שיר ראובן יושבת לשיחה עם הקומיקאית אורנה בנאי כדי ללמוד ממנה איך לשמור סוד. על הסוד הגדול שהיא נאלצה להסתיר - גם כשכולם כבר ידעו, על הדברים שאת נאלצת לספר כדי לשמור על עצמך, על המחירים הנפשיים והפיזיים שהסתרת סוד עשויה לגבות, ועל האופן שבו סוד יכול להפריד אפילו בינך ובין האדם הכי קרוב לך
תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/11/2024.
[מוזיקת פתיחה]
קריינית: "איך לעשות דברים", עם שיר ראובן.
שיר: היי, אני שיר ראובן וזה פודקאסט שלי "איך לעשות דברים". בכל שבוע אני אדבר עם אדם אחר, שילמד אותי איך לעשות דברים. והיום אני מאוד מתרגשת להיות עם אורנה בנאי, שחקנית, קומיקאית, לא יודעת מה זה קומיקאית, מצחיקה, בן אדם הכי מצחיק בעולם, אני לא יודעת, קומיקאית תמיד נשמע כאילו את טכנאית של בדיחות [אורנה מגחכת] אה… ואורנה תלמד אותי איך לשמור סוד.
אורנה: נכון, נכון.
שיר: מה העניינים אורנה?
אורנה: מקצועית בזה. אני בסדר, תקופה נהדרת, [שיר צוחקת קלות] תקופה טובה.
שיר: זה בעצם היה רעיון שלך איך לשמור סוד. אנחנו הרי מדברות על סוד, שהוא כבר בחוץ, הסוד הוא בעצם היציאה שלך מהארון, זה שאת לסבית, או כפי שאמרת שאת קוראת לזה, נמשכת לנשים.
אורנה: [צוחקת] נכון.
שיר: אבל אני כן חושבת שכל הסודות קצת נראים אותו דבר. כלומר שהסוד שלנו היה הרבה שנים שזה… אני אומרת הרבה שנים, אני מרגישה באמת, שאני מעליבה אותך…
אורנה: יחסית.
שיר: כשאני אומרת הרבה שנים.
אורנה: נכון, הכל יחסי.
שיר: אבל כאילו הסוד הזה של סבבה, אני בארון ואני צריכה לספר את זה, אני לא בטוחה שזה שונה מסוד של בן אדם שהוא חי בחברה דתית אבל הוא בעצם לא מאמין, והוא עם הסוד הזה ושואל את עצמו מתי הוא יספר אותו. או בן אדם שנמצא בזוגיות שהוא לא רוצה להיות בה, ואז הוא… כן, אז לדעתי קצת…
אורנה: בטח, יש אין סוף סודות של אנשים שמתהלכים איתם ומתביישים בהם. זה באמת חוצה… זה חוצה מינים, זה חוצה גילאים, זה לא משנה, אתה יכול להתהלך עם סוד. יש גם נגיד תסמונת המתחזה, זה גם סוג של סוד. זאת אומרת אנשים שחושבים שהם לא שווים, ובחוץ חושבים שהם שווים. לא אשכח שפעם שמעתי שאילנה דיין סבלה מזה.
שיר: אילנה דיין שלנו?!
אורנה: עם תסמונת המתחזה, שלנו. היא חשבה… שאנשים חושבים, מייחסים לה תכונות של אישה חכמה, והיא בתוך תוכה לא חשבה ככה.
שיר: אני בהלם…
אורנה: גם אני.
שיר: ממה שאת אומרת.
אורנה: בואי נקום ונלך. [שיר צוחקת] אני בעד לקום ולצאת. [צוחקת]
שיר: וואו, אני בעד… כאילו, האינסטינקט שלי להגיד שאילנה דיין תבוא לפה.
אורנה: כן?
שיר: להגיד לה: "אילנה, את הבן אדם הכי חכם".
אורנה: הכי!
שיר: "הכי…"
אורנה: מה זה?
שיר: "אין שום דבר מעלייך".
אורנה: מה זה זה? זה שהיא… היא משאירה שובל של חוכמה כשהיא הולכת.
שיר: שובל של חוכמה וכנראה גם של ריח של סבון "דאב", לדעתי.
אורנה: את חושבת?
שיר: אני שמה את הז'יטונים שלי על סבון "דאב".
אורנה: מעניין. אני דווקא הלכתי יותר על "נקה 7" תכלת, אבל לא בטוח. כאילו, דווקא מוצק.
שיר: "נקה 7" תכלת, מעניין, כי את אומרת שיש בה משהו פשוט? טוב, אנחנו בעצם מדברות פרק "איך לשמור סוד", והנה, שתי דקות פנימה, שתי לסביות מדברות על איך אילנה דיין מריחה. יופי.
אורנה: בדיוק. [שיר צוחקת] הלסביות, זה ידוע, שאנחנו מדברות, איך אני אומרת במופע שלי? אין, אין עיקר וטפל, הכל עיקר.
שיר: זה נכון. [צוחקת]
אורנה: פשוט מדברות על כל דבר. בגלל זה גם רבות הרבה, כי אף אחת לא סותמת לעולם. אז מתישהו יהיה ריב, כי כמה שני אנשים יכולים לדבר בלי לריב, [שיר צוחקת] אנחנו מדברות בלי סוף. זה מעניין איך… גם לדבר על זוגיות לסבית, אני אשמח לשמוע גם עלייך.
שיר: אני אשמח לספר.
אורנה: בת כמה את שיר?
שיר: 36, תמיד לוקח לי רגע להיזכר.
אורנה: וואו, קצת מוזר, אבל לא, רק רציתי לדעת כמה הפער בינינו, גדול.
שיר: למה, בת כמה את? 50 ו-?
אורנה: אני אהיה תוך, עוד שבוע 58.
שיר: וואו!
אורנה: כן.
שיר: טוב, את נראית מדהים, מה נגיד?
אורנה: תודה רבה, חבל שהקהל לא יכול לראות את זה.
שיר: [צוחקת] הוא כן יכול…
אורנה: אה, הוא יכול?
שיר: ב-Reel באינסטגרם, שישתחרר.
אורנה: מזל.
שיר : כן. [מגחכות] את חושבת שאת טובה בלשמור סודות?
אורנה: אה, וואו, לא, לא, בכלל לא. לא הייתי יכולה לעבוד ביחידה סודית נאמר, זאת אומרת, לשרת ביחידה סודית כזו, הייתי חייבת לספר ולשתף. תמיד היה שושואיסטים, לא ברור לי איך. פה זה לא סוד, פה זה בושה. פה זה… זאת אומרת, הנושא שאני ואת מתכוונות לדבר עליו היום, זה הנושא של בושה, זה להתהלך עם בושה. זה, זה אסור שידעו כי יחשבו ש… כי אני סוג ב'. עד כדי כך, שהרגשתי פגומה, אני עדיין, אבל היום אני אוהבת את הפגמים שלי, ובטח ובטח שאני מבינה שלהיות לסבית זה לא פגם, להיפך, זה לוקסוס. [מגחכת]
שיר: חד משמעית.
אורנה: ממש. אני שנים הייתי שוכבת במיטה ומתפללת לאלוהים: "תעשה אותי סטרייטית", כאילו, וואי, בחייאת, מה יותר נורא מזה? זה… היו לי חלומות על זה שאני בחדר ניתוח, ואני, מתקנים את זה.
שיר: וואו.
אורנה: עד כדי כך. אז כאילו, אז זה לא להתהלך סתם עם סוד, זה היה מול עצמי הבושה. קיוויתי שזה יעבור לי, ו… זה נורא. ו… אבל נגיד אם מספרים לי סוד ואומרים לי לא לגלות?
שיר: באנקר.
אורנה: לא נעים לי להגיד, אני לא יודעת לשמור.
שיר: אה. [צוחקת]
אורנה: הפוך.
שיר: אבל את עושה את הטריק הזה של לספר לבן אדם, אבל שבחיים לא יפגוש את הבן אדם שסיפר לך את הסוד? או שאת פשוט מספרת?
אורנה: אה, לא, לא, גם כשאני יודעת שיש סיכוי שהם ידברו, עדיין אני לא מצליחה לשמור. [שיר צוחקת] החברים הקרובים שלי כבר יודעים, פשוט לא מספרים לי.
שיר: יואו.
אורנה: כן, לא סומכים עליי.
שיר: אבל יש משהו באמת נורא ילדותי, כאילו, מתי שאומרים לי "אבל אל תספרי לאף אחד", אני כזה, אבל אנחנו מבוגרים כבר.
אורנה: [צוחקת] נכון, בדיוק!
שיר: מה יקרה?
אורנה: כי זה לא יפה סודות בחברה. נכון. לא, אבל אני יכולה להבין, למרות שיש נגיד קודים שמותר לספר לפרטנר שלך…
שיר: נכון!
אורנה: שאת חיה איתו. זה ידוע. זאת אומרת, אם מישהו אומר לך סוד, את אומרת: "אבל את יודעת שלדנאל…" דנאל קוראים לחברה שלך?
שיר: כן.
אורנה: "אני אספר לה", ואז הוא אמור להגיד בסדר. אבל…
שיר: אני אפילו לא אומרת, אני חושבת זה ברור. וגם… לא, מה זה, לא לספר פשוט. מה זה לא לספר? אני אספר את זה, אני בן אדם. זה כאילו בן אדם אומר לך, "את הופכת להיות הבקבוק שלי, אני סוגר אותך עם הסוד הזה ומשליך אותך ללב ים", ואני כזה, לא רוצה.
אורנה: אין אוויר.
שיר: בדיוק, אני מעוניינת…
אורנה: מעוניינת לפתוח את הפקק.
שיר: אתה גם, בוא נקרא לילד בשמו, סוד הוא רכילות.
אורנה: הו, ואנחנו אוהבות.
שיר: ואנחנו אוהבות, ואנחנו מעוניי…
אורנה: מאוד.
שיר: ורכילות זה דבר ש… ההבדל בין סוד לרכילות זה האם את מספרת אותה או לא מספרת אותה. [אורנה צוחקת] ואני מעוניינת לספר אותה.
אורנה: גם אני.
שיר: אגב, גם אין לי בעיה, כשאני מספרת דבר שלי, אני כזה לוקחת בחשבון שכל הרדיוס של הבן אדם שסיפרתי לו, יודע.
אורנה: נכון, בדיוק. יש מקרים מסוימים, באמת, אולי שקרה מה… אני לא יודעת, היו לי מקרים שאמרו לי, ידעתי שאסור לי, אסור לי לדבר על זה. הממ… אפילו בגידה של חבר או חברה, שמישהי שאני יודעת שחיה חיים כפולים. ו… והיא מספרת את זה רק לי בכל ה… אז ברור שאני אשמור על זה. ברור.
שיר: לא, זה דברים, בסדר.
אורנה: כן. כאלו דברים…
שיר: זה כבר מצומצם.
אורנה: זה כבר לא רכילות גם, בדיוק, זה כבר… זה אזור, אזור מסוכן.
שיר: יש משהו כיפי בלשמור סוד, בלשמור על סוד של עצמך? כי אני זוכרת שמתי שהשלמתי עם זה שאני לסבית, שזה לקח לי מהשנייה שהתחלתי לחשוד עד שהשלמתי עברו שלוש שנים, ואני זוכרת שברגע שהשלמתי עם זה, ועדיין לא סיפרתי לאף אחד, כן הסתובבתי בעולם והרגשתי כזה, "יש לי סוד, אף אחד לא יודע, יש לי סוד וגם סוד מחרמן".
אורנה: כן?
שיר: כן.
אורנה: כן?
שיר: כן, כן, הרגשתי, כן, זה נמשך למעט מאוד זמן ומהר מאוד זה כאילו, זה כמו מוצר שהתוקף שלו הוא פג מאוד מהר, ואז זה הופך באמת לבושה, להסתרה.
אורנה: זהו. זהו. וכאילו הרגשת שיש לך הפתעה, [מגחכת] שאת הולכת לספר, לגלות הפתעה, לפתוח לכולם איזו קופסא כזאת, שתצא משם שיר הלסבית?
שיר: הרגשתי שזאת הפתעה מול עצמי, שאני עדיין לא יודעת מי זאת שיר הלסבית, ושאני רק כאילו שאני מסתכלת על המקום שסביבי, שאת יודעת, כאילו, משפחה שהיא מאוד… אני רוצה להגיד רגילה, כאילו כל ישראלית כזאת, מזרחים, גרים בראשון, מסורתיים…
אורנה: רגיל.
שיר: מצביעים ליכוד. אבל כן הרגשתי שיש לי הפתעה מול עצמי, שכאילו לי יש משהו בחיים לגלות, שאני עוד לא אגלה, אבל זה בעצם כן שונה, כי את בעצם, מתי… מתי התחלת לשמור את הסוד הזה?
אורנה: זה כאילו, רק לשאול אותך, זה היה כאילו מבחינתך, זה משהו ששימח אותך להבין את זה? זאת אומרת, הייתה לך… שמחת לדעת שאת כזו?
שיר: תראי, בהתחלה, מתי שהתחלתי לחשוד, אז שנאתי את זה, בגלל שהרגשתי, קודם כל, כמו בוגדת. הרגשתי, כי הרי איך את מגלה שאת לסבית? את מתאהבת במישהי.
אורנה: נכון.
שיר: במי את מתאהבת? באדם שאת מכירה, meaning בפאקינג חברה.
אורנה: בדיוק.
שיר: עכשיו, זה סיוט! בגלל שאת מרגישה… אני הרגשתי בוגדת. אני הרגשתי…
אורנה: בוגדת בה.
שיר: בוגדת בנשיות, באיזשהו אופן. בוגדת בנשיות הסטרייטית, שעד עכשיו היה לי כרטיס כניסה אליה. לשמוע את כל הסודות…
אורנה: נכון.
שיר: לדעת את כל זה, להיות הכי קרובה, אבל בעצם הייתי כזה, הייתי סוס טרויאני כל הזמן הזה.
אורנה: היית מרגלת. אהה.
שיר: אני מכניסה מיניות לתוך המרחב הלא מיני הזה.
אורנה: אה, הבנתי. קצת מרגלת, קצת לא כנה איתם עד הסוף.
שיר: בדיוק.
אורנה: זאת אומרת, בסוג של, אני לא… אתם לא, אני מסתירה מכן משהו, אתן חושבות שאני מישהי שאני לא. זאת אומרת…
שיר: כן. וברגע שהתגברתי על זה, בגלל שזה עבר, תודה לאל, הממ… זה לא עבר, הפסקתי לדבר איתה, את יודעת, מה שעושים. ומהשנייה שהבנתי שיש… הרגשתי שלסביות זה כמו שבט, [מגחכת] שהן חיות איפשהו ואני צריכה למצוא אותן, [אורנה מגחכת] ואני אהיה חלק מהן, ויהיה לי כיף.
אורנה: זה באי לסבוס. [צוחקת]
שיר: בדיוק, והרגשתי כזה, אני אמצא אותן, ואני בכלל שייכת לשם, וכאילו, ואז הרגשתי מין… שאני עדיין באיזושהי, באיזשהם חיים כפולים, אבל שכאילו, אני יודעת שמחכה לי משהו ממש…
אורנה: איזה יופי.
שיר: כייפי. זה מה שהרגשתי.
אורנה: איזה יופי. טוב, אצלי, אני בגיל 16 התאהבתי בבת ש… שמאוד יפה כזו, ולא ידעתי, אגב, שיש מילה כזאת לסבית. אשכרה, כמו שמקודם אמרת לי, שגם לך המילה הזאת הייתה חדשה?
שיר: אני שמעתי אותה עלייך בפעם הראשונה שלא לומר.
אורנה: ושאלת מה זה?
שיר: לא, ידעתי ישר מה זה. [מגחכת] אמרו לי את המילה הזאת, וישר ידעתי מה היא אומרת.
אורנה: כן, אני לא ידעתי שיש מילה כזאת לסבית. אני גדלתי, נולדתי מזמן, [מגחכת] בבאר שבע, ולא היו הומואים ולסביות. באמת שלא, רק בתנ"ך, בסדום ועמורה. [שיר צוחקת] לא היו! וגדלתי ברהט, תל שבע, לא היו שם לסביות והומואים. וכשהתאהבתי באותה יעל, אז היינו באיזה מין התאהבות, גם היא התאהבה בי, וגם היא לא ידעה מה זה. הייתה שם תמימות.
שיר: יואו.
אורנה: הייתה שם תמימות. ואפילו לא, באמת לא ידענו גם שזה לא בסדר. אז פשוט, כן התאהבתי עד אז, אז בבנים, הייתי נורא, הייתי מתאהבת סדרתית. אני כל הזמן מתאהבת. זה, זה החיוּת, זה ה… אני אוהבת להתאהב. אבל די, סגרנו, יותר לא יקרה.
שיר: לאא.
אורנה: לא מתאהבת יותר. די, מספיק, לא.
שיר: נו, ב… את יודעת, אם זה היה קומדיה רומנטית, היית יוצאת מהדלת הזאת ומתאהבת…
אורנה: ברור.
שיר: בבן אדם הראשון שמגיע.
אורנה: בסדר.
שיר: ככל הנראה, אלעד בר-נוי, עורך וידיד.
אורנה: יכול להיות. לא נראה לי. אבל, אבל כן, אז… אז הייתה בינינו אפילו, זה היה כל כך תמים, שתינו גם בתולות ומאוד חסרות ניסיון, ואז כולה התנשקנו פעם אחת, וההורים שלי חשדו, כי אבא שלי קם להעיר אותנו בבוקר, היינו בכיתה י' והיינו באותה מיטה. אבל לא עשינו כלום, פשוט היינו מחובקות. [שיר מהמהמת בהבנה] והוא ראה את זה, וזה היה מוזר, כי תמיד היא ישנה, כאילו חברות, היינו חברות שישנות ביחד וקמות בבוקר לבית ספר יחד. אבל ברגע שהם גילו את זה, אז באמת הם נבהלו בצורה… פאניקה. פאניקה, והם קראו, הם אמרו את המילה לסבית.
שיר: ואת הבנת שזה את, או שחשבת, 'תרגעו'?
אורנה: לא הבנתי למה זה… הם כל כך הבהילו אותי, שיר, זאת אומרת, זאת הייתה בהלה, פאניקה. זה היה, הם ראו… אני חשבתי שמישהו מת בבית, כי נכנסתי הביתה והייתה תחושה של אבל. ואז התחילו, התחילה התנהגות של ימי הביניים, אצלי, שזה לא לפגוש אותה, אסור לי לראות אותה.
שיר: הם אסרו עליך או שאת החלטת?
אורנה: כן, הם! איזה הם. הם אמרו לי, הם אשכרה, "תבחרי. אם את ממשיכה לפגוש אותה, את לא בבית".
שיר: וואי!
אורנה: כאילו, נידוי, נידוי, ימי הביניים.
שיר: ואמרת לה: "תשמעי, אני לא יכולה להיפגש איתך יותר, כי ההורים שלי אסרו עליי"?
אורנה: כן, הם גם איימו עליה שהם יספרו להורים שלה, והיא נורא פחדה מזה.
שיר: את דיברת איתה בתור בן אדם מבוגר? היא ענתה לך?
אורנה: אנחנו חברות עד היום.
שיר: והיא…
אורנה: היא סטרייטית. אצלה זו הייתה אפיזודה, הרפתקה. אצלי זה נקבר לשנים. [שיר מהמהמת בהבנה] ומקודם כשדיברת על זה שאת… שהסוג הזה של החברות שלך, שהיית איתן ואמרת "אני באיזה סוג של ריגול", אז אצלי היה משהו אחר, שאני עד גיל 22 לא פגשתי לסביות בכלל. ויום אחד הגעתי לאיזה מקום והיו בו לסביות באיזה בית, ואני הרגשתי שייכת. [צוחקות קלות] והיה אסור לדבר, אסור לי, אני קברתי את זה עד גיל… עד גיל עשרים ושתיים, שלוש, מגיל 16.
שיר: יש לי שתי שאלות. קודם כל, איפה זה הדירה הזאת?
אורנה: את רוצה לדעת איפה הדירה הזאת? [שיר צוחקת] חמודה את. [צוחקת] מעולה! תשמעי, זה היה, זה היה בבן יהודה, ואני חושבת שיש היום פיצה במקום, כי… המקום השתנה, פיצריה.
שיר: טוב, זה נראה לי אבל מכבד את ה… [צוחקות קלות] מכבד את המורשת של המקום. וההורים שלך בעצם היו שותפי סוד שלך, באיזשהו אופן.
אורנה: נכון. גם הם לא סיפרו לאף אחד, והיה אסור לדבר על זה.
שיר: וואו!
אורנה: אסור. הם גם ביקשו ממני, בסוג של שבועה, להבטיח להם, שגם אם אני כן אהיה לסבית, לא לספר בתקשורת, כשכבר פורסם… אה, התפרסמתי.
שיר: וזה דבר שהיית רוצה לספר בכלל בתקשורת?
אורנה: כן. כן, בטח. בטח. זה קשה, זה כמו באמת להתהלך עם סוד. אני… אני השוויתי את זה פעם למטען חבלה. את מסתובבת עם מטען חבלה על הגוף.
שיר: למה מטען חבלה?
אורנה: כי… כאדם מפורסם, כמוני, זאת אומרת, כבר הייתי לימור, ואחר כך "ארץ נהדרת", והיו לי חברות, בנות זוג, וזה היה בסתר.
שיר: כשהיית לימור היית בעצם, אני חושבת, הכי מפורסמת בארץ.
אורנה: הכי.
שיר: כאילו, לא יכולת ללכת ברחוב, אני משערת.
אורנה: אני הייתי, כן, דליה מזור של הבידור. [שיר צוחקת] אה… הייתי מאוד מאוד מפורסמת. אני, בפעם הראשונה שהופעתי, זה אצל דודו טופז והיה 90% רייטינג.
שיר: או מיי גאד!
אורנה: כן. כי היה ערוץ אחד.
שיר: מה, אז מה זה העשרה…?
אורנה: רק מתים לא צפו בזה, [שיר מצחקקת] רק אנשים באמת בבית עלמין. כולם ראו את זה. אז לא היה אחד שלא ראה את לימור, ואז באמת היה "רק בישראל", ושוקי, ושמעון, והצלחה, וטירוף. ואני, ואני לסבית ל… הייתה לי חברה אז, אבל התביישתי. התביישתי, לא רציתי שידעו. שנאתי את זה שאני עם נשים. פחדתי מאוד שידעו. ואז כשהייתה לי גם הופעת סטנד אפ, נורא פחדתי שאני אעמוד על הבמה, ומישהו פתאום יצעק לי משהו.
שיר: יאוו!
אורנה: זה אני מדברת על מטען חבלה.
שיר: בזה שזה מטען חבלה שלא את בהכרח יכולה לפוצץ.
אורנה: בדיוק.
שיר: זה משהו שמישהו אחר יכול לפוצץ ברגע שהוא יגיד לך, "אה, אבל את לסבית".
אורנה: בול.
שיר: זה את!
אורנה: בול. זה הפחד.
שיר: וואו.
אורנה: שמישהו יפעיל את זה.
שיר: וזה לא קצת דיסוננס? כי מצד אחד יש משהו בזוגיות, לפחות באיך שאני תופסת אותה וחווה אותה, שזה דבר נורא נורא שמח, ואת מלאה באושר מהדבר, ובמקביל את שונאת את זה שאת לסבית, שזאת התשתית לזוגיות הזאת, שאת עם אישה, מנהלת…
אורנה: זה יפה מה שאת אומרת, כי זוגיות… זאת אומרת, כשזוגיות היא טובה, [שיר מהמהמת בהסכמה] אז טוב לך. אבל הזוגיאויות שלי לא היו כל כך טובות, כי כל כך לא אהבתי את היותי לסבית, שבחרתי גם נשים שלא… כאילו, חשבתי שזה מה שמגיע לי, והן לא היו כל כך טובות. [מגחכת]
שיר: את יודעת, זה כל כך עצוב, בגלל שאני חושבת שהרבה פעמים יש את מה שמגיע לך ויש את מה שאת חושבת שמגיע לך.
אורנה: בדיוק.
שיר: והצדק, אם היה צדק בעולם, היית מקבלת פשוט את מה שמגיע לך.
אורנה: אה, הבנתי.
שיר: אבל את מקבלת את מה שאת חושבת שמגיע לך, ואם את חושבת שמגיע לך חרא, את תקבלי חרא. אפילו אם מגיע לך זהב! אפילו אם את יכולה זהב.
אורנה: נכון, אין… יש… אין סנכרון בין השניים.
שיר: כן.
אורנה: נכון, את צודקת. אם באמת הייתי… כי אם היה משהו שמגיע לי, לא הייתי מתקרבת, לא הייתי חושבת שהוא … שיש לי סיכוי שם, והייתי… לא, בסוף אתה בוחר מה שאתה חושב שמגיע לך, כן.
שיר: כן.
אורנה: ואני בחרתי נשים או מאוד מאוד שרוטות, או עם הרס עצמי, או… בינוניות, או כל מיני, את יודעת, לא… חשבתי שזה מה שמגיע לי. באמת. ולא היה לי טוב.
[מעבר מוזיקלי]
שיר: יש משהו בחוויה של שמירת סוד, לפחות בחוויה שלי, עכשיו, שוב, אני מרגישה ש… לדבר איתך על הארון הזעיר שהיה לי…
אורנה: זהו…
שיר: שעזבתי אותו מאוד מהר, זה קצת, אבל אני בכל זאת…
אורנה: מגירה של תחתונים הייתה. [צוחקות]
שיר: ממש. אבל אני ממש זוכרת שהרגשתי שהסוד הזה, שאת יודעת, יש כאילו משהו ב… אפילו בגישה של ההורים שלך, שזאת גישה, אני חושבת, שהיא מאוד של דור ההורים הכללי, שזה אומר, "תסתירי את הדבר הזה, מה אנחנו מבקשים ממך?"
אורנה: בדיוק.
שיר: את הדבר הקטן הזה. את יכולה עדיין להיות בטלוויזיה, את יכולה עדיין לעשות לימור…
אורנה: כן.
שיר: את יכולה עדיין לעשות… מה שאת רוצה, את יכולה לעשות, רק את זה אל תספרי, מה כואב לך?
אורנה: בדיוק.
שיר: ומה שאנשים לא מבינים, זה שברגע שאת שומרת סוד אחד, הוא מערים עוד ועוד ועוד סודות.
אורנה: נכון מאוד.
שיר: ואז מהר מאוד את לא יכולה, את כאילו לא חיה את הקיום האותנטי שלך.
אורנה: בדיוק. את לא, את לא את, את פשוט לא… את מסתירה אותך, את מסתירה, נכון. יש לזה השלכות, יש לזה, זאת אומרת, זה לא רק זהות מינית, זה… זה, את מסתירה את עצמך, את פשוט בסתר. ואני זוכרת שגם עיתונאים היו, ידעו את זה גם, זה היה כאילו משהו שיודעים, אבל מין הסכם שלא מדברים על זה. ואני מרגישה שאני מעדיפה לא להתראיין, כי אני לא אוכל להביא כלום. כי, כי הקשר עם אותה חברה, זה עוד הרבה מאוד דברים שהוא… זה, זה חובק עוד דברים. זה… זה טרגי, באמת. וההורים שלי באמת הגיבו באופן, באמת, מבורות מוחלטת, מבורות, לא מרוע, אבל… אבל זה, זה סוג של הרס, זאת אומרת, זה השמדה.
שיר: אמרת שזה חובק עוד דברים, עוד הסתרות. איזה הסתרות זה היה במקרה שלך?
אורנה: אממ… הייתי, הסתרתי את זה שאני, הסתרתי את אורנה, כי אני חושבת, כשהרבה פעמים כשמדברים על "את לסבית, לא מעניין אותנו מה את עושה במיטה", זה בכלל לא קשור למיטה. בחירה מ… זה בחירה רגשית, להיות לסבית. זו בחירה רגשית. אני מתאהבת בנשים. אני יכולה להיות עם גברים, אבל אני לא מרגישה בבית. אז זה… אז זה להסתיר את אורנה, אורנה זה, הזהות המינית זה… זה המהות שלי. זה כמו להסתיר שאני אישה, לא יודעת. יש לי גם מופע שהוא כזה מעין הרצאה ואני מדברת על הסוד, ואני אומרת לקהל, "להסתובב עם סוד זה מתכון למחלות". ואני לא אכנס ממש ממש לפרטים, אבל אני, אני מאוד פסיכוסומטית, ואני, הסוד הזה, הוא פגע בגוף שלי. ממש.
שיר: כאילו, הרי יש את החומה הזאת שההורים שלך שמו, התחלת לערער עליה באיזשהו שלב? התחלת להגיד להם, "אוקיי, אני לא יכולה יותר"? מה…
אורנה: שאלה מעולה. [מגחכת] לא. זאת אומרת, אני כל כך אוהבת את ההורים שלי וכל כך לא רציתי לצער אותם, וכל כך האמנתי כמוהם שזה לא בסדר, אז לא… לא התעמתתי איתם על זה, לא. רק בגיל… רק כשקרה השינוי הגדול, שבגיל 45, את עוד לא שם, רק אז יצאתי מהארון, כי הייתה לי חברה ש… סוף סוף קיבלתי מה שמגיע לי. כנראה שכן עברתי איזשהו תהליך, ולראשונה הייתה לי חברה שהייתי נורא גאה שהיא חברה שלי. והיא עזרה לי לצאת מכלא הסתרים הזה, וזהו, ויצאתי. ועדיין ההורים שלי אמרו לי: "אבל למה? למה את עושה את זה? למה את עושה לנו את זה?" ואז אמרתי להם: "לכו תתקוועדו, ושלא רוצה לשמוע אתכם, ואתם לא מתביישים?!", כאילו, פתאום יצא לי כעס גדול עליהם. כאילו, אבא שלי אמר: [במבטא מזרחי] "אני עדיין לא מבין למה כל מדינת ישראל צריכה לדעת מזה? [שיר מגחכת] למה כל עם ישראל צריך לדעת מזה?" אמרתי לו: "אבא, שקט! שקט, אני לא רוצה לשמוע, אני בגיל 45, אני כבר, אני בתכריכים, כאילו, יוצאת מהארון מתים, תן לי, שחרר אותי!" ויצאתי, ואז הם היכו על חטא, ביג טיים.
שיר: באמת?
אורנה: כן, כי זה שחרר גם אותם.
שיר: מה, באיזה אופן? כי בעצם מתי שגם הסיטואציה שתיארת עם עיתונאים, יש בזה משהו מביך, שאנשים יודעים את הסוד שלך הם בעצם יודעים issue שלך.
אורנה: נכון.
שיר: ה-issues שלנו בדרך כלל, כאילו, את יודעת, אנשים לא יודעים מה העניין הפסיכולוגי שאני מתמודדת איתו.
אורנה: נכון.
שיר: וברגע שמישהו מראיין אותך ואומר, אה, אז מה העניינים? קריץ קרוץ.
אורנה: בדיוק! הוא יודע שאת כאילו מתביישת במשהו, הוא יודע שאסור לך, הוא יודע שיש סביבך איזה מערך שלא מאפשר לך. שאולי זה ההורים, שאולי זה המפיק, המשרד שמייצג אותך, היה, היו שם דרך אגב עוד חלקים, זאת אומרת, זה לא רק ההורים שלי שמנעו את זה.
שיר: כן? אמרו לך, אסור לך להגיד את זה, כי זה יפגע בך מקצועית?
אורנה: כן.
שיר: וואו!
אורנה: כן.
שיר: וזה נכון?
אורנה: לא, זה בולשיט! זה שטות מוחלטת. ממש. מה זאת אומרת? אין כמו להיות אתה, אין כמו האמת. אמת זה… זה נקי, אמת זה… זה רק מביא דברים טובים. רק דברים טובים. תראי את ביבי נתניהו, תראי איזה… [שיר צוחקת] תראי כמה האמת עושה טוב, לכולם, סביבו ולו. ואני גם אגב בן אדם שהתחתן עם האמת, זה עוד יותר היה קשה לי.
שיר: מה זאת אומרת, התחתן עם האמת?
אורנה: אני בן אדם שנורא נורא זקוק לאמת, אני לא יודעת לשקר. אני לא יודעת, אני מיד מגמגמת, אני בן אדם שהאמת זה נר לרגליי. ופה זה לא היה קשור לאמת, זה היה קשור לסוד. זה לא שאני שיקרתי, אני לא… גם לא סיפרתי שיש לי חבר, כמו נגיד לסביות אחרות שהיו משקרות… [צוחקת]
שיר: שלא נזכיר, שלא נזכיר את שמם.
אורנה: זה לא הבנתי אף פעם, זה לא הייתי מסוגלת להמציא כאילו חבר, "אני יש לי חבר ואני לסבית", זה לא היה, אבל פשוט אמרתי שלא מדברים על זה. וזה סבלתי, באמת סבלתי, כי אני בן אדם שנורא אוהב אמת, אני מעריצה אמת. אז מאז שאני בחוץ, אני יכולה ללכת עד הסוף עם הכל, ולצאת מכל ארון אפשרי אגב, ו… אני, אני מאוהבת בַּאמת.
שיר: כן, באיזשהו אופן זה שמישהו יודע שיש לך סוד, שאת מסתירה משהו, זה יותר חשוף ואינטימי, מאשר… לא משנה מה הסוד עצמו. הוא כאילו יודע עלייך משהו יותר אינטימי.
אורנה: נכון, אני יודע…
שיר: זה כאילו, לא נוח לך עם עצמך, לא נוח לך בעור שלך, והוא יודע את זה עלייך.
אורנה: צודקת, הוא יודע שאת, שאת מתביישת, שאת מסתירה, הוא יודע עלייך משהו, את צודקת, זה כתובת אש. מול עיתונאים באמת, בפניהם, אני חושבת שבאיזשהו מקום הם… הם זלזלו, הם בזו לזה, ובצדק. הם בזו לזה. הייתה פעם, אני זוכרת, ראיון עם עינת פישביין, את יודעת מי זו? גם, איזו מישהי ב"גלריה", נדמה לי, לא זוכרת באיזה עיתון, וזה פשוט כבר יצא לי מהפה כבר, מרוב שלא יכולתי יותר.
שיר: די, ככה זה יצא?
אורנה: לא. עצרתי את זה, כאילו אמרתי לה "אני מצטערת".
שיר: מה אמרת לה? את זוכרת?
אורנה: צריך לגנוז את זה. צריך לגנוז את זה.
שיר: את זוכרת מה אמרת לה? כאילו, איך זה היה?
אורנה: אני…
שיר: מה היא שאלה?
אורנה: היא גם, כאילו, אמרה לי, "אורנה, אני הרי יודעת. בואי אני אעשה את זה יפה, איתך. בואי נעשה את זה, בואי נעשה את זה". ואני זוכרת שאמרתי, בתחילת הראיון אמרתי לה לא. ועם הראיון, פתאום, בגלל שהיא אישה כנראה, בגלל שהיא הייתה נורא עדינה איתי והכל, פשוט התחלתי לספר לה על זה, אני לא זוכרת בדיוק מה. אני חושבת שבטח סיפרתי לה גם על אותה חברה שהייתי איתה באותה תקופה, ו… ופשוט בסוף הראיון סיפרתי את זה להורים ולמשרד, לאמרגנית שלי, והם אמרו לי: "לא, לא מאשרים".
שיר: ואת עדיין איתה? עם ההורים אני יודעת שאת עדיין, אבל…
אורנה: מי זה איתה?
שיר: עם האמרגנית שלך?
אורנה: כן.
שיר: ודיברת איתה על זה פעם? אמרת לה, כאילו, יצא גם כעס שם? כי זה גם סוג של הורה, הורה מקצועי.
אורנה: את צודקת. לא, האמת היא שזה מוזר, אבל לא. עם ההורים שלי כן. אני חושבת שהיא בתוך תוכה יודעת שהיא טעתה, ו… היא קצת, כן, היא קצת מיושנת ב… בתפיסות שלה, קצת שמרנית, הרבה, כמו ההורים שלי. והיא גילתה הפוך, גם כן, שזה רק, רק עזר לי. זה לא שמישהי כמוני לא יכולה לשחק מאהבת של גבר, ברור שכן.
שיר: היו לך עוד סודות שהסתרת חוץ מהסוד הזה? כאילו, הסוד הזה יצר סודות נוספים?
אורנה: בטח, אבל אני לא יכולה לגלות אותם. [צוחקות קלות]
שיר: יו!!
אורנה: סורי.
שיר: בסדר, בסדר גמור.
אורנה: כן, כן.
שיר: זה משהו שעושה אותך בודדה? כאילו, לשמור סוד?
אורנה: איזה שאלה, בטח. ברור, את הכי בודדה. זה כמו, לא יודעת, יש לי פתאום בראש נגיד מישהי שהיא בולמית, והיא מסתירה את זה. תחשבי איזו בדידות זאת, זאת אומרת, אף אחד לא יודע, אף אחד לא יודע שהיא מקיאה והיא מסתירה, והיא כאילו משחקת. זה כמו התמכרות, זאת אומרת, כמו התמכרות, כמו התמכרות להרואין. אם את… בדרך כלל מכורים, זה ידוע שאחד מהדפוסי התנהגות שלהם, אחת מהתכונות הבולטות, זה לשקר, כי את כל הזמן מתביישת. אז היו לי… אז, אז כן. אז כן. ההסתרה הזאתי זה מגיע ממקום מאוד מאוד… יש הרבה שקרים סביב זה, ברגע שאתה משקר במשהו, כמו שאת אמרת מקודם, זה דומינו. זאת אומרת, זה, זה, זה, זה, זה, אין לזה סוף, זאת אומרת, אדוות, מה שנקרא, אדוות של שקרים.
שיר: והרגשת שזה משפיע על האישיות שלך?
אורנה: כן. עצב, בדידות, דיכאון, חרדה, כל ה… כל המשפחה הזאתי, בטח. עד שאפילו לפני כמה שנים חוויתי ממש התמוטטות. פשוט בוקר קמתי ולא הצלחתי לקום. לא… לא, פשוט הגוף קפא.
שיר: וואו.
אורנה: הגוף קפא. לא, לא הצלחתי לעשות כלום, לא יכולתי לתפקד.
שיר: ומה עשית?
אורנה: אה, בהלה, עוד פעם. אנשים היו סביבי, משפחה, כאילו אחותי ו… והייתי אז בזוגיות עם בת חן סבג. וגם פעם ראשונה אני מדברת על זה, שבעצם כשחוויתי את ה… את המצב הזה, לא יכולתי שהיא תראה את זה.
שיר: וואו!
אורנה: כן.
שיר: זה כאילו באיזשהו מקום נשמע כאילו שנים היית בארון והתרגלת להסתרה הזאת, והרבה פעמים, את יודעת, המנגנונים שמשרתים אותנו במשך המון תקופות, באיזשהו שלב את אומרת כזה, "אוקיי, אני רוצה להיפטר מזה", וזה כזה, "אה, לא, לא, אני כבר איתך, חמודה. את לא יודעת… את לא רוצה שידעו מי את? אז את לא יכולה שידעו מי את", זה נהיה מום.
אורנה: זה נהיה אוטונומי.
שיר: כן.
אורנה: נכון. זה, זה לא תלוי בכלום, זאת אומרת, זה כבר נמצא שם, זה לא משנה מה את תעשי.
שיר: והיא אמרה לך, כאילו, "בואי חמודה, אני, אני באה"?
אורנה: כן.
שיר: ואיך זה…
אורנה: בת חן.
שיר: כן.
אורנה: כן, אבל אני לא יכולתי שהיא תראה אותי ככה.
שיר: שיו.
אורנה: אני לא יכולתי. לא יכולתי. הייתי מאוד חולה.
שיר: זה מעניין, בגלל שבאיזשהו מקום, גם אחת השאלות שרציתי לשאול זה, למה להסתיר? כי מה? את מסתירה בגלל שאת פוחדת לאבד מישהו? וזה נראה לי אותו מנגנון, כאילו, למה שהיא לא תראה אותך? מה יקרה? היא תעזוב אותך?
אורנה: זה אותו מנגנון, כן. זה… זה אני אעזוב לפני שאת תעזבי. אני לא רוצה שתראי את זה, אני מאוד חולה עכשיו. לא רוצה. זה… אני, משהו בקשר היה סקסי, היה משהו… פשוט סקסי, ואני לא רוצה שתראי אותי חולה. והרחקתי אותה.
שיר: וואו.
אורנה: כן. ו… זה היה נורא עצוב, והייתי באמת נורא בודדה, כאילו. אבל הייתי בודדה גם כשהייתי איתה, כי הסתרתי. ואז כשזה ממש כבר השפריץ ממני, הקושי, המחלה באיזשהו מקום, מחלה, זאת אומרת, סוג שלא יכולה יותר לזייף, [שיר מהמהמת בהבנה] לא יכולה יותר, יש שם כאב גדול שפשוט… כמו דלקת, זהו. ו… הזנחתי, כאילו זה סוג של הזנחה, כי כאילו, עוד פעם, הסודות האלה, יש לזה אפקטים, יש לזה… אני באמת קוראת לזה דלקת, דלקת שמתפשטת בגוף.
שיר: נשמע שאת מתחרטת על זה, שלא הצלחת להכניס אותה.
אורנה: נכון. נכון. פספוס גדול.
שיר: זה בעצם היה הסוף של הקשר? כאילו…
אורנה: כן.
שיר: וואו.
אורנה: כן.
שיר: איזה באסה.
אורנה: נכון. [מגחכות] כן, זה קטע, אף פעם לא דיברתי על זה. ומאז, קודם כל, באמת, תודה לאל, איך אחותי אומרת? אלוהים לא ויתר עליי, כי הייתי על סף מוות.
שיר: וואו!
אורנה: כן.
שיר: זה מאוד מעציב אותי לשמוע.
אורנה: כן. כן, ו… ויצאתי מזה, ואני בסדר גמור, ואני מטופלת, וזה לא יקרה יותר, כי אני… כי זהו, הכל בחוץ, אני מאוּוררת. אני מאווררת ואני מטופלת, ואני יודעת היום שהמקומות האלה של הסודות, באמת, זו המילה בדידות. אני מכניסה לשם אנשים, גם את עדי, החברה האחרונה שלי, עד הסוף הייתה בפנים. ממנה לא הסתרתי כלום. והרגשתי, באמת, פעם ראשונה שהכנסתי אותה לחדרים מאוד מאוד אפלים.
שיר: וזה היה נחמד?
אורנה: נחמד. [צוחקות קלות] כן.
שיר: זה מעניין, כי אני חושבת… הרי מה שההורים שלך אמרו לך, אני לא רוצה להגיד מה שההורים שלך עשו לך, כי זה נשמע נורא קורבני.
אורנה: נכון.
שיר: אבל מה שההורים שלך אמרו לך, זה בעצם, "את לא כזאת חשובה". כאילו, האושר שלך לא כזה חשוב…
אורנה: בדיוק.
שיר: התשוקה שלך, שימי אותה בצד, זה רק תשוקה, מה זה, אפשר לחיות בלי זה.
אורנה: תוותרי על עצמך.
שיר: וההפנמה של זה, את יודעת, אפשר לומר, בסדר, היא הופנמה בזה שהחלטת לא לצאת מהארון. אבל ההפנמה היותר כואבת, זה זה שאמרו לך האושר שלך לא חשוב, את לא חשובה, ואז זה מתגלגל בצורת הזנחה שבסופו של דבר מתפרצת. את יודעת, יש גבול לכמה הגוף יכול להחזיק.
אורנה: בול!
שיר: באיזשהו שלב.
אורנה: התובנות שלך הן של מטפלת קצת, את יודעת? [מצחקקת]
שיר: אני באנליזה, אני ארבע פעמים בשבוע על ספה. אז…
אורנה: וואו, וואו, גם גיתית פישר, נכון? אתן חברות טובות.
שיר: כן, אני, נו, מי המליץ לה את זה שלא לומר.
אורנה: אה, את המלצת לה, כן?
שיר: בוודאי.
אורנה: וואלה, איזה יופי. אז כן, הבאת כאן עכשיו איזה, איזה ניתוח ממש של טיפול, כי זה נכון מה שאת אומרת לגבי ה… אני הייתי קוראת לזה מה שההורים שלי ביקשו ממני לעשות, אני המשכתי לעשות את זה בהרבה מאוד מערכות יחסים, שזה בעצם הכנעת צרכים. אני הכנעתי את הצרכים שלי, אני ביטלתי אותם, אני חייתי צרכים של אנשים אחרים. כאילו המצלמה שלי הייתה מכוונת רק החוצה, לא כלפי עצמי. הצרכים שלי הם לא חשובים, אני מתבטלת, אני נכנעת, אני נגררת, אני נטמעת. ו-וואלה, כן, זה… זה לוותר על עצמי. אני כבר לא, אני כבר היום ממש יש קול בתוכי שאני שומעת אותו כל הזמן. הקול הזה של אורנה שמבקש דברים לעצמו. וזה נפלא. באמת. רק, רק בשביל זה, אני באמת מרגישה שאנחנו בגלגול הזה כדי כן להתפתח וכן לסבול פחות, כי סבל פה. אבל אני גם בחרתי הרבה לסבול, בחרתי. כי היה לי כל כך רע, אז כאילו די, זה רק לסבול, אז קידשתי את הסבל. ולא, בשנים האחרונות, בעיקר מאז שקמתי מהמצב שהייתי בו, אני יותר נהנית מהחיים. כאילו עדיין, בוא נאמר, בשנה האחרונה אני גם… אנחנו הרגישים סובלים יותר, אבל יש בי המון כעס, יש בי, אני לוחמת צדק כזו, ו… אני מרגישה סבל נורא גדול מלראות את העוולות האיומות והרוע הזה וה… אבל לעצמי אני טובה. אני מחבבת את עצמי פלוס פלוס. [שיר צוחקת] ממש נחמדה לעצמי. אני טובה כמו, כמו שאני טובה לבן שלי, ככה אני טובה אליי.
שיר: זה מה שמגיע לך.
אורנה: אז זהו, בדיוק. היום אני יודעת את זה.
[מעבר מוזיקלי]
שיר: אני חושבת שכל בן אדם שמסתיר סוד באיזשהו אופן, כשאנחנו מדברים על סוד, ואני גם חושבת על מי שיאזין לנו ששומר סוד אולי אחר, אבל עדיין שומר סוד, זה תמיד מול מישהו. זה תמיד מול בן אדם, זה אף פעם לא אני שומרת סוד כי ככה, זה תמיד מול בן אדם אחד, שאם הסוד הזה יתגלה, זה בעצם יקריס משהו בקשר הזה, או ישנה משהו בקשר הזה.
אורנה: סוג של הוא גם ביקש, הוא גם דרש את זה, נכון? זאת אומרת, את אומרת מישהו… כשיש לך סוד מול מישהו, זה כי האדם הזה סוג של איים עלייך שאסור לך לגלות את הסוד הזה.
שיר: כן, הוא בעצם שם אותך בפוזיציה של או אני או את.
אורנה: זהו.
שיר: ואת בוחרת בו.
אורנה: נכון.
שיר: לך גם עוד עשו את זה בגיל 16, שאת עוד… את ילדה!
אורנה: כן.
שיר: לא עשו לך את זה בגיל 25 שאת גרה לבד, וזה כזה, אוקיי, בסדר. את ממש צריכה אותם כדי לשרוד.
אורנה: לגמרי, אני תלויה בהם, בדיוק. אני גרה בבית, אני לא ראיתי אופציה אחרת. אני לפעמים באמת שומעת סיפורים על כאלה שכן בחרו בעצמם, אפילו בגיל כזה, ואני מקנאה בהם על הבחירה הזו. אם את תחזירי אותי אחורה היום, אני בוחרת בה, בבחורה הזו, בילדה הזו. אני אומרת להורים שלי: "אז לא, אז, אז אני הולכת". והרי ברור שהם גם… הם היו בסוף מקבלים אותי. [שיר מהמהמת בהבנה] וכל המסלול, כל המסלול חיים שלי היה אחר.
שיר: איך את חושבת שהוא היה אחר? בגלל שעל פניו את אדם מאוד מצליח.
אורנה: כן, אבל ס… אבל, אבל חייתי בסבל. [שיר מהמהמת בהבנה] ואני חושבת שיכולתי, המסע שלי היה פחות, הרבה פחות מייסר, ו… וזה גם משהו שבאמת, איזשהו מסר שאני שולחת היום לאנשים שאני מדברת איתם, בטח ובטח נוער להט"בי. תבחרו תמיד בעצמכם, אם ההורים שלכם גם אם הם מאיימים שהם יתאבדו?
שיר: שיתאבדו.
אורנה: שיתאבדו. זה מה שאני אומרת להם. הם לא כל כך מהר יתאבדו גם. אנשים לא כל כך מהר מוותרים על עצמם. אצלי, אמא שלי אמרה "אבא ימות", כן, היא אמרה את המשפט, "אבא ימות. אם את תחיי כלסבית, שתקחי בחשבון, אבא ימות".
שיר: וואו.
אורנה: כן, כן, הם באמת, הם באמת האמינו בזה. אז… כן. אז, אז אני בחרתי בהם, כי פחדתי לצער, כי פחדתי שהם ימותו, ו-וואלה, זה מסר חשוב לי לכל מי ששומר היום סוד ומישהו מאיים עליו, כל… גם אם זה ההורים היקרים והאהובים שלכם. את לא יכולה לחיות את החיים שלהם. אני ניסיתי לחיות את החיים של שמחה ויצחק בנאי. כאילו… זה, זה לא תקין, זה מעוות, זה, זה באמת, זו אומללות. אני… תשמעי, כנראה הייתי מישהי אחרת אם הייתי בוחרת לא בהם. זאת כנראה הייתה מישהי אחרת שיושבת פה.
שיר: זה עצוב, בגלל שזה ממש להשתמש באהבה שלך כנשק נגדך. כאילו, לקחת את הדבר הכי יפה והכי טהור שיש לך, שזה באמת אהבה, רגש של "אני אוהבת אתכם, אני רוצה שיהיה לכם טוב", ולהגיד, "כדי שלנו יהיה טוב, זה צריך…" זה אוטואימוני. כאילו, זה נגדך.
אורנה: בדיוק, זה לתקוף את עצמי, בדיוק. אבל זה באמת, כנראה, דור כזה שגם… זה היה לגיטימי אז, לדרוש את זה מילדים. הם היו אומרים לנו, "זה לטובתכם", וזה כמובן לא לטובתנו. זה כמובן לטובתם. אבל אז באמת האמנתי כשהם אמרו לי "זה לטובתך".
שיר: כמה כוח יש להורים, כמה כוח יש לבן אדם, כאילו זאת הדמות הראשית בחיים שלך, אי אפשר באמת לצאת מהצל שלה. כאילו, באיזשהו אופן, שני האנשים היחידים, שאת כנראה בחיים לא תראי באופן אובייקטיבי, כמו שהם, בגודל שלהם, בצורה שלהם האותנטית, זה ההורים שלך. זה כל כך טראגי.
אורנה: נכון. כי הם באמת המהות שלך, הם המהות.
שיר: כן, הם לימדו אותך לדבר, הם לימדו אותך ללכת. את פאקינג חצי משניהם.
אורנה: בדיוק. את, את…
שיר: ובהצלחה.
אורנה: עיצוב, כאילו, את מעוצבת בדמותם באיזשהו מקום, ואת מעריצה אותם במקרה… במקרה של, את יודעת, לפעמים יש הורים שהם באמת, את יודעת שהם רעים, זה יותר קל. זה יותר כזה ברור שהם לא… ההורים שלי טובים, ההורים שלי חכמים, ההורים שלי חמים, ההורים שלי אוהבים אותי, אבל הם רוצים את טובתי ולטובתי זה לא להיות לסבית.
שיר: יו.
אורנה: [צוחקת קלות] האמנתי להם, באמת האמנתי להם.
שיר: וואו!
אורנה: קשה, אה?
שיר: זה… זה היה פשוט… כן, זה אכזרי. אני חושבת שכאילו, מה שמעודד אותי, כשאני חושבת על ההורים שלי, הם לא אמרו לי לא להיות לסבית, הם היו שמחים אם לא הייתי לסבית. אבל עכשיו כבר לא, אני משערת, אבל…
אורנה: כן?
שיר: אממ, קודם כל, הם מאוד אוהבים את דנאל.
אורנה: כן?
שיר: אז אם אני לא הייתי לסבית הם היו צריכים שהיא לא תבוא אלינו יותר, [אורנה מצחקקת] וזה נראה לי היה מאוד מעציב אותם.
אורנה: באמת, ממש? איזה כיף.
שיר: הם ממש אוהבים אותה, כן. אמא שלי מדי פעם מתקשרת אלי ואומרת, "איך אני אוהבת את דנאל" ואני כזה, "אמא, מה… אני גם פה", כאילו. [אורנה צוחקת]
אורנה: זה כמו שאני אומרת, כאילו, מבחינתם שאני אהיה עם גברים, לא משנה מי, מה, גיל, בצבע, הכל, רק שזה יהיה גבר.
שיר: באמת? עכשיו גם?
אורנה: לא, אז, בתקופה ההיא. כל כך זוכרת. בגיל 19 התאהבתי בגניקולוג בן 42, והם: "בכיף, בכיף תביאי אותו". כי זה גבר, הוא רופא. אז מה?
שיר: יש דרך לשמור סוד בלי שזה יאכל אותך מבפנים, לדעתך?
אורנה: חד משמעית לא. אין דבר כזה. כי אני אומרת שוב, סוד זה בושה. אין שום סיבה לשמור סוד. שום דבר. מה? איזה סוד יכול להיות לבן אדם? למה בן אדם מסתובב עם סוד? למה, למה… למה אתה מסתיר, במיוחד שזה את עצמך, זה סוד שהוא את.
שיר: זה סוד שהוא את, וגם אני חושבת, את יודעת, אהבה, תשוקה, חרמנות, אלה החלקים הכי טובים, שכל היצירות אמנות שאני הכי אוהבת, עוסקים ברגשות האלה. אז דווקא את זה לבוא ולקבור איפשהו…
אורנה: בדיוק, זה היצר, זה, זה אנחנו, זה הליבידו, זה ה… זה החיוּת, את צודקת, זה להסתיר את החיות, זה להמית. את חיה עם גופה בתוכך, [מגחכת] אשכרה עם גוויה, שזו את. ואני אומרת לך, אז שראיתי פתאום את הבנות האלה מתנשקות ואמרתי…
שיר: בדירה?
אורנה: בדירה, בבן יהודה, שיש שם פיצריה, ואני ממש, אני זוכרת איזה התרגשות לראות שתי בנות… לא ראיתי מעולם לסביות, וראיתי אותן, הן התנשקו וזה היה כל כך יפה, והרגשתי שייכת ומאוד נבהלתי גם, כי זה היה, זה היה כל כך טאבו.
שיר: זהו, יש גם את הקטע הזה, אני חושבת, של אדם עם סוד, כל סוד שלא יהיה, שהוא רואה מולו בן אדם אחר שהולך בלי הסוד הזה, בלי המשקל הזה עליו, שזה גם התגובה הראשונית יכולה גם לייצר אנטגוניזם…
אורנה: נכון.
שיר: מסוים, לא סתם אומרים שההומופובים הכי גדולים הם הומואים.
אורנה: הם הומואים, בדיוק.
שיר: אבל אני ראיתי את זה גם, נגיד, יש לי בן דוד שהוא חבר ממש טוב שלי, אנחנו מאוד קרובים, והוא גדל דתי, הוא כבר לא דתי. ואני זוכרת שבתקופה שבדיעבד הוא מספר לי שהוא הרהר ביציאה בשאלה, והתחיל להבין שזה לא החיים בשבילו, הוא היה הכי רדיקלי. הוא היה בתקופה הכי רדיקלית שלו, ומדבר על זה שחילוני… שמסורתיים זה יותר גרוע מחילונים, כי הם רק חצי דרך, וכל הדעות כאילו מאוד…
אורנה: שהן הפוכות ממנו, זאת אומרת שהן מגנות עליו באיזשהו מקום. כן.
שיר: בדיוק. שהוא לא יכול לבוא ולפתוח, את יודעת, חז"ל אמרו: "לא דופקים על קנקנים סדוקים". אז הוא היה קנקן סדוק, [אורנה צוחקת קלות] ולא, להרחיק, להרחיק, להרחיק, להרחיק. אז את חווית את הדחייה הזאת גם שם?
אורנה: כן.
שיר: שאת ראית לסבית, והיית כזה "איכס, ממש לא".
אורנה: כן. כן, עכשיו שאת באמת מעלה את זה, אני זוכרת שהייתה לי חברה, באמת, הייתי כבר בת עשרים וחמש או שש, ואמרתי לה, היא לסבית הייתה, עדיין, ואמרתי לה, "אנחנו… את, את סוג ב', את לסבית". אז היא אמרה לי: "את סוג ב', יא בת אלף! מי את שתגידי לי סוג ב'? אני, אני ניצחתי פה, אני פיצחתי את השיטה, אני". וכן, אני, גם היה לי איזה ראיון, שכשהייתי בארון, שדיברתי לא יפה על הקהילה, והקמתי עליי בצדק אנשים.
שיר: מה אמרת?
אורנה: אמרתי: "אני לא מבינה מה, למה קוראים לזה יום הגאווה, מה יש להיות גאים?"
שיר: יואו.
אורנה: סתומה.
שיר: זה לא סתומה, זה בעיקר עצוב…
אורנה: זהו.
שיר: כי אני שומעת אחרי שעה של שיחה, את אבא שלך מדבר מהפה שלך.
אורנה: נכון, בול, זה זה, את צודקת! זה מה שאבא שלי דיבר מתוכי אז, זה לא אני. זה לא אני, צודקת. היום זה כמובן הפוך, אני לא אדבר ככה ואני לא חושבת ככה. אז כן, אז חשבתי, בדיוק סמוטריץ', את צודקת. [שיר צוחקת] זה, זה המקום הזה של ההומופובים, שזה נראה בינ… הם שונאים את החלק הזה בתוכם, בטח, כמו כלום.
שיר: וואו. היו ניסיונות שלך לספר את זה שלא הצלחת? שאמרת, "זהו, היום אני יוצאת מהארון" ולא הצלחת להגיד את המילים? אני זוכרת שלי היו.
אורנה: מה הכוונה?
שיר: שכאילו אני זוכרת שאמרתי, טוב, אני אספר שאני לסבית היום, והייתי הולכת לחברה, והייתי אומרת, אה, עוד עושה הקדמה, "אני צריכה לספר לך משהו", [אורנה צוחקת] ואז הייתי באה והיא הייתה כזה, "נו?", והייתי כזה, "אה, לא משנה"…
אורנה: וואו!
שיר: ובפעם השלישית שאמרתי, היא אמרה: "אני לא יכולה יותר, תספרי לי מה שאת רוצה, את כל הזמן אומרת אומרת שאת רוצה לספר לי משהו, אפשר די עם זה?", ובסוף הצלחתי להגיד את זה.
אורנה: ממש היה לך קשה, ממה? למה? מאיזה? מה עצר אותך שם? מה מנע את זה?
שיר: קודם כל זאת הייתה פעם ראשונה.
אורנה: זהו, פעם ראשונה זה חתיכת עניין.
שיר: זה עניין.
אורנה: [צוחקת] זה חגיגי.
שיר: והרגשתי שאני באיזשהו מקום, אני אגיד לך את המילים שהיו לי בראש אז, שזה מוזר להגיד אותן בקול רם עכשיו, כי אני לא יודעת אם אני עומדת מאחוריהן, אבל הרגשתי שאני מוותרת על הפריבילגיות הסטרייטיות שלי. שעכשיו מסתכלים עליי כאילו אני רגילה, אני אחת מכולם, אני לא חריגה. וברגע שאני מספרת את זה אני מניפה איזשהו דגל, ואני אומרת "אני, אני לא כמוכם, אני קצת חריגה".
אורנה: אוקיי.
שיר: עכשיו, אני יודעת היום, אני חברה שלה עד היום כאילו, ואני יודעת שאני לא חריגה, אבל אז הרגשתי, זה לבוא ולסמן איזשהו שוני.
אורנה: הבנתי.
שיר: וזה היה לי מאוד קשה.
אורנה: וזהו, וברגע שזה יצא, זה נוסע כבר, כאילו זהו, את כבר נראית ככה, את כבר נתפסת ככה.
שיר: אני נראיתי ככה תמיד.
אורנה: אין דרך חזרה.
שיר: אבל… [מגחכות]
אורנה: גם אני, כוסאומו, אני רואה תמונות שלי, אני אומרת, מצחיק, כאילו, יש יותר בוצ'ה קטנה מזו?
שיר: איזה ארון…
אורנה: הייתי אחמד, הייתי ילד אחמד, ממש, מוניר. ערביה, ערבי קטן כזה, וההורים שלי בשוק שאני לסבית! בהלם!
שיר: יואו, אמא שלי גם. אמא שלי אמרה לי "אבל את תמיד שיחקת כדורגל עם הבנים".
אורנה: נו! [צוחקת]
שיר: והייתי כזה, הכי.
אורנה: [צוחקת] כן, כן, זה מדהים, עיוורון מוחלט, עיוורון מוחלט. אבל כן הייתי ילדה שמתאהבת בבנים, הייתי כל הזמן מתאהבת בבנים.
שיר: מעניין.
אורנה: כן, לא התאהבתי בבנות.
שיר: בתור ילדה.
אורנה: כן. רק בגיל, באמת, 15-16, אז עם אותה זה, פתאום זה קרה. לא זכור לי שהייתי זה. בגלל זה גם ההורים שלי לא חשבו שאני לסבית. הם כל הזמן, אמא שלי הייתה אומרת "אבל את היית עם יורן מורנו, את הרי התנשקת, את, את היית עם בנים, את יכולה להיות עם בנים. אז מדוע לא? אז יהיו לך חיים אומללים, כלסבית. אז תעשי את העבודה על עצמך. את יכולה".
שיר: וואו!
אורנה: ואני שוכנעתי שאני יכולה. ולא רק בשבילה, בשביל עצמי, "כי את תהיי נידונה לחיים אומללים", היא אמרה.
שיר: יואו.
אורנה: ככה אמרה. ו… והיא אישה חכמה ואבא שלי חכם, אז את יודעת, גם כאילו באמת היה לי איזה סיבה כן להאמין להם. וכן, אנחנו רוצים את טובתך, ואנחנו רוצים לטובתך… וזה, ולא היו לי, לא היו מודלים שיכולתי להסתכל, סטייל, כמו שאת ראית את אורנה אולי, בנאי, ואמרת: "הנה, אורנה בנאי הצליחה בתור לסבית". לי לא היה אף מודל, אף, אם מישהי הייתה אומרת את זה, אם יהודית או קורין או רונה קינן, [צוחקת] שהיא קטנה ממני, זה לא הגיוני, הייתה יכולה להגיד, "הנה, תראו, אני לסבית ואני אוהבת את זה", אני חושבת שזה היה מאוד עוזר לי.
שיר: היו שמועות אבל, לא? לא היו שמועות על יהודית?
אורנה: כן, וזה הספיק לי כדי לפנטז עליהם קצת, כן.
שיר: בוודאי. [אורנה צוחקת]
אורנה: חופשי, כן. בסוף את יודעת שהיה לי רומן עם קורין אלאל?
שיר: לא, אני לא יודעת את זה, תספרי לי הכל.
אורנה: [צוחקת] איזה חמודה. הנה, עוד סוד. לא, זה לא סוד, אבל לא כל כך דובר.
שיר: קורין לא סיפרה לי, אז כנראה שזה סוד.
אורנה: דיברת איתה?
שיר: לא.
אורנה: אתן לא מכירות?
שיר: לא.
אורנה: אוקיי.
שיר: אבל ראיתי אותה פעם… ראיתי אותה פעם בבית קפה, ואמרתי לה, וכשהיא יצאה אמרתי "ביי, קורין", למרות שלא אמרנו היי, ולמרות שאנחנו לא מכירות.
אורנה: וואי, איזו… את, את סתומה.
שיר: היא אמרה לי ביי בחזרה.
אורנה: חמודה.
שיר: אז אולי אני גאונה.
אורנה: כי היא נחמדה מאוד. [צוחקות קלות]
שיר: אוקיי, בקשר לרומן שלכן.
אורנה: אני הייתי ב… שתינו היינו בארון, פשוט, כן? ויש בינינו…
שיר: מתי זה היה?
אורנה: זה היה… וואו, ממש מזמן, לפני עשרים ומשהו שנה. אני חיה הרבה שנים.
שיר: ניינטיז כאילו.
אורנה: ניינטיז, בדיוק. הייתי…
שיר: התקופה להיות לסבית בארון.
אורנה: ואוו, וועליה. כן, אה? [שיר צוחקת] אשכרה, מי, לא יצאו אז בכלל.
שיר: לא יצאו.
אורנה: תראי איזה אנשים היו בארון. אדם, כל מיני, יזהר כהן, היו בארון.
שיר: שאת אומרת "איך מישהו קנה את זה?"
אורנה: נכון. תכלס. אז כן, מזמן. וקורין גם, הם התביישו. הם התביישו להיות כאלה. גם שרית חדד, לדעתי, אני תמיד אמרתי שזה לא שהיא מפחדת רק מהנושא של הקהל. היא באמת מתביישת, כמוני. אני הבנתי שזאת הסיבה שהיא לא יוצאת. אני מקווה שזה יעבור לה.
שיר: דיברת איתה על זה פעם?
אורנה: לא. לא. אני, אני פגשתי אותה פעם, היא באה ל"רק בישראל", כשאני לימור, ושרנו את [שרה] "אני לא סינדרלה, ומי לא שלגיה", משהו כזה. וידענו אחת על השנייה.
שיר: והיה וייב?
אורנה: והיה וייב. היה.
שיר: וואו.
אורנה: זאת אומרת, כן, היה כזה של אני יודעת שאת כזאת, ואני יודעת שאת כזאת, וזה קצת כאילו… עושה משהו. כן, זה מריגוש.
שיר: איזה קטע זה. כאילו, להיות שתיכן עם סוד זהה…
אורנה: נכון.
שיר: שבאיזשהו אופן גם הסוד הוא זה שאתן, שאתן עקרונית יכולות לצאת לדייט. כאילו…
אורנה: נכון, יכולות. יכולות. ואם נצא, אז זה כמובן יהיה בסתר מאוד.
שיר: יואו, איך זה נראה באמת, דייט בארון, כשאת סופר מפורסמת?
אורנה: את… וואו, את עוד יותר מפחדת, פחד אלוהים, את לא יוצאת מה… לא יוצאים, נו, לא יוצאים החוצה.
שיר: אז איפה את היית, בבית? את תמיד מזמינה אלייך הביתה?
אורנה: כן, לא…
שיר: איזה סליז.
אורנה: מעולם לא הייתי במקום של בנות. כאילו, אני… אם הייתי הולכת לבר של בנות, זה היה עם גבר, כדי שיחשבו שאני סטרייטית או דו-מינית.
שיר: שבאה בשביל הקטע?
אורנה: באה בשביל הקטע, לא חשופה. ואם היה לי, אם… אם היה שני אנשים מפורסמים שהם בארון, אז הם… הם מתים מפחד, הם בפרנויה מוחלטת, הם אומללים, נו.
שיר: יואו.
אורנה: זה נורא. ואני זוכרת שהיה לנו דיבור בינינו על זה שכאילו, היא יודעת שאני כזאת, אני יודעת שהיא כזאת, ואנחנו שתינו מאוד מפחדות פחד מוות שידעו. פשוט פחד מוות. ו… וזהו. כל אחת כאילו המשיכה שנים להיות בארון. המשיכה שנים להיות בארון. אני יצאתי קצת לפניה כמה שנים, וריחמתי עליה מאוד, שהיא עוד שם. אבל היום הן יוצאות בגיל שנה כבר מהארון. [שיר צוחקת קלות] הילדים יוצאים מהארון נורא מוקדם. ממש, מהפגייה, את כבר ב… אז זה, זה שונה. זה תחשבי, אני אומרת לך, הדור שלנו זה דור שבאמת לא יצאו, לא יצאו מהארון.
שיר: אבל זאת כן דרך שאת סללת.
אורנה: יכול להיות. וואלה.
שיר: אני אומרת לך.
אורנה: כן?
שיר: כן.
אורנה: הפכתי טיפה כזה, בתקופה של "גב האומה", אני זוכרת של "מצב האומה", אז הרגשתי קצת שגרירה, זה היה בדיוק אז יצאתי, זה היה בתקופה ההיא, וכל הזמן דיברתי על זה, וכל הזמן דיברתי על זה, וזה, זה הפך להיות משהו שאמרתי לעצמי, "וואלה, אני בטוחה שזה נותן כוח ל… לנשים".
שיר: זה נותן המון כוח.
אורנה: כן.
שיר: ויש המון כוח גם בלראות שאת בסדר. כאילו, הנה, עברת את הדבר הזה…
אורנה: זהו.
שיר: ואת בסדר. וזה אני חושבת תקף, שוב, לכל סוגי הסודות. כאילו, אני זוכרת שהסוד הכי כבד שאני הסתובבתי איתו לא היה הסוד של הלסביוּת שלי, זה היה הסוד שרציתי להיפרד, שנים, מבת זוג, ולא נפרדתי. והסתובבתי עם זה שנים, שנים! ואני זוכרת שבסוף, לקראת… ביום שעשיתי את זה, אז ישבתי באוטו והייתי שבורה, והייתי כזה, "אני לא מאמינה שעשיתי את זה", והסתכלתי על כל האנשים ברחוב, ואמרתי, כל אחד כאן בטוח עבר פרידה מתישהו, והם בסדר. הם הולכים על שתי רגליים, הם בסדר.
אורנה: כן, זהו.
שיר: הם עומדים, הם הולכים מנקודה א' לנקודה ב'. ואני חושבת שגם מי שלא יהיה שפחד לצאת מהארון וראה אותך מספרת בדיחות, זה כזה, אבל הנה היא בסדר.
אורנה: בדיוק.
שיר: היא בסדר, היא עומדת.
אורנה: נכון.
שיר: היא מספרת בדיחות על זה אפילו.
אורנה: בדיוק, נכון, זה באמת נותן איזושהי… וזה מרגיע. זה מרגיע לדעת את זה.
[מעבר מוזיקלי]
שיר: איך השתנית אחרי שסיפרת?
אורנה: אה, כמו להתחתן. הרגשתי שאני, שאני התחתנתי, אני בתקופה של… של חגיגות.
שיר: התחתנת עם עצמך.
אורנה: התחתנתי עם עצמי, יפה, כן. הייתי מאוד… פרחתי, פרחתי. עד היום, מהמקום הזה שאני כאילו עד הסוף אני בחוץ, אחרי שנים של, של הסתרה, זה לחגוג את זה כל יום, כל יום. זה מסר גם חשוב ל… את יודעת, אני חושבת על זה שהבן שלי אמיר, כשאני הייתי בארון, גם הוא היה בארון, והוא גם התבייש בזה, והוא קיווה שאני אהיה עם גברים.
שיר: וואו.
אורנה: כן.
שיר: באיזה גיל?
אורנה: כן, כי גם אני קיוויתי. הוא יצא מהארון כשאני הייתי, כשהוא היה בן, לדעתי, משהו כמו גיל 10-11.
שיר: הוא יצא מהארון?
אורנה: אני יצאתי, סתומה. [צוחקת קלות] הוא סטרייט מאוד, כן, מה לעשות?
שיר: זהו, זה מה שחשבתי, אבל הייתי כזה, אוקיי, התבלבלתי. אז בעצם…
אורנה: כן, הוא סטרייט. אמרתי לו: "יהיו לך חיים לא קלים, אבל נתמודד, מאמי. מה לעשות?"
שיר: [צוחקת] אני שואלת את עצמי הרבה, מה יקרה אם יהיו לי ילדים נורא סטרייטים? אם תהיה לי בת נורא סטרייטית?
אורנה: [צוחקת] כן. זה, אמיר הוא נורא סטרייט. הוא ממש ממש, כן, גם סאחי כזה. [מגחכות] אז אני, אז אני, ברגע שאני יצאתי והייתי גאה בזה שאני לסבית, גם הוא היה גאה בזה. זה, זה עובד ככה, זה כשאת… זה המסר שאת שולחת החוצה, ככה מתייחסים אלייך. וכשאני התייחסתי לעצמי ב… בלא נעים, ואני מקווה שאני אהיה עם גבר יום אחד, אמיר, בוא לא נאבד תקווה, אז ככה גם הוא. ואחר כך כשאני עם נשים, מאז שאני עם נשים, הוא כמובן, הוא לא מכיר משהו אחר, והוא מעולם לא התבייש בזה, או לא היה לו עם איזה תסביך או אישיו, ממש לא. כלום. אני גם חושבת שהוא באמת הרוויח, כי לגדול עם נשים זה הופך אותך להיות… הרבה הרבה יותר, בעיניי, יותר רגיש, יותר, יותר מחובר למקומות העמוקים וזה, כן.
שיר: אף אחד לא אומר לך "אל תבכה".
אורנה: לא, אבל לתקן דברים בבית הוא לא יודע. [שיר צוחקת] הוא, אין לו מקדחה. חלום שלי שיהיה לי מקדחה.
שיר: לך אין מקדחה?
אורנה: שמישהו ידע לעשות את זה, אני לא יודעת. את יודעת לקדוח?
שיר: הו הו, בהחלט!
אורנה: את, את רצינית?!
שיר: יש לי בבית פטישון, לא מקדחה.
אורנה: [בהתפעלות] יש לך ארגז כלים?
שיר: הו, יש לי כמה. יש לי ארון כלים. [אורנה צוחקת] אין מה לעשות, אני גם אוהבת את זה, גם לימדתי את דנאל לקדוח.
אורנה: כן?
שיר: כן, כן, כן.
אורנה: מה, אז יש לכם מדפים, איזה יופי!
שיר: יש לנו מדפים, יש לנו עציצים שתלויים מהתקרה. אני יודעת לקדוח בקרמיקה עם מקדח יהלום.
אורנה: לא! מה זה?
שיר: כן, כן.
אורנה: יש לך לדרמן, יש לך הכל.
שיר: פעם היה לי לדרמן קטן תמיד בפאוץ'.
אורנה: נושאת אותו.
שיר: אבל החלפתי פאוץ'.
אורנה: אז, אז אין מקום ללדרמן. בסדר, אני אדע מה להביא לך. [שיר צוחקת] יום אחד.
שיר: טוב, אורנה, אז שאלה לסיום.
אורנה: כן.
שיר: איך את ממליצה לאדם ששומר סוד… איך את ממליצה לשמור סוד?
אורנה: אה, איך אני ממליצה לשמור סוד? [מצחקקת] זה יפה. דווקא כאילו לא לעזור לו להיפטר מהסוד, איך לשמור עליו. [צוחקת]
שיר: בדיוק.
אורנה: מצחיק. זה כמו, לא יודעת, זה מצחיק אותי, זה כמו, יש לך מנדבושקס, איך לשמור עליהם? [שיר צוחקת] איך לא להיפטר ממנדבושקס? [צוחקת]. זה כאילו, קשה לי להגיד, להמליץ על זה, כי אני מאוד לא ממליצה על זה, אבל איך לשמור? אממ, באמת להאמין שאם הסוד הזה יתגלה, יקרה אסון. נראה לי עניתי לא רע.
שיר: ענית מדהים.
אורנה: אני חשבתי שאם אני אגלה את הסוד הזה, השמיים יפלו. יפלו, ימותו אנשים, יהיה אסון, יקרה אסון. פשוט ככה. ואני צריכה למנוע את האסון הזה, וזה בידיים שלי, זה בנשמה שלי, זה בגוף שלי, ויאללה, לא נורא שזה יהרוג אותי לאט לאט.
שיר: אבל זה לא.
אורנה: אבל זה לא. ניצחון. והלוואי ואני אוכל לקצר טיפה למישהו את המסע הנורא הזה, המייסר.
שיר: אורנה, תודה שבאת. אני מאושרת שבאת.
אורנה: וואו, גם לי, גם אני, תודה.
שיר: אמרתי אורנה, ואלעד אמר לי "אורנה בנאי", אבל מבחינתי אנחנו כבר חברות, ולכן אני קוראת לך אורנה.
אורנה: מבחינתי… את יכולה גם אורנה דץ. [שיר צוחקת] ברור שאורנה.
[מוזיקת סיום]
שיר: טוב, אז זהו, עד כאן "איך לעשות דברים". אני רוצה לומר תודה רבה לאלעד בר-נוי, עורך וידיד. תודה רבה לליהיא צדוק, מפיקה וידידה. [צוחקות] וזהו, תודה רבה לי, תודה רבה לאורנה, תודה רבה ל"קולה זירו", שנתנו את חסותם לפרק הזה.
אורנה: באמת?
שיר: לא, ממש לא.
אורנה: לא?!
שיר: הם לא נתנו שקל. [אורנה צוחקת] וזהו, ביי.
קריינית: "איך לעשות דברים", עם שיר ראובן.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comentarios