איך לעשות דברים - פרק 25: עלמה איגרא | איך להגר

ההיסטוריונית עלמה איגרא, שהיגרה מישראל יותר מפעם אחת, מספרת לשיר ראובן מה באמת גורם לאדם לארוז את הדברים שלו ולעזוב את המולדת, אילו דברים לומדים על הבית דווקא ממרחק, איך ההורות מתבטאת כשאת זרה, מה הכי מפחיד בתחושת הזרות, ואיזו אפשרות לחופש עשויה להיות בה

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 27/08/2025.

‏[חסות]

‏קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים". "כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

‏קריינית AI: שלום. "איך לעשות דברים" הוא הסכת קומי [במלרע]. בדיחות עשויות להישמע כמו גם הערות סָרָקסטיות והומוריסטיות. ואין לייחס לנאמר בו המלצה לכלום. האזנה נעימה.

‏[מוזיקת פתיחה]

‏קריינית: "איך לעשות דברים", עם שיר ראובן.

‏שיר: היי, אני שיר ראובן וזה הפודקאסט שלי, "איך לעשות דברים". בכל פרק אני אפגש עם אדם אחר שילמד אותי… איך לעשות דברים. והיום אני עם הכותבת והבשלנית עלמה איגרא, שתלמד אותי איך להגר. מה העניינים, עלמה?

‏עלמה: היי. בסדר.

‏שיר: יופי. היינו באמצע שיחה על זה שאת בלחץ בעצם.

‏עלמה: מאוד.

‏שיר: מהפרק.

‏עלמה: כן.

‏שיר: רוצה פשוט להתחיל בזה ולעבור את המשוכה הזאת?

‏עלמה: כן, כאילו חשבתי על זה הרבה. גם, אני חושבת שהנושא הזה של הגירה הוא… הוא מעניין, אבל הוא מוציא גם מאנשים הרבה שיפוטיות, הרבה מדידת ערך, הרבה כזה… כאילו דרך הסיפור של היחיד לרצות לספר איזה סיפור על כולם, או אפילו להוכיח. את צריכה להיות מאוד בקלות איזה שהוא… או cautionary tale, או איזה שהוא פנטזיה או איזה שהיא סיפור אימה. אבל כאילו יש איזשהו עניין כזה, אני חושבת, בדיבור על הגירה, שכאילו מתוכו… כן, זה… זה לפעמים הולך לכיוונים כאלה.

‏שיר: כי בניגוד להרבה דברים אחרים שאני חושבת שאפשר להתנסות בהם, הגירה זה צעד נורא-נורא גדול שאת לא בהכרח… את יודעת, זה לא לעבור לצפון וזה לא להיפרד. זה משהו שבאמת מטלטל את כל החיים ורוב האנשים מפנטזים עליו. זה נשאר בגדר פנטזיה. ואז הם רואים אותך והם כזה: "אוקיי, פשוט תעשי לי ימינה בטינדר או שמאלה בטינדר על הפנטזיה הזאת. זה טוב או זה רע?"

‏עלמה: בדיוק.

‏שיר: "תאמלקי לי".

‏עלמה: בדיוק. ואז, גם זה כאילו קצת בהגדרה של חיפצון, כן? [מגחכות] שכאילו את יודעת, נגיד את כתבת סדרה. אז אני לא עכשיו כאילו אומרת: "טוב, אם הסדרה שלך תצליח או לא תצליח, זה מוכיח שכל האנשים שכתבו סדרות הם טעו או צדקו". בקיצור, את מבינה? קודם כל, אני לא יודעת אם שווה להגר. אף אחד לא יודע אם שווה להגר. וגם הרצון הזה, כאילו כמו "הבלדה לעוזב קיבוץ" כזה, "הוא עוד ישוב, הוא עוד ישוב". את זוכרת את השיר הזה? כאילו מין כזה…

‏שיר: בטח.

‏עלמה: איזשהו רצון להגיד כאילו: "אוקיי, אם שירלי גרה במיאמי ובאסה לה, אז זה מוכיח ש…"

‏שיר: שאני בסדר.

‏עלמה: בדיוק. או לחלופין כאילו, איזה מערכת חינוך יש בדנמרק, זה מוכיח שבכפר סבא באסה. כאילו, זה לא בדיוק עובד ככה. גם רוב האנשים שמהגרים, אני חושבת שהם לא בדיוק ישבו ועשו כזה רשימה והחליטו מה כדאי לעשות ואז קמו ועשו. או כאילו יש מין איומים כאלה, כמו האיש של הארטיקים בים, כזה: "עוד שנייה אני הולך!", כאילו: "אין, אם ביבי נבחר שוב, אז אני קם והולך!", כאילו יש איזה כזה. [צוחקות]

‏שיר: אני חושבת שזה כמו הרבה החלטות שאנשים עושים בינם לבין עצמם, גם איזושהי אשליה של שליטה ואיזשהו מין… את יודעת, מרחב נשימה שאת נותנת לעצמך שאנשים לא באמת יעשו את זה, אבל את אומרת: "יש לי תוכנית. אני יכולה לברוח".

‏עלמה: נכון.

‏שיר: "אם זה וזה יקרה, אם המצב יחמיר, אם הסיר יתחמם עליי עד כדי כך, אז אני אלך". וזה משהו שלפחות ברמה התיאורטית, בתור מי שאני חושבת, כמו כולם בשנתיים האחרונות, המחשבה חלפה בראשי, זה פשוט מאפשר לך ללכת לישון. לפעמים. פשוט כאילו, אוקיי, העולם הוא גדול, יש עוד מקומות. אומנם אני מאוד-מאוד קשורה למקום הזה, אבל - יש עוד אופציות. יש מדינות מתחרות שמחכות לי.

‏עלמה: כן. נכון, נכון. אבל אני מבינה את זה, אני גם מבינה את הפנטזיה. אני רק יגיד שקודם כל, אם הישראליות היא הבעיה - אז לא בטוח שההגירה היא הפתרון. כאילו זה לא תמיד מה שיתן את המענה, לא לכולם. וגם באמת כזה, את יודעת, פנטזיות הם טובות כפנטזיות, אבל once הם מתגשמות, אז יש לך עוד המון דברים שאת כזה צריכה להתמודד איתם. ואז גם כשאת חיה בחו"ל, גם ישראל נהיית לך פנטזיה. זאת אומרת, גם ישראל נהיית לך… פתאום נהיה לך מין הולוגרמה כזאת של איזה מקום שתמיד חם בו ותמיד נעים, וכולם נחמדים, וכל החברים שלךְ, וכל המשפחה שלך. אז כאילו גם זה תופח והולך להיות איזה מין כזה: "אוקיי, אם יהיה רע - אני אקום ואלך, כאילו, לשם". וזה גם קצת הסיפור שלי. וגם חשבתי על הפרק שעשית עם ליאור דיין, שאמר לך: "אני כל-כך טוב בלהיגמל מסמים, שעשיתי את זה הרבה פעמים". [שיר מגחכת] אז… אז היית צריכה להחליט אם הוא כן או לא בן אדם שילמד אותך איך להיגמל מסמים, כי אני באמת היגרתי כמה פעמים. אז זה מוכיח - או שהייתי ממש גרועה בזה, או שהייתי טובה בזה, אבל… כן.

‏שיר: אוקיי, אז בואי נתחיל בהתחלה. בעצם לאן היגרת?

‏עלמה: לא ממש… אני לא חושבת ששום דבר ממש-ממש בהתחלה של החיים שלי, כשהייתי צעירה, הפך אותי למועמדת מאוד טובה להגירה. במובן הזה שלא היה לי דרכון זר או אזרחות זרה, לא דיברו בבית שלי עוד שפה. ההורים שלי הם ילידי הארץ. גדלתי במשפחה שאני מאוד מחוברת אליה, וגם היום אני עובדת כ… היום אני מרצה באוניברסיטה, וכבר מגיל צעיר ידעתי שזה הדברים שאני טובה בהם. זאת אומרת, שאני טובה בלקרוא, לכתוב, לפרסם דברים שכתבתי, ולדבר עליהם באיזושהי צורה. אז… אז… אז מהר מאוד אמרתי: "אוקיי, אני יודעת רק עברית…". הייתה לי אנגלית מחפירה. מחפירה. "ואוקיי, כאילו אני תמיד אחיה בארץ". זה היה איך שהבנתי את העולם כשהייתי בת 20. ואז זה כזה הלך והשתנה. לאן היגרתי בהתחלה? אז… אז ה…

‏שיר: רגע, איך זה הלך והשתנה?

‏עלמה: [צוחקת] אממ… שהייתי בת 22, משהו כזה, אז הכרתי את אבנר, שהוא עכשיו… אני נשואה לו ויש לי ילדים איתו. וכזה התחלנו לצאת ואז הוא אמר: "וואי, בואי ניסע לשבוע לברלין". ואני הייתי גם… אפילו, אפילו נסיעות לחו"ל בשלב הזה היו נראות לי, כאילו, משהו מפגר שאנשים עושים כשהם לא אוהבים את החיים שלהם. כאילו הם…

‏שיר: באמת?

‏עלמה: …מחפשים איזה אסקפיזם כזה. כן, זה פשוט לא נורא עניין אותי ולא חשבתי שזה נורא כיף, כאילו.

‏שיר: לא אהבת חופשה?

‏עלמה: [מגחכת] לא יודעת.

‏שיר: לא אהבת קרואסון בצהריים?

‏עלמה: לא יודעת, לא יודעת. לא היה לי… כאילו איכשהו באותו יום… לא יודעת. כאילו באותו רגע, באותו רגע של החיים שלי, לא חשבתי… זה לא שהייתי כאילו אנטי, אבל באותו רגע הייתי כזה מין: "אה, אה…". ונסענו לכזה שבוע בברלין. ואז נפתח לי. כאילו פתאום היה משהו נורא-נורא מרגש. כמובן, חופשה זה… זה… זה טעימה מאוד-מאוד גרועה למי שרוצה להגר. כאילו זה אחלה, זה… זה כאילו עצה מאוד-מאוד גרועה: "תיסעו לחופשה ועל פי זה תחליטו להגר". ממש-ממש לא, כן? לא…

‏שיר: כן, זה לא אותו דבר. זה לא אותו ז'אנר.

‏עלמה: זה בכלל לא אותו דבר. זה בכלל לא… זה לא מאותו…

‏שיר: לא אותה סוגה.

‏עלמה: בדיוק, זה לא אותו ז'אנר. אבל פתאום היה משהו פשוט בחוויה הזאת שאת נמצאת עם מישהו ואת ממש אוהבת אותו, וגם כל העולם אחר. [מגחכת] כאילו גם יש איזה תחושה שהעולם הוא פשוט אחר.

‏שיר: באיזה אופן? מה הכוונה?

‏עלמה: שהשמש היא אחרת, שהכל… שהשמש היא לא חזקה. והירוק של הדשא הוא יותר ירוק, כי הרוויה שלו אחרת. ושהאנשים לא מוכרים לך, ושאת זרה, והם זרים. וסתם, זה היה כזה חופשה של שבוע ופתאום אמרתי: "וואו, בוא נחזור לקצת יותר". אממ… זאת אומרת, פתאום חשבתי שזה יכול להיות נורא כיף לחזור לעוד קצת. ואז בעצם כזה חשבתי על זה, אין לי אינסוף כסף, אין לי אינסוף יכולות. מה שאני ממש טובה בו זה אקדמיה, אז כזה אמרתי, אוקיי, אני יחפש משהו. יחפש איזה תוכנית, איזה חילופי סטודנטים, איזה משהו. ואז באמת מצאתי איזשהי תוכנית של חצי שנה.

‏שיר: שבעצם, מה התחום שלך באקדמיה?

‏עלמה: אני היסטוריונית. [שיר מהמהמת] אז נסענו לחצי שנה ועשיתי… למדתי שם גרמנית, וכזה פשוט גרנו שם, וגם ברלין היא… היא הייתה מאוד-מאוד… זה היה באלפיים ו… תשע? ברלין הייתה מאוד-מאוד קורית, כאילו, ומאוד-מאוד מגניבה, ומאוד-מאוד כאילו מעניינת, אבל לא עשיתי שום דבר מזה, כן? זה לא שהיי… זה לא ש… זה לא שהייתי צריכה לחיות במקום נורא-נורא מעניין ונורא-נורא מרגש, כמו שהתרגשתי מעצם זה שאני נמצאת במקום זר. אממ… במקום זר.

‏שיר: את זוכרת מה בזרות בחופשה הראשונה הזאת כאילו… אם יש לך איזה תמונה שאת זוכרת שהיית כזה: "וואי, אני רוצה עוד מזה"?

‏עלמה: פשוט… פשוט שהיה לי קר. פשוט שהאור מרגיש אקלים אחר, ושאת כאילו… כן, משהו כזה. וגם קצת אחר-כך… כשאת פוגשת אנשים, זה גם ממש מעניין. כאילו הנה נגיד אני ואת עכשיו נפגשנו פעם ראשונה. את לא יודעת עליי כמעט כלום. אני לא יודעת עליך כלום, ואת רואה שאני כזה מילניאלית, רגישה, ושאני יכולה לספר לך שגדלתי ביישוב קהילתי, ועכשיו אני יכו… ואני אשכנזייה. ואת יכולה עכשיו לשמוע עוד נגיד פריט וחצי של מידע, ואז את תגידי לי כזה: "וואי, עלמה, נכון בצבא היית מש"קית ת"ש?". [צוחקות] כאילו, היכולת של אנשים אחרים לנחש פרטים עלייך מתוך כל מיני תבניות, היא נורא-נורא זמינה. וכשאת מחוץ לתרבות שלך, פשוט אף אחד לא מנחש עלייך כלום. ויש בזרות הזאת משהו מאוד-מאוד וואו כזה.

‏שיר: למה?

‏עלמה: כי כמובן, שיר, שהדבר הכי ברור שמתגלה לך מהר מאוד, זה שלאף אחד לא מעניין את הזין אם היית מש"קית ת"ש או לא היית מש"קית ת"ש. אני אישה בת 38, זה היה לפני אלף שנה. אבל כאילו, את חושבת על עצמך במונחים יותר צרים. את הבן אדם הזה שאומר כאילו… שחושב על עצמו בכל מיני תבניות. ויש משהו בזרות שבו את כאילו פחות חושבת על עצמך ככה, או לפחות בחוויה שלי. היה משהו ב… באפשרות לפגוש אנשים וכזה סתם שהם לא ידעו עליי כלום, ואני לא אדע עליהם כלום. ואז גם כל מה שמוזר בי אז פשוט, הוא פשוט יהיה, כאילו, וכל מה שמוזר באחרים הוא פשוט יהיה, ולא יהיה לו בהכרח מיד איזה הסבר או איזה… מבינה?

‏שיר: כן, כאילו זה לא חריגה מאיזשהו קו שאת אמורה להיות, אלא זה מי שאת.

‏עלמה: כן.

‏שיר: וזה גם נותן, אני חושבת, אפשרות… את יודעת, אנחנו מאוד כבולים למי שאנחנו באיזשהו אופן. זה קצת חוויה של… אני לא יודעת אם את מכירה את הסיפורים האלה, אבל שיש ילדים שמתחילים בית ספר חדש, ואומרים: "אוקיי, אישיות חדשה, בית ספר חדש".

‏עלמה: בדיוק.

‏שיר: אז זה כאילו קצת מדינה חדשה, ואת לא מחויבת כבר לכל… גם אנשים בחיים שלך, את יודעת, אנחנו מאוד-מאוד אוהבות את האנשים בחיים שלנו ואמרת גם שאת מאוד קשורה למשפחה שלך, אבל ברגע שאת עוברת עם בן זוג ש… ממה שאני שומעת הוא היה בן זוג די טרי, נשמע, לא?

‏עלמה: כן.

‏שיר: יש בזה משהו שלמרות שאנחנו מאוד אוהבים את האנשים האלה, הם גם כובלים אותנו ובעצם מחייבים אותנו למי שהיינו עד עכשיו, כי הם ראו את זה.

‏עלמה: נכון, נכון, נכון.

‏שיר: ויש משהו בלעבור, את יודעת, גם למקום חדש, גם עם בן זוג חדש, שזה כן איזושהי שגרירות של ביתיות ושל פמיליאריות בתוך המקום החדש, אבל שמאפשרת המון דברים.

‏עלמה: נכון, נכון. זהו, זה בדיוק היה… בשבילי, כן? זה בדיוק היה השילוב הזה של משהו מוכר ומשהו חדש. וגם באמת החופש הוא בעיקר חופש פנימי, כי כאילו… כי כן, כי בסוף את הבן אדם הזה שאומר עלייך את כל הדברים ה… היותר כובלים. וגם באמת, את יודעת, פגשתי… אני בעצם פחות או יותר מאז חיה, עם הפסקות וגם חזרתי לארץ, אנחנו תכף נדבר על זה, אבל… אבל… אבל בעצם אחרי שחייתי הרבה מאוד שנים בחו"ל, גם פגשתי המון המון המון אנשים שעזבו את המדינות מוצא שלהם, גם ישראל וגם מדינות אחרות, ואת שומעת שאנשים באמת המציאו את עצמם מחדש. זאת אומרת, באמת המון המון המון סיפורים של יציאה מהארון כאלה, המון-המון סיפורים בכלל, של אנשים שפתאום שינו את עצמם ב-180 מעלות. ולי זה לא קרה, אני די בדיוק אותו דבר, [שיר מגחכת] ועדיין החופש הוא כאילו… הוא הרגיש מאוד פנימי. החופש כזה להיות משהו שאני עושה ולא יותר מדי גם לשמוע מה אחרים עושים ולא יותר מדי להשוות. ואם את משווה - הם גם כל-כך שונים ממך שאת כבר לא ממש יכולה להשוות וכאילו זה לא ממש בר-השוואה.

‏שיר: כמה זמן הייתם בברלין?

‏עלמה: אז בברלין היינו… לתת לך preview של הכל?

‏שיר: בטח.

‏עלמה: בברלין היינו חצי שנה, בסך הכל. ואז חזרנו, ואז חיפשתי תוכניות אחרות של לימודים, עשיתי תואר שני ב-Central European University שהייתה בזמנו בבודפשט, גרנו שנה וחצי בערך בבודפשט. חזרנו לתל אביב. גרנו בתל אביב קצת. אחר כך נסענו בעצם לדוקטורט שלי, שעשיתי אותו בניו יורק. בניו יורק גרנו שבע שנים, נולד לנו שם גם ילד. בניו יורק זה כבר היה פרק מאוד ארוך. אחר כך חזרנו לארץ, היינו כאן ארבע שנים, ועכשיו אנחנו חיים באמסטרדם. זה ה-preview. [צוחקת]

‏שיר: ואיזה מדינה הכי אהבת?

‏עלמה: אין לזה תשובה.

‏שיר: אין?

‏עלמה: אין לזה תשובה. את הכל. לא, זה הכל… זה הכל בית וזה הכל לא בית. באמת, ואז זה גם מוזר. זאת אומרת, היינו בניו יורק לפני שנתיים, ויצאתי מהסאבווי בתחנה שתמיד הייתי יוצאת שם, ויש שמה דוכן פירות כזה. והבן אדם שהייתי תמיד קונה ממנו פירות שיצאתי מה… הוא פתאום, הוא זיהה אותי, והוא אומר לי: "היי, my friend מה נשמע?", ואני כזה: "היי, מה נשמע". כאילו, מין כזה…

‏שיר: משהו ישראלי.

‏עלמה: לא, לא, לא, לא ישראלי. לא, אני מתרגמת לך, כאילו, אבל, לא, לא.

‏שיר: לא, התכוונתי ה… זה… זה מסוג הדברים שמתי שאנשים לא מהגרים, הם אומרים לא יהיה לי את זה.

‏עלמה: אבל יהיה…

‏שיר: בשום מקום בעולם.

‏עלמה: נכון, אבל יהיה לך את זה. יהיה לך את זה. זה… זה מעמד ממש-ממש מיוחד של בני אדם, נכון? ה… כאילו familiar strangers האלה, אנשים שהם כאילו הם מוכרים לך, אבל הם זרים מוחלטים. בדיוק האיש בפירות, האיש בזה, מישהו שלוקח איתך את הרכבת בבוקר, ואז פתאום את רואה אותם, נגיד, את יודעת, עברתי מדינה, חזרתי לארץ, זה היה נורא-נורא אמוציונלי, ואז חזרתי לניו יורק רק לביקור, ופתאום הוא רואה אותי וכאילו הייתי פה אתמול, כאילו: "אהלן, אהלן" כזה. אז זה קצת חוויה כזו של… של מקום שהוא גם בית כזה, ואז הוא… כן.

‏שיר: ובעצם בחצי שנה הזאת בברלין…

‏עלמה: [מהמהמת] הראשון.

‏שיר: איך זה… כן, הראשון. איך זה היה? כאילו, מעניין אותי בגלל שבאמת ה… אני חושבת שגם אני מאוד חווה את הרגש. החופשה הכי ארוכה שלי הייתה, לא כזאת ארוכה, זה היה חודש שהייתי בירח דבש, והיינו בניו יורק, בלוס אנג'לס ובקנדה. כאילו שבועיים בקנדה כזה עם קראוון בהרי הרוקי. ואחרי החודש הייתי כזה… הרגשתי, את יודעת, את התחושה של אני לגמרי יכולה לגור פה. אבל גם כל הזמן הזכרתי לעצמי: "את בחופשה, את נהנית, את תיירת". וחשבתי, אוקיי, אם אני חולה, מה אני עושה? כאילו כל הדברים, המחשבות המלחיצות האלה שפתאום הניכור, מלהיות משהו שהוא נורא… הזרות מלהיות משהו מאוד פתוח ומאוד מאפשר, היא הופכת לניכור.

‏עלמה: נכון.

‏שיר: של "אני לא יודעת". אז כאילו מעניין אותי מתי הגיע הרגע הזה.

‏עלמה: נכון.

‏שיר: מתי זאת הפסיקה להיות חופשה וזה הפך להיות… זה הפך להיות: "זה מקום חדש ואין לי מושג משום דבר פה".

‏עלמה: כן. אני חושבת ש… תראי, בטוח פרק של ניו יורק, שהוא גם הפרק הכי ארוך שבעצם היינו שם שבע שנים, זה בטוח קרה גם שם. זה קרה גם לפני זה במימדים אחרים, בסקאלות אחרות. אבל כן, ברור. זה ניכור, זה בדידות, זה סבל. כן. זה לא משהו שאני ממליצה עליו. בגלל זה אני גם… או לא בהכרח, את יודעת, בגלל זה אני גם אומרת לך כאילו שאני… שאני… אמרתי לך מראש שאני לא בטוחה שאני הבן אדם הנכון לפרק הזה, כי גם…

‏שיר: כולם אומרים את זה.

‏עלמה: [מגחכת] כן, אבל כאילו אני מרגישה שה… ה… מה שאני עשיתי זה לא מתכון שאני יכולה לתת לאחרים לבשל ממנו. זה עבד רק לי, וגם לי זה עובד רק חלק מהזמן.

‏שיר: אבל אני חושבת שזה נכון לגבי כל צעד שהוא מאוד-מאוד גדול.

‏עלמה: נכון.

‏שיר: כאילו, אני לא חושבת שיש צעד גדול שאפשר לשחזר בדיוק מאדם לאדם, כי אנחנו שונים.

‏עלמה: נכון.

‏שיר: אבל עדיין מעניין אותי מתי הייתה הפעם הראשונה שהרגשת את הניכור הזה. שהבנת: "אני לא בחופשה, אני במשהו אחר".

‏עלמה: אני זוכרת המון סיטואציות שבהם הרגשתי הבן אדם הכי בודד בעולם והכי טיפש בעולם.

‏שיר: איזה סיטואציות?

‏עלמה: נגיד, ב… נגיד באוניברסיטה. כאילו כמו שאמרתי לך, הייתה לי אנגלית מאוד-מאוד גרועה. למדתי באוניברסיטה מאוד יוקרתית. לא כל כך ידעתי לדבר. כאילו, כשהתחלתי ללמוד בקולומביה, נגיד היו מלא מילים שידעתי שכותבים אותם ולא ידעתי איך אומרים אותם. sovereignty שאומרים… אמרתי את זה סוֹוֶרִינִיטִי. [מגחכות] נראה לי זה קורה להרבה, דרך אגב, ישראלים…

‏שיר: ברור! זה קורה לי בעברית.

‏עלמה: או כיכר לינקולֶן, ש…

‏שיר: ולא - לינקולְן?

‏עלמה: לינקן. זה בכלל…

‏שיר: לינקן אומרים?

‏עלמה: לינקן! כל האותיות הם שתוקות פחות או יותר במילה הזאת. לא, אבל… אבל זה הדוגמאות עוד הקלות, מה שאני אומרת לך. כאילו סיטואציות שבהם את הבן אדם הכי טיפש והכי עילג. הכי… הכי טיפש בעולם. והכי בודד בעולם. ויש כל מיני דברים קטנים כאלה. נגיד את צריכה לתת emergency contact ב… כשאת ממלאה את טפסים. אז אוקיי, שמתי את המספר של אבנר, אבל את צריכה לשים שני אנשים. מי השני שאני אשים? אין לי עוד אדם שני. ואת מרגישה הכי בודדה… זאת אומרת, אין לך אפילו שני אנשים! [מגחכת] כאילו את יכולה לשים אחד ואין לך עוד אחד לשים. והבדידות והניכור וגם ה… כן, וגם ה… זה שאת לא יודעת, שאת לא מבינה, שאת לא מתאימה, שאת לא מבינה קודים חברתיים. מזמינים אותך לארוחת ערב אצל מישהו, את מביאה בקבוק יין? או מה את מביאה? מבשלת? את לא יודעת, כאילו.

‏שיר: זה קרה לך?

‏עלמה: כן. עשיתי גוגל. [צוחקת]

‏שיר: את יודעת, זה מעניין הקטע, כאילו מה שאמרת על המחסום שפה, זה קורה המון, נראה לי עם אנגלית. בגלל שאנחנו הרי צופות בטלוויזיה באנגלית, מאזינות למוזיקה באנגלית, קוראות באנגלית, ואת משערת שהאנגלית שלך היא טובה. וברגע שאת מדברת עם אמריקאי, את מבינה שאת עם אנגלית של נהגת Uber.

‏עלמה: כן. פחות, פחות.

‏שיר: את מבינה שאת מהגרת.

‏עלמה: נכון. נכון, נכון.

‏שיר: וש… את יודעת, אותי… זה ישר-ישר הזכיר לי איך בתור ילדה ובתור נערה בתיכון וזה, אז למדו איתי בבית ספר ילדים שהם… שההורים שלהם היגרו מברית המועצות והם… או שהם נולדו שם או שהם דור ראשון בארץ, ואת מדברת עם ההורים שלהם ואת מרגישה את מחסום השפה. ואת אוטומטית משערת על האינטליגנציה שלהם משהו. ואז ברגע שאת חווה בעצמך את ה… כאילו את המחסום הזה, את פתאום את כזה, אה, זה כזה. אני לא מצליחה, האישיות שלי לא עוברת החוצה.

‏עלמה: נכון.

‏שיר: וזה נורא-נורא מתסכל.

‏עלמה: נכון.

‏שיר: כי את אומרת, אני לא מצליחה להיות מי שאני. במיוחד לאנשים ורבליים ששפה היא הכלי הכי, אני חושבת, הישרדותי שלהם…

‏עלמה: נכון.

‏שיר: …באיזשהו אופן, לביטוי.

‏עלמה: נכון. נכון, נכון. וזה גם היה הכי גרוע שאת יכולה לדמיין, and then some. כאילו זה היה פשוט הכי נורא, כל הזמן. כאילו הרגשתי… אני זוכרת שהייתי אומרת כאילו אני כמו בן אדם שקשרו לו את הידיים והרגליים והוא מנסה לשחות, כי באמת, גם האנגלית שלי הייתה מאוד גרועה, גם לא גדלתי… לא ראיתי הרבה טלוויזיה כשהייתי קטנה. לא… לא כל-כך… לא הייתה לי אנגלית טובה. וגם לא הבנתי את הקודים החברתיים, ולא הבנתי איך… איך אקדמאים מדברים אחד עם השני, לא הבנתי איך אנשים ידידותיים אחד אל השני, לא הבנתי… את יודעת, נגיד כזה שאומרים: "Yeah, we should get lunch sometimes", וזה פשוט אומר: "ביי." כאילו זה לא אומר שאנחנו עכשיו ניפגש מתישהו ל-lunch הזה. או, כאילו, כל מיני כאלה.

‏שיר: לא היה לך מושג.

‏עלמה: אפילו האימייל הראשון שקיבלתי שכזה מישהי כתבה לי: "Dear Alma". ו-"dear", כאילו את יודעת, תרגמתי את זה בראש שלי, "יקירה." כאילו אמרתי כזה: "וואי, היא…". טוב, היום כולם אומרים באמת "יקירה" בארץ, אבל אז זה לא היה. והייתי כזה: "וואי, זה… זה ממש כאילו היא חברה הכי טובה שלי עכשיו", חשבתי [מצחקקת]. כאילו לא הבנתי שזה הדבר הכי פורמלי, הכי יבש. זאת אומרת, היו לי המון המון המון המון סיטואציות כאלה שהרגשתי מפגרת והרגשתי עילגת והרגשתי שאני גם לא קוראת את המפה החברתית. מי ידיד שלי ומי חביב אליי בחביבות שהיא לא חביבות חברית, או שכזה שואלים אותך: "? Yeah, how are you", ואז את כזה פתאום פותחת. כאילו אני זוכרת שהרגשתי שאני כאילו תמיד פותחת יותר מדי, כמו איזה סיר שעולה על גדותיו, כאילו. אז כזה: "מה נשמע?" -"בלה בלה בלה", את יודעת, כזה, את מספרת יותר מדי ולא היית אמורה לספר הרבה.

‏שיר: יואו, איזה תחושה נוראית.

‏עלמה: נכון.

‏שיר: ומתי התחלת… כאילו מתי… מתי התחלת לשחות?

‏עלמה: אני חושבת שזה… זה לאט-לאט. קודם כל, גם גיליתי בהפתעה, אבל גיליתי שגם… שאני בן אדם נורא נורא ורבלי ונורא נורא חשוב לי להגיד מילים וחשוב לי שהמילים יהיו מדויקות, אז גיליתי שיכולים… זאת אומרת, לפעמים אפשר גם במבט להכיר אנשים, שנייה. ואת לא חייבת להיות הכי-הכי רהוטה ו… זאת אומרת, גיליתי להפתעתי… אני נגיד… אני חשבתי שאף אחד לא יאהב אותי.

‏שיר: נכון.

‏עלמה: אם אני לא אהיה כל כך חכמה וכל כך רהוטה. לא, את יודעת, כאילו… כי את רגילה מה הפורטה שלך, ואז את כאילו אומרת: "אוקיי, אין לי את הפורטה שלי, אז מה יש לי?"

‏שיר: כלום.

‏עלמה: אבל זה לא נכון. כן.

‏שיר: חד משמעית, אני איתך כמובן באותה סירה.

‏עלמה: אבל לא. אבל כזה גם יהיו לך חברים, וגם לאט לאט לאט האנגלית שלי כן השתפרה. היום יש לי אנגלית מאוד-מאוד טובה. אני גם מלמדת באנגלית באוניברסיטה, אני כותבת באנגלית. כאילו היום יש לי אנגלית מאוד-מאוד טובה. וזה גם מסע מאוד-מאוד ארוך שלקח הרבה מאוד זמן. וגם היה בו רגעים דווקא של כיף. כאילו, דווקא מתוך זה שאת לא הכי הכי הכי שולטת בהכל, אז את גם כזה לומדת להיות מטומטמת, שזה שיעור טוב.

‏שיר: איך לומדים להיות מטומטמת?

‏עלמה: פשוט את לומדת להיות מטומטמת. ולהבין שאת תעשי המון-המון טעויות. לא אחת - אלף. וכזה להיות בשלום עם זה, ולהבין שככה את לומדת משהו חדש, במקרה הזה - שפה וקודים ותרבות. וגם את מוצאת את החופש בזה שאת מטומטמת. את מוצאת… נגיד, למדתי ערבית בניו יורק. כי פה, את לומדת ערבית, את מייד מרגישה מפגרת. כאילו, את מייד לא מצליחה לדבר את השפה, את מיד מרגישה… זה גם מאוד-מאוד מתוח, זה מאוד… יש לזה מלא-מלא משקל.

‏שיר: כן, שפה מאוד טעונה, הערבית, בארץ.

‏עלמה: כן, מלא-מלא… אבל את יודעת, אבל גם את, אין לך את החופש כאילו לנסות שנייה לדבר בשפה ולא להצליח. ואז אחרי שמצאתי את זה באנגלית, פתאום הרגשתי שזה יכול לקרות בעוד מימדים. [שיר מהמהמת] היום אני לומדת הולנדית, אני גרה בהולנד. אז גם את כזה מוצאת איזשהו חופש בלהיות מטומטמת, וגם את מגלה בדרך הקשה שיש דברים בך שכן יהיו יפים גם כשהם יהיו אחרת ממה שחשבת.

‏שיר: ווֹאו, זה מדהים. בגלל שכמו שהאישיות נפתחת לכל מיני אופציות, את גם… את… את הופכת לאנשים שלא היית הופכת להיות.

‏עלמה: נכון.

‏שיר: כאילו זה לא רק החופש. כאילו אמרת: "אני פחות או יותר אותו דבר אם בארץ ופה".

‏עלמה: כן.

‏שיר: נשמע שלא היית נהיית אותו דבר אם לא היית עושה את זה.

‏עלמה: נכון. וגם זה שומר עלייך. כאילו כל ה… את יודעת, נגיד יש את הקלישאה הזאת, ש"רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי, אל נשמתי". וזה נכון, זאת קלישאה נכונה. אבל כמו הרבה קלישאות, היא נכונה לא באופן שבו חשבת. זאת אומרת, את יכולה לגלות, נגיד, בדרך הקשה, במיוחד אם את בן אדם רגיש יחסית, שלא כזה טוב לך כשכל מילה של הזולת חודרת אל עורקייך ואל נשמתך. [מגחכות] ואת יכולה לגלות שהזרות נותנת לך איזושהי… איזשהו מרחק לפעמים מהמציאות שהוא דווקא נעים לך, שהוא לא רק מנוכר לך, הוא דווקא… הוא דווקא בריא לך. אוקיי, אז לא כל דבר סביבי אני אבין, הכל בסדר. כאילו אולי אני קצת יותר מדי מבינה את הדברים שקורים סביבי. כאילו כזה, קצת.

‏שיר: זה כמו, את יודעת, לראות מטושטש ולהחליט לא ללכת עם משקפיים כל הזמן.

‏עלמה: נכון.

‏שיר: מתי גילית את זה? מתי גילית שזה נעים לך, אולי, לא להבין הכל או [מגחכת] שלא כל מילה חודרת?

‏עלמה: במקביל לזה ש… במקביל לזה שסבלתי מזה. זאת אומרת, שני הרגשות קורים לך בו זמנית. אבל גם את מגלה שכזה נעים לך, כאילו לא הכל להבין, לא הכל להרגיש. כן, את כאילו פחות מ… את פחות רגישה בסיטואציות מסוימות.

‏שיר: את זוכרת סיטואציה?

‏עלמה: הרבה… תראי, הרבה מאוד מהדברים… מבחינתי כל הסיפור של ההגירה הוא מתחלק ללפני הילדים ואחרי הילדים, כמו הרבה סיטואציות בחיים שלי. ונגיד שהילד… שהבן הראשון שלי נולד, הוא נולד בניו יורק. ולא הכל… לא… לא הבנתי. כאילו, יש מלא דברים גם סביב זה, יש מלא טקסים. בגינה - איך אמהות מדברות אחת עם השנייה. כן מציעות חטיף, לא מציעות חטיף, כן… זה. את יודעת, מי מניקה, מי לא מניקה. ופשוט לא הבנתי כלום, והיה לי מאוד-מאוד משחרר בתוך זה, שלא כל-כך הבנתי. גם לא כל-כך… גם יש רגע כזה כשאת חוזרת מבית חולים עם ילד… אין לך ילדים, נכון?

‏שיר: לא.

‏עלמה: כשאת חוזרת מבית חולים עם ילד, את כאילו מסתכלת ימינה שמאלה ושואלת: "איפה המבוגר האחראי?", וכשהילד הזה נולד לך בסיטואציה של הגירה, אז מהר מאוד את כזה: "אה! אה! נכון, אני המבוגר האחראי. נכון, נכון, אה, אה, נזכרתי, אני האמא". ואז יש כל מיני…

‏שיר: למה? כי אין אף אחד?

‏עלמה: כן, בדיוק.

‏שיר: כי בעצם אין ברירה?

‏עלמה: כי אין אף אחד. יש אותי, יש את אבא שלו, וזהו. זה המבוגרים שיש, והם יהיו ההורים הכי טובים שיהיו לו, כי אנחנו היחידים בשטח. ואז כל מיני סוגיות שהם נורא-נורא נראות הרות גורל, כאילו, כן להניק - לא להניק, כן גרפס - לא גרפס, כן לישון על הבטן - לא לישון על הבטן. אז את פשוט לא יודעת מה אנשים אחרים עושים. ואז זה גם מאפשר לך להיות יותר… כאילו זה שומר עלייך במובן הזה שזה נותן לך גם להיות מה שאת עושה פשוט. ואז את לא נורא יודעת. כאילו, אוקיי, הנקתי אותו מספיק זמן, לא מספיק זמן. כאילו, את פחות שומעת את כל הקולות של כל שאר האנשים.

‏עכשיו, ברור שגם שאת חיה בחו"ל, את לא חיה על אי בודד. מהר מאוד יש לך גם חברים וגם מעגל חברתי, וגם הרבה מהם יהיו ישראלים, לא משנה איפה תגורי, פחות או יותר. אז זה לא… זה לא שאת חופשייה מזה לגמרי, אלא שכן יש איזשהו מימד שבו הזרות שומרת עלייך, בתוך… הבורות שלך שומרת עלייך. את לא כל כך יודעת לקרוא הכל. את כזה: "אה… מה… זה, בסדר", אוקיי. כאילו, עלה במשקל, ירד במשקל, טיפת חלב… כאילו, כל הסטרס הזה טיפה את לא מרגישה אותו.

‏שיר: אתְ הסמכות, בסופו של דבר.

‏עלמה: את הסמכות. וזה קורה… כן, אין לך מישהו לשים ב-emergency contact, אבל יש לך… את… את סמכות. אותך יש ב-emergency contact, סבבה. כאילו תתקשרו אליי, תעשו לי "עקוב אחריי". כאילו, כזה.

‏שיר: אני חושבת שכאילו, מי שמאזין לנו, כנראה נולד בארץ. ואז לי, לך, למאזינים האלה, יש איזושהי פריבילגיה של מקומיוּת.

‏עלמה: נכון.

‏שיר: וזאת פריבילגיה שקופה. אנחנו לא יודעים איך זה להיות לא-מקומיים.

‏עלמה: נכון.

‏שיר: איך זה להיות לא-מקומיים? [מגחכות] איך זה כשאין את הפריבילגיה הזאת? כאילו מתי בעצם הרגשת: "אני לא בבית והאנשים, האלה כן בבית"?

‏עלמה: נכון.

‏שיר: האנשים האלה כן יודעים.

‏עלמה: יש מלא דברים שהיית מתקשרת לאבא שלך, או שאני מתקשרת לאבא שלי, שפתאום לא היה לי… נגיד עם מיסים, כל מיני דברים הייתי צריכה לעשות… כאילו למלא טפסים של מיסים ואז התקשרתי לאבא של חברה. זאת אומרת, מהר מאוד מצאתי אנשים שהם מקומיים, שיש להם את הקשרים של המקומיים, שיכולתי לשאול אותם כאלה דברים. אז גם המון-המון דברים של בירוקרטיות. [שיר מהמהמת] וגם באמת הפריבילגיות של… תראי, אבל זה גם… זה גם בא בפרקים. כאילו, זה גם הבדל מאוד גדול אם את חיה במדינה שהיא דוברת אנגלית או לא. ואיזה סוגים של השפלות יהיו לך בחיים ואיזה סוגים של השפלות… נגיד, לי היה… שבוע שעבר, הייתי עם הבן שלי בחנות והוא בא למוכרת והוא מדבר איתה בהולנדית שוטפת, הוא אומר לה: "תשמעי, אמא שלי לא מבינה הולנדית טוב, תעזרי לה למצוא את הקמח", כי חיפשתי קמח כאילו. אז זה גם סיטואציה שיש בה משהו מהטעם הזה של - אוקיי, אני לא מקומית, אין לי את הכוח הזה.

‏שיר: איך זה בתוך זוגיות? כשיש מישהי, שאני משערת, תקני אותי אם אני טועה בגלל שאת מהגרת אקדמיה, שגם זה נשמע מהסיפור שלך שאת כל פעם מחפשת תכניות, ושבסוף את הקטר של המשפחה בתחום ה"איפה נגור". איך זה לעשות את זה בתוך זוגיות?

‏עלמה: לא יודעת, זה היה… תראי, קודם כל הוא, יש לו הרבה סובלנות אליי באופן כללי. [מגחכת] אבל גם זה לא בדיוק היה ככה. כי פשוט רצינו לחיות במקומות, ואז הייתי מחפשת משהו שיתן לנו לשם ויזה ו… ותירוץ. לא כל כך אהבתי את האקדמיה בהתחלה, זה לא שתמיד חלמתי להיות פרופסורית שאני אהיה גדולה. בכלל לא. גם היום אני…

‏שיר: מה חלמת?

‏עלמה: לא יודעת, אבל כאילו לא היה… זה לא היה כזה איזה מין… את יודעת, כאילו פשוט חיפשתי… לפחות בשנים הראשונות של הדבר הזה, נגיד, בעשור הראשון של החוויה הזאתי, בעיקר פשוט כזה חיפשתי לראות את העולם. רציתי שהוא ירגיש לי גדול ושהוא ירגיש לי אחר ושיהיה אור אחר ויהיה מזג אוויר אחר, ויהיה אנשים מוזרים שאני לא אבין והם לא יבינו אותי. זאת אומרת, זה היה הצמא העיקרי מבחינתי.

‏[מוזיקת מעבר]

‏שיר: יש את הסיבות הרשמיות שאנשים עוזבים את הארץ בשבילם. שזה, את יודעת, רמת חיים טובה יותר, ואפשרויות, ושהילדים יגדלו במקום פחות סוער ביטחונית, ופוליטיקה, וכולי וכולי. עכשיו, מעניין אותי האם לדעתך מישהו שיש לו חיים מאוד שמחים ומשפחה טובה וחסר לו רק כסף, נגיד, הוא יהגר? או שרק המצב הפוליטי סוער, אז מישהו כזה יהגר? כאילו, מה הגרעין המיידי שגורם לאנשים לעזוב? בגלל שאצלך, נשמע מהסיפור כל הזמן שזה איזשהי, גם הרפתקנות שלך… בעיקר הרפתקנות אפילו, הייתי אומרת. זה מה שזה… כאילו, ויכולת… וגמישות מסוימת. שזה מאוד הפוך מהסיבות שבגללן אנשים אומרים שהם מהגרים, שזה סיבות יותר שליליות, סיבות יותר חיצוניות: "זה המקום שגורם לי לעזוב". ואצלך זה נשמע שזה מין משהו פנימי של רצון לראות עוד.

‏עלמה: כן, אבל, תראי, קודם כל זה היה ככה, גם הייתי יותר צעירה, גם המדינה הייתה במצב אחר, בעצם כשהתחיל הסיפור שלי. אבל גם אני… אני דווקא חושבת שיש מלא כמוני. אני חושבת שמלא אנשים שמדברים על הגירה מנסחים את זה כמו שאת ניסחת את זה עכשיו, ומלא אנשים שעשו הגירה מדברים על זה יותר כמוני. זאת אומרת, את יותר תשמעי אנשים שיגידו כזה: "וואי, תקשיבי, בגיל 25 נסעתי למיאמי, פתחתי מנעולים, כאילו עבדתי בלפרוץ מנעולים, ואת יודעת, מצמצתי ואז אני בן 50 ויש לי ילדים בקולג'".

‏כאילו, המון המון המון סיפורי הגירה שאת תשמעי, הם יהיו בדיוק כזה. בדיוק של כזה, דבר הוביל לדבר. את לא תמצאי את הרגע המכונן שבו מישהו ישב מול טבלת אקסל ואמר: "אוקיי, כלכלית יותר יהיה לי טוב במקום X וחברתית יהיה לי יותר טוב במקום Y ואני יעבור…". כאילו, אני חושבת דווקא… אני דווקא חושבת שאני המקרה המייצג במובן הזה שאנשים הם לא ממש יושבים ואומרים לעצמם: "כן, אני יעזוב את הארץ…", [בלחישה] ואז כאילו… גם זה קורה. אבל אז אני לא בטוחה… אני לא בטוחה שיש חפיפה ממש בין אלה שאומרים את זה ככה, לבין אלה שבאמת עוזבים. ואני בטוחה שאנשים שנמצאים עשורים בחו"ל, אז את תשאלי אותם ואז הם יגידו יותר משהו כזה. זאת אומרת, [מגחכת] יגידו לך משהו יותר כזה של: "את יודעת, שיר, דבר הוביל לדבר. פתאום פגשתי מישהי, פתאום… זה. פתאום נפתחה לי איזה הזדמנות, פתאום…". כאלה דברים.

‏אבל זה גם… זה חלק מהטעם של הסיפור שבסוף סיפור שמספרים אותו כסיפור של בחירה, אבל הוא בעיקר סיפור של התמודדות. הוא בעיקר סיפור שכל פעם החיים מגישים לך איזה מנה ואז את כאילו צריכה… אוקיי, לעשות מזה ולאכול את זה, כאילו, באיזשהו אופן.

‏שיר: מה אנשים לא יודעים על הגירה?

‏עלמה: או! [מגחכת] שזה לא תמיד מתוכנן, שזה לא תמיד מחושב. שזה בדרך כלל, לדעתי, לא מתוכנן, לא מחושב. ושזה לא כל כך הפיך, אני חושבת. זאת אומרת, אני גם חזרתי לארץ.

‏שיר: שזה לא כל כך לא הפיך.

‏עלמה: וגם… נכון. זה גם לא הפיך, אבל גם…

‏שיר: אני אומרת…

‏עלמה: אבל… אוקיי, זה גם לא הפיך וגם לא לא הפיך. אממ… אני מסתבכת. [מגחכת]

‏שיר: איך זה לא הפיך?

‏עלמה: בעצם אחד הדברים שקרו בחיים שלי, זה שאחרי שחיינו מחוץ לישראל בערך עשור, חזרנו חזרה. ועשינו ממש את כל הפרוצדורה. את עושה תעודת תושב חוזר, את עושה את כל הדבר. היינו צריכים להוציא תעודת זהות ישראלית לבן שלנו שנולד בארצות הברית. לא תעודת זהות, את יודעת, דרכון וזה וזה. ואז את חוזרת ואז את… ואז זה גם לא כל כך הפיך לך. זאת אומרת, את חוזרת וזה לא בדיוק מוכר לך יותר. וזה משהו…

‏שיר: וואו.

‏עלמה: כן.

‏שיר: איך זה היה? בעצם אז חזרתם ב-2019? אני מבינה נכון?

‏עלמה: חזרנו ב-2020 ועזבנו ב-2024.

‏שיר: לפני הקורונה או אחרי הקורונה?

‏עלמה: חזרנו באמצע הקורונה.

‏שיר: בגלל הקורונה?

‏עלמה: את רואה? זה בדיוק מה שרציתי… זה גם הסיבה שרציתי כל כך כאילו לבוא לפודקאסט שלך, שזה לא בדיוק 'בגלל'. אין בדיוק 'בגלל' בהגירה. באמת, יהיה לך 10 סיבות ל'בגלל' ואז בסוף את גם לא תדעי מה הן בדיוק, או שהן השתנו, או שאת תספרי אותם בדיעבד, או שאת… כן, בגלל הקורונה. לא יודעת, היה קורונה גם פה. זה היה ההגירה הכי קשה מכל ההגירות שעשינו, כשחזרנו לפה. זה היה…

‏שיר: למה? איך זה היה?

‏עלמה: כי לא הבנתי כלום. לא הבנתי כלום, אבל גם הייתי בת המקום, וזה היה ממש-ממש מבלבל. כלום, כלום. את יודעת, את שאלת אותי על סיפורים של זרות שהיו לי בניו יורק והרבה מהם אני כבר לא זוכרת. אבל נגיד פה אני ממש זוכרת בבהירות איך שכרנו אוטו ורצינו להחנות אותו ולא יכלנו להחנות אותו. כי לא ידענו מה זה "פנגו", לא היה לנו מושג שקיים דבר כזה "פנגו", ועצרנו את האוטו והיה חם וחנינו בירושלים והלכנו ברחובות וחיפשנו מדחן.

‏שיר: וואו!

‏עלמה: שזה [מגחכת] טכנולוגיה שלא קיימת יותר, וזה לא שבמשך עשר שנים שבאתי לבקר בארץ ופגשתי את החברות הטובות שלי או את המשפחה שלי, אז שוחחנו על "פנגו" דווקא, [צוחקות] כאילו. את יודעת, זה אף פעם לא עלה בשיחה. ופתאום את מגיעה ואת לא יודעת לעשות את זה. ואת לא יודעת נגיד שקופת חולים זה דבר שמתנהל באפליקציות. ואת לא יודעת… את פשוט לא מבינה כלום ושום דבר, אבל את גם בת המקום. וזה היה ממש כאפה, בשבילי.

‏גם ישראל הופכת… את יודעת, קצת כמו שחו"ל משמש כמעין פנטזיה עבור ישראלים הרבה פעמים, ישראלים בחו"ל הרבה פעמים הופכים את ישראל לפנטזיה. לא יודעת, אני זוכרת שנסענו לאיזה טיול באפסטייט ניו יורק, והיה כזה כבישים גדולים ופתוחים של אמריקה ושמתי כזה מאיר אריאל ואריק איינשטיין… כזה מין מוזיקה ישראלית-ישראלית כזאתי, שהיא בעצם גם ישראלית של לפני שנולדתי. יש איזה התרפקות כזאת על מולדת שאפילו לא… אפילו לא ממש מולדת שאת אי פעם חווית אותה כשאת חיית פה, כי זה אפילו לפני זמנך. אבל יש איזה התרפקות. ואז את חוזרת לפה וזה פתאום לא בדיוק…

‏שיר: זה נראה לי אחד הפחדים הכי גדולים שלי מול הדבר הזה. בגלל שאני חושבת שזה… זה מין תהליך כזה של יציאה מהבית, ויש את הלימבו שבו את עדיין לא בבית החדש שלך, זה עדיין לא הבית שלי, אבל המקום שעזבתי הוא גם כבר לא הבית שלי. ואז באיזשהו אופן להישאר בלי בית, הלהיתקע הזה, זה מאוד-מאוד מפחיד.

‏עלמה: נכון, נכון. לכן גם מהר מאוד, כל מקום שעברנו אליו, ניסינו לעשות אותו ביתי עבורנו. וגם באמת זה שעברנו בזוג את כל המעברים השונים האלה, ובאיזשהו שלב גם זוג עם ילד, ובאיזשהו שלב זוג עם שני ילדים, זה איפשר… זה… זה איפשר לדבר הזה להרגיש יותר יציב ופחות מוטרף. וגם, עכשיו נגיד שאנחנו חיים בהולנד, אז… אז… אז עצם הידיעה שזה שאני לא יודעת מלא דברים וזה בסדר - זה נותן לי עוד איזשהו מרווח נשימה. כאילו אני כזה, אוקיי, לא קלטתי, לא הבנתי. בסדר, fine. כאילו, מה… מה זה עוד השפלה קטנה? בסוף הרבה מהדברים זה השפלות מולך ומול עצמך, ואת כזה אומרת, אוקיי, אני עוד… עוד קצת התכופף האגו, כאילו, מה כבר לא קרה לי?

‏שיר: השפלות כמו מה?

‏עלמה: כמו שאת פשוט לא מבינה שום דבר. את לא מבינה שום דבר מכלום. הילד שלך הולך לגן והוא שומע שירים שאת לא מבי… לא מכירה, כאילו. היו עושים בגן של הבן, שלי עוד בניו יורק, זאת אומרת, זה הבן הבכור שלי שהיום כבר כמעט בן שמונה. אז היה להם "show and tell". מה זה "show and tell"?! מה זה?

‏שיר: את לא מכירה מהטלוויזיה?

‏עלמה: לא. אז, כאילו, [צוחקת] גם לא נראה לי שהכרתי מספיק. וגם מה שאת חושבת שאת יודעת, נגיד, על ניו יורק שהיא מקום מאוד מצוטט בתרבות הישראלית ומאוד אנחנו רואים את זה, אנחנו גם לא מבינים. סליחה, כן? כאילו אנחנו חושבים שאנחנו מכירים, אבל אנחנו לא ממש מכירים אותו. לא ממש יודעים דברים. גם תמיד יש איזה שברים של תרבות שפה הם כאילו נורא נורא-נורא ביג דיל ואז במקום אחר הם לא. נגיד, את מכירה… אני לא יודעת אם יצא לך לראות את זה, אבל כאילו כל האמריקאים שאת תפגשי בארץ, הם מכירים נורא עידן רייכל? זה כאילו איזה משהו. אני לא… לא פגשתי בחיים שלי ישראלי ששומע עידן רייכל, סליחה.

‏שיר: [מגחכת] אני ממש אוהבת את עידן רייכל.

‏עלמה: אוקיי, אז מתנצלת מראש. [צוחקת]

‏שיר: לא, זה בסדר, אני גאה בזה.

‏עלמה: אני מתנצלת מראש, ואני לא… זה לא בקטע של, כאילו, את יודעת, to trash, כאילו, עידן רייכל. זה פשוט להגיד שיש כנראה איזה משהו ששמים באיזה summer camp של יהודים אמריקאים, כנראה שמים עידן רייכל ואז זה מה שכולם מכירים. ונגיד ישראלים נורא מכירים בתור ספרות אמריקאית, נגיד, את פול אוסטר. שהוא לא ממש… אף אחד לא כזה התעניין בו בכלל או הכיר אותו, כאילו. כשאני עברתי לניו יורק חשבתי שכולם יכירו את פול אוסטר, אז לא.

‏שיר: וואו!

‏עלמה: כן, כאילו יש כזה גוונים מסוימים של התרבות שכאילו את רואה אותם במקום אחד ולא במקום אחר.

‏שיר: מה הכי מפחיד בסיטואציה הזאת?

‏עלמה: מה הכי מפחיד בלהגר?

‏שיר: כן.

‏עלמה: אני עונה לך מעכשיו? מה הכי מפחיד אותי עכשיו? אני נורא-נורא מפחדת לא להצליח להיות אדבוקטית טובה לילדים שלי. זה משהו שנורא-נורא מעסיק אותי. אני נורא-נורא רוצה להצליח אממ… כשיש לך ילדים, את נורא-נורא רוצה כאילו להגן עליהם או לייצג אותם, או נגיד אם הלך משהו לא בסדר בבית הספר, אז לדבר עם המורה וכאלה דברים. אם אין לך מילים לדבר עם המורה הזאתי, אז זה מאוד… זה מאוד-מאוד קשה. זה מה שהכי הכי הכי מפחיד אותי.

‏שיר: זה מאוד הגיוני, בגלל ש… כשעשיתי את מדור "טיסות" לתקופה קצרה, [עלמה מהמהמת] אז אחד הדברים שעלו שוב ושוב בשיחות עם אנשים שהיגרו וחזרו, שיצא לי לראיין כמה כאלה, זה שהם אמרו: "אנחנו חזרנו כי אנחנו רוצים ילדים ישראלים". ובעצם כשאת מפנטזת על הגירה ברמת הפנטזיה, אז את חושבת, מה יותר טוב מזה? אני גם עוברת למקום שהוא שלו ושבו הם בטוחים פיזית. גם לא יפול עליהם טיל, גם לא ידקרו אותם בפיגוע, וגם הם לא ילכו לצבא. תענוג. אבל את לא חושבת על… ורמת החיים שלהם כנראה טובה יותר. ואת אומרת, מעולה, יופי, אני… אני נותנת את המתנה הזאת לילד. אבל אני חושבת שאת מדמיינת ילד ישראלי לאורך כל הדרך הזה, כי את ישראלית. את אומרת, זה שלי, הילד שלי הוא יהיה ישראלי. ואז את מבינה שהילד הופך להיות בן המקום. והוא לא גדֵל על השירים שאת גדלת, הוא לא גדל על המוסכמות שאת גדלת, הוא גדל להיות הולנדי, אמריקאי, אוסטרי, כל מקום שלא תלכי אליו. ואז נוצר ביניכם איזשהו פער, שזה גם פער אישיותי, אני משערת, בגלל שהוא גדַל במנטליות אחרת, והוא כן מבין את הקודים ואת לא. וזה גם פער של… נגיד, בת זוגי, אז דוד שלה חי בלוס אנג'לס והוא הביא… והמשפחה שלו נולדה שם והילדות שלו הן אמריקאיות. וכשהיא דיברה עם בנות דודות שלה האמריקאיות, אז הן אמרו: "מגיל… מכיתה ב' ידעתי שאני לא יכולה לפנות לאמא שלי עם עזרה בשיעורי בית", נגיד. כלומר… או בוודאי שלא לדבר עם מורה, או אפילו לעזור להסתדר, או, את יודעת, השיחה הזאת שאת אמרת שאת עושה של: "אבא מה אני עושה…? מה זה קרן השתלמות?", זה, את כזה: "אני לא יודעת". כאילו, זה מין… וזה גם חלק מאוד מאוד משמעותי באיכות חיים. היכולת להישען, היכולת לדעת שיש מי שמדריך אותךְ, שכבר עבר את כל הדברים האלה. שעל זה… זה קצת מתערער מתי ש… מתי שעוברים, לא?

‏עלמה: נכון. ברור, ברור, ברור, ברור. וזה הכי-הכי מפחיד, זה הכי-הכי קשה. אבל זה גם… זה גם… בגלל זה אני טיפה, את יודעת, סקפטית על השיח הזה של כזה, אוקיי, עושים רשימה, את הבעד ונגד. ויש מקומות שהם יותר שלווים ויש מקומות שיותר קל בהם כלכלית. חד משמעית, יש מקומות שהם יותר שלווים ויש מקומות שיותר קל בהם כלכלית, ואת תהיי בהם מהגרת. וזה מכניס איזשהו פקטור שהוא גם מאוד גדול והוא גם מאוד בלתי ידוע. בסוף את לא ממש יודעת איך זה יתגלגל. וזה ברור שזה… זה מכניס איזה חוסר נוחות קיומי בכל מה שאת עושה. ובטח גם מול ילדים, זה מאוד מאוד קשה. אני לא יודעת… אני זוכרת שכש… אוקיי, אז כשהיינו בניו יורק היה לנו ילד אחד והיה תשדיר כזה של משרד הקליטה, שהילד קורא לאבא שלו, והוא עושה לו: "Daddy, daddy", [במבטא אמריקאי] כזה, מבטא נורא נורא אמריקאי ואז הוא אומר לו: "אבא", ואז האבא מתעורר. זה התשדיר. וראינו את זה ואני זוכרת שאבנר, הבן זוג שלי, הוא כאילו ראה את זה והוא היה כזה: "וואו, זה בדיוק…", כאילו, את יודעת, הם… הם… הם… הם היכו ב… בדיוק בנקודה.

‏שיר: אצבע בפצע.

‏עלמה: אצבע בפצע. אבל אני חייבת להגיד שלי זה לא ממש מרגיש ככה, בדיוק. זאת אומרת, כן, יש לי פחד תמידי שאני לא אצליח בדיוק לגונן על הילד שלי, או לנווט עבור הילד שלי, ואני לא אדע לענות לו על קרן השתלמות ואני מאוד… כן, וגם יש פערי שפה, ובמיוחד שאת חיה במדינה שהיא לא… שאנגלית זה לא השפה הראשונה בה. זה מאוד-מאוד אמיתי, זה מאוד-מאוד מלחיץ. זה גם מאוד-מאוד מלחיץ להיות מין אמא מביכה כזאתי שהילד יתרגם לך אצל הרופא, או כאלה דברים. זה… זה מאוד אמיתי. אבל אני חושבת, עם השנים, גם הילדים שלי כבר לא כל-כך… זאת אומרת, הבכור שלי הוא כבר כמעט בן שמונה, אז אני כבר עושה את זה כמה זמן, את הסיפור הזה של ההורות, ואני מרגישה שיש משהו ב… באותיות הקטנות של החוזה… הנה אני אגיד לך, ואז אם תעשי פעם ילדים, אז תגידי לי אם אני צודקת או לא.

‏שיר: אני אעשה. זה ממש בעבודה.

‏עלמה: אז… אז… אז תקשיבי, [מגחכת] תסמסי לי אחרי שיש לך ילדים. [צוחקות] באותיות הקטנות, ילדים הם לא ממש שלך. הם לא ממש שלך. זה, כאילו, אין דבר בעולם הזה שהוא יותר שלי מאשר הילדים שלי. יש להם את הפרצוף שלי, סבבה? אבל הם גם לא כל-כך שלי. הם לא כל-כך שלי במובן הזה שהם… הם של עצמם. הם של תקופה אחרת. אמרתי לך גם שאני היסטוריונית. כאילו אני יצור של המאה ה-20. אני עכשיו מגדלת יצורים של המאה ה-21. יש להם סט אחר לגמרי… אין לי… אין לי באמת מושג נגיד איך מתמודדים עם… לא יודעת, עם כל הדברים שהילדים היום צריכים להתמודד איתם. עם טיקטוק, סבבה? עם כאילו דברים שלא היו בתקופתי. וגם הם לא שלי. הם לא שלי במובן הזה שהם לא ממש… קודם כל הם לא ממש באים לעולם כדי להביא לנו נחת, או לשמח אותנו, או לעמוד בציפיות שלנו של איזה ילדים יהיו לנו, ואיך הם יהיו, והם כן יהיו ישראלים, הם לא יהיו ישראלים, הם יהיו אמריקאים, הם יהיו הומואים, הם יהיו לסביות. הם לא כל כך באים לעולם בשביל זה, בשביל לעמוד בציפיות שלנו או בשביל לייצג אותנו או בשביל לשמח אותנו. והם גם לא כל-כך שלך, אנחנו גם לא כל-כך מכירות אותם. שזה גם מוזר. ההורים שלך מכירים אותך, נגיד? כאילו ממש אותך? זאת אומרת…

‏שיר: לא. כאילו, מה זה לא? אני חושבת שהם מאוד אוהבים אותי.

‏עלמה: כן.

‏שיר: ושהאהבה הרבה פעמים מפצה על היכרות. אבל נגיד בחתונה שלי, אמא שלי קראה… שני ההורים שלי בירכו.

‏עלמה: כן.

‏שיר: ואמרתי להם: "תכתבו ברכה ביחד". מה הם הבינו מזה? כל אחד יכתוב ברכה ארוכה יותר מהמגבלה שנתתי, בנפרד.

‏עלמה: אהבתי כבר.

‏שיר: ואמא שלי בירכה יפה, כאילו דיברה על רגשות. ואבא שלי… וחשבתי את זה גם תוך כדי, כאילו, שעמדתי בחתונה ושמעתי אותו מברך, הוא דיבר על הילדות המוקדמת שלי ועל הקריירה שלי. [עלמה מהמהמת] וחשבתי, נכון, אלה הכתבים… כאילו, אלה… אלה הלוגים שהיו לנו במערכת היחסים שלנו. אתה מכיר אותי בתור ילדה, ואתה יודע מה עשיתי בקריירה שלי, כי אחרי זה יותר קל לעקוב מאשר מה שלומי, מה הדברים שחשובים לי, איזה שינויים עברתי כבן אדם, מה מסקנות העומק שנוצרו לי עם השנים. בדברים האלה אנחנו פחות נוגעים.

‏עלמה: אתם גם אף פעם לא יכולים להיפגש בסיטואציה שבה את לא הילדה והוא ההורה.

‏שיר: אני גם לא מעוניינת.

‏עלמה: זה גם בילד-אין בתוך הסיטואציה. אז כן, אז זה כאילו מין כזה, את יודעת, וזה לא מתחיל בגיל 18 שיש לך טינאייג'ר עצבני כזה. זה כבר בגיל 3-4, יש לך איזה תחושה שהבן אדם הזה הוא בעולם, ואת מכירה אותו, ואז את גם לא מכירה אותו. ויש את הסיטואציות שהוא… שהוא פשוט לא הי… אילו הוא לא רואה אותך כשאת לא ההורה והוא הילד. זאת אומרת, שניכם רואים רק אחד את השני כשאתם בתפקיד, כשהם on duty. כאילו, דליה רביקוביץ כתבה שיר שהיא רוצה להיות מגירת הגרביים בחדר של הבן שלה. ואני כל-כך חושבת שזה נכון. שלפעמים, כאילו, בא לי לראות אותו כשהוא לא הילד שלי. בא לי לראות אותו כמו מגירת גרביים. ואני לא אראה אותו, והוא נורא של עצמו. שניהם, שני הבנים שלי, הם נורא של עצמם. אז הם… והסיבה שאני אומרת שזה כאילו באותיות הקטנות של החוזה של ההורות, אז כשאת מהגרת, זה באותיות יותר גדולות. כי זה יותר ברור שהם של עצמם ושהם של מקום אחר. וגם יש בזה הרבה כיף, כן? הם מכניסים לך את המקום.

‏זאת אומרת, אני פגשתי אנשים שחיים במדינה זרה 15 שנה, ואז כשנולד להם ילד, פתאום זה מרגיש להם יותר בית. אני גם זוכרת שפעם ראשונה נגיד שחשבתי שאנגלית היא שפה חמודה, זה ששמעתי את הבן שלי מדבר אנגלית. ופתאום חשבתי שזה שפה… את יודעת, זה… זה מאפשר גם לך להיות יותר של המקום, כשיש לך ילדים והם של המקום. ברור שהם נטמעים אל המקום במהירות הרבה יותר מהירה ממך. וגם זה כשלעצמו יכול לעורר חרדה. אבל אז את גם יכולה להגיד כזה, אה, אוקיי, שנייה, אני אראה, שנייה, אני אבדוק את החוזה, אני אבדוק שנייה את האותיות הקטנות. בעצם הם מעולם לא היו אמורים להיות שלי, והם מעולם לא היו אמורים להיות מה שאני רוצה שהם יהיו. גם, מה היחסים של הילדים שלי עם המקום הזה יהיו, אני עדיין לא יודעת, באמת אני לא יודעת. כאילו, אני לא יודעת. הם מדברים עברית, אולי הם לא ידברו עברית עוד כמה שנים, אולי זה יכאב לי, אולי זה יכאב לי שהם ייטמעו במקום החדש. אולי זה יכאב לי דווקא ההפך, אולי פתאום יכאב לי כאילו, להרגיש שהם לא מתנתקים מהמקום הזה. אבל הם באמת לא כל-כך שלי, וכשאת זוכרת את זה, אז זה גם נותן לך איזשהו חופש ביחסים מולם. וגם, אני חושבת שזה משהו שהם יידעו עליי, כאילו, שאני גם לא של… של המקום הזה במאה אחוז.

‏שיר: אבל…

‏עלמה: כן.

‏שיר: את לא חושבת שנגיד זה שהם רואים… אם אני מבינה נכון, הבן שלך נולד בארצות הברית, חזר לארץ, עכשיו הוא בהולנד.

‏עלמה: נכון.

‏שיר: את לא חושבת שאת לפחות נותנת להם… אם אנחנו יוצאות מתוך נקודת הנחה שהעולם רע, ובתור היסטוריונית, את בטח משערת…

‏עלמה: שהוא רע. כן.

‏שיר: שהוא שהוא הולך גם להפוך… שאנחנו לא בתקופה…

‏עלמה: כן.

‏שיר: אנחנו לא על על סף תקופה מדהימה, ככל הנראה.

‏עלמה: כן.

‏שיר: את לא חושבת שלפחות נתת להם את הגמישות הזאת של לדעת שהעולם הוא יותר גדול ממה שרוב האנשים חושבים?

‏עלמה: כן. אני לא יודעת. נסעתי… נסעתי עם הבן שלי… הבן הבכור שלי קוראים אביתר. נסעתי איתו פה באוטו, והוא נורא מותש. באנו עכשיו לביקור בארץ, וזה גם נורא כיף, וגם נורא מסעיר, וגם פתאום הוא פוגש… הוא נורא-נורא אוהב את הבני-דודים שלו, ואת יודעת, יש את כל הרגשות בבת אחת. ואז הוא אמר לי, הוא אמר לי כזה: "וואי, אמא, זה כל כך מעייף להיות ילד עולמי". [צוחקות] כאילו, חשבתי על זה, כן, זה גם נותן, אבל זה גם לוקח. זה גם לוקח. אני גם לא אוהבת לדבר… את יודעת, יש שיח נורא מוסרני על ילדים הרבה פעמים. של כזה… גם בהקשר של הגירה, אני לא סובלת את זה. של כזה מין: "כן, אני תמיד אהיה זרה ולמען הילדים שלי אני עוברת לחו"ל". אז גם בא לי להגיד כאילו, זין על זה. קודם כל, זה נורא מוסרני. זה שאני גרה בחו"ל לא הופך את אח שלי, נגיד… יש לי אח שאני מאוד קרובה אליו והוא מגדל את הילדים שלו בישראל, זה לא הופך אותו לאבא פחות טוב, זה שהוא מגדל את הילדים שלו במדינה שבה הוא חי.

‏שיר: אני גם לא קונה את זה, סליחה.

‏עלמה: נכון, ואת גם לא יודעת מה את נותנת להם. זה מה שאני אומרת, את נותנת להם משהו שהוא כאילו לחלוטין לחלוטין unpredictable. כל מה שאת יכולה לתת להם לצידה לדרך, זה… זה נאמנות שלך אליהם, וחוץ מזה שום דבר את לא יודעת, כאילו. אולי הם יכעסו עלייך, אולי הם יפנו נגדך, אולי הם יגידו, לא יודעת: "מה הבאת אותי לפה?". סביר להניח, למעשה, שהם יכעסו עלייך, כן? [שיר מגחכת] כאילו, זה גם כן בחוזה, נכון?

‏שיר: חד משמעית.

‏עלמה: [מצחקקת] עסקה… עסקה לא פשוטה, העסקה.

‏שיר: עסקה לא פשוטה. ואיך עוד זה היה לחזור? אמרת שזה היה מאוד…

‏עלמה: כן, זה היה ממש קשה. זה גם היה ההגירה הכי קשה שעשיתי בחיים שלי. לא הבנתי מלא דברים, לא ידעתי לשאול מלא דברים.

‏שיר: כי את בעצם חזרת לארץ בזמן… בעשר שנים האלה, הייתה קפיצה טכנולוגית בעולם שהיא מטורפת, ששינתה הכל. יכול להיות שבן אדם שהיגר, את יודעת, בשנת 65' וחזר ב-75', קיבל את אותו דבר, pretty much. אבל עכשיו, את יודעת, אפליקציות, סמארטפונים, רשתות חברתיות - אלה כלים שאנחנו… כל עוד הם גדלו איתך, את לא שמה לב לשינוי, אבל אם את מקבלת את זה בבום, הכל שונה.

‏עלמה: נכון, וגם נגיד הפמיליאריות הישראלית הזאת שכאילו את שולחת למורה וואטסאפ, שכאילו… שב… בהרבה תרבויות אחרות את כאילו באיזה דחילו ורחימו כזה, רק מייל ורק זה, ורק בשעות מסוימות, וכאילו… זאת אומרת, מה שאני אומרת, זה גם טכנולוגיה וגם איך משתמשים בה. את מבינה שזה הכל, את עם ביטוח לאומי בוואטסאפ. מה?! אני זוכרת שהייתי כזה: [לוחשת] "איך זה יכול להיות?! למה הבנק שולח לי וואטסאפ?!". זה כאילו הרגיש לי מאוד… לא יודעת…

‏שיר: זה מעניין, כי בסוף הטכנולוגיה היא מתאימה את עצמה לטביעת האצבע של המקום באיזשהו אופן.

‏עלמה: נכון. נכון, נכון, נכון.

‏שיר: וכאן שהכל מעורבב, את גם ככה מדברת עם המורה ותמיד כולם מכירים את כולם, וזה. אז כן, הכל יהיה בוואטסאפ.

‏עלמה: נכון.

‏שיר: הבנק ידבר איתך בוואטסאפ.

‏עלמה: נכון. וגם, את יודעת, אמרתי לך שיש המון, כאילו, רבדים במי שאני שהם באמת נגישים בעברית. אני בן אדם רהוט, אני בן אדם שקורא ספרות עברית, הרבה מה… מה… לא יודעת, מהאסוציאציות שלי הם אסוציאציות של התרבות המקומית, מצד אחד. מצד שני, אחרי שאת חיה הרבה שנים במקום אחר, אז גם יש כאילו רבדים שלמים בהתפתחות שלך שקרו רק בשפה אחרת. נגיד הילד שלי הוא… הוא רק היה קיים עבורי בפאונד, לא בקילו. לא ידעתי בכמה קילו הוא נולד, כי נותנים לך את הנתון הזה. אז כאילו יש חוויות שלמות בחיים שלך שאת כבר סופגת אותן בשפה אחרת, בקריטריונים אחרים. כאילו, אני לא יודעת אם אני יודעת לדבר עם ישראלים בצורה יותר… כאילו, לא יודעת, של כזה… אני מרגישה שכאילו באנגלית אני הרבה יותר מסוגלת להיות כזה: "אוקיי, I'm not available ביום הזה". זהו. נקודה. סוף משפט, כאילו. ועם ישראלים אני כזה: "יש לי תור לרופא, אני עושה בדיקת סרטן השד, בואי אני אכניס אותך לכל התחתונים שלי ולכל החיים שלי". [מגחכות] כאילו, יש משהו נורא מצחיק שקורה לי בעברית. אני לא יודעת אם זה קורה לכל אחד. יכול להיות שאם הייתי חיה פה את כל השנים, אז הייתי גם מפתחת… את יודעת, מגדלת את זה אחרת. אבל אני בהחלט מרגישה שנוצרת לך גם אישיות שהיא כבר קיימת רק באנגלית, ואז פתאום את מתגעגעת לאישיות הזאת כשאת חוזרת לארץ.

‏שיר: את בעצם חושבת שזה קשור לזה שהפעם האחרונה שהשתמשת בשפה הייתה כשהיית הרבה יותר צעירה?

‏עלמה: כן. ואז יש לך כאילו קודים מסוימים שאת יודעת לדבר אותם בשפה אחת, ואת לא יודעת לדבר אותם בשפה אחרת. ואז הם כאילו שריר שלא אימנת מלא זמן או שמעולם לא רכשת אותו בשפה הזאת.

‏שיר: כן, את חוזרת בעצם לאיפה שהיית ובגיל 20 את כן אומרת: "אני לא יכולה בגלל שיש לי את זה ואת זה ואת זה".

‏עלמה: נכון, זהו, שניסיתי לתאם עם ליהיא מתי אני אבוא לדבר בפודקאסט, אז בדיוק התחלתי לפרט לה באיזה פירוט [צוחקת] שיש לי בדיקה רפואית, ושיש לי זה, ושיש לי חצ'קון. כאילו, את קצת… אין לך את ה… אין לך את סוג ה… אני חושבת, אולי פאסון, ואולי פשוט גבולות שאת רוכשת בגיל 30 ואת כזה: "אוקיי, אני לא זמינה ביום רביעי, ביי". כזה.

‏שיר: כי בעברית את לא התבגרת בעצם. ההתבגרות הייתה באנגלית.

‏עלמה: כן, או חלקים ממנה, לפחות עם העולם החיצון. כאילו, עם אבנר כמובן אני תמיד מדברת עברית.

‏שיר: כן.

‏עלמה: אבל כאילו… אבל כאילו היכולות לפעמים להיות אדם בעולם, במיוחד אדם עם הגנה, עם גבולות, עם כזה… עם באמת לא… לא כל הזמן לבלבל בין הפנים והחוץ, זה לחלוטין, חד משמעית יותר מפותח לי באנגלית. אני גם יכולה להתווכח יותר טוב באנגלית. נגיד, הייתי מדברת… בשנה הראשונה שלי שחזרנו ארצה, דיברתי עם רופאים באנגלית.

‏שיר: הזייה?

‏עלמה: הזייה, אבל כאילו זה… א', היו כזה מושגים שלא כל כך ידעתי… איבופרופן… לא יודעת, כאילו היה כזה תרופות שזכרתי שאומרים אותם כאילו באנגלית. וגם היה משהו במרחק. כמו שאמרתי לך, כאילו הקטע הזה ש"מילה בעברית חודרת לעורקיי", כאילו אוקיי, שנייה, לא רוצה. כאילו רציתי להיות באיזשהו מרחק מסוים של… של מקצועיות או של… כאילו לא להיות כל כך בתוך החוויות. אז לפעמים הייתי כזה מין כזה… באנגלית, או לא יודעת. או שהייתי אומרת לאנשים: "אני עולה חדשה". [שיר מגחכת] כמובן שלא הייתי עולה חדשה, אבל כאילו היו דברים שלא הבנתי. נגיד, כאילו את הולכת ל… באמת זה היה לי מאוד חזק גם עם האפליקציות וזה, אבל כאילו את הולכת… מקבלת מרשם בקופת חולים, והמרשם בכלל מופיע לך בפלאפון, והייתי כזה: "וואי, אני לא מכירה את זה. מה זה הדבר הזה?", כאילו. ואז אמרתי כזה לזאתי בקופת חולים, הייתי כזה: "אני מצטערת, אני עולה חדשה, את יכולה להסביר לי?". כי כאילו לא היה לי כוח…

‏שיר: כן.

‏עלמה: …להתחיל להסביר לה את כל חיי ולהגיד כזה: "תקשיבי, אני במשבר קיומי, חזרתי לפה, לא הייתי פה עשור, אני מרגישה שהכל השתנה. פליז תסבירי לי, אני עוד שנייה בוכה על הרצפה". אבל פשוט אמרתי לה כזה: "כן, אני עולה חדשה," ואז היא הייתה מסבירה לי, ואז אני אומרת לה : "וי…" וזה, ואז היא אומרת לי: "יופי, כל הכבוד, העברית שלך מאוד טובה!". [צוחקות] אז כאילו… כי אין לך איך להסביר לאנשים…

‏שיר: ברור.

‏עלמה: …את החוויה המשונה הזאת, של תושבים חוזרים. זה חוויה מאוד-מאוד משונה. גם אני זוכרת שהרבה מהאשליות שהיו לי על ישראל היו צריכות להתנפץ כשחזרתי.

‏שיר: איזה למשל?

‏עלמה: אממ… את יודעת, נגיד אפילו חברויות. זה לא שכשאת גרה פה את כל היום פוגשת את החברים שלך. את עובדת, את מגדלת את הילדים שלך, את משלמת מיסים, את נוסעת לעבודה, את עומדת בפקקים בדרך חזרה מהעבודה. ברור שאם את באה לביקור פעם בשבוע וכולם… ב… פעם בשנה, וכולם נורא-נורא מתאמצים לפגוש אותך, אז נוצר לך כאילו איזה טעם אחר. ואז כזה את חוזרת, ואת לא כזאת מיוחדת, את גרה פה. את…

‏שיר: זה בעצם אותה אשליית חופשה של: "נהניתי בחופשה בברלין אני אהגר", "נהניתי בחופשה בישראל אני אחזור." וזה כזה: "אוקיי, את גרה פה עכשיו. אנחנו לא…".

‏עלמה: ממש. ממש, ממש. את לא כזאת, כאילו, מיוחדת כבר כשאת באה. [שיר מגחכת] ואת חווה את המקום גם על הקשיים שלו, ואת חווה את המקום על… על… וגם היחסים שלך עם אנשים זה לא איזה מין, כזה… כן, אבל… אבל זה… בגלל זה גם מה שאמרתי שכאילו האריק איינשטיין הזה, כאילו שהייתי נוסעת באמריקה, [בהתלהבות] ואני פתאום שומעת מוזיקה ישראלית, ויש לי נוסטלגיה לתקופה שלא הייתי חיה בה אפילו. זאת אשליה מאוד מתוקה, אבל זו… זו גם אשליה. זה בסדר, גם אשליות זה חוקי, כן? זה… זה אפילו הכרחי. אבל… אבל כשאת חוזרת, את פתאום רואה שחלק מהאשליות לא מתקיימות כמו שחשבת שהן מתקיימות.

‏שיר: משהו גם ברמה מעבר לחברים, ברמת המאקרו? כי נגיד, אחד הדברים שהכי יקרים לי, כשאני טסה לחו"ל, זה המבט שלי. אני ממש אוהבת עיצוב.

‏עלמה: [מהמהמת] באמת? מצחיק.

‏שיר: וממש חשוב לי שהבית שלי יהיה יפה. כן. כאילו, ואני… אני לוקחת בחשבון שאני מפספסת דברים בבית, כי זה הבית שלי. שיש לי blind spots על דברים שפספסתי. שפה בעצם צריך עציץ ופה התאורה צריכה להיות אחרת. ומתי שאני חוזרת מחו"ל, לפני שאני נכנסת, אני אומרת לעצמי, אל תבזבזי את המבט. אל תבזבזי את המבט הראשון שלך על הבית, כי את תראי אותו כמו שהוא באמת, ואת גם תריחי אותו כמו שהוא באמת. אז בעצם זה קורה גם עם הארץ? את חוזרת לארץ ואת כזה: "זה המקום. זה המקום באמת".

‏עלמה: נכון, נכון, נכון. זה המקום באמת, וזו אני בתוכו גם באופנים שלא חשבתי. כאילו, פתאום את קולטת כמה את נהיית אמריקאית, נגיד. כמה התרגלת…

‏שיר: באיזה דברים?

‏עלמה: את לא יכולה ללכת לסופר, אפילו. את לא יכולה כאילו לעשות כלום. את הולכת לסופר, מעבירים את המוצרים שלך בסופר, ואז את עומדת שם, כמו מפגרת, כי את כאילו התרגלת…

‏שיר: אבל זה מה שעושים.

‏עלמה: לא. אורזים לך בארצות הברית. [צוחקת]

‏שיר: אה!

‏עלמה: זה משהו קטן, כן? אבל את מרגישה שאת לא שורדת את הסיטואציות הכי פשוטות. הדואר. טוב, זה גם משהו שהשתנה כשלא הייתי, אבל כאילו לא הייתי מודעת לזה שאת קונה משהו בדואר… נגיד, אם את קונה משהו אונליין בארצות הברית, ואם את גרה בניו יורק, אז זה מגיע ל-doorman שלך למטה וזהו. את יורדת למטה ואת לוקחת את זה מה-doorman. ופה את כאילו פתאום צריכה ללקט את זה מכל מיני פיצוציות, [מגחכות] מהמקרר של החלב, פתאום שולפים לך איזה חבילה. שזה בסדר, זה… זה סבבה, כן? אני לא בקטע של… אני לא מתנשאת מעל חוויה אחרת או… או כזו, אני רק אומרת שזה כאילו… את גם מגלה שנוחות היא משהו אחר לכל מיני אנשים. נגיד הולנדים, הם סופר-סופר סגפנים כאלה, יש להם את ה…

‏שיר: כן, הם קמצנים גם, לא?

‏עלמה: הם קמצנים, אבל הם גם סגפנים. ואז את מגלה שכאילו נגיד איך הם מסתכלים על תרבות ישראלית, ואז את אומרת כזה, אוקיי, הם בעצם מסתכלים על זה מכיוון אחר, שזה… להם זה נראה חוסר נוחות, כאילו, שאנחנו סופר-סופר מבחינתם, כן? סופר סופר סופר שופוני, הכל סופר over the top. מי צריך את זה? את יודעת, כאילו הם לא עושים את זה. הם לא עושים דברים שהם over the top.

‏שיר: כמו מה למשל?

‏עלמה: חתונות גדולות, ימי הולדת, ימי הולדת של ילדים. אין דבר כזה. כאילו יום הולדת זה דבר נורא-נורא פשוט, נורא צנוע, נורא כאילו… למי יש כוח לזה? ואז כזה את… אחרי שאת שמה, ואני לא שם הרבה זמן, אבל אחרי שאת שמה קצת זמן, את כזה: "אה, באמת למי יש כוח לזה?". כאילו, מעניין לי את הזין עכשיו ללכת ליום הולדת עם מפעיל של ילדים ולהוציא על זה 7,000 ש"ח, כאילו, למי פאקינג אכפת? אז כאילו, את יודעת, את גם רואה את האופנים שבהם ההנחות מוצא שלך על איך העולם צריך להיות, איך את צריכה להיות, מה זה להיות מאושר, מה זה שיהיה לי נוח. גם בתוך זה, את… את מגלה שדברים אחרים אולי יהיו לך נוחים או מאושרים, או ש… שגם חוסר נוחות הוא לפעמים נוח. נגיד, אחרי שחיינו בארץ… חיינו בארץ סך הכל קצת פחות מארבע שנים ב… בחזרה הזו. אוקיי, התרגלתי לסיפור הזה, הולכים לפיצוציה, לקחת את ה… [מגחכות] את החבילה מהמקרר של החלב, זה לא כזה אכפת לי. גם חשבתי על זה שאני בעצם לא רוצה לקנות מלא דברים אונליין, זה די דפוק. כאילו, הייתי כזה: "למי אכפת? אני לא רוצה את זה בעצם". כאילו, כשאת מזמינה והכל מגיע אלייך ל-doorman, את גם קונה יותר מדי. את לא קונה דברים שאת צריכה, נכון?

‏שיר: נכון.

‏עלמה: אז כאילו, גם המושגים שלך של מה זה נוחות. ולא רק נוחות. משהו יותר בסיסי, שיר. כאילו רווחה. מה זה רווחה? מה זה להיות בן אדם שהוא ברווחה נפשית? אז אולי גם זה יהיה דברים אחרים ממה שחשבתי.

‏[מוזיקת מעבר]

‏שיר: ואחרי שבעצם אמרת שהיה לך ארבע שנים קשות בארץ… או שהחזרה הייתה קשה, לא יודעת אם כל הארבע שנים היו קשות. לא רוצה לצבוע את זה. למרות שאת מהנהנת, אני אציין.

‏עלמה: זהו, אני מהנהנת כי הם היו גם קשות וגם… הם היו גם קשות וגם… כאילו גם קשות וגם טובות, כאילו גם דברים טובים קרו לי פה. אבל כן, היה מאוד קשה לחזור, והיה מאוד-מאוד קשה גם להבין שזה לא הסוף, אני חושבת. כאילו היה משהו בזה שהוא היה קצת… זאת אומרת, יש לי חברה ישראלית שהכרתי בניו יורק, והיינו כזה… בכלל את… את מלא-מלא פה… אה, הנה עוד משהו שאנשים אולי לא יודעים על הגירה - את מלא פוגשת ישראלים. מלא, מלא, מלא, מלא. אם את ישראלית. בכל מקום, אוקיי? אני לא מדברת רק על ניו יורק, שזה באמת עיר עם מלא ישראלים. אני מדברת על… לא יודעת, כל מקום, אוקיי? Bumblefuck, אוהיו - את תמצאי שם ישראלי, אתם תדברו על חומוס, מישהו ידבר איתכם על חומוס. כאילו, זה הולך לבוא אחרייך. בגלל זה אני גם אומרת שאם הישראליות היא הבעיה שלך, לא בטוח שהגירה היא הפתרון, כי את לפעמים תרגישי יותר ישראלית כשאת בחו"ל. וגם אנשים ירצו לדבר איתך על זה יותר, או שיהיה איזה… איזה… לא יודעת, כל מיני סוגים אחרים של זיקה, כאילו, שאת תרגישי שאת פתאום… שאת פתאום יותר בזיקה הישראלית, את תרגישי הרבה יותר ישראלית משהרגשת פה. וגם את תפגשי הרבה ישראלים, ויהיו לך חברים ישראלים כמעט בכל מקום שבו את תחיי בתור זרה. ו… לי, נגיד, בניו יורק היו חברים מאוד טובים, נתן ומאיה, שכאילו דיברנו על זה… הם היו ישראלים, הכרתי אותם בניו יורק. ואמרנו שכזה כל שנה יש את הדיבור הזה של: "טוב, חוזרים לארץ? לא חוזרים לארץ?". דיברנו על זה שזה כל הזמן הדיבור. ואז מאיה אמרה לי: "אוקיי, חזרתי…", הם גרים עכשיו בתל אביב, והם חזרו לארץ גם כמונו עם ילדים, אחרי הרבה שנים וזה. היא אמרה: "די, לפחות בארץ אני לא שואלת את עצמי, כאילו, מתי נחזור לארץ". ואני, את יודעת, אני שמחה בשבילה, מה שנקרא. אני תוך חצי שנה בארץ כבר התחלתי לשאול את עצמי: "רגע, מתי עוברים שוב?". [מגחכות] כאילו… כאילו כן… כן… כן הרגשתי שוב את הרצון הזה, וכן הרגשתי גם שפתאום… שכאילו, לא יודעת, ש… שכבר… שזה כבר ב… כן, שזה כבר אפשרי לי, כאילו.

‏שיר: ועכשיו בסיבוב שלך הנוכחי, את מתגעגעת לחיים בארץ?

‏עלמה: זאת שאלה טובה. פחות. כי אני פחות… אני יותר מפוכחת לגבי הכל, נכון? כאילו כבר איבדתי את כל האשליות שלי, איבדתי את האשליה של חו"ל, איבדתי את האשליה [מגחכת] של ישראל, איבדתי…

‏שיר: אין יותר אריק איינשטיין באוטו, את אומרת.

‏עלמה: זהו, יש. אני גם נות… אני גם… אני חושבת שפנטזיות זה חשוב, חלומות זה חשוב, אבל… אשליות הם לא לא אמיתיות במובן שהם כן חלק מהחיים שלך, אבל אני כן… אני… אני חושבת שכזה היחסים כן משתנים. כשאת… כשאת עוזבת ונוסעת שוב, זה קטע. כאילו… אוקיי, יש ספר כזה, "הבת האפלה". של…

‏שיר: בטח שקראתי אותו.

‏עלמה: אוקיי.

‏שיר: של אלנה פרנטה כמובן.

‏עלמה: אוקיי. אז… אז נכון, יש שם בעצם אמא שנטשה את הילדות שלה? [שיר מהמהמת בהסכמה] שזה הדבר הכי מחריד? זה הנטישה הכי מחרידה שאפשר לנטוש בעולם של הנטישות?

‏שיר: חד משמעית.

‏עלמה: ואז היא חזרה. [מגחכת] אני חושבת שכאילו אם עשית משהו ממש-ממש מופרע, כמו לנטוש את הילדות שלך, את יכולה אחר-כך לעשות כל דבר. כמו לחזור. וזה קצת משהו שאני מרגישה לגבי הסיפור הנורא מוזר הזה, שאני עצמי לא יודעת עדיין עד הסוף לספר אותו. של זה שאני גם עזבתי את ישראל, וגם חזרתי, וגם נסעתי שוב. אני כאילו מרגישה שכשאת… את עושה משהו שהוא מופרע, הוא מופרע בכל רמה. הוא מופרע גנטית, הוא מופרע… הוא נוגד את כל האינסטינקטים שלך, הוא משנה לך את כל החיים. עזבי השפה. את פשוט פאקינג זרה במקום אחר, שאת לא יודעת עליו כלום. ואחרי שכבר עשית את זה, את כאילו יכולה כבר לעשות הכל. את כבר יכולה לחזור, את כבר יכולה לעזוב, את כבר יכולה כאילו, להגיד: "כן, זה הבית שלי וזה גם לא הבית שלי". כאילו, את… את… את הפרת משהו בחוזה בינך לבין המציאות. אני חושבת שהאמא בספר הזה הפרה את החוזה הכי בסיסי של האמהוּת, שזה שאסור לך לנטוש. ואין בספר הזה גם איזה הבעת חרטה. אין איזה רגע כזה שאת אומרת: "וואו, הייתי אמא גרועה, עזבתי את ילדותיי, עכשיו אני אחזור ואני אכה על חטא". לא. אני גם לא מרגישה, דרך אגב. אני לא מרגישה שחזרתי לארץ באיזה מין כזה תרועת חצוצרות: "אין כמו בארץ! רק בארץ אני יכולה לחיות!". או שעזבתי אותה אחר כך באיזה מין כזה: "ישראל גרועה! אני לא רוצה לחיות שם!". לא, אין לי יותר תרועת חצוצרות. מה שיש לי זה איזושהי תחושה שאני בן אדם שעשה משהו נורא קיצוני, נורא קשה, משהו שאני לא יודעת אם הייתי מאחלת אותו אפילו לשונאים שלי, בטח לא לחברים שלי. אבל מאחר ועשיתי אותו כבר, אז כאילו פתאום החוזה ביני לבין המציאות הוא כזה שאפשר… לא יודעת, שכאילו אפשר… אפשר לקום וללכת, או אפשר… אפשר ש… שדברים יהיו שונים. אפשר לחש… לחוות את כל הרגשות. אפשר להתגעגע נורא נורא נורא למקום הזה שהוא באמת הבית שלי, וגם לא לרצות לגור בו. ביחד. [מגחכת]

‏שיר: זה תורת הקוונטים קצת. זה גם פה וגם שם.

‏עלמה: נכון. בגלל זה את… את כאילו אישה עם שני חיים. זה קצת… אני הרבה חושבת… בגלל זה שאל… שאלתי אותך אם את, כאילו, תעשי פרק בפודקאסט על זה איך להתגרש. אני לא התגרשתי, אבל אני חושבת הרבה פעמים על הסיפורים של… של גרושים וגרושות כשאני חושבת על… על חוויות של ההגירה. כי כאילו יש לך פרק א'-פרק ב'. זאת אומרת, יש לך איזה פרק בחיים שאת יכולה להסביר אותו במונחים מסוימים, ואז יש לך פרק ב' שהוא במונחים אחרים, במילים אחרות, בחוויות אחרות, שאת לא יכולה בכלל להסביר אותו בקנה מידה של פרק א'. לא מה היה לך טוב, לא מה היה לך רע. את גם לא בדיוק יכולה להשוות ביניהם. וזה גם סדר גודל דומה, אני חושבת של… של אובדן, ושל כאב, וגם של חדווה. כאילו, כי לפרק תא משפחתי זה קצת כמו לעבור… קצת כמו לפרק את הקשר בינך לבין הארץ מולדת שלך. אנחנו… יש לנו המון קישורים כאלה. את יודעת, גם באיך שאנחנו מדברות על זה, כאילו "ארץ אבותיי", "שפת אימי". כאילו, כל השפה היא שפה של משפחה, אבל בצדק. זה באמת קצת כמו… זה קצת כמו לפרק משפחה, לעבור מדינה. בגלל זה, זה גם כל-כך כואב, ואני באמת לא יודעת אם אני מאחלת את זה למישהו. אבל… אבל… אבל אני יודעת שאני מזדהה לפעמים עם סיפורים כאלה, של אנשים שנגיד התגרשו, במובן הזה שהם… שכאילו הם יודעים, הם הם אומרים: "הנה, היה לי חיים, ואז היה לי עוד חיים".

‏יש גם מין קלישאה כזאתי של, כאילו, חיים רק פעם אחת, ומהגרים חיים פעמיים. עכשיו אני יכולה להגיד לך בוודאות שלא שני החיים האלה בהכרח יהיו טובים. יכול להיות שהם יהיו… יכול להיות שיהיה לך פעמיים רע. [צוחקת] אבל… אבל… אבל… אבל כן, יש איזה… יש איזה חדווה כזאת של כזה: "אוקיי, חייתי עוד חיים". כאילו, אני זוכרת שכזה, המעבר עכשיו, שעברנו לאמסטרדם, בעצם עברנו כי קיבלתי הצעה מאוד-מאוד… "כי", את יודעת, אני ישר… רוצים לתת ישר סיבתיות, ואין ממש סיבתיות. אבל אני עובדת שם בעבודה שמאוד-מאוד רציתי לעבוד בה.

‏שיר: שמה היא?

‏עלמה: שאני מרצה באוניברסיטה, אבל יש לי בעצם כאילו קביעות. ו… ואני זוכרת שכזה מאוד-מאוד רציתי את העבודה הזאת, גם רציתי את המחלקה הזאת ואת סוג הדברים שהם עושים וכאלה דברים. לא היה לי כוח לעבור, כשעברנו עכשיו. לא היה לי כוח לעבור.

‏שיר: כן?

‏עלמה: כן, די. למי יש כוח לזה? זה סבל, ואת כבר יודעת שזה סבל. ואת גם יודעת את ה… כאילו, שיר, רק המימד הלוגיסטי של זה, בא לך למות. אוקיי? לתרגם…

‏שיר: מה עושים לוגיסטית?

‏עלמה: אני מלכת האפוסטיל. מי שרוצה לדעת משהו על אפוסטיל, שיתקשר אליי. אפוסטיל זה איזשהו מסמך שנותן תוקף בינלאומי לכל מיני דברים. כאילו התחתנו בקליפורניה, הילד שלנו נולד בניו יורק, הילד השני שלנו נולד בירושלים, עכשיו אנחנו גרים בהולנד, יש לנו תעודות תושב של הולנד. כאילו, כל הבירוקרטיות, כל הוויזות, כל הזה. לתרגם פנקס פאקינג חיסונים, כאילו, כל הדברים האלה שאת צריכה לדאוג להם. לא היה לי כוח לעבור. וגם לא רציתי, כאילו, ללמוד עוד שפה. ואמרתי לעצמי… ואני זוכרת שכזה היה איזה יום ששאלתי את עצמי: "מה, ואני לא אלמד עוד שפה? כאילו, מה? אני עדיין לא בת 40, זהו. כאילו, לא יהיה לי עוד פעם את החוויה הזאת של זרות, של ללמוד שפה?". כאילו, פתאום הדבר הזה שאת אומרת: "מה, אני עוד שנייה בת 40, מה אני אלמד שפה?", אז כאילו פתאום את אומרת לעצמך את אותו משפט בטון אחר שאת אומרת כזה: "מה אני לא אחווה עוד חיים? לא יהיה לי עוד פרק?", כאילו. אז יש משהו ברצון הזה שיהיה לך פרק. לצד זה שאת באמת מאוד-מאוד מפוכחת, או לפחות אני מאוד מפוכחת עכשיו. זאת אומרת, בגלל זה אני קצת סולדת, זה מה שאמרתי לך, כאילו, ממין שיחות כאלה של כזה: "וואו, נהיה נורא קשה בארץ, אני אעבור לחו"ל". אתה תעבור לחו"ל, א' אתה תהיה שם ישראלי.

‏שיר: כן, אתה לא יכול לעבור לצרפת ולהפוך להיות צרפתי.

‏עלמה: נכון, ואתה גם תהיה ישראלי. לא רק שאתה לא תהיה בלתי צרפתי, אתה תהיה ישראלי!

‏שיר: כלומר…

‏עלמה: כאילו, אני פגשתי… זה גם משתנה. נגיד, הייתי… חייתי בניו יורק בזמן "צוק איתן" ולא כל הזמן בדקתי חדשות וכאלה דברים. ועכשיו, עם כל מה שקורה, עם… עם רמות האלימות, עם רמות הפחד, עם רמות ה… לא יודעת, כל הסיפור הזה עם החטופים. אני בודקת חדשות עשר פעמים ביום, כאילו לפחות. אז… אז ההתנתקות היא גם לא… היא גם לא ליניארית והיא גם לא מובטחת.

‏שיר: יצא לך לחוות גם אנטישמיות או משהו כזה?

‏עלמה: לא.

‏שיר: זה גם מעניין, כי נגיד זהות יהודית זה דבר שחשוב לך? או חשוב לך להעניק להם?

‏עלמה: כן, ברור. אבל זה גם בגלל שחייתי כל כך הרבה שנים בחו"ל דרך אגב. כאילו זה לא שאלה מבחינתי. כן.

‏שיר: כן, כי בארץ היהדות… שוב, כולם פה יהודים אז היהדות נהיית שקופה.

‏עלמה: נכון.

‏שיר: אנחנו לא צריכים לתחזק את זה, ברור שאנחנו יהודים. יש בלוח שנה חנוכה… טוב, חנוכה לא דוגמה טובה. אבל פסח, יש לי חופש.

‏עלמה: נכון, נכון.

‏שיר: זה כמה אני במקום יהודי. מצד שני, אם את מעניקה להם את הזהות היהודית הזאת, את גם מעניקה להם שוני.

‏עלמה: נכון.

‏שיר: באיזשהו אופן.

‏עלמה: נכון, נכון.

‏שיר: כאילו, בזמן של לגדל אותם כ… אני יודעת מה, אתאיסטים, ויש חג מולד, אז: "יאללה, רוצים עץ? הנה קבלו עץ". שאני משערת שאלה גירסאות שיש.

‏עלמה: נכון.

‏שיר: כאילו, זה קצת לשייף את הזרות הזאת.

‏עלמה: נכון.

‏שיר: אבל גם לוותר על הזהות שלך, על משהו שאת נותנת להם ממך.

‏עלמה: נכון, נכון. ואת גם… ואת גם באופן מוכוון תוקעת מקלות בגלגלים של התהליך, שבו הם הופכים להיות לגמרי בני המקום. כאילו, למשל, לילדים שלי קוראים אביתר ועמוס. זה לא שמות… אוקיי? יכלתי לקרוא להם דן וסאם [במבטא אמריקאי]. כאילו, או איזשהו שמות יותר כאלה גמישים שיתגלגלו על הלשון.

‏שיר: כן, שעובדים בשני השפות.

‏עלמה: כן, או בכל מיני שפות. כאילו, את יודעת, גם בהולנד זה סוג אחר, אבל… אבל עדיין, כאילו, יש איזה משהו ש… שאת גם בוחרת. זאת אומרת, יש לי איזשהו קולגה פלסטיני בעבודה שלי עכשיו שהוא רצה לתת לילדים שלו שמות בערבית. זאת אומרת, יש משהו שלפעמים אתה רוצה לתת לילדים שלך גם את הזרות המסוימת שאתה באופן מוכוון נותן להם, גם חוויות של מיעוט.

‏שיר: למה? למה רוצים לתת את זה?

‏עלמה: כי… כי זה חלק ממה שאני יכולה לתת להם. אני לא יכולתי… לא היה בי את המקום בלב שיקרא להם סאם ודן [במבטא אמריקאי]. יכול להיות שמישהו אחר יש לו. זאת אומרת, אני יודעת בוודאות שיש הורים שכן, לי לא היה את זה. יכלתי לקרוא להם רק בשמות שקראתי להם. ואני יכולה להיות רק האמא שאני עבורם, כולל… כולל השאלה של המיעוט ושל הזרות. כן, זה… זה… זה… זה חלק מה… מההתגלגלות של האירוע, שאת נותנת להם את הזרות הזאתי בפנים והם יעשו איתה משהו. את יודעת, אולי הם ישנו את השם, זה גם קורה. זה בסדר.

‏שיר: האופציה לחזור היא תמיד על השולחן? או שבאיזשהו שלב הדלת הזאת נסגרת? נגיד, עכשיו מתי שיש לך קביעות גם, ש… אני מ… את אמרת שזה דבר שרצית הרבה זמן.

‏עלמה: נכון.

‏שיר: זה לא דבר שמוותרים עליו, נכון? זה דבר שיוצאים ממנו לפנסיה.

‏עלמה: נכון.

‏שיר: אז האופציה היא עדיין על השולחן? לחזור?

‏עלמה: אני חושבת שכן. אני חושבת שבתוכי כן. פשוט כי זה כבר מה שקורה. כאילו, זה כבר איך שאני מבינה גם את החיים קצת. אני מבינה שהחיים הולכים להתגלגל, כאילו, ושהרבה… זה קצת מה שאמרתי לך, הרבה פעמים אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים על בחירה, אבל החיים הם בעיקר התמודדות. כאילו, רגעים של בחירה הם מועטים, וגם בדרך כלל את לא יודעת בין מה למה את בוחרת, דרך אגב. כאילו, את בוחרת, אוקיי, בחרת לעשות. מה… מה בחרת בדיוק? בחרת להביא ילדים? בחרת את הילד הזה הספציפי? [צוחקת] כאילו, את לא בדיוק יודעת בין מה למה. אז כאילו, רגעים של בחירה הם מועטים. הרוב זה מין התמודדות כזאת, ובגלל שזה הרוב התמודדות, אני גם חושבת ש… שכן, כאילו גם חזרה היא אפשרית. אני כבר… אני כן מקווה עכשיו להשתקע. כאילו, אני כן מנהלת את זה באופן שאני מקווה להשתקע, אני גם רוצה לתת את היציבות הזאתי למשפחה שלי. אבל אני גם מבינה שהאופציה קיימת כי פשוט ככה הדברים הם… הם מתגלגלים.

‏שיר: אני אשאל שאלה לסיום.

‏עלמה: תשאלי.

‏שיר: מה היית אומרת למי שרוצה להגר?

‏עלמה: אממ…

‏שיר: או למי שחושב להגר?

‏עלמה: אוקיי, תחשבו פעמיים. כי זה… [צוחקות] כי זה מאוד כואב. אני חושבת שמה שהייתי אומרת זה שיכול להיות שהסיפור שיהיה לך הוא לא הסיפור שחשבת שיהיה לך. יכול להיות שזה נורא יכאב לך. אבל אני באמת חושבת שכאילו את לא יכולה להיות… את לא תהיי אישה בלי סיפור. וזהו. זאת הנחמה היחידה שיש לי לתת. [מגחכת]

‏שיר: אוקיי, עלמה איגרא, תודה רבה.

‏עלמה: תודה לך.

‏[מוזיקת סיום]

‏שיר: טוב, עד כאן "איך לעשות דברים". מי שבא לו מוזמן לעשות לפודקאסט follow בספוטיפיי, באפל מיוזיק, איפה שאתם שומעים, וגם לדרג אותנו בחמישה כוכבים. רק חמישה כוכבים. ארבעה כוכבים, מי שחושב שהפודקאסט ארבע, תודה, אנחנו מעריכים את זה. אל תדרגו אותנו ארבע, לכו תאכלו חטיף, תסמסו לחברה, תעשו משהו אחר עם האצבעות שלכם.

‏אנחנו נגיד "תודה רבה" לאלעד בר-נוי, עורך וידיד. תודה רבה לליהיא צדוק, מפיקה וידידה. תודה לעלמה איגרא, תודה לי שעשיתי את הפודקאסט. תודה לכם, תודה לכולם. שלום.

‏קריינית: "איך לעשות דברים", עם שיר ראובן.

‏[חסות]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה