שיר ראובן בהסכת חדש שבו בכל שבוע אורח אחר ילמד אותה איך לעשות דברים. ובפרק הראשון עיתונאית 'הארץ' ענת קם תלמד את שיר איך להיות בכלא; איך נראה תא כלא מבפנים, האם מאסר דומה לחוויות חיים אחרות, מה עושים עם כל הזמן הפנוי, איך נראית מערכת יחסים רומנטית בין אסירות, איך מסירים שיערות מהרגליים לפני ביקור התייחדות, איך אדם נורמטיבי מוצא את עצמו במקום כזה, ומה אפשר ללמוד משנתיים מאחורי סורג ובריח?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/08/2024.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
שלום, "איך לעשות דברים" הוא הסכת קומי. בדיחות עשויות להישמע, כמו גם הערות סרקסטיות או הומוריסטיות, ואין לייחס לנאמר בו המלצה לכלום. האזנה נעימה.
ענת: כשהגיעה איזה מישהי וראיתי איזה מישהי אחרת מסתכלת עליה וכזה חושבת מה, מהי, מהי וכאלה, ואת לא שואלת. וזה אחד הדברים היפים שיש במקום הזה, שהוא נטול שיפוטיות לחלוטין. כאילו, עקצת קשישים? אוקיי. גנבת מבנק? אוקיי. גנבת מסמכים מצה"ל? אוקיי. את פה כי מגיע לך להיות פה, כי בית משפט קבע שאת צריכה להיות כאן, כמוני כמוך, גם אני בית משפט קבע שאני צריכה להיות פה, עכשיו בואי נסתדר, את אל תגנבי ממני, אני לא אגנוב ממך, אני אנקה את השירותים, את תנקי את השירותים, וכל השאר בסדר, כל השאר לא חשוב.
[מוזיקת פתיחה]
[פתיח] "איך לעשות דברים" עם שיר ראובן.
שיר: היי, אני שיר ראובן וזה הפודקאסט החדש שלי, "איך לעשות דברים". בכל שבוע אני אדבר עם אדם אחר שמעניין אותי ואשאל אותו איך לעשות דברים.
והיום אני עם ענת קם. ענת קם היא עיתונאית "הארץ", עורכת מדור המשחקים ומחזיקת השיא לתשובות נכונות ב"צ'ייסר", 26 תשובות נכונות. אבל בנובמבר 2011 ענת קם נכנסה לבית סוהר לשנתיים, בניכוי שליש, על עבירות ריגול חמור ומסירת ידיעות סודיות ללא היתר, וענת קם תלמד אותי היום איך לשבת בכלא. [ענת מהמהמת בהסכמה] ענת, בואי נתחיל מההתחלה. איך הגעת לכלא?
ענת: אז אני אגיד שכל מה שיש לי לומר על הבית סוהר הוא בהסתייגות מאוד מאוד גדולה, של… השתחררתי לפני יותר מעשור, אז יכול להיות שחלק מהדברים שאני אגיד הם פשוט לא אקטואליים יותר, שיש דברים שהשתנו, שיש דברים שנראים אחרת, למרות ש"נווה תרצה" עדיין נמצא באותו מקום, אפילו שכל שנה יש תוכניות להזיז אותו, להחליף אותו, לבנות משהו במקומו וכאלה, אז "נווה תרצה" הוא כלא הנשים היחיד בארץ, [מגחכת] זה אומר שכל הכלואות מגיעות אליו, לא משנה במה הן הורשעו. במשך תקופה מסוימת היה בית סוהר לנשים במתחם בית-ליד, ששם היו כלואות הביטחוניות, אבל בעסקת שליט שוחררו כל הכלואות הביטחוניות שהיו בארץ, ונשאר רק הכלואות הפליליות, שזה "נווה תרצה", ששם יש כן גם ערביות ישראליות, כן גם קצת פלסטיניות עם כוכבית כאלה, נשים של מזרח ירושלים, שהן נתפסו על עבירות פליליות, לא ביטחוניות, ובעצם זה המקום, זה הכלא היחיד בארץ לנשים, והכלא היחיד בארץ שאין בו בעצם הבחנה על רקע סעיף ההרשעה. אצל גברים, בגלל שיש שלל בתי סוהר, אז כן עושים את ההפרדות בין מאסרים קצרים, מאסרים ארוכים, עבירות סמים, עבירות אלימוּת, עבירות מין, אגפים תורניים, עכשיו, גם ב"נווה תרצה" יש הפרדה גסה, לא הרמטית, בין נשים שהורשעו בעבירות סמים לנשים שאין להן שום רקע של התמכרות, אני הייתי באגף הזה, באגף ה… קוראים לזה אגף נ"ס, כאילו נקי מסמים, השם הרשמי שלו בתוך הבית סוהר זה סביון, כי לכל האגפים בבית סוהר יש שמות של פרחים, אבל א' וב' שהם, לא יודעת, כלנית ועוד משהו, [מגחכת] אף אחד לא זוכר את שמות הפרחים שלהם, אבל את סביון זוכרים, כי הוא גם האגף היוקרתי, כמו סביון.
שיר: [מגחכת] זה כמו שמות של רחובות בשכונה בראשון.
ענת: בדיוק, שהם כאילו קרויים על שם כל השיחים שהיה צריך לכרות כדי לבנות את השכונה הזאת, [שיר מגחכת] אז כזה. סביון הוא אגף שיש לו המון המון יתרונות, במובן זה של שעות יותר קלות, כאילו הדלתות פתוחות יותר שעות. הן נראות אחרת, כאילו…
שיר: איך הן נראות?
ענת: הדלתות ברזל עם הצוהר הקטן למעלה, שהן נטרקות ברעש ממש ממש גדול? [שיר מהמהמת] אז לא.
שיר: וואלה?
ענת: הן נראות כמו דלת של חדר, רגילה, יש לה ידית, היא מפלסטיק, היא לא נטרקת ברעש, יש לה מנעול כאילו סטנדרטי, ולא מנעול כבד כזה.
שיר: ונועלים אותו?
ענת: נועלים אותו בלילה, כן.
שיר: בלילה.
ענת: אבל זה… כאילו, אני תקופה מסוימת הייתי קוראת לזה הפנימייה, [שיר מהמהמת בהבנה] כי זה באמת היה פשוט מקום של, אוקיי, 60 נשים מרוכזות בשטח די קטן, חדרים צפופים יחסית, ויש שם את כל הבעיות, האינטריגות, הקשיים של הרבה הרבה בנות שנמצאות באותו מקום ביחד כל הזמן, [שיר מהמהמת בהבנה] אבל זה לא… מה שאולי רוב האנשים יחשבו על בית סוהר, במובן של אלימות ורעש וקללות וסירחון וכאלה. זה מקום שיש בו בעיקר ריח של אקונומיקה כל הזמן, [מגחכת] כי כולן מנקות כל הזמן.
שיר: וואו. שבא להגיד כל המזרחיות והערביות?
ענת: את אמרת. [צוחקות] אבל הוא באמת מקום ש… כאילו, אם את שואלת מה קשה בבית סוהר, אז חוויית הבית סוהר שלי, ואני אוסיף להסתייגות שאמרתי קודם, שכאילו שחווית הבית סוהר שלי הסתיימה לפני יותר מעשור, אז עדיין חווית הבית סוהר שלי היא לא חוויה משקפת, בהרבה מאוד מובנים, אז אני לא בהכרח חושבת שמהניסיון שלי אפשר להשליך על איך להיות בבית סוהר, לפודקאסט ה"איך לעשות דברים" שלך.
שיר: למרות שאני משערת שאם אני אכנס לבית סוהר, אני גם אהיה באגף סביון, אני מרשה לעצמי…
ענת: אם אין לך רקע של התמכרות, אין סיבה שתגיעי, שלא תגיעי לשם.
שיר: אז אני רוצה ללמוד על האגף סביון.
שיר: אז בעיקר יהיה לך נורא נורא נורא נורא נורא, and then some נורא משעמם. [שיר מגחכת] זה הדבר.
שיר: כמו בבית "האח הגדול". אבל רגע בואי נחזור קצת אחורה.
ענת: אוקיי. למה הגעת לבית סוהר מלכתחילה?
שיר: למה הגעת לבית סוהר, באיזה גיל כל הסיפור…?
ענת: אז אני קצת לפני תום שירותי הצבאי, לקחתי דיסק.
שיר: שמה עשית בצבא?
ענת: הייתי פקידה בלשכת אלוף פיקוד מרכז, בירושלים.
שיר: זה בקריה? אה, בירושלים.
ענת: זה קצת בפיקוד בירושלים וקצת בקריה, היינו יומיים בשבוע בקריה, אבל בעיקר בפיקוד בירושלים בנווה יעקב. ושנאתי מאוד את השירות שלי, סבלתי בו ממש, ממש ממש. וקצת לפני שהשתחררתי, במאי 2007, לקחתי דיסק עם די הרבה מסמכים, ואמרתי אוקיי, אולי אני אעשה עם זה משהו מתישהו.
שיר: וכשלקחת את הדיסק היה בזה איזשהו אקט של, אני שואלת בגלל שגם אני ממש סבלתי בצבא, והסיבה ש… אני ממש כאילו מתי שיצא הסיפור שלך, אז אני התאבססתי עליו, כי הרגשתי, זה כל כך היה יכול לקרות לי, זה כל כך היה יכול לקרות לי, לנו פשוט לא היה צורב, זאת הסיבה היחידה. ואני כאילו שואלת את עצמי מה הרגע הזה שבו את, כאילו, את יודעת, כי הצבא הוא כמו מכונה עצומה כזאת.
ענת: אז אני לא יודעת להגיד ממש בדיוק מה הייתה נקודה שבה החלטתי לעשות את זה, אבל זה היה… זה היה די אימפולסיבי, ואני חושבת ש… כאילו, כל פעם כשאני מסתכלת אחורה, ואני מסתכלת על כל הנקודות או הצמתים שבהם זה היה יכול להיות אחרת, יש כל כך הרבה כאלה, ויש ממש, באמת, כאילו זה הכי אפקט הפרפר, תאוריית הכאוס, כל מה שאת רוצה, שבמילימטרים זה היה יכול להיות אחרת.
אז נגיד, אני לא צרבתי את הדיסק בעצמי, כי לא הייתה לי גישה לצורב, הייתה מש"קית מחשוב של הלשכה, שזה היה התפקיד שלה להתעסק בדברים האלה, ואמרתי לה: "היי, את יכולה לצרוב לי את התיקיות האלה והאלה?" ואם כאילו בנקודה הזאת היא הייתה אומרת לי…
שיר: "למה?"
ענת: "אני צריכה אישור של המפקדת שלי", או "למה"? או "רגע, אני צריכה לבדוק את זה". כאילו, אם היא הייתה אומרת משהו אחר מה"בסדר" שהיא אמרה, זה הכל היה נראה אחרת. כאילו, זה באמת דברים שהם נראים כל כך כל כך קטנים, אבל בפרספקטיבה היסטורית יש להם משקל ממש ממש גדול.
אז פשוט ביקשתי ממנה לצרוב לי את זה, והיא אמרה לי "אוקיי", והיא צרבה לי את זה, וזהו. ואז לקחתי את זה הביתה, ואני זוכרת את היום שיצאתי מהפיקוד. הייתה אז הסעה לחיילים, אוטובוס כאילו שיצא ממש מתוך הפיקוד ולקח אנשים לתחנה המרכזית. ואני זוכרת שחשבתי, אוקיי, מה אם יעשו לי חיפוש בתיק כשאני יוצאת? עכשיו, זה לא דבר שהיה סטנדרטי, כאילו, אף אחד לא בדק, אף אחד אף פעם, כשהיו יוצאים מהפיקוד, אבל פתאום חשבתי, רגע, יש לי דיסק בתיק, שאין לי איך להסביר. כאילו, מה אני אגיד להם? זה דיסק צרוב של ג'סטין טימברלייק שחברה שלי הביאה לי? לא. [מגחכת] וכאילו, אני זוכרת שאמרתי, אוקיי, אם מישהו יבוא וישאל מה זה הדיסק הזה, אז אני אנפיץ לו איזה תירוץ, לא יודעת, שזה איזה מצגת שאני צריכה למחר לקריה או משהו, ואני אגיד לו, אבל תשמע, אם אני לא יכולה לקחת את זה הביתה, אין בעיה, קח, אני אקח את זה מחר. כאילו, ממש השארתי לעצמי כזה נקודות יציאה, שכל האפשרויות, שאם יהיו לי מכשולים בדרך, אני לא אאבק בהם. כאילו, לא באתי ואמרתי, ראס בן אמו, אני לוקחת את המסמכים האלה ולא מעניין אותי כלום.
לקחתי את הדיסק, שנה וכמה חודשים אחרי זה העברתי את זה לאורי בלאו, עיתונאי "הארץ", [שיר מהמהמת בהסכמה] הוא הוציא מזה שורה של כתבות, המוכרת שבהן, היא כתבת התחקיר על ההפרה לכאורה של צה"ל את הנחיות בג"ץ בנושא הסיכולים הממוקדים, והיו עוד כתבות די מעניינות בעיניי, חוץ מהכתבה הזאת, שמסיבות ברורות פחות קיבלו תשומת לב. אבל אז פתחו בחקירה, כי היה ברור שיש איזושהי דליפה במקום מאוד מאוד רגיש, וכך או אחרת, אנחנו לא לגמרי יודעים עד היום, הגיעו אליי, נחקרתי.
שיר: לא יודעים עד היום איך זה הגיע?
ענת: לא.
שיר: הוא לא נתן את הדיסק או משהו?
ענת: אז לגבי האיך בדיוק הגיעו אליי, באופן שבו השב"כ ומערכת הביטחון פעלו מול "הארץ", אני לא באמת יודעת את הפרטים, אני גם די מעדיפה לא להיכנס לזה, כי אני עובדת היום ב"הארץ", [שיר מהמהמת בהבנה] וכאילו, יש לי היסטוריה עם העיתון, היא לא סוד, הכל פורסם, אבל זה… כאילו, אנחנו ממש מזמן מזמן מזמן קברנו את כל הגרזנים, והכל בסדר, אני לא רוצה שישתמע כרגע שיש לי איזשהן טענות או האשמות כלפיהם. אבל… זה כן לקח קצת זמן, ולא מעט מאמצים מצד מערכת הביטחון, מאמצים מוגזמים לחלוטין בעיני, בהתחשב בלא כזאת חומרה של הפרשה הזאת.
שיר: אבל יכול להיות שהם עשו את זה כי הם פחדו שיש משהו גדול יותר, למשל, שיש מרגל איפשהו.
ענת: יכול מאוד להיות, אבל תראי, ברגע שהם הזמינו אותי לחקירה, אני אמרתי הכל מההתחלה. אני אמרתי להם דברים שהם לא ידעו אפילו. כאילו, הם חשדו…
שיר: כמו מה?
ענת: הם חשדו שאני העברתי לאורי חמישים מסמכים. ואז אני באתי ואמרתי להם, לא, העברתי לו אלף חמש מאות מסמכים. הם כאילו, וואו.
שיר: הבנת במה את מודה? הבנת שאת מסכנת את עצמך שזה פלילי, או שחשבת, אה, הנה, זה מה שאתם רוצים לדעת, הכל בסדר?
ענת: אז השב"כ הם מספיק מתוחכמים כדי לגרום לך להודות בדברים שאת לא לגמרי מבינה שאת מודה בהם…
שיר: איך הם עשו את זה?
ענת: בגלל זה הם עושים את העבודה שלהם כמו שהם עושים אותה. אבל זה גם המון טעויות שלי. תשמעי, אני הגעתי לשם, אני הייתי בחורה בת 22, בלי ייעוץ משפטי, באתי לשם לבד, והם כזה, כאילו, הם נורא ניסו להגיד, 'תשמעי, אנחנו לא מחפשים להעמיד לדין, אנחנו רק רוצים לסגור את הפרצה, אנחנו רק רוצים להגן על ביטחון המדינה, אנחנו רק רוצים לדעת'. אמרתי, אוקיי, טוב, אם זה מה שאתם רוצים, קחו את הדיסק, קחו את הלפטופ שלי, זה הדבר, ביי.
ואז פתאום, כאילו, הם הבינו מה נפל להם ליד, אז הם התקשרו למשטרה, כי לשב"כ אין סמכות העמדה לדין, למשטרה יש.
אז כל מה שאמרתי בשיחה הלא רשמית במשטרה, בשב"כ, הייתי צריכה אחרי זה להגיד בחקירה רשמית תחת אזהרה במשטרה. מפה לשם, ואז מעצר בית, ואז כתב אישום, ריגול חמור, שני סעיפים של ריגול חמור, התחילו מגעים להסדר טיעון, לא הצלחנו להסכים על העונש, כן הסכמנו על סעיפי האישום, ואז היו דיונים על טיעונים לעונש. שי ניצן, שהימין כל כך כל כך אוהב להשמיץ, אז… אני לא מאמינה שאני פה מליצת יושר של שי ניצן, [צוחקות] אבל רק שידעו כולם ששי ניצן סרב בכל תוקף לרדת מעשר שנים.
שיר: וואו!
ענת: במגעים ל… בטיעונים לעונש, ולכן אמרנו, אוקיי, אנחנו לא יכולים להסכים על זה…
שיר: ברור.
ענת: לכן נלך לטעון מול השופטים. אז שי ניצן התעקש על עשר שנות מאסר עבורי, לכן לא הגענו להסכם על הענישה. בטיעונים מול השופטים נגזרו עלי חמישים וארבעה חודשי מאסר, שזה ארבע וחצי שנים. אחרי זה בערעור, בית המשפט העליון הוריד לי עוד שנה, אז זה היה שלוש וחצי, ואז קיבלתי שחרור מוקדם בוועדת שחרורים, פלוס שחרור מנהלי, שזה בונוס צפיפות, שזה פשוט כמה שבועות שחרור מוקדם על חשבון הבית, ויצא שבסופו של דבר ריציתי שנתיים, חודשיים ויומיים.
שיר: וואו.
ענת: אז אני השתחררתי ב-26 בינואר 2014, זה לפני קצת יותר מעשר שנים.
שיר: בת כמה היית כשהשתחררת?
ענת: כמעט 27.
שיר: כל כך צעיר!
ענת: כן, אבל אני חושבת שדווקא הצעירוּת עזרה לי בקטע הזה, כי הנשים היותר מבוגרות שמגיעות לבית סוהר, ההסתגלות שלהן היא יותר מורכבת, לרובן יש ילדים, זה פי מיליון יותר מורכב להיות אמא בבית סוהר…
שיר: ברור.
ענת: …מאשר בלי ילדים. מטבעי אני בן אדם טיפה פחות מפונק וטיפה פחות, כאילו, טיפה יותר סתגלן, אז כאילו ממש לא הייתה לי בעיה עם זה שאין לי את השמפו שלי, [מגחכות] ואין לי את הקרם שלי, ואין לי את הלק שלי. כאילו יש בנות שזה ממש שובר אותן, הדברים הקטנים האלה, של אין לה את השמפו שלה ואת הקרם שלה ואת הלק שלה, והיא פתאום צריכה להסתגל לאיזה מן מציאות כזאת. עכשיו, אני הייתי בצופים, כאילו אני הייתי במחנות קיץ, עשרה ימים שירותים כימיים, הכל ממש בסדר, ממש לא היה לי אכפת שאני, אין לי את השמפו שלי ואת הקרם שלי ואת הלק שלי, ממש בסדר, לא היה לי אכפת.
[מוזיקת מעבר]
שיר: איך ההורים שלך הגיבו? הם היו בהלם, הם…
ענת: תמיכה בלתי מסויגת, no question asked.
שיר: כן? מדהים!
ענת: נכון.
שיר: וואו.
ענת: וגם, ולא מובן מאליו, כמו הרבה דברים שקרו לי בבית סוהר, ואני חושבת שזה גם חלק מהנסיבות שאפשרו את זה שהיו לי חיים מאוד מאוד נוחים בבית סוהר, ככל שכסף יכול לקנות, כי… כי באמת, אף אחד מהמשפחה שלי, ואפילו שאני יודעת שהיו להם הסתייגויות וסימני שאלה ומחלוקות, ומלא מלא דברים וכאלה, עדיין בסיטואציה שבה אני הייתי כבת שלהם, אפס הסתייגויות. כאילו, מה שאת צריכה ניתן לך. ואם את צריכה עכשיו 150 אלף שקל לעורך דין, את תקבלי. ואם את צריכה עכשיו 1,500 שקל לקורס באוניברסיטה הפתוחה כשאת בבית סוהר, תקבלי. וסתם, כאילו, משהו הכי אנקדוטלי והכי מפגר, אבא שלי שונא שאני מעשנת. אמא שלי נפטרה מסרטן ריאות.
שיר: אה, וואו.
ענת: עכשיו, היא מתה מסרטן ריאות של עישון, כאילו, הכי מובהק בעולם.
שיר: מתי היא נפטרה?
ענת: היא נפטרה לפני עשר שנים, קצת אחרי שהתחלתי בבית סוהר. כשהם היו באים לבקר אותי כל שבת שנייה, כי אלה היו תנאי הביקורים בבית סוהר, הם היו קונים לי סיגריות. אבל אני ראיתי שזה מפריע לו, אני ראיתי שגם לאמא שלי זה הפריע, גם אמא שלי לא שמחה מזה שאני מעשנת, אפילו שהיא עישנה בעצמה, אבל…
שיר: איך המשפחה, איך זה קורה?
ענת: אז תחשבי, כמו בצבא. אוקיי, אז יש אנשים שמתגייסים וכל מה שיש להם זה מה שהם מקבלים בלשכת גיוס.
שיר: כן.
ענת: ויש אנשים שמתגייסים, ומגיעים כאילו לבקו"ם עם תיק מלא בכל הטוב שיש ל"ריקושט" להציע. [שיר מהמהמת בהסכמה] אז אני באתי עם כל הטוב שיש ל"ריקושט" להציע מבחינת שב"ס, אז זה אומר קודם כל באתי עם בגדים משלי. יש נשים שהמצוקה הכלכלית שלהן כל כך גדולה שהבגדים שיש להן זה בגדים שהן מקבלות מהשב"ס, שזה או מדים מעפנים, או תרומות של כלואות שהשתחררו, ופשוט השאירו את מה שיש להן לבאות אחריהן, כמו שאני השארתי את מה שהיה לי.
שיר: רגע, שאלה כללית, צריך להסתובב עם מדים בכלא?
ענת: אז בשטחים הציבוריים כן. נגיד, אם את יוצאת לעבודה, זה במדים, אם את הולכת לחינוך, זה במדים, אם את הולכת למכבסה, זה במדים, אם את הולכת לספרייה, זה במדים.
שיר: איך המדים נראים? אני יודעת איך נראים מדי שב"ס, אבל לא…
ענת: אבל בתוך האגף, את על אזרחי, והאזרחי הוא תמיד טרנינג, אסור להסתובב עם ג'ינס.
שיר: למה?
ענת: כי המדים הרשמיים הם ג'ינס.
שיר: מהההה?
ענת: ואת לא יכולה ללבוש שום דבר שמדמה או משטה שזה המדים הרשמיים.
שיר: למה?
ענת: כדי שתהיה הבחנה ממש ברורה אם את על אזרחי או על מדים.
שיר: אז המדים הם ג'ינס?
ענת: אז המדים של "נווה תרצה", של נשים, לא של גברים, הם ג'ינס, עם…
שיר: אה, אופנתי ומדליק.
ענת: שני פסים לבנים כזה, כאלה, לאורך.
שיר: כמו אדידס כזה?
ענת: לא, אפילו לא, כמו משהו ממש ממש זול משוק רמלה-לוד. אבל, כאילו היתרון של זה, זה שזה מאוד מאוד מובהק. כאילו, אף אחד לא יחשוב שזה פשוט הג'ינס האזרחי שלך, ממש ברור שזה ג'ינס של שב"ס. [מגחכות] וחולצה תכלת, כמו תלבושת אחידה של הגימנסיה של שנות החמישים, אז כזה, חולצה תכלת מכופתרת שיש עליה כזה פה שב"ס.
שיר: נשמע קצת יפה, זה נשמע מ"אתא".
ענת: זה לא… זה ממש הרבה פחות נורא מהמדים של הגברים, שהם חומים וכתומים, וכל מיני דברים בית סוהריים כאלה, ממש מבאסים. אז לי היה באמת את מקסימום הבידור שכסף יכול לקנות, שזה אפילו גם לא כזה הרבה כסף, אבל בהשוואה לרוב הבנות בבית סוהר זה כן הרבה. אז היה לי מנוי יומי לעיתון, היה לי מנוי חודשי…
שיר: ל"הארץ"?
ענת: לא, אני הייתי אז בריב עם "הארץ", [צוחקת] אז לא, זה היה ל"ידיעות". היה לי מנוי יומי ל"ידיעות אחרונות", היה לי מנוי לחוברת תשבצים פעם בחודש, וחוברת תשבצים כזאת של הביוקר, עם מלא חידות היגיון וכאלה, לשמור על המוח. היו לי קורסים של האוניברסיטה הפתוחה.
שיר: סיימת תואר שם, לא?
ענת: אז לא סיימתי את התואר, כן לקחתי כמה קורסים שאחרי זה, כשחזרתי להשלים את התואר הראשון באוניברסיטת תל אביב, הכירו לי בהם, אז פטרו אותי מלחזור עליהם בתל אביב.
שיר: מה למדת, תקשורת?
ענת: היסטוריה ופילוסופיה. אבל הייתי ברשימת מצטייני הדיקן של האוניברסיטה הפתוחה ל-2013.
שיר: וואו. היית הראשונה בכלא שהייתה מצטיינת דיקן?
ענת: סביר להניח שלא, כי יש לך פשוט ממש המון זמן להתרכז בעבודות שם, אז את יכולה לכתוב דברים מצוינים. [שיר מגחכת] אבל מאוד נהניתי מזה, זה בעיקר, זה ממש לא היה בשביל הציון, זה היה בשביל השפיות, ומאוד מאוד נהניתי מזה.
ופעם בשבועיים ההורים שלי היו באים לבקר ומביאים ספרים, ופעם בשבוע הייתי הולכת לספרייה בתוך הבית סוהר ומחליפה ספרים, ו… כמעט מהיום השני שלי שם אפשרו לי לקחת כמה ספרים שאני רוצה, אז הייתי לוקחת שלושה ארבעה ספרים בשבוע. אז כאילו באמת היה לי את מקסימום הבידור האפשרי, ועדיין מתתי משעמום. ממש. זה הקושי, עבורי.
עכשיו, יש נשים שהבית סוהר הוא חוויה טראומטית, שורטת, כואבת, איומה עבורן. אני שמחה שלי היה מזל שזה לא היה ככה בשבילי, זה לא שאני מתכננת לחזור לשם, [שיר מגחכת] זה לא שאני ממליצה על זה לאף אחת, אבל… [לוחשת] זה לא היה כזה כזה כזה נורא.
שיר: אוקיי, אני משערת שאת כן דמות חריגה בבית סוהר. היה לך עם מי לדבר? היו אנשים שהרגשת ש…
ענת: הרבה יותר ממה שאנשים חושבים. כשאני ישבתי הייתה איתי, היו איתי באגף רופאה…
שיר: מה?! על מה היא נכנסה לכלא?
ענת: אישה שהורשעה במשהו שהיה רשלנות רפואית, אבל מכל מיני פוליטיקות של ארגוני הרופאים למיניהם, היא הורשעה בהריגה. מטופלת שלה שנפטרה תחת ידיה, שוב, מקרה מובהק של רשלנות רפואית בעיניי, אבל היא נדונה לשבע שנות מאסר נדמה לי.
שיר: וואו!
ענת: כן. אז היא נגיד הייתה אישה מאוד משכילה ואינטליגנטית שאפשר היה לדבר איתה. היו כמה עורכות דין שישבו על כל מיני עבירות מעילה ועקיצה וכאלה, אז גם, הם לא כאילו הדימוי המובהק שיש לך של אסירה, של נרקומנית תחנה מרכזית וכאלה. הן היו נשים מאוד מאוד אינטליגנטיות.
שיר: והייתן חבורה?
ענת: לא, אז לא הייתה לי חבורה.
שיר: אבל יש חבורות.
ענת: יש חבורות, אבל הן חבורות פונקציונליות, הם לא, כאילו זה לא חברויות נפש, הם לא כאלה ממש… אוקיי, אני אסייג, ואני אגיד שכנראה שכן יש חברויות נפש במאסרים הארוכים, כאילו, אני באתי לשנתיים, כאילו זה… באתי ליותר, אבל בסוף ישבתי שנתיים, זה קצת יותר ממה שקוראים בבית סוהר "קפה ועוגה", שזה כאילו הזמן הקצר הזה שאת באה, אומרת שלום והולכת.
שיר: מה זה "קפה ועוגה"?
ענת: "קפה ועוגה" זה עד שנה. אז נגיד היו כמה נשים שבאו על תאונת דרכים תחת השפעת אלכוהול, שזה כאילו בדרך כלל משהו שאת מגיעה אליו לבית סוהר, את לא נכנסת לבית סוהר על סתם תאונת דרכים, אבל אם דרסת מישהו תחת השפעה, את כנראה כן תגיעי לבית סוהר, אבל אז תהיי שפוטה לעשרה חודשים, אחד עשרה חודשים. זה "קפה ועוגה".
אז אני חושבת כאילו כן נוצרות שם חברויות נפש, אבל גם הן, הן בדרך כלל מתנתקות כשמישהי משתחררת. נו, את נורא רוצה להשאיר את זה מאחור, את לא עובדת בלשמר את הקשרים שלך, כאילו נגיד חברות שלך מהיסודי, אז אם כאילו אחרי שסיימתם יסודי, הלכתן לחטיבות שונות או לתיכונים שונים, ואז אתן כאילו צריכות לתחזק את הקשר, ואתן רוצות לתחזק את הקשר, כי אתן חברות, ויש לכן ילדות משותפת, והיסטוריה משותפת, ואתן בנות אותו גיל, וכאלה. את לא עובדת בלתחזק את הקשרים שלך מהבית סוהר, את רוצה להשאיר את זה מאחורייך. [צוחקות]
[מוזיקת מעבר]
שיר: איך זה מרגיש להיות בחופשה מהכלא?
ענת: זה מדהים ומפחיד בו זמנית. אז שש החופשות הראשונות שלי היו…
שיר: רגע, כל כמה זמן עושים חופשה?
ענת: אוקיי, אז חופשות זה לא דבר שהוא מובן מאליו, חופשות צריך להרוויח. [שיר מהמהמת בהבנה] אז חופשות, את צריכה להיות קודם כל בהתנהגות טובה.
שיר: שכאילו, מה זה לא התנהגות טובה?
ענת: או, אז מה זה לא התנהגות טובה? זה…
שיר: כאילו באמת יש מכות וסמים?
ענת: יש מכות, יש… אין הרבה מכות, אבל יש. יש סמים, אבל מעט.
שיר: איזה סמים?
ענת: הכל, I guess? כאילו כל מה שהנרתיק שלך יכול להבריח.
שיר: די! ולא בודקים את זה?
ענת: חלק בודקים, חלק לא.
שיר: מה הסם הכי…
ענת: אני לא יודעת, כי אני לא הייתי באגף של משתמשות.
שיר: אה, נכון.
ענת: אז הייתה פעם שהלכתי, אני אפילו לא זוכרת למה ולאן, שמישהי מאגף א' נתנה לי, ביקשה, לתת לי נייר כסף מגולגל, עם, אני לא יודעת מה היה שם בפנים, אמרה לי, "את יכולה להעביר את זה לזאתי באגף ב'"? עכשיו… זה הבית סוהר, אין נקודה בבית סוהר חוץ מהמקלחות שאינה מצולמת. עכשיו, אני יודעת שאם אני לוקחת את הנייר כסף המגולגל הזה מפה ומעבירה אותו לשם…
שיר: את נדפקת.
ענת: אמרתי לה, לא, לא מתאים. עכשיו, ואני גם לא העברתי אותו, אבל אני גם חושבת על… רגע, אני צריכה לדווח על זה? כי מצד אחד, או שאני משתפת איתן פעולה, או שאני משטנקרת עליהן. מה יותר גרוע, מה יותר גרוע, מה יותר גרוע?
שיר: בשביל החיים שלך בכלא.
ענת: בשביל החיים שלי בכלא, ועוד יותר מזה, בשביל השחרור המוקדם שלי.
שיר: אם את משטנקרת, זה לא טוב?
ענת: לא, אם אני משטנקרת, זה מצוין, לשחרור מוקדם.
שיר: אה. אבל…
ענת: מצד שני, אם אני משטנקרת, יכולים לדקור אותי.
שיר: באמת?!
ענת: לא, אבל [שיר צוחקת] יכולים כאילו להתנכל לי, נגיד את זה ככה.
שיר: איך מתנכלים בכלא נשים?
ענת: כמו בפנימייה של בנות. או מחרימות אותך, לא מדברות איתך, לא זה… או שעושים דברים מגעילים, שמים לך… כאילו זה… זה כאילו זה יורד לאיזה מן קטעים ילדיים כאלה של, לא יודעת, שמים לך יותר מדי מלח באוכל שאת לא יכולה לאכול אותו פתאום, וגונבים לך את החלב של הבוקר, וגונבים לך סיגריות בלילה, וכאילו…
שיר: ובאמת עושים את זה לבנות?
ענת: כן.
שיר: ועושים את זה לבנות רק כנקמה, או גם כי הן סתם חלשות, ואפשר לעשות את זה?
ענת: גם וגם.
שיר: ויש באמת את הקטע הזה של כאילו נגיד מישהי חלשה בכלא, והיא צריכה לעשות משהו כדי להפסיק להיות חלשה? או שמי שהיא חלשה היא חלשה, וזהו?
ענת: זה מאוד תלוי איזה סוג של חולשה זה ולכמה זמן היא באה. כאילו אם זה מישהי שהיא חלשה והיא באה לשבעה, שמונה, עשרה חודשים, אף אחת לא תתעסק איתה, כי זה לא שווה את זה.
שיר: לא שווה את מה שיקרה לה מהסוהרים.
ענת: כן. עכשיו, זה גם משהו שהוא יחסית סיפור של השנים האחרונות, כי בעבר היה קטע של… קודם כל, הייתה הרבה יותר סולידריות בין הכלואות, בינן לבין עצמן מול הסגל.
שיר: למה זה הפסיק?
ענת: וזה הפסיק כי הם היו ממש… כי כאילו הסגל היו הרבה יותר חכמים ביכולת שלהם להפריד בין נשים, וכי הם פשוט הציעו הרבה יותר דברים תמורת הלשנות. עכשיו, מישהי שאין לה הפקדות של קנטינה, והיא לא מצליחה להרוויח מספיק כסף בעבודה וכאלה, ובאה הקמ"נית של הבית סוהר ואומרת לה, אני אתן לך שלושה טלכרטים אם תגידי לי מי עשתה ככה, ומי אמרה ככה, ומי פה ומי זה, היא לא תחשוב פעמיים.
שיר: ברור.
ענת: ובטלכרט או בסיגריות, כאילו, בפאקט של "נובלס", את יכולה לקנות את עולמך כקמ"נית בבית סוהר.
שיר: "נובלס"?!
ענת: "נובלס".
שיר: זה מה שמעשנים בבית סוהר?
ענת: אם את רוצה… מעשנים מה שיש.
שיר: מה יש?
ענת: אני, לא, בקנטינה יש הרבה דברים, אבל בשביל קנטינה את צריכה כסף, אז… אבל לצרכי שוחד, כאילו לצרכי תגמול למודיעות, "נובלס" זה לגמרי מספיק.
[מוזיקת מעבר]
שיר: היה לך מצחיק בכלא? היה צחוקים בכלא?
ענת: וואי מלא, מלא, מלא, מלא, מלא.
שיר: כן? זה כאילו כמו חטיבת ביניים?
ענת: כן.
שיר: זה היה התקופה הכי מצחיקה שהייתה לך בחיים? [מגחכת]
ענת: אני לא אגיד הכי מצחיקה שהייתה לי בחיים, זה תיכון במובנים רבים, ואז יש את הקטע הזה של יושבות בחדר, בסוף הערב, מעשנות סיגריה, שותות קפה.
שיר: מעשנות בחדרים?
ענת: כן. טוב…
שיר: טוב, זה הכלא…
ענת: בחלק מהחדרים, לא בכולם, כן? אז יש הגדרה ברורה של חדרי עישון, חדרי לא עישון, ואני תקופה מסוימת הייתי בחדר עישון.
עכשיו, הספירת לילה וסגירת חדרים זה בעשר. בין שמונה לעשר יש לך שעתיים, [שיר מהמהמת בהבנה] שאת כזה עוברת בין חדרים, קצת מרכלות, קצת מדברות, עושות קפה, אוכלות משהו, מעשנות סיגריה פה, מעשנות סיגריה שם, וזה וזה וזה, ואז יושבות כזה באיזה חדר, וקצת מקשקשות עלינו, מקשקשות על… וזה לפעמים כאילו צחוקים ברמות מטורפות, [שיר מגחכת] כי שוב, זה פנימייה, אוקיי? זה פנימייה, זה שישים נשים שנמצאות במקום לא גדול, ועכשיו צריכות, זאת הלכה עם ההיא, זאת דיברה עם ההוא, זאת הזה, זאת הזה, זאת הזה, זאת הזה. הכל מאוד מאוד מאוד טעון, גם במקומות שהם לא כאלה דרמטיים, אבל הם הופכים להיות דרמטיים סתם כי זה הבית סוהר, וכן…
שיר: וכי זה סגור, וכי זה כל מה שיש לכן, בעצם, זה החומר שיש לכם לעבוד איתו.
ענת: כי זה כל מה שיש, וזה היה מן… כמו מילואים.
שיר: [מגחכת] של בנות.
ענת: כמו מילואים של בנות.
שיר: זה מעניין, בגלל שאין הרבה מסגרות שיש בהן רק נשים או גברים. יש לך באמת פנימיות, יש לך בתי ספר דתיים למיניהם, צבא בהתחלה, קהילות להט"ביות למיניהם, ואני מרגישה שכל פעם שנשים הן לבד וגברים הם לבד, זה כן מוציא משהו מאוד מזוקק על המגדר הזה. נגיד, אני חייבת להשוות לסביות והומואים, שלסביות, הן כאילו, כן יש את העניין הזה של מונוגמיה כרונית, או פוליאמוריה כרונית, בסדר, אבל שהיא כאילו את תמיד בזוגיות, והומואים יש להם "וולט" לסקס. [ענת מגחכת] זה פשוט אפליקציה שקיימת, יש לה מפתחים, אנשים עובדים ב"גריינדר".
ענת: כן, כזה לפני שנפגשנו חשבתי איך להתייחס ליחסים לסביים בתוך הבית סוהר.
שיר: אני אשמח שנתייחס לזה.
ענת: זהו, כי אני יודעת שלסביות זה עולם שכאילו קצת קרוב אלייך. [מצחקקת]
שיר: קצת מעניין אותי.
ענת: קצת.
שיר: קצת התחביב שלי.
ענת: אז יש איזה קטע בבית סוהר של… מערכות יחסים בין נשים, שהן הופכות להיות לגיטימיות גם בעולמות, או בקרב הנשים, שזה לא היה לגיטימי בעולם שלהן בשום צורה לפני כן.
שיר: דתיות את מתכוונת?
ענת: בעיקר דתיות נוצריות קתוליות.
שיר: וואו, מעניין מאוד. שהן מגיעות לכלא על מה?
ענת: הברחות סמים. כמובן.
שיר: אבל אמרת שאתן באגף של הבלי התמכרות.
ענת: כי הן לא באגף שלי, הן היו באגף אחר.
שיר: אה, הבנתי.
ענת: אז יש ב"נווה תרצה", שוב, עם כל ההסתייגויות שמדובר בנשים מהתקופה שלי בבית סוהר, מה שאנחנו קראנו באופן גנרי "הקולומביאניות". הן לא היו רק מקולומביה, הן היו מעוד מקומות, בעיקר מהמקומות הממש דפוקים והממש עניים באמריקה הלטינית, שאלה נשים שהעבודה שלהן הייתה להיות בלדריות סמים, [שיר מהמהמת בהבנה] והן מאוד מאוד נוצריות, הן מאוד מאוד דתיות, הן מקבלות פעם בחודש בערך ביקור של הקונסוליה של המדינה שהן האזרחיות שלה, הן מקבלות פעם בחודש, יכול להיות אגב שזה אותו ביקור, אני לא יודעת, של כומר, ו/או של נזירה, והן מאוד מאוד מקפידות על הריטואלים הדתיים שלהן כנוצריות קתוליות, ובו זמנית הן, חלקן, חלקן, מנהלות מערכות יחסים עם נשים אחרות בבית סוהר.
שיר: וואו!
ענת: וזה משהו שהוא מוצהר, ידוע ולא מתנצל. חלקן נשים נשואות, חלקן אמהות לילדים, והן אומרות 'אוקיי, אני פה לשנתיים-שלוש הקרובות, אני אהיה בקשר רומנטי פיזי עם אישה מהאגף שלי, זה לא הופך אותי לנוצריה פחות טובה, או לקתולית פחות טובה, או לאמא פחות טובה, או לרעיה פחות טובה, זה פשוט אומר שלשלוש שנים הקרובות, אני פה, ואני רוצה שיהיה לי טיפה פחות גרוע, ויש פה מישהי שמחבקת אותי בלילה כשקר וגשם בחוץ, וזה בסדר'.
שיר: התייחדות בכלא זה באמת דבר?
ענת: כן. וואו, חד משמעית.
שיר: כאילו, מישהי נשואה, או רק בנות שיש… גם אם יש לי חבר, ואני רוצה ללכת…
ענת: אז אתם צריכים להיות חבר ברמה גבוהה, כזה ידועים בציבור אצל נוטריון.
שיר: אה, וואו. אם מישהי בזוגיות שבע שנים, והיא לא ידועה בציבור אצל נוטריון…
ענת: אז היא צריכה ללכת לנוטריון, ולעשות את הידועה בציבור, כן.
שיר: וכל כמה זמן מקבלים התייחדות?
ענת: פעם בחודש.
שיר: זהו?!
ענת: אלא אם יש לך חופשות, ואז את יכולה לפגוש אותו בחופשה.
שיר: ואיך זה עובד? מדברות, אתן מדברות על זה אחר כך?
ענת: וואו! [צוחקת]
שיר: באמת?
ענת: תקשיבי, זה כמו שיחת מילואים, [שיר צוחקת] זה כמו שיחת מילואים, ברמה הכי הכי הכי מפורטת.
שיר: וואו.
ענת: הכי מפורטת שאת יכולה לדבר, הכי מפורטת, and then some, [צוחקות] כאילו, אני לא יכולה להדגיש את זה מספיק, כמה זה מפורט. אוקיי?
שיר: וואו!
ענת: עכשיו, תחשבי, כאילו, באמת, על מילואים, 'מה הייתי עושה לה, מה הייתי זה, מה הייתי זה, מה הייתי זה'. נשים, אוקיי?
שיר: וואו.
ענת: 'נפגשתי עם הבן זוג שלי בהתייחדות, עשינו ככה, הוא עשה לי ככה, אני עשיתי לו ככה, הוא ראה לי פה, אני ראיתי לו שם, הורדתי שערות מזה, הוא הוריד שערות משם', ככה, ככה, ככה. רמות פירוט, שאת באמת נבוכה לשמוע אותן מצד שלישי, מזאת ששמעה ששמעה ששמעה ששמעה.
שיר: [מגחכת] וואו, אתן באמת רק מדברות, כאילו, כל היום, ו…
ענת: כי אין משהו אחר לעשות.
שיר: ברור, לי זה נשמע מושלם.
ענת: אוקיי, תשמעי, אני, נגיד, בחלק מסוים של המאסר שלי, הייתה לי שותפה לחדר שלא הייתה זכאית לסבב חופשות, אבל כן הייתה זכאית להתייחדויות.
שיר: כמה זמן זה כל התייחדות, שעה?
ענת: התייחדות זה 12 שעות.
שיר: אה, וואו, nice.
ענת: כן, וזה 12 שעות, וזה באיזשהו מתחם, בכלל מתחם כליאה של איילון, זה איזה מן מוטל כזה, שלא יודעת, יש שם ארבעה-חמישה חדרים של…
שיר: עם נר מהשופרסל.
ענת: חדרי התייחדות.
שיר: אוי, איזה מגעיל זה חדרי התייחדות, כשאת יודעת שכולם הזדיינו פה.
ענת: תקשיבי, זה מוטל לפי שעה. זה, זה, כאילו, זה, זה, זה המצב של הדבר הזה, זה מזרונים…
שיר: היית בחדר כזה?
ענת: וואי, אלוהים ישמור, לא. [שיר צוחקת] כי לא הייתה לי זכאות, כי אין לי בן זוג רשמי, אבל…
שיר: נכון, גם היית נורא קטנה, אבל זה לא סיקרן אותך לדעת, אפילו איזה ריח יש שם.
ענת: זה מאה אחוז סיקרן אותי, אבל שוב, לא הייתה לי שום זכאות לזה, את צריכה להרוויח התייחדות.
שיר: כן.
ענת: ובגלל שאני נכנסתי לסבב חופשות, אז לא הייתה לי זכאות להתייחדות, כי יכולתי, pardon my French, להזדיין בחופשות.
שיר: כן.
ענת: אז לא הייתי צריכה התייחדויות. אבל… כאילו בחורה שהבן זוג שלה הוא… בחורה נגיד שאין לה חופשות, או שהבן זוג שלה הוא בעצמו בבית סוהר, והוא אין לו חופשות, אז ההזדמנות היחידה שלהם להיפגש זה בהתייחדויות. אז זה 12 שעות, בחדר כזה של השב"ס במתחם שהוא באמת מלונית לפי שעה, סליז של הסליז של הסליז…
שיר: שיו.
ענת: וזה כזה שבע עד שבע. כאילו שבע בערב עד שבע בבוקר. אז את רואה כזה מחמש אחרי צהריים, פֶנים, איפור וזה וזה וזה, עכשיו זה עוד הלייט של הדבר, כי את כל עניין השערות, הן התחילו כבר שלושה ימים לפני כן.
שיר: איך מורידים שערות בכלא?
ענת: עם סוכר, כמו הסבתות של פעם.
שיר: מה זאת אומרת?
ענת: אה…
שיר: אה, בסיר? שמערבבים סוכר ומים בסיר, והופכים את זה לסוג של שעווה.
ענת: והופכים את זה לקרמל, כן.
שיר: וואו.
ענת: אז ככה. כזה, ממש ככה, עושות את זה.
שיר: הולכות למטבח כאילו, ועושות את זה?
ענת: אז במטבח מבשלות את הסוכר, ואז שופכות את זה לקערה, לקערה שאת יכולה לקחת לחדר, ואז בחדר את עושה לעצמך רגליים, את עושה לעצמך מפשעות, את עושה לעצמך whatever שאת צריכה לעשות.
שיר: יואו, זה מאלץ אותך לעשות שעווה, דבר שמי עושה?
ענת: מי שצריכה. [שיר מגחכת] ואז ביום של ההתייחדות עצמו, את עושה צבע בשיער, כי את יכולה לקנות צבע בקנטינה. ואת עושה פן.
שיר: אפשר לקנות מוזיקה להתייחדות בקנטינה?
ענת: כן.
שיר: באמת?
ענת: [מהמהמת] בקנטינה אפשר לקנות דיסקים. שוב, אז לפחות, אני…
שיר: איזה שאת… מקוריים או צרובים?
ענת: מקוריים, רק מקוריים. צרובים זה עבירה על החוק.
שיר: אה, כמובן, נכון.
ענת: [צוחקות] אנחנו לא עוברות על החוק בתוך הבית סוהר, לא צריך להגזים. הקנטינה מנוהלת בחשבון של בנק הדואר.
שיר: אה!
ענת: עכשיו, אין מזומן בבית סוהר, אין דבר כזה, כי אין באמת יכולת לשלוט עליו ולמנוע גניבות. אז כל מה שקשור בחשבונות בנק ובכסף בבית סוהר, ממוחשב, דיגיטלי, ובשליטת ההנהלה של הבית סוהר.
ופעמיים בחודש יש קנטינה, שאת הולכת פיזית לקנטינה, ואז הבחורה בקנטינה אומרת לך, 'אוקיי, יש לך יתרה של כך וכך כסף', ואז את אומרת, 'אוקיי, תביאי לי שוקולד כזה, וקפה כזה, וטמפונים כאלה, וזה וזה וזה וזה וזה וזה וזה'. ואם יש לך מספיק כסף, סבבה, אם אין לך מספיק כסף, את צריכה להחליט מה מכל הדברים שאת רוצה, את רוצה. וזהו, וזה בסדר.
שיר: מה עוד יש בקנטינה?
ענת: הכל.
שיר: זה כאילו "אמ-פם"?
ענת: כן.
שיר: יותר נכון, "Yellow", נשמע. יותר עשיר מ"אמ-פם".
ענת: הממ… זה מאוד יקר, כי יש להם מונופול.
שיר: כן.
ענת: אבל יש שם מבחר עצום של מוצרים, ממש ממש עצום. ויש אפשרות להזמין מוצרי חוץ, שזה דברים שלא נמצאים בשוטף בקנטינה, אבל את מזמינה אותם, והם יורדים מהחשבון קנטינה שלך, ואז הם מגיעים. חלק מה… כאילו הייתה תקופה מסוימת שהמוצרי חוץ האלה היו מוצרי חלב, נגיד, כי יש מוצרי חלב שלא נמצאים בשוטף במקרר של הקנטינה, כי את לא יכולה שיהיה לך מקרר שלם עם כל הסוגים של היוגורטים שיש ל"דנונה" להציע, את פשוט מזמינה ספציפית, 'אוקיי, בא לי ארבע יחידות של "דנונה" 0% עם פירות יער'. אז את מזמינה, ואת משלמת מראש, ואז הם מזמינים לך ארבע יחידות של "דנונה" 0% פירות יער, וזה מגיע אלייך, והכל בסדר. [שיר מהמהמת בהבנה] גם את זה באיזשהו שלב הפסיקו.
אבל יש לך אפשרות להזמין מוזיקה מתוך חשבון הקנטינה שלך. את אומרת, 'אוקיי, אני רוצה את דיסק "Dummy" של פורטיסהד', [שיר מגחכת] ואז מישהו מזמין אותו, וזה יורד מהחשבון קנטינה שלך, וזה מגיע לקנטינה, ואז כשאת עושה את הקניות החודשיות שלך של הבפלות, סיגריות, טלכרטים, טמפונים, אומרים גם, היי, הנה הדיסק שהזמנת. סבבה? סבבה.
למה רציתי את "Dummy" של פורטיסהד? הממ… כי לפני הרבה שנים היה לי איזה לילה עם בחור שהפסקול שהוא השמיע ל-encounter בינינו היה "Dummy" של פורטיסהד, והיה לילה מדהים. נורא נורא נהניתי, היה לי נורא נורא כיף, והחלטתי שאני רוצה את הדיסק הזה, שיהיה לי אותו, כי למה לא בעצם? אז הזמנתי את "Dummy" של פורטיסהד דרך המערכת הזמנות דיסקים של הקנטינה. הזמנתי אותו, קיבלתי אותו, והייתי מאזינה לו, ומאוד מאוד נהניתי ממנו. ומדי פעם הייתי שומעת אותו לא רק בדיסקמן שלי עם האוזניות, שזה רק אני, אלא הייתי שומעת אותו דרך ה-DVD, והטלוויזיה שאז…
שיר: בחדר?
ענת: בחדר, ובכפוף לווליום, גם בחדרים שליד, אם הייתי משמיעה את זה בקול מספיק. ועכשיו, מי שמכיר, זה אלבום סופר סקסי, סופר מחרמן, מדהים וכיף. ואז רצתה מי שרצתה לקחת אותו להתייחדות. אמרתי לה, ברור, בכיף, מה שתרצי. נתתי לה אותו והיא לקחה אותו להתייחדות עם הבן זוג שלה, באותו חדר מנולית, מלונית, סליז מגעיל של ההתייחדויות, והיה לה נורא נורא נחמד, ואז היא הלכה, היא עברה אגף, מכל מיני סיבות שקשורות בתוכנית שיקום שהיא הייתה צריכה להשתתף בה וכל מיני כאלה. ובאגף האחר שהיא עברה אליו, היא עדיין הייתה בזכאות להתייחדויות, היא הייתה עדיין יוצאת פעם בחודש וכל הדברים האלה, אבל הייתה איתם שם מישהי אחרת, שהיא שאלה אותה אם יש לה משהו לתת לה להתייחדות, שהיא יכולה לקחת כפסקול. ואותה בחורה, שהייתה מעורבת באחד מתיקי הרצח הכי הכי מפורסמים בהיסטוריה, נתנה לה את "Dummy" של פורטיסהד, [צוחקת] וזה היה קטע מאוד מאוד מוזר, כי… תראי, אותה בחורה היא בחורה… אני לא יודעת איך להגדיר את זה, כי היא לא כאילו בסדר, או לא בסדר, או משלנו, או לא משלנו, אני לא יודעת אפילו איך לסווג אותה, אבל היא כן מאוד קרובה אלי דמוגרפית, נגיד את זה ככה, בחלוקות המאוד מאוד יבשות של עדה, מעמד סוציו-אקונומי, השכלה וכל הדברים האלה. אבל היא כן הורשעה בסעיף מאוד מאוד חמור, היא כן ישבה הרבה מאוד זמן בבית סוהר, ואז אותה בחורה שרצתה פסקול להתייחדות שלה, אמרה לה 'אולי יש לך משהו להציע לי', ונתנה לה את אותו דיסק שאני הצעתי לה זמן קצר לפני כן. וזה, כאילו זה קצת הצחיק אותי, וקצת לא הצחיק אותי, וקצת זה, אבל… כאילו "Dummy" של פורטיסהד, זה פשוט פסקול לסקס מדהים.
שיר: האמת היא שאף פעם לא שמעתי את זה. אני אאזין. אז צובעים את השיער?
ענת: אז צובעות את השיער, ועושות שעווה, ומתאפרות וזה וזה וזה, ואז את יוצאת בשבע בערב הכי מתוקתקת שאת יכולה לדמיין אי פעם, ולוקחים אותך לחדר… מוטל הזה [מגחכת] של מלונית לפי שעה, ומביאים את הבן זוג שלך לשם, ויש לכם 12 שעות לעשות מה שאתם רוצים, ובשבע בבוקר הוא הולך ואת הולכת, וזהו.
[מוזיקת מעבר]
שיר: אני רוצה לקרוא משהו שכתבת בטוויטר בתגובה לדור סער-מן.
ענת: אוקיי.
שיר: שהוא הזכיר את דוקטור אילן הלוי, שהייתה עליו כתבה ב"הארץ", הוא רופא שנכנס לכלא, כי הוא מיילד בלידה ביתית, שזה בניגוד לחוק. ואת ענית לו: "אני מתה על אנשים שמגיעים לבית סוהר, וכזה, 'אבל אני נורמטיבי'. לא אחי, אתה לא, אם הגעת לכלא, אתה לא נורמטיבי. קבל את זה ותתחיל לתקן את עצמך".
מאוד מעניין אותי האם זה תהליך שעברת עם עצמך של "אני נורמטיבית", ללהבין, "לא, אני צריכה לתקן דברים בעצמי, אני לא נורמטיבית אם אני פה".
ענת: חד משמעית כן. כי… אני חושבת שהדימוי שיש להרבה מאוד אנשים, וברמה מסוימת גם לי, על מה זה נשים בבית סוהר, שהן אלימות, וגסות רוח, ומשתמשות בסמים, ועם עשרה ילדים מחמישה גברים שונים, וכל מיני דברים מאוד מאוד low life כאלה, ואני מאוד במחשבה שלי מנסה להבדיל את עצמי מהן, כי לא, כי אני ממשפחה אשכנזית, וההורים שלי משכילים, ולמדתי בליד"ה, והייתי פה, ועשיתי שם, ואני זה, ואני זה, ואני זה, ובאיזשהו… הקטע של הבית סוהר זה שהוא בא ואומר לך, לא, את לא יותר טובה מאף אחת. כאילו אוקיי, את שפוטה לארבע וחצי שנים ולא ולעשרים, סבבה, אבל זה, זה כל ההבדל ביניכן. אתן אוכלות את אותו אוכל, אתן כפופות לאותן שעות ספירה, אתן כפופות לאותם תנאי חופשה, אתן כפופות לאותם תנאי ביקורים, את לא טובה יותר ממנה, בגלל שאת אשכנזייה ומשכילה, וההורים שלך הם כאלה וכאלה וכאלה.
וגם יש איזשהו שלב שאת מבינה, שכן, עברת על החוק. ואת פה כי עברת על החוק, ומגיע לך להיות כאן. כי זה בכלל לא משנה אם את מייצרת לעצמך איזשהן הצדקות לאופן ולסיבות שבהן עברת על החוק, בין אם היה לך ממש ממש חשוב לחשוף את פעילות צה"ל בשטחים, או אם היה לך ממש ממש חשוב להציע לילדים שלך אקסטרה חוגים, ולכן עקצת קשישים בשביל עוד כסף. וזה בכלל לא משנה אם רצחת את הבן זוג המתעלל שלך בגלל שהוא מתעלל בך, עדיין רצחת אותו. כאילו כל הנסיבות המקלות האלה, שלחלקן יש משקל במתן גזר הדין, לחלקן לא, זה לא חשוב. את בבית סוהר, את כמו כולן. ובגלל זה גם יש איזה קטע… כאילו, זה הכי קלישאת סרטים, אבל היא מאוד מאוד נכונה, שאת לא שואלת מישהי על מה היא יושבת. כאילו, אני זוכרת כשאני הייתי בבית סוהר, עכשיו אני, אוקיי, אני הגעתי אסירה בפרופיל גבוה, הייתי בתקשורת, אנשים ידעו מי אני וכאלה.
שיר: אמרו לך על זה משהו?
ענת: אף מילה.
שיר: וואו!
ענת: אבל אני יודעת, אני כאילו הסתכלתי על נשים אחרות, וידעתי שכאילו כשהגיעה איזה מישהי, וראיתי איזה מישהי אחרת מסתכלת עליה, וכזה חושבת מה היא, מה היא וכאלה, ואת לא שואלת.
וזה אחד הדברים היפים שיש במקום הזה, שהוא נטול שיפוטיות לחלוטין. כאילו, עקצת קשישים? אוקיי. גנבת מבנק? אוקיי. גנבת מסמכים מצה"ל? אוקיי. אני לא מסתכלת על מה עשית, זה לא מעניין אותי. מעניין אותי איך את בתור השותפה שלי לחדר. אני יכולה לסמוך עלייך שלא תגנבי לי סיגריות בלילה? אני יכולה לסמוך עלייך שלא תשאירי שירותים מטונפים בלילה? אני יכולה לסמוך עלייך שלא תתקשרי מהטלכרט שלי ותעקצי את הבני משפחה שלי על חשבוני? סבבה. כל השאר לא חשוב. לא חשוב.
את פה כי מגיע לך להיות פה, כי בית משפט קבע שאת צריכה להיות כאן, כמוני כמוך, גם אני בית משפט קבע שאני צריכה להיות פה, עכשיו בואי נסתדר. את אל תגנבי ממני, אני לא אגנוב ממך, אני אנקה את השירותים, את תנקי את השירותים, כל השאר בסדר, וכל השאר לא חשוב.
שיר: והיה לך את המסע הזה של להבין, אם הגעתי לפה, אז אני לא נורמטיבית, ואני צריכה לעשות על עצמי איזושהי עבודה?
ענת: כן, כן. זה לקח קצת זמן, אבל כן.
שיר: זה קרה תוך כדי הכלא?
ענת: זה קרה במהלך המאסר, ו…
שיר: איך נפל האסימון?
ענת: כשרציתי חופשות ולא קיבלתי אותן.
שיר: די. מה אמרו לך?
ענת: שהמפקדת אגף שלי אמרה, חופשות זה לא דבר שהוא… הוא לא ניתן אוטומטית, הוא ניתן… כאילו, צריך להרוויח אותו, ואני לא הרווחתי אותו, כי אמנם לא היו לי בעיות משמעת וכאלה, אבל אני לא השתתפתי בשום תוכנית טיפול או שיקום, או משהו מהדברים האלה, כי אני אמרתי לעצמי, מה אני צריכה טיפול או שיקום? [שיר מהמהמת בהבנה] אני בן אדם סופר נורמטיבי, כאילו… ואז הבנתי ש… כאילו, מה זה הבנתי? אמרו לי, אם את לא תשתתפי באיזושהי תוכנית טיפול או שיקום, את לא תקבלי חופשות. עכשיו, וזה דבר שמצטבר, כי מי שלא מקבלת חופשות, זה נקודה לרעתה בוועדת שחרורים. אז כאילו אמרתי, אוקיי, אני צריכה חופשה. [שיר מהמהמת בהבנה] אז התחלתי להיפגש עם סטודנטית לטיפול בבעלי חיים, כי יש פינת חי ב"נווה תרצה", אז היינו נפגשות שם, ומלטפות ארנבים, וקצת מדברות, וקצת בעיקר שותקות, וכל מיני כאלה. אבל כאילו היה, בהתחלה זה היה מאוד מאוד אינסטרומנטלי, זה היה איזה מן… וגם מאוד מובהק בצורה כמעט אוטומטית, כאילו, שזה מן סימון וי כזה של, 'אה, התחלת טיפול? אוקיי, תקבלי חופשה'. כאילו, אף אחד לא מדבר באמת על מה השגת בטיפול הזה, על מה דיברת, עם מי דיברת, לאן זה. 'אה, התחלת לדבר עם עו"סית? אוקיי, קחי חופשה'. עכשיו, אני, כל מה שרציתי היה חופשה, אז אמרתי, טוב, אם מה שיביא לי את החופשה יהיה להיפגש עם עו"סית, so be it.
אבל עם הזמן, ובעיקר אני חושבת בפרספקטיבה לאחור, כי אני לא מאה אחוז הפנמתי את זה בזמן אמת, ש… כאילו אמרתי, אוקיי, עם כל הרקע הבסך הכל מאוד מאוד נורמטיבי, upper class שלי, הגעתי לבית סוהר, אז אני צריכה רגע לעשות חשבון נפש, כי אני לא… כאילו, כן, עבריינות אידיאולוגית, יש לה איזשהו משקל מסוים, שהוא לא כמו של עבריינות רגילה. זה לא כזה עבריינות של נסיבות חיים, של עוני, של רעב, של סבל, של התעללות, שהובילו אותך לעשות מה שעשית, זה דווקא נסיבות שבהן באופן מאוד מאוד מודע ולא מוסלל, החלטת לעשות את מה שעשית. וזה גם עבירות שהן, כאילו, במונחים קרימינולוגיים מאוד בעייתיות, כי הן יחסית לא שקימוֹת, כי הן, באמת, הן לא פונקציה של נסיבות חיים, פשוט עניין של החלטה. אבל, הייתי אומרת לעצמי, אוקיי, אני בת 25, אני בבית סוהר. כאילו, זה לא מסלול חיים נורמלי. מה קרה שהביא אותי לנקודה הזאת, שאני בת 25, החברים שלי מתחילים תואר שני, החברים שלי מתקדמים בעבודה, החברים שלי נוסעים לחו"ל, החברים שלי פה, החברים שלי שם, ואני בבית סוהר. מה השתבש בדרך?
הממ… וכשאת מבינה שמשהו השתבש בדרך, אז את אומרת אוקיי, אני לוקחת את השיבוש הזה, ואני מנסה לסדר אותו. אני אומרת אוקיי, פניתי כך וכך מעלות ימינה, איך אני חוזרת לנתיב הישר? ואז בסוף, כן, אז נגיד, כאילו, הדרך שלי הייתה, חוץ מהלהשתתף במסגרות הטיפוליות, השיחות עם העו"סית, הקבוצות וכאלה, היה בעיקר דרך הלימודים, כי זה, כאילו, התחום שקרוב לליבי, אז לקחתי קורסים באוניברסיטה הפתוחה, ולמדתי, וכתבתי עבודות מדהימות, וכתבתי, כאילו, קיבלתי ציונים מדהימים, והכל יהיה בסדר, וזה כאילו היה, עבורי לפחות, הייתה דרך חזרה למסלול הישר והנורמטיבי.
כבר הגעת לשם, אז רגע, תעצור וזה, זה לא בקטע ניו אייג'י כזה של בדיקה עצמית והסתכלות במראה וכל הדברים האלה, אבל בסוף בסוף בסוף, בסוף היום, יש קצין שסופר אותך, וסוגר את הדלת, ונועל את הדלת, וזה אתה, והשותפים שלך לחדר, והבגבגים על הרצפה, ומכבים את האור, ואתה אומר, אוקיי, מי אני? איפה אני? למה אני? איך אני? ומפה אתה יכול או לשקוע במרה שחורה ולהתאבד, או להגיד, אוקיי, אני משפר את עצמי מהמקום הזה, אני בונה את עצמי מהמקום הזה, כי אני מבין שהגעתי לפה מסיבה מסוימת, לא באיזה קטע של כוח עליון, גזירת גורל, הכוונה קרמאית או whatever, הגעתי לפה כי עשיתי משהו שלא הייתי צריך לעשות. עכשיו אני יכול לבחור את הדרך שלי אחרת. אז תבחר את הדרך שלך אחרת, ותפסיק כאילו להתבכיין ולרחם על עצמך, ותבנה את עצמך מהמקום שבו אתה נמצא.
שיר: ענת קם. [ענת צוחקת] היה לי תענוג!
ענת: תודה.
שיר: תודה לך.
[מוזיקת סיום]
טוב, זה היה הפרק הראשון של "איך לעשות דברים". אנחנו נסיים בכמה תודות. תודה רבה לעורך אלעד בר-נוי, תודה רבה למפיקה ליהיא צדוק, תודה לניב עשת כהן שהקלטנו במשרדיו. ותודה לכם שהאזנתם. נתראה. ביי.
קריינית: "איך לעשות דברים", עם שיר ראובן.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments