איך לעשות דברים - פרק 34: תום אבני | איך להיות ילד פלא
- הילית בירנבוים מדבדייב
- Dec 9
- 38 min read
השחקן והבמאי תום אבני מספר לשיר ראובן על התשוקה למשחק שבערה בו מגיל אפס, על הפגישה המקרית עם חנוך רוזן שהובילה אותו אל הפריצה כמוגלי בהצגה "ספר הג'ונגל", על הניסיון הבלתי נגמר לשחזר את התחושה מאז, וגם: מה הוא אומר היום לבנות שלו שרוצות להיות שחקניות
תאריך עליית הפרק לאוויר: 26/11/2025.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
קריינית AI: שלום. "איך לעשות דברים" הוא הסכת קומי [במלרע], בדיחות עשויות להישמע כמו גם הערות סָרָקסטיות או הומוריסטיות, ואין לייחס לנאמר בו המלצה לכלום. האזנה נעימה.
[מוזיקת פתיחה]
קריינית: "איך לעשות דברים", עם שיר ראובן.
שיר: היי, אני שיר ראובן, וזה הפודקאסט שלי "איך לעשות דברים". בכל פרק אני אדבר עם אדם אחר שילמד אותי איך לעשות דברים. והיום אני עם השחקן, הבימאי והמדובב תום אבני, שילמד אותי איך להיות ילד פלא. [תום צוחק ברקע] למה אתה צוחק?
תום: המדובב זה… לא מכיר את זה.
שיר: לא? אתה לא דובבת דברים?
תום: אולי פעמיים בחיים שלי, זה היה דבר ששנאתי לעשות וזה שזה נכנס כטייטל, אני לא יודע אם זה טוב או לא.
שיר: אני מעיפה את זה, אני מקליטה פתיח חדש.
תום: דווקא זה מצחיק. עזבי.
שיר: כן?
תום: כן.
שיר: [צוחקת] חשבתי שזה כאילו, אתה יודע, אני גם הופתעתי, כי רציתי, אתה יודע, להפך, אני רוצה לדייק כי בדרך כלל לאנשים חשוב הדברים שהם עשו וזאת פעם ראשונה שמישהו אומר לי, אוי לא, אני… תעיפי את הטייטל הזה.
תום: לא, תשאירי אותו. זה טייטל שאין לי… הוא לא, כאילו זה נשמע לי כמו, זה מלאכה כזאת שבאים עושים ומקבלים כסף והולכים הביתה.
שיר: בסדר. בשבילך זה היה "הייתי צעירה והייתי צריכה את הכסף".
תום: בדיוק, [שיר צוחקת] בדיוק.
שיר: איך אתה מרגיש עם הנושא של הפרק?
תום: אה… אני מקווה שהוא יהיה שימושי לאנשים שרוצים להיות ילד פלא. אני, את יודעת, על פניו זה… א', זה תלוי בשיחה שלנו ובמה שיצא ממנה, אבל… זה כאילו מתבקש להגיד שזה, בסדר, נדוש וזה, דיברו איתי על זה הרבה. מצד שני, אני חייב להגיד שנגיד לשאול אותי את זה לפני 30 שנה היה מאוד לא רלוונטי, כי לא היה לי מה להגיד על זה, ודווקא המסקנות שלי על זה, שבטח יהיו לי בחיים עוד בעתיד, אבל… הם רק בשנים האחרונות אני מתחיל להרגיש את ההשלכות…
שיר: וואו.
תום: של הדבר הזה. אז אולי זה טיימינג טוב כן לדבר על זה, לא יודע. זאת אומרת, אם יש לי באמת משהו מעניין או מתכון, בטח לא מתכון, אפרופו איך לעשות דברים, אני לא יודע אם אני יכול להגיד איך לעשות את זה, אבל אני יכול לספר לך על איך זה מרגיש.
שיר: אני אשמח. שלא לומר זה בעצם הפודקאסט, איך זה מרגיש לעשות דברים ולא באמת איך לעשות דברים. [צוחקים]
תום: אוקיי, בסדר.
שיר: אז בעצם מתי הפכת להיות ילד שחקן?
תום: מכיוון שהשאלה שלך היא מאוד ספציפית על ילד שחקן, אז אני הייתי תמיד.
שיר: כן?
תום: כן.
שיר: תסביר.
תום: תמיד. מאז שאני זוכר את עצמי, לאחרונה אמא שלי… אני במקור מאילת, [שיר מהמהמת בהסכמה] ואמא שלי עשתה סדר שם במחסן והוציאה קלטות ישנות, כאלה, את יודעת…
שיר: Home videos.
תום: כן. הממ… שנות ה-90 באילת וזה, לא ממש היו, זאת אומרת, לא הייתה לנו מצלמת וידאו, היו משכירים פעם ב… שוכרים צריך להגיד, מצלמת וידאו גדולה כזאתי, עם VHS ששמים בפנים…
שיר: אה, וואו.
תום: לא זה. ומהחנות צילום היחידה שהייתה באילת, ומצלמים פה ושם. אז יש כמה תיעודים שמצאתי, כי המרנו את החומרים ואת הקלטות וזה, ואין מה לעשות, יש הוכחות כאילו שזה מגיל מאוד צעיר, אגב, הרבה לפני "ספר הג'ונגל", לא שעשיתי את זה בצורה מקצועית, שלי בתור ילד מאוד קטן עושה הצגות בסלון מול המשפחה, משפיט אותם, מכריח אותם לשבת בשקט, למחוא כפיים, לראות עוד קטע ועוד קטע [שיר צוחקת] ורק עוד את הקטע הזה. אז תמיד הייתי כנראה.
שיר: איך זה הרגיש לך לראות את זה?
תום: הממ… האמת שב… זה משמח לראות. זאת אומרת, זה היה, היה בזה משהו מאוד מאוד מרגש. אני לא יודע, אולי בגלל שגם אני כבר מקשר את זה, עושה את ההקבלה לילדוֹת שלי ואני רואה איך שזה… לא יודע אם לשמחתי או לצערי, עובר כאילו בגנים וזה, אבל זה בעיקר הממ… יש בזה משהו מרגיע כשרואים שאתה, אתה אומר, אוקיי אני עושה מה שאני ממש רציתי תמיד לעשות, אני ממש עושה את זה. אני עובד בזה כל השנים האלה, כאילו בצורה מקצועית 30 שנה, זה גם מצחיק להגיד, אבל בגלל שהתחלתי בתור ילד, ועובדה שאני עושה את זה ורוצה את זה, והתשוקה הכי גדולה שלי היא לזה כבר מזמן. אז יש בזה משהו חזק מאוד לראות שאני עדיין עושה את זה ועדיין אוהב לעשות, כאילו, את ה… בדיוק את הדבר הזה.
שיר: זה חיבור פסיכי לעצמך הילד אני חושבת, כי הרבה פעמים, כשאני רואה סרטונים של עצמי ילדה אז אתה יודע, יש סרטונים שאתה אומר, זה אני, חד משמעית זה אני, ויש סרטונים שאתה רואה אבל אתה כזה, אני לא סגורה מי זאת הילדה הזאת.
תום: נכון, אז דברים שלי בגיל ההתבגרות יש, יש לי ספקות עדיין [צוחקים], אבל שם זה דווקא מאוד מאוד אני. זה מאוד מחובר. אני גם חושב שאני, או בוא נגיד שהיום, השאיפה שלי היא כמה שיותר לנסות לצמצם את הפער, הבלתי ניתן לצמצום באמת, אבל כמה שיותר לצמצם את הפער בין הממש הילד הזה בתחילת הדרך לבין מה שאני עושה היום ואיך שאני עושה את הדברים היום.
שיר: מה הכוונה? מה היית רוצה לשמר?
תום: הדבר שאני שמח שאיך שהוא משתמר, זה לא היה ככה לאורך כל הדרך, אבל היום אני יכול להגיד שזה ממש… אני מודע לזה ומאוד עוסק בלהיות באזורים האלה של התשוקה, של ה-passion לדבר, ולחגוג את זה כמו ילד שחוגג משהו שהוא אוהב לעשות, עם אומץ, בלי פחד. הממ… זה בלתי אפשרי היום בלי פחד ועם אומץ באמת, אבל כן עם אומץ, אבל לא בלי פחד. אבל… אבל כן המקום הזה של התשוקה בלי הניסיון, להסתכל על זה כבר, לשפוט את זה מבחוץ, להגביל את עצמי ו… זאת אומרת, זה, אני חושב שזה מאוד מאוד חשוב לי היום הדבר הזה, לעשות רק דברים שאני ממש אוהב לעשות אותם. וגם אם לא, אז למצוא למה אני עושה אותם וכאילו למצוא את החיבור הזה של איפה התשוקה יושבת שם? כאילו ההיא, ההיא, שרואים בקלטות שלי בן ה… אני יודע? ארבע.
שיר: שאנחנו, זה מעניין כי אני מרגישה שאנחנו קפצנו נורא מהר למשהו מאוד מתקדם בשיחה, אבל אני רוצה לזרום עם זה ולשאול איך היית מגדיר את התשוקה הזאת?
תום: טוב, יש שם כמובן, כמובן תשוקה ל… כן? למבט, כן? עליי, למחיאות כפיים, ללהיות במרכז וזה, שזה… שזה משהו שאני קצת קשה לי איתו היום, אבל הוא קיים שם, אין מה לעשות. זאת אומרת, קשה לי להודות בו, נגיד.
שיר: זה דבר, אתה יודע אני רוצה את אותו דבר.
תום: כן.
שיר: וזה דבר מביך להודות בו.
תום: כן, כן, כן.
שיר: כי אתה כזה, למה אני צריכה את זה? [מגחכת]
תום: נכון. נכון, נכון. אבל אני יכול לתת הרבה הסברים ל… ש… או סינגורים ש… יצדיקו את זה מכיוונים אינטלקטואליים אחרים, אבל בסוף, אם להיות כן רגע, אז זה, זה כן, זה אני, אני צריך את זה. אז זה… כמה שזה מביך זה כנראה היה שם תמיד ואני צריך את זה.
שיר: למרות שאני רק רוצה לפתוח סוגריים ולומר, יש אנשים שעושים דברים כל כך נוראיים…
תום: נכון.
שיר: בשם הצורך שיראו אותם. ומה, אתה רק רוצה להרגיש רגשות ושאנשים יגידו, "אה, אני גם הרגשתי ככה, [תום צוחק] איזה חמוד, איזה יופי שהוא מראה את זה ואני לא צריכה להתעסק בזה".
תום: נכון. אבל אני חושב שאפרופו להרגיש רגשות ושאנשים יראו ויגידו, "היי, גם אני", אני חושב שהדבר העמוק ביותר של זה זה אהבה לספר סיפורים. אז זה לא רק להרגיש רגשות, כאילו בתור שחקן, כן, אתה מרגיש רגשות או מציג אותן, בין אם אתה מרגיש אותן באמת ובין אם לא, בצורה אמינה, ואנשים צופים בזה ואומרים, "היי, גם אני", נכון? אבל תמיד התשוקה שלי היא מעבר לרק להיות שם על הבמה ולהיות הבן אדם שמציג את זה, אלא יותר… אני מאוד מחובר לגישה הזאת הסקריפטולוגית נגיד של המשחק, שבה אתה מנסה באמת לספר סיפור גדול יותר מרק להיות הבורג הקטן שמשחק משהו בצורה אמינה. וזה, וזו הסיבה שאני גם מביים, וזו הסיבה שאני כותב וזו הסיבה שאני עורך, זה הכל אותו דבר. מתרגם, זה הכל אותו דבר. זה מהאהבה שלי לספר סיפורים. זה מתקשר לסיפורים שהקריאו לי כשאני הייתי קטן ולסיפורים שרצו לי בראש, בדמיון, כשדמיינתי דברים מפחידים בתור ילד, ועד להיות היום הבן אדם ששולט בסיפור ומספר אותו לקהל, שבאמת יושב ואומר, "היי, גם לי זה קרה" ואולי זה ישנה אצלו משהו ויגרום לו לחשוב משהו על עצמו.
שיר: איך התחילה הקריירה שלך?
תום: ל-מה את קוראת קריירה?
שיר: [צוחקת] מתי זה הפך להיות מקצועי? בעצם מה שאני שואלת זה איך הגעת ל"ספר הג'ונגל"?
תום: אה או אה. [שיר מצחקקת] תשאלי, אוקיי. אז אה… אני, ככה. פחות או יותר בגיל ארבע, אותו גיל של הקלטות באילת, נחשפתי להצגה, מחזמר, "פיטר פן", עם חנוך רוזן וחני נחמיאס וזה, אני מניח שילדי שנות ה-90 כולם מכירים את זה…
שיר: בוודאי.
תום: וה-80. ונורא נורא אהבתי את ההצגה הזאת וידעתי את הכל בעל פה ועשיתי הצגות בסלון, וככה נחשפתי לחנוך רוזן. ואז כשגיליתי שהוא גם עושה פנטומימה אז חיקיתי אותו בפנטומימה. הייתי מקליט את הפסקול של הקטעים שלו שהוא היה מופיע בטלוויזיה באיזה תוכנית, עם טייפ כזה זה, מקליט את הסאונד, את הפסקול. למזלי זה פנטומימה ולכן זה רק, [שיר מצחקקת] הקלטתי רק את הפסקול ואתה לא מקליט שום דבר אחר חוץ מזה. ואז הייתי מופיע באילת, הולך עם הטייפ. אמא שלי הייתה, הייתי מבקש מאמא שלי שתאפר אותי בלבן, הייתי מתלבש כמוהו, כזה עם שלייקס וזה, כמו שהוא היה אז מתלבש, והייתי עושה הופעות רחוב באילת.
שיר: [בקול מופתע] אתה עובד עליי!
תום: אני אומר לך את האמת.
שיר: באיזה גיל?
תום: חמש.
שיר: מדהים!
תום: כן, חמש, שש.
שיר: ואמא שלך זרמה איתך?
תום: כן.
שיר: וואו!
תום: כן. כן. ההורים שלי מאוד זרמו איתי. ולמזלם גם הייתי טוב בזה.
שיר: וואו. מזל עצום!
תום: מזל, כי אז זה יכול היה להיות מאוד לא נעים. ההורים שלי אנשים מוכרים באילת וזה היה יכול להיות מאוד לא נעים אם באמת הייתי לא. אבל במזל הייתי טוב בזה. אגב…
שיר: איפה היית עושה? בטיילת?
תום: בכל מיני מקומות. זה הרבה פעמים היה על חוף הים או ליד חוף הים, כאילו ליד איזה, במקום כאילו לא עם חול וזה, שאפשר באמת לעשות בו פנטומימה. [צוחק] והייתי עושה מופעי רחוב פנטומימה. לא כי היינו צריכים כסף, אבל כי אני רציתי להופיע בפני אנשים.
שיר: וואו. ואתה זוכר את זה? יש לך תמונות מה…
תום: בטח.
שיר: מופעים האלה?
תום: כן, כן.
שיר: מה אתה זוכר?
תום: לא יש לי, אני ממש זוכר, אני זוכר את הזווית שלי בתור ילד שם, ללא בושה, ללא החשש מתגובה של קהל, או יבואו או לא יבואו, או יגיעו או לא יגיעו. זה היה הרצון שלי, התשוקה גברה על ה… על השיפוטיות, כאילו, או אפילו להסתכל על זה בצורה הגיונית. ועשיתי את זה וחגגתי את הדבר הזה, הופעתי עם הקטעים של חנוך באילת. [מצחקק] עכשיו זה נהיה כבר מין דבר כזה שמכירים אותו באילת. האילתים מכירים את הילד המוזר הזה שמופיע מדי פעם, סופי שבוע וזה, איפשהו. ואז נוצר חיבור, ממש במקרה, ראה מישהו שהיה קשור לצוותי בידור באילת ויום אחד חנוך רוזן בא לעשות איזה סדנה לצוות בידור והוא חיבר בינינו. זאת אומרת, הוא אמר, הוא התקשר לאמא שלי ואמר, 'תשמעי, היום חנוך רוזן מגיע אלינו להעביר איזה סדנה לצוות בידור וזה, אולי תביאי את תום ונפגיש ביניהם', כי זה היה ידוע שאני מאוד מאוד אוהב אותו.
שיר: בן כמה אתה בשלב הזה?
תום: לא זוכר. חמש, שש, משהו כזה.
שיר: ובטח השתגעת מלפגוש אותו.
תום: כן. אבל שוב, את יודעת, כשאני מסתכל על זה עכשיו אני, נגיד היום אם זה היה קורה, הייתי מת. לא הייתי בא. [מגחך] לא היה שם פחד או מחשבה של מה, כאילו מה י… מה, רגע? מה? מה אני אפגוש אותו? מה יקרה? לפגוש אותו במציאות? מה אני אגיד? לא, לרגע אפילו, לא היה היסוס.
שיר: היית נורא צעיר, לא ידעת בכלל מה יש בתפריט של העולם. לא ידעת איזה…
תום: נכון.
שיר: דברים רעים יכולים לקרות.
תום: איזה מזל שלא ידעתי…
שיר: ממש.
תום: כמה דברים רעים יכולים לקרות. ולא קרו דברים רעים, כי באתי לשם והוא העביר את הסדנה, אני לא זוכר כלום מזה, אבל אני זוכר שבסוף הפגישו בינינו ואמרו לו, 'אתה יודע זה, הוא עושה קטעים שלך', והוא אמר, 'אתה יכול לעשות לי משהו?' 'הנה… כן, אבל אין לי את הטייפ עם המוזיקה'. אז הוא אומר, 'לי יש'. [שיר צוחקת] ועשיתי לו קטע שלו, מולו, שם בסת… ב… לא מתוכנן. שוב, מזל שהייתי טוב והוא התלהב מזה, ועשינו, הוא לקח אותי להופיע ביחד באיזה כמה תוכניות טלוויזיה, אז היה רק ערוץ אחד, אצל דודו טופז וזה. כאילו עשינו איזה תוכנית או שתיים ביחד שלנו עושים פנטומימה. וכמה שנים אחר כך, כשהוא חיפש ילד שישחק ב"ספר הג'ונגל", הוא כנראה עשה אודישנים ולא מצא, והוא התקשר… טוב, זה סיפור בפני עצמו אגב, מעניין וגם מדהים.
שיר: אז תספר אותו.
תום: הממ… אוקיי. אז אני עוצר פה את ה…
שיר: אין שום בעיה.
תום: את החלק הזה של הסיפור ואני רגע מספר משהו מקביל, עלילה מקבילה, ציר מקביל בעלילה שלנו. ההורים שלי, הם חשבו תקופה מסוימת, פחות או יותר בשנים האלה, שאני מחונן. עכשיו, [מצחקק] ספוילר, לא, לא, לא הייתי. אבל הם זיהו משהו מחונן בהתנהלות שלי, כי בסדר, כי הייתי…
שיר: ברור שאתה מחונן…
תום: לא, נכון, נכון, נכון.
שיר: אולי לא מחונן במתמטיקה או…
תום: בדיוק. אז, את יודעת, באותן שנים כנראה הם לא ידעו איפה לשים את, להניח…
שיר: כן.
תום: את הדבר הספציפי הזה. זאת אומרת, כן הייתי מחונן כנראה…
שיר: חד משמעית!
תום: בדבר שעשיתי, ואולי גם באופן שבו התבטאתי וזה, אבל אז לא היו, לא היה ספקטרום רחב של הדברים האלה. זאת אומרת, היה, היו מבחנים למחוננים, [שיר מצחקקת] שהיו שולחים ילדים והם היו עושים אותם ואם כן אז הם היו כנראה לומדים באיזה בית ספר מיוחד או באיזה חוג באוניברסיטה, וואטאבר, לא יודע. היה דחוף להם לבדוק את זה. את המבחנים האלה עושים רק בתל אביב. עכשיו, זה קורה פחות או יותר בשנים, כבר אחרי שאני פוגש את חנוך וכבר אחרי שאנחנו…
שיר: בטלוויזיה.
תום: מופיעים כמה פעמים בטלוויזיה בכל מיני תוכניות. והמבחנים האלה קורים בתל אביב. ואנחנו, אני נוסע עם אבא שלי למבחן הזה, שקורה באיזה בית ספר בתל אביב, אני בן… תשע אני חושב, ואנחנו כאילו נוסעים לעשות את המבחן הזה. ואני, אנחנו מגיעים לשם ואני נכנס ואני יושב בחדר ומקבל חוברת של שאלות במתמטיקה, לא יודע, כל מיני נושאים שהם לומדים אותם בבית ספר, ואני לא יודע כלום. [שיר מצחקקת] יושבים לידי ילדים עוד וזה, והם יודעים. ואני לא יודע כלום. עכשיו, אני לא מצליח אפילו להבין מה כתוב, [שיר צוחקת] כאילו אני, אני… ומה שאני… ואני מסתכל מסביבי והם יודעים מסביבי. עכשיו, התחושה, אני לא יכול לתאר כמה זאת תחושה… אני לא יודע להגיד אם קשה, אני לא יודע אם משפילה, אבל קשה, כי יש פה אכזבה נורא גדולה, גם שלי, אבל גם שאני מאכזב אותם כאילו, כי אני לא… לי מאוד ברור ברגע הזה שאני, מחונן אני לא. [שיר צוחקת] אבל אני כל כך מאמין להם שאני אומר, אולי אני כל כך מחונן שכל מה שאני צריך לעשות זה לנחש את התשובות. אז זה מה שאני עושה. כי לדעת מה הפתרון אני לא יודע, זאת אומרת, אין לי דרך לפתור את מה שכתוב שם, אני פשוט מנחש את התשובות, וכמובן שאני לא מחונן, כן? [שיר מצחקקת] ואני יוצא בסוג של עוגמת נפש מהדבר הזה. לא קשה כן? כי באמת, לא, נראה לי לא היה לי כזה אכפת. אבל בכל זאת, אתה מקבל אישור לכמה אתה לא מבין במה שציפו ממך להבין בו.
שיר: חשבנו שאתה מדהים אבל בעצם אתה רגיל. [תום צוחק] בבקשה…
תום: בבקשה.
שיר: סע חזרה הביתה.
תום: בדיוק. וכשאני יוצא מהחדר הזה ונכנס לאוטו ואנחנו אמורים לנסוע, אבא שלי אומר לי, 'תשמע, בזמן שאתה היית שם, התקשר חנוך רוזן לאמא באילת ואמר לה שהוא עושה אודישנים לילדים, לאיזה הצגה שהוא עושה, עושים אודישנים לתפקיד הראשי. זה תפקיד של מוגלי, "ספר הג'ונגל", אתה מכיר את הסיפור?' -'כן, ראיתי את הסרט של דיסני'. -'הם עושים אודישנים. והם במקרה, הם לא מוצאים והם… הוא שאל את אמא אם אתה יודע לשיר ולשחק, ואמא אמרה לו, תבדוק', כאילו כן, כי הוא ידע שאני עושה פנטומימה אבל הוא לא שמע אותי משחק אף פעם ולא שמע אותי שר, והיא אמרה 'תבדוק'. אז הוא אומר, במקרה… כאילו, יש לנו אודי… היום אנחנו יכולים, כבר נגמרו האודישנים, הוא יכול לקפוץ לבית של המנהל המוזיקלי וזה? אנחנו נארגן את כולם, אנחנו נבוא כולנו…
שיר: וואו!
תום: ונבוא לפגוש אותו כי אנחנו לא מוצאים, כאילו זה כבר, זה לא אודישן מסודר, זה שיבוא ונראה אותו. והיא אמרה, 'תשמע, במקרה הוא היום בתל אביב'.
שיר: וואו!
תום: כן. אז זה, את יודעת, הקארמה כאילו מאוד מהר תיקנה את עצמה.
שיר: כן.
תום: ממש מהר. הכי מהר כאילו שקרה לי אי פעם. [מגחך] וכמו שאני יוצא מהאירוע המשפיל הזה, שבו אני מבין כמה אני לא מחונן, אני נוסע לבית של המנהל המוזיקלי, מירון מינסטר, לעשות, לפגוש את חנוך ואותו ולעשות סוג של אודישן, שגם, מי יודע מה זה אודישן? אני לא הלכתי לאודישן בחיים שלי. אני לא… אתה יודע, תשיר איזה שיר, אתה יודע לשיר שיר? יתנו לך שם טקסט כאילו לקרוא, ותשחק ואתה יודע, תחשוב על איזה שיר שאתה רוצה.
שיר: מה שרת?
תום: שרתי "Circle of Life", של… מ"מלך האריות", שבדיוק היה אז באותה שנה בקולנוע וראיתי את זה.
שיר: באנגלית?
תום: לא, בעברית. ואני בלי פחד, שוב, כאילו כן… יודע את המילים? בודק. כן, אני יודע את המילים, וזה מה שהיה.
שיר: וואו!
תום: וככה עשיתי זה, עשיתי שם את זה, בסלון שם עם הפסנתר של מירון. ציפי פינס, שבחסות בית ליסין היה המחזמר הזה. היא בכלל לא הייתה בארץ. צילמו לה את זה בוידאו כדי שהיא תוכל לאשר את הדבר הזה, ואז כשהיא שמעה שיש ילד מאילת שזה, היא אמרה: בשום פנים ואופן לא.
שיר: למה? כי זכויות ו…
תום: לא, אני לא אטיס עכשיו ילד מאילת עכשיו, באמת! [שיר מצחקקת] לשחק בהצגה בזה, מה פתאום, בבית ליסין?
שיר: אתה זוכר ברגע הזה, כאילו אתה יודע, סיפרת על חווית כישלון שבאותו רגע ידעת, לא לא, אני לא, אני לא לפה. כשעשית את "גלגל החיים" אצל חנוך רוזן, היית כזה, לא לא, זה אני כן? הרגשת…
תום: לא.
שיר: לא הרגשת שאתה עובר את האודישן?
תום: לא חשבתי על זה בכלל. ב… ידעתי שבזה אני… שוב, מה זה טוב? שאתה יודע שאתה טוב במשהו זה כי יש לך איזה יחס… יחסיות למה השאר.
שיר: כן.
תום: כשישבתי שם בחדר המשפיל הזה של המחוננים וראיתי שהשאר פותרים את הכל בצורה קלה, ידעתי שביחס לשאר אני לא מחונן. לפני זה לא ידעתי להגיד את זה או להגיד להורים שלי, 'תשמעו, יש פה בעיה, אני לא מחונן, אל תיקחו אותי לשם'. לא ידעתי. אז, אז גם שם, לא ידעתי אם, שאת זה אני כן. כאילו, אהבתי לשיר, אהבתי לשחק, לא פחדתי, ובאתי ועשיתי את הדבר שלי.
שיר: ואיך חנוך הגיב לאודישן שלך? היה לו את הרגע של… יש מצאתי? ראית את ה…
תום: אין לי מושג, אני לא יודע, אני לא ידעתי אפילו לפרש את זה. זאת אומרת, זה לא, אני גם לא… לא נכנסתי והיו מלא ילדים בתור וזה. כאילו לא. זה קרה ככה במקרה, נקרא לזה, ואני לא יודע איך הוא הגיב. זאת אומרת, בדיעבד אני יודע שהוא, הם ידעו באותו רגע.
שיר: יואו.
תום: אבל אני יודע את זה בדיעבד, אני לא הרגשתי את זה בחדר.
שיר: ואז אתה בעצם פשוט נוסע חזרה לאילת?
תום: כן.
שיר: וואו. ואחרי כמה זמן…
תום: והולך לבית ספר.
שיר: וואו. ואחרי כמה זמן הודיעו לך שזה זה?
תום: לא זוכר. הרבה זמן. אני זוכר שהיה… אני זוכר שהודיעו שאהבו ושהם דנים בזה וזה, ושגם יהיו מחליפים, אז כאילו, אז יכול להיות שבגלל שאני גר באילת אז זה לא, זה יהיה בעייתי. וחיכיתי כזה לתשובה. אני זוכר שחיכיתי לתשובה ושידעתי שאהבו, אבל לא ידעתי בדיוק איך זה עובד. ואז באנו לפגישה ואמרו לנו, כן, אנחנו רוצים זה, ולא מחליפים ולא זה, אנחנו רוצים שאתה תהיה.
שיר: וואו.
תום: כן.
שיר: והבנת מה אומרים? אתה בן…?
תום: תשע.
שיר: והבנת מה אומרים לך?
תום: אה… אז הבנתי. היום אני יודע שלא הבנתי כלום.
שיר: מה הפער? מה היום אתה יודע ומה אז לא ידעת?
תום: לא, את העוצמה של הדבר הזה. [שיר מהמהמת בהבנה] אני יודע היום. אז ממש לא הבנתי. באתי לשחק בהצגה, סתם הצגה, יכולה להיות במתנ"ס אולי, לא יודע איך זה יראה בכלל.
שיר: ואז…
תום: מי ידע שזה גם יצליח ככה?
שיר: זה היה…
תום: גם הם לא ידעו.
שיר: הם לא ידעו?
תום: מה פתאום. מי… מה? יש מת… אם היה מתכון היו אנשים מאוד עשירים היום, הילדים האלה.
שיר: נכון. בעצם רגע, מה קורה אחרי? אתם מתחילים חזרות.
תום: כן.
שיר: איך זה עובד? כאילו לילד בן תשע, פתאום יש לך עבודה.
תום: כן, אבל ממש לא. זה לא ככה. זה אנחנו אומרים היום כשאנחנו רואים את זה בתור אנשים מבוגרים, לא הייתה לי עבודה. היה לי תחביב שממש עשיתי אותו הרבה.
שיר: אז תספר איך זה הרגיש, איך זה היה נראה?
תום: זה הייתי… קודם כל, שוב, מאילת, כן? הייתי מגיע בטיסות…
שיר: הולך לבית ספר רגיל ואז עולה על טיסה לחזרה?
תום: כן.
שיר: וואו!
תום: כן. או לא הולך לבית ספר ועולה על טיסה לחזרה. והרבה פעמים כאילו צריך לטוס לבד, כי לא תמיד ההורים יכולים ללוות. וגם צריך לישון לפעמים כאילו בלי ההורים. זה דבר שלא עשיתי אף פעם לפני. אבל למען הדבר הזה אני עושה את זה. זאת אומרת, זה שווה לי את זה. ואני מגיע לחזרות בבית ליסין יום יום, כי עושים חזרות יום יום לקראת הצגה, כאילו, חודשיים חזרות, ו… התקופה הכי יפה בחיים שלי נראה לי.
שיר: כן?
תום: כן. זוכר את זה רק ל… רק טוב.
שיר: איזה יופי. כי אני באתי לשאול… מה שישר זה הדהד לי, אז חשבתי, וואו, ילד בן, בן תשע עולה על טיסה לבד, ישן לבד בלי ההורים שלו, עושה חזרות, לא לבד עם עוד אנשים, אבל באיזשהו אופן… אני משערת שכולם היו מאוד נחמדים אליך…
תום: מאוד, מאוד.
שיר: וניסו לעטוף אותך כמה שיותר, אבל בסוף זה שונה מאשר להיות עם הורה שמכיר אותך כל החיים.
תום: כן.
שיר: ואני באתי לשאול אם זה הרגיש לבד, ואתה ישר אמרת, התקופה הכי יפה בחיים שלי.
תום: כן, זה לא הרגיש לבד בשום צורה, זה הרגיש ממש טוב. היו גם הרבה רגעים של לבד, כן? וזה, ופתאום למצוא את עצמך בלילה מתגעגע להורים וזה, אבל גם ההורים שלי, שוב, הם מאוד מאוד תמכו בזה והם גם הרבה היו איתי, זה לא שהייתי כל הזמן לבד. הייתי הרבה גם איתם כשכל פעם שהלכתי, נסעתי ליותר מלילה אחד, ההורים שלי היו איתי. והיו סידורים וזה פרוצדורה שלמה שגבתה גם מהם מחיר גדול ו… יש לי עוד אחות, כאילו, קטנה ממני, שגם היא שילמה מחיר, זאת אומרת, הם היו צריכים לג'נגל בינינו ולתת את הזמן ואת התשומת לב גם לה, ו… מערך שלם ששינה את חיי המשפחה שלנו. הממ… אבל זה היה כיף אדיר.
שיר: מה היה כיף אדיר? כאילו, מעניין אותי מה הדברים שאתה זוכר, אתה יודע, זכרונות ליבה שנוצרו לך של וואו, זה התפוצצות של אושר ש… הרף הכי גבוה של אושר שחווית.
תום: תראי, זה לבוא ולשחק באמת, א', עם אה… כשאתה ילד אתה קצת מקבל את זה כמובן מאליו, אז כל מה שאני אומר הוא כמובן בראי השנים שעברו ואיך שאני מסתכל על זה היום, אוקיי? אבל החוויה הצרובה של הכיף, אצלי היום אני יודע לפרש אותה ולהגיד שא', זה לעשות את הדבר שאני הכי אוהב, לבוא ולשחק. זאת אומרת, עכשיו יש גם… זה כמו פאזל, כן? יש אתגר במשחק, זה לא לבוא ולשחק סתם, זה יש אתגר, יש טקסט שצריך לדעת אותו בעל פה. לימוד הטקסט בעל פה, שהיום אני שונא את זה, אז זה הייתה חגיגה. זאת אומרת, הלעמוד באתגר הזה וללמוד בעל פה, היה נורא כיף בפני עצמו, זה דבר שלא עשיתי לפני. לבוא ולהציג את זה אחר כך בחדר החזרות, מול האנשים, לקבל את הפידבק של אנשים שמאוד מתפעלים ממך, זה דבר מחזק מאוד, בונה מאוד את האהבה העצמית הזאת, שהיא נורא חשובה לבן אדם, כאילו, להבין שהוא שווה. הפידבק הזה מהסביבה, הפידבק המתמוגג הזה, שכל מה שאני מוציא מהפה הוא פלא, אפרופו הנושא שלנו, זה חתיכת… זה חוויה שהיא לא מצליחה להשתחזר לעולם…
שיר: וואו.
תום: אחר כך. את יודעת, יש… אני חושב שזה רומן גארי, אני חושב שהוא כתב איזה משפט כזה שמאוד צרוב לי, אני לא זוכר אם זה ב"עפיפונים", לא זוכר איפה הוא כתב את זה, אבל זה הוא כתב ש"מי שבילדותו שתה ממי מעיין נובע, יישאר תמיד צמא". ואני ישבתי על הברז הראשי לבד במשך הרבה שנים, מהמעיין הנובע הזה. וזה לא מצליח להשתחזר.
שיר: ניסית?
תום: מה זאת אומרת? אתה גדל עם השנים… ואי אפשר לשחזר את זה, את התחושה הזאת. כי אני הייתי לבד על הברז. זאת אומרת, הכל הגיע אליי מה… מאיפה שזה לא מגיע, מה-source, מהמקור של ה… של הטוב, של היקום, הגיע אליי. כלומר, אני אסביר. זה גם… א', זה באמת לעשות את הדבר שאתה הכי אוהב בלי שום עכבות. כמובן שזה דבר שעם השנים רק ככל שהן עוברות נוצרות יותר עכבות ויותר פחדים אז אי אפשר לשחזר את זה. הפידבק של הסביבה, שכל מה שאתה מוציא מהפה שלך הוא מדהים, ואתה עולה לבמה וכולם מתמוטטים וזה, ואתה משחק… כל מה שאתה עושה הוא באמת, בכמה רמות מבחינתם מעבר למה שהם ציפו והם מתפעלים מזה, זה גם דבר שהוא, הוא לא ממשיך, הוא… הוא לא… [מצחקק] הוא…
שיר: כי כשאתה כבר לא ילד פלא, אתה רק פלא, אז אוקיי, אתה פלא, כן. בשביל זה אנחנו משלמים לך.
תום: גם, וגם, את יודעת, בשביל שחקן להמשיך לעבוד אחר כך, אתה מבין שזה לא מספיק רק להיות מקסים ולחייך, כאילו, זה באיזשהו שלב מפסיק לעבוד. הרי לא הייתי שחקן ב… מבחינה מקצועית. לא, אני הייתי, היו לי אינסטינקטים טובים. לא… אי אפשר להגיד שהייתי ב… שחקן… לא הייתי איש מקצוע.
שיר: היית בן תשע גם. [צוחקת]
תום: נכון, צריך לזכור את זה. אבל לא, אבל אני אומר, הייתי ילד בן תשע עם אינסטינקטים מאוד טובים. גם כשאני רואה את זה היום, את הדברים של אז, אני אומר, וואי זה מקסים וזה, זה וואי, זה זה מתקדם מאוד, אבל זה לא עכשיו…
שיר: מריל סטריפ.
תום: נכון.
שיר: אבל אתה יודע? אני חייבת לומר לך, שאחד השירים שאני שומעת הכי הרבה פעמים, כי לדעתי זה שיר אהבה נורא יפה…
תום: כן?
שיר: זה השיר "מוגלי ובאנה", זה שיר מהמם.
תום: בסדר, זה לאפרים סידון שכתב את המילים…
שיר: חכה, חכה.
תום: ולמירון מינסטר שאת המוזיקה.
שיר: חכה, תן להחמיא לך.
תום: אוקיי.
שיר: ואני תמיד רואה את זה ואני חושבת, בואנה תום אבני, אתה נראה מאוהב!
תום: אה, כן.
שיר: אתה… אני מאמינה לך ברגע הזה שאתה פעם ראשונה מרגיש את הרגש ושאתה לא מבין מה קורה לך.
תום: כן, אבל אני יכול לגלות לך שזה לא שבאמת אני, שוב, אני אומר, אינסטינקט, לא עכשיו בניתי פה איזה סיפור, לא הייתה פה מלאכה, אוקיי? [שיר מהמהמת בהבנה] שזה גם חוכמה, זה גם בסדר גמור, אבל אני אומר לך, זה כאילו לא… אחלה. יצא טוב. אז זה גם דבר שלא משתחזר, הפידבק של הסביבה. אין מה לעשות, אתה הופך להיות, ברגע שאתה נהיה בן, לא יודע, אפילו 15-16 וזה, מצטרפים למשוואה הזאת של השחקנים עוד ועוד שחקנים, וחלקם טובים לא פחות, ומקבלים פידבק גם. אתה כבר לא לבד על הברז, זו הכוונה. וגם מבחינה מקצועית, הייתי… היה רק אותי. כל תפקיד שנכתב באותן שנים לילד, עבר דרכי, בין אם זה סרט, הצגה או פרסומת. כל תפקיד הגיע אליי. אני הייתי צריך להחליט אם אני, או ההורים שלי ואני, אם זה מתאים או לא מתאים, ומה שלא שמישהו אחר יעשה, ומה שכן אני עושה. גם זה לא דבר שממשיך אחר כך.
שיר: זו קצת חוויה של כאילו נולדו לך בבת אחת כל שנה המון אחים קטנים, שהיית צריך לחלוק איתם את התשומת לב.
תום: אז זה קרה, כן, ברגע השנים חלפו, ופתאום על כל תפקיד שאני יכולתי לעשות התחרו עוד שחקנים שיכלו לעשות אותו, ואז פשוט הפסקתי לקבל את התפקידים כאילו, כי משהו במערכת ההפעלה שלי היה מכוונן לילד ההוא, המקסים והזה.
שיר: מה הכוונה?
תום: שאתה, שוב, זה… מכיוון שזה רק באותן שנים היה רק אינסטינקט, אז הוא פעל כמו שהוא כוונן אליו, לעשות דברים מאוד מאוד ספציפיים. אבל פתאום אם רצית לעשות סרט מורכב יותר וזה, זה… לא היו לי את הפיצ'רס שיכלו לתת את הדבר הדרוש. וזה לקח זמן כדי להפוך להיות איש מקצוע בתחום הזה, שהוא יודע מה הוא עושה ויודע איזה סיפור הוא בא לספר ולא רק להיות עצמו מקסים וזה. אז, אז אני אומר, זה לא מצליח להשתחזר הדבר הזה. זה לא… זה טרגדיה, לא פחות, אגב.
שיר: מצד אחד, ואני לא מנסה להקטין אותה חלילה. מצד שני, זה קודם כל, עצם זה שאתה עשית משהו שלא הרבה אנשים עושים, שזה להיות ילד שחקן שהפך להיות מבוגר שחקן וגם בימאי וגם כותב, אבל אני חושבת, בטח זה לוקח אנשים למקומות נוראיים, המרדף הזה אחרי הניסיון לשחזר את זה. ובסך הכל, אתה בסדר.
תום: נכון.
שיר: [מגחכת] שלא לומר, אתה אדם מתפקד, אתה שחקן עובד, אתה…
תום: נכון נכון. אז א', זה נכון אבל, אני מדבר לא על כאילו כן, עובדתית בשטח, זה נכון ואיזה כיף ואני באמת, כאילו טפו טפו, אני ממש מבסוט מהדברים שאני אוהב לעשות, הדברים שאני עושה. אני, אני לא מדבר על משהו שרואים מבחוץ. אני מדבר על חוויה עמוקה פנימית של סיפוק נגיד ממה שאתה… אני צמא ויש לי חור שהוא במובן הספציפי של ה… של הסיפוק הפנימי, הוא לא מתמלא.
שיר: וואו.
תום: וזה בגלל זה. זה בגלל שישבתי על השיבר הראשי כאילו ו…
שיר: אי אפשר לשחזר את זה.
תום: אי אפשר לשחזר את זה. אגב, זה נכון לא רק… זה נכון בהרבה מובנים. את יודעת, זה כל ילד עובר את זה עם ההורים שלו גם. אם, את יודעת…
שיר: תסביר.
תום: לא, אנחנו, אנחנו נמצאים בסימ… לא כולנו, אבל אנשים שהחיים שלהם האירו להם פנים, הם גדלים בסימביוזה עם ההורים שלהם, סימביוזה מוחלטת עם אמא או עם אבא ולפעמים עם שניהם, אנחנו גדלים ומתחילים להתרחק. זה… ואז אנחנו מחפשים בני זוג או בנות זוג, שינסו, כן, אנחנו מכירים את התיאוריות האלה וזה. זה עובד על אותו, אותם אזורים, שאנחנו לא באמת, אנחנו מנסים לשחזר אבל אנחנו לא מצליחים. וזה עובד רק בזכות זה, ה… המנוע הזה שלוקח אותנו קדימה הוא, מה לעשות? הוא עובד בזכות זה שזה לא מתמלא. זאת אומרת, בזה שאנחנו מנסים לשחזר ולא מצליחים. אז בזכות זה שהחוויה שלי כילד פלא, או ילד שמשחק, וגם נהיה מאוד מוכר מהדבר הזה וזה, אז החוויה שלי היא כל כך כל כך טובה, שיש לה גם מחיר שאני משלם אותו היום, לא שילמתי אותו אז. כן, של להיות צמא לנביעת המעיין הזה שפעם ממש ישבתי ושתיתי מהנביעה שלו.
[מוזיקת מעבר]
שיר: מתי ש"ספר הג'ונגל" עולה, מתי שההצגה עולה ומתפוצצת בעצם, מה קרה לך שם?
תום: טכנית, חיצונית, זה התפוצץ ובאמת, זה ממש עניין של לילה באותם… אותן שנים. אתה מופיע אצל דודו טופז בערב, בשיא הרייטינג וזה, כל המדינה מכירה אותך.
שיר: וואו!
תום: ברגע אחד.
שיר: הבנת שהשתנו לך החיים?
תום: הרגשתי את זה.
שיר: איך הרגשת?
תום: שאי אפשר להיות בבית ספר.
שיר: כן?
תום: כן.
שיר: מה היה? הלכת לבית ספר יום אחרי, ומה היה?
תום: נורא. לא, זה לא היה נורא ברגע אחד, כי בהתחלה השינוי הוא מעניין וזה, אז לוקח טיפה זמן להבין שזה לא כיף, אבל… כן, כולם ידעו מי אני ומאוד רצו לראות מקרוב.
שיר: תן לי סצנה. אתה מגיע לבית ספר יום אחרי, מה קורה?
תום: אני לא יודע לספר סצנה מממש יום אחרי, אני זוכר שילדים הגיעו גם מבתי ספר אחרים לבוא לראות אותי. זה גם לא יום אחד אחרי, כי יום אחד אחרי זה היה בית ספר, אבל יומיים-שלושה זה כבר באים גם מבתי ספר אחרים כדי לראות. ואחר כך, גם כשהשנים, כאילו, עוד טיפה עברו וזה, זה הייתה, היו גם חוויות לא נעימות של, באמת, שאי אפשר לצאת מהשער הראשי של הבית ספר או שמגיעים לשער של הבית שלנו קבוצות מאוד גדולות של ילדים, לפעמים ב… ילדים לא מאילת בכלל, שמגיעים בטיולים שנתיים מערים אחרות בארץ, וחלק מהמסלולים של הטיול זה אצלנו בבית, ו… לא בתוך הבית כמובן…
שיר: ברור!
תום: אלא מחוץ לשער ומצלצלים בפעמון וזה. עכשיו, אני אז ילד, גם פיזית אפילו, א', אני בן 9-10, וב', גם פיזית, אני יותר קטן מהשאר. זה לא חוויה כיפית, כן? לאבד את הפרטיות.
שיר: זו חוויה מאיימת?
תום: כן.
שיר: כי מה?
תום: כי אני קטן מהם, וילדים זה תקופה כזאת של, שיוצאים דברים רעים, כאילו הקנאה היא יוצאת החוצה בצורה מגעילה, ברוע.
שיר: אנחנו מאוד קינאנו בך, תום.
תום: אז אני אומר, הרגשתי את זה. [צוחקים] הרגשתי את זה וזה לא היה נעים.
שיר: מה… מעניין אותי איך זה הרגיש, כי נגיד, אני חייבת לומר שמתי שכתבתי את השאלות, אז אתה יודע, באיזשהו אופן, לי יש יחסים איתך, שאתה לא מודע אליהם בכלל.
תום: כן.
שיר: וחלק גדול, וכמובן מאוד אהבתי "ספר הג'ונגל" והייתי כזה, מדהים, אבל גם, כל כך קינאתי בך על זה שקיבלת להסתובב בתחתונים אדומים על במה ולשיר שירים. הייתי כזה, אני לא… למה זאת לא אני?
תום: כן.
שיר: עכשיו, אתה יודע, אפילו לא היה בסיס להשוואה. הייתי בת, הייתי יותר קטנה ממך בכמה שנים, אבל זה עדיין משהו שבתור ילד אתה כזה, לא ידעתי שאפשר לעשות את זה. [תום מצחקק] ואין לך שום, אתה יודע, בתור מבוגר, אתה לומד להתמודד עם קנאה בדרכים בריאות יותר, בריאות פחות, אבל בתור ילד זה פשוט בוער בך.
תום: כן. אז איך זה גרם לך, אז מה? אז מה, במה באה לידי ביטוי הקנאה?
שיר: אצלי?
תום: כן.
שיר: אה, הייתה לי חברה שקראו לה אורי בבית ספר והיה לה קלמר, ואתה זוכר שהיה פעם קלמרים שהם עם סקוצ'ים כזה, שבאמצע יש תא סודי?
תום: כן.
שיר: אז הוא היה מלא בתמונות שלך שהיא גזרה מעיתון והיינו אוספות אותן ביחד. זה מה שעשיתי עם הקנאה.
תום: אבל זה לא, זה חיובי.
שיר: זה חיובי…
תום: לא…
שיר: אני לקחתי את זה למקום טוב.
תום: לא כאילו עשית לי וודו אה, זה.
שיר: לא, לא, לא, לא, חס וחלילה.
תום: אז אני…
שיר: הייתי גם מאוהבת בך, בוא לא נשכח.
תום: אוקיי אוקיי. אז אני אומר לך שיש כאלה שגם עשו דברים אה…
שיר: מה עשו?
תום: קשים יותר. לא, ש… א', אילת, לא יודע איך זה היום, אוכלוסייה מורכבת אז. הרוב.
שיר: תגיד יותר מילים.
תום: לא, אוכלוסייה מורכבת. אז זה באמת… אנשים שכאילו, את יודעת, היה להם, הם לא ידעו, לא היו להם כלים לילדים האלה להתמודד, אפרופו, עם הקנאה הזאת, ועם הרגשות הסוערים. לא כולם היו מאוהבים בי או מאוהבות בי. זה חלקם גם באמת קינאו ו… ורצו להרביץ לי או לעשות לי, כאילו לפגוע. או, עוד אופציה, [מגחך] שזאת הפרשנות שלי של זה. זאת אומרת, שככה אני ראיתי את זה, שזה איים עליי כי אני הייתי פיזית קטן מהם. זה נראה לי, כאילו, המון ילדים ואולי גם לפעמים גדולים ממני. אז ככה אני פירשתי את זה. למרות שיש כמה פעמים שאני לא פירשתי, שזה, זה היה ככה.
שיר: שמה היה?
תום: בגילאים קצת יותר גדולים, שממש, שבאו להרביץ לי כאילו, הייתי צריך לברוח. או גם לא להרביץ, מה זה להר… כאילו, לא הרביצו לי אף פעם. [מגחך] זה לא יצא. אני לא יודע אם זה בגלל שרצתי מספיק מהר או בגלל המיומנות שפיתחתי והייתי צריך לפתח בתור נער. ממש ללכת ולקבל את ה… את הטקסטורה של הקיר, כאילו, כדי שלא יראו שאני עובר במסדרון.
שיר: וואו!
תום: כן. ממש יכולת כזאת להשיל מעצמך את הכל, כאילו, את כל מה שאנחנו כאילו, שמזמין אליך מבט או תשומת לב, כאילו, איכשהו להיפטר מזה.
שיר: וואו, זה מעניין, כי זה בעצם שני קצוות שונים לגמרי של אותה מיומנות.
תום: נכון.
שיר: אני רוצה שכולם יסתכלו עליי ולהיות מדהים ושכל בן אדם בקהל יתאהב בי, ואני רוצה שלא ישימו לב אליי בכלל, ואתה מתרגל את שתיהן במקביל.
תום: נכון. אני יותר זוכר את השני מאשר את הראשון.
שיר: וואלה?
תום: כן.
שיר: איך עושים את זה?
תום: אני לא יודע להסביר. זה ממש רוצים כנראה לשרוד או לחיות או להישאר בלי שירביצו לך, זה איכשהו אתה עושה את זה. איך זיקית עושה את זה? היא מפחדת שיטרפו אותה. [שיר צוחקת] לא, באמת, זה זה.
שיר: ותוך כדי זה בעצם, בזמן שהדבר הזה קורה, שהמציאות של החיים שלך היא מורכבת, בגלל שאין סילבוס לדבר הזה, כאילו, אף אחד לא אומר לך, אוקיי, אתה תהיה נורא נורא מפורסם ועוד בקרב ילדים, וגם תצטרך ללכת לבית ספר ולחיות איתם. ומצד שני, אתה גם מופיע על במות מטורפות. איך זה היה?
שיר: להופיע על במות מטורפות?
תום: מול אלפי אנשים אני חושבת, לא?
תום: כן. לפעמים גם עשרות אלפי, כן.
שיר: וואו!
תום: כן. אני זוכר את ההצגות, אני לא זוכר כמה קהל היה באולם.
שיר: איך אתה זוכר את ההצגות?
תום: את יודעת, מהמקום של הבמה זה נראה אותו דבר כל הזמן. זה אותה תפאורה עוד פעם ועוד פעם, זה אותם שחקנים, זה אותו טקסט, זה אותו זה. אני זוכר את זה כדבר מאוד מאוד כיף, לא, אני לא אומר את זה בתור דבר משעמם. [שיר מהמהמת בהסכמה] אבל אני לא זוכר את ה… כמה קהל היה באולם, לא חשבתי על זה אז באותן שנים, מה שהיום אני כמובן. זה מצחיק כי היום אני משחק הרי גם, אני ערב ערב בתיאטרון נגיד או זה, אני מתפלל למי שצריך כמעט כל ערב, שיגיע מסוק ויקח אותי, מהחשש שנייה אני… כאילו הייתי קורא לזה התרגשות אבל זה לא, זה חרדה, של ה… שצריך לעלות רגע לבמה ולעמוד שם ולתפקד. היום. היום זה מלא עכבות ומלא פחדים ומלא חרדה, כמעט ערב ערב עדיין. ואז כלום. כלום! כלום. בלי פחד, בלי מודעות בכלל לכמה יש בקהל, זה לא עניין אותי מי יושב בקהל, מי יראה אותי, כמה, איך זה, ימחאו כפ… לא ימחאו, יאהבו לא יאהבו, לא היה לי ספק שיאהבו.
שיר: וואו!
תום: כן.
שיר: ובעצם אתה מוקף במבוגרים בעולם הזה.
תום: כן.
שיר: כאילו, אתה בעולם המבוגרים. איך זה היה בשבילך?
תום: א', הסתדרתי איתם ממש טוב, כי שוב, אפרופו, כשאתה ילד בסביבה של מבוגרים אז כולם ממש סביבך כל הזמן, כאילו אתה ממש במרכז כל הזמן. אתה מאוד בולט, גם מאחורי הקלעים. הממ… וגם יצא לי טוב שבאמת המבוגרים שהקיפו אותי, בכלל, כל השנים, לא רק ב"ספר הג'ונגל", גם שנים אחר כך וזה, אנשי המקצוע שהקיפו אותי, בין אם זה שחקנים אחרים וגם אנשי מקצוע, במאים, מפיקים, צלמים, מקליטים, ארט, הכל, כאילו, כולם היו אנשים מאוד מאוד טובים, ואז יש לי כל כך הרבה חוויות טובות מאנשים טובים שצרובים אצלי בלב מהשנים האלה, אז, אז זה הייתה חוויה מאוד חמה ואוהבת ו… ומעצימה וזה. כאילו מתבקש לחשוב שבגלל שאתה ילד בסביב… שגדל בסביבה של אנשים מבוגרים, אז אתה בטח מאוד מאוד בוגר לגילך, שאולי טכנית יש בזה משהו כי אתה… בסוף מאמץ כל מיני התנהגויות ואתה רואה אנשים בסוף עצמאים מאוד, מצריך ממך עצמאות, כל מיני כאלה, וצורות ביטוי כאלה ואחרות שאתה זה… אבל האמת היא הפוכה.
שיר: מה?
תום: זה היום אני יודע להגיד, שכשאתה גדל כילד בסביבה של אנשים מבוגרים, אתה לעולם מרגיש קטן ושכולם מסביבך גדולים. זה משהו שאתה ממשיך לחשוב שככה הכל קורה כל הזמן. זאת אומרת, אתה חווה את עצמך כקטן כל הזמן לעומת הסביבה, גם כשעובדתית זה כבר לא נכון מזמן.
שיר: גם היום?
תום: כן.
שיר: תסביר.
תום: עכשיו, זה דבר מאוד מאוד יחס… אני מודה, חדש כמעט שגיליתי, ממש, יחסית בשנים האחרונות. אחת התגליות הכי גדולות של הטיפול הפסיכולוגי שלי הייתה שכולם בעצם מסתובבים עם הילד או הילדה שהם היו וחווים את העולם דרכם, לא רק אני. אני חושבתי שזה רק אני, בגלל הסיפור שלי ואיך שגדלתי. שאני בעצם חווה את העולם בתור ילד, כאילו, שמתעמקים בזה, ולנצח מסתכל על הסביבה ככאילו כולם מבוגרים ממני, גם כשאני בגיל גדול מהם. אני חווה את השאר כמבוגרים שאני קטן לידם. ואז זה בעייתי, כי הילד הזה, שאתה מסתובב איתו יד ביד, הילד הזה שהוא אתה, כן? הילד שהיית, אבל הוא חלק מאיתנו, הילד, הילדה הזאת, הם ממשיכים להתקיים כל הזמן.
שיר: חד משמעית. הם איתנו.
תום: לא ידעתי את זה. חשבתי שזה רק אני.
שיר: זה נורא חמוד.
תום: ושכל השאר, הם מרגישים אנשים מבוגרים בעולם. אז מכיוון שאני הסתובבתי עם איזה מישהו שרק אני ראיתי, אבל בעצם לא רק אני ראיתי כי ידעתי שכולם מסתכלים עליי ורואים בעצם אותו, זה יצר איזה ברדק. כי מה שאתה רוצה לעשות זה, אתה מתבייש בילד הזה ואתה רוצה רגע להחביא אותו ושכולם יראו, לא, לא, שיראו שאתה מבוגר, לא שאתה הילד הזה. אתה חושב שמסתכלים עליך ורואים אותו, כי אתה מסתכל דרך העיניים שלו על השאר. אתה חושב שגם הם רואים רק את זה, הם לא רואים את מי שאתה הפכת להיות. וזה יוצר איזה מורכבות, כי אז מצאתי שככל שאני מנסה להתכחש לילד הזה יותר, אני מתנהג בצורה ילדותית יותר.
שיר: אתה יכול לתת דוגמה?
תום: אז יש כמובן את הדוגמאות השטוחות, החיצוניות, שזה קשור למראה, לזה, לכאילו, לנראות חיצונית. שיראו, כן? שאני גדול ולא קטן.
שיר: שמה אתה עושה כדי להראות את זה?
תום: אז אני זוכר תקופה ארוכה של כאילו, את יודעת, של זה, אתה הולך לחדר כושר, אתה משקיע בנראות, כאילו אתה זה, אתה הולך עם זיפים, אתה הולך, כאילו, כשהמטרה היא כדי שיראו שאתה… שגדלת ואתה מתנהג בצורה, גינונים כאלה ואחרים כדי שיראו שאתה גדול.
שיר: איזה גינונים?
תום: אה, את יודעת, זה קשור לאיך שאתה מפרש גבריות, כאילו נגיד במקרה שלי. [שיר מהמהמת בהסכמה] של, אתה עובד, כולנו, כן? עם מודלים כאלה ואחרים, שהם מתחילים באבא שלך וממשיכים לגברים אחרים שאתה פוגש בחיים. אתה אומר, רגע, זה אני רוצה להיות כזה, אני רוצה להיות כזה. מה אני, גידי גוב או אני… כאילו, את יודעת. א… אז…
שיר: לבחור מהמנילה של הגברים…
תום: בדיוק.
שיר: איזה מין גבר אתה רוצה להיות.
תום: כן, כן. אנשים שאני כאילו תופס מהם ואוהב אותם. ואז אתה לוחץ את זה החוצה רגע.
שיר: יש משהו ספציפית שאתה זוכר? נגיד, איזה מימיקה, כי זה משהו שגם אני עשיתי עם להיות לסבית, אפילו לא עם להיות אישה, עם להיות לסבית.
תום: כן.
שיר: ויש עדיין כל מיני, אתה יודע, נשים שמאוד השפיעו עליי, שכשאני רואה אותה נגיד בטלוויזיה אז אני כזה, אוי גנבתי את זה. [תום צוחק] ממש גנבתי את המחווה הזאת, שכחתי שזה בכלל לא שלי.
תום: תשמעי, נגיד גידי גוב זה בן אדם שאני מאוד… אנחנו לא ממש מכירים, כן? אבל אני מאוד אוהב אותו, כאילו אני אוהב את האיש הזה.
שיר: אני מאוד מבינה אותך. אתה יודע שהצעתי לו לבוא לפודקאסט, לפרק "איך להזדקן", וכתבתי כאילו הודעה נורא נורא ארוכה ונורא מעריכה, כי זה גידי גוב…
תום: כן.
שיר: אין מה לעשות. והוא כתב לי "זה פשוט קורה. יום טוב". [צוחקת]
תום: מצחיק.
שיר: כן.
תום: בגלל זה אני אוהב אותו.
שיר: ברור.
תום: אממ…
שיר: אז מה לקחת ממנו?
תום: אז את יודעת, שוב, אני מדבר עכשיו על משהו נורא שטוח וזה, כי מחוות חיצוניות לא הופכות אותך להיות מבוגר וזה. אבל כאילו, כשאתה מנסה לגנוב את הנונשלנט בכוח, א', הוא לא באמת נונשלנט כי לקחת אותו בכוח [צוחקים], וב', זה מאמץ. זה משהו שאתה מנסה כאילו לייצר תחושה של חוסר מאמץ, אבל אתה עובד בסוף נורא קשה בשביל לא להיות אתה. [שיר מהמהמת בהבנה] אבל אני חושב שברמה הבאמת משמעותית, זה לא עניין של מחוות חיצוניות וזה. זה יותר העניין של, אצלי למשל, זה כל ההתמודדות עם נושא הפגיעות. להיות מוכן לשים את הפגיעות שלך, להיות פגיע, להיות, לשים את הפגיעות שלך בחוץ, להיות נזקק נגיד, להגיד את המילים, להיות מוכן להגיד לאנשים אחרים, גם קרובים, לא להתקיף אנשים ברחוב, אבל אנשים קרובים אליך, להגיד אני זקוק, אני צריך אותָך, אותְך. להסכים להיות, כאילו אצלי זה התפרש כחלש, כקטן, ואז אתה מייצר איזה פער כזה, שבו אתה לא מצליח לייצר אינטימיות עם אף אחד. לא אינטימיות במובן המיני, אינטימיות אמיתית בין אנשים, כאילו להישיר מבט למישהו ולדבר איתו פתוח, חשוף ולצאת לא טוב, כאילו, לצאת רוצה משהו. רצון, איכס, איזה דבר מביך זה רצון.
שיר: מביך נורא.
תום: וואי, זה דוחה. אבל…
שיר: אבל כל כך כיף כשאתה מקבל.
תום: נכון, אבל… לא, וגם כיף… נורא משחרר…
שיר: כן.
תום: להגיד "אני רוצה".
שיר: מאוד.
תום: אבל לא הסכמתי. ושוב, זה קשור לדפוס, לאיך, איך ילד מפרש גבריות ולא לדבר עצמו, לחיים עצמם. כאילו, איזה נינוחות כזאת אמיתית. אפרופו נונשלנט, [מגחך] לנונשלנט אמיתי, שבו אתה, מותר לך לרצות וזה לא אומר שאתה ילד, זה לא אומר שאתה קטן. אז בעצם, כאילו מה שלמדתי, זה ש… או אני עובד על זה, לא למדתי את זה עדיין. אני אבל, בזה שאני מודע לזה אני יותר ויותר מתרגל את זה, לללכת עם הילד הזה, להסכים להתיידד איתו וללכת איתו יד ביד.
שיר: שאיך זה נראה…
תום: זה נראה בזה שאתה לא… שאתה מתרגל את הלבוא לחיים פתוח ולא לבוא מוכן מראש. כי יחשבו עליך, כי אתה, איך תתפס, כי זה. כי אתה גברי או נשי, כי אתה ילד או מבוגר, כי אתה… את יודעת, חלש או חזק. כאילו, כל הדבר הזה. הממ… ו… ולהסכים כן, ל… אני עם אנשי מקצוע לא הסכמתי לדבר, כי המקום הנזקק שצריך אותם הרגיש לי חלש. אנשי מקצוע! עכשיו אני עובר דירה נגיד, אני מתנסה פעם ראשונה בחיים שלי, אני מודה, במגע עם אנשי מקצוע. [שיר מגחכת] זה דבר חדש לי. הדבר הזה, שהכוח בידיים שלו והוא יחליט בין איזה שעה לאיזה שעה הוא יגיע, והוא יחליט אם העבודה תתבצע טוב או לא טוב ובאיזה שעה הוא ילך, זה סיוט מבחינתי, של כאילו, שאין לך שליטה על זה, שאתה לא יכול להיות ה… החזק. למה? כי אני ב… לא רוצה להרגיש קטן. אז המקום המשחרר שבו אתה מוכן להרגיש קטן ולא… ומוכן כאילו להיות החלש בתוך המערכת יחסים הקצרה הזאת, שמתגבשת ובין… ביני לבין איש המקצוע, אבל גם ביני לבין האנשים הקרובים אליי ביותר, ולשים את הפגיעות בחוץ ולהיות מוכן לזה, זה דבר שאני מתרגל אותו, וככל שאני מתרגל אותו יותר, התוצאה היא שאני לא במאבק, על גדול, קטן, יודע, זה כאילו משחרר נורא.
שיר: זה מעניין, בגלל שכשאתה מדבר על החוויות שלך בתור ילד, כאילו בתור ילד ב"ספר הג'ונגל" נגיד, נגענו בעיקר בזה, למרות שהיית גם מנחה בערוץ הילדים, עשית מלא דברים…
תום: כן.
שיר: בשנים האלה. היא חוויה מאוד חיובית, מצד אחד. ומצד שני, כשאתה… זה כאילו אתה מתאר את זה בתור דבר חיובי, ואז כשאנחנו עוברים להתבגרות, אז אתה מתאר את ה… אתה יודע, בעצם איזושהי חוויה של חולשה נורא גדולה ושל פגיעות נורא גדולה, שאותה אתה לא מתאר בזמן אמת. כאילו, בזמן אמת אתה אומר, היה לי הכי כיף בעולם, היה לי מדהים, אבל נשמע שגם אם כך, אתה יודע, אם יש לך כזה עניין שאתה עובד איתו, על זה בסדר להיות קטן, זה בסדר להיות חלש, זה כנראה גם היה מאוד טראומטי, בשנים האלה.
תום: לא. אז זהו, שלא. הסיבה שזה, שאני מתמודד עם זה עכשיו, זה כי זה היה החלום אז.
שיר: תסביר.
תום: כי זה היה כל כך טוב אז שזה לא מצליח להשתחזר. זאת אומרת, אתה מצפה להרגיש כל הזמן שהכל יהיה אותו דבר כמו שזה היה אז, אבל המציאות כשאתה גדל היא… זה נראה לי שזה בסוף כאילו טכנית, כשאנחנו גדלים ופוגשים את החיים, אנחנו נפגשים עם כישלונות, אנחנו נפגשים עם אכזבות, עם דברים… ציפייה, אנחנו מצפים משהו ומקבלים תשובה מולנו. קונפליקט, א'-ב' של קונפליקט, כל קונפליקט, בדרמה הכי בסיסית. כאילו הדמות רוצה משהו, נפגשת במכשול וצריכה להתגבר עליה. המכשולים האלה, בתור ילד, לא היו אותם. וגם אם היו, היו מבוגרים אחרים שהסיטו אותם, הזיזו אותם מהדרך עבורי, פינו לי את הדרך. זה תחושה כל כך חזקה של… של… את יודעת, הכל קורה לך כאילו ובלי מאמץ, ובלי… הכל אפשרי.
שיר: אז מתי הגיע הקיר שאתה מתאר?
תום: הקיר הגיע בעיקר, בהתחלה לפחות, בדמויות של תפקידים שפתאום הייתי צריך לעשות אודישנים בכלל לדברים. את יודעת מה זה, איזה ההשפלה זאת? שצריך לעשות אודישנים? מה זאת אומרת? מה זה אודישן? אני לא עשיתי אודישן בחיים שלי. לא היום, אני מדבר אז.
שיר: בוודאי. באיזה גיל זה? בן כמה אתה כשמתחילים לבקש אודישנים?
תום: אני יודע? 16.
שיר: ואז איך זה מרגיש?
תום: נורא. אי אפשר לתפקד בכלל. מה זה מישהו מסתכל ושופט אותי? כאילו אם אני מתאים או לא מתאים? באיזה חוצפה כאילו? זאת התחושה.
שיר: זה מעניין, כי תוך כדי שדיברת, נגיד כשדיברת על עצמך ב"ספר הג'ונגל", אז חשבתי, וואו, אתה נורא שיפוטי כלפי עצמך. אתה אומר, תראי, לא היתה טכניקה, לא היה זה. ואני חושבת, על מה אתה מדבר? היית בן תשע, זה היה מדהים. ועכשיו, אחרי שיש לנו טיפה יותר קילומטרז' בשיחה, אני חושבת, זה נשמע שהיית צריך להבין מה קרה לך שם כדי שתוכל להמשיך לעשות את מה שאתה אוהב לעשות.
תום: נכון, נכון. עכשיו, שוב, אני שיפוטי גם כי בסוף, את יודעת, א', זה מצחיק וב', כאילו זה… בוא נהיה ריאלים. זאת אומרת, זה לא היה עכשיו איש מקצוע מגיע לעשות את המלאכה שלו ואת מה שהוא זה. זה היה תחביב שצפו בו הרבה אנשים עם תהודה גדולה, אוקיי? זה מה שזה היה. נשבע. ככה התייחסתי לזה. וטוב שזה היה ככה, אגב. אוי ואבוי. כאילו, כל הילדים האלה שההורים שלהם דוחפים אותם ומכריחים אותם להתאמן בבית וזה, עם כאילו משטר וזה, כדי שירקדו או ישירו, או הולכים לשיעורי פיתוח קול. נורא! אז זה לא…
שיר: יצא לך להיתקל בילדים כאלה? אתה יודע, הרי אתה חי, חיית את החלום של הילדים האלה, וכשאתה רואה ילדים כאלה שההורים שלהם דוחפים אותם, או אפילו, אתה יודע, חשבתי על ג'סטין ביבר בהקשר הזה.
תום: כן.
שיר: ש… אתה מכיר בטח את הסיפור. שאמא שלו העלתה אותו ליוטיוב ואז מהר היה איזה מנהל שקלט אותו וזה.
תום: כן.
שיר: והוא סיפר חוויות נוראיות. ואחד הדברים שהוא מדבר עליהם זה אפילו הטרדות מיניות של בנות, של ילדות, שהיו פשוט מתייחסות אליו כאילו זה ברור שאני אגע בך, ברור שאני כאילו… זה מה שקרה לך?
תום: כן. אני לא… טוב, זה תקו… אני… מצחיק להגיד, אבל ג'סטין ביבר ואני לא מאותן שנים, כאילו, באמת. העלו אותו ליוטיוב, לא היה יוטיוב…
שיר: נכון.
תום: כאילו, כשאני זה. וגם, אין מה להשוות, בסדר? תהודה ישראלית ל…
שיר: בוודאי.
תום: בינלאומית וזה, זה מגיע בעוצמות פי אלף יותר גדולות. יכול להיות שבסוף, אם היו במעבדה בוחנים את זה, ממש, כאילו את הנפש וזה, אז ההשפעה על הנפש אולי הייתה דומה. כאילו, כי אנחנו בקנה מידה אמנם יותר קטן, אבל יכול להיות שביחס לילד קטן וזה זה…
שיר: Overwhelming באותה צורה.
תום: כן, כן. אבל, אבל זה לא רלוונטי. אני חושב שכן היו, אבל אני לא, אני לא… אין לי סיפורים כאלה להגיד, של כאילו וואו, חצו איתי גבולות וזה, זה לא קרה. או לא הרגשתי, אולי זה קרה וכאילו ועבר לידי, אבל מה אני אעשה? לא שמתי לב. כאילו, אז זה לא השפיע עליי.
[מוזיקת מעבר]
שיר: אתה עכשיו אבא לשתי בנות, נכון?
תום: כן.
שיר: בנות כמה הן?
תום: ג'ון בת 12 ונור בת 8.
שיר: שזה ממש הגילאים ש…
תום: כן, זה ממש…
שיר: שהתחלת בהם.
תום: באזורים…
שיר: כן.
תום: האלה שלי, כן.
שיר: ואם הן היו אומרות לך נגיד, שהן רוצות…
תום: הם אומרות.
שיר: ואיך אתה, מה אתה מר… כאילו, כשהן אמרו לך בפעם הראשונה, מה הייתה השיחה נגיד?
תום: זה מורכב מאוד, וגם הפוזיציה שאני נמצא בה היא כל כך בעייתית, כי מי אני שאגיד להן לא? מצד שני, לכי תסבירי להן שהיום ואז זה לא אותו דבר, שהתכנים שהן צורכות, כילדות שצורכות תכנים בידוריים או בטלוויזיה, או לא רק בטלוויזיה, במסכים שלהן וזה, הם לא אותו דבר, הם לא אותם תכנים. כאילו, הם יושבות, צופות ביוטיוב, הם רואות אנשים שהם באמת, סליחה, כן? פח אשפה. [שיר מגחכת] לא כולם. אבל הרבה מהתכנים האינטואיטיבים שהיוטיוב מקפיץ להן זה, הם באמת, זה בושה וחרפה. והן רואות ונהנות מזה, כי יש משהו מהנה בלראות…
שיר: בג'אנק, בטח.
תום: טראש. כן מאוד. ו… ואז כשהן באות ואומרות "אנחנו רוצות", אז צריך הרבה יותר לשים לב מה הן רוצות בדיוק. הן רוצות את ה… כי זה עולם גם של לייקים ושל פידבק כזה, שמרגישים אותו ממש. זה לא, פעם היה צריך כאילו לעמוד על במה בתיאטרון כדי להרגיש קהל שימחא כפיים או יגיב ואז תבין אם אוהבים אותך או לא. פה זה לא. זה בלייקים ובקומנטס, זה…
שיר: בספת ביתך.
תום: אכזרי מאוד.
שיר: כן.
תום: כן, ומאוד טריקי. אז כשהן אומרות "אני רוצה", לי זה מאוד חשוב להבין מה, מה את רוצה בדיוק. את רוצה את הפרסום או שאת רוצה כי את… בוער בך המשחק? אצלי נגיד באמת, לא הייתה שאלה. אני עשיתי הופעות רחוב גם בלי קהל. כאילו, זה לא היה בשביל זה. זה היה בשביל זה. ואצלם צריך לבדוק. שתיהן מוכשרות מאוד. אין… בסדר, אין מה לעשות, הן מוכשרות והן מאוד, והן אוהבות את זה והן טוענות שהן רוצות לעשות את זה. יצא כבר איזה פעם או פעמיים שהסכמתי שג'ון, הגדולה, תשתתף בדברים. זה היה במסגרות מאוד ספציפיות. פעם אחת משהו שאני ביימתי, אז, זה הסכמתי, ופעם אחת זה היה בקורונה, היה פסטיגל ועשו סרט כזה, כי אי אפשר היה לעשות את ה… כולנו חשבנו שסוף העולם מגיע ושבוא נגשים לילדה את החלום, [שיר צוחקת] כי אי אפשר לדעת, אולי מחר לא נהיה פה וזה. ואז, אפרופו חנוך, הוא הציע שהיא תשיר שיר שאני שרתי ב-97' בפסטיגל, וזה…
שיר: איזה שיר?
תום: "זה לא כל כך פשוט להיות כאן ילד".
שיר: אוי, איזה שיר.
תום: אז הוא הציע שהיא תשיר את זה בסרט ההוא של הפסטיגל וזה, וזה נראה היה לי לעניין, בגלל שזה מתכתב וזה, וזה בבית וזה, וזה, האמת, ליטרלי בבית, גם עם חנוך וגם… וגם האנשים שעסקו שם, כאילו שהיו שם קשורים להפקה וזה. זה הרגיש לי נוסטלגי ויפה, והיא גם באה לעשות את הדבר הספציפי הזה, לא שלחתי אותה להופעות עכשיו. הממ…
שיר: ממה חששת? כאילו, ממה אתה חושש? כאילו, עכשיו כשתיארת את זה, אז שאלתי את עצמי, האם הדבר שאתה מחפש להגן עליה ממנו זה מה שאתה מדבר על לשבת על המעיין הזה והליצור את הבור הזה שלא מצליח להתמלא.
תום: או שמה שאני מבין שאני היום לא יכול לספק לה, שפעם יכול… שפעם אני כן יכולתי לחוות אותו, זה לשבת על המעיין ועל הברז. כלומר, אני לא בעניין שהיא תלך לאודישנים ותתחיל לשפוט את עצמה אם היא טובה או לא טובה. היום יש המון ילדים שחקנים, יש המון תוכניות של ילדים שחקנים, יש המון ילדים מפורסמים ברמות כאלה ואחרות. היום גם לא צריך לשחק באיזה סדרה איכותית במיוחד. אפשר ביוטיוב ולהיות מאוד מאוד מפורסם, אולי אפילו יותר, או באינסטגרם או ברשת או בזה. וה… אז לי אין עניין שהיא… אגב, לי זה לא היה, אני לא הלכתי לאודישן והייתי צריך כל הזמן לשפוט את עצמי ולהיות… ולמדוד ושאנשים ימדדו אותי, אם אני טוב או לא, אם אני מחונן או לא. אני ישבתי על הברז, הייתי רק אני, וזה הרגיש כמו, באמת, לגעת באלוהים. אם הייתי יכול לשחזר לה את החוויה הזאת, אז דווקא את זה הייתי שמח לשחזר לה. כאילו, אם, אם זה היה אפשרי. אבל זה לא אפשרי היום. ולכן אני מתנגד לזה. להסביר לה את זה, זה אני לא יכול להסביר לה את זה ככה, אבל אני כן מסביר, אני כן… א', היא במגמת תיאטרון והיא לומדת והיא זה, אז כאילו, אחלה. כשהיא תהיה שחקנית שתעשה.
שיר: הן מבינות מה אתה היית?
תום: כן ולא. הן מבינות את זה היום בגלל תגובות ברחוב.
שיר: אבל מגיבים עליך ברחוב על אז או על עכשיו?
תום: גם וגם. כאילו, תלוי מי ותלוי איפה, ויש הרבה אנשים שהם באזורי הגילאים שלנו שגדלו על זה. אז זה, כשהם רואים אותי, זה הדבר שכאילו קיים בהם הכי חזק. אז הם כן מבינות שזה דבר שקיים, הן ראו את זה. נגיד, ג'ון כשהיא ראתה את זה היא ממש אהבה…
שיר: כן?
תום: את זה, כן, נור, זה ממש לא הרשים אותה בשום צורה.
שיר: [צוחקת] באמת?
תום: כן. וגם, זה לא שהן צרכו את זה בצורה הדוקה מאוד. אבל כן, נגיד ג'ון, כשהיא ראתה את זה, אז אני זוכר פעם אחת מאוד חזקה, שהיא אמרה לי "אבא, הלוואי, חבל שאני לא הכרתי אותך כשהיית ילד. אם הייתי מכירה אותך כשהיית ילד, בטח הייתי רוצה להיות חברה שלך".
שיר: אני נמסה.
תום: אז זה הדבר הכי יפה שאי פעם, כאילו, מישהו אמר לי…
שיר: יו, זה…
תום: או ששמעתי ממנה וזה. וכן, וזה… ותכלס, גם אני הייתי רוצה להיות חבר שלה אם הייתי ילד.
שיר: כן?
תום: כן, כן, היא מאוד מגניבה.
שיר: [צוחקת] יש עוד משהו שאתה רוצה לומר?
תום: מבחינתי, זה שצלחנו את זה בלי שום דבר שנאמר ואני לא רוצה לומר, [שיר צוחקת] זה, זה הישג.
שיר: לי יש עוד שאלה אחת. מה היית אומר למי שמאזין לנו שהוא או הורה לילד שרוצה לשחק ושהוא מבין שזה בוער בו ושהדבר הנכון לעשות זה לתת לו את זה, כי הוא ממש רוצה את זה, או לילד שהוא בסיטואציה הזאת? איזה עצת זהב היית נותן לאנשים האלה?
תום: אה, זה שתי עצות שונות…
שיר: קדימה.
תום: הפוכות אפילו.
שיר: וואלה?
תום: לילד הייתי אומר לחכות ולבדוק שהוא רוצה את זה טוב טוב, וללמוד ולהמציא ולשחק בבית ולצלם סרטים בבית. אני צילמתי סרטים ביתיים וביימתי אותם, ומי ששיחק בהם זה אני ואחותי, שגם לה קוראים שיר.
שיר: וואלה?
תום: כן. כאילו, זה אנחנו שיחקנו בסרטים האלה ואת כל הדמויות וזה, וזה סרטים מופלאים ומדהימים, כאילו, את יודעת. אז הדבר הזה שלשמור על… לעשות, לתת מקום לתשוקה שלך, לתת אותה בבית וזה, ולבדוק שאתה באמת רוצה את זה וזה, זה דבר אחד. אז לחכות, זה עצה לילד. העצה להורים דווקא, וזה גם בתור הורה, אבל גם בתור הילד, כאילו, שאני הייתי. אני חושב שבסוף, אחד הדברים הכי חשובים, זה שההורים שלי נתנו לי לעשות את מה שנורא נורא אהבתי. אני מדבר על המקרה הספציפי שלי, שבו זה היה מאוד ברור מה הפאשן שלי, ושהוא לא נובע ממקום של עכשיו איזה חסך באהבה או ניסיון לרצ… כן? לקבל, להיות מפורסם. הממ… אז אני חושב שהמסר שההורים שלי העבירו לי, המסר התת הכרתי, בזה שהם נתנו לי ללכת עם החלום שלי, הוא הרבה יותר חשוב מכל דבר אחר שהם לימדו אותי בחיים. בזה שהם אפשרו לי את הדבר הזה והסכימו להיות הגב שלי. למרות ששניהם לא ששו לזה והם שילמו על זה מחיר מאוד מאוד גדול. אז… אז זו העצה להורים, ללכת עם החלומות של הילדים. כל עוד זה החלומות של הילדים ולא של ההורים.
שיר: אז למה לילד היית אומר לחכות?
תום: כי… זה עולם קצת שונה היום. וכשאני אומר לחכות זה לא אומר אל תעשה וחכה שתגדל ואז תעשה. כי כבר אנחנו הבנו שלא גדלים אף פעם ושאין דבר, אין נקודה כזאת שאתה מרגיש גדול וזה. הרעיון הוא לדעת רגע לא לרוץ אחרי איזה… כאילו להבין מה בוער בך? אם אתה יודע להגיד את זה, באמת, אז סימן שאתה יכול. כאילו, אם בוער בך המשחק, אז… אז למה לא לעשות את זה גם בחוג או במגמת תיאטרון או ב… כאילו, יהיה זמן לעשות את זה בזה, או כאילו, אני נגד זה שילדים ילכו לאודישנים. בעיניי, אפשר לחכות. אני, המחשבה של ילד שיושב באודישן וצריך לרַצות מישהו, ולחשוב על עצמו אם הוא טוב או לא טוב, ואחר כך לקבל תשובה ושמישהו אומר לו, אתה לא היית מספיק… וואי, זה נורא בעיניי. זה נורא! זה יכול לדפוק את החיים, באמת. לא במקצוע, בתור בני אדם. זה גרוע. אז… אז ככה לא, אבל כן למצוא את הדרכים כן לעשות. כאילו, לעשות הופעת רחוב זה מגניב. לעשות בחוג, לעשות… ללכת לחוג של זה, לעשות… להיות במגמת תיאטרון, ללמוד את זה, זה מגניב. אגב, להשתמש במדיה החברתית, למי שיש כאילו, ולהעלות סרטונים. אם לי, בתור ילד, היה את הפלטפורמות שיש היום, של אינסטגרם, של יוטיוב וזה, את יודעת איזה דברים מטורפים עשיתי? איזה …בתור ילד. שטויות, שטויות! אבל הם… וואי, הייתי מת שהיה לי איפה לשים את זה. סתם, צילמתי את זה וזה אין את זה. אז אני צופה בזה היום כשאמא שלי מוצאת את זה במחסן באילת והיא ממירה קלטות. אבל זו גם דרך היום, והיא לגיטימית. היא מעולה! אז לא חייבים ללכת לאודישן, אפשר להעלות את הדברים שלך כאילו גם ליוטיוב ואולי זה יתפוצץ איכשהו וזה. יש דרכים, ואני חושב שזה עוסק באיך אתה מוצא את הדרך לבטא את עצמך ונותן חופש לתשוקה שלך, ולא לכמה אנשים עושים לך לייק או צופים בך או אם זה מביא אותך להיות בסדרת נוער או ילדים או לא. זהו. כאילו, בסוף ילדים, זה במקרה יצא לי טוב. באמת יצא לי טוב. כאילו, וזה באמת כנראה במקרה עם המון אנשים טובים שהקיפו אותי, ובסוף הורים ממש טובים. חכמים. כאילו, ששמרו איכשהו, יצרו סביבה לא מאיימת. לא כל ההורים הם כאלה. ולכן, לילד, מאחורי הגב של ההורים שלו, אני אומר, לא לסמוך על ההורים ולחכות. [שיר מצחקקת] אבל אם ההורים הם טובים אז אני… אז אני כן מייעץ להם להיות הגב של החלומות של הילדים שלהם.
שיר: טוב, תום, תודה רבה.
תום: אה, תודה שהזמנת אותי.
שיר: ברור.
[מוזיקת סיום]
טוב, עד כאן "איך לעשות דברים". אז כרגיל, אנחנו נשמח שתדרגו אותנו חמש כוכב בכל הפלטפורמות, בכל האפליקציות, בכל מה שאפשר. אם בא לכם תזרקו גם subscribe. ואם לא אז לא נורא. כאילו, זה בסדר.
טוב, תודה רבה לעורך, אלעד בר-נוי, עורך וידיד. תודה רבה לעורכת המשנה ליהיא צדוק, עורכת משנה וידידה. תודה רבה לטל נרונסקי שהפיק את הפודקאסט, תודה רבה לתום אבני שהתארח, תודה לי שעשיתי את הפודקאסט. אה, נראה לי זהו. תודה לכולם. ביי.
קריינית: "איך לעשות דברים", עם שיר ראובן.
[מוזיקה מסתיימת]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments