איך לעשות דברים - פרק 32: טמירה ירדני | איך לבנות אימפריה

המפיקה והמנהלת האמנותית טמירה ירדני, שעומדת בראש חברת טדי הפקות, מלמדת את שיר ראובן איך בונים אימפריה. על תחילת הדרך כזמרת צעירה והמעבר הנחוש אל מאחורי הקלעים; על הפקת עשרות סדרות ופורמטים, חלקם כשהטלוויזיה הישראלית עוד הייתה בחיתוליה. על הרגע בו כל המסכים ברחוב שידרו את גמר כוכב נולד, איך קמים מכשלונות, וגם על המערכה האישית והאמיצה מול סרטן השד.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/11/2025.

[חסות]

קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

קריינית AI: שלום. "איך לעשות דברים" הוא הסכת קומי [במלרע]. בדיחות עשויות להישמע, כמו גם הערות סָרָקָאסטיות או הומוריסטיות. ואין לייחס לנאמר בו המלצה לכלום.

האזנה נעימה.

[מוזיקת פתיחה]

קריינית: "איך לעשות דברים", עם שיר ראובן.

שיר: היי, אני שיר ראובן וזה הפודקאסט שלי, "איך לעשות דברים". בכל פרק אני אדבר עם אדם אחר שילמד אותי איך לעשות דברים. והיום אני מאוד-מאוד מתרגשת להיות עם המפיקה והמנהלת האמנותית, טמירה ירדני, שעומדת בראש "טדי הפקות" שהפיקה את "כוכב נולד", את "השיר שלנו", "הכוכב הבא", "שמש", "הפיג'מות", "הקומדי סטור". אפשר עוד. אנחנו נתקדם. וטמירה תלמד אותי איך להקים אימפריה.

מה העניינים, טמירה?

טמירה: בסדר גמור, שיר.

שיר: [מצחקקת] איך את מרגישה עם נושא הפרק?

טמירה: בסדר גמור.

שיר: כן?

טמירה: אני, אני [מוזיקה נפסקת], באתי לדבר איתך. אני מאוד מחבבת ומעריכה אותך.

שיר: זה מאוד הדדי ומאוד מחמיא.

טמירה: תודה רבה.

שיר: אז, איך הגעת להפקה? על איזה שנים אנחנו מדברים, מה היה?

טמירה: אני הייתי זמרת בלהקת צבאית. לפני 50 שנה, איזה שנה זה היה בכלל? לפני עוד…

שיר: 75'?

טמירה: לא. "טדי הפקות", התחלנו ב-73'. אז זה היה לפני. זה היה בשישים וחמש, 68'.

שיר: וואו.

טמירה: כן, מדובר על תאריכים מאוד קדומים. ואני…

שיר: והלהקות הצבאיות בשיאן.

טמירה: בשיאן. ואני התחלתי את זה בבחינה, כמו כולם. אני באתי כזה עם הגיטרה על הכתף, כזה מחזיקה ביד. אה… נעמדתי מולם, ובוחניי היו דודו ירדני [צוחקת קלות], שלימים נהיה בעלי מכל העניין הזה…

שיר: "העמסת".

טמירה: …אבל הוא ממש לא חיבב אותי.

שיר: באמת?

טמירה: כן, ואמר לי גדעון עפרת שישב על ידו, שהוא חבר וידיד עד היום, אמר לו, "היא שוויצרית! לא צריך לקבל אותה". לא הלך לו כי אני שרתי טוב והיה להם חשוב שאני אהיה בלהקה, ולמרות הפסילה שלו - הוא פסל אותי לחלוטין - התקבלתי. ואז ראיתי שבלהקה דודו בכלל רוצה… אנחנו היינו כולנו חדשות… את מלכה עמיר, לא אותי. מתחנף אליה, מדבר איתה וזה, ואני כאילו לא קיימת! סידרתי את העניין [צוחקות]. לא יכול להיות כזה דבר!

שיר: איך סידרת את העניין?

טמירה: לא… את אה… את גורמת לבן-אדם… בסוף גם כן הייתי כזאת, כאילו… גם מלכה הייתה אז שרה… גם מלכה שרה טוב, אבל אני קיבלתי סולואים, עשיתי זה, נהייתי [בחיוך] "מעניינת". עובדה. עובדה, היינו נשואים המון שנים.

שיר: את חייבת לספר על זה עוד. אני יודעת שזה לא הנושא של הפרק, אבל אני חושבת, כמות הנשים בחיי, שרואות מישהו, שלא… ש… ש… שהן באות לו לא טוב, והן אומרות… "חכה חמוד", זה… ולא מצליחות. את חייבת לספר איך עשית את זה. כל מי שמאזינה רוצה לדעת.

טמירה: א', אני בהתחלה הייתי הולכת לים עם חברות לחוף גורדון, שמה הכוכבים של "פיקוד מרכז" שיחקו פינג-פונג, וכאלה. וראיתי את דודו, והוא היה רזה. וקטן, אבל רזה כזה, עם לחיים כאלה שקועות, עם אף סולד. אמרתי: "הוא מדליק". חברה שלי אמרה לי: "איזה מדליק? מה, מה קרה לך?" אמרתי לה: "הוא מדליק". אני לא יודעת להגיד לך, אממ… כמו שאת רוצה, רצפט, ל"איך תכבשי"… תקראי לפרק: "איך תכבשי בחור שלא מעוניין בך".

שיר: זה הפרק שכולן רוצות לשמוע.

טמירה: כן. זה עבודה רבה, זה לא יום ולא יומיים, זה לא בדקה הוא נתרצה. וגם אצלנו, בלהקות הצבאיות שלנו, עוד נסעו עם משאית. משאית יש לה ספסלים כאלה לאורך, ואני גרמתי לזה שהוא יצטרך לשבת לידי. אני ישבתי בסוף המשאית, ומשמה המשיכו. וככה, כשאת יושבת קרוב, ואת מתחילה זה, ואני הייתי בהחלט, אה… נאה באותה תקופה, הייתי חתיכה כזאת. עם חצאיות… את החצאיות קיצרתי כמעט… עד התחתונים, של ה… צבא…

שיר: וואו.

טמירה: את המדים. ו… הייתי שווה. ו…

שיר: ידעת שאת שווה אז? או שבדיעבד את מבינה שהיית יותר שווה ממה שחשבת?

טמירה: לא, לא, לא, אני תמיד ידעתי מי אני ומה אני. ולא היו לי רגשי נחיתות אף פעם. גם שהיו צריכים להיות רגשי נחיתות [צוחקות], אני לא. אני, היו לי יעדים והם הושגו ברובם במשך כל חיי. כשאתה מחליט משהו, ואתה רוצה אותו, ואתה חושב שהוא נכון, אני לא מדברת עכשיו על חתונות ודודו, אלא על החיים בכלל, אז אתה מתאמץ לעשות אותו. אתה עושה כל דבר שאתה יכול, במסגרת החוק, שיתקיים. וככה מגיעים לדברים.

שיר: אז בעצם התחלתם ביחד בלהקה הצבאית?

טמירה: כן.

שיר: איך מש… כאילו, איך משם עשית את חציית הקווים הזאת להפקה? כי נשמע שהיית בעצם בצד השני, בפרונט.

טמירה: נכון. אבל כשיצאנו מהלהקה, אז א' התחתנו. אה… הסיבה שהתחתנו כל-כך מהר היא שאמא שלי המתוקה גססה לה בגיל 42.

שיר: אוי לא.

טמירה: כן, סרטן השד, שזה הייתה מחלה תורשתית לכל הפולניות האלה שבאו מפולניה. הם היו נכחדות. זה דודה שלי ואמא שלי ודודה שלה וזה. כאילו, היה לי איזה קו סיום.

שיר: וואו.

טמירה: כי סבתא שלי, אמא שלי, דודה שלי - כל הנשים האלה מתו מאותו סרטן. אבל גם שאני ידעתי את זה, אז הייתי נשאית BRCA, ברקה, Breast Cancer. ונשאית מממשת את הנשאות שלה, מה שלא יהיה. ואכן מימשתי. אבל כשאת יודעת את הדברים ואת מודעת לזה שזה הולך לקרות, ואת לומדת שחוץ מכמובן, כימותרפיה וכל הדברים שאת עוברת, שיש פתאום איזה משהו שעושים עם נשים עם Breast Cancer, שעושים טיפול מיוחד כזה עם אה… כימותרפיה כזאתי, אבל אחרת, במשך שנה. ואני הולכת לדבר הזה, ואני בריאה. טוּ-טוּ-טוּ, עד היום.

שיר: וואו. באיזה גילאים?

טמירה: אני חושבת שהסרטן שלי… [לוחשת] תראי איך אני לא זוכרת. אני חושבת שבגיל 50? משהו כזה.

שיר: וואו.

טמירה: אפילו לפני. וזהו. עשיתי את מה שצריך. לא יחזור! לא ניתן לו [שיר צוחקת קלות]. זה גם החלטה! אתה צריך להיות חזק ולדעת שאתה לא מסכים שזה יגמור אותך! דברים אחרים, אבל זה לא! עד פה! את לא באת מפולין עם כל הנשים ה"כנועות", בהרבה מרכאות כפולות, אבל כן כנועות ו… שמבינות שזה צו גורל. זה כמו סיפור אימה. הם יודעות שבגיל 40 הם גמרו את החיים.

שיר: ולך זה הסתובב? כאילו מתי ש… אה… נגיד, דיברנו על סוף הצבא. זה דבר שאת כבר יודעת בראש שמגיע?

טמירה: אני יודעת, אני רואה שאמא שלי כבר מתחילה את התהליך הסופני הזה. ואני אומרת לעצמי כבר אז: "לא לא לא! יש רפואה מודרנית, יש זה… לא! לא! נעצור את זה".

שיר: ובעצם, אני חוזרת ל…

טמירה: כן, כן.

שיר: את התחתנת, ואמא שלך עדיין הייתה בחיים אבל, רצית שהיא תראה את החתונה.

טמירה: בדיוק כך. ולקחנו אותה מבית-חולים… הבית-חולים היה בבלפור. ברחוב הס הייתה חנות כזאתי של אופנה כזאתי של נשים. ולקחנו שם ותפרנו לה שמלה והכל, והחזרנו לבית-חולים. ולקחנו והחזרנו לבית-חולים. ואז לקחנו לזה… התחתנתי בבית הכנסת הגדול, שזה גם מאוד קרוב לזה, וגם ככה אני רוצה. ו… זה היה מאוד יפה. כי היום כבר יש לו איזה תקומה חדשה.

שיר: כן.

טמירה: אבל אז הוא היה מה, הוא היה בית כנסת גדול ויפה, וזה היה מקסים. שמלה תכלת כמובן. [צוחקת]

שיר: היא התרגשה? שמלה תכלת!

טמירה: ברור.

שיר: למה?

טמירה: כי מה לבן כמו כולם? [צוחקות] תכלת. יפה! שכמובן נשרפה מסיגריה של מישהי שעמדה לידי. זאת אומרת, עשתה חור, כבר לא יכלה לתפקד, אבל מי הולך עם שמלה כזאתי בכלל?

שיר: ואמא שלך הבינה שזה מה שאת עושה? כאילו, היא הבינה את הטיימינג? היא שאלה על זה?

טמירה: היא לא הייתה צריכה לשאול. היא כבר ידעה שהיא גוססת וזה ככה נורא מובן במשפחה שלה [צוחקת קלות]. זאת, זה היה ה-pattern. זה ככה, ככה מגיעים לגיל הזה ומתים. זה ידוע.

שיר: וואו.

טמירה: כן, זה היה… דור שלם שם נכחד, של נשים.

שיר: זה מעניין, את יודעת? כי נשמע, כשעשיתי את ההכנה לפרק הזה, אז את יודעת, הסתכלתי על כל הדברים שעשית ו… את יודעת, את קטר.

טמירה: אוקיי.

שיר: אני אומרת את זה כמחמאה.

טמירה: אני מקבלת.

שיר: וזה נשמע שהקרב הראשון, תודעתית, שהיית צריכה לנצח בו זה להגיד: "אני לא הולכת למות בגיל 40, לא יקרה".

טמירה: נכון.

שיר: וזה חתיכת דבר לנצח תודעתית. אחרי זה, מה זה להרים "השיר שלנו"?

טמירה: כן, אתה מנצח את עצמך. אבל באותה תקופה כבר הייתי כמובן מפיקה וזה. באיזשהו שלב הפקתי את "תיסלם". והם כולם ידעו, כל הבנים. הייתי אומרת להם: [לאט] "אני - ימות - בגיל - ארבעים - ושתיים. נו זה ידוע. תראה במשפחה שלנו"… ואה, זה, זה… יאיר ניצני, וזה, זה היה להם בראש. אני לא הייתי אז בת ארבעים וש… הייתי צעירה הרבה יותר. אחר-כך הפסקתי להגיד את זה וגם הבנתי שאני לא אתן לזה לקרות.

שיר: אז בעצם התחתנתם. בשלב הזה את עדיין רוצה להיות זמרת? את חושבת שתהיי זמרת?

טמירה: שאלה טובה. הייתי זמרת, הקלטתי כמה דברים לבד.

שיר: יש ביוטיוב, נגיד. [טמירה צוחקת]

טמירה: ואז… עבדנו כאילו בבית של הוריי, שמה היה חדר כזה, שמה עבדנו, ובאותו רחוב גר צביקה ירון. אחר-כך הוא היה בבית לסין וזה, והוא היה צנחן כזה לשעבר. ופגשנו אותו ברחוב והוא אמר: "מה אתם עושים?" וסיפרנו. הוא אמר: "אני רוצה לבוא". והוא עבד איתנו תקופה ארוכה. וצביקה ירון אמר לי: "את חייבת לשמוע, עושים חזרות בבית אבות כזה ברמת אביב. יש שמה להקה צבאית, הנדסה קרבית, או משהו, פיקוד הנדסה. יש שם זמרת שאת חייבת לשמוע". ובאתי, ונפלתי. זאת הייתה יודית רביץ.

שיר: או מיי גאד.

טמירה: אמרתי, "וואו, זה איזה משהו אחר, זה סוג אחר". לקח לי הרבה שנים של חיזור כי יעקב גלעד לקח אותה ראשון, והם עשו את "ששת" והם עשו כל מיני דברים.

שיר: רגע רגע, את מדברת איתי כבר כטמירה המפיקה.

טמירה: כן.

שיר: אני רוצה לדעת איך טמירה הזמרת הסתכלה על יודית רביץ הזמרת.

טמירה: אני הפסקתי להופיע באותו יום בערך.

שיר: באמת?

טמירה: כן, אני גם קודם הופעתי, וזה די היה מאוס עליי.

שיר: באמת?

טמירה: אני לא אהבתי להופיע. כן, אני לא חשבתי שזה באמת הפורטה שלי - שבגיל צעיר היא מקבלת גיטרה, בגיל 12, מדוד אריה בעל החנות האופניים, וסבא גרשון, שכווולם קיבלו אופניים לגיל 12, ואני קיבלתי גיטרה, כי דוד אריה חשב שאני צריכה לשיר ולנגן. כאילו היה לי ייעוד מגיל צעיר, וכיוון שהייתי ב"נוער לנוער", בכל מיני מקומות, תמיד הייתי בעניינים. וגם אנחנו היינו מספר בנות בבית-ספר בלפור ב-י"א ו-י"ב - שאמרנו שבית חולים קרוב, נכון? [שיר מהמהמת] מטרים. היינו ב"עירוני ה'". זה באותו רחוב, והיינו מופיעות כל שישי לילדים חולים בבית-חולים "הדסה".

שיר: וואו.

טמירה: עם הגיטרה. ואחר-כך באופן טבעי אני התגלגלתי ללהקה צבאית. ואחרי הלהקה שבה שרתי, אני לא משחקת. שרתי ואיכשהו, גם עם דודו, ביחד, החלטנו שאנחנו רוצים לעשות אה… אָה, לא. עשינו הצגה "חתום בנשיקה" שזה היה subtitle, "שירים וסיפורים של אהבה". אז שרנו שירים ממש טובים, ותרגמנו את מלאני שהייתה זמרת. ולאונרד כהן, וזה באמת היה חומר משובח. ומרים עציוני, שהייתה אז מפיקה גדולה, לקחה אותנו והריצה את ההצגה. אבל אני כמובן שלא הייתי מרוצה מהדרך שהריצו, ואיך עושים. אמרתי לה: "לא, אנחנו נריץ את ההצגה לבד".

שיר: וואו.

טמירה: אמרנו למרים "תודה", שאני מחבבת אותה עד היום, ו… אנחנו בחדר הזה של ההורים שלי, והתחלנו להריץ את ההצגה.

שיר: איך ידעת מה עושים?

טמירה: אה…

שיר: להריץ את ההצגה, הכוונה להפיק את ההצגה בעצם.

טמירה: לא, ההצגה כבר הייתה מופקת. אנחנו הפקנו את זה לכבוד מרים עציוני, היה במאי, היה זה, היה הכל. כזה במאי עם ריח צרפתי כזה. זה הייתה [צוחקת קלות] באמת הצגה מאוד איכותית כזאתי, מיוחדת. אנחנו חשבנו ש… א', בזמנו איכות הייתה גם דבר שנמכר. זה יכול היה להיות אפילו קצת פופולרי.

שיר: והיום?

טמירה: איכות לשמה? תלוי מי. יש אנשים שעושים דברים איכותיים ממש. יש זמרים ששרים שירים נפלאים. לא, יש דור שווה.

שיר: מעניין אותי הרגע שבו החלטת: "אני לא רוצה להיות על הבמה, אני רוצה להיות מאחורה".

טמירה: אה… אנחנו עשינו, גם דודו ואני, הפקנו הצגה לילדים. [שיר מהמהמת] כזאתי שירים כאלה של לאה גולדברג וזה היה תמיד איכותי כזה. וזה עבד דווקא מאוד יפה, והחליפו אותי. אני לא רציתי, אני רציתי מאחורֵי. אני רציתי לארגן את ההצגות, אני רציתי להפיק דברים. אני… לא היה לי עניין לעמוד על הבמה. אז א', זה היה סיוט, אתה מתרגש לפני זה. כשהייתי זמרת, זמרת לבד.

שיר: לא היה גם כיף בלעמוד על הבמה ולשיר? ולקבל מחיאות כפיים?

טמירה: לא ממש. היה סיבוב של יגאל בשן שאני פתחתי, אני הופעתי. הופעתי, לפעמים זה היה נחמד, לפעמים זה היה… מרגש זה לא היה. אני ידעתי שאני טובה, במידה. אני לא זאת שצריכה לעמוד על הבמה, ואנשים צריכים להסתכל עליי. אז בגלל זה שהם צריכים להסתכל עליי, היה לי חליפת עור ויניל שחורה כזאת, ש… מאוד-מאוד קצר. שאני ממש תיאמתי את הצבע תחתונים לנעליים. כזה.

שיר: וואו.

טמירה: כזה קצר. והייתי מאופרת ממש מין איפורים כאלה כבדים, מין ריסים ודברים. הייתי בסדר, כמו תיאטרון. שיחקתי את המשחק ואפילו לפעמים נהניתי, אבל אמרתי, "זה לא מה שאני רוצה לעשות! בשם אלוהים! למה אני צריכה לעמוד כאן ולשיר לאנשים? אני, אני לא רוצה". וככה זה עבר לי.

שיר: ואיך הבנת שמה שאת רוצה זה להפיק?

טמירה: זה יצא מין פועל יוצא. את על במה, קורים דברים ואת אומרת, "וואי, אני יכולה לעשות את זה קצת אחרת, אני יכולה לעשות את זה אפילו יותר טוב". וגם דודו הצטרף לדבר הזה. וככה זה קרה שביחד התחלנו להריץ את הדברים שלנו. עמדנו על הבמה, שרנו, עשינו, שיחקנו וזה, ולאט-לאט אני זזתי מהבמה, ועברתי לצד שמפיק את הדברים וקובע. כי על הבמה את לא קובעת כלום. את באה, את נותנת את מה שאת יודעת, או שמקבלים או שלא. אם את יודעת לרגש, אחלה. אבל כשאת מפיקה, את יכולה להעלות כל דבר שבא לך בדמיון, ולהפוך או… שייצא לפועל. דברים קורים. יותר כיף.

[מעבר מוזיקלי]

שיר: מה זה בעצם אומר, להפיק?

טמירה: אני במשך שנים הפקתי מופעי מוזיקה. להפיק זה נקרא: להחליט שמישהו, את אוהבת איך שהוא שר, מעצמו, איך שהוא בא, ואתה מחליט לעשות שלבים. אתה קודם כל, אם זה זמר אתה צריך להקליט אותו, אתה צריך שיהיה משהו לפני שהוא עולה לבמה. אז גורמים לזה, יחד עם חברות תקליטים, והרבה פעמים לבד גם, שנקליט משהו. ואז הדברים מתקבלים, ואתה מפיק. אתה מביא מנהל מוזיקלי, אתה מביא נגנים, האמן מתחיל לחשוב איזה שירים. רובם היו זמרים יוצרים. אז זה היה מאוד כיף כי היה להם חומרים טובים שלהם. והחשיפה הראשונה של זמר יוצר היא החשיפה של החיים שלו.

שיר: מה הכוונה?

טמירה: זה תמיד הדבר הראשוני, ההיולי, האמיתי, שמעצב לו את כל הדרך אחר-כך לכל החיים. והדבר הזה הוא מאוד-מאוד מעניין וכיף להפיק אותו.

שיר: אז בעצם, נגיד, אני אקח את הדוגמה של יודית רביץ.

טמירה: אוקיי.

שיר: קודם כל, מעניין אותי מה ראית שם? מעבר לזה שאמרת "אוקיי אני לא צריכה לעשות את זה". מה ראית שם? כאילו…

טמירה: השירה שלה הייתה שונה מכל שירה שהכרתי. היה שם משהו אחר והיה שם משהו חזק. היא כריזמטית בצורה בלתי רגילה. והכי חשוב, זה נגע לי בלב. זה לא קורה הרבה, שמשהו משונה כזה ומדהים נוגע לך בלב. ולאחר שנים שיעקב גלעד, שהיה מנהל שלה, בא למשרד ואמר, "תשמעי, יש לי זמר שלא מכירים. אני ראיתי אותו בקריות, קוראים לו יודה פוליקו [כך במקור]. הוא מופיע עם להקת "בנזין", עם שני עוד חבר'ס, ואני רוצה להציע לך עסקה כזאת: אם תקחי את יודה ותפיקי אותם ותגרמי להם לעמוד על במות, אני אתן לך את יודית רביץ".

שיר: העסקה הכי משתלמת ששמעתי עליה בחיים.

טמירה: אני ידעתי! [צוחקות] אבל אני לא אמרתי כלום. לימים, כשנפרדנו, יעקב ואני, אז הוא לקח את יודה, ואני לקחתי את יודית [שיר מהמהמת], שזה שמות דומים. ו… כן. ויודה הוא מתוק והיה לי מאוד נעים לעבוד איתו. ביישן כזה, מיוחד.

שיר: הוא גם היה בשנים האלה, והרבה שנים, הגבר הכי חתיך בישראל. ever. ever. אין דברים כאלה.

טמירה: כן, הוא היה חתיך.

שיר: מאוד!

טמירה: והוא היה איש טוב. זה כיף שיש לךָ זמר איש טוב.

שיר: אין הרבה?

טמירה: אני לא יודעת להגיד אם אין הרבה או יש הרבה, אבל יש הרבה עם אינטרסים. לא, זה לא קשור לטוב ורע. יש…

שיר: מה הכוונה אינטרסים?

טמירה: זה, זה אומר שכשמישהו מאוד רוצה להצליח, הוא עושה הכל. הגבולות שלו נמתחים. הוא ממש יעשה הכל בשביל להצליח, וככה אנשים מצליחים, אגב. ככה הם נהיים כוכבים. ויודה לא עשה הכל. הוא פשוט שר ויצר, והוא מקסים.

שיר: איך ידעת מה יודית, נגיד, צריכה כדי שזה יתפוצץ?

טמירה: הדבר הכי נכון להגיד זה שירים טובים. מכיוון שיודית הייתה גרה בדירה ליד גן מאיר, המרפסת שלה הייתה צופה לגן מאיר, היא הייתה מצלצלת ואומרת, "בואי!". והייתי באה, והיא הייתה אומרת לי [צוחקת] "יש לי שיר". זה כמו "נולד לי משהו, בואי". הייתי עוזבת הכל ובאה ויושבת ושומעת ככה את כל שירי ה… "באה מאהבה" נבנים. זה היה עוד לפני "באה מאהבה". באמ… "דרך המשי". איזה תקליט יפה.

שיר: מהמם.

טמירה: איזה חומרים נפלאים יצאו מהאישה הזאת. אז זה כיף.

שיר: ואת ישר יודעת כשאת שומעת? אני לא מדברת על יודית, אני מדברת באופן כללי, כדוגמה.

טמירה: בגלל זה הייתי במקצוע הזה. היה לי את החוש להבין מי מהם הוא באמת משהו שיכול לעשות - אני אקרא לזה "אמנות" - זה אמנות, ודרך זה להצליח. זה לא… היום, יש דרך נוספת של "ידוענוּת", שאתה מצליח בכל הפלטפורמות החברתיות ואתה גם שר. אז לא היה כזה דבר. לא היו פלטפורמות כאלה. וזה, אנשים באמת היו אמנים ששרו וניגנו וחיברו את השירים ויצרו. אז היה כיף. אני מנסה לחשוב כאילו עם מי עבדתי חוץ מיודית, זמרות. אז הייתה סי היימן, שהייתה מאוד מיוחדת בזמנו וכזאתי מרדנית. הייתה קורין אהובתי, שהייתה קסם עלי אדמות, ויודית הפיקה לה את התקליט, ואחרי זה עשינו "שפת אימי" גם. עם קורין הייתה לי עבודה מאוד מספקת, מאוד כייפית. ואני מחפשת נשים עכשיו, לא את הגברים - שהיה לי יגאל בשן, שהיה כבר זמר, ובכל אופן אתה מפתח ועושה. היה גרי אקשטיין שמאוד אהבתי. כי זה מ… זה מאפס, זה אני אוהבת. בחור שר, "אני הולך לבית שאן". זהו, אבל את רואה בהופעה שלו, ובנגינה שלו, בדבר, שיש כאן משהו אותנטי, רוקנרול. אין, אין רוקנרול. הוא היה רוקנרול. לקחתי אותו והלבשתי אותו ושמתי לו מין כובע שחור כזה, ובגדים לבנים, והיה לו בגדים כאלה של הופעות [מצחקקת]. ועם להקת רוק שווה מסביבו, הוא היה אחד הזמרים שממש הכי אהבתי להפיק.

שיר: זה משהו שנשמע שממש יש לך יכולת להסתכל על, על בן-אדם ולראות פוטנציאל. זה משהו שאפשר להסביר, או שזה אינטואיציה?

טמירה: זה אינטואיציה. זה אינטואיציה, אתה מרגיש. זה…

שיר: קרה לך שטעית?

טמירה: אני חושבת עכשיו, ואני גם לא רוצה להעליב עכשיו.

שיר: לא, אל תגידי…

טמירה: לא, אני אומרת, אני…

שיר: …על מי טעית.

טמירה: לא, אני מנסה לחשוב אם יש כאלה שהקריירה שלהם לא צלחה. אבל זה אף פעם לא היו אנשים שמהתחלה. זה אנשים שלקחתי ועבדתי איתם ולא תמיד זה הצליח.

שיר: ובעצם, איך את מגיעה מלהפיק אמנים ל-להפיק טלוויזיה?

טמירה: אז חוץ מלהפיק אמנים, אני הפקתי את "עלילות משה בעיר הגדולה", שראיתי את שני ה…

שיר: זה משה פרסטר, נכון? ו…?

טמירה: כן, וטל פרידמן.

שיר: כן.

טמירה: וראיתי אותם בבר כזה של סטודנטים. ואמרתי, טוב, אם ניתן להם מיקרופונים, נעשה להם תאורה קצת, וזה, זה יכולה להיות הצגה נורא מצליחה, כי ראיתי אותם עם קהל מאוד נאמן שחוזר ואומר את המילים ו…

שיר: קאלט.

טמירה: ממש קאלט. כשאמרתי לו: "בוא, תיקח אותם ונביא את הקהל - אנשים שבאים מההופעות שלהם", זה היה היסטרי, כי זה אחר-כך באמת כולם יד… כולם ידעו את המילים בעל פה, כולם ידעו זה. הם היו ממש קאלט, הם עשו אצלי איזה 500 הצגות…

שיר: וואו.

טמירה: משהו כזה מטורף.

שיר: ואת אהבת את ההצגה?

טמירה: מאוד! בגלל זה לקחתי אותם. אני מאוד התלהבתי, זה הצחיק אותי נורא. טל עם ההיסטריה שלו והעיניים המשוגעות האלה, ומשה הנדכא ומדוכא, וזה גם אמיתי בחיים היה. היה ביניהם מערכת יחסים מאוד מיוחדת, כי הם כן היו חברים. אבל הכי משונה שראית בחיים [שיר צוחקת]. באמת. שהלכתי לטלוויזיה, והפקנו, גם דודו היה, את "הקומדי סטור"…

שיר: זה הדבר הראשון שהפקתם? בטלוויזיה?

טמירה: לדעתי כן.

שיר: זה היה להיט פסיכי.

טמירה: כן, זה עבד. זה הגיע ל-40% רייטינג, ואז היינו ב"טלעד".

שיר: וואו.

טמירה: ועוזי פלד, שהיה [בציניות] נישא מעם, כתב לי: [לאט ובהדגשה] "ברכות - על הרייטינג - המשובח." זה היה האינטראקציה היחידה [מצחקקות] שהיה לי איתו. אחלה. בכל אופן, עשינו רייטינגים של 40%. אמיתי! בטלוויזיה רגילה, 40% פתאום.

שיר: איזה רף להתחיל ממנו.

טמירה: כן, זה היה מאוד חזק "הקומדי סטור", באמת.

שיר: ציפית שזה יצליח ככה?

טמירה: לא היה לנו מדד. זה היה מאוד בהתחלה של הדבר הזה.

שיר: ש"הקומדי סטור" זה בעצם צביקה הדר, איתי שגב…

טמירה: נכון. גיל ססובר, אה…

שיר: רובי דואניאס…

טמירה: נכון. רובי, רובי, כן.

שיר: ואסף אשתר.

טמירה: לגמרי. כן. הם היו עושים חזרות בַּ… היה לי משרד קטן באחד העם, שם, והם היו עושים חזרות באמבטיה. והבאנו את יואב צפיר, שלא עשה דברים כאלה קודם, אבל דודו אמר: "הוא הבן של טוביה, הוא, הוא נולד על במות, הוא, הוא יהיה בסדר. בואי ניקח אותו". וזה הצליח לנו מאוד. עד היום אני עם יואב. המון שנים, יש… למעלה מ-30 שנה.

שיר: וואו.

טמירה: כן.

שיר: מה הכוח של המרכיב האנושי בלבנות דבר כזה? כי את מדברת על אנשים הרבה, ואת מדברת עליהם מאוד בחום, ואנשים שאת נשארת איתם בקשר המון זמן. וכמה זה קריטי, מבחינתך, להצלחה?

טמירה: חד-משמעית. היכולת להתחבר לכל אחד מהם, ולדעת איך לעשות ומה לעשות ולהנחות, בלי להגיד בקול רם. אתה… זה כמו הורים קצת שמחנכים, אבל אתה לא אומר בדיוק את הדבר. אתה מביא אותו לעשות את זה.

שיר: איך עושים את זה?

טמירה: אני לא יודעת להגיד, ואני גם לא יכולה להגיד על עצמי דברים. אני, חוץ מזה, שיש לי יכולת שכנוע מאוד-מאוד גדולה, מסתבר.

שיר: אבל את עושה את זה ברוך או בגרזן?

טמירה: יש ויש. ממש יש ו… אבל בדרך כלל זה ברוך, בלהבין, לדבר, להסביר. זה לא עניין של רוך או זה. אתה, אתה צריך מניפולציות [צוחקות], זאת המילה האמיתית.

שיר: מה זה אומר? מה הכוונה?

טמירה: שאתה צריך לדעת לדבר עם אנשים רגישים בדרך כלל, ולהביא אותם לאן שהם צריכים להיות. ולא תמיד הם, הם יודעים לאן שהם צריכים להיות, כמו כל בן-אדם שמנסה, ולבד, וצריך ל… זה גם קשה. אתה צריך ליצור, ואחר-כך אתה צריך שכולם יאהבו את מה שעשית. הדרך בין זה לזה, שמה אני נמצאת.

שיר: איך את ידעת, אבל?

טמירה: א', יש חושים בהתחלה, אבל אחרי זה אתה מפתח את החושים, הם מתפתחים. אתה עשית "קומדי סטור", אתה יודע מה… אתה באת לטלוויזיה, לא ידעו מה זה בכלל טלוויזיה. ועשינו "קומדי סטור" ו"שמש" ודברים כאלה, שאתה יודע שהקהל אוהב אותם, אתה מבין משהו, אם את זה הם אוהבים, כאן אתה נוגע. גם ככה, יש לך חוש לדבר הזה. זה, אגב, לא דבר נרכש משום פנים. זה דבר שאתה יודע מעצמך, אתה מרגיש ככה, שזה יעבוד וזה לא.

שיר: אם היית צריכה להגדיר את המשותף, נגיד, בין "הקומדי סטור" ל"שמש", לדברים האלה שעשיתם בהתחלה, מה עבד שם? איך זה קלע לטעם הישראלי?

טמירה: זה עסק בטעם הישראלי. "הקומדי סטור" ממש, הם היו אנשים שעסקו בטעם הישראלי. הקצינו דברים. "ז'וז'ו", זה הקצנה, אבל מה? כל-כך הרבה "ז'וז'ואים" יש במדינה הזאתי. ואיתי שעשה כל מיני דמויות, מורות ונשים וזה, זה קשור למציאות. הם לא עשו מערכונים על חייזרים. הם עשו… יצאו מהמציאות, הקצינו אותה, כמו שעושים קומדיה. הקצינו, עשו דמויות, והם היו נורא מוכשרים. ובאמת איך ש"הקומדי" עבד, אף פעם יותר בחיים לא נצליח לעבוד. כי לא ידענו.

שיר: למה? הגעת ל-40% רייטינג מאז, לא?

טמירה: כן. אבל, אבל העשייה של זה היא כאילו אני אומרת היום, "וואו, איך עבדנו". היו באים בבוקר ל"טדי" שהייתה קטנה, והייתה אמבטיה שם. היו יושבים באמבטיה, וחושבים מה לעשות, איזה מערכונים. היו נותנים נקודות, כמעט הם לא כתבו את המערכונים. את זה נעשה ככה וזה וזה יש ז'וז'ו, ז'וז'ו נכתוב ככה. יואב היה יושב איתם שמה באמבטיה יומיים, יוצאים לצילום ב"בר מינן" שמה באוניברסיטה, במרתף, וברחובות. המלבישה הולכת עם שק כזה, עם תיק גדול כזה ומלבישה אותם כל פעם בהתאם. לא מראש, לא כלום. מלבישה, מצלמים את הכאילו "אולפן" למטה שם ב"בר מינן", שזה לא אולפן ולא בטיח, זה אולם כזה. ויוצאים המון לרחובות. פה בגן מאיר, פה בזה, יוצאים ואז היו יכולים אצלי בבית, בכל מיני מקומות כאלה לא הגיוניים, וככה תוכנית של 40% התנהלה.

שיר: וואו.

טמירה: וזה נראה לי נכון.

שיר: זה פרינג'.

טמירה: כן, וזה נראה לי בסדר. ככה אממ… לא ככה עושים טלוויזיה? מי ידע? מי עשה טלוויזיה קודם? אחר-כך אתה מתפתח ואתה מבין שזה לא ככה. וכבר יש עורכים, ויש צוות, ויש ניהול, זה עובד אחרת.

[מעבר מוזיקלי]

שיר: נכנסת לתחום הזה מאוד בהתחלה שלו, וממש כאילו גדלת עם הטלוויזיה, אפשר לומר, אני חושבת.

טמירה: כן.

שיר: הייתה משמעות לזה שאת אישה? יש משמעות לזה שאת אישה?

טמירה: משמעות לאיזה כיוון?

שיר: קודם כל, לאיזה כיוון שזה לוקח אותך, אבל אני מתכוונת האם הרגשת ש… ש"אם הייתי גבר, דברים היו מתנהלים אחרת לכאן או לכאן", או אפילו חשבתי נגיד כשדיברת על המניפולציות. וחשבתי, יש מניפולציה שגבר עושה, שזה בדרך כלל כשהוא רוצה שתעשי מה שהוא רוצה שתעשי. זה יגיע לצעקות, באיזשהו אופן. ו… עניין אותי אם שם יש, את יודעת, את היכולת לבוא ולדבר ברוך, ולקבל את מה שאת רוצה, אבל בדרך שהיא טיפה יותר עקיפה. אולי זה גם סטריאוטיפים שלא קשורים לחיים וזה סתם דמיינתי. אבל מעניין אותי… מעניינת אותי עמדתך.

טמירה: את הטלוויזיה התחלנו אחרי שעשינו "קומדי", זה היה עם "טלעד". אחרי זה, אני חושבת ש"טלעד" כמעט נסגרה גם בלי שום קשר, אבל אנחנו הלכנו ל"קשת", לאורי שנער. והוא רצה שנעשה משהו עם צביקה, כאילו. והייתה גם יוהנה. פרנר, זכרונה לברכה, שהיא הייתה סלע עמיד בתוך הדבר, גם הם לא הכי ידעו. הם עשו טלוויזיה. אבל הם עוד בדקו מי נגד מי, למה, איך זה קורה. זה היה אחרת לגמרי. ואבי ניר התחיל אז את צעדיו, אבל היה אורי שנער, הוא הבן-אדם שקבע, ועבדנו תחתיו, מולו, לא יודעת איך להגיד את זה. ובאותה תקופה, אחרי תקופה, קם הלווין. "yes" [שיר מהמהמת]. אספר לך סיפור. ושהלווין קם את החלק האמנותי ניהל יעקב בוארון.

ובוארון בא אליי ואמר לי, "תשמעי, תעבירי את ה"קומדי סטור", את "שמש", שאת התחלת לעסוק בזה, ללווין. זה חשוב לנו, זה דבר חדש", וזה. קראתי לצביקה שהיה באמת בן-אדם מאוד אמיץ, להגיד… לעזוב פלטפורמה שעושה עשרות אחוזים - "קשת" - ולעבור לפלטפורמה של אפס אחוזים. אפס.

שיר: לעומת, נגיד למאזינינו שלא זה, שאנחנו מדברים על ערוץ 2.

טמירה: כן.

שיר: שזה היה הערוץ היחיד שראו, אני חושבת, בשנים האלה…

טמירה: כן, כן.

שיר: ערוץ 1 די מת. ולעבור ללווין, ל-"yes" - באיזה שנים?

טמירה: בהתחלה שלו. תבדקי.

שיר: שזה מה, 2000?

טמירה: משהו כזה. אני לא זוכרת תאריכים דווקא. צריך לבדוק. שהוא ק… מיד שהוא קם בא בוארון ואמר לי…

שיר: ב-2000, כן. וואלה, בול ב-2000.

טמירה: כן. אמר לי, "בואי".

שיר: והוא בא, צביקה? את רצית לבוא?

טמירה: בטח. זאת הרפתקה. וזה המון כסף לעומת מה שאנחנו מקבלים. היינו מקבלים ממש אפשר להגדיר את זה פרוטות.

שיר: [נדהמת] פרוטות על תוכנית שעושה עשרות אחוזי רייטינג?

טמירה: כן, כן. היינו מקבלים בסדר, בואי לא… אבל לא… לא דומה למה שעשינו ברייטינג. בכלל לא. [בזלזול] מקבלים. למרות שבאיזשהו שלב, לפני שזה היה ברייטינגים הגבוהים, עוזי פלד נתן לנו 12,000 שקל על, על ה"קומדי".

שיר: לפרק?

טמירה: כן. ואמר שעל כל נקודת רייטינג נקבל סכום יותר גדול [צוחקת]. מאז אנחנו היינו עושים רייטינגים מטורפים, והם שילמו לנו ממש טוב. כי לא הייתה ברירה. וזה באמת, זה זה סיפור אמיתי מהחיים. בכל אופן, ובוארון פנה וצביקה אמר, "אני הולך איתךְ. את כנראה יודעת מה אנחנו עושים", והוא הסכים. ואמרתי לבוארון, "אנחנו באים אליך". והייתי צריכה להגיד ל"קשת" שאני עוזבת עם חתיכת להיט.

שיר: פחדת?

טמירה: לא. אבל ממש לא. ואני זוכרת שארז טל סיפר לי שהם היו, "קשת", בטיול בחוץ לארץ, באיזה בית כנסת בפראג, משהו. והוא שמע פתאום את אורי שנער אומר [מילה לא ברורה], "מה? הם הלכו? לא ייתכן! זה שלנו!". ו… סיפר לי. אנחנו בהחלט הפתענו אותם. כי יכולנו לצאת מהחוזה אז. זה לא… ממש. ועברנו ללוויין. והתחלנו להפי… לעבוד. ואז באה יוהנה פרנר, החכמה, ואמרה לאורי שנער, "תשמע, אף אחד לא יצפה בהם. אין אנשים בלוויין. יהיו 10,000 איש - זה יהיה הצלחה. בוא נקנה בזול ונשדר אצלנו. אצלנו יראו בזה, וזה לא יעלה לנו". בהתחלה, את יודעת, הכעס גבר, אבל לאט-לאט ההיגיון. אנחנו הפקנו וקיבלנו כסף מ-"yes" על ההפקה והם שידרו את זה [שיר מהמהמת]. השידור השני היה של ה… [צליל של הודעה בטלפון]

שיר: של "קשת".

טמירה: כן, של "קשת".

שיר: זה מעניין, כי אני מרגישה שאם הנושא של הפרק הוא "איך לבנות אימפריה", יש פה שיעור. מעניין אותי להתעכב עליו רגע.

טמירה: בקשה.

שיר: כי לקחת להיט בערוץ מצליח, ולהעביר אותו לפלטפורמה חדשה, צריך ביצים.

טמירה: אוקיי. אז יש ביצים [צוחקות], וגם יש הזדמנות כאן. זה הזדמנות כלכלית. אנחנו לא הרווחנו סכומים, וזאת הייתה הזדמנות. הם, בשביל לפתות אותנו, הם שילמו הרבה כסף, לצביקה ולי, ואנחנו אמרנו, "וואו, הזדמנות חיינו, מה? לא נוכל לעשות דברים אחרים אחר-כך בערוץ 2? נוכל. אנחנו מוכשרים, אנחנו יודעים לעשות את העבודה". וגם קיווינו שהפלטפורמה תצליח, והיא הצליחה. יש!

שיר: כן, בוודאי.

טמירה: אבל אנחנו היינו בתחילתה, ועזרנו שזה יקרה.

שיר: איך לא פחדת? איך לא פחדת לאבד את הדבר המצליח והמשגשג הזה ולזוז?

טמירה: זיהיתי הזדמנות, שזה לא היה קשה. הבנתי שזה יכול לעשות לנו מהפך במצב הכלכלי… או, במצב הכלכלי זה מוגזם, אבל בכמה שאנחנו מרוויחים מהעבודה שלנו. כי, את יודעת, בערוצים אז אה… לא כל-כך אוהבים ש… "מה פתאום שירוויחו כאן סכומים…" לא הגיוניים, אני חייבת לומר [מצחקקת]. ואפילו לא סכומים… הרווחים שלנו היו מאוד צנועים. הרווחנו, אבל את יודעת, צריך לעשות הרבה דברים בשביל לשרוד ממש. ופה באה פלטפורמה חדשה שהייתה זקוקה לזה. ואין הרבה הזדמנויות כאלה, כמה פלטפורמות קמות חדשות בישראל? וזה הזדמנות. אנחנו היינו בשיאנו ויכולנו לנצל את זה.

שיר: תמיד היה לך כזה ראש עסקי?

טמירה: מסתבר שכן, כן.

שיר: אני לא רוצה להציק… [מצחקקת]

טמירה: תציקי.

שיר: אבל אני כן רוצה לומר [בחיוך] שעדיין לא ענית על "האם זה משמעותי להיות אישה?" וזה מעניין אותי, טמירה. אני מצטערת, זה מעניין אותי.

טמירה: לא, אני חושבת… בסדר, עכשיו אני אענה ממש על זה, ואני אחשוב על זה. האם זה שהייתי אישה גרם לאבי ניר או שנער לעשות את הדברים? לא! אבל עצם היכולת שלי, הנשית, האינטואטיבית [כך במקור], ה… יכולת השכנוע, אתה הלא משכנע אנשים לקחת דברים, להפיק איתנו, זה, זה שלי. כמו שאומרת אופירה, "מה ששלי, שלי". וה… אני לא חושבת שהעניין המגדרי היה לו איזשהו משחק בסיפור הזה. זה הדברים - אם את מביאה דברים שרוצים אותם, שהם חזקים. את צריכה להביא דברים חזקים, אבל גם אם את גבר את צריכה להביא דברים חזקים, את צריכה להביא דברים שיש להם משמעות בשביל ה… מי שרוכש ממך, אם זה "yes" או "HOT", או זה, שהם חושבים, "וואו, ננסה את ההפקה הזאת? יכול להיות טוב, יהיה לנו יותר צופים". ואני לא חושבת שזה קשור למגדר. בשום צורה.

[מעבר מוזיקלי]

שיר: ואז, בעצם, מגיע השלב שבו זה ממש נהיה ש"טדי" מתפוצצת, שזה, תקני אותי אם אני טועה, ב"כוכב נולד", נכון? זה היה הדבר…

טמירה: כן. כבר אמרתי ליואב, זה היה לפני 22 שנה, "כוכב נולד", שהיה בהתחלה אחר לגמרי. זה…

שיר: עוד "לא נפסיק לשיר".

טמירה: כן, זה היה מבוא… "לא נפסיק לשיר", אחרי זה, אני חושבת שאת נינט ראו שלוש פעמים בתוכנית עד הגמר. כי ראו חלק כזה של השעשועון, וחלק כזה של הש… וזה התחרֶה [כך במקור] וזה התחרה, ואחר-כך היא התחרתה מול מישהו.

שיר: את ידעת על נינט מהתחלה? כאילו, כשראית את נינט ידעת שזה… היה לך "חווית יודית רביץ"?

טמירה: כן. ממש כן. היא הייתה כזאתי מבוהלת מקריית גת. והיה בה משהו, מצד אחד כישרון גדול מאוד, ושירה מאוד מרגשת. ומצד שני היא הייתה מפוחדת. היא לא הייתה… לא על הבמה, לא כשהיא שרה, אבל היא לא הבינה מה… והגמר שלנו, שהיה בניצנים, והם קיבלו במה גדולה וקהל חי.

שיר: של "קוקה קולה", נכון? זה היה.

טמירה: כן, קהל חי, שומע את זה.

שיר: אני אגיד למאזינינו הצעירים, שהיה צריך לאסוף פקקים של קולה ואז להמיר אותם בכרטיסים לגמר של "כוכב נולד", שגם היה, אני חושבת שזה היה sold out ישר…

טמירה: כן.

שיר: זה הדבר הראשון שנמכר.

טמירה: כן, כן. זה היה חזק. וכשבאנו לשם, לחול, זה היה בחול כזה, ובמה גדולה ויפה. ונינט כמעט התעלפה. זה היה… הייתי צריכה ממש להחזיק אותה וללכת איתה ולדבר איתה. ושירי טוענת, אני עמדתי בצד במה כזה, יחד עם צביקה, והסתכלתי עליהם, ורציתי לעודד אותה, אז הסתכלתי עליה, ושירי אומרת, "אני ראיתי את זה, וזה מאוד הפריע לי". [צוחקות]

שיר: שירי מימון, כאילו.

טמירה: כן. היא עמדה לידה. וזה היה מצחיק.

שיר: זה מעניין, כי את אה… כשאת מדברת על איך ידעת על נינט, אמרת מצד אחד היא הייתה נורא מוכשרת, ומצד שני היא נורא פחדה.

טמירה: כן.

שיר: השילוב הזה, את מציינת כאילו…

טמירה: כן, כן, כן.

שיר: למה זה השילוב שגרם לך לראות שהיא תצליח?

טמירה: כי א', מה שעובד אצל נינט עד היום, זה האנושי, החם. לא יעזור כלום. היא מאוד יפה, היא יפתה ויפתה ויפתה עם השנים.

שיר: מאוד.

טמירה: היא נראית באמת "סוף". הסתכלתי באתר שלה וראיתי איך היא מופיעה היום, היא מאוד-מאוד התפתחה, גם מבחינת תנועה, מבחינת זה, מבחינת סקס אפיל. זמרת שמרשה לעצמה כבר לשיר איך שהיא רוצה, כבר אין לה עניינים. וגם אז היא הייתה שמנמונת חמודה. ובסוף "כוכב", כשהיא זכתה, נסענו כולנו לבית שלה בקריית גת. זה קרוב היה.

שיר: אחרי ממש הגמר?

טמירה: כן. יצאנו לבית שלה, וראיתי בית צנוע בשיכון, עם כזה טלוויזיה, שיש עליה מפה כזאתי, ובצד הם עשו שולחן כזה עם במבה ובייגלך. בזווית העין ראיתי את החדר שלה עם המזרוני "גומאויר" על המיטות, שהיה שלה ושל סופי אחותה. ובאמת ראיתי… ואבא שלה המתוק והצנוע. חמוד, נהג משאית, אם אני לא טועה. ואמא שלה שעבדה במפעל בקריית גת. אנשים, אנשי עמל, וכל השכנים המרוגשים שמגיעים עם כל מיני דברים. אז זה היה שיעור בצניעות. באיך, מאיפה היא באה. וזה מחזיק אותה עד היום, מאיפה היא באה.

שיר: אמרת לה משהו?

טמירה: שהיא תהיה וזה וזה וזה?

שיר: כן.

טמירה: בטח. את עושה שיחה ואת אומרת מה הדרך, ואיך את רואה את הדברים, וכמובן שעשינו את "השיר שלנו". כשמישהי מופיעה בארבעים פרקים, קצת יותר, ועוד שנה ועוד שנה, אז זה בונה. זה ממש בנה.

שיר: ונגיד "השיר שלנו", שנולד אחרי "כוכב נולד", כמהלך - כי אם אנחנו מדברים על "לבנות אימפריה" - זה היה משהו ש… כאילו, מוצר בת של "כוכב נולד"? מתוך מחשבה, "יש לנו כבר את האנשים האלה"…

טמירה: כן. זאת אומרת, אנחנו… אז היה יונה ויזנטל, המנהל האמנותי של "yes", ונוצר בינינו קשר. ומכיוון ש"כוכב" היה מאוד חזק, והסיפור עם נינט היה מאוד חזק, כשחזרתי מהגמר, אז טל, בני, אמר לי… הוא עבד על משהו מוזיקלי, הוא אמר: [לאט ובהדגשה] "כל - הטלוויזיות - של כל - השכנים של רחובות שלמים, היו פתוחות, היו פתוחות עם הגמר הזה. זה היה גמר של רייטינג [לוחשת] מטורף". וכיוון שכך, אז היה חכם לעשות עם נינט שהיא הייתה כוכב גדול, ולבנות מסביב. הבאנו את רן דנקר, לבנות איזה סיפור רומנטי כזה גדול. טלנובלה, כמו שצריך.

שיר: [מהמהמת] שזה בשנים שהטלנובלות היו…

טמירה: כן, זה מאורי גרוס שהוא שנון, וחכם ומצחיק, אז הוא הביא את זה לכיוונים יותר עדכניים מאשר הטלנובלות-הטלנובלות.

שיר: כן, זאת הייתה הטלנובלה המצחיקה הראשונה.

טמירה: כן. זה גם…

שיר: ואז הגיעה "טלנובלה בע"מ". אבל "השיר שלנו" הייתה קודם.

טמירה: כן. וגם "השיר שלנו" הייתה כמה עונות ועשתה סיפורים על גבי סיפורים. הייתה חזקה.

שיר: מעניין. כי את יודעת, אני שמעתי אות… בעצם, אני אחשוף את מאזינינו לזה שאני הצעתי לך להשתתף בפרק כי נפגשנו בצילומים של תוכנית ספרים שמצטלמת בתאגיד…

טמירה: נכון.

שיר: "אתה חייב לקרוא את זה!".

טמירה: נכון.

שיר: ושמעתי אותך אומרת משפט שפשוט נתפס לי במוח, כי אני לא זוכרת על מה דיברת, אבל אמרת: "אם אתה לא גדל, אז מה טעם?".

טמירה: נכון. ואני גם לא זוכרת שאמרתי את זה, זה הכל בסדר [צוחקות]. הייתה שיחה, כנראה.

שיר: אבל, זה דבר שאת חושבת? כי אני חושבת היה "כוכב נולד", הגעת לרייטינג מטורף. אני משערת שלבן שלך לראות משהו שאתם מפיקים בחברה על כל המסכים, בכל הרחוב, זאת תמונה של הצלחה.

טמירה: כן.

שיר: כאילו, הצלחנו, הגענו.

טמירה: כן.

שיר: איך אחרי ה"הצלחנו, הגענו" הזה, את אומרת "ואני רוצה עוד", ו"אני צריכה עוד לגדול".

טמירה: אתה לא חושב "אני צריכה עוד לגדול". אתה חושב, "הנה, יש לי כאן אפשרות, נוצרה לי כאן אפשרות אמיתית ליצור עוד דברים ולהיות בעוד פלטפורמות, כי מה שיצרנו, הוא מאוד חזק". עם הדבר הזה אתה יכול… זה כאילו נולד מתוך זה. הדברים נולדו אחד מתוך השני. וזה אך היה טבעי שאנחנו נמשיך. זה לא היה משהו שאתה מתכנן מראש, אתה עושה את "כוכב", אז שאחרי זה תעשה את זה, ואחרי זה תעשה את זה. לא, זה נוצר מעצמו במקרה הזה.

שיר: איזה תכונות אופי שלך את מרגישה שעזרו לך להגיע למימדים האלה?

טמירה: דבר ראשון, זה דבר והיפוכו להגיד - שלווה. אבל הכוונה היא שאתה מסוגל למנן את ההתרגשות שלך. אתה מסוגל לשלוט בה. שאתה מסוגל לאבחן את המצב ולהבין איפה אתה עומד בדיוק. אני חושבת שזה, זה הדבר. שאתה לא "וואו. כל-כך מצליחים, איזה יופי". לא, לא, לא, לא, לא. אתה, יש דרך, היא מתחילה לפעמים משיא גדול, כמו נינט, שיא השיאים. ואתה חייב להבין איך שומרים ואיך משמרים הצלחה, ואיך בונים הצלחה. זה, זה המקצוע.

שיר: איזה עוד תכונות חוץ משלווה?

טמירה: קריאטיביות, זה הדבר הכי חשוב, לפני השלווה. לדעת ליצור בשביל האמן, עם האמן. לדעת לבנות. לדעת… לא תמיד יודעים עד הסוף, לא כאן יושבת לך בת אלוהים. להבין, בוא נקרא לזה יותר מלדעת, איפה, איך הקהל יקבל את זה? זה חשוב, זה כמעט הכי חשוב מבחינת לבנות את הדבר.

שיר: איך אפשר להבין איך קהל יקבל משהו?

טמירה: טוב, יש ניסיון. ניסיון על בשרי. מלהקה צבאית, שמאוד קיבלו, ועד מופעים, ועד "קומדי סטור", אתה יודע, אתה יודע משהו.

שיר: חשבת שתגיעו למימדים האלה?

טמירה: "טדי"?

שיר: כן.

טמירה: לא, אני אף פעם לא היה לי פנטזיה של "טדי הגדולה והאדירה". זה דברים שהתהוו ונוצרו, אחד מתוך השני ואחד עם השני, ובתחום של הבידור גם. ואני חושבת שבאמת התכונה הכי חשובה שלי זה לקחת אנשים מתאימים לעשות את הדברים. זה בנה את "טדי", לא דברים אחרים. יש לי מספר אנשים כאלה שהם עוגנים. וככה "טדי" יכולה להמשיך בכיף עד סוף הדורות.

שיר: מה קורה כשיש טעויות? כאילו, אם את טועה באנשים, טועה בזה?

טמירה: מפסידים, דבר ראשון, כסף. כי אתה בונה ואתה משקיע וזה לא מצליח. לא היו הרבה כאלה, אבל היו כאלה. בוודאי שהיו, שזה לא ממש הצליח.

שיר: וזה דבר שאת לא נו… כאילו, איך את מתייחסת לזה רגשית? זה משהו שאת לוקחת או שאת, כאילו, שאת לוקחת את זה ללב, או שאת מרגישה "אוקיי, קרה"?

טמירה: זה בין שני הדברים. זה לא "אוקיי, קרה", זה בני-אדם. וכסף גם, אבל זה בעיקר בני-אדם שמנסים, ולא תמיד זה מצליח. ברוב המקרים זה מצליח, אפשר לומר. אבל לפעמים לא. וזה בסדר.

שיר: זה בס…

טמירה: אי-אפשר רק להצליח. לא טוב. למה תשווי? [שיר צוחקת] נו באמת. אין גרף כזה. בכלל, חיים זה לא גרף כזה, כי זה מוות, וזה גם לא גרף כזה, זה מין דבר כזה, מין משולשים כאלה.

שיר: אני רק אגיד שאת מרימה ומורידה את היד בצורת גרף שעולה ויורד.

טמירה: כן. זה החיים.

שיר: אבל הרגשת את זה גם בזמן? כי מעניין אותי אם מישהו מקשיב לפרק הזה ומעוניין, מעוניין גם בתחומו לבנות אימפריה, אני לא יודעת מה, שיהיה אימפריה של בתי קפה. ויש נפילה. איך מתמודדים עם זה? איך ממשיכים הלאה?

טמירה: לא, היו לי נפילות דרמטיות אפילו. נפי… זה…

שיר: איזה?

טמירה: היו לי נפילות, שפתאום… כלכליות. היה לי מאוד קשה, שעשינו את "הדרדסים". בגני התערוכה במין אוהל ענק כזה, מטורף. עם במה כולה מחילות כאלה שהשחקנים יכולים לעמוד למטה, והבמה כאילו בגובה המותניים שלהם, ועשו להם רגליים קטנות כאלה, ומה שראו זה כאילו גמדים כאלה מסתובבים בבמה. ואנחנו הפקנו יחד עם חיים סלוצקי, ו… שהיה בעל הלונה פארק, וזה, איש עתיר ממון ויכולות, אנחנו מפיקים נורמלים. והתחלנו את זה ש"הדרדסים" היו בשיאם. והמקומות נקנו, והכל היה זה, ואז… אני יודעת? שבועיים לפני שהתחלנו, שלושה שבועות לפני שהתחלנו, סר חינם. זה ככה, זה הלא טרנדים כאלה. כבר לא מעניין. וכל המוסדות האלה שקנו את הכרטיסים, רצו להחזיר אותם, אמרו, "זה לא עובד, אנשים לא קונים, זה לא מתאים". ונשארנו עם בור מטורף. כי זה הייתה הפקה של איזה 40 אנשים, באמת, ונגנים, ו"ברוש", להקת "ברוש" הייתה… ניגנו, ובאמת זה היה דרמטי. זאת אחת התקופות הקשות הכלכליות של חיינו הייתה.

שיר: אז בעצם, ברגע שאתם נכנסים לבור הזה, מה את חושבת? מה את מרגישה? איך את מוציאה את עצמך משם?

טמירה: זה היה סיוט, באמת. כי פתאום כלום. הרבה ככה פרחו, זזו, אמרו "אוי ואבוי, מה יהיה עכשיו?" זה היה קשה, זה היה קשה. אני הלכתי לבנק אחר, עם מנהלת כזאת, עירית, שהחליטה לעזור. כל מיני אנשים שהחליטו לתמוך כלכלית. הם מקבלים את הכסף, זה בנק, זה לא…

שיר: ברור.

טמירה: …נתנו מתנה, אבל עזרו. ובאותו זמן, אני זוכרת שהתקלחתי ואמרתי, "עם איזה בנזין אני אסע באוטו? אין לי כסף". ילדיי, שלא שמו לב לזה בכלל, ילדים זה תופעה, אתה מחליט שאתה מבשל להם כל מיני מאכלי כרוב [מצחקקת]. כרוב זה זול. פשטידות, אני יודעת לבשל, עושה פשטידות מכרוב, זה מכרוב, סלטים וזה. אני לא חושבת שהם שמו לב בכלל. דודו נסע לארצות הברית "לשבור שבר", ממש ככה. להשיג כסף, לראות מה אפשר לעשות. ואני נשארתי כאן עם טלפונים זועמים של כל מיני אנשים שאני עבדתי איתם, ואמרתי, "רגע, אנחנו נשלם לכולם". שנייה, אני צריכה להסתדר עם זה. זה טירוף. ואני ממש זוכרת את הפגישה בבנק שחיים סלוצקי שולף צ'ק על חצי מההפסד, ואני אומרת, אין לי את הכסף הזה, אני צריכה לעבוד בשבילו, אני אפתור. זה הייתה תקופה קשה. לטל הייתה בר מצווה בדיוק בזמן הזה. ועשיתי בבית. עשיתי עם שכנות כאלה, היו לי שכנות טובות, מהמסילה, כאלה חכמות ויודעות. עשינו את כל הקייטרינג לבד. שמנו מין כזה מפה משַׂק כזה, והיה כיף גדול. הייתה בר מצווה נהדרת. אני זוכרת שקורין ויודית שרו, טל ניגן בפסנתר, אז הם היו בבר מצווה.

שיר: וואו, איזה חלום שיודית רביץ וקורין אלאל יבואו לשיר לך בבר מצווה.

טמירה: כן, יחד איתו. הוא ניגן, זה היה מאוד-מאוד כיף. בר מצווה הייתה כיף. בקיצור, הבר מצווה כבר היה התחלה של הסוף של הסיוט. אבל זה היה דבר בלתי יישכח.

שיר: איך נפשית, אבל, יצאת מזה? כאילו, מה אמרת לעצמך תוך כדי, כדי לצאת מזה? האמנת שתצאי מזה או שחשבת, "יש סיכוי שזהו זה", כאילו, ש"זה נגמר".

טמירה: בהתחלה, בימים הראשונים אמרתי, כאילו, "מה האפשרויות?" יש אפשרות, כולם אמרו "תפשטי רגל". אמרתי, מה ז'תומרת? עכשיו אני אגיד לכל האנשים שעבדו בשבילי: "נורא מצטערת, החוק מגן עליי, אני לא אשלם לכם". זה נקרא לפשוט רגל. אמרתי, "אין כזה דבר! לא יקרה". ידעתי מהרגע הראשון שאני אשלם לכולם. ושלמתי לכולם, עד הפרוטה האחרונה, שיהיה ברור. עבדתי ועשיתי וזה, וזה קרה. ומשם כבר צמחתי ממש. כבר הבנתי שלא יכולים לי כל האירועים המשונים האלה, וגם למדתי להיות קצת יותר חכמה, לא להסתכן בדבר כל-כך… למרות שזה היה בטוח, היו לי את כל המפעלים, את כל הכספים סגורים מראש, זה לא שאני כאן הימרתי. אבל למדתי, ולמרות זאת אני כנראה, זה האופי שלי. בגלל זה אני… זה אני. אני לא, לא רציתי לוותר. קרה, נספוג, נמשיך.

שיר: טמירה, שאלה לסיום. מה עוד את רוצה שלא השגת?

טמירה: בתחום העבודה?

שיר: בכל תחום.

טמירה: שאלה טובה. כי עכשיו, בגילי המאוחר, אני לא יודעת מה להגיד לך כי, כי זה ארץ נורא משונה. אתה עובר שנתיים של סיוט אמיתי. אתה לא יודע מה הולך להיות פה בכלל. ואתה, זה מערער לך, אבל, את המחשבה שהילדים שלך צריכים לחיות כאן. עד כדי כך. זה עובר. מבינים, עם הזמן, שזה לא העיקר. זה בכיף, העבודה, אבל זה לא העיקר. העיקר זה החיים עצמם. גידול הילדים, אחרי זה הם גדולים כבר, אני רוצה להמשיך בחיים, חיי הנעימים מאוד, אגב. יש לי ילדים נפלאים, טל ולי ובני זוגם, מאיה ואבירם. ואני יכולה להגיד בביטחון משפט משונה, שטוב לי.

שיר: לא משונה בכלל.

טמירה: לא, כאילו, מי משוויץ שטוב לו? צריך…

שיר: את לא משוויצה.

טמירה: [צוחקת] לא, אני אומרת, אה… אני יכולה להגיד שהגעתי לשלב בחיים שבהחלט, אה… מבחינת העבודה כבר דברים קורים, לא אני שעכשיו צריכה להיות בכל דבר, למרות שאני באה לכל הצילומים וכל הדברים. אני באמת, זה חשוב לי עוד, אבל זה כבר יכול, באמת של החיים, זה יכול לקרות גם בלעדיי, אני חושבת. בחיים האישיים אז דברים נעימים קורים. יש לי גם חברות נפש, הרבה, לא הרבה, אבל מספר חברות נפש ממש.

שיר: גם חברת נפש אחת זה הרבה.

טמירה: לא, יש לי יותר. יש לי ממש יותר, ואני ממשיכה איתם את החיים שלי, ונפגשות וקורים דברים. אני חושבת שהחיים טובים.

שיר: אוקיי. טמירה ירדני, תודה רבה.

טמירה: תודה לך, שיר, שהזמנת אותי, ושאת כזאת [צוחקות]. אני אוהבת אותך.

שיר: אני גם אוהבת אותך.

טמירה: איזה יופי, באהבה משותפת נסיים את ה…

שיר: כן.

טמירה: היום…

שיר: נלחץ יד על זה.

טמירה: כן.

[מוזיקת סיום]

שיר: טוב, עד כאן "איך לעשות דברים". כרגיל נשמח מאוד שתדרגו אותנו בחמש כוכב בכל הפלטפורמות. נשמח גם ל-subscribe. אני באמת לא יודעת למה, אבל אנחנו, זה ישמח אותנו. זה הדברים שמשמחים אותנו.

אה… תודה רבה לאלעד בר-נוי, עורך וידיד. תודה רבה לליהיא צדוק, עורכת משנה ומכרה. כן, רבנו. תודה לטל נרונסקי, המפיק. ומה עוד? מה, למי עוד נגיד תודה? תודה לטמירה ירדני שהגיעה ודיברה איתי. תודה לכם שהאזנתם. תודה לי שעשיתי את הפודקאסט. תודה, תודה לכולם.

ביי, נהיה בקשר.

קריינית: "איך לעשות דברים?" עם שיר ראובן.

[מוזיקה מסתיימת]

[חסות]