזה ההבדל בין פרידה בגיל 20 ומשהו לפרידה בגיל 30 ומשהו.
רונה: כן.
שיר: כאילו, את כבר לא… זו לא הפעם הראשונה, את לא חושבת "אני בחיים לא אצא מזה", את חושבת "אני לגמרי אצא מזה, אני כבר יודעת שאני אצא מזה טוב יותר".
רונה: כן.
שיר: "עכשיו רק צריך להנדס את הכל". וחשבתי, אוקיי, אז אני לוקחת מכאן את זה, אני רוצה להרגיש ככה במערכת יחסים הבאה שלי. כאילו, במקום לבכות את האובדן של "זה נגמר, אני בחיים לא ארגיש ככה, זה הבן אדם הספציפי הזה שמוציא ממני את הבן אדם הספציפי הזה וזה פשוט מת", אז חשבתי "אני רוצה להרגיש ככה, ואני אחפש את הרגש הזה במיליון דייטים שאני אצא אליהם עד שאני אמצא את הרגש הספציפי הזה".
רונה: כן. שזה קצת לב העניין באהבה, לא? זה כאילו בסוף דבר שמתרחש בתוכנו ואנחנו מוצאים את הכתובת ה… את האכסניה הנכונה ביותר לרגש הזה, לתחושה הזאת שהיא מאוד בינינו לבין עצמנו. הרי כמה פעמים כשאת חושבת אחורה, מסתכלת על כל מיני אהבות, את… יש איזה משהו נורא רנדומלי.
שיר: מאוד. זה גם מאוד מוזר, כי אני מרגישה שכשהייתי לפני עשר שנים, אז חשבתי, יש איזשהו משהו כאילו בגיל 20 ומשהו, בגיל 25, שאת לא קולטת שאת תתבגרי. אני לא קלטתי שזה יקרה. אני חשבתי "אני פשוט בת 25".
רונה: לא, אני עדיין לא קולטת. זה לא קורה גם. [שיר צוחקת] זאת אומרת, באמת, זה הכי כאילו מסוכן.
שיר: שזה לא קורה?
רונה: זה לא, אתה לא מרגיש, אני עדיין לא מרגישה שזה קורה ושזה אמור לקרות או שאת יודעת, אז כן.
שיר: כאילו הלאה לעתיד, אבל אחורה את יכולה להבין שזה קרה.
רונה: כן, זה קרה.
שיר: זהו. אז כאילו, אני חשבתי שזה פשוט האופי שלי ושזה מי שאני.
רונה: כן.
שיר: ואז עכשיו, אני בגילי, 35 עוד שנייה 6, שאני… שיש כאילו פתאום 10 שנים בין זה לזה, ואת יכולה לראות, מה שאי אפשר לראות בגיל 20, את לא יכולה לראות, כי זה לא באמת משמעותי במי התאהבת בכיתה ד'.
רונה: נכון, נכון.
שיר: אז אני מסתכלת איפה נמצאות בנות שהתאהבתי בהן בגילאי 20, ואני כזה, וואו, אנחנו לא קשורות בכלום. אין שום קשר בינינו.
רונה: כן, כן.
שיר: וזה קצת מנחם, זה גם דבר לומר, "חכו עשר שנים, ותסתכלו להם באינסטגרם".
רונה: כן, לגמרי, לגמרי. וגם ללמד אותנו מה אנחנו מחפשות, מחפשים, כאילו, מה מניע אותנו. כאילו, איזה סוג של רגש אנחנו מחפשות שיוביל את כל התהלוכה, את יודעת, הססגונית הזאת.
הממ… ואני חושבת שזה גם הדבר שמחזק בפרידות, כי אם אדם מסוים גרם לי להרגיש, נגיד, לא יודעת, החזיר לי איזו תחושה שלא הייתה, או נתן לי איזה משהו… הרבה פעמים אני חושבת שהתאהבתי בנשים שהיה בהן משהו שרציתי לעצמי. רציתי להידמות לדבר הזה, רציתי… מצאתי שם איזה מן מסתורין שהייתי צריכה לפענח, כדי באיזשהו אופן להפנים אותו גם. ויש בזה… יש בזה משהו מעניין, שכאילו, את יכולה בעצם להרגיש, אולי… לא במובן התועלתני, אבל כשיחסים נגמרים, אפשר להגיד "אוקיי, נתנו אחת לשנייה איזה…", זה שוב נשמע קצת היפי, אבל נתנו אחת לשנייה…
שיר: ההיפים צדקו.
רונה: הם צדקו. נתנו איזה מתנה, משהו התקבל כאן, במקרה שזה לא… בהנחה שזה לא נגמר בקטסטרופה, ובהנחה שזה לא היה… אלא שבאמת קרה דבר יפה, הייתם שש שנים ביחד, נפרדתם, את נשארת עם הדבר הזה של מה את רוצה להרגיש, ולחפש את המקום הנכון, היא עזרה לך אולי לטפח או להשקות את הערוגה הספציפית הזאת הרגשית. זה דבר יפה, כאילו, זה קצת מעורר מן תחושות של כאילו חיי נצח, כי כאילו אהבות יכולות להמשיך לחיות בתוכך באיזשהו אופן.
שיר: כן, זה נורא יפה. זה נורא יפה לחשוב על זה שהסוף של הקשר הוא לא הסוף של הרגש.
רונה: בדיוק.
שיר: שהבן אדם הזה גרם לך להרגיש.
רונה: בדיוק.
[מוזיקת מעבר]
שיר: איזו שורה בעצם מ"עיניים זרות" את הכי גאה בה? אלעד העורך אמר שהוא מאוד… שהוא רוצה לקעקע את כל… וגם, כאילו, גם אני, אם הייתי בקטע של קעקועים, כמובן, הייתי… את יודעת, זה כאילו כל שורה שם היא דוקרת רגש אחר בדבר הזה, ובאמת יש בזה משהו נורא מקל, כי זה כזה, "אה, הנה, כל הרגשות הנוראים שלי, פרטו אותם למילים יפות, שרים אותם יפה והלחינו אותם יפה", אפשר לנוח, כאילו.
רונה: אפשר לנוח. נראה לי שבהקשר של השיר הזה זה הסוף של הפזמון, כי… כי העניין הזה של אין לי ברירה אלא לרצות את האפשר, זה הדבר שהצליח אולי, אם יש בכוחן של מילים להקים אותנו מאיזה אבל, אז אלה היו המילים שכאילו… אני לא באמת זוכרת את התהליך של הכתיבה של השיר הזה כי זה היה מאוד מאוד מהיר, אבל אני כן, אני כן יש לי איזה זיכרון עמום שכשהשורה הזו הגיעה, היה לה גם איזשהו כוח מרפא עבורי. ובדיוק הדבר הזה שאנחנו מדברות עליו, של ההמשכיות הזו של הרגש, של הרצון, של לרצות את הדבר הזה. עכשיו מה הוא הדבר הזה? הוא יכול להשתנות ככל שהשנים עוברות. הפלאי הזה, הדבר הזה שאני מחפשת, הוא לא אותו מודל, כמובן. אבל ה… להמשיך לרצות אותו, להמשיך לחפש אחריו, זה דבר שהוא משמעותי. וגם אני חושבת שקרה לשיר הזה מה שקורה עם כל שירי האהבה אולי בתקופה הזאת, אלה שמהדהדים איפשהו, גם עם "מבול" זה דבר שקרה לי, אבל הם קיבלו איזה תוקף אחר ואיזה משמעות אחרת, והעניין הזה של לרצות את האפשר הוא כבר לא מצומצם, כאילו, את יודעת, למן מערכת יחסים זוגית או שברון לב. ואני זוכרת את זה, עוד בפעם הראשונה שהתבקשתי לשיר את השיר הזה באזכרה.
שיר: וואו.
רונה: את יודעת, והבנתי שכאילו יש כאן איזה… יש איזה כמה שכבות כאילו למילים שאפשר…
שיר: בסוף זה אבל גם.
רונה: בסוף זה אבל, זה נכון.
שיר: מה עושים אם פוגשים את הבן אדם ברחוב? [רונה נאנחת] כאילו, את שבורת לב, את כאילו בעניינייך, ופתאום את רואה את הבן אדם ברחוב, מה עושים?
רונה: זה תלוי בטיימינג. כאילו, אם זה קורה… אם זה סמוך לאירוע, מה שנקרא, זה מטלטל נורא נורא. כאילו, זה כל, את יודעת, כל מפגש הוא כאילו יש בכוחו כאילו לפרום באגרסיביות, לקרוע ממש את כל העבודה העדינה שעשית במשך חודשים, [שיר מגחכת] כשכתבת לך את השירים האלה וכן הלאה.
ויש את העניין של לפגוש את הבן אדם שנים אחר כך, או כמה שנים אחר כך, או בכל מיני הקשרים כאילו, ואז יש המון דברים תת-קרקעיים. זאת אומרת, יש כל כך הרבה דברים שחיים ביניכם, מה שקרה ומה שלא קרה, ומה שאת רצית ומה שהיא לא רצתה, והאפשרויות האינסופיות של מה היה קורה באלפי יקומים מקבילים אם הדבר הזה כן היה, מה היית מפסידה, איזה חיים כאילו שאת חיה עכשיו היו… איך הם היו מסתובבים אחרת. כאילו… זה מחשבות שיכולות להידחס לשנייה, את יודעת, של מפגש ברחוב, וזה נושא בפני עצמו לשיר, שאולי צריך להיכתב בקרוב.
שיר: קדימה.
רונה: אולי זה מה שצריך לעשות.
שיר: אני מא… מאוד בעד, אני גמגמתי מרוב שאני מאוד בעד.
רונה: בסדר גמור, אז אני אגש לזה.
שיר: יש! אוקיי, בסדר. טוב, רונה, אז נסכם בשאלה איך מתגברים על לב שבור?
רונה: אוכלים הרבה גלידה, זה ידוע. לא מבינה למה צריך היה בכלל לנהל את כל השיחה הזו. [צוחקות]
שיר: איזה טעם?
רונה: קשיופאה.
שיר: מה?!
רונה: מה מה?
שיר: מה זה?
רונה: את לא מכירה את "בוזה"?
שיר: אה, אני מכירה, אבל זה לא המיין שלי.
רונה: מה המיין?
שיר: "אוטלו".
רונה: מה זה "אוטלו"?
שיר: "אוטלו" זה על הרצל, זה קרוב אליי הביתה, כאילו זה השילוב המושלם בין מה הכי קרוב אלי ומה הכי טעים.
רונה: אבל מה הקרוב קשור בעול… בזמנים שכאלה?
שיר: כי זה כמו… אם אנחנו משתמשות בגלידה כמו אקמול או כמו קלונקס, אז את רוצה את זה עכשיו.
רונה: נכון.
שיר: את לא רוצה לצאת למסע.
רונה: לא, את לא רוצה גם לחכות כאילו לוולט, את רוצה…
שיר: בדיוק, את רוצה את זה, כן.
רונה: אז הטעם שלך?
שיר: הטעם שלי זה כל הזמן משתנה, אבל כרגע אני בשוקולד מריר ואגוזים.
רונה: פששש.
שיר: כן.
רונה: יפה, אהבתי, מאוד בוגר מצידך.
שיר: כן?
רונה: כן.
שיר: וואו, כשהייתי ילדה הלכתי גם על השוקולד מריר על השבעים אחוז, אני דווקא התמתנתי עם ה… זה.
רונה: כן?
שיר: כן.
רונה: טוב, אבל זה אומר הרבה על בן אדם שהוא בוחר שוקולד מריר כטעם להתמודד, [שיר צוחקת] להתגבר בו על שברון לב.
שיר: אני אקח את זה כמחמאה.
רונה: יופי, שמחה שדיברנו על זה.
שיר: גם אני, תודה רבה, רונה, היה לי ממש כיף.
רונה: יס, תודה.
[מוזיקת מעבר]
שיר: טוב, אז זהו, בזה נסיים. אני אסיים גם בכמה תודות. קודם כל, לעורך ולידיד, אלעד בר-נוי, ליהיא צדוק, מפיקה וידידה גם, מאז שהקלטנו את הפרקים אנחנו מאוד התקרבנו. תודה לכם שהאזנתם, וזהו, יום טוב.
רונה: ווהו, שיחה, אני חשבתי שיהיה זה, שאני באה פה ל…
שיר: שיהיה צחוקים?
רונה: לצחוקים, אני באתי לפאקינג שיחה רצינית, מה זה?
שיר: כולם חושבים שיהיה צחוקים. לא, לא יהיה צחוקים. תקליט את זה גם, תכניס את זה. [רונה צוחקת] שכולם חושבים שהם באים ויהיה צחוקים, לא יהיה צחוקים.
רונה: לא, לא יהיה צחוקים.
שיר: לא.
רונה: צריך להודיע לאנשים מראש.
[מוזיקת סיום]
קריינית: "איך לעשות דברים" עם שיר ראובן.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments