איך לעשות דברים - פרק 27: רות רייכמן | איך לצאת מכת

אזהרת טריגר: הפרק מכיל תיאורים קשים של יחסים מתעללים, פגיעה מינית ושליטה רות רייכמן מספרת לשיר ראובן איך הצליחה לצאת מהכת שגדלה בה בתור ילדה; על איך ביום אחד אדם נכנס לחיים שלהם והשתלט עליהם, על המנגנונים הנפשיים והכלכליים ששוללים מאדם את העצמאות שלו, על היום שבו הבינה שהיא חברה בכת, ועל הדרך האמיצה שעשתה עם משפחתה כדי לצאת לחופשי

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/09/2025.

[חסות]

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

קריינית AI: שלום. "איך לעשות דברים" הוא הסכת קומי [במלרע]. בדיחות עשויות להישמע, כמו גם הערות סָרָקסטיות או הומוריסטיות ואין לייחס לנאמר בו המלצה לכלום. האזנה נעימה.

שיר: היי, זו עדיין לא תחילת הפרק, זאת אזהרת טריגר. אני מזהירה אתכם ואתכן שאנחנו הולכים לדבר על כתות, על יחסים מתעללים, על שליטה ועל פגיעה מינית, ואם משהו מהנושאים האלה עלול לעורר בכם משהו שאתם לא מעוניינים שזה יעורר, אז פשוט אל תאזינו השבוע. עדיין תדרגו אותנו חמש כוכב, כן? אבל אל תאזינו השבוע.

[מוזיקת פתיחה]

קריינית: "איך לעשות דברים", עם שיר ראובן.

שיר: היי, אני שיר ראובן וזה הפודקאסט שלי, "איך לעשות דברים". בכל פרק אני אדבר עם אדם אחר שילמד אותי… איך לעשות דברים. והיום אני עם רות רייכמן, סופרת, יצרנית פאות ותוספות שיער ומרצה, שתלמד אותי איך לצאת מכת. רות, תודה שאת איתנו.

רות: תודה, שיר.

שיר: אז תספרי לי איזה מין ילדה היית.

רות: אהמ… גדלתי בשכונת בית וגן בירושלים להורים חוזרים בתשובה, והייתי ילדה מאוד מאוד שובבה, אמיצה. כאילו, לא היה לי משהו שקוראים לזה פחד. כאילו, המושג הזה לא היה קיים אצלי. אחד מהזיכרונות הראשונים שלי היו כשברחתי מהגן - זה היה גן של גיל ארבע, חמש - ולא רק שאני ברחתי, אלא המרדיתי [שיר מגחכת] עוד קבוצה של בנות מהגן לברוח ביחד. אני לא יודעת מה עבר לי בראש ומה הביא אותי להחלטה שבהפסקה, שבדיוק הגננות שותות קפה, אנחנו הולכות לעבור בין ה… זה היה שער עם כאלה… [צוחקת] שער כזה עם דוקרנים, אבל בין שתי דוקרנים יכלנו לעבור. ברחתי עם עוד כמה בנות. הגננת יצאה, כמה דקות אחרי שתיים נכנעו, חזרו, ואני ועוד אחת ברחנו. וזה אחד מהזיכרונות הראשונים שלי שאני זוכרת אותי בורחת, בורחת, עד שפתאום בום, נתקעתי באבא שלי. אני לא יודעת אם זה כי הזעיקו אותו לגן או כי הוא באמת היה בסידורים ברחוב, כי זה כבר היה רחוב סואן.

שיר: וואו.

רות: והוא העיף לי סטירה וחזרתי לגן. כשסיימתי את יום הלימודים נורא פחדתי לחזור הביתה, אז טיפסתי על עץ. היה לי מחנה [במלעיל] שם. ובסוף חטפתי גם על זה, אבל כאילו ה… ה… הזיכרון שלי זה מילדה שובבה, סוערת, נוסעת באופניים עם אח שלי הגדול, כאילו אני חברה רק שלהם, של החברים של אח שלי. גרנו ליד בית כנסת, אמשינוב, שכונה חרדית בירושלים בבית וגן. הייתי כל שבת יורדת, משחקת איתם, רצה, תופסת, לא… לא זכור לי ילדה שמשחקת בבובות וחמודה קטנה כזאתי. כאילו מאוד מאוד עוצמתית ואמיצה, כאילו, לא היה לי פחד.

אהמ… הילדות המוקדמת שלי הייתה בסך הכל מאוד טובה. הרבה פעמים חברות שואלות אותי "מה, איך… איך ככה יש לך ביטחון עצמי אחרי כל מה שעברת ואחרי כל ההשפלות וכל השנים האלה?" ואני חושבת על אמא שלי, שבגיל המוקדם של שנה-שנתיים היא הייתה שמה. היא נתנה לי הרבה אהבה. היא תמיד הייתה אומרת לי כמה אני יפה, כמה אני מוצלחת, כאילו, זה הזיכרונות המוקדמים שיש לי. ואני יודעת שהרות הזאת, של הילדות המוקדמת, היא זאת שמתחזקת את רות של היום.

אהמ… הכל התחיל להשתנות כשהייתי בת… שמונה, כאילו בגיל שבע עברנו מבית וגן לרמת שלמה. ברמת שלמה אבא שלי, ההורים שלי קנו דירה, כי שניהם יוצאי צבא, שניהם חוזרים בתשובה, אם לא אמרתי.

שיר: את בעצם נולדת אחרי החזרה שלהם בתשובה?

רות: כן. אבא שלי היה קיבוצניק, הוא היה מפקד בצנחנים במלחמת לבנון… הראשונה, נראה ל… אני לא מבינה במלחמות.

שיר: הראשונה בטוח. השנייה זה 2006.

רות: אוקיי [צוחקת], ושם אה… מתו חברים שלו והוא קיבל פוסט טראומה. כאילו, היום אני יודעת גם לפענח את זה, אבל אז לא הבנתי כלום. פשוט אבא שלי חזר בתשובה. עוד איזה אנקדוטה שעלתה לי השבוע, כשדיברתי עם הפסיכולוגית שלי, שתמיד הייתי אשתו של… הבת של… אז אבא שלי היה שדרן רדיו ברדיו "קול הנשמה", זה ערוץ פיראטי שהיה אז. ואני זוכרת בגן כולם היו אומרים "הנה הבת של בועז רייכמן", [מגחכת] והגננות וזה. כאילו, חבל שהיום הוא לא בקשר איתי שאני יכולה באמת להראות לו כמה אני דומה לו.

אהמ… וכשהייתי בת שמונה הם עברו לרמת שלמה, ושם כאילו החיים שלי השתנו. אבא שלי הכיר איזה רב מחסידות ברסלב. לפני כן הוא היה ליטאי. כשהוא חזר בתשובה, הוא היה עם פאות מאחורי האוזניים, לומד בכוילל של ליטאים, [שיר מהמהמת בהבנה] אצל הרב אוירבך נראה לי, לא יודעת. והוא התקרב… כאילו נורא בא לי לספר את הסיפור לא מהמקום עכשיו של הבוגרת שמבינה את התהליכים, אלא מהמקום של מה ש… שאז עברתי.

שיר: אני איתך, ספרי איך שאז עברת.

רות: כן, כן. אהמ… עברנו לבית כמו קוטג' כזה ופתאום יש לי חדר משלי ואני לא ישנה עם עוד שלושה אחים באותו חדר. [בשקט] אני שונאת לדבר על זה [צוחקת]. עד שהכל… עד שהכל התחרבש. הרב הזה שהוא הכיר נכנס אלינו הביתה בפעם הראשונה, אני בדיוק ישבתי עם אמא שלי וקיפלתי כביסה, ואיך שהוא נכנס הוא התחיל להחמיא לי, להחמיא לאמא שלי: "וואו! איך את מקפלת כביסה, איזה ילדה גדולה!", כאילו… כאילו מאפס ל-100, מבן אדם זר, תוך שבוע הוא היה הדמות שאצלנו בבית, שאנחנו מבינים שהוא גם צדיק וגם חכם וכל ייעוץ רק איתו מתייעצים, הוא התחיל להביא את המשפחה שלו אלינו, התחלנו לעשות שבתות ביחד ומהר מאוד הוא גרר את ההורים שלי לעבור לאשדוד.

שיר: שאלה קטנה.

רות: כן.

שיר: את חושבת, כאילו אם אנחנו כבר בתוך העיניים שלך כילדה, בתור ילדה זה היה לך נעים? התשומת לב הזאת?

רות: כן, מאוד! מאוד. אני זוכרת, אני הייתי הולכת עם גרביים, כי כאילו למדתי בבית ספר בית יעקב, אבל היה מותר ללכת עם גרביים.

שיר: ולא עם גרביונים את אומרת?

רות: ולא עם גרביונים, והבנות שלו היו באשדוד בבית ספר ויז'ניץ שמדברים בו יידיש, וכולם הלכו עם גרביונים. ויום אחד הוא הגיע אליי, אז באותה תקופה שעוד גרנו ברמת שלמה, והוא אמר לי, "אם תסכימי להחליף לגרביונים, כי הילדות שלי מקנאות בך, אני אתן לך מתנה. אני אתן לך, אני אקנה לך הפתעה". והסכמתי, והחלפתי לגרביונים. מהר מאוד גם אנחנו עברנו לאשדוד. כאילו אשדוד בשבילי זה היה וואו, כי כי הוא צייר אותה כ… שיש לו שם בית כנסת ויש חסידות ויש מלא דברים, מה שבאמת לא היה. היום בעיניים של מבוגרת, אני יכולה להבין שהכל לוקשים שהוא מכר לאבא שלי.

אז עברנו לאשדוד, ההורים שלי מכרו את הדירה. אז בעיניים של ילדה לא הבנתי את המשמעות לעבור מדירה… בית שלנו לבית שכור, אבל ה… כשעברנו לאשדוד אז כל המציאות השתנתה.

כאילו… [מגחכת] אמא שלי מרוקאית, אז בילדות המוקדמת היה מלא אוכל וריח טוב וכל זה, ופתאום אני חוזרת הביתה מהלימודים ואמא שלי במיטה שוכבת, אין אוכל. אני לא יודעת שכשאני הייתי בלימודים אז כל יום היא עבדה במשק בית והיא חזרה בלי כוח. התחילו מריבות בינה לבין אבא שלי. כאילו מלא צעקות, היא אומרת לי, כאילו אני שומעת אותה: "איפה הכסף של הדירה? אני רוצה לדעת! אתה לא תעבוד עליי", [מצקצקת] ו… וכאילו… כעסתי עליה. שהיא עושה בלאגן, שהיא כמו ה… התחילה גם גזענות, בגלל שאבא שלי אשכנזי והיא ספרדיה, הרב הזה שהשתלט על ההורים שלי, הוא עצמו באמת הוא טוניסאי, אבל הוא שינה גם את השם משפחה שלו לשם אשכנזי, הבנות למדו באשכנזי, עשה פַּיֵּס [שיר מהמהמת]. ו… והתחיל להסית אותנו נגד אמא שלי. ממש…

שיר: בת כמה את בשלב הזה?

רות: בת 10. וגם הוא שינה לי את השם.

שיר: שהשם היה…?

רות: רות.

שיר: ושינה לך ל…?

רות: נולדתי לפני חג השבועות, כאילו זה הכי…

שיר: קלאסי.

רות: והוא שינה לי לפֶיְגִי.

שיר: איך זה מרגיש לשנות, כאילו את בת 10 ומשנים אותך מרות לפייגי, איך זה מרגיש?

רות: זה היה בגיל 11 נראה לי, בכיתה ה' כבר, כאילו, [שיר מהמהמת בהסכמה] אהמ… אז אני יכולה להגיד איך זה עכשיו, אם אני מסתכלת על זה במבט של בוגרת, שאני עצמי אמא לילדים, שזה נורא, זה מזעזע, זה מחיקת אישיות, אבל בעיניים של ילדה אני כאילו… רוצה שהוא יאהב אותי, רוצה שהוא ישמח ממני. אני גם מאמינה שהוא יודע מה הכי טוב ושהוא לא עובד עליי או משהו כזה. אז כשהוא הגיע אליי באותו יום ואמר לי "תקשיבי, השם רות זה שם של ספרדיות, זה שם שאין אותו פה ברובע. נחליף לך שם", אז כל מה שאני אומרת לו זה "מה שאתה חושב. מה מה שאתה חושב זה הכי טוב, זה הכי נכון". באותו יום הוא אמר לי "אז פייגי", אני כאילו, אמא של רבי נחמן, או אשתו, זה פייגי. כבר באותו יום כתבתי על המחברות, למחרת הגעתי לכיתה, פתאום איזה חברה ראתה כתוב "פייגי רייכמן", והיא התחילה לצעוק "פייגי!", ולחברות בכיתה זה השתלב מאוד מהר השם. כאילו, המחיקה של השם שלי ושל האישיות שלי, הכל קרה מאוד מאוד מהר, מאוד קיצוני. בום עוברים לאשדוד, בום ככה, פתאום אין חשמל בבית, פתאום אהמ… אין טלפון, אני צריכה לצאת לטלפון ציבורי להתקשר לחברה, כי… אני לא מבינה מה קורה, אבל רק המעברים קרו מאוד מאוד מהר.

שיר: כאילו, נוחתות גזירות ואת צריכה להסתגל.

רות: אם אני לוקחת את החיים של היום, חלק מהדברים שאני מאוד מאוד עובדת עליהם, גם באימהות שלי, זה לעשות הכל - גם דברים טובים לעשות עם הכנה. לא להגיד לילדים בום, הפתעה, הבוקר נוסעים לאילת, שימו תיקים, תארזו. כאילו, הכל לעשות עם הכנה. כי כאילו בחיים שלי, כלום לא היה עם הכנה, הכל קרה בבת אחת בלי… גם בלי יכולת שלי לערער. אז זה, זאת הייתה החוויה, הכל קרה בבת אחת.

שיר: על הרב שהיה המנהיג של הכת, בעצם, אני משערת, את יכולה לספר עליו עוד קצת?

רות: כן. קודם כל במראה שלו הוא בן אדם מאוד גדול, גבוה, שמן, מלא, כאילו עם נוכחות. אהמ… מאוד כריזמטי. יש לו עיניים ירוקות, אבל לא ירוק יפה, ירוק מאוד מאוד מפחיד. כשחברות שלי היו אומרות לי, "הוא נראה מפחיד הדוד שלכם", קראנו לו דוד. ואז הייתי אומרת [בהתלהבות] "נכון, נכון?", כאילו, כל דבר שאומרים רק עוד יותר האדרתי אותו בעיני רוחי. אבא לילדים. אני מאוד מאוד אהבתי להיות אצלהם בבית. הבית שלהם היה חדש. אה! [צוחקת] באופן מאוד מפתיע, ממש קצת אחרי שההורים שלי מכרו את הדירה הוא קנה דירה באשדוד, ברובע החדש, ואני לא אשכח, כל המרצפות של הבית שלהם היו מבריקות כאלה חלקות והייתי אוהבת לבוא לשחק עם הבנות שלו… כאילו, אמא שלי ידעה בדיוק מה קורה והתחילה להילחם ולעשות בלאגן.

שיר: כלומר הוא לקח את הכסף מהמכירה של ההורים שלך וקנה בזה בית. וואו!

רות: לא רק זה, הוא גם החתים את א… אוקיי, אני כזה, כן טיפה אצמד לכרונולוגיה: מאוד מאוד אהבתי לבוא אליהם אבל כאילו קיבלתי המון דחייה. אשתו לא אהבה שאני מגיעה, אז כל פעם… [מגחכת] לא היה טלפונים, הייתי ילדה בת 11 שדופקת אצלהם בדלת, והיא הייתה אומרת לי "הבנות ישנות", אפילו שהייתי שומעת קולות בחדר. שוב, אני כל הזמן נוטה היום לחמול עליה, ממקום בוגר. אבל אז נורא נורא נעלבתי ממנה.

שיר: זה מאוד מאוד מעליב. אני לא חומלת עליה מהסיפור.

רות: [צוחקות] אז היא הייתה נוראית בעיניי כי היא כאילו החוויה שלי גם בשנים שאחרי שהייתי כמו סינדרלה והיא הייתה משפילה אותי מלא וזה, אבל היום כזה… כאילו קשה לי לכעוס עליה היום.

אבא שלי הלך אחריו בעיניים עצומות, כאילו כל דבר… ברמה שאמא שלי הייתה כאילו שואלת את אבא שלי מה להכין לצהריים, עוף ותפוחי אדמה? אז הוא אומר "רגע, אני אתקשר לשאול את נפתלי", ככה קוראים לו, ומתקשר. כאילו החיים שלנו הפכו… איך אני אגיד את זה? להיות בשליטה מוחלטת תחת הבן אדם הזה. כאילו, גם ברמה של הדברים המפגרים. אני זוכרת שאמא שלי קנתה לי עגילים לבת מצווה, ואבא שלי הסתכל, אמר "רגע, צריך לשאול את נפתלי אם הם לא ארוכות מדי". זה, זה… ואז היה טקס: אבא שלי הולך איתי ביחד לבית שלו ומראים לו את העגילים, ואז הוא מחמיא לי ו… [מצקצקת] כאילו ואז איכשהו אני גם כל הזמן שונאת את אמא שלי כי… כי היא הזאתי שכל הזמן עושה בעיות וכל הזמן מדברת על… כאילו היה כזה חיץ, זה הצד הטוב, הצד החזק, הצד שמפנק, הוא היה קונה לנו דברים, וזאת הצד של המרמרה. כזה. [מגחכת]

שיר: את מבינה איך זה קרה או למה זה קרה? כלומר, הנדידה הזאת של השליטה וההפקעה הזאת של השליטה שאבא שלך העביר בכזאת קלות לנפתלי?

רות: כן. כי אבא שלי גם לפני שהוא היה פוסט… פוסט טראומטי, הוא היה קיבוצניק. ושם יש הרבה נאיביות, בדור הקודם, של יש מישהו אחד שמנהל את הכספים וסומכים עליו ויש שיתופיות. אז הרב הזה, נפתלי, גם מכר לאבא שלי את כל הערכים הקיבוציים. כן, אני היום ממש יכולה להבין, אבא שלי אגב עדיין שם. זאת אומרת, זה שבי פסיכולוגי. זה… הסיכוי לצאת משם הוא כל כך אפסי.

אז התחלתי לשנוא את אמא שלי, שזה… היום בתור אמא זה נורא לי להגיד את זה אפילו, אבל כאילו כל דבר שקורה זה בגללה. וגם היה מישהו שדאג לטפח את המחשבה הזאת אצלנו הילדים. נפתלי היה מדי פעם נגיד מזמין אותנו ל… לא לארוחת, לא לסעודת שבת, סעודת שבת זה כאילו בעצם שישי בלילה, אלא לאחרי הארוחה. עכשיו, אמא שלי סירבה להגיע. אז רק אנחנו היינו הולכים אליו, וכל השיחה הייתה עליה! 'איזה נוראית, איזה בושות היא עושה לכם, איזה זה, איך היא הולכת ברובע כמו איזה ספרדיה כזאתי, שְׁלוּכָה', סתם, דברים מינורים שפשוט כאילו הבנתי מה הוא רוצה ממני, הוא רוצה שאני אכעס עליה, אז אני כועסת עליה.

אני זוכרת, היה לנו שיעור בת מצווה בכיתה, כאילו כל ילדה לבת מצווה לא עושים חגיגה, היא מעבירה שיעור, מוסרת שיעור. אז אמא שלי הגיעה… וואי, זה כל כך מצחיק שדווקא זה הזיכרון שיש לי. הגיעה אליי לכיתה עם עוגה ואיך שהיא הגיעה היא חיבקה אותי, ונישקה אותי. ואני מאוד התביישתי, בתור נערה מתבגרת, כי גם רוב האימהות היו אשכנזיות וקצת יותר קרות. כאילו הקודים הם קצת שונים. ואז כשחזרתי אז נפתלי שאל אותי, "נו, איך היה בשיעור בת מצווה"? אמרתי, "אמא שלי חיבקה אותי וקצת התביישתי". [מחקה את נפתלי מתלהם] "את רואה? היא עושה לך בושות, מה היא לא מבינה?" טה-טה-טה [ממשיכה לחקות] "פעם הבאה, את לא קוראת לה! אם יש לכם מסיבה…". ככה.

שיר: ואיך הרגשת כשהוא אמר את זה?

רות: "נכון, נכון, אתה צודק".

שיר: [בשקט, בפליאה] יואו.

רות: כן. וזה כאילו ממש יצר מצב שכולנו נגדה. כל הילדים ובעלה, שהיא פתאום היא לא מכירה, לא מזהה, מבעל עובד שמכניס כסף ויש הכל, פתאום אין כסף בבית. בעל הדירה דופק כל חודש, מנתקים חשמל, היא צריכה לעבוד במשק בית כדי שיהיה אוכל על השולחן, הילדים כועסים עליה כל הזמן. אהמ… ואני נערה מתבגרת שגם ככה מחפשת שייכות. אהמ… וכשהייתי בת 13, לא, פחות, 12 וחצי, הפסקתי לדבר איתה. כאילו, יש לזה כזה קצת כרונולוגיה איך זה קרה. זה היה שבת אחת שקוראים לזה "השבת שהיא ברחה מהבית". היא לא, פשוט נסעה לנוח אצל אח שלה. ובאותה שבת נפתלי הגיע אלינו ואמר [מחקה את נפתלי זועם ומתלהם] "אתם רואים? מה זה האמא הזאתי? היא השאירה אתכם לבד, בלי אוכל!". וכאילו הותססנו נגדה. כאילו נגיד אח שלי אמר, "כן, ואפילו היא שמה רדיו!", כזה! כאילו רדיו חרדי, אבל…

שיר: כן.

רות: ואז באותו מוצאי שבת היא חזרה, ונפתלי ואבא שלה [כך במקור] אמרו לי… אמרו לה, 'את יכולה לחזור רק…' כל מיני תנאים. אני לא אשכח, כאילו, אני ישבתי בספה נורא כועסת עליה, ואני רואה אותה כאילו בוכה. שוב, זה חלק מהדברים שראיתי ורק אחרי מלא שנים הבנתי. יום למחרת אבא שלי התקשר ואמר… בדיוק חזרתי מהלימודים, "אני מזמין לך נהג מונית, תרדי, תביאי את התיק של המסמכים מכאן לכאן ותבואי לרובע ג', אנחנו מחכים לך שם". וזה מה שעשיתי, ושם, כשהגעתי לרובע ג' זה היה משרד של עורך דין שאמא שלי, אבא שלי ונפתלי ישבו, שם היא בגדול היא חתמה שאין לה שום טענות על הכסף של הדירה וזה. זה כאילו היה תנאי שהיא תחזור הביתה אחרי אותה שבת שהיא ברחה.

שיר: וואו.

רות: כאילו רק לימים הבנתי שהוא פשוט החתים אותה על זה. כאילו אז כאילו כעסתי. כאילו ישבתי במשרד הזה בזמן שהם חתמו וכאילו אמרתי, "הנה האמא שעזבה אותנו שבת לבד". ככה חוויתי את זה. אהמ… ומאותו ז… לא דיברתי איתה. כאילו…

שיר: היא עדיין גרה איתכם או ש…?

רות: כן, זה היה עוד איזה כמה חודשים שהיא גרה ואני לא מדברת איתה. אני פשוט כועסת עליה.

שיר: כלום? לא בוקר טוב?

רות: לא. זה… זה, זה כאילו היום בתור אמא, זה דבר נורא! [חנוקה מדמעות] נורא לי לחשוב על זה. אז אני בת 13, ואני לא יודעת באותו יום שהיא עזבה, לא ידעתי שזה הפעם האחרונה שאני אראה אותה לעוד הרבה מאוד שנים.

שיר: היא אמרה לך משהו או ש…?

רות: היא אמרה לי "בואי איתי". היא ארזה מזוודה, אה… כאילו יש לזה גם תקדים מה קרה לפני, אבל זה ממש ממש פצע, כואב לי לדבר על זה.

שיר: מה שאת רוצה.

רות: והיא נסעה ולקחה את אחותי הקטנה. כשכל מה שאני רוצה באותו רגע זה לסוע לדווח… לא לסוע, להתקשר לנפתלי לדווח לו.

שיר: שהיא עוזבת?

רות: שהיא עוזבת, שהיא נסעה ולא היה טלפון בבית, אז רצתי לטלפון ציבורי, עשיתי גוביינא. את יודעת מה זה גוביינא?

שיר: בטח.

רות: [צוחקת] וזה כזה "טאטי תענה לי, זה אני!", טאטי זה אבא שלי, והוא לא ענה ואז אני מתקשרת למשפחה הזאת וגם הם לא עונים, ואז התחלתי לשים ספרינט אה… לבית שלהם, ואני דופקת להם כזה על הדלת ואיך שהם פותחים, אני אומרת לו, "אמא שלי, אמא שלי ברחה, אמא שלי עזבה", משהו כזה. ו… כאילו זה, זה פשוט לא נתפס לי. ואז הוא ישר אומר, [מחקה את נפתלי בהתלהמות] "מה?! ככה היא עזבה אתכם?! אפילו חיות לא נוטשות את הגורים שלהן!" וטה-טה-טה, ומכנס אותי ואת אחים שלי, הוא שלח את אבא שלי להביא את אחים שלי מהחיידר, מהתלמוד תורה, ויחד מחליטים שלא נותנים לה יותר לחזור! זהו! איבדה את האופציה, את הזכות.

כמובן שכמה ימים אחרי זה כאילו אמא שלי הלכה לרווחה, לעובדות סוציאליות, אז קראו לנו ברווחה, אבל קיבלנו כבר תדרוך, מה להגיד: תגידו שהיא הרביצה לכם, תגידו שזה… גם אחרי זה גם לקחו אותנו לחקירה משטרתית, כי כאילו הבינו שיש פה אמא שהתעללה כביכול ו… ואנחנו ממש קיבלנו הוראות מה להגיד עליה. החקירה נסגרה כי כנראה הבינו שאנחנו מוסתים.

שיר: דברים לא נכונים?

רות: לא נכונים, לא נכונים בכלל! כאילו, היום יש לתופעה הזאת שם שקוראים לה ניכור הורי, אני חושבת שאז לא… גם אנשי רווחה לא ממש הבינו את התופעה הזאתי.

שיר: שתסבירי בעצם מה זה.

רות: שהורה אחד, במקרה שלי זה היה אבא שלי ונפתלי, מסיתים נגד ההורה השני. גורמים לילד לשנוא, זאת אומרת, גורמים לילד, כביכול, לא לרצות להיפגש ולהיות בקשר איתו. כאילו סתם, אם בילדות אמא שלי הייתה עצבנית והיתה אומרת, "עם כפכף אני ארביץ לכם!", כזה? [שיר מהמהמת] אז נפתלי הקצין את זה. "תגידי שהיא זרקה, תגידו שהיא זרקה עליכם כפכפים, תגידו…". ואנחנו פשוט עשינו את זה. כי בתור ילדים רצינו להיות בצד החזק, בצד של הכוח.

וזה רגע, כאילו אם אני… אם אני מתארת את החיים שלי כנערה ואישה, עד לרגע שברחתי משם, ושל היום, אז מה שהגדיר זה היה ניתוק. מאותו רגע התנתקתי מעצמי. פעלתי על אוטומט, התנתקתי מהרגשות שלי, מהגוף שלי - כלום! כאילו עטיתי על עצמי כזה שריון כי… אפילו לא הייתי נעלבת. כאילו הייתי אומרת, "אה, סתם רק הבנות האלה הקטנוניות נעלבות". שום רגש לא היה שמה! לא כאב, לא כעס, לא… כלום!

שיר: מהרגע של ה… שאמא שלך עזבה או מהרגע שדיווחת עליה? שדיווחתם?

רות: עוד קצת קודם. מהרגע שעברתי לאשדוד ונכנסתי לוויז'ניץ, וגם התחלתי לדבר יידיש, כאילו שמו אותי בבית ספר של יידיש ושינו לי את השם ו… הניתוק אז התחיל. כאילו ממש פעלתי על אוטומט.

שיר: תראי, בתור ילדה, את בטח יודעת את זה, אבל כאילו את… זה נשמע שיש בך הרבה אה… ואולי אני טועה כאן, אבל כשאת מדברת על זה שאת אומרת, הילדים רוצים להיות בצד החזק וזה דבר נורא הישרדותי לילד. ילד הוא לבד בעולם, את לא יכולה ללכת לסופר לקנות אוכל, אין לך כסף, את לא יכולה לשמור על עצמך. את באופן טבעי הישרדותי רוצה להיות בצד שאת מרגישה שיכול לתת לך את החסות הזאת. פשוט אצלך זה היה… המבוגר האחראי הצטרף לכת.

רות: כן.

שיר: כמה אחים הייתם?

רות: חמישה.

שיר: חמישה כולל אותך או…?

רות: כולל אותי, וכאילו… אני, שלושה בנים ואחות קטנה שאמא שלי לקחה אותה איתה כשהיא ברחה.

שיר: זאת אומרת, שלושה בנים, את, ואז אחות קטנה?

רות: דוּוִיד, אח שלי הגדול, אני ואז שני בנים. אבל אני כאילו הפכתי בבת אחת להיות האמא בבית.

שיר: ברגע שאמא שלך עזבה.

רות: כן.

שיר: ואיך זה היה?

רות: אוטומט. לבשל, לנקות, לגהץ, לכבס.

שיר: מאיפה ידעת לבשל? מאיפה ידעת לגהץ?

רות: לא יודעת. תקשיבי, אני לא יודעת איך בנס לא שרפתי את הבית, כאילו, לא אשכח בפעם הראשונה שחתכתי בצל לצ'יפס, לא יודעת למה החלטתי… והתחילו דמעות בעיניים וזה. אז שלחתי את אח שלי להביא לי משקפי ים ואז המשכתי לחתוך. וכשטיגנתי כאילו המחבת… בקיצור, אחים שלי גם קיבלו כוויות. אבא שלי לא היה בבית. כל השעות האלה, כל השנים האלה הוא לא היה בבית. [מגחכת] כאילו ידענו מה הוא עושה והיינו בהכחשה לזה, הוא הוא הפך להיות שנורר, קבצן. עד היום הוא מקבץ נדבות, אני יכולה להגיד לך מקומות ספציפיים שהוא נמצא בהם עד היום.

שיר: וואו.

רות: אה, כשכל הכסף את יודעת לאן הולך.

שיר: ברור.

רות: אה… וכן, ובהתחלה יצא לי כביסה כאילו כל הלבן יצא כהה, ו… כאילו היו לי מלא… וואי, זה פשוט נורא. זה, זה פשוט נורא, כאילו הייתי בגיל של כמעט של הילד הקטן שלי עכשיו.

שיר: בת כמה היית בעצם?

רות: הייתי בת 12 וחצי, כשהתחלתי להפעיל את הבית. ואז התחילה שנה חדשה, כי זה קרה בחופש הגדול שאמא שלי עזבה, ולא סיפרתי למורות, ולא סיפרתי לאף אחד, ולא לשכנים. כאילו זה סוד שאסור שאף אחד ידע. ואם חס וחלילה מישהו היה מגיע ואומר לי, "מה עם אמא שלך?" כמו איזה… חברה של אמא שלי שהבת שלה הייתה בכיתה שלי, אז היא כן ידעה, אז נגיד היא שלחה מכתב עם הבת שלי… עם הבת שלה. אז היא הביאה לי את המכתב מאמא שלי ואני ישר קרעתי, בלי לפתוח את המכתב.

שיר: וקרעת את זה בלי…

רות: קרעתי, ככה!

שיר: הייתה לך איזשהי סקרנות או…?

רות: לא, לא. היה בי המון כעס. "אמא שלי עזבה אותנו! והיא חצופה", וזה… וגם סיפרו לי עליה כל מיני דברים שלא היו ולא נבראו, אבל לא היה לי יכולת לבדוק את זה בעיניים האלה של הילדה.

שיר: מה סיפרו?

רות: שהיא פרוצה, כאילו, יעני זונה. לא ידעתי מה זה, אבל ידעתי שזה דבר הכי גרוע שאישה יכולה לעשות. אמרו לי שהיא חולת נפש והיא בבית משוגעים. כאילו לא רציתי שום קשר עם האישה הזאת. כזה. כאילו… שטיפת מוח.

שיר: ובשנים שאחר כך יצא לך לחשוב מה יש במכתב הזה, שקרעת?

רות: לא.

שיר: [בשקט] די.

רות: גם לא כשהפכתי לאמא.

[מוזיקת מעבר]

שיר: היו עוד אנשים בכת?

רות: המשפחה שלי הייתה. [שיר מהמהמת בהסכמה] לאורך השנים וגם שנים שקדמו לכך, כל מיני אנשים הגיעו אבל אחרי תקופה פשוט יצאו משם, או בשן ועין או שלמים, אבל פשוט יצאו משם. לא היה… קודם כל הוא לא… אמנם הוא התנהג כמו כל מנהיגי הכתות, אבל יכול להיות שהוא היה קצת פחות חכם מהם. הוא דמיין… תכנן לקנות בית גדול ולעשות כמו קומונה וגם הוא שיתף אותי לאורך השנים בתוכניות שלו, אבל זה לא, לא יצא לפועל. כאילו, זאת כת שכאילו נכנסים ויוצאים, כזה [משועשעת] נכנסים, הוא גומר להם את כל הכסף, כל הזה ובורחים משם.

שיר: מרוקן ממשאבים, משתמש…

רות: כן.

שיר: ולכו לדרככם.

רות: כאילו אבא שלי הוא היחיד שהוא עדיין שם. כאילו, גם יש שמה פגיעות מיניות ו… זה מאוד מאוד מורכב לצאת ולהגיד "כן, ככה וככה הוא עשה לי" [שיר מהמהמת בהבנה]. בפרט שהוא, הוא פוגע מינית בגברים, אז זה, זה קשה. אני כן… וואי… [נושמת עמוק]

שיר: מה?

רות: כאילו אני נשאבת לסיפור שלי ולא בא לי להישאב? כזה. אהמ… כשהייתי בת 14 התחילה דינמיקה חדשה בבית. אני חוזרת מהלימודים, אני מכינה לאחים שלי אוכל, עושה שיעורים, הולכת למבחנים, עושה בייביסיטר וזה, הולכת לישון ואז בשתיים בלילה אבא שלי מגיע הביתה עם נפתלי ועם עוד בן אדם שגם גדל בכת. כאילו, אז לא ידעתי שזה כת. ומעירים אותי, "פייגי תכיני לנו לאכול". שתיים בלילה. ואני קופצת מהמיטה מאושרת על הזכות שיש לי להכין לו אוכל, לנפתלי, שהוא בחר בי ואז הוא אומר "רק שאשתי לא תדע, כי אז היא תכעס" טה-טה-טה… ומתחיל להיות איזה משהו. עכשיו, אבא שלי, שהוא הבן אדם היחיד בעולם שעוד יכול איכשהו להגן עליי, שנה שלמה, יותר משנה, לילה אחרי לילה מעירים אותי, ואני ערה עד איזה ארבע בבוקר ואז חוזרת לישון לאיזה שעתיים שנשארו וחוזר וקמה ללימודים בזמן. ועוד יום ועוד יום ועוד יום. אה, אז נפתלי הגיע עם אבא שלי ועם נחמן, שלימים הפך להיות בעלי. אני כן אספר בכמה מילים על נחמן. כשאני הייתי בת 9, קצת אחרי שעברנו לאשדוד, אז נפתלי הביא אותו לגור מעלינו. הוא אמר שזה בחור שההורים שלו זרקו אותו מהבית והוא מסכן ואמא שלי עוד הייתה עוד בתקופה שהיא העריצה אותו והיא רצתה לעשות חסד. שהוא כאילו… אמא שלי מאוד מאוד אוהבת לתת. אז נחמן היה בן 18 ואני הייתי בת 9…

שיר: וואו.

רות: כשהוא בא לגור מעלינו. כבר אז הוא הוציא שני ספרים לאור. כבר, הוא בגיל 16 הוציא את הספר הראשון. ואני סיפרתי לכל החברות בכיתה, [בהתלהבות] "הסופר נחמן גרשונוביץ גר מעלינו, והוא כמו אח שלי המאומץ!", ואני כולי מתלהבת והייתי כאילו הרבה פעמים עולה לקומת גג, מציקה לו כזה. כאילו דופקת ובורחת ו… הוא פשוט שנא אותי. [צוחקות]

אז עוד אחד מהדברים שגרמו לי להרגיש חשובה זה שרק אני שומעת את השיחות בין נפתלי לנחמן על הוצאה לאור. וכל ספר לפני שהוא יוצא לאור, אני יודעת ראשונה ואני שומעת את כל השיקולים שלהם. הוא כאילו הפך להיות סופר מאוד מאוד מפורסם כבר אז. כאילו רבי מכר והכל. היום אני יכולה לספר ש… אפילו כל הכסף הלך לנפתלי, כאילו גם הזכויות יוצרים, הכל. היינו כמו תרנגולות מטילות ביצי זהב. [מגחכת]

שיר: איך את מבינה עכשיו את הדינמיקה הזאת של להגיע בשתיים בלילה ולהעיר אותך? כלומר, מעבר לזה שהם היו רעבים. אני משערת שיש דרך אחרת להשיג אוכל. איך את מבינה את זה שהם בחרו להעיר דווקא אותך בשתיים בלילה? מה עומד מאחורי זה?

רות: כי נפתלי תכנן הכל, זה כמו לוח שחמט שהוא יודע מראש עכשיו אני אזיז את הצריח, עכשיו אני אזיז אותו… הוא יודע מה הוא הולך לעשות. זאת אומרת, יש מצב שעוד לפני שאמא שלי ברחה מהבית, הוא אמר, "אה, את פייגי אני אחתן עם נחמן". כזה. לא משנה פער השנים, לא משנה, לא, לא משנה כלום. ואחרי שנה שהוא אצלנו…

שיר: כלומר זאת הייתה היכרות כזאת ביניכם, מבחינתו?

רות: אחרי שנה שהוא אצלנו, עכשיו, נחמן לא דיבר איתי מילה. מילה. כל השנה הזאת הוא רק שותק ואני אומרת, "אוקיי, האיש הזה שונא אותי". כזה. אחרי שנה, אני רואה אותו מתחיל לעשות לנחמן כזה דבר, כאילו כמו, "תראה אותה איזה יפה". ואני לא מצליחה לפרש את הסיטואציה! וזה שתיים בלילה. ומי יאמין לי? כאילו, משהו שם… עכשיו, אני כבר הייתי מתפללת על נחמן שיתחתן וימצא שידוך, כי הוא כבר היה בן עשרים ו… ארבע. וכבר מתכננת איזה שמלה אני אשים לחתונה, אבל לא לרגע לא הבנתי שאני הולכת להיות הכלה שלו. אז שהייתי ילדה, לא הבנתי כמה זה נורא. היום ובתור בן אדם מבוגר, אני יכולה להבין כמה זה… זה לא תקין ולא שפוי. ואבא שלי כזה, רק "כן, כן, כן", כאילו מעריץ אותו, "לכי תביאי לו חצילים, לכי תביאי לו זה", ואני מתרוצצת מהמטבח לסלון, מגישה. ובין לבין יושבת להקשיב לסיפורים שלו. הוא גם בטייטל שלו נחשב מספר סיפורים. הוא למד אצל יוסי אלפי. וגם הוא למד משפטים ועשה סטאז' בפרקליטות דרום.

שיר: נפתלי?

רות: נפתלי. ואז הוא סיפר כל מיני סיפורים מהסטאז' שלו ואני כזה מקשיבה ו… ואני מעריצה את הבן אדם הזה. כשהייתי בת 15 והתחלתי להבין שאני הולכת להתחתן איתו, לא ידעתי…

שיר: איך התחלת להבין את זה?

רות: אה, זה היה רגע אחד שהבנתי סופית. כאילו בהתחלה זה היה הכל טשטש לי. אפילו אמרתי לחברה טובה בסמינר, אמרתי לה, "שירה, את יודעת, נראה לי שרוצים…" והיא צחקה עליי, אומרת לי, "לא, מה פתאום, את מדמיינת". אז אמרתי, "טוב, אולי אני מדמיינת". אבל הרגע שהבנתי שזה זה, זה היה בחג סוכות, אני הייתי בת 15. ליל… שמיני עצרת? כן. אה, כל הבנים לומדים תורה כל הלילה, ואני הכנתי אוכל ויצאתי להביא להם, להגיש להם בסוכה. ובאחת מהפעמים נפתלי אומר לי, "פייגי, תגידי, מה תשימי אחרי החתונה? מטפחת או פאה?" אז אמרתי, "לא יודעת, מה שבעלי ירצה". ובאתי לצאת ואז הוא עושה, "נחמן, אז נו, מה אתה רוצה?" וככה הבנתי שהולכים לחתן אותי איתו וזה, וזה בטוח.

שיר: וואו! איך הרגשת ברגע הזה?

רות: רצתי הביתה ובכיתי, אני לא אשכח, הסלון היה ריק כי השולחן היה בתוך הסוכה. כאילו זה היה סלון ריק, השולחן, הספה, הכל היה בסוכה. ואני כאילו בוכה ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. [חנוקה מדמעות] זה דבר האחרון שראיתי קורה. כי כשהגעתי לסמינר הליטאי, למדתי בסמינר ליטאי, חברות שלי אמרו לי, "אה, את חסידת ברסלב, אה, אז הולכים לחתן אותך מוקדם כמו כל הברסלביות האלה". ואני כאילו, "ממש לא!", אני רוצה לסיים י"ב, ואני רוצה ללמוד תואר ואני רוצה… כאילו היה לי מלא מלא תוכניות וידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות. אבל יש כזה [מגחכת] משפט ביידיש, "דער מענטש טראַכט און די אייבערשטער לאַכ", בן אדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק. אז הוא היה אלוהים שתכנן בשבילי דברים אחרים. ו… כשזה התחיל להיות מדובר, אז הוא כאילו ממש אמר לי, "תקשיבי, את חייבת לשמור את זה בסוד". נפתלי אומר לי את זה.

שיר: כי זה לא חוקי בעצם?

רות: "כדי שדבורה לא תהרוס לכם את החתונה."

שיר: מי זאת… דבורה זאת אמא שלך?

רות: כן, כבר התחלנו לדבר עליה בשם הפרטי.

שיר: ואת בת 15, 16?

רות: באותה תקופה אני בת 15. והוא גדול! הוא בן 24 [צוחקת] זה כזה… היום אני… אני כן אספר לך, יש לי היום ילדה בת 16 וחצי. ופתאום אני מבינה כמה זה… זה לא תקין הפערים האלה! זה פשוט נורא! זה…

שיר: את יודעת, זה משהו שהרבה נפגעי פגיעה בילדות, לא משנה איזה סוג של פגיעה, מדווחים עליו שכשזה על עצמך, בגלל שאת אך ורק מהפרספקטיבה שלך, את לפעמים לא רואה את עצמך בתור ילדה. שוב, בגלל שילד זה יצור נורא הישרדותי, נורא מגיב, נורא הוא בכאן ועכשיו, הוא צריך לשרוד. אז הרבה פעמים כדי לשרוד את לא חושבת על עצמך בפרספקטיבה של "טוב, אני ילדה קטנה, אני חסרת אונים, אני צריכה שמבוגרים ידאגו לי". אבל ברגע שיש להם ילדים והילדים מגיעים לגיל שבו התקיימה הפגיעה, זה מה שמפליפ אותם הרבה פעמים וגורם להם להבין את מה שהם עברו, בגלל שהם חושבים "אם מישהו יעשה את זה לילד שלי, אני אהרוג אותו".

רות: את יודעת, כשאסתי שלי הייתה בת 12, הייתי, עברתי משבר, שהכותרת שלו זה, "בא לי לברוח מהבית". איפשהו לנטוש את הילדים. כזה. כי… ובגלל שאני בטיפול פסיכולוגי צמוד, לא רק שלא עשיתי את זה, גם עשיתי תהליך הפוך. להתחבר לאמהות, להיות אמא אחרת. אבל כן. כאילו, בגיל של אסתי שלי היום, אני כבר הייתי בהריון. וזה כל כך אחרת וכל כך חוויה מתקנת אבל גם טראומטית. כי זה ביחד.

שיר: המתקנת אני מבינה, טראומטית בגלל הפער בין מה שאת נותנת לה לבין מה שאת קיבלת?

רות: אממ… כן. הפער גם בין כל ה… יכולת שלה לשתף בדברים ולא להיות לבד. היכולת שלה להגיד לא, היכולת… כאילו, כזה. אני כל הזמן כזה גם אומרת, "לא, מה פתאום, לא פגעו בי מינית בכת. ממש לא, ממש לא", ו… כל החיי נישואים שלי זה הייתה פגיעה מינית אחת גדולה [בקול רועד]. כאילו, אין לי יכולת אפילו פעם אחת לסרב.

[מוזיקת מעבר]

שיר: מהשנייה שזה קורה, הוא מדבר איתך נחמן? איך…?

רות: אז לקחו אותנו לכמה אה… אה… איך קוראים לזה? לא דייטים, אה… כמה פגישות רשמיות במלון "דן" בירושלים הייתה אחת. אחת על הקבר של רבי ישראל. כאילו השאירו לנו שני כיסאות. ובפגישות האלה אנחנו אמורים לדבר, כאילו לפרוטוקול, שלא יגידו שחיתנו אותנו בלי שאנחנו מכירים. ותביני שנחמן שותק כל השנים האלה שאני מכירה אותו! הוא לא מדבר איתי מילה, הוא לא מדבר עם אף אחד. הוא היה בתקופה נוראית. הוא עצמו עבר התעללות ו… ומבחינתו החתונה הזאת זה כלא. כי הוא רצה לברוח משם. נפתלי היה פוגע בו מגיל 14.

שיר: כשאת אומרת פוגע בו את מתכוונת…?

רות: מינית.

שיר: וואו.

רות: מינית, כן. אה, הכת התחילה, אני כן עושה דיסקליימר, אני לא יודעת אם תשתמשי בזה או לא, אבל כן כדי לסבר: נפתלי הכיר את נחמן כשהוא היה תפקיד בכיר ב"שובו בנים", בקהילה של ברלנד בירושלים.

שיר: שמה זה "שובו בנים", אם את יכולה להסביר?

רות: של ברלנד, הסוטה.

שיר: הרב בר…

רות: הרב ברלנד, כן.

שיר: אוקיי.

רות: אז נפתלי היה בהתחלה בתפקיד אחראי כספים, ואז גילו אחרי כמה שנים שהוא מעל בתפקיד והוא גנב. אז העבירו אותו לתפקיד אחר, לממונה על נוער נושר. ושם בתור ממונה על נוער נושר הוא פגע בהמון נערים. עד שהוא הגיע לנכד של ברלנד, לנתן ברלנד. וכשהוא פגע בנתן, אז תיכננו לרצוח אותו. זה נשמע מופרך, אבל מי שמכיר את הקהילה הזאתי, שגם עשתה כמה דברים כאלה, אז הוא בורח לחו"ל, הוא משנה את השם. קראו לו אצל ברלנד יוסי ישי, הוא משנה את השם לנפתלי שיינמן. משנה את הלבוש ועובר לאשדוד.

עכשיו, נחמן, שהוא התחיל לפגוע בו עוד כשנחמן היה בקהילה של ברלנד, אגב, ההורים שלו עד היום שם, מכת לכת, אז אה… הוא זה נקרא תסמונת שטוקהולְם. שטוקהולֵם, קוראים לזה. אה… התאהבות בשובֵה, ונפתלי גורר אותו אחריו כנער לאשדוד, 16-17, ואז נועל אותו בעליית גג. כשאני חשבתי שבחור גר אצלנו בעליית גג, הוא בעצם היה נעול שמה… משהו נורא והוא רק כותב ספרים. גם, גם לו יש סיפור מטורף על מי הוא היום בגלל מה שהוא עבר. אבל את זה אני לא ידעתי, זה רק כשברחנו מהכת כל הנקודות התחברו לי.

אז נחמן לא רוצה להתחתן איתי. אפילו שונא אותי. כי אני בעצם הכלא שלו. ונפתלי מחתן אותנו. זה היה, זה ממש נשמר בסוד. האירוע של ה-ווארט היה בהפתעה. כמו שעושים לך יום הולדת "הפתעה!", אז ככה עשו לי ווארט בהפתעה.

שיר: ווארט זה רק אירוסין, נגיד, זה…

רות: זה כן, השבירת צלחת. כאילו כבר ידעתי שזה הולך לקרות, אבל לא ידעתי מתי. זה פשוט היה אמצע הלילה, ואני מאורסת ואני צריכה לשמור את זה בסוד. עוד חודש וחצי חתונה. ואם דבורה תדע היא תבטל את החתונה וכל זה. גם…

שיר: העירו אותך באמצע הלילה כמו לבשל כדי…

רות: זה לא בדיוק היה ככה, זה היה בדיוק התחיל חופש הגדול. זה היה תחילת יולי, חודש תמוז [צוחקת]. והלכתי עם הבנות של נפתלי לבריכה. ואז כל הזמן בבריכה הן הסתודדו ביניהן. ואמרתי, "מה מה אתן אומרות?", "לא, לא, את כבר תדעי, את כבר תדעי". כזה. טוב, ואז בחזור מהבריכה, נפתלי לקח אותנו, ואז הוא הוריד אותי איפה שהבניין שגרתי, ואז הוא אמר "חכי רגע, פייגי אשתי רוצה להגיד לך משהו", אגב, גם לאשתו הוא החליף את השם לפייגי.

ואז אשתו יורדת איתי לבניין ואומרת לי "לכי תתארגני, תתלבשי, אנחנו באים לעשות לך ווארט". והמשפט הראשון שיוצא לי זה "מה אני צריכה לבשל? מה אני צריכה להכין? איך עושים ווארט?", אז היא אומרת, "לא, לא, אל תדאגי, אנחנו נביא את העוגות קוקוס".

וזהו, ואני נכנסת הביתה, כולי אדומה, אח שלי דוויד יושב על הספה, קורא עיתון, ואומר לי, "מה, מה קרה"? ואני אומרת, "אסור לי לגלות לך". שני אחים שלי הקטנים יותר ישנים בחדרים, ואגב הם לא התעוררו מהרעש שהיה אחרי זה, ובבוקר אומרים להם שנחמן התארס, אבל לא… אמרו עם גיטי אייזן מרחובות. ככה. [צוחקת]

שיר: זה מדהים כמה רמות של מידור יש בתוך המשפחה הכי קרובה.

רות: כן.

שיר: כאילו למה לא לספר לאחים בעצם?

רות: כי זה כת. כי… כי זה כת, כאילו, זה פשוט תשובה להכל, כי, כי שום דבר לא נורמטיבי שמה.

שיר: כלומר, כל אחד בעצם, הקשר הכי ישיר שלו זה עם נפתלי, ולכל אחד יש…

רות: גם כשאני הייתי נשואה לנחמן, במשך כמעט עשור, לא היה בינינו קשר. לי היה קשר עם נפתלי, לנחמן היה קשר איתו. אנחנו בינינו אין קשר, אין תקשורת.

שיר: וואו!

רות: אין תקשורת, וההפך, הוא גם מטפח את השנאה בינינו, הוא כל הזמן מדבר איתי נגד נחמן ועם נחמן נגדי. "איזה, איזה לכלוכה היא, תראי איך לבושה, תראי איך היא הורסת דברים". כאילו מספיק נפלה לי פעם אחת כוס בשולחן שבת והתנפצה, אז הוא היה מדבר עם כולם כמה אני פזיזה ולא יודעת להחזיק דברים, ואז הפך לי התואר הזה, כאילו כל פעם שהייתי מגישה משהו מהמטבח לסלון, "תיזהרי, תיזהרי שלא ישבר".

שיר: וואו.

רות: תביני כמה שנים גם לקח לי להתנער מכל הדימויים שאני גם תיחזקתי. אז טוב, זה, זה כת. זה, יש לו עניין של הפרד ומשול כזה.

שיר: כי בעצם ברגע שלך יש קשר עם עוד מישהו, אתם יכולים לומר "בוא נעוף מפה, מה אנחנו עושים פה?" או לדבר על מה שקורה,"הוא אמר לי עליך ככה", ו"הוא אמר לי עלייך ככה וזה לא נכון ובוא נעוף מפה", והוא כל הזמן עובד בזה.

רות: לגמרי.

שיר: וואו. מתי בפעם הראשונה את משתמשת במילה "כת"?

רות: אה, רק אה… ממש כאילו בתקופה שברחנו משם, הטלפון הראשון שהרמנו לרחל ליכטנשטיין, מנהלת העמותה של נפגעי כתות, זה היה אחרי שקראתי כתבה על יעל פפר, בדיוק הוציאה ספר ואנחנו קוראים ככה…

שיר: שיעל פפר הייתה בכת של גואל רצון.

רות: של גואל, כן. כן, אני עוברת איתך כמה שנים קדימה, ממש לסוף, אנחנו קוראים ואנחנו אומרים "וואו, וואו, זה ממש כמו נפתלי, וואו", זה כזה כל הנקודות מתחברות, זה, זה קורה בבת אחת. גם זה קרה בדיוק כשהתחלנו לתקשר בינינו אחרי הלידה של ארי, הילד הרביעי, פעם ראשונה התחלנו לתקשר בינינו כי קרה איזה משהו.

שיר: אז בעצם אמרת שהתחלתם לת… אתם מתחתנים, אחרי החתונה את ישר מתחילה להיכנס להריון, אני משערת?

רות: אז אחרי החתונה, בהתחלה חשבתי שאנחנו הולכים להיות כמו כל זוג צעיר כזה, חמודים, הולכים לסופר ביחד. ופתאום יש ממש מרחק, נפתלי מורה לו לישון בחדר אחר, לא בחדר שלי.

שיר: וואו.

רות: וכל פעם מתקשר אליי, "תיכנסי למיטה. הוא יגיע".

שיר: [בפליאה] נפתלי אומר לך? מתי אתם בעצם הולכים לשכב?

רות: כן, כן, כן.

שיר: וואו.

רות: ואני אומרת לו, "מה אבל הכנתי אוכל וש…", "לא, לא, לא, אסור, אסור, זה זרע לבטלה. הוא מגיע, תחכי לו כבר במיטה ככה וככה", ואפילו גם היה שואל אותי עוד כל מיני שאלות, מה את לובשת, מה את לא לובשת.

ואני ילדה, אני בת 16! ואין שום בן אדם שיגיד לי הלו, זה לא תקין! כאילו ואבא שלי היחיד שהיה שם, רק מחזק את זה. אבא שלי ההפך, היה אומר "אני נתתי לך את נחמן". ונחמן לא, לא מתקשר, לא מדבר איתי, במשך, שתיקה של שנים. כל הריון שאני נכנסת, אני מספרת לנפתלי, ונפתלי אומר לי "אל תספרי לנחמן, אני אספר לו". ואני כאילו מבינה בתגובה הזאת: "כי נחמן נורא יכעס". ובאמת הוא כעס. כל הריון שהייתי, נחמן נורא נורא כעס.

שיר: למה?

רות: כי הוא לא רצה ילדים, הוא רצה לברוח. הוא רצה לברוח משם, הוא עבר התעללות, הוא רצה להתחתן עם מישהי אמריקאית וזהו ולשכוח. ואני והילדים השארנו אותו שם.

שיר: היו לך חברות בתקופה הזאת? מישהי לדבר איתה?

רות: הייתה לי חברה אחת. אחרי הכת אז עבדתי תקופה קצרה במעון ותוך כדי למדתי את הבניית פאות ופתחתי שם סלון פאות. ביום שבאתי לפתוח עסק על שמי, הלכתי לרואת חשבון. קטע, כי עד היום היא עוקבת אחריי באינסטגרם וזה כזה עושה לי טוב, כאילו היא רואה את התהליך. אז היא באה לפתוח לי תיק במס הכנסה ונפתלי מתקשר ואומר לי "מה פתאום? בחיים לא! אם יהיה לך עסק רשום על שמך, זה בעיות, זה חובות, זה בנקים, זה זה. תשאירי את זה לי". ואז הוא פותח את העסק על שמו. ואני שנים עובדת כעצמאית, מייצרת פאות, עובדת, בהתחלה זה היה כזה חמוד, בוקר צהריים וכזה ערב, ואחרי זה זה הופך להיות עבודה סביב השעון, כששקל לא הולך אליי, אין לי חשבון בנק, כלום. כל דבר שאני צריכה, פתאום הילד מעלה חום, אני צריכה אקמול, אני רצה לבית של נפתלי, מבקשת ממנו 13 שקל והוא עוד אומר לי "תביאי לי את העודף". כזה. אה פדים… אין לי כסף! כאילו, זה, זה מטורף.

שיר: ואת עובדת מסביב לשעון.

רות: מסביב לשעון. בשנה הראשונה זה היה לייט ומהר מאוד זה זה נהיה ממש מסביב לשעון, כשהם עושים לי כל הזמן מניפולציות: "אמא שלך עשתה לנו חובות, בגללה יש לנו בושות ברובע, את כזאת, את כזאת, נחמן אף אחד לא קונה את הספרים שלו, הוא סתם…"

שיר: כאילו בעצם כשאת בכת, את תמיד באיזשהו גירעון פנימי שאת תמיד צריכה לשלם עליו. את תמיד כאילו, זו מין מערכת יחסים שאת תמיד חייבת.

רות: ממש.

שיר: וזה לא משנה מה את עושה ואז את צריכה להשקיע את כולך והרי…

רות: תמיד חייבת ותמיד מרגישה אשמה. כל מה שקורה זה בגללי. שולחן שבת, נפתלי רב עם אשתו - זה בגללי. התנפץ… נפלה נברשת - זה בגללי. הכל בגללי ואני באמת גם מתחזקת את זה, אני באמת מרגישה כל הזמן אשמה. זה קטע, לקח לי כל כך הרבה שנים להיפטר מהדפוס הזה. כאילו עד היום כשאני נוסעת בכביש ונגיד חתכתי מישהו, אני מתחילה להרגיש אשמה ואז אני אומרת "רות, תרגיעי, הכל בסדר, אז חתכת מישהו בכביש", כאילו… [מחוייכת] וגם דואגים כזה להגיד לי את זה, "את אשמה, את אשמה".

שיר: איך נראתה החתונה שלכם? אני יודעת שזה כל הזמן קדימה אחורה, אבל…

רות: כן, זה בסדר, זה בסדר. אה, בחתונה שלי, חברות שלי מהכיתה גילו רק יומיים לפני החתונה שאני מתחתנת. אני בת 16, פעם ראשונה שהתאפרתי בחיים. אה…

שיר: את שמחה?

רות: אם אני שמחה? אממ… הייתי בניתוק. עכשיו צריך לשמוח, לרקוד? אז עכשיו אני עושה את זה. אני לא יודעת אם באמת הייתי שמחה, כאילו… מאוד "מה צריך". אה, אז כולם הגי… כל החברות שלי מהסמינר התחילו להתלחשש אולי אני בהריון, כי לכן… איך זה מחתנים אותי תוך כמה ימים? המורות בכלל לא הגיעו, הם כאילו…

שיר: כסטייטמנט? כאילו בתור…

רות: כן, כן, כי זה…

שיר: בגלל שהיית צעירה מדי?

רות: כן. זה סמינר ליטאי לא אמורים להתחתן בגיל הזה. כי שם מתחתנות בגיל 19, 20 ומעלה, לא פחות.

שיר: זה באיזשהו אופן המבוגרים היחידים שסימנו לך מה תקין, זה המורות בעצם זה שהם לא הגיעו לחתונה שלך באיזשהו מקום.

רות: וגם המנהלת של הסמינר, אישה מקסימה, אני זוכרת שכשהיא הבינה שמחתנים אותי, כי איך היא הבינה? [צוחקת] היא תפסה אותי… כאילו הגעתי יום אחרי הווארט. הווארט היה באמצע הלילה. יום אחרי היה לי השלמת מבחן כלשהו, כאילו זה כבר היה תחילת חופש. בווארט, כשנפתלי אמר לי לכי תתארגני, כאילו אנחנו מגיעים, אז לא היה לי איפור, אז לקחתי צבע פנדה ושמתי כאן.

שיר: על השפתיים.

רות: כן, והיה לי עיפרון פחם של ציורים ושמתי בעיניים.

שיר: עם עיפרון פחם?!

רות: כן, כן.

שיר: אוי ואבוי!

רות: ואז יום אחרי החתו… הווארט הלכתי להשלים מבחן וכנראה לא הורדתי טוב, והמנהלת עצרה אותי בפתח של הסמינר ואמרה לי "התאפרת?" כי אסור להתאפר, ואז אני לא משקרת, אני אומרת לה, "כן". אז היא אומרת לי "למה?" אז אני אומרת לה "תדברי עם אבא שלי". יכול להיות הזה שאמרתי "תדברי עם אבא שלי" ולא הכחשתי, זה כי אולי רציתי שמישהו פה ידע ממה שהולך. ואז אבא שלי אומר לה "כן, היא כבר מאורסת, תעשי משהו", וזה, כאילו, "תעשי משהו" בקטע של "אין לך מה לעשות". ואז היא ביקשה ממני רק לא לספר לחברות, שגם ככה לא הייתי מספרת להן. כדי לא להפריע להן ב… היה מחנה קיץ, אני לא זוכרת.

אממ… זה כאילו מאוד מאוד עזר לי בכל השנים האחרונות לתחזק את זה שאני בסדר, לא נפגעתי, גם הייתי כל הזמן במלחמה, כי היה תיק במשטרה נגדו על הפגיעה בנחמן, ואני כל הזמן "אוקיי, לפחות זה לא קרה", אבל היום אני אני מבינה שכל השנים האלה… לא היה לי בחירה על הגוף שלי, כאילו גם בלהיכנס למיטה וגם בלהיכנס להריון, מתי ללדת, עם כמה ללדת. כאילו אני מסיימת הריון אחד ולוקחת… סרזט, נפתלי מסכים לי, אבל אחרי חצי שנה הוא אומר לי "זהו". כאילו פרו ורבו.

שיר: לוקחת מה? סליחה?

רות: סרזט. זה כדורי מניעה לנשים מניקות.

שיר: אה.

רות: ואני מוצאת את עצמי עוד פעם בהריון. מאוד שמחתי על ההריונות שלי. כי כאילו הרגשתי שכל ילד נותן לי עוד גיבוי. פחות ירדו עליי בשולחן שבת, פחות יכעסו עליי, כאילו…

שיר: כאילו את נותנת, את משלימה את הגירעון עם משהו מאוד מאוד גדול. את כאילו נותנת משהו מאוד גדול, את עושה מה שאומרים לך, אבל בהכי גדול שיש, גם על הגוף שלך, גם מביאה בן אדם לעולם.

רות: כן, וגם יש לי תירוץ ללכת אחרי הסעודה להנקה. היה האווירה שמה בשולחן שבת הייתה מאוד מאוד דחוסה, כאילו כמו כת שנפתלי יושב שם ועושה הרצאות ומביא מלא אורחים וזה, וכל הנשים יושבות בצד אחר והם כולם שונאות אותי, משפילות אותי, כאילו התעללות נפשית. ואני כל הזמן מבקשת סליחה, כל הזמן כאילו מרגישה לא בנוח. עכשיו אני יודעת שאני אישה יפה. ואז גם כאילו היו אומרים לי שאני מכשילה את כל הגברים ואת כל הזה, כאילו הגיע מצב שהייתי באה אליהם הביתה וכזה כאילו ככה מסתכלת כזה שחס וחלילה לא יגידו שעשיתי משהו לא בסדר [חנוקה מדמעות]. עכשיו אני גם מרגישה עוד יותר אשְמה שאני לא נמשכת לבעלי. כאילו אני יודעת שאני לא תקינה, משהו בי דפוק, לא ידעתי בכלל שקיים משהו אחר. אז גם בזה אני מרגישה אשֵמה, שאני לא שמחה, שאני כאילו מגיע מקווה ואני כזה כאילו בוא נראה איך מסיימים את זה.

שיר: בעצם עם הילדים היה משהו שהמחויבות שלך אליו יותר גדולה מהכת, by definition.

רות: כן.

שיר: זה איזשהו עולם שלך שלא משנה מה המנגנונים הפסיכולוגיים שהכת או שנפתלי הפעילו בך, הילדים היו יותר חזקים מזה. כאילו זאת הייתה איזושהי אופציה לברוח לעולם אחר שלך.

רות: לשברירי שניות, להנקה, לזה. אבל במהות, כאילו אחרי שהם נולדו, אז נפתלי אמר לי לקחת בייביסיטר הכי זולה שיש, שזה היה ב-10 שקלים לשעה ילדה מכיתה ג', וללכת לעבוד.

שיר: וואו!

רות: כן. כאילו כמו עסק כלכלי של מינימום הוצאות ומקסימום הכנסות. אז כאילו הם היו שעות עם בייביסיטריות, כאלה שאפילו לא יודעות לטפל בהם, הם נפלו בעגלה ו…

שיר: וואו.

רות: ואני, אני כאילו שמחתי כל הריון שהייתי, אבל בסופו של דבר שנאתי את הילדים, כאילו הם היו בשבילי בעיה. לא, לא אהבתי את עצמי אז גם הם היו בעיה בשבילי, כי הם גורמים לי להרוויח פחות, לעשות פחות כסף לנפתלי.

ממש כל השנים האלה שילדתי את אסתי, את אלי, את אסתי ילדתי בגיל 17, את אלי בגיל 19, את ישראל כשהייתי בת 21 ואת ארי בת 23. כאילו כל השנים האלה היו פשוט כמו מקשה אחת שכל הסדר יום נראה אותו דבר. אני עובדת משמונה בבוקר עד אחד.

שיר: עד אחד בלילה?

רות: לא, עד אחד בצהריים, מוציאה את אסתי מהגן, מכינה צהריים, בשתיים חוזרת לעבוד עד ארבע, בארבע רצה מביאה את הילדים מהמעון, נמצאת איתם בפארק עד שבע ורצה לעבוד עד אחד-עשרה בלילה.

שיר: וואו!

רות: עכשיו, זה בימים של שגרה. אם זה היה ערב חג, ערב פסח, אז פשוט עד שאני מסיימת את העבודה בלילה. גם אם חזרתי בשלוש בלילה, אני בשמונה צריכה לעבוד. ואם אני מניקה, אז באמצע אני רצה הביתה, מניקה, חוזרת, ככה. ככה היו נראים שמונה שנים מהחיים שלי. כאילו זה… [נושמת עמוק]

שיר: זה כאילו הכת משעבדת את כל הערך העצמי שלך, כל המחשבה שלך על עצמך, היא… המפתחות אצל נפתלי.

רות: ממש.

שיר: וכדי להרגיש טיפה טוב עם עצמך, להרים את הראש מעל המים, את צריכה לעשות מה שהוא אומר, גם אם זה להרוג את עצמך.

רות: כן.

[מוזיקת מעבר]

שיר: איך בעצם את יוצאת?

רות: אהמ… אז זה כאילו יותר אנחנו יוצאים, כי נחמן הוא זה שעזר לי לפקוח את העיניים. בהריון של ארי הייתה אזעקה באשדוד, ואני רצתי מהסטודיו, איפה שהיה העסק של הפאות.

שיר: אנחנו מדברים, מדברות על שנת…

רות: 2015.

שיר: אוקיי.

רות: אני…

שיר: צוק איתן. לא, לא צוק איתן.

רות: זה סתם היה אזעקה פתאום באמצע החיים, נראה לי.

שיר: אוקיי.

רות: ואני רצה לבית. כאילו הייתה שמה בייביסיטר, אבל ידעתי שהיא לא יודעת איפה יש חדר ממ"ד וכל זה. כאילו, שאין חדר ממ"ד וזה היה מרחק של חצי רחוב. ואחרי ששמתי את הריצה הזאת, הרגשתי שאני לא יכולה יותר לזוז. הייתי אז בחודש חמישי. יום למחרת הרופאת נשים אומרת לי שמירת הריון. קוראים לזה סימפיזיוליזיס, שזה כאבים מטורפים. זה לא סכנה לעובר, זה פשוט אני, משהו שאמור לקרות לי שעה לפני הלידה, שעצמות האגן מתרחבות, קרה לי בחודש חמישי.

שיר: אוי ואבוי.

רות: כל תנועה היא, היא כאבים. עכשיו, נפתלי והבת שלו שהוא שם אותה גם להיות בוסית שלי…

שיר: בעסק שלך.

רות: כן. כן. אומרים לי "מה פירוש? אבל תכף ערב פסח. מה פירוש לא לעבוד?!" ואני, ואני רוצה אבל אני בוכה, כאילו זה היה כבר כאבים, לא כאבי מחזור, לא בדיקת דם שאני חלשה, ממש כאבים שאני לא יכולה לזוז. ואז נחמן נכנס לתמונה, הוא ראה אותי כמה אני בוכה ואני לא יודעת מה לעשות. הם צורחים עליי, כאילו, "בואי לעבודה, לקוחות מחכות". אה אז… זה לא לקוחות. בשלב מסוים הם שמו אותי עם וילון מאחורי המכונת תפירה שאני ממשיכה לייצר ושרי כבר קיבלה את הלקוחות. כאילו אני הפכתי… אבל מחכות שיהיה מוכן, שהיא תקבל אותן.

שיר: את הפועלת בעסק של עצמך, בעצם.

רות: כן.

שיר: לא יאומן.

רות: כי חבל על הזמן שלי, כאילו אני צריכה לייצר כמה שיותר והיא יכולה לקבל את הלקוחות.

שיר: את יודעת, זה…

רות: ייעול.

שיר: מעניין המנגנון שאת מספרת שכשהוא נכנס אליכם הביתה והיית בת 10, זה "איזה יפה, ואיזה ילדה", כשלאט לאט לאט הערך נשחק לכלום, לשעיר לעזאזל.

רות: ועדיין בשלב הזה הערצתי אותו ואהבתי אותו כי הוא המשיך להחמיא לי כל הזמן. הכאפות הגיעו לא ממנו. מהבת שלו, שהייתה בוסית שלי, היא גם נתנה לי גם באמת [צוחקת], כן, כן, כן, היא הייתה סוטרת לי על הפנים, ו…

שיר: ואת כאילו חושבת שזה לא בסדר או שאת…?

רות: היה פעם אחת שהיא ממש צרחה עליי ואיזה לקוחה אחת, אגב גם היא חברה שלי בפייסבוק והיום היא רואה… היא הגיעה אליי ואומרת לי "למה את נותנת שהיא תדבר אלייך ככה?", הגיעה אליי ככה למאחורי הוילון. ואחרי שהיא הלכה אז שרי, הבת של נפתלי, אמרה לי, "מה היא אמרה לך?" אמרתי, "למה… היא אמרה, היא אמרה לי למה את נותנת?", [בתקיפות] "ומה ענית לה?", "שנכון, זה לא בסדר". בום! כאילו, אני לא… [צוחקת]

שיר: וזאת ילדה שגדלת איתה בעצם.

רות: כן, הייתי כמו אחותה. כן. כן. אבל אנחנו היינו הרייכמנים, האלה שעשו להם את כל הצרות, כל הבעיות.

שיר: וואו. כאילו זה איזשהו מנגנון כזה של יש שעיר לעזאזל שהכל באשמתו ולכן מותר לעשות לו הכל.

רות: כן. אהמ…

שיר: אבל התחלת לספר על השמירת הריון שהיית בה, שהם רצו שתחזרי לעבוד.

רות: מעולה, תודה שהחזרת אותי, כן. ואז נחמן נכנס לתמונה. ובאמת שנים כאילו היינו ביחד אבל לא היינו ביחד, לא היינו מדברים, לא אוכלים ביחד, כלום. כאילו אני כמו פועלת, אני כמו פועלת והוא גם כמו פועל, הוא כל הזמן כותב ומוציא לאור ספרים, אבל לא היה בינינו אינטראקציה ביחד.

ואז הוא, הוא רואה אותי ככה בוכה, כשצועקים עליי שאני אבוא לעבודה והוא לוקח את הטלפון שלי, היה לי סמארטפון, זה כאילו ממש קרה בחודשים האלה, והוא מתכתב עם שרי. ובסוף איכשהו הוא מגיע לפשרה שאני אעבוד רק חמש שעות ביום ורק מהבית. אז כל בוקר הוא הולך, מביא לי פאות, פאות שלא צריך בשביל זה מכונת תפירה, שאפשר לעשות בעבודת יד, אני עובדת ואז בשעה אחת הוא מחזיר. ואני ככה עם כיסא עם גלגלים, לא כיסא גלגלים, כיסא כזה…

שיר: כיסא מחשב כזה?

רות: מתניידת בבית. והתקופה הזאת הייתה תקופה ממש יפה כי פתאום אני מכירה את בעלי.

שיר: מה את מכירה?

רות: הוא מכין לי כוס תה, שואל אותי מה שלומי, אנחנו מתחילים לדבר על דברים. הוא בן אדם מאוד מאוד חכם. הוא, הוא כאילו… ואני ילדה מאוד סקרנית. "ילדה", הייתי אז כבר אישה, אבל התחלתי לשאול אותו מלא מלא שאלות ופשוט לכל שאלה יש לו תשובה, ואם לא אז הוא פותח את הגוגל והוא מראה לי איך מחפשים. וביחד אנחנו מדברים על דברים. ואז, אני לא זוכרת אם זה היה לפני הלידה של ארי או אחרי, אני מתחילה לשאול אותו על אמא שלי. כי אז הוא בעצם היה גדול, הוא ראה את הדברים.

אבל לפני כן אני אספר על הלידה של ארי שזאת הלידה הראשונה שהוא הגיע איתי ללידה ולא הייתי לבד, לא ממש לבד, עם האנשים של הכת ושכאילו…

שיר: בחירה שלו, הוא אמר אני בא?

רות: שנינו. אמרנו לנפתלי, "תקשיב, הוא בא איתי ואף אחד לא". ונפתלי צרח עליי [מחקה אותו צועק] "מה, את לא יודעת שאסור? שאם בעל רואה את ערוות אשתו אחרי זה היא שנואה עליו" - כזה. וכזה, [ברוגע] "הוא בא איתי". זה פעם ראשונה שכאילו עמדתי על משהו וזה כאילו הלידה הזאת הייתה כמו לידה ראשונה, כמו זוג צעיר, היינו בהדסה עין כרם שמה בלמטה ואני הייתי ממש בתנועה עד הרגע האחרון והוא עזר לי ותמך בי וזה כאילו היה הרגע הכי רומנטי בחיים שלנו [צוחקת]. וזה בעצם גם חיזק את הקשר הזוגי שנתן לנו כנראה יכולת לדבר על הדברים האחרים.

כמובן ששבועיים אחרי הלידה נפתלי כבר אמר לי תחזרי לעבודה. ונחמן, "מה פתאום? היא ילדה". כאילו פתאום היה לי גב!

וכשהתחלנו לדבר על אמא שלי, אז אני לאט לאט הבנתי שאני לא רוצה להבין מה קרה. אני לא רוצה להאמין שעשינו עוול לאמא שלי, שהיא לא עשתה כלום.

שיר: זה מה שהוא אמר לך בעצם? כאילו, מה הוא סיפר?

רות: אני, אני לא זוכרת איך הגענו לשיחה הזאת, אבל אני זוכרת שהוא אמר לי, "אמא שלך לא עשתה כלום". ו… וזה לא נתפס לי. אבל כשהוא אמר לי את זה, ידעתי שאני סומכת על מה שהוא אומר. ואז ישר תרגמתי את ההבנה לפעולה - אם היא לא עשתה כלום, אז אני עכשיו מתקשרת אליה. כאילו, כי אני כבר אמא לארבעה ילדים! ואין לי את המספר שלה ואין לי מושג מה איתה ואין לי מושג אם היא באמת מאושפזת בבית חולים לחולי נפש, אין לי מושג מה קורה איתה.

שיר: איך מצאת אותה?

רות: ואני ממש מתחילה לחפש אותה. התקשרתי לשכנה שלי, שאחותה התחתנה עם בת דודה, בן דוד שלי, לא יודעת איזה משהו כזה, כי באחד הפעמים רינה השכנה שלי אמרה, "את יודעת, אחותי ראתה בשבת שבע ברכות את אמא שלך!" - כזה. ואז סתמתי לה את הפה, אבל, אבל עברו כמה שנים מאז. וככה השגתי את המספר של רינה, אחרי זה של אחותה, אחרי זה של בת דודה שלה, אחרי זה של בת דודה שלי. כזה. והשאלה הראשונה שאני שואלת את בת דודה שלי זה "תגידי, איזה כדורים אמא שלי לוקחת?" ואז היא אומרת לי "אמא שלך לא לוקחת שום כדור. אמא שלך מהממת, היא גננת בירושלים. היא גידלה את אחותך, ש…" ואני שומעת, אני לא רוצה להאמין למה שאני שומעת, כי זה אומר שהיא נורמלית, וסתם עשינו לה עוול. ואני מבקשת ממנה את המספר של אמא שלי, [צוחקת, מתרגשת] ומחליטה להתקשר אליה. [פאוזה ארוכה] אמא שלי כנראה כבר שמעה ממנה ביממה הזאתי שביקשתי את המספר. זה היה בתקופה בין פורים לפסח בשנת 2016, שבפורים זה היה פורים הראשון שסירבנו להגיע לחגוג בבית של נפתלי. והוא צרח עלינו… אסתי שלי, היום… היא זוכרת כל כך הרבה דברים שאפילו לא ידעתי שהיא זוכרת, אז יצא לנו לפני כמה שבועות לדבר, אז היא אומרת לי "אני זוכרת איך הוא נכנס וטרק את הדלת וצעק עליכם וזה". כאילו הוא לא הסכים שאנחנו נהיה בפורים במקום אחר, ואנחנו התמרדנו. הלכנו לעשות את הפורים בבית חב"ד באשדוד. מעניין פתאום איזה רגעים עולים לי, דווקא רגעים מוזרים, פחות מהרגעים ה… שאני רגילה להיזכר בהם.

שיר: אני חושבת בהקשר לתחילת השיחה שלנו, כל הרגעים שעולים לך זה רגעים של כוח. זה רגעים שאת אמרת לו "פאק יו". כאילו, אלה דווקא הרגעים שעולים לך. מה זה להגיד "אני לא באה לפורים"? לא באה!

רות: כן. ואז בבית חב"ד הם שרים אחרי הסעודה [שרה] "הטויב, הטויב, הטויב, כי לא כלו רחמיך, והמרחם" - ונחמן, אני לא יודעת אם הוא שתה או לא, והוא מתחיל לשיר, לשיר, לשיר! ואני רואה את בעלי כאילו שר ורוקד בצורה שבחיים לא ראיתי, ואני מתחילה לדמוע, ואני כאילו מבינה שעכשיו קורה שינוי. כאילו, זהו, no more. וכבר אז זה, זה היה בדיוק בימים שהטלפון היה המספר טלפון של אמא שלי בידיים שלי, אבל עדיין לא התקשרתי כי פחדתי, ידעתי שהחיים שלי ישתנו אם אני אתקשר אליה. וחני, הזאת של הבית חב"ד, שיתפתי אותה. כאילו, אני לא זוכרת מה אמרתי לה, הייתי כל כך נסערת, הבנתי שאנחנו במקום רע, אבל הכל הולך להשתנות. אממ… ואז יומיים אחרי, התקשרתי לאמא שלי.

שיר: וואו.

רות: אה, כן. התקשרתי אליה, [צוחקת, נבוכה] וואי. לספר? [מושכת באף]

שיר: בטח!

רות: אוקיי. המס… כאילו, התקשרתי אליה מהטלפון של נחמן, והייתה ממתינה. ואז אני ישר מנתקת ואני אומרת "אוקיי, אוקיי, כנראה לא עכשיו אני אעשה את זה". זה היה בדיוק יום שישי. ואחרי כמה דקות היא חוזרת ל… כאילו שיחה חוזרת. ואז אני עונה והיא אומרת, "שלום, התקשרתם אליי?" ואז אני אומרת "כן, זאת פייגי". היא אומרת: "איזו פייגי?", כי כאילו רות. אבל אחרי רגע היא קולטת, כי כנראה כבר אמרו לה שאני הולכת להתקשר, והיא מתחילה לבכות, והיא אומרת, "אני ידעתי, אני ידעתי! אני ידעתי שזה יקרה, אני התפללתי על זה. רגע, מי שלח אותך?" - ככה. ואני אומרת לה "אמא, אף אחד לא שלח אותי, אני מאמינה לך. [חנוקה מדמעות] אני מאמינה לך שלא עשית כלום, ואני מבקשת סליחה". ואנחנו בוכות, ואנחנו מדברות, וזה כזה הייתה שעה של שופכות, שופכות, שופכות, ואני מספרת לה מה עבר עליי, ו… והיא אומרת לי "הוא שטן, הוא שטן!" ואני כאילו מבינה שהיא צודקת, אבל לא יודעת עדיין מה לעשות. אני גרה בבית מולו, החלון שלו לחלון של החדר שלי. ו…

שיר: כאילו את לא יכולה אפילו לדבר מה שאת רוצה.

רות: כן. ותוך כדי אסתי מושכת לי בשמלה ואומרת לי "מאמי, מי זה?", אני אומרת לה "זאת סבתא". ואז אני קולטת שהיא לא יודעת שיש לה סבתא. ממש, אנחנו מדברות עד הרגע של כניסת שבת, ואז בכמה שניות שנשאר אני גם מדברת עם אחותי שרה.

שיר: שבת כמה היא כבר?

רות: שהיא בת 19. אני לא ראיתי אותה מכיתה א'!

שיר: וואו.

רות: 12 שנה אני לא ראיתי אותה ולא דיברתי איתה ו… כזה אנחנו מדברות ו-וואו, יש דודה לילדים, יש לי אמא. אני כל כך הרבה שנים חיכיתי שיאהבו אותי כאילו, ויש לי אמא! זה באמת, ההרגשה הזאת היא מטורפת. ואז אנחנו מסכמות להיפגש במוצאי שבת. כל השבת הזאת הלב שלי דופק על 100. מה יקרה? אם הוא יגלה, מה נעשה? איפה נגור? אין לי מושג מה יקרה. ואז במוצאי שבת אני נוסעת לפגוש אותה.

זה היה ממש כמו מבצע. לקחתי מונית, לא היה לי כסף, כי כל הכסף הלך לנפתלי. אה… הכסף היחיד היה ה-412 שקל שהביאו לי בקצבת ילדים, שזה חייב להגיע לחשבון שרשום על שמי, וכל חודש נפתלי מבקש ממני להביא לו את הכסף, ואני גונבת 12 שקל. אני מביאה לו רק 400 ו-12 שקל אני משאירה לעצמי לבלת"צים. וככה יש לי חיסכון קבוע של איזה 30 שקל בקופסה של האתרוג בספרייה בסלון, סלון שזה גם היה חדר ילדים, שזה, היינו בדירת חדר בקיצור. ואני לוקחת את ה-30 שקלים משם ומזמינה מונית להיפגש עם אמא שלי ברובע אחר, ברובע א', ב"קפה קפה". והלב שלי דופק, כאילו אני יודעת שאם עכשיו נפתלי רואה אותי עולה למונית, אוי ואבוי, מה הוא עושה לי? כזה. והמונית יוצאת מהרובע, ואני אומרת לנהג מונית "אתה יודע לאן אני הולכת עכשיו? לפגוש את אמא שלי שלא ראיתי 12 שנה", והוא כאילו הוא בהלם, הוא לא מבין מה אני משתפת אותו, מה הוא בתוכנית של צופית גרנט? [צוחקת]

ואנחנו מגיעים. אני רואה גם אותה יורדת ממונית ו… וזה אמא שלי, וזה כאילו פשוט האמא שאני זוכרת, היא לא השתנתה! היא לא השתנתה! היא לא איזה שבורה, חולת נפש. עם מטפחת וחולצת טריקו פשוטה ושרשרת כזאת כסופה והיא רצה אליי ואני אליה. ואנחנו מתחבקות. מה שאני זוכרת באותו רגע זה הריח שלה.

שיר: אותו ריח שזכרת?

רות: כן, ריח שלה. ו… ואין לנו מילים. אנחנו פשוט מבינות ש-12 שנה הפרידו בינינו סתם! [חנוקה מדמעות]

שיר: ואיך בעצם את יוצאת מהכת? אני משערת שזה היה רגע נורא משמעותי בדרך החוצה.

רות: אנחנו נכנסות לאכול בבית קפה והיא מזמינה לי וופל בלגי, היא יודעת שאני אוהבת שוקולד, והיא אומרת למלצרים [בהתלהבות] "מלא שוקולד, מלא שוקולד! זאת הבת שלי!" [צוחקת] ואנחנו מדברות עד אמצע הלילה, סוגרים כבר את הבית קפה, אנחנו ממשיכות לשיחה בחוץ. גם שרה אחותי שמה.

שיר: איך היא?

רות: מתוקה! זהב, פשוט זהב. ילדה טובה, עיניים טובות, תמימה כזאתי. אה… שתיהן לא השתנו, רק אני עברתי כל כך הרבה וכל כך הרבה סבל. ושמחתי שאמא שלי לקחה את שרה והיא לא נשארה איתנו. [בקול חנוק] ואנחנו מדברות עד אמצע הלילה, עד שלוש. ואמא שלי מלווה אותי רגלית לרובע ז', חזרה. ואני יודעת שהכל הולך להשתנות. כאילו, אני לא יודעת מה הולך לקרות, אבל אני יודעת שזהו, יש פה שינוי. אני חוזרת הביתה לפנות בוקר. בבוקר כבר נפתלי מגלה.

שיר: שנפגשת עם אמא שלך?

רות: שנפגשתי עם אמא שלי.

שיר: איך הוא מגלה?

רות: כי כמה ימים קודם אני הגעתי אליו ואמרתי לו, אני רוצה לדעת מי זאת אמא שלי.

שיר: וואלה?

רות: כאילו כל דבר היה צריך אישור. רציתי גם להיות כנה איתו. לא רציתי לעשות דברים מאחורי הגב. והוא התחיל לצרוח עליי [מחקה אותו צועק] "אמא שלך אויבת שלי! אמא שלך…" גם אבא שלי התקשר אליי אז, והאחים שלי התקשרו אליי, זה היה כמה ימים לפני כזה ב… שעוד לא החלטתי.

אני לא יודעת איך הוא גילה. וישר מתקשר אליי הבעל דירה שכל הצ'קים מבוטלים. מתקשרת אליי באסי, הגננת, שאלי היה בגן שלה, שהצ'קים מבוטלים, שאני אביא לה צ'קים אחרים. כאילו זה צ'קים של נפתלי. ומהמעון מתקשרים אליי. ואין לנו שקל! כאילו, רק ארבעה ילדים. ואני עוד לא יודעת על הפגיעות המיניות שנחמן עבר. אני רק יודעת שאנחנו נמצאים במקום לא טוב.

ואז באותו יום אני… כותבת שיר. זה, זה מדהים אותי היום כמה תובנות נפלו לי ביום אחד, של… הבן אדם שחשבתי שהוא הכי טוב אליי וזה הוא בעצם הפריד אותי מאמא שלי ועשה לה כזה סבל ולקח להם את הדירה, ו…

שיר: יש סיכוי שיש לך את השיר עלייך?

רות: כן, יש לי את זה פה.

שיר: אני אשמח שתקריאי.

רות: באמת?

שיר: בטח!

רות: וואי, אני, אני יותר מאשמח לקרוא. "ציפור אחת בחול" [כך במקור] קוראים לה.

אני כאילו גם מבינה כמה הייתי רעבה לאהבה, ככה גם תיארתי את זה, וכמה שנאו אותי וכמה אמא שלי אוהבת אותי בלי סיבה, לא כי עכשיו עבדתי מהבוקר עד הלילה, כי, כי אני הבת שלה. באותו יום אני כתבתי ליעל פפר. באותו יום התחלתי לקרוא מלא מלא כתבות והבנתי שאני… שאני במקום לא טוב. כתבתי לה, היא לא הגיבה כי כנראה היא הייתה גם בתקופה של המון פרסום של הספר. ובאותו יום בערב, אחרי צהריים, התקשרנו למרכז לנפגעי כתות. הכל קרה, כל הבריחה מהכת ממש תוך כמה ימים.

שיר: וואו.

רות: מהרגע שהבנו. ואז גם נחמן סיפר לי על הפגיעות המיניות. כאילו, הוא לא ממש סיפר לי, זה כזה ברמזים ופתאום הכל התחוור לי. הכל. אז איך שברחנו גם הלכנו למשטרה. ואז הכל קרה בספידים. שזה עצוב לי, כאילו, לא יודעת, זה לא, לא, לא ככה דברים צריכים להיות. זה… [בשקט] שנייה אחת. שיר…

[מקריאה]

"יונה אחת בחול,

זרדים בפה הרימה…"

כן. את זה כאילו כתבתי בבוקר שאחרי. זה, זה מטורף.

[ממשיכה להקריא]

"קן יפה עגול

מלא בחום הקימה

ולי צף האתמול

זיכרון ישן מאמא

והקן כה עוטף

באגלי זיעה וחום

בחיבוק עז שוטף

צפוף ויש מקום

ואמא יונה מגינה בכנפיה

על גוזל קטן וביצים

שבה הביתה כשאוכל בפיה

לקן בצמרות העצים

בגופה הצחור שומרת

מרוח קרה וצינה

התרחקו מרוע היא אומרת

לתמימות גוזלים בפינה

אבל הם הסתנוורו

מהסתה ומחיאות כפיים

דמעות של אמא גברו

עפו רחוק פרשו כנפיים

זרדים עצובים

אוספת חזרה

חיים כאובים

מאחור משאירה

לקן שומם חוזרת

יונה אמיצה אימהית

בסבלנות נאזרת

אמונה ותקווה עילאית

לב דומם

מפוחם ושרוף

שחור מקומם

הצדק שקוף

ואני גוזלית

בקסמים שבויה

של רודן שליט

כמעט לא שפויה [חנוקה מדמעות]

זרעי אמת אוספת

גרגירי אהבה

רגשות מחפשת

אני כל כך רעבה [מושכת באף]

אמא יונה

מחכה לי בקן

תמיד מוכנה

לומר לי כן

אני שבה לבית

בתקווה שיחזרו כולם

בפי עלה זית

אין כמו אמא בעולם."

שיר: זה מהמם.

רות: כן. כאילו [מושכת באף], כאילו אני הצלחתי להביא כל כך את כל מה שהיה במילים האלה. אני חושבת ששלחתי את השיר הזה גם ליעל, [צוחקת] כאילו סיימתי לכתוב, מצאתי את יעל ב… לא בפייסבוק, לא היה לי פייסבוק, באינטרנט ושלחתי לה את השיר. [מושכת באף]

שיר: יעל פפר בעצם מהכת של גואל רצון?

רות: כן. וממש באותו יום אנחנו מבינים שאנחנו בכת ואנחנו מבינים שאין לנו כלום עלינו חוץ מארבעה ילדים.

שיר: איך זה בעצם להבין שאתם בכת? איך זה, איך זה נוחת עלייך ההבנה? איך זה מרגיש?

רות: מה הבנו? מה לפני כן ידענו? ידענו שאנחנו בקהילה מאוד מאוד מיוחדת. נפתלי היה אומר כזה "בין כל היצורים בעולם, בני האדם הם ברמה יותר גבוהה. בין כל בני האדם יש את היהודים. ביהודים יש את החסידים. בחסידים יש את החסידי ברסלב. בחסידי ברסלב יש את החסידי ברסלב של רבי ישראל בער אודסר שמאמינים בפתק, ובין האלה יש רק אותנו: אנחנו חמישה אנשים שנביא את הגאולה". כזה! כאילו… ואני תמיד, כאילו כל השנים האלה, מילדה, אמרתי איזה זכות יש לי לגדול עם החמישה אנשים [צוחקת] שהולכים להביא את הגאולה? אממ… אבל בגלל שהייתי כזה באוטומט של החיים, לא עצרתי שנייה לבחון את זה. כאילו לבחון את זה ממבט בוגר, כבר לא של ילדה. ואז באותו רגע, באותו יום שאחרי שיחה עמוקה עם אמא שלי, שהבנתי מה קרה לכספים והבנתי מה קרה לזה, פתאום מלא דברים התחברו לי. היא לא אמרה לי כלום על הפגיעות המיניות למרות שהיא ידעה.

שיר: בנחמן?

רות: כן, היא ידעה. היא רק אמרה לי כל מיני דברים שגרמו לי אחרי זה לפתוח איתו שיחה.

שיר: כמו מה?

רות: היא אומרת לי, "הוא טמא, הוא מלא בטומאה. את לא יודעת כמה טומאה, את אפילו לא יודעת כמה טומאה יש עליו".

שיר: על נפתלי?

רות: כן. הבנו שאנחנו בכת וגם נחמן חזר לקשר עם המשפחה שלו, שחלקה עדיין בקהילת ברלנד וחלקה גם יצאה משם. ואז הכרתי את אחיות שלו, באותו שבוע.

שיר: איזה שבוע אינטנסיבי. [מגחכת]

רות: שבוע, הכרתי את אמא שלי, את אחותי, את אחיות שלו. אה פתאום התחלתי לדבר. חני הזאת של בית חב"ד, היא הביאה לנו מעטפה עם 500 שקל, וזה הדבר שהכי ריגש אותנו בעולם, כי בחוויה שלנו כל העולם הוא רע ורק נפתלי הוא הבן אדם הטוב שמרעיף עלינו. ופתאום וואי, מישהי עזרה לי, רגע, שיהיה לי איך לקנות אוכל לילדים, כי נפתלי פשוט חתך אותנו מכל הכיוונים.

שיר: אחרי שפגשת את אמא שלך?

רות: כן. וכשדיברתי עם אחות של נחמן, ואמרתי לה "לא, אל תדאגי, הוא לא נגע בי", כאילו, נפתלי. אז היא אומרת לי, "כן, בך הוא לא נגע, אבל בנחמן…", ופתאום נפלו לי כל האסימונים. פתאום אני הבנתי מה הפשר של כל הפעמים שהוא היה נכנס אלינו הביתה וסוגר את הדלת, כשהוא נכנס לחדר שינה וסוגר את הדלת. כאילו, ואני הייתי בטוחה שהם נכנסים, שהוא נכנס לדבר. עכשיו, הפגיעות המיניות התחילו בנחמן מאז שהוא היה קטן. זה, זה כאילו פשוט חיים שלמים נוראים. באותו, באותו יום התחלנו לארוז דברים, כאילו היה לנו בגדים ומשחקים כזה של הילדים…

שיר: איך נראית השיחה שלך עם נחמן על הדבר הזה?

רות: אז זה היה… היינו אז… הכל היה בשבוע אחד. ביום שישי דיברתי עם אמא שלי, הייתה שבת, מוצאי שבת נפגשנו. נעזרנו בעמותה לנפגעי כתות, ואז הגיעה שבת ואין לנו איפה לעשות, אז עשינו, כאילו יש לנו, אבל פשוט לא במקום הזה, אז עשינו אצל אחותו בירושלים בשכונת גאולה. ושם, בסעודה השלישית, כשהבנים בבית כנסת, אני הנקתי את ארי והייתה שיחה עם אחותו. ואז נפלו לי האסימונים. וכשהלכנו, כשיצאנו משם, אז אמרתי לו… כאילו היא נתנה לי, אחותו נתנה לי כיוונים להבין, ואז אמרתי לו "נחמן, תגיד, הוא נגע בך? נפתלי?" ואז הוא אמר לי, "הוא נגע… הוא נגע ועדיין נוגע". ככה.

שיר: [בלחש] וואו.

רות: ואני אז במושגים שהיה לי אז, לא ממש הבנתי מה זה פגיעות מיניות, לא הבנתי מה זה אונס. כאילו מזל שלא קרה לי כלום, אבל כאילו לא, לא, העולם מושגים שלי היה מאוד מצומצם. רק חצי שנה קודם לכן היה לי טלפון עם אינטרנט. עד אז היה לי רק כשר. יום ראשון כבר לא היינו שם.

שיר: ואיך יצאתם?

רות: בשבוע שהיה נעזרנו בעמותה לנפגעי כתות.

שיר: שאיך הם עוזרים? כאילו מה אופרטיבית הם אומרים? את רוצה לצאת מכת, איך כאילו נראה העזרה הראשונה הזאת?

רות: הם שיד… הם שידכו, כאילו, קישרו ביני לבין איזה מישהי שהייתה פעילה כי אחיין שלה היה בכת ב"לב טהור", הוא כבר יצא משם, שרוליק. אז היא התרימה את כל היישוב שלה והביאו לנו שקיות של בגדים, וצעצועים, אבל אין לנו איפה לגור. מה… וואי, אני לא אשכח שאני יומיים רק מיינתי דברים, אבל לא ממש ידעתי איך עושים את זה, וגם לא ידעתי להגיד לה לא. את יודעת, אותו סיפור של כמו הדג שנשפך להם באוטו? כי זה כאילו אומר לי no more, זהו. את, את מפסיקה לקבל דברים מתוך המסכנות. הלכנו למנהל הבנק. אמרנו לו אנחנו רוצים לפתוח חשבון ואנחנו רוצים הלוואה. אני הבאתי לו את כל הפרסומות, כי פרסמתי בעיתונים החרדיים במשך שנים את העסק שלי, אה ואמרתי לו, כל זה מה שעשיתי, אבל אין לי כרגע שקל מזה, כי זה לא הלך אלינו. נחמן הראה את הברושור של כל הספרים שיצאו, ספרים שנמכרים בחנויות, הוא אומר אבל שקל לא אצלנו. מנהל הבנק האמין לנו, נתן לנו הלוואה של 80,000 שקל.

שיר: וואו.

רות: שפתחנו חשבון. ועם זה… כאילו וצ'קים, ועם זה שילמנו לדירה.

שיר: וואו.

רות: לקחנו משאית קטנה, הלכנו לאיזה מגרש גרוטאות ברובע ב' באשדוד, שמישהו שמוכר מלא אלטעזאכן והייתה שם מכונת כביסה במצב טוב. העמסנו. הוא עשה לנו את זה גם כולל ההובלה. ועברנו לקריית מלאכי.

[מוזיקת מעבר]

שיר: איך מרגיש היום הראשון מחוץ לכת? איך זה להתעורר בבית שאין את נפתלי חלון ליד ואת לא צריכה שהבת שלו תחלק לך סטירות בעסק של עצמך?

רות: את יודעת מה הדבר הכי מדהים שיצאתי מזה? זה שכלום לא מובן לי מאליו, כלום. השבוע הראשון מחוץ לכת בדיוק הגיע פסח, והלכנו למשפחה של נחמן, וקמתי בבוקר וקרני שמש כאילו… [צוחקת] אני לא יודעת איך לקרוא לזה. ולא הייתי צריכה לקום לשום מקום, ואף אחד לא אמר לי "קומי, תלכי, תעשי, תכיני", וזה כאילו היה לי האושר הכי גדול בחיים. ואז ביחד דיברנו על איפה נשים את הילדים, חב"ד או… ו-וואי, אף אחד לא אומר לנו איפה לרשום את הילדים, איפה שבא לנו! ובחודש הראשון גם החלפתי, חזרתי לשם רות.

שיר: די! בעצם נחמן אף פעם לא קרא לך רות.

רות: נכון. פייגי.

שיר: איך זה הרגיש שפתאום קוראים לך רות? איך זה כאילו…?

רות: אמ… כשברחנו משם, היה לי עוד כמה שבועות שנאחזתי ב"אני אוכיח להם שנשארנו חסידים", כי נפתלי כל הזמן היה אומר לי "אני מציל אותך, אני שומר על נחמן שהוא לא יילך לך ויהפוך לגוי". כי אם הוא הולך ממני, הוא הולך להיות חילוני גוי, כזה. ואז כאילו בהתחלה ניסיתי לתחזק את זה, "תראו אנחנו עדיין חסידים ועדיין קוראים לי פייגי". ואז האחיות שלו אמרו לי "אבל פייגי זה לא השם שלך", וכזה, הכל קרה מאוד מהר. חזרתי לשם המקורי רות, פתחתי פייסבוק באותו שבוע, התחלתי להכיר עולם, חברים. שאלתי בהתחלה אם לא היו לי חברות שמה? חברה אחת הייתה לי בשנים האלה שהייתי בכת, קראו לה מלכי. והיינו חברות ממש טובות, כאילו גם ישנתי אצלה וזה. ולאט לאט היא התחילה לשאול שאלות. ישנתי אצלה כשהבנים היו באומן בראש השנה והיא הייתה גרושה. היא התחילה לשאול שאלות "למה את מביאה להם את כל הכסף? ולמה הם מדברות אלייך ככה?", ונפתלי שהוא קלט שיש לי חברה טובה, מהר מאוד הוא הפריד בינינו. כאילו בצורה הכי מכוערת שיש, ומסכנה, אני ביום אחד לא עניתי לה לטלפונים. כאילו אחרי מלא שנים עשיתי איתה סגירת מעגל והיום אנחנו חברות מאוד טובות. אז… כאילו, הפרד ומשול. אז כשיצאתי מהכת בבת אחת הכרתי אנשים! ושכנים ופתאום אני לא צריכה לעבוד סביב השעון, כאילו פתחתי את העסק מחדש בקריית מלאכי. אני עובדת ארבע שעות ביום ואני עושה משכורת של 13,000, כאילו פתאום הכסף מגיע כל כך בקלות ונשאר אצלי ונתון להחלטתי. חודש אחרי עשיתי רישיון נהיגה.

שיר: וואו.

רות: כאילו ממצב שבתור נערה ואישה חרדית לא חלמתי שיהיה לי רישיון ושאני אוכל לסוע, כי זה לא צנוע, כי נשים לא יודעות לנהוג… פתאום, וואי, טסט, תיאוריה ראשונה. זה קטע כי הבת שלי עכשיו אני עובדת איתה, אני אומרת לה "יאללה תעשי תיאוריה, יאללה אני אשלם לך", כזה, כאילו בא לי שיהיה לה עצמאות.

שיר: בטח.

רות: תוך שנה כבר צברנו סכום יפה והתחלנו לטוס בעולם. טסנו להוליווד, נחמן התחיל לכתוב תסריטים והפגשתי אותו עם כל מיני במאים ומפיקים. כאילו אני כזה "יואו, אני עכשיו מגשימה את החלום הגדול שלו ואני עכשיו העוזרת שלו". האמהוּת שלי הייתה חרא באותה תקופה. הייתי מלאה בהודיה על… על שיצאנו משם ושיש לי את החופש ושיש לי את העצמאות, אבל כל פעם הילדים החזירו אותי למציאות, שיש לי פה ילד יונק ויש לי פה ילד שבדיוק נגמל מחיתול ויש לי ילדה ש… מלא התעסקויות, שכאילו שנאתי אותם, כאילו, מה קשור אני אמא? פתאום גם גם התחלנו תהליך של יציאה בשאלה ובנות גילי, הייתי אז בת 25, כאילו עושות תואר, עושות זה, או טיול אחרי צבא ומה קשור אני עם כל השק הזה מאחוריי? אהמ… ממש כעסתי על זה שאני אמא ושיש לי ילדים. היום זה לא ככה, כי עשיתי תהליך מאוד מאוד ארוך באמהות. אז זאת הרגשה של אופוריה. כאילו אני מחלקת את החיים שלי לכמה חלקים: יש את החלק של הכת, יש את החלק שיצאנו מהכת. עד 2019, ואז ב-2019 שהתגרשתי. ואת השלב הזה אני הכי אוהבת, כי אז התחלתי להכיר מי אני. כי בכל השנים אחרי שברחנו מהכת הכל היה סביב התיק המשטרתי והתקשורת, והפגיעות המיניות של נחמן, ונחמן היה בתקופה נפשית מאוד לא פשוטה ותמכתי בו ו… לא הייתי בשביל עצמי כזה.

שיר: כן, בגלל שבאיזשהו אופן כלשהו ברגע שאת יוצאת מכת, לוקח זמן עד ש… עד שהכת יוצאת ממך. ואת יכולה באמת, אני משערת… את יודעת, אי אפשר אף פעם לחשב מי אנחנו היינו נהיים אם לא היה קורה לנו דבר גדול. אבל כן לוקח זמן לנחות בחזרה למי שאת, אני משערת.

רות: כן, כמה שיחות יש לי על זה עם הפסיכולוגית.

שיר: על מה עוד נדבר?

רות: [צוחקת] עד לפני שנה, רוב השיחות שלי איתה היו על כיבוי שריפות. פתאום הבן שלי, קרה לו משהו, פתאום… כל מיני דברים. פרידה, זוגיות. ופתאום עכשיו סוף סוף אני הגעתי לאיזה נחת שאני יכולה לדבר על הדברים היותר מינוריים, על דפוסים שלי, על חששות, על פחדים. ממתי פחדתי שאני אקבל מחזור בדיוק ש… כאילו, הייתי כל כך בהישרדות שלא הקשבתי לגוף שלי, לצרכים.

שיר: איך החיים שלך נראים היום? אמרת שהתגרשת מנחמן. הגירושין היו קשורים ליציאה מהכת או ש…?

רות: אה, בעיקר ליציאה מהארון. כאילו, ברגע שהתחלתי לבחור ויצאנו מהכת ויצאנו בשאלה, ופתאום הבנתי שהחיים בידיים שלי ואני יכולה לבחור עם מי להיות ומה לעשות, אני לא חשבתי שנתגרש. כאילו כשיצאתי מהארון אז אמרתי לו "בוא נמשיך לגדל את הילדים ביחד, אבל כל אחד יהיה עם מי שהוא רוצה". אבל זה לא עבד. כאילו… כשאני כשאני התחלתי לצאת עם נשים אני פשוט הבנתי, כאילו, שאני לא דפוקה וזה, וזה המקום שלי וכי…

שיר: את זוכרת איך הבנת בכלל שיש דבר כזה?

רות: כן, זה אני צפיתי בסדרה ופתאום ראיתי…

שיר: איזה סדרה?

רות: ב"בת אל הבתולה" [שיר מהמהמת בהסכמה] וראיתי את יערה בנבנישתי עם אני לא זוכרת איך קוראים לשחקנית השנייה, הם התקרבו אחת לשנייה לנשיקה, וזה רגע [צוחקת במבוכה] אני לא אשכח, אני פשוט הרגשתי בבטן התחתונה התרגשות כזאת. והעברתי אחורה ואז צפיתי שוב פעם וכזה היה בא לי לשבור את המסך ולהגיד "רגע, רגע, אני רוצה להתנשק איתה", ופשוט הבנתי הכל. סגרתי את המסך של המחשב, קמתי, אמרתי לבעלי, "תקשיב, אני חושבת שאני אוהבת נשים". ככה, זה, זה קרה דקה מהרגע שהבנתי עד שאמרתי לו.

שיר: היציאה מהארון הכי מהירה ששמעתי עליה.

רות: הכי מהירה שיש.

שיר: ומה הוא אמר?

רות: [צוחקת] בהתחלה הוא כאילו אמר "אה, סבבה". הוא חשב שפשוט אני משתפת אותו בעוד משהו ואני מבחינתי "יואו, איזה כיף, הוא מסכים לי!" והורדתי "שידייט" ומהר מאוד הבנו שאנחנו נפרדים. כי אני באמת הבנתי מי אני וכשהתחלתי לצאת עם נשים כאילו פשוט… אם לוקחים את זה למשל של הברווזון המכוער, אז הבנתי שאני אווז יפה ממש ואני לא ברווז מכוער. כן? כאילו זה משהו שאני ממש ממש אוהבת לדבר עליו, על הגילוי העצמי, על הדרך שעשיתי בשנים האחרונות כזה, אחרי כל החרא שהיה לי. כשיצאתי מהכת אז התחלתי לעשות לי רשימות של דברים שאני רוצה להגשים. כאילו בהתחלה גם למדתי איך כותבים בצורה נכונה, איך כותבים בלשון הווה.

שיר: מה זאת אומרת? איך למדת את זה?

רות: קצת אחרי הלידה של ארי, הייתי בת 23, פעם ראשונה יצאתי לקייטנת אמהות. קייטנת אמהות זה סוג של נופש נשים שיוצאות אליו נשים חרדיות בדרך כלל שיש להם איזה שניים-שלושה ילדים ומעלה. כי זה כאילו נשים…

שיר: שהרוויחו את זה.

רות: שהרוויחו את זה ביושר, שמגיע להן עכשיו לשים את ה-750 שקל ולצאת לשלושה ימים של חופש. אז אני נסעתי עם ארי. ארי עדיין ינק. ובהרצאה שמעתי כל מיני דברים חדשים שהיו לי ממש מוזרים, כמו את המשפט "זכותכם לבחור את האנשים הסובבים אתכם בחייכם". אני לא אשכח שזה לא הסתדר לי במוח. איך? איך אני יכולה לבחור? יש את נפתלי, יש את שרי, יש את… איך אני יכולה לבחור את זה? וכשההרצאה הגיעה לסיומה, אז המרצה חילקה מחברות ואמרה "עכשיו כל אחת תכתוב עשרה דברים שהיא רוצה שיקרה לה. אבל אל תחשבו על איך הדברים יקרו, תחשבו רק על מה אתן רוצות שיקרה לכן". וזה פשוט שיבש לי את המוח. כאילו התחלתי לכתוב: "אני רוצה לקבל כסף על העבודה שלי". והתחילו מלא מלא פחדים: "מה, נפתלי יצעק עליי, איך הוא יביא…" הוא לא, הוא כאילו גם כל הזמן טוען שהרייכמנים מבוזבזים כסף והם לא יודעים להשתמש. והדבר השני שכתבתי זה "אני רוצה לפגוש את אמא שלי". לא לפגוש, כתבתי "אני רוצה לדעת מי זאת אמא שלי". וזהו, ולא כתבתי עוד דברים. ואז עשיתי את מה שהמרצה אמרה: להסתכל ברשימה כל יום ולדמיין את הדברים קורים ולהגיד תודה על דברים שהם קורים. וככה המחברת הייתה לי ליד המיטה, עוד ברובע החרדי, עוד שלא ידעתי איך החיים שלי הולכים להשתנות מהקצה לקצה. וכל בוקר קראתי את זה וניסיתי לדמיין שאני מקבלת משכורת על העבודה שלי ויודעת מי זאת אמא שלי. ותוך חודש כבר הייתי מחוץ לכת.

שיר: וואו! וזה כלי שאת עדיין משתמשת בו?

רות: וכשיצאתי משם אז המשכתי לכתוב דברים: שאני רוצה רישיון נהיגה וטיפולים פסיכולוגיים ולטוס לחו"ל. ופתאום קלטתי, בסוף כל שנה הסתכלתי מה כתבתי במחברת בתחילת שנה ואמרתי "יואו, הכל קרה!" ואז עשיתי עוד רשימה: אני רוצה לעשות תואר, אני רוצה ללמוד אנגלית, אני רוצה זה. עוד פעם, שוב פעם דברים קרו! לפני שהתגרשתי אז, כאילו, רק אחרי זה הבנתי את זה, אז כבר לא כתבתי מחברת, עשיתי לוח חזון עם מלא מלא תמונות, ובצד-בצד היה כתוב: "קשר". אני ידעתי שאני רוצה איזה משהו אבל לא ידעתי אפילו מה אני רוצה, אני רק ידעתי שאני רוצה להרגיש מה שכולן מרגישות כשהן אומרות "וואי, אני מאוהבת בחבר שלי". [מגחכת] לא ידעתי עדיין שאני אוהבת בנות. בסוף אותה שנה הכל קרה.

שיר: היית בקשר כאילו עם אשה?

רות: כן, גיליתי שאני אוהבת נשים, התגר… לא חשבתי שזה יקרה בצורה הזאת. התגרשתי כבר נכנסתי לזוגיות עם, קראו לה שיר, רות שיר קראו לה, לראשונה.

שיר: זה שני השמות הכי לסביים ב… זה ה"נועה" שלנו.

רות: רות שיר, כן. ו… הגירושין הביאו אותי למשבר כי גם הגיעה הקורונה ודברים לא היו באמת הפי אנד לאבי דאבי כמו שחשבתי. אבל זה רק עזר לי יותר לדייק את מה אני רוצה ולדעת איך לרצות דברים ואיך לזמן דברים ואיך לשחרר דברים שלא מגיעים וכזה להקשיב ליקום ולמסע שלי. בזכות כל אותם מהמורות. וואי אני נשמעת עכשיו איזה מנטורית כזאת.

שיר: רות, זה בזכותך! זה בזכותך! זה באמת, אני חייבת לומר, זה לא… זה, זה כוח פנימי שיש לך, שהוא שלך. Own it. כאילו, אני חושבת שגם אם יש אנשים שעושים… יש אנשים שעושים תהליכים כאלה, אבל זה קודם כל שלך וגם הכוח שיש בחודש לעשות את זה, ברור שאולי זה תהליך שלקח יותר זמן, אבל זה ש-in and out זה כוח שלך. את צריכה לדעת את זה. לדעתי.

רות: כן, כן, אני חוזרת לשיחות עם הפסיכולוגית ואנחנו בדיוק מקשרים את הרות הילדה האמיצה החצופה לרות שלנו וזה בעצם אותה רות. רק פשוט…

שיר: כן. היה פייגי באמצע.

רות: היה פייגי באמצע. [צוחקות]

שיר: אז אני אשאל אותך שאלה אחרונה.

רות: כן?

שיר: למקרה שמאזינים לנו אנשים שנמצאים בכת איכשהו ואת אומרת שהמרכז לנפגעי כתות לא עוזר. איזה כן עצה היית נותנת לבן אדם שרוצה לצאת מזה?

רות: אז, אז אני מסייגת, מרכז לנפגעי כתות כן עוזרים בהבנה ובלהפנות לגופים שעוזרים. זאת אומרת, אבל אף… אין, אין כמו שיש מקלט לנשים מוכות, אין את המקלט הזה של בואו רגע תהיו כאן כמה שבועות עד שתסתדרו. כאילו קשה לי לזרוק אבנים בבור ששתיתי ממנו מים כי הם כן איפשהו עזרו לי ותמכו בי בתקופה הראשונה, אבל פחות עזרה שהיא… אפשר ללכת איתה למכולת. [שיר מהמהמת בהבנה] ואיך לעזור לפני… אם מישהי שומעת אותי, עוד לפני המישהי שנמצאת עצמה היא בעצמה בכת, כי יכול להיות שהיא לא תגיע לפודקאסט הזה, אלא חברה של מישהי שנמצאת במערכת יחסים שיש בה שליטה, יש כל מיני מצבים בהם אנשים נמצאים תחת שליטה, שזה לא בהכרח כתות. אפילו זוגיות אלימה. אז דבר ראשון זה לא להתרחק. להישאר קרובים. נגיד ש… כן, אני אגיד את זה: נגיד שיש לי חברה שנכנסה לזוגיות רעילה, ואני יודעת שהזוגיות הזאת רעילה, והיא כבר כמה שנים היא מספרת לי סיפורים ש… מסמרי שיער. אז הדיפולט שלי זה להגיד "טוב, היא לא נורמלית. למה היא חוזרת אליה? כי פשוט תתרחקי". אז לא. בגלל שאני עברתי את זה, אני יודעת שאם הייתה שם חברה שהייתה נשארת כל הזמן-כל הזמן לידי, לא מבקרת, לא שופטת, רק מקשיבה, רק מכילה, בסופו של דבר היה לי הרבה יותר קל לפקוח את העיניים ולצאת מזה. אז להישאר שמה, לא לשפוט, לא לדבר אף פעם על הבן אדם ששולט. כי זה רק יוצר אנטגוניזם. זה דבר ראשון.

דבר שני, לנסות לחשוף בפניהם כל מיני הרצאות, פודקאסטים, דברים שהם מעצמם יוכלו להאזין ולעשות הקשרים. ולא להגיד "הוא כזה וכזה", אלא לשלוח כתבה על מה היא מערכת יחסים עם נרקיסיסט כזה. בן אדם שנמצא בכת בדרך כלל לא יודע שהוא בכת. מאוד מאוד מאוד קשה ההבנה הזאתי. בדרך כלל רק אחרי שמתרחקים אז מבינים את זה.

אז אין לי, אין לי פה תקווה וגם מאוד קשה לצאת מכת. מאוד מאוד קשה. אבא שלי עדיין שם. אני לא חושבת שהוא יצליח לצאת מהשבי הפסיכולוגי הזה. אחים שלי כן הצליחו. אחרי שברחתי, התחלתי לכתוב מלא מלא פוסטים בפייסבוק בניסיון להגיע אליהם, לספר להם את הסיפור, ובזכות הפייסבוק הם פקחו את העיניים. האח האחרון לא היה לו פייסבוק. והיה קורונה, והוא היה במלונית קורונה, ומישהו זיהה אותו ואמר לו "אה, אתה אח של רות רייכמן, אתה חייב לקרוא את הספר". ובסופו של דבר תמיד יש איזה… משהו, מאוד קשה לצאת לבד. כאילו יש איזה ספר, הרצאה, פודקאסט ששומעים שעוזר לזה.

שיר: רות, יש עוד משהו שאת רוצה להגיד?

רות: אה, לא נראה לי. אני כזה הרגשתי שדיברתי הרבה מדי ו…

שיר: לא, לא דיברת הרבה מדי, אל תדאגי. דיברת בול. טוב, אז רות רייכמן, תודה רבה.

רות: תודה, שיר.

[מוזיקת סיום]

שיר: אם האזנתם לפרק ואתם מרגישים שאתם צריכים ליצור קשר עם המרכז הישראלי לנפגעי כתות, אז הם נמצאים ברחוב בן גוריון 24 ברמת גן והטלפון שלהם זה 03-670-8811.

זהו, עד כאן "איך לעשות דברים". אנחנו מאוד נשמח אם תדרגו אותנו בדירוג חמש כוכב, לא ארבע כוכב, יש המון פודקאסטים אחרים שישמחו לקבל את הדירוג ארבע כוכב, אבל לא אנחנו. סאבסקרייב גם אנחנו מאוד נשמח. זהו, תודה רבה לאלעד בר-נוי, עורך וידיד. תודה רבה לליהיא צדוק, עורכת משנה וחברה. אין מה לעשות, אלעד, זה החיים, עולים-יורדים. תודה רבה גם לירין בר נוי, תחקירן ולא קרוב משפחה של אף אחד בצוות. תודה רבה לרות רייכמן שהגיעה ודיברה איתי. תודה לי, תודה לכם, תודה לכולם. ביי.

קריינית: "איך לעשות דברים", עם שיר ראובן.

[חסות]