איך לעשות דברים - איתי בן שמחון | איך לאבד בית
- נועה שטופמן
- 1 day ago
- 33 min read
לרגל 20 שנה להתנתקות, יוצר התוכן איתי בן שמחון מספר לשיר ראובן על אובדן הבית שלו בגוש קטיף; על בקבוק התבערה הראשון, על הניתוק בין תפיסת הילדות שלו כפסטורלית ומושלמת ובין הסכנה שהקיפה אותו, על ההשלמה עם המחשבה שעוזבים את הבית, על הדברים שלקח איתו והדברים השאיר מאחור, ועל חיפוש הבית שעדיין נמשך
תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/08/2025.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
קריינית AI: שלום. "איך לעשות דברים" הוא הסכת קומי [במלרע]. בדיחות עשויות להישמע, כמו גם הערות סָרָקסטיות או הומוריסטיות. ואין לייחס לנאמר בו המלצה לכלום. האזנה נעימה.
[מוזיקת פתיחה]
קריינית: "איך לעשות דברים", עם שיר ראובן.
שיר: היי, אני שיר ראובן וזה הפודקאסט שלי, "איך לעשות דברים". בכל פרק אני מדברת עם אדם אחר שילמד אותי - איך לעשות דברים.
והיום אני עם יוצר התוכן איתי בן שמחון, שבאוגוסט 2005 היה בן 17 וגר בנווה דקלים במהלך ההתנתקות. ואיתי ילמד אותי היום איך לעזוב בית.
איתי: היי.
שיר: מה העניינים?
איתי: בסדר.
שיר: אני מאוד-מאוד מתרגשת שאתה פה.
איתי: וואי, גם אני, ממש. אממ, גם הנושא וגם להיות פה וגם להקליט איתך, זה כמה דברים ביחד שמרגשים אותי.
שיר: מה בנושא?
איתי: הנושא, כי אני מרגיש ש… שכזה יוצא לי הרבה לדבר על זה, כל פעם קצת, או כל פעם עם מישהו אחר ובאנרגיה אחרת, ופתאום לשבת וכזה עם הכותרת "איך לאבד בית", אז אני תוהה מה, מה הדברים שיעלו. כי כאילו כל פעם, כל פעם שמדברים על, על כל דבר בחיים, אז זה יוצא טיפה אחרת - תלוי בבן-אדם, בסיטואציה, איך קמת היום. אז אני תוהה איך… האם אני… איך אני, איך מסבירים דבר כזה? איך כאילו מנסים לענות על השאלה הזאת? זה מרגש אותי ל… לראות מה יהיה.
שיר: אתה יודע, בעצם בפעם הראשונה ש… אנחנו מכירים עשור.
איתי: כן.
שיר: יותר, אפילו.
איתי: וואו.
שיר: וכששמעתי בפעם הראשונה שאתה גרת בנווה דקלים והיית בהתנתקות, הייתי בהלם.
איתי: [בחיוך] כן. כי זה לא קשור אליי נר… מרגיש?
שיר: כי תראה, ברגע שאומרים את זה, אז אני ישר כאילו… המוח שלך עושה את הפוטושופ של לשים לך את הכיפה הסרוגה [איתי צוחק], ואני כזה, "בטח שהוא היה בהתנתקות." [מצטרפת לצחוק] אבל אחרת, כן, זה לא… זה מרגיש שזה לא עולמות התוכן שלך…
איתי: כן.
שיר: או אפילו יותר נכון, זה לא משהו ש… אני משערת שזאת טראומה.
איתי: כ… כן, ב…
שיר: זאת שאלה 17, כן?
איתי: כן. [צוחק]
שיר: אבל אני משערת שזה כזה. בדרך כלל אתה קצת יכול להרגיש על אנשים, שהם עברו משהו כזה, ועליך זה לא הרושם הראשוני, לפחות, שאתה עושה.
איתי: זה, שתדעי שבכללי גם כשאומרים לי, "וואי, אתה לא נראה שהיית דתי", כאילו אני… בגלל שגדלתי במקום קטן ובתור ילד דתי ובגוש קטיף וזה והחלום שלי היה לגור בעיר, החלום שלי היה כזה לגור בעיר, להיות… לחיות חיים שכזה ראיתי בטלוויזיה, אז תמיד שאומרים לי, "וואי, אתה לא נראה שהיית דתי" או זה, אז כאילו משהו מתלהב קצת [שיר צוחקת], שכאילו הצלחתי למחוק את הזה, אבל אממ, אבל זה כן משהו שאני אוהב לספר בסוף.
שיר: אז בוא נתחיל מהתחלה. איך הגעתם לנווה דקלים?
איתי: אוקיי, אז הסיפור שאני מכיר זה גם… כאילו, סיפורים שסיפרו לי בעצם על איך הגענו לשם כי הייתי שם… כשהגענו לשם הייתי בן כזה כמעט שנה [שיר מהמהמת]. זה בעצם שההורים ש… היה לנו כבר דודה שגרה שם, והיא שכנעה את אמא שלי ואת אבא שלי לבוא לגור איתם. ואני זוכר שכאילו אנחנו היום כזה, כשאנחנו מבוגרים, אז אנחנו שואלים את אמא שלי, לא פחדתם? לא זה? כאילו, גם ההורים שלי לא בסוף… אף פעם לא גידלו אותנו - זה כזה איזה אידיאולוגיה מטורפת. זה לא היה חיבור כזה. מבחינתם זה היה מקום זול, היה מענקים, דודה שלי כבר גרה שם, והכי מצחיק זה שגם הם מספרים שגם כשהם באו לראות את הבית, אז זרקו עליהם בקבוק תבערה.
שיר: וואו!
איתי: כן, כאילו גם בפעם, בביקור של לבוא לראות איך זה…
שיר: Welcome to the neighborhood.
איתי: כן, אז זה כזה אי-אפשר אפילו להגיד שהם לא ידעו למה הם נכנסים [מצחקקים], אבל, אבל כן, דודה שלי היא אישה מאוד אה, עם כושר שכנוע מאוד חזק וכנראה שזה עבד. וכבר מגיל שנה גרתי שם, עד גיל 17.
שיר: ואיפה אתם כמשפחה על הרצף הדתי?
איתי: אז זהו, אז כמו שאמרתי מקודם, זה לא היה באמת אווירה של… בבית שלנו, זה לא הייתה אווירה של אידיאולוגיה של "אנחנו מיישבים את הארץ" או "אנחנו פה כי, כי זה, כי ארץ ישראל השלמה", לא דברים כאלה. גם מבחינה דתית אנחנו דתיים, דתי-לאומי, כזה שומרים הכל, שומרים שבת, כשרות, כיפה, כזה מהילדות, כיפה, ציצית, אממ, נראה לי מה שאפשר לראות כזה בדרך כלל ב… כאילו ציונות הדתית קלאסית, ממש כמו שמדמיינים כזה מהגוגל? אז כאילו זה אף פעם לא היה לא, לא קיצוני לפה ולא קיצוני לפה. היינו ממש כזה פשוט משפחה דתית - בראש שלי רגילה - שגרה בגוש קטיף. אפילו בחוויה שלי לא כזה הבנתי מה זה אומר. כאילו לעומק, כאילו. אני זוכר שרק בצבא, ואולי זה באמת יותר אני, רק בצבא הבנתי כאילו באמת מה זה, נגיד, "גבולות 67'". ולא הבנתי שגרתי כאילו מחוץ לגבולות האלה עד ההתנתקות. זה לא היה, זה לא היה סיפור בבית שלנו, זה לא היה משהו שכזה אתה יודע על, על הבית שלך.
שיר: אבל אני משערת שהיו כל מיני אירועים אה… דיברת על בקבוק תבערה.
איתי: כן.
שיר: אז אני משערת שהיו עוד אירועים כאלה…
איתי: נכון, אז זה באמת שאלה כאילו, אני ממש זוכר… לא זוכר - אני היום כשאני מסתכל אחורה, אני מבין שהיה לי איזשהו ניתוק בין המציאות שחייתי בה לבין איך שפירשתי אותה בראש שלי. כי בראש שלי, אם היית שואלת אותי… כאילו, במשך שנים שהיו שואלים אותי איך היה הילדות שם ואיך היה לגדול, התשובה שלי הייתה "ילדות מושלמת, בית על העץ, היה לנו, היה לנו דיונות, היינו משחקים בדיונות, היה לנו חוף ים, היינו בים, ילדות קלאסית שאתה דופק בדלת לחבר בלי, בלי להגיד שאתה בא, כולם מכירים את כולם", כזה. ואז כשאתה באמת פתאום ברפלקציה או פתאום שאנחנו משחזרים ביחד, חברים, את הילדות, ואז אתה כזה, "אה, נכון, היה את הרחוב הזה שאף אחד לא ה… לא היינו עוברים בו בלילה". כאילו…
שיר: למה?
איתי: כי, כי הוא היה חשוך ודקרו שם פעם… היה שם, היה חדירת מחבלים ודקרו שם פעם מישהי. שכנה שלי, כאילו. אז פתאום אתה כזה, "אה, נכון, וואי, גם אתם לא הייתם הולכים ברחוב הזה כשהייתם לבד בלילה?" "כן, גם אני", "גם אני". פתאום אתה מבין שכזה, אף אחד מהחברים שלך לא הלך שם. היה את זה, באמת, פי… כאילו, את יודעת, פיגוע בדרך לבית-ספר, מרגמות, כאילו דברים שבמוח שלך כילד אתה מקבל אותם כחלק מהמציאות, ורק כשאתה גדל אתה אומר, "אָה, גדלתי - במקביל לילדות המושלמת הזאת - עם עוד מתח מטורף, שכאילו בתור ילד סיננתי או ראיתי בו דבר טבעי", או…
וגם נגיד אני זוכר שהיינו יוצאים מהגוש, נגיד שהיינו נוסעים לסבא וסבתא שלי בירוחם, לצורך העניין, היינו יוצאים ממחסום כיסופים, ושם היו כמעט כל שישי הפגנות של "שובו הביתה", כאילו של, של הקיבוצים ושל אזור העוטף, של אנשים שכזה היו כל שישי מפגינים כאילו מולנו כזה של… שצריך שלא נגור שם.
כאילו זה דברים שגם היו, אבל אם את שואלת אותי על החוויה שלי, הם לא היו חלק מהחוויה היום-יומית שלי, כאילו המוח שלי היה מוציא אותם. כאילו המוח שלי יותר חווה ילדות רגילה, אולי גם… כן, כאילו התעסקתי פשוט יותר בדברים שעניינו אותי אז, והיה פחות פוליטיקה וסכנת מוות [מצחקק]. זה פחות היה מעסיק אותי [שיר מצחקקת]. אז…
שיר: ומתי, כאילו מתי הבנת שזה חריג? מתי זה צף והיית כזה, "אה וואו, אוקיי, זאת לא ילדות רגילה, בעצם"?
איתי: אני חושב שבאמת-באמת רק אחרי ההתנתקות. רק בגילאים יותר מבוגרים, כשהבנתי, כאילו ב-20 פלוס, שהיינו משחזרים כחברים את הילדות, ואז באמת היו עולים סיפורים כמו "פחדנו ללכת ברחוב הזה" או, את יודעת, זיכרונות ראשונים, שאתה בגן שעשועים בשבת ואתה מבין שקורה אירוע. סתם, אחד הזיכרונות הראשונים שאני זוכר זה שאנחנו בגן שעשועים בשבת, ואתה מבין בתור ילד שקורה אירוע, אתה לא יודע מה הוא. ואתה רץ הביתה ואז אתה מבין שיש איזשהי חדירת מחבלים וש… ואתה תוך כדי ה… [מצקצק] בתור ילד אתה רואה כאילו את הדבר הזה, נגיד עם אמא שלך מהחלון, כל האבות בבית כנסת, אז אתה… אז אני, אמא שלי, אחותי בחלון מסתכלים, כל האבות בבתי כנסת, אתה רואה כאילו אותם מתחילים לצאת מהבית כנסת, כי גרנו ליד הבית כנסת, ואז אה, ואז כאילו אתה שומע את הסיפור שבעצם נכנסו שני מחבלים בלבוש של בני ישיבה - כי היה גם ישיבה בנווה דקלים - ודקרו את את אחת השכנות שלנו כאילו מסוף הרחוב. אז בתור ילד זה היה מין אנקדוטה בשבילנו, השבת הזאת, ו… [בהתרגשות] ראינו את הרגליים שלהם מאחורי האוטובוס שהם התחבאו, כאילו זה באמת היה החוויה שלנו בתור ילדים, "וצ'ארלי רדף אחריהם עם לבנה והרג אותם". כאילו, היינו מין… זה היה אנקדוטות של הבחור הכי חזק ביישוב רדף אחריהם עם בלטה, צ'ארלי, אני זוכר את זה, כאילו זה היה המור"ק: צ'ארלי רדף אחריהם, תפס אחד והרג אותו עם בלטה. ורק כשהייתי בן 20 ומשהו הבנתי כאילו שזה סיפור מטורף לילד בן ארבע-חמש להתלהב שראית את הרגליים, טה-טה-טה. [מצקצק] מור"ק כיפי שאנחנו נזכרים בו. אממ, וגם הבנתי את זה הרבה כשהייתי מספר לאנשים שאני מגוש קטיף והייתי מקבל את החוויה דרכם, כאילו. או שהייתי מספר להם סיפורים שאני חשבתי שהם מצחיקים וראיתי שזה לא מצחיק אותם.
שיר: וואו, איזה חוויה קשה זאת.
איתי: כן. ואז כאילו, כן, ואז הבנתי שכזה, אָה, זה לא מגניב, זה לא מצחיק, זה מאוד מסוכן, זה… ופתאום אמא שלי אומרת כזה, "כן, אני 17 שנה לא ישנתי כמו שצריך. כי פחדתי". או כזה, "הייתם יוצאים לחברים ואני הייתי כאילו חושבת איפה אתם". כאילו, ואז אמרתי, אה, קרו מלא דברים במקביל לילדות שלי שכאילו, או שלא ידעתי, או שהדחקתי, או שלא הייתי מודע אליהם בכוונה או לא בכוונה. ורק בגילאים מאוד מאוחרים הבנתי מה זה אומר, באמת, לגדול באזור מלחמה או בהתנחלות מסוכנת או בדבר כזה. שכאילו המוח שלך מקבל את המציאות, המוח שלך חושב שמה שקורה זה ה… כאילו, אף ילד לא יודע שמה שקורה אצלו בבית הוא לא נורמלי, עד שהוא רואה בית אחר. אז זה אני מרגיש שלקח לי הרבה זמן להבין, כאילו, את ההב… את הפער.
שיר: ועכשיו אתה מרגיש שאתה מבין את זה לגמרי, או שעדיין יש איים שמפתיעים אותך?
איתי: אני מבין את זה בראש, כי אני מבין את זה, כי אני כבר בן-אדם מבוגר ואני מבין, כזה, איך אני… יש לי אחיינים ואני מסתכל עליהם ואומר, 'לא הייתי רוצה שתעבור אף דבר, עם כל היופי בילדות הזאת'. אז יש לי את זה בראש, אבל בלב, כאילו כשאת שואלת אותי עדיין איך הייתה הילדות בגוש קטיף ודברים כאלה, אז הזיכרונות שלי עדיין טובים. אין לי איך ל… אין איך לתקן אותם וגם אני לא רוצה לתקן אותם ל… לזכרונות שליליים, אבל…
שיר: ברור.
איתי: כאילו הזכרונות שלי עדיין מהילדות הם, הם גם הדברים האלה של, של דיונות שאת מכירה כל גבעה ויש לך שם, זה "קיר המוות", כי הוא הכי תלול ואנחנו גולשים בו ו… וכאילו פינת חי ודברים שבאמת בתור ילד, זה היה מבחינתי ילדות כיפית, ילדות של טבע. היום… עזבי שהיום אני יוצא מהעיר ואני כאילו נחלש [צוחקים] עם כל שעה שעוברת, אבל בתור ילד אהבתי את זה.
שיר: יש לי תיאוריה, היא תקפה, אני, אני בדרך כלל חושבת אותה כאילו על… על להט"בים.
איתי: כן.
שיר: אבל שעד גיל 12-13, לחיות במקום קטן כלהט"ב זה אושר, ומגיל 13 זה נהיה גיהנום…
איתי: מדהים.
שיר: …ואתה חייב להגיע לעיר.
איתי: מחזק את התיאוריה הזאת מאוד-מאוד-מאוד-מאוד, וזה באמת גם, הארבע שנים האחרונות שם, שזה באמת היה 13 עד 17, זה באמת השנים שכבר באמת הדבר שהכי העסיק אותי, או בעיקר, זה היה להיות הומו בארון. וכן, זה היה… זה היה שנים גם גם כאילו מיוחדות, כיפיות בדרכן, אבל את צודקת, זה כבר היה שנים שדמיינתי את החיים שלי בעיר הגדולה, כמו קארי מ"סקס והעיר הגדולה". [שיר צוחקת]
[מוזיקת מעבר]
שיר: אתה זוכר מתי התחילו אה… דיבורים על פינוי, על לעזוב את המקום, כמו שאמרת על ההפגנות האלה? כאילו באופן כללי דיבור של "זה מקום שצריך לעזוב", "זה מקום שאולי נעזוב", "זה מקום שיכול להיות שהוא לא יהיה פה עוד 50 שנה"?
איתי: כן. אז אני אתחיל בדיסקליימר, הזיכרון שלי לגבי ההתנתקות הוא מאוד-מאוד סלקטיבי וספציפי. יכול להיות שיש אנשים שבחוויה שלהם היה כל הז… כל השנים שגרנו שם דיבורים על זה, כלומר, היו הפגנות, אמרתי, כל יום שישי הפגנות על "שובו הביתה". הזיכרון שלי הוא שרק שנה לפני ההתנתקות התחילו לדבר על זה. הזיכרון שלי זה שאנחנו בכיתה י' ואחד הרבנים הביא עיתון ואומר לנו… וכאילו הכותרות זה "תוכנית ההתנתקות" ויש מין timeline כזה משוער - שנה הבאה ההתנתקות. כאילו ממש כזה כתוב אוגוסט, ואומרים מתי. זה הזיכרון שלי. יכול להיות שהוא לא תואם להיסטוריה, אבל אני ממש זוכר את השיעור, את השיעור הזה, זה היה אחד הימים הרנדומליים. הרב הביא את העיתון ואני זוכר שהיה תלמיד אחד בכיתה שהוא היה סוּפר כזה מעורב פוליטית והכינוי שלו, שלנו אליו, היה "כנסת" [צוחקים]. מאוד אה…
שיר: בלי סאבטקסט.
איתי: אין סאבטקסט. "כנסת", והוא ממש התווכח שצריך שתהיה את ההתנתקות, וכל הכיתה רבה איתו. ואני כתבתי במחברת 100 פעם "ג'ניפר גארנר, ג'ניפר גארנר [שיר צוחקת], ג'ניפר גארנר, איתי גארנר, ג'ניפר גארנר". אבל אני זוכר ממש את הדיון הזה, ואני זוכר ש… שכאילו, א', שהערכתי אותו, שהוא כזה אומר את דעתו וגם בכלל שהוא מבין על מה… שכזה, הוא יודע. אממ, אבל כן, זה היה, זה היה כזה… אני זוכר ששנה-שנה וחצי אולי לפני התחילו לדבר על זה באמת.
שיר: ואיך אתה מרגיש עם הדיבורים האלה? כי מצד אחד, אני חושבת, זה לאבד בית, מצד שני, כמו שאמרת, אתה באיזשהו מקום שאתה כבר מפנטז על העיר הגדולה.
איתי: כן. אז…
שיר: או על העיר.
איתי: אז זהו, אז תמיד בפנטזיות שלי על העיר הגדולה, עדיין הבית שלי היה קיים [מצחקק], זאת אומרת, לחזור אליו או… אבל, אני לא חושב שבכלל אתה מבין מה זה אומר באמת לפנות מקום. כי [מצקצק] נכון, זה היה גוש קטיף, זה היה יישוב של… נווה דקלים, זה היה יישוב של 450 משפחות, אבל בראש שלי זה היה כמו שיגידו לך עכשיו מפנים את פלורנטין. את לא יכולה לדמיין שהמקומות האלה באמת כולם יילכו. אז אתה כזה… וגם היה מאוד נרטיב של זה לא יקרה. "הָיֹה לא תהיה". הרבנים היו אומרים, "היה לא תהיה, היה לא תהיה", לאורך כל הדרך. ומאותו רגע שמספרים לנו שההתנתקות הולכת לקרות, אז כבר יש לך פעילויות בנושא. ז'תומרת, מוציאים אוטובוס - אחד הדברים המשפילים בחיי - הוציאו אותנו באוטובוס עם ורדים, רשימה של כתובות של מתפקדי הליכוד בכפר סבא, ממש - שֵׁם, כתובת של הבית שלהם, ואנחנו הלכנו בזוגות, דפקנו להם בדלת, הם פתחו, הבאנו להם פרח ואמרנו להם, "בבקשה, תצביעו נגד ההתנתקות". עברנו ככה ב… כמו התרמה, רק שאת לא מקבלת את הכסף וגונבת אותו בסוף [מצחקקים], את ממש צריכה להגיד לאנשים - כי היה משאל מתפקדי הליכוד, שזה היה בעצם משהו שאמרו, הליכוד רוצה לפנות אבל הבוחרים שלו לא, לא בחרו באסטרטגיה הזאת, אז נעשה משאל - אז היה, היו מוציאים אותנו מהבית-ספר, כאילו מְהַ… אני למדתי בפנימיה בישיבה תיכונית, שזה בעצם פנימיה, ישיבה-פנימיה, אתה לומד בבוקר לימודי קודש ובצהריים לימודי חול, בגרות.
היינו יוצאים עם הסעה מהבית-ספר, ל-נגיד מה שסיפרתי על הוורדים למשפ… למתפקדי הליכוד. או להפגנה בירושלים, או להפגנה בתל אביב, או לשרשרת האנושית, שהייתה שרשרת אנושית שאנשים החזיקו ידיים מ… כזה מחסום כיסופים ועד ירושלים או משהו. בפועל לילד בן 16-17 זה אירועים חברתיים. היינו יוצאים לדברים האלה, גם… ושוב, אני מדבר על החוויה שלי, וגם הרבה אנשים שחוו את התקופה הזאת כ"אנחנו נלחמים". אני גם הייתי באווירה הזאת שאנחנו נלחמים, אבל אני זוכר שנסעתי ל… לשרשרת האנושית, לצורך העניין, אז אנחנו היינו ליד אשקלון במקטע, ואני ממש זוכר שבדיוק יצא קולה זירו [שיר צוחקת] ושתינו קולה זירו בפעם הראשונה בקניון חוצות באשקלון. ז'תומרת, זה במקביל לשרשרת האנושית שבה אנחנו נלחמים על הבית, אז ברחנו קצת לקניון וחזרנו. היינו פוגשים בהפגנות חברים שלנו מבני עקיבא שאנחנו רואים פעם בשנה במסע סוכות… שלוש פעמים בשנה במסע סוכות ו… אז כאילו היה שם גם את האלמנט החברתי - בן נוער אממ - אני חושב שזה גם קצת היה פריבילגיה להיות בן 17 בהתנתקות, כי אני מאמין שההורים שלי וחברים של ההורים שלי היו עסוקים ב… בדברים הרבה יותר שונים, כמו איפה נגור, מה, במה אני אעבוד, איפה אני מאחסן את הדברים, כאילו רזולוציות ממש-ממש קטנות שאני לא הייתי צריך לחשוב עליהן בשנים האלה.
שיר: כן, אתה בשלב ביניים שאתה לא ילד ולא מבוגר ואתה יכול ליהנות מכל העולמות…
איתי: כן.
שיר: באיזשהו אופן.
איתי: בכללי נראה לי, כשאתה בגיל 17, אז כאילו כל האסונות הכי גדולים שיכולים לקרות סביבך, אתה, אתה בראש שלך, הכל… כאילו, גם הדברים הפשוטים הם, הם גרועים, כאילו גם לקום לבית ספר זה מין כזה מטלה נוראית ו… אז כאילו, הכל מקבל את אותה, קצת את אותה… את אותו ווליום בחוויה שלי, גם הדברים הקטנים וגם הדברים הגדולים.
שיר: ותוך כדי כל האירועים האלה, שגם מעניין אותי - בכפר סבא כשאתה נותן את הפרח, איך אנשים מקבלים אתכם?
איתי: אממ, אנשים מאוד… אני יודע שהכ… כביכול מספרים לי שכאילו מדינת ישראל הייתה חצויה ו… אני חושב שתמיד במפגש בסוף האנושי, אף אחד לא… אני לא חוויתי שמישהו אי-פעם כזה צעק, או אמר לי "אתה…" כאילו במפגש האנושי תמיד אנשים היו נחמדים ותמיד היה בחוויה שלי אמפתיה לסיטואציה. אפילו כשיצאנו מגוש קטיף בלילה האחרון, ואמרתי, ואמרתי לך שבימי שישי היו עומדים אנשים בחוץ עם שלטים של "שובו הביתה" ו"אתם לא צריכים לגור שם" וכזה בעד ההתנתקות, אני ממש זוכר בלילה האחרון שיצאנו שאותם אנשים היו בגבעות האלה שוב עם שלטים אחרים, כאילו עם "אנחנו מחבקים אתכם", "אנחנו איתכם". זאת אומרת, גם, גם אני מרגיש שבסוף ביום, ביום האמת ובהתנתקות באמת שזה קרה, בחוויה שלי כולם, כל מי שפגשתי, כאב לו באיזשהי מידה. כל מי ש… גם היום, שאני מספר לאנשים והם בגיל שהם זוכרים, הם אומרים לי, "בכיתי מול הטלוויזיה", "הייתי בעד, אבל, אבל", "איזה קשה זה בטח היה." כאילו אנשים עדיין גם מרגישים אולי צורך קצת… הרבה פעמים אני מרגיש שאנשים חייבים להגיד לי שהם היו בעד כדי להוציא את זה, כאילו שאני לא… כאילו לקבל ממני אישור כזה. "הייתי בעד אבל שתדע ש…" כזה, בסדר [מצחקקים]. אני לא… מה שבא לכם.
שיר: אני הייתי נגד, אתה יודע? היה לי סרט כתום על התיק. והלכתי להפגנה פעם אחת.
איתי: וואלה, זה באמת מעניין אותי, איך, איך זה לחוות דבר כזה בכלל כצופה או מהצד. למה היית נגד?
שיר: הייתי נגד כי… אוקיי, קודם כל גדלתי בבית ימני, אז זה מה שהכרתי. ואז בגיל 15 קראתי פעם ראשונה כל מיני דן בן אמוץ וכאלה, והייתי כזה, אוקיי, לא בטוח שזאת האמת היחידה. ואז ברגע שהייתה את ההתנתקות מתוך איזשהו אינסטינקט אני חושבת מאוד… לא הבנתי פוליטיקה, לא הבנתי כלום, אבל כן ידעתי שלפני שנייה הייתה אינתיפאדה. והיה לי איזשהו סנטימנט שכל פעם שעשינו… שזה נראה לי סנטימנט ששולט בחברה הישראלית עד היום…
איתי: כן.
שיר: שכל פעם שאנחנו עשינו צעד אחד לקראת, קיבלנו…
איתי: קיבלנו…
שיר: כאפה מטורפת לפנים…
איתי: נכון.
שיר: ולא בא לי לעשות את הצעד.
איתי: כן.
שיר: למה אנחנו עושים את הצעד? כאילו, אז זה היה הסנטימנט שלי. וכל החברים שלי היו, כמובן, בעד [איתי מצחקק], והיו רבים איתי, והייתי כזה, 'אני לא יודעת עובדות. אני לא יודעת מה זה קווי 67'. אני רק יודעת - פוחדת למות'.
איתי: אני רק יו… [צוחק]
שיר: זה הסנטימנט שמוביל אותי. לא רוצה למות אם אפשר.
איתי: יפה. לא, אבל אהבתי שכזה, "אני לא יודעת עובדות, אבל את הסרט הכתום הזה אני קושרת לתיק".
שיר: בדיוק! [ צוחקים]
איתי: אז תודה שהיית בעדנו.
שיר: בשמחה. [צוחקים]
מתי בעצם אתה מבין שזה… שזה קורה, שזה אמיתי, שאתה הולך לאבד בית? כאילו, יש לך את הרגע שאתה מגיע הביתה ואתה…
איתי: יואו.
שיר: או מסתכל על השכונה וחושב, 'זה לא יהיה פה עוד חודש'.
איתי: אז נגיד, רגע כזה אני לא זוכר, כי אני אני לא זוכר שחשבתי, "וואי, זה לא יהיה פה", אבל אני כן זוכר ש… שאמרו לי טוב, אורזים, כאילו, ו… ופתאום כזה מסבירים לי "טוב, הדברים האלה הולכים לסבתא, למכולה ליד סבתא, הדברים האלה…" ו… אני חושב שבאמת הרבה דברים בסיטו… בסיפור הזה של ההתנתקות אתה יכול להבין רק אחרי שהם קורים. כאילו, כי זה נראה כל-כך לא מציאותי וכולם סביבך אומרים לך, "זה בחיים לא יקרה. זה לא יקרה, אלוהים לא ייתן לזה לקרות. אלוהים יבטל את הגזירה". עכשיו, בביטויים שאת שומעת אותם מסיפורים שבאמת אלוהים ביטל את הגזירה, זה כזה פורים, זה סיפור חנוכה, זה… את, את אומרת, 'אה, אני עכשיו בסיפור, כמו כל הסיפורים ששמעתי, של מעטים מול רבים, של נס פך השמן שזה, זה עכשיו הולך לקרות. אנחנו ב-15 לאוגוסט הולכים לבטל את ההתנתקות'. זו האווירה סביבך.
שיר: ואתה מאמין לזה?
איתי: אני באופן אישי לא מאמין לזה, אממ, וגם אורז את הבית, וגם ההורים שלי היה בהם מין כזה שילוב של תקווה וגם ריאליות. ההורים שלי מהרגע הראשון זה היה כזה, 'אורזים, אנחנו נישאר פה עד שיגידו לנו ללכת, לא נלחמים, לא רבים', כאילו מין… לא יודע כמה במודעות וכמה באמת באיזשהו אינסטינקט טבעי של צריך לדעת איך לסיים את זה ושאף אחד פה לא ייצא מצולק. כאילו, למזער את הצלקת, למזער את ה… את התלישה או את הקריעה. ואני חושב שבערך כבר חודשיים לפני זה התחלנו באמת לארוז. זאת אומרת, כבר להוביל דברים החוצה, אממ, וזה גם אריזה מאוד מ… מאוד מיוחדת, כי את אורזת ואַת, אֶת כל מה שאת לא רוצה, את משאירה. כאילו את לא צריכה לפנות את זה החוצה, ואת לא צריכה לדאוג שמישהו ינקה את הבית.
שיר: כן, אין דיירים חדשים.
איתי: אין דיירים חדשים. ממש, יש אפילו תמונות שלנו כזה ביום האחרון עם אה… עם ספריי, עושים כזה גרפיטי על הבית.
שיר: [בהפתעה] די! על הבית של עצמכם?
איתי: על ה… כן, על הבית של עצמנו, כי, כי כאילו אין מה לעשות איתו. אז את יכולה ממש לעשות מה שבא לך. ו…
שיר: מה כתבת?
איתי: וואי, כתבתי עוד פעם "ג'ניפר גארנר חוזרת" [שיר פורצת בצחוק], אבל… ממש אהבתי את הסדרה "זהות בדויה" של ג'ניפר גארנר, ופשוט סימנ… ציירתי שם כל מיני סמלים מהסדרה שאהבתי, ואת המספר 47, שזה מוטיב חוזר בסדרה. ו… אז אתה אורז בעצם את מה שאתה רוצה לקחת, מה שאתה לא רוצה אתה ממש משאיר שם ברמת החולצה. כאילו, חולצה שאתה לא אוהב, אתה לא לוקח. וגם אז, אני זוכר שכזה אחד הדברים שהכי זכורים לי מההתנתקות זה שהייתה לי מגירה ענקית של "ראש אחד", עם כזה אולי 100, 200, לא יודע כמה, בראש שלי יש שם 1,000 גיליונות [שיר מצחקקת], אבל לא נראה לי שייצרו 1,000. 1,000 גיליונות, קלסרים, פוסטרים וזה, ואני בן 17, ובראש שלי של בן 17 אני כזה, "טוב, זה משהו שאתה לא תצטרך לעתיד שלך, זה משהו ששייך כאילו ל… יכול להיות שאתה עדיין אוהב את זה, אבל בטח עוד שלוש שנים זה לא יעניין אותך." והיום אני כזה, "למה לא לקחת את ה'ראש אחד'?" [צוחקים] זה כאילו הדבר שאני הכי מרגיש שהייתי צריך לקחת איתי. אה, אבל כן, אתה גם, גם קצת עושה חישוב של אני לא יכול לקחת הכל, אז אה…
שיר: למה אי-אפשר לקחת הכל, אבל? אם ארזתם חודשיים לפני?
איתי: כי ידענו שאנחנו עוברים משם לכפר נופש לחיילים. זאת אומרת, במשך שלושה חודשים אחרי ההתנתקות גרנו בכפר נופש לחיילים, שזה כמו אכסניה כזאת באשקלון. וידענו שאנחנו שולחים דברים לאחסון אצל סבתא שלי במכולה, ו… וזה לא הכל. אי-אפשר להכניס הכל. אז אז אתה כזה, אתה מסנן, כי אתה גם לא יודע כמה זמן הדברים האלה לא יהיו איתך, כי לא ידענו… ידענו שאמורות להיות קרווילות, אבל לא ידענו כמה זמן ייקח עד שנהיה בהם. אז כאילו מין אתה… האמת, לא יודע. יכול להיות שיכלנו גם לקחת את הכל, להיות בתודעת שפע [מצחקק], אבל זה לא קרה אז. אז ממש אני זוכר שכזה השארתי את הבושם "טיטניום" שלי שהיה חצי מלא. השארתי את ה… את ה… "ראש אחד". כל כזה… שידה מקש מכוערת שאהבתי, אבל כאילו clearly היא לא הייתה שורדת את המסע. ו… כן, אני לא זוכר שום דבר שלקחתי, אני זוכר רק מה לא לקחתי. ו-אני זוכר את הפסקול לאריזות הבית שלי, שזה היה האלבום הראשון של מירי מסיקה. ש…
שיר: "אני באה אליכם"?
איתי: "באה אליכם", "נובמבר", "לשם", אז כאילו ממש סוגר את הקרטונים ושומע את האלבום הזה בלופ. עד היום כשאני שומע את כל שיר מהאלבום הזה, זה כזה, השנה 2005, אני בחדר סוגר קרטונים של צה"ל - צה"ל גם הביא לנו קרטונים ממותגים של צה"ל - אממ לצלילי, כן, מירי מסיקה.
שיר: חשבתי על מה שאמרת עם הגרפיטי על הבית. אתה יודע, זה אקט רציני. כאילו, כי רגע אחד זה המקום שאתה הכי שומר עליו, והמקום שאתה הכי רוצה לטפח אותו ושיהיה מוגן וששום דבר לא יפגע בו, ואז ברגע שאומרים לך שאתה עוזב, אתה בעצמך משחית אותו…
איתי: חד-מ…
שיר: וזה איזשהו אקט של התנכרות לדבר, כדי להקל אולי על המעבר.
איתי: תשמעי, קודם כל ידענו שהורסים את הבתים האלה בעצם אחרי שאנחנו עוזבים. וזה גם היה מין, 'אם אנחנו לא פה, אז אז אף אחד לא פה', או 'אנחנו לא ניתן'. אני זוכר… התמונה הזאת בגוגל, אם כותבים כזה "תמונות מההתנתקות", אחת התמונות זה בית שכתוב עליו בגרפיטי, "זה היה הבית שלי, עכשיו הוא שייך למי שרצח את אבא שלי". אז היו אנשים שבח… ש… למשל, אבא שלהם נרצח על-ידי מחבל, שמבחינתם זה ליט… זה באמת היה הסיפור. הבית שלי לא שלי, ומי שהולך לגור בו זה מי שרצח את אבא שלי. ו… כן, כשאתה עוזב בצורה… כשאתה עוזב ואתה יודע מי נכנס אחריך, כאילו הפסדת את הבית שלך למי שכאילו ניסה כל הזמן להוציא אותך ועכשיו הוא הצליח, אז כנראה שזה גם חלק מכזה, 'אני אהרוס את זה'. כאילו, 'אתה לא תיהנה מזה. אני לא יכול לדמיין אותך בכלל נכנס לחדרים האלה, אני לא יכול לדמיין אותך בכלל משתמש בבית הזה'. אממ כן, זה זה נראה לי מאוד אה… מאוד קשור.
שיר: ואיך הסביבה הגיבה לזה שזה נהיה אמיתי? מורים, הורים…
איתי: וואי…
שיר: זה רק בהכחשה של "זה לא יקרה, זה לא יקרה", או שגם מישהו מהסגל החינוכי ניסה לדבר איתכם על איך שאתם מרגישים?
איתי: אין לי שום זיכרון של מישהו שמדבר איתי על היום שאחרי, חוץ מההורים שלי, שלא… לא דיברנו על היום שאחרי, פשוט התנהגנו כאילו זה הולך לקרות. בניגוד לכמעט… להמון אנשים שאני מכיר. אחד הסיפורים שממש מבטאים את זה, זה שביום האחרון, ביום… ליטרלי, ביום האחרון שלי בגוש קטיף…
שיר: שזה היה כמה זמן לפני הפינוי?
איתי: זה היה הפינוי, זאת אומרת, ההתנתקות הייתה ב-15 לאוגוסט. ב-13 לאוגוסט קיבלנו צו - "יש לכם 48 שעות לצאת". ב-15 לשמיני יצאנו. כל מי שלא יצא ב-15 לשמיני, זה בעצם כבר ההתנתקות כפי שהיא צולמה. זאת אומרת, חיילים שבאים להוציא אותך מהבית, אוטובוס, אממ, כל ה… כל העימותים, דברים כאלה. עד ה-15 זה היה… כבר חיילים נכנסו, כבר התחילו את התהליך, אבל זה היה בשיתוף פעולה. אז אני ב-15 קם בבוקר, הבית שלי כבר ריק, אנחנו על מזרנים, ואני הולך לחבר שלי, והבית שלו - רגיל. כביסות. כביסות! אני זוכר סל כביסה עמוס, כאילו נופל. אבא שלו חוזר מהסופר עם עגלה…
שיר: וואו.
איתי: עם בשרים ל"על האש". זה לחגיגות. זה לחגיגות הניצחון. עכשיו אני, בראש שלי כזה, יש לך 10 שעות לצאת מפה, תבחר, כאילו מה אתה עושה בהן. כאילו, מה המקומות שאתה רוצה לראות לפני הסוף? באמת, דברים אחרונים, נס אחרון, פעם אחרונה לים, פעם אחרונה זה. והבן-אדם מתכנן את החגיגות של מחר. אממ, אז זה נגיד רמה של, של פער שהייתה בינינו לבין אנשים שלא האמינו שזה יקרה. ושבוע אחרי ההתנתקות אנחנו בכפר הנופש לחיילים באשקלון. והמורה המחנך שלי מתקשר לאמא שלי ואומר לה, "היי, אני רק בודק, במידה ובאמת ההתנתקות תתרחש, מה… איזה שנה הבאה, איזה בית ספר?" ואמא שלי, אמא שלי, שתהיה בריאה, [צוחק] לא הייתה לה סבלנות אליו והיא עושה לו, כאילו, "תגיד, אתה נורמלי? אני לא בבית כבר שבוע". [שיר מגחכת] כאילו. אז אנשים, אני חושב שלקח לכולם המון-המון זמן לעכל. אממ ובאמת ה… ההלך רוח הכללי בקהילה היה, "זה לא קורה". גם כשכבר נתנו לנו שיבוצים לאיזה מלון אתה הולך, איפה אתה ל… מתי הקרווילה שלך תהיה מוכנה. גם בדברים שכבר אתה לא יכול להתווכח איתם, היה מין - "זה יתבטל", "היה לא תהיה. היה לא תהיה. היה לא תהיה". זה היה המנטרה.
שיר: מה היחס ביניכם, שאני משערת שהייתם קבוצה מסוימת של לראות את המציאות, להבין שזה הולך לקרות, לבין האנשים שהכחישו? כאילו, היה ביניכם איזשהם עימותים או איזשהו מתח?
איתי: היו פערים, אני… שוב, לי יש את הזיכרונות שלי מגיל 17, שהם מדוללים יותר, כאילו, הייתי פחות חלק מהדיונים האלה של איך צריך להתנהג. אבל אני זוכר שהיו שיחות של איזה גישה צריך לנקוט ביחד, כקהילה. היה איזשהו ניסיון… מהזיכרון שלי, היה פערים וכזה ביקורת אחד כלפי השני. אבל זה לא היה משהו ש… מורגש עד כדי כך. כאילו, יכול להיות שאנשים אחרים מבוגרים יותר… יותר, היו חלק מהדיון הזה, אבל אני יכול להגיד לך שביני לבין חברים שלי וביני לבין האנשים שאני מכיר, שגם לא היו בגיל שלי, כאילו, הורים של חברים שלי וכאלה, לא הרגשתי שהיה [צקצוק] מתיחות. אממ, חווינו את זה ביחד, גם אם הלכתי יומיים לפניך, אז כזה פגשתי אותך יומיים אחרי זה בכפר הנופש. כאילו, גם אם… גם אם היה בינינו פער כזה טכני, אז לא הרגשתי שהוא… הוא בא גם באישי.
שיר: ובשלב הזה הבנת למה מפנים אותכם?
איתי: לא. באמת שלא, לא… אני באמת הייתי איזשהו ילד מנותק פוליטית, וגם עד היום אני יחסית כזה. יש לי מין… מחסום כזה מול הדבר הזה. וגם היום אנשים אומרים לי כזה, 'תגיד לי, זה נראה לך היה נכון? זה נראה לך היה לא נכון?' מין כזה, אתה בתור מישהו שהיה שם, כאילו, תן לי את התשובה הנכונה, תן לי את התשובה שאני אוכל אחרי זה בשיחה אחרת להגיד, 'מישהו שעבר את ההתנתקות אמר לי שזה היה טוב או לא טוב'. אין לי באמת אה תשובות, כאילו, אין לי, זה… זה רחוק ממני קצת בצורה מסוימת.
שיר: ויש משהו בתקופה הזאת שאתה זוכר גם כמרגשת?
איתי: [באנחה] וואי. כן, אני זוכר מאוד… אני זוכר את הימים האחרונים שלי שם, כמאוד מרגשים. בכלל יש לי נטייה מאוד לאהוב דברים שהם נראים כמו סרט בחיים שלי, להרגיש שאני כזה בסרט. והרבה מהחוויה הזאת הרגישה לא מציאותית, הרגישה… הרגישה סרט. כזה, אני זוכר את הזריחה, אנחנו גם אהבנו לעשות טקס מכל דבר, כזה "הזריחה האחרונה". אני זוכר שכזה החברה הכי טובה שלי, שלא נאמר הידידה הכי טובה שלי באותה תקופה, שהיה לנו קטע כזה לשתות ביחד נס על הגג [שיר מצחקקת], וזה היה "הנס האחרון על הגג". וכזה "הלילה האחרון נשארים ערים", ו"הולכים לים בפעם האחרונה". אז הדברים האלה, שכאילו אני, אני מודה לעצמי כזה של אז, שבאמת יש לי זיכרונות אחרונים, כאילו כתבו אותם ל… לסדרה או לסרט, כאילו, כאילו תכננו את הימים האחרונים שלא יהיו… שיהיו באמת פרידה מהמקום הזה.
שיר: אתה יכול לספר קצת אה… משהו שאתה זוכר מהטקסי פרידה האלה? אם אתה רוצה.
איתי: כן, היה את ה… היה את הנס והבמבה, שבאמת כזה תכננו את הזריחה האחרונה שלנו לעשות על הגג עם אה… עם נס ובמבה. ואני… ואפילו, כדי שזה עוד יותר יהיה כמו סרט, לא היה חלב בבוקר הזה, ונסענו לסופר באיזה 7 בבוקר, כזה - זריחה כבר הייתה, כבר קרתה - אבל… וכל ה… זה היה בדיוק ביום שהחיילים היו אמורים להיכנס, והסופר היה יחסית קרוב לכניסה. כל הכניסה של נווה דקלים הייתה כמו בסצנה מסרט עם - בראש שלי - מאות חיילים, כאילו מחכים לשעה שמותר להיכנס, כי זה היה כזה 9 בבוקר.
שיר: וואו.
איתי: ואנחנו נוסעים עם הרכב, גם שהיה לנו בדיוק כזה רישיונות, לסופר להביא חלב. ורואים אותם, כזה רואים את ה… והם גם היו במדים שונים, כי לא רצו שזה יקושר כזה לצה"ל ב… [מצקצק] זיכרון הקולקטיבי, הם היו במדים מין כחול כהה, משטרה כזה שחור. רואים אותם, נוסעים, קונים חלב, חוזרים הביתה, עולים לגג עם במבה ונס, שותים נס בפעם האחרונה, אממ, שכזה הרגע ראית את ה… את מה שהולך לקרות היום, מחכה לך בשער. אבל הנה, הזיכרון שלי… עכשיו נזכרתי רק שראינו את החיילים. הזיכרון שלי זה הנס על הגג.
[מוזיקת מעבר]
שיר: אחרי ההתנתקות, אתם עוברים לכפר נופש, ניסיתם לבנות את הקהילה מחדש באיזשהו מקום?
איתי: אז יש לי… יש את ה… כל יישוב עבר ברובו ליישוב אחר. אנחנו עברנו לניצן, לחוף ניצנים, איפה שנינט זכתה בכוכב נולד [שיר מצחקקת]. עברנו לאתר, לאתר קרווילות שהקימו שם, ושמה גרנו איזה ארבע שנים.
שיר: בקרווילה?
איתי: בקרווילה, שזה בעצם שני קרוואנים מוצמדים, שני קרוואנים מאורכים, כמו שכולנו מכירים, מוצמדים לריבוע. היה קרווילות של 90 מטר וקרווילות של 60 מטר. ולפי הגודל של המשפחה שלך קיבלת או 90 מטר או 60 מטר. אז היינו קהילה שעברה ביחד לשם. אני וחברים שלי כבר היינו בני 18, 17, אז בַּפועל, שלא נאמר בַּפּועל, כפי שלימדו אותי שצריך להגיד, לא באמת גרנו שם אף אחד מאיתנו כבר. מאותו רגע התגייסנו, ואז הרבה מאיתנו כבר עברו ל… לעיר אחרת, או טסו, או כל מיני זה. אז אין לנו באמת, שאנחנו חוזרים להורים, אז אנחנו חוזרים לניצן, אנחנו… מהבית עכשיו של… של אמא שלי, אין לי יותר מדי זיכרונות אממ… יש לי זיכרונות כבר מה-17 שנה האחרונות, אבל לא משהו שהוא… כזה הילדות שלי או משהו שקרה שם שכולנו זוכרים, וכאילו, הסיפורים שאנחנו מעלים על כזה החיים שלנו, הם לא משם. הם יותר מ… מהשנים שגרנו בגוש קטיף. אז גם עם החברים, אין לנו שם… אין לנו שם זיכרונות משותפים מ… מניצן.
שיר: וזה מקום, כאילו כשאתה חושב על גוש קטיף, זה מקום שאתה עדיין, כאילו באיזה תדירות אתה חושב על המקום הזה? אתה חולם שאתה שם לפעמים? כאילו, איזה מקום זה תופס מעולמך הפנימי? כי יש גם משהו ב… לאבד מקום, אתה גם לא יכול לחזור אליו, אתה לא יכול לבקר בו.
איתי: כן.
שיר: אתה לא יודע מי, מה נמצא שם עכשיו. זה כאילו היה ונעלם.
איתי: אני זוכר שבשנים הראשונות הייתי… זה בדיוק היה השנים הראשונות של Google Earth, והיה עדיין תמונה של כזה הגגות האדומים מלמעלה. זה לא היה עוד ש… לפני שהם היו עוברים ברחוב ומצלמים אנשים זורקים את הזבל [שיר מצחקקת] וכאלה. ואני זוכר שהייתי נכנס לראות כזה, לראות את ה… את השרטוט של הרחוב וכזה כאלה. ואז פתאום זה עודכן וכל הריבועים האדומים נהיו ריבועים אפורים של אה… הריסות, שצילמו את זה מחדש פשוט. עדיין היה לך בול את אותו מתאר כבישים, עדיין ראית, ראית בדיוק את אותו דבר - באפור. כאילו, מישהו צבע את זה בשחור-לבן. אז אני חושב שהתדירות - שאלת כמה, מה התדירות שאנחנו… שאני חושב על זה - היא, היא יותר גבוהה ממה שאולי הייתי חושב שהיא תהיה 17 שנה אחרי. איכשהו זה תמיד עולה. גם אם… סתם, אנשים שואלים אותי "מאיפה אתה?" כאילו, אני מתחיל לעבוד במקום חדש או אני מכיר… "מאיפה אתה?" כאילו, וזה… אז כזה, אתה כבר 17 שנה לא גר שם, אז מה תגיד? כאילו, "אני מתל אביב", אבל "לא, אבל מאיפה? איפה גדלת?" אז כאילו זה עולה, זה עולה יותר ממה ש… אולי אפילו יותר ממה שהייתי רוצה, כי זה תמיד בא עם סיפור. אבל גם בבית, אנחנו בארוחות שישי, גם זה עולה כזה, וגם עכשיו, עוד יותר במלחמה, כאילו, "הייתם חוזרים?" "אם היו, אם היה עכשיו, אם היו באמת אה… עכשיו כובשים את עזה, הייתם חוזרים לגור שם?" או כל מיני שאלות כאלה שעכשיו שואלים אותי ואנחנו שואלים בבית ו… זה עולה.
שיר: מאז השביעי לאוקטובר, בעצם.
איתי: כן. מאז ש… שכן, שעזה… שאתה כבר יודע… כאילו 17 שנה לא היה שם… היו שם כמובן חללים והיה שם, והיה שם חטופים, אבל לא היה ברמה הזאת, שפתאום אתה מדמיין אנשים כל הזמן באזור הזה שכאילו, לא יודע, שאנחנו גר… כאילו, אני גם, זה כאילו מחשבות שלך של כזה "הם ליד הבית שלי, הם ליד הבית-ספר שלי, הם ליד כאילו מקומות שהלכתי בהם". אז זה, זה מחשבות שכאילו… כן, שלא היה לנו כל השנים האלה.
שיר: ואיך זה מרגיש, המחשבות האלה?
איתי: אה, זה נורא. כאילו, זה… אני, אני אחרי ההתנתקות, כאילו, סגרתי את הדלת לגוש קטיף ומבחינתי לא היה איזה מחשבה של "עוד נשוב", או עוד יקרה משהו עם המקום הזה. כאילו בחיים שלי, זה היה מקום שכזה סיימתי איתו. גם לא תכננתי לשמוע עליו בחדשות. אממ, ולשמוע את הדברי… וכאילו ש… שככה זה חזר, כאילו שזה הקאמבק של המקום, שזה ה… החזרה לשיח? כאילו, זה, זה הזיה. כאילו, אין, אין באמת, אין לי, אין לי אפילו איך לתאר את זה בכזה היגיון. פשוט דבר שאתה כזה לא מאמין שזה המציאות. שלך.
שיר: אחד הדברים, אני חושבת שגם צפים בתקופה האחרונה, זה באמת התחושה המאוד גדולה בציבור המפונה של עוול שנעשה.
איתי: כן.
שיר: זה דבר ש… אני משערת שבהתחלה אתם רק ב… בלתפעל את האירוע, כאילו, זה חתיכת אירוע לתפעל. אבל אחרי שזה שקע, הרגשת תחושות כאלה? או הרגשת סביבך שאנשים מרגישים, "בוא'נה, למה עשו לנו את זה?"
איתי: כן. הרגשתי שהרבה-הרבה הייתה ביקורת גם על ה… על המהירות, על הדרך, על זה שכזה, אוקיי, תעיפו אותי מהבית, אבל למה לבית מלון? כאילו, אז בוא ניקח עוד חצי שנה ונסדר את זה. כאילו, אז בוא נעשה את זה שנייה מסודר. בוא… אז תפנו אותי, אבל כזה בוא שיהיה ברור כזה מה קורה איתי יום אחר-כך. בואו שנייה… אנשים שאיבדו את הבית, אנשים שאיבדו… הורים של חברים שלי שהיו בגיל 60 וכל החיים שלהם היה להם משק, ו… במה הם יעבדו? אתה לא תביא להם משק עכשיו גם בנוסף לקרווי… אתה לא תבנה להם משק ליד הקרווילה. [מצקצק] כאילו, כן הייתה תחושה, וגם הסביבה… אני זוכר שכזה חיילים שפינו אותנו באו אלינו לכפר נופש להתנצל. כאילו, את יודעת, ילדה בת 24, קצינה, ב… אני זוכר אני ובת דודה שלי יושבים, שומעים - כבר התקדמנו לדיסק של שירי מימון [שיר צוחקת] באותו שלב, "השקט שנשאר" - והיא מדברת עם, עם דודה שלי, החיילת הזאתי, ואומרת לה "אני לא ישנה בלילה מאז שפיניתי אותך מהבית", חיפשה אותה…
שיר: וואו.
איתי: ספציפית. כן. כי דודים שלי כן נשארו. אנחנו יצאנו ודודים שלי כן נשארו. אממ… אז את גם כאילו שומעת את הבן-אדם שעשה את זה מתחרט על זה ואומר לך, "לא הייתי צריך לעשות את זה. קשה לי שעשיתי את זה", ואת יושבת, כאילו, ואת כזה, אה, זה לא… גם הד… אני חושב שבעיקר מה שאני שמעתי סביבי זה היה על הדרך. זה רק כזה סבבה, גם אם, גם אם יש דעה שצריך, עדיין, הדרך, כאילו… שזה קצת הטיעון בריב, שאת כזה, 'סבבה, אבל יש דרך להגיד דברים'.
שיר: כן. [צוחקים]
איתי: את כזה הפסדת בוויכוח אז את אומרת את זה. אז אולי זה היה זה.
שיר: מה דודה שלך ענתה לה? כאילו, היא הייתה אמפתית, או שהיא הייתה כזה "לא, פאק יו, פינית אותי מהבית"?
איתי: היא חיבקה אותה ובכתה איתה.
שיר: וואו.
איתי: כן. כן, כן, כן. זה, אני ממש-ממש זוכר את ה… את הדבר הזה, ואני חושב שגם… קודם כל גם הסיפורים… זה גם תמיד חשוב לי לתקן. כי אנשים מדמיינים שכזה מי שזרק את החומצה, ותמיד אומרים לי "למה זרקתם חומצה? למה…" [מצקצק] בהתנתקות היה…
שיר: רגע, בוא קודם נעשה דיסקליימר למאזינים…
איתי: כן.
שיר: שהייתה התבצרות בבית הכנסת בנווה דקלים ליד הבית…
איתי: נכון.
שיר: ושחלק מההתבצרות היה שאנשים עלו על הגג עם גדרות תיל ושפכו חומצה על חיילים.
איתי: כן. עכשיו, הבית שלנו היה ממש הבית מול בית הכנסת של… שעכשיו תיארת. ממש מעבר לכביש, קו ראשון, הכי-הכי קרוב, ברמה שבימים האחרונים, זה היה… אנשים היו נכנסים לבית שלנו בלי לדפוק בדלת להשתמש בשירותים.
שיר: וואו.
איתי: את עדיין גרה שם. אנשים… יש… בדיוק הסתכלתי קצת לקראת הפרק על תמונות וראיתי שהכנתי שלט אממ… "לכל השב"חים" - קראו להם שב"חים, כאילו, שהיו שוהים בלתי-חוקיים, זה כל האנשים שלא גרו בגוש קטיף שנכנסו להילחם - "לכל השב"חים, עדיין גרים כאן. בתודה", כזה. שלט sassy [שיר צוחקת]. תליתי אותו על הדלת, כי אני ממש זוכר שהיינו יושבים בבית ואנשים נכנסים לבית שלךְ ומשתינים לךְ בשירותים, כאילו.
שיר: הסיוט שלי.
איתי: כן [צוחק], וגם הבית שלך ריק, על הדרך.
שיר: וואו.
איתי: ונגיד, מישהו, אני זוכר גם שאמא שלי… היה לנו חלונות כאלה שרואים רק את… אנחנו רואים את הבחוץ, אבל הבחוץ לא רואה אותנו, כאילו הבחוץ זה מראה. ומישהו בא ומפרק לנו את הפרגולה. כאילו…
שיר: מה זאת אומרת?
איתי: מפרק לנו את הפרגולה, כי כאילו את לוקחת חלקי חילוף מהבתים, כי כבר אף אחד לא יגור פה עוד יומיים. אז הוא כזה, "טוב, אם הם לא פירקו את הפרגולה עכשיו, אני לוקח אותה". אני לא יודע אפילו אם עצרנו אותו, אבל אממ… אָה, מה שהתחלתי להגיד, זה שהיו המון-המון אנשים לא מההת… לא מנווה דקלים ולא מגוש קטיף שבעצם נלחמו את המלחמה הזאת, שאנחנו לא היה לנו כל-כך את הפנאי לעשות את זה. כאילו, רוב האנשים שגרו בנווה דקלים לא התעסקו בלזרוק חומצה על חיילים, כאילו [מצקצק], כאילו הם סתם, אני מרגיש שכזה הרבה פעמים אנשים חושבים ש… שזה מה שהיה שם, שכאילו כל מי שבאו לקחו אותו מהבית, אז הוא הגיב באלימות, והוא תקף והוא זה ו… זה היה כאילו משהו יותר חברתי של אנשים מהמדינה שנכנסו לגוש קטיף ועשו את זה.
שאלת אותי איך דודה שלי הגיבה לחיילת - ואני חושב שבמציאות של מישהו שפינו אותו, זה פחות משנה, כאילו, לזרוק חומצה על חייל או להילחם עם חייל או לריב עם החייל, כי אתה כאילו חווה את זה כטרגדיה של כל הצדדים. אני זוכר שגם הסתכלנו על החיילים ואמרנו, "מכריחים אותם לעשות את זה. הם לא רוצים לעשות את זה", גם הרבה מהם אמרו את זה. אני לא חושב שזה היה מין כזה אנחנו מולם, זה היה יותר - הממשלה. כזה אריק שרון. פחות החייל שפינה אותך מהבית.
שיר: ואתם חושבים על הממשלה? כאילו, זה איזשהו דיאלוג פנימי שאתם מקיימים כקהילה?
איתי: כן, היה… זה היה, זה היה ממש בשיח שכזה, אני זוכר שזה אפילו לא היה הממשלה, זה היה כזה אריק שרון. זה היה עם שם, זה היה אריק שרון, אריק שרון עושה את זה. כאילו, הוא היה כזה ה-Bad guy. אני… שוב, זה לא היה באמת ה… זה גם לא היה שיח שלי ושל חברים שלי בזמן הזה, אבל כן, זה היה השיח סביבי, חד-משמעית.
שיר: היום גם כן מדברים הרבה על תחושת העוול שהלכה וצברה ריבית בתוך החברה עד ש…
איתי: כן.
שיר: זה דבר שאתה… הרגשת?
איתי: זה דבר שאני רואה אותו סביבי. כאילו, אני שומע אותו סביבי, גם מאנשים מ… מהקהילה וגם מאנשים מ… מכל בן-אדם שאני פוגש. את יודעת, זה די השיח הרווח, לפחות סביבי בחיים שלי, לא רק בניצן, גם באנשים שאני מכיר בתל אביב וגם באנשים שאני עובד איתם.
שיר: יש אנשים שאתה עובד איתם ושאתה מכיר מתל אביב שגם מפונים מגוש קטיף?
איתי: לא, גם, אני אומר… אני אומר גם אנשים שלא מפונים, אני, אני כן מרגיש שה… רוב האנשים סביבי, בחוויה שלהם, רואים את זה כ… כעוול או כטעות. אבל שוב, אני, תמיד שהשיחה עולה על גוש קטיף, היא כאילו לא… היא תמיד אישית, היא תמיד תמיד הזיכרונות שלי והדעות שלי על זה, זה על החיים שלי שם. כאילו זה אף פעם לא באמת מרגיש לי פוליטי בראש שלי.
שיר: כן, כי אתה חיית בתוך הפוליטיקה.
איתי: כן.
שיר: זה כמו, אתה בעין הסערה…
איתי: זהו.
שיר: אתה לא מרגיש את הסערה.
איתי: אבל יש לי חברים שכזה הצטלמו לכתבות על זה ויגידו את דעתם הפוליטית. לי זה תמיד הרגיש לא… לא החוויה שלי.
שיר: זה חיובי…
איתי: כן.
שיר: …באיזשהו אופן, אני חושבת.
איתי: כן, לא יודע, יש אנשים שכזה אומרים לי, מה, זה, שמבקרים את זה או שכזה מרימים גבה או אומרים "זה מוזר שאתה לא מתעסק בזה, שזה לא, אבל… שזה לא… שאין לך דעה כביכול על הדבר הזה". אבל…
שיר: זה דווקא בעיניי הדבר היותר באיזשהו אופן אמיץ, בגלל שזה להיות עם האמת הרגשית. ואני יודעת שכשלי קשה לי להתמודד עם האמת הרגשית, אז אני מתחילה לחשוב, רגע, מה צודק? [איתי מהמהם בהבנה] מה מוסרי? האם נעשה לי עוול? מה כל ההשתלשלות ההיסטורית שהובילה עד לאותה נקודה?
איתי: כן.
שיר: ואז אני מחלקת לעצמי את הסיפור לטוב ורע, צודק, לא צודק. וזה ממסך לי את הרגש.
איתי: כן.
שיר: ודווקא להיות בתוך הרגש ולהיות בדברים שאתה מספר שזה האובדן…
איתי: כן.
שיר: באיזשהו אופן, של מקום. שזה הרבה יותר קשה. רגשית.
איתי: כן, את צודקת. כי כן, כי אם נגיד אני אעשה את החישוב הזה של המשוואה אז זה ישנה את זה שכאילו זה היה הבית שלי? אם זה היה צריך לעשות או לא לעשות, זה ישנה את זה שאיבדתי את הבית שלי? אממ… אז נכון, אני… את יודעת מה? אני, אני אוהב את זה שזה לא… [מצחקקים] כן, גם נגיד לקרווילה, אז אני זוכר שכזה גרנו שם ארבע שנים וכל הארבע שנים הייתי אומר "אני בקרווילה", אני, "אני בדרך לקרווילה". במקום להגיד אני, "אני בבית". אני זוכר שאמא שלי אחרי איזה שלוש שנים אמרה לי, "טוב, אתה יכול להגיד אני בא הביתה". אני כזה, "לא, אני בא לקרווילה". כאילו היה לי מין כזה להוכיח שזה לא הבית שלי. הקרווילה זה קרווילה, זה לא הבית. זה כזה, "אני בדרך לקרווילה", אני… "טוב, אני יוצא מהקרווילה, אני אבוא אליך", כאלה. אז נראה לי שזה גם החוויה. כאילו להיות ב… בחוויה שלי, לא היה לי… לא היה לי את הבית. מאז שכאילו עזבנו את הגוש, גם בקרווילה זה לא היה בית. זה היה מין כזה משהו שגרתי בו.
שיר: לקחת איזשהי מזכרת מהגוש? למעט כל החפצים שלך?
איתי: לקחתי את המפתח של הבית ו… והיה לנו את הדיסקיות של כזה "לא נשכח, לא נסלח". אממ, וכן, ואת הסרט הכתום. יש לי כזה ארגז עם… כזה המרצ'נדייז של התקופה [צוחקים]. ואני די בטוח שהיה לנו כזה בקבוק עם חול מהים. אבל clearly אין לי מושג איפה הוא כרגע. וזה אותו חול של הים שלנו, אז [מגחכים] סבבה.
[מוזיקת מעבר]
שיר: דיברת על זה שבקרווילה לא קראת לה בית. אחרי כמה זמן הצלחת לייצר לעצמך מקום שכן קראת לו בית?
איתי: אממ… [שותק] אני אגיד לך את האמת, זה… זה תשובה שהיא אולי כאילו היפית, מאוד, אבל אני כזה כל החיים הבוגרים שלי עבדתי על להבין שכאילו אין דבר כזה. שהבית… שאני צריך להרגיש בית עם עצמי. וזה תמיד, שהיו כזה פותחים לי מפות אסטרולוגיות, היו אומרים לי, [בשקט] "לא יהיה לך בחיים בית". [צוחקים]
שיר: אה, באמת?
איתי: כן. אז כזה עד שלא תלמד להרגיש שהבית הוא בתוכך, לא יהיה לך בחיים בית.
שיר: איזה מיקום במפה אומר את זה?
איתי: משהו שם עם סרטן, עם כירון בסרטן, לא יודע. משהו שם על בית, לא סבבה. וזה היה מעצבן אותי כי כאילו אני הייתי אומר "לא, אבל כן היה לי בית". כאילו, זה לא נכון, כי בבית שלי כן הרגשתי בית. זה לא, זה לא קשור בכלל, זה כאילו אם היה לי עדיין את הבית הזה, אז היה חד-משמעית, הייתי חוזר הביתה והייתי נכנס לבית של ההורים שלי ומרגיש שאני בבית. וזה לא יקרה כי הבית הזה כבר לא קיים. וזה היה מין תירו… כאילו, בתכל'ס היום אני אומר לא, זה, זה נכון שיש ערך חד-משמעית לבית שאתה נכנס אליו והוא מריח בצורה מסוימת, והדברים נמצאים שם ובחדר הזה ישנת 17 שנה, אז בטוח יש לו משמעות. אבל אני חושב שדווקא ב… מ-כזה גיל 20 - וגרתי גם בחו"ל קצת, וגרתי… - ותמיד הייתי בן אדם שמסתובב ולא… לא הייתי מהאנשים שכזה יכולים להגיד לך, "אני כבר 10 שנים גר פה", כאילו, אפילו בתל אביב אני מרגיש שאני כל החיים, אבל אני שם שבע שנים עכשיו ואני כזה… אז אני מרגיש שאף פעם לא באמת היה לי איזשהי השתקעות, ודווקא עכשיו, בדירה הנוכחית שאני נמצא בה, ואני חושב שזה קשור יותר אליי, אני מרגיש שאני חוזר אליה ואני חוזר הביתה. וזה לא הדירה הכי גדולה או הכי יפה או כזה הדירה שאני מדמיין את עצמי מסיים בה את חיי וחי את כל החיים, זה דירה שאני כנראה אצא ממנה עוד שנה, אבל אני מרגיש שהיום בחיים שלי אני יותר במקום שאני כזה יכול להרגיש שאני… אם בחרתי לגור פה, אז זה הבית שלי. אבל לא היה לי את זה ליטרלי עד… עד עכשיו, עד הדירה הזאת, כאילו כל ה… כל החיים שלי מההתנתקות זה היה כזה, "זה קרווילה", "זה הבית של ההורים שלי", "זו דירת שותפים".
וגם יש לי חברים… יש לי, נגיד, חברה ממש-ממש טובה, שהיא תהפוך כל חדר לחדר הכי יפה. שמרגיש כאילו היא גרה שם 100 שנה. וגרתי איתה גם תקופות, וכאילו כשגרתי איתה, אז היא כאילו הייתה הופכת תמיד את הסלון, לסלון הכי יפה, את החדר, לחדר הכי יפה. מוסיפה דברים קטנים שאת אומרת, "לא, זה פה 20 שנה, אין סיכוי שזה בא איתך". ואני תמיד הייתי כזה, "טוב, לי אין בית". אם מחר תגידי לי שהבית הזה סגור, אני אמשיך הלאה, אני כאילו אמצא בית אחר ואני אסתדר איתו תוך שנייה. ורק היום אני מרגיש שכזה אני במקום בחיים שלי שיש לי ערך לבית. שאני רוצה לחזור הביתה. כאילו, לא הייתי גם מהאנשים שאומרים, "וואי, איזה יום, בא לי לחזור הביתה". לא היה לי את זה. היה לי כאילו מין, "זה לא משנה, אני אשן באוטובוס, אני יכול להירדם באוטובוס". כאילו היה לי מין משפטים כאלה של בן-אדם בלי בית. בן-אדם שיכול, כאילו, שכל מקום זה כזה המקום שאתה כרגע נמצא בו. עכשיו אני יכול להגיד לך, יש ימים שאני כזה, "אני חייב לחזור הביתה". "חייב שנייה להיות בבית". "אני אעלה לעשר דקות לבית, אני אהיה שנייה בבית ואני אצא". זה משפטים שלא הייתי… לא אומר, הייתי מרים גבה שהייתי שומע אנשים אומרים את זה, לא הייתי מבין. אז אני מרגיש שעכשיו, עכשיו אני מרגיש כאילו שיש לי בית וזה יותר פנימי מחיצוני, אבל זה לקח זמן. הרבה זמן.
שיר: אני נורא שמחה בשבילך.
איתי: כן, תודה, גם אני, האמת. כיף לי גם פתאום להגיד את זה ולשמוע את זה. כן.
שיר: כן, זה ממש כיף.
איתי: כן, כי זה היה תקופה ארוכה שאתה כזה [מצקצק] אפילו קצת מתגאה בזה, כאילו הרגשתי שזה כזה… כאילו, היום אני בדיעבד אומר, מין כזה שאתה שמח… לא שמח, אבל אתה לוקח את ה… את הטראומה שלך או את הדבר הזה ואתה הופך את זה לאיזה כוח, שקיבלת איזשהו כוח שלא אכפת לך מכלום או שאתה לא צריך בית, כי מה זה בית כבר…
שיר: שהתחשלת.
איתי: התחשלת, אתה חזק. אתה לא צריך לעלות עשר דקות לבית להתרענן. זה לא… זה מה, מה זה אומר? אבל שאתה פתאום כזה, לא, זה כיף. כאילו, זה כיף שיש בית, זה חשוב שיש בית, זה, זה משמעותי שיש בית. זה, זה… כי זה בסוף אומר שיש לך מקום, שאתה שייך, שיש לך מקום לעצמך.
שיר: יש משהו שאתה יכול… כי אני משערת שאנשים שיאזינו לפרק, אממ… לא כולם יאבדו… לא כולם איבדו את ביתם בנסיבות שלך…
איתי: כן.
שיר: אבל אני חושבת שהתחושות הם כן - למעט, אתה יודע, תחושות של לראות חיילים וזה - הם כן תחושות דומות.
איתי: כן.
שיר: מה עשית כדי להרגיש בבית? כאילו הדבר הזה הפנימי שקרה, איך הוא קרה?
איתי: וואו. [שתיקה ארוכה] אני חושב שבסוף אצלי זה מתקשר ל… למקום שלך בעולם. זאת אומרת, להבין ש… שאנחנו לפעמים נתלים ב… בבית, או בבן-זוג, או בתואר מסוים, כדי להצדיק את הקיום שלנו… כאילו מה זה להצדיק? אולי זה… זה גדול להגיד להצדיק את הקיום שלנו, אבל להרגיש שאנחנו חשובים כי יש לנו בית, או שמותר לנו להיות פה כי יש לנו בית או כי יש לנו בן-זוג או כי יש לנו… ואצלי זה מתקשר לערך עצמי, כאילו למקום של… יש לך מקום בעולם, גם אם אין לך… גם אם המקום הפיזי הזה לא קיים, יש לך מקום בעולם. כאילו, יש לך חשיבות שאתה פה. וצריך שיהיה מקום שיכיל אותך. כאילו, אני חושב שהרבה פעמים כשאנחנו חווים אובדן, אז לפחות אצלי, זה היה מין כזה… האובדן של הבית, זה היה מין… [פאוזה] כאילו לקחו לי כזה את הסיפור, לקחו לי את ה… אם כאילו אין את המקום שבאתי ממנו, אז מה אני? כאילו, מה אני, מרחף בחלל? אין לי, אין לי כאילו התחלה, אין לי זה?
אממ לקחו לי משהו, עשו לי משהו, כאילו אתה, אתה ישר הולך למקומות האלה, של כזה לקחו לי את הבית, אין לי בית, אז זה אני - אני בן-אדם בלי בית. אני בן-אדם שעבר טרגדיה. אני בן-אדם שכל פעם ששואלים אותו מאיפה הוא, אז זה issue, צריך לספר את זה. ורק ברגע שלמדתי שכזה, אני בן-אדם שצריך להיות בעולם, והאמנתי לזה, וכזה… אתה לא צריך שיהיה לך בית, אתה לא צריך שיהיה לך תמיד סיפור מעניין. זאת אומרת, שגם אם מישהו שואל אותך מאיפה אתה, אתה לא חייב להגיד לו שאתה מגוש קטיף, אתה יכול להגיד לו אני מניצן. כאילו זה מספיק מ… זה מספיק בסדר. אתה לא צריך לתת לו הכל על ההתחלה. אז אני חושב שאצלי זה היה יותר, "תמצא את הערך שלך בעצמך מתוך עצמך. ולא מתוך… האובדן שלך או הטראומה שלך או הטרגדיה שעברת או ה… הסיפור הזה שאתה יכול לפעמים לאהוב ולהתגאות בו ולפעמים אין לך כוח לספר אותו". אני לא יודע אם זה עונה לשאלה, אבל…
שיר: אני חושבת שזה ממש עונה לשאלה. אני חושבת שזאת עצה מעולה גם באופן כללי.
איתי: יופי, תודה. [מצחקקים]
שיר: תודה לך, איתי בן שמחון.
איתי: [נאנח] וואי, תודה, שיר.
[מוזיקה]
שיר: זהו, עד כאן "איך לעשות דברים". אממ בטח שמתם לב אבל עברנו לימי רביעי. אני יודעת שאמרנו שלישי, אבל זה בסוף יהיה בימי רביעי, אין מה לעשות, אי-אפשר הכל. כרגיל, נשמח שתדרגו אותנו חמש כוכב בכל המקומות וגם שתעשו subscribe, רק אם זורם, כמו שאומרים.
ונסיים בכמה תודות. תודה רבה לאלעד בר-נוי, עורך וחבר, תודה רבה לליהיא צדוק, עורכת משנה וידידה, תודה רבה לירין בר-נוי, שאינו בן דוד של אלעד בר-נוי, וחבל.
תודה לאיתי בן שמחון שהגיע ודיבר איתי, תודה לכם שהאזנתם, תודה לי שעשיתי את הפודקאסט. תודה לכולם. ביי.
[מוזיקה מתגברת]
קריינית: "איך לעשות דברים" עם שיר ראובן.
[מוזיקה מסתיימת]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments