איך לעשות דברים - פרק 21: חן גולדשטיין אלמוג | איך לשרוד שבי
- איילת אביב
- Dec 10
- 36 min read
אזהרת טריגר - תיאורים מהשביעי לאוקטובר ומהשבי
שיר ראובן חוזרת לעונה חדשה, ולומדת איך לשרוד בשבי חמאס. חן גולדשטיין-אלמוג נחטפה ב-7 באוקטובר מביתה מכפר עזה, עם שלושת ילדיה הצעירים. בעלה ובתה הבכורה נרצחו במקום. היא מספרת על שגרת השבי המבעיתה תחת הפגזות צה"ל, על השיחות עם המחבלים ששמרו עליהם, על האופן שבו השבי עדיין נוכח בחייה ובחיי משפחתה, ועל ההתעקשות לחיות טוב למרות הכל.
אזהרת טריגר: הפרק מכיל תיאורי אלימות קשים. הסיפור של משפחת גולדשטיין-אלמוג מופיע בפרויקט מוזיאון 7.10.360 של תאגיד השידור הישראלי, באתר ובאפליקצית כאן.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/07/2025.
[חסות]
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
קריינית AI: שלום. "איך לעשות דברים" הוא הסכת קומי [במלרע]. בדיחות עשויות להישמע, כמו גם הערות סָרָקסטיות או הומוריסטיות ואין לייחס לנאמר בו המלצה לכלום. האזנה נעימה.
[מוזיקת פתיחה]
קריינית: "איך לעשות דברים", עם שיר ראובן.
שיר: היי, אני שיר ראובן וזה הפודקאסט שלי, "איך לעשות דברים". בכל פרק אני אדבר עם אדם אחר שילמד אותי… איך לעשות דברים. ואנחנו פותחים עונה חדשה, עונה שנייה. אהה… תודה שחיכיתם, סליחה שחיכיתם. זהו, חזרנו. ואנחנו חוזרים היום עם חן גולדשטיין-אלמוג, שתלמד אותי איך לשרוד שבי.
אז קודם כל, מעוניינת לתת אזהרת טריגר. הפרק כן יכלול תיאורים קשים. מי שזה גדול עליו לשמוע, שפשוט יחכה לשבוע הבא. חיכיתם עד עכשיו, מה זה עוד שבוע. הכל יהיה בסדר.
נספר למאזינים גם שחן גולדשטיין-אלמוג נחטפה בשביעי לאוקטובר מכפר עזה, יחד עם בתה אגם שהייתה אז בת 17, יחד עם הבן שלה גל שהיה אז בן 11, ועם הבן הצעיר טל שהיה אז בן 9. הבת הבכורה שלה ים שהייתה בת 20, היא הייתה חיילת, ובן הזוג שלה נדב נרצחו במקום. והמשפחה השתחררה ב-26 לנובמבר 23', בעצם בעסקה הראשונה.
אני רק רוצה לתת דיסקליימר לכותרת של הפרק, שאי אפשר באמת ללמד איך לשרוד שבי. אבל אנחנו נדבר כי אני רוצה להבין מה שאפשר להבין, מה שאת יכולה לספר.
מה שלומך חן?
חן: תודה. אממ… יוצא דופן, אני לפעמים אומרת. זה היה… זה היה תשובה של נדב, אממ… הבעל שלי, שהיינו ביחד 34 שנים, שאני לא זוכרת אם הוא אמר את זה אחרי התאונת דרכים הקשה שהוא עבר, חודשיים לפני השביעי לאוקטובר…
שיר: וואו.
חן: חודשיים וחצי. כן. שאז הוא… כשהיו שואלים אותו אחר-כך: "מה שלומך?", הוא היה אומר "יוצא דופן". אבל אימצתי את זה. כי… כי זה משהו באמת בלתי רגיל, ה… כל המצב הזה. אבל אני… אני הרבה, הרבה בטוב, אה… הרבה בעשייה, בתפקוד, בחיים. והעצב והכאב על ים, על הבת הבכורה שלי ועל נדב, הוא… הוא… הוא תמיד איתנו. זה כמעט כל יום. אני לא יכולה להיות שם הרבה. אני כל יום שם קצת ואני יוצאת משם, כי, כי גם משימות החיים מושכות אותי, וגם הטוב של החיים.
אני מרגישה שניצלתי. ניצלתי… ניצלתי… ניצלנו מהשביעי, וניצלנו מהשבי. ואנחנו רוצים לחיות, ואני רוצה לחיות טוב, ובזה… ובזה אני עובדת. אני שואלת את עצמי לפעמים מתי הכאב והעצב הזה יעברו. זה… זה גם משהו מאוד… זה כאב מאוד-מאוד עמוק שאני לא חוויתי בחיים שלי. אף פעם לא חוויתי אובדן של מישהו כל כך קרוב אליי. ואני מרגישה שככל שהזמן עובר שזה, זה נהיה יותר עמוק, זה נהיה… זה… כי לפעמים יש אנשים שאומרים שהזמן עושה את שלו, או שהזמן עושה את זה יותר קל, אני… זה… זה… זה מאוד-מאוד… זה זה נהיה משהו עמוק ומאוד-מאוד כואב, עוד יותר להרגשתי, האובדן הכפול הזה. על… על… של נדב ושל ים. כן, מה את רוצה לדעת? [צוחקות] איך… מה? מה?
שיר: האמת שזאת לא השאלה שתכננתי לפתוח איתה, אבל מעניין אותי למה את חושבת שהזמן הופך את זה לעמוק יותר?
חן: זה… זה מה שאני מרגישה. אני… אני כשאני נזכרת בהם או שדברים מזכירים לי אותם, אז… אני זוכרת שבשבי בהתחלה אמרתי: "בוא'נה, עברו שבועיים שלא ראיתי את נדב. זה קרה לאחרונה? לא, לא קרה בחיים שבועיים שלא ראיתי את נדב, גם את ים". עברו שבועיים, אמרתי: "היה, מאז שהיא נולדה היה מצב, היה… לא ראיתי אותה איזושהי תקופה של חודש? של שבועיים?". ככה ספרתי את הזמן בעזה, וכל הזמן אמרתי: "זה לא… זה… זה לא קרה אף פעם שכל כך הרבה זמן לא… לא ראיתי אותם, את נדב ואת ים".
[מתנשפת] וככל שהזמן עובר, אני… אני מרגישה את ה… את את הזמן שעבר ואת ה… אני מרגישה איזשהו כאב מאוד-מאוד עמוק ב… ב… בתוך הגוף ובלב, שקשה לי להסביר אותו במילים. [משתהה] זה כאב שאני… הוא… הוא חדש לי, ואני לומדת להכיר אותו, להתמודד איתו. נותנת לעצמי להיות שם בכאב הזה, לפעמים. כן, זה משהו שהוא… זאת גם התמודדות מכל ההתמודדויות שיש לנו. גם זאת, זאת ה-התמודדות, עבורנו, עבורי. כי באמת עברנו הרבה דברים, זה גם האירועים הקשים של השביעי, והרצח של נדב וים והחטיפה, ואתה חוזר ואתה לא יכול לחזור הביתה, ואתה מנסה לבנות חיים לצד זה ו… אבל האובדן של ים ונדב הוא ה… הוא החוויה הכואבת ביותר והקשה ביותר לנו. לי. אני מדברת בשם… הילדים הם עוד צעירים. אגם, לי ולאגם, אני יכולה להגיד.
שיר: בעצם את מספרת את הסיפור הזה כבר יותר משנה וחצי. זה נהיה קל יותר לספר אותו?
חן: לא. אני נהיית… אני אולי נהיית קולחת בשטף הדיבור. ומוצאת לפעמים משפטים, ככה, יפים שאני מאמצת אותם. אבל אני שמה את לבי ושמה את נפשי הרבה פעמים, רוב הפעמים. וזה… זה סוחט, אבל אני מרגישה שזה חלק מהמסע שלי. לנסות לעבד את כל מה שעברנו, בע'. לנסות לקלוט, לתפוס, להבין. כי אני עדיין, אני עדיין לא שם. זה… זה עדיין… אני… אני נדהמת מזה.
אני צריכה לשים את זה לעצמי כנראה באיזשהי… יש לי מצגת, יש לי הרצאה ויש לי מצגת ואני צריכה את זה מול העיניים לפעמים כנראה, לראות את זה. היו תקופות שזה כמעט כל יום, לפעמים היה יותר מפעם ביום. זה הדרך שלי גם להנציח את ים ונדב. וכן, זה… זה סוחט אותי אבל זה מאוד-מאוד חשוב לי. זה… אני מרגישה שזה חלק מהמסע שלי.
שיר: מאיפה את מתחילה לספר את הסיפור של מה קרה באותו יום?
חן: [מתנשפת] במפגש שאני מספרת עלינו, אז אני מתחילה קצת בלפני. איך היינו בהיותנו משפחה גם לפני השביעי באוקטובר. כי… כי בזמנו חברה שעזרה לי לבנות את ה… את המצגת, אמרה לי: "לא יכול להיות שהשביעי לאוקטובר יגדיר אותכם, זה יהיה ניצחונם של אויבנו. אתם הייתם משפחה עם הייחודיות שלה לפני". אז אני קצת מספרת עלינו לפני, והיו חיים טובים לפני. גם עדיין יש חיים טובים כמשפחה אחרת, שונה, חסרה. אבל אני די מהר מאוד מגיעה לבוקר השבת, של השביעי לאוקטובר. שהיינו ארבעת הילדים בבית ונדב ואני. נדב בקושי עומד על הרגליים, הוא רק חזר ללכת. אחרי תאונת דרכים קשה, בזמן אימון רכיבה על אופניים. הוא טריאתלוניסט, חצי איש ברזל. פגעה בו משאית. חודשיים וחצי… כלומר, הוא כמעט הלך לנו וקיבלנו אותו בחזרה, במתנה, לחודשיים וחצי.
הוא היה מאוד-מאוד נחוש, והוא… היה אמור להיות שיקום מטורף שנגדע. כן, אז אנחנו מתעוררים להתראה של צבע אדום. אצלנו צריך ללכת מאוד מהר סלאש לרוץ. יש לנו 15 שניות. אנחנו בממ"ד, זה החדר של ים. מוצאים את עצמנו ארבעתנו שם. רק ים עם הנייד, כי השארנו את הניידים ליד המיטה, צריך קודם כל ללכת לממ"ד, ב… הנחנו שגם תוך כמה דקות אנחנו נצא משם כמו בכל הפעמים האחרות, ונתחבר שוב לחיינו.
אבל בעצם ים הופכת להיות אשת הקשר, היא היחידה עם הנייד, והיא גם מקבלת הנחיות ואומרת לנו איך לפעול. והיא גם מנסה להפנות כוחות כמו שעוד הרבה אנשים עשו, אבל לאנשים שאבד איתם הקשר בשעה מוקדמת, והיא גם מבקשת עזרה בשבילנו, זועקת, מתחננת, מאוד-מאוד מפחדת.
חווינו פחד מוות פעם ראשונה בחיים שלנו. הבנו ישר שזה אירוע אחר. קודם כל זה התחיל בירי לאזורים מאוד נרחבים במדינה אז הבנו שזה משהו גדול. הטלוויזיה הייתה פתוחה, אני זוכרת את התמונות של הטנדרים הלבנים באופקים או בשדרות. ואני תופסת את הראש, כאילו אני בשוק, זה מראה שלא ראינו אף פעם.
וגם ים אומרת, מדווחת שיש חדירה של מחבלים לכפר עזה, דבר שלא קרה מעולם. צריך לצאת להגיף את התריסים של הבית. יצאנו, הגפנו. ראיתי דמויות, כשאנחנו מגיפים את התריסים של המטבח והסלון, נדב, ים ואני. אני רואה דמויות לובשות… לבושות ירוק, הולכות כאילו מִהַ… מתוך הקיבוץ, מהבית שלי, מסביב לבית שלי, לתוך הקיבוץ. זה עשרים לשבע בערך, ואני אומרת: "בוא'נה, הצבא כבר פה". בדיעבד התברר שזה לא הצבא. היה קול נפץ מאוד גדול בבית ב… לקראת שבע בבוקר. הבנו שמשהו קרה בתוך הבית ואחר כך היה שקט, העזנו לפתוח את הדלת וים צילמה תמונה, את התמונה הזאתי. ראינו נזק מאוד גדול בשירותים ובמקלחת ילדים שהם צמודים לממ"ד. ויש שם דלת יציאה החוצה. ים הבינה שהם היו אצלנו, המחבלים. אני זוכרת שראיתי את התמונה הזאת ואמרתי: "זה רסיס של כיפת ברזל, זה טיל טועה". לא… לא הבנתי ישר שהם בעצם פרצו אלינו בדרך… באופן הזה, לבית. כי הם חזרו אחרי ארבע שעות.
כלומר, גם את מצפה שיש… אם כוח פורץ הוא נכנס. הם לא נכנסו. הם פרצו, הם הלכו, הם חזרו אחרי ארבע שעות, שאנחנו מנסים לפעול לפי ההנחיות, לנעול את הדלת ומנסים לקשור את הדלת, ולא הצלחנו ועזבנו את זה והצמדנו את המיטה של ים. אמרו להצמיד חפץ כבד לדלת ו… ניסינו כל מיני דברים ומנסים להיות בשקט. ים הייתה מאוד-מאוד לא רגועה.
כולנו היינו בשקט, אבל היא הייתה מאוד-מאוד לא רגועה והיא כל הזמן התפללה "שמע ישראל, שמע ישראל", והתנדנדה והתכתבה עם כל העולם. ומאוד מאוד מאוד פחדה. עד שאנחנו שומעים "אל יהוד, אל יהוד", בתוך הבית. צרחות ב… זה היה סביב 11 וחצי, הם אצלנו בבית. כלומר, זה… בשניות האלה שהם עומדים מעבר לממ"ד והם… היה איזה השתהות שלהם, הם לא ישר פרצו. ואני זוכרת שלא הבנתי למה הם לא ישר פורצים. אני מבינה שזהו, זה הדקות שלפני המוות. זה… ככה זה מרגיש הסוף. פחד מוות.
בשלב הזה הושבנו את גל וטל באיזה שהיא נישה שם בממ"ד, בין הארון בגדים של ים לקיר. הושבנו את גל וטל. ים, אגם ואני עם הגוף שלנו על גל וטל, עם הגב לדלת, ונדב בשלב הזה הוא בקושי עומד. אני זוכרת שאני אומרת לו: "איזה חוסר אונים, אין לך אפילו נשק". הוא לקח מקל שהתנתק מהמיטה של ים כשהרמנו אותה, והוא עמד ליד הדלת. אני זוכרת שאני פחדתי לעמוד ליד הדלת. הוא עמד ליד הדלת. והוא כנראה, בגופו הכחוש, הפצוע, הצנום… הוא היה מאוד-מאוד רזה, חזק מנטלית, אבל מאוד מאוד רזה. הוא… הוא כנראה הציל אותנו, כי כשהם פורצים, הם קודם כל יורים בנדב. כשאני מסתובבת, כי הייתי עם הגב לדלת, כשאני מסתובבת, נדב ירוי. אני רואה שני מוקדים של ירי בחזה מצד שמאל. הוא שוכב בשקט עם הידיים למעלה. אני זוכרת איזה שני מחבלים, שניים או שלושה צורחים בתוך הממ"ד, עם הנשקים ב… לא… לא מכוונים אלינו, הנשקים היו כאילו באוויר.
הכל בצרחות, הכל בצעקות. הם פתחו את הארון בגדים של ים והורו לנו להתלבש. כולנו עם פיג'מות. ומתחילים להוציא אותנו בשיירה. הבנים קודם, גל וטל, וים, אגם ואני. ואנחנו סוג של עוברים מעל נדב. מקיפים אותו, שוכב בשקט. אז אני חשבתי שאולי הוא עושה את עצמו, כי ים גם הספיקה להגיד שהצבא מתחיל לעבור בין הבתים, הוא יגיד את הקוד 13-13. אז התכוננו שהצבא תיכף מגיע. אז אמרתי אולי הצבא תיכף יגיע ויצליח להושיע לו. אולי הוא שוכב ככה והוא משחק כפני מת, למרות שראיתי את הירי בחזה מצד שמאל.
מוציאים אותנו בשיירה דרך השירותים והמקלחת ילדים שצמודים לממ"ד. בדרך לשם אחד המחבלים מאתר את החולצת מדים שהייתה מונחת… חולצת מדים של ים, הייתה מונחת על אחד הכיסאות בפינת… בפינת אוכל. והוא מרים אותה לעברי וצורח בערבית משהו, אני זוכרת כאילו את העיניים שלו, עיניים ירוקות.
לא הבנתי מה הוא צועק לי, ולפי דעתי ים אמרה לי "אמא, הוא שואל אם יש נשק". ים לא הייתה יוצאת עם נשק, אמרתי לו שלא, וממשיכים לצאת. הבנים כבר בעצם יצאו ואין לי קשר עין איתם. וים בעצם… היה צריך לפלס את הדרך, את הדלת… כי הדלת הייתה עקורה, והיה צריך לצאת כזה, ככה, לפלס את ה… את הדרך דרך הדלת הזאת, וים נתקעה במשקוף, היא לא זזה.
הבנו שהיא התעלפה. היא פשוט קרסה לנו, כנראה כל העומס והמתח שהייתה נתונה בו לפני, והירי בנדב ו… אני זוכרת גם כשהיא ניסתה להתלבש, ב… כשהמחבלים פרצו והורו לנו להתלבש, היא ניסתה ללבוש איזה ג'ינס על הפיג'מה, והיא לא הצליחה להרים אותו והיא… למותן. והיא צרחה להם: "זה לא עולה עליי, זה לא עולה עליי". זה… זה אני זוכרת אותה. היא פשוט קרסה לנו. המפגש של המחבלים, הירי בנדב…
השכבנו אותה שם במקלחת, אגם ואני וניסינו לטפל בה. כל המקלחון היה מפוצץ רסיסים. היינו יחפים… היינו יחפות, אז לא יכולנו לגשת לקחת מים מהטוש, לקחנו מים מהכיור והרטבנו לה את הפנים, דיברנו אליה. והיא התחיל… הגיבה, קצת היה נראה שהיא קצת מגיבה.
ואז אחד המחבלים הרים את אגם מהשיער והיא יצאה, והוציא אותה גם, ואין לי קשר עין כבר עם… עם הילדים כבר כמה שניות, כמה דקות. וראיתי שים מגיבה אז יצאתי לראות איפה הילדים. ואני יוצאת החוצה לשקט. כאילו, אני זוכרת שכן היה איזה מסוק באוויר, אבל אני יוצאת לשקט ולפסטורליות של קיבוץ כפר עזה. מחפשת איזה כוח, מישהו שיעשה לי מהשיח ככה, כי גם ים אמרה: "הצבא כבר מתחיל לעבור בין הבתים". אני זוכרת שעבר לי בראש שאני אומרת לילדים לברוח או לא, אני אומרת או לא, כי… כי ראיתי שהם ירו מהר מאוד בנדב, אבל כאילו מולנו הייתה איזה התנהלות - אני יוצאת, אני חזרתי אחר כך למקלחת. [מתנשמת] אני זוכרת שאני אומרת, זה דקות קריטיות שאני צריכה לקבל החלטה, אבל… האם להגיד לילדים לברוח או לא? כלומר, מאוד מאוד פחדתי גם כי היינו בידיים שלהם. זה הטריף אותי. איך הצל… איך הצלחנו, איך הם הצליחו להגיע למגע איתנו, בלי שהם נבלמו לפני, זה… זה… זה הטריף אותי, איך קרה דבר כזה. ולא הצלחתי להבין את זה.
[מכחכחת בגרון] אז אני יוצאת, אני רואה שהילדים כיוונו את המחבלים למגירות נעליים שיש לנו בכניסה כי כולנו יחפים, אז חזרתי פנימה, לראות מה עם ים. ואז ראיתי שהם ירו… שֶׁיָּם ירויה בפנים. זה היה שניות שאני עמדתי מולה, מעליה, בשוק, המומה. מראה קשה מאוד שאני הכרחתי את עצמי כל עזה, בערב, בחושך ש… דרשו שנלך לישון, תחת ההפגזות. הכרחתי את עצמי לא לשכוח איך ראיתי אותה, כמו איזה הלקאה עצמית כזאת, כמו… את ראית את הקשה מכל ותתמודדי עם זה. זה במשך הזמן, זה מראה שמטשטש לי ואני יכולה כאילו גם להביא אותו וגם להסיט אותו. כלומר, אני מרגישה שזה בשליטה שלי.
ואני ברחתי החוצה. ברחתי החוצה וישר אמרתי לאגם שירו בים. כלומר, אני לא לא יודעת אם הייתי מתכופפת אליה או מנסה לטפל בה, אם היו יורים בי גם. לא… זה… לא יודעת, זה מחשבות שלא מאוד עוזרות, אבל הם באו אחר כך.
יצאתי החוצה ואמרתי לאגם שירו בים. הייתי בשוק, מבוהלת, מבועתת, מנסה להבין מה קרה בבית ואיזה זירה נשארה שם, כאילו בבית. המחבלים התחילו להביא ניידים, הביאו את הנייד של ים שנפתח אותו ולא הצלחנו, ועוד ניידים של הילדים, והביאו מפתחות של האוטו של נדב, הכניסו אותנו לאוטו של נדב. אני זוכרת שאני אומרת את הקוד עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. הוא לא הבין כנראה, המחבל, שהוא הניע. זה אוטו שמניע מאוד בשקט. והתחיל להיות נורא חם, אנחנו גם התלבשנו אז אמרתי לילדים: "תצאו החוצה", ואז הביאו את המפתחות של האוטו שלי.
אני אומרת את הקוד ובקלות בלתי נסבלת הם מניעים. יושב מחבל, יושב אחד לידו, מאושרים, מבסוטים. עכשיו בינתיים מתחילה התקהלות בפרגולה, בדק, יש לנו מרפסת כזאת בכניסה הראשית של הבית. זוכרת שמגיע מחבל, יורד מאיזה שביל, פצוע ברגל, עם חתך בירך, לקח דגל ישראל, קשר על עצמו. עוד מחבל הגיע עם חתך ולקח מגבת וטיפל בעצמו, והייתה שם התקבצות שלהם. היה נראה שיש להם הרבה זמן באין… באין מפריע. [מתנשמת]
ואנחנו יוצאים, הם מניעים את האוטו ויוצאים מהחניית כורכר שלנו. הוא לוקח שמאלה, המחבל, ואני זוכרת שזה הכביש ההיקפי של כפר עזה. אני זוכרת את המצנח רחיפה, הוא הבין שהוא טעה בכיוון, הוא עשה פרסה. ונסע לאורך הגדר שתיים-שלוש דקות, אנחנו באזור הדור-צעיר. הגדר פרוצה מצד… הגדר מצד שמאל יש שם שער פתוח לגמרי ואנחנו בשדות. בשדות שנדב היה רץ בהם באימונים שלו, והרבה פעמים מקפיץ את… את הצבא. היה מגיע ג'יפ שהיה אומר לו שהתרחק מדי שיסתובב. אז ייחלתי באיזשהו מקום לג'יפ הזה. אבל גם מאוד מאוד חששתי ופחדתי, שוב, כי אנחנו בידיים שלהם, ומה יהיה פה עכשיו, קרב, ואנחנו בתוך האוטו איתם.
אני זוכרת שאני בשוק שאני… אני זוכרת את המבטים של הילדים עליי באוטו. אני זוכרת את גל שואל אותי: "אמא, מה קרה לך בשפתיים?". השפתיים שלי כנראה היו לבנות. אני זוכרת שהרגשתי מאוד-מאוד חזק שמה שמשתקף ממני עובר לילדים, ואנחנו ניצלנו ממה שקרה בבית, צריך לתפקד, צריך… אני לא… לא זוכרת שהבנתי שאני… לאן אנחנו… לא… לא… לא הבנתי שאני נחטפת ואני בדרך לעזה. ממש לא זוכרת מחשבות כאלה בראש. אני זוכרת שאני רק מנסה להבין מה קרה בבית.
ואומרת לילדים שירו בים. היה ישר חשוב לי להגיד להם ש… שירו בים, שלא… לא… לא להסתיר שום דבר, לא… ולתפקד, לעשות מה שאני יכולה, כי הם מסתכלים עליי, ומסתכלים עליי במבטים שהם לא הסתכלו עליי אף פעם.
שיר: איך נראה תפקוד ברגעים האלה? כלומר, כשאת מנסה להיראות כאילו את מתפקדת?
חן: אני זוכרת שאנחנו מאוד מוכים, ב… המומים, בשוק, מבוהלים. [מתנשמת] אבל… אבל… אבל מנסים להיות בסדר. לא זוכרת שום דיבור. זוכרת שליד הגדר הם מעלים גופות לבגאז' שלי, ואגם אומרת לילדים, לבנים, לא להסתכל. זה אני זוכרת. וזהו, מגיעים לגדר, עוברים את הגדר. אני זוכרת אזור נטוש של ניירות עפים. אני לא זוכרת המון שמתקבץ, של אנשים. אני זוכרת את האמבולנס, שאני מסתכלת לנהג אמבולנס בעיניים והוא מסתכל… אני כאילו מבקשת, עושה לו כזה מבט של בקשת עזרה, והוא מסתכל עליי במבט של אוזלת יד בחזרה. עוצרים את האוטו שלי, מעבירים אותנו לרכב פרטי שנוסע עוד כברת דרך. אני זוכרת שער נפתח, ואנחנו נכנסים לחצר פנימית, שער נסגר, פיר מנהרה שחור ובית פרטי.
זה… אני חושבת ש… זה… כשראינו את החור השחור הזה, פעם ראשונה שטל בכה. אף… הילדים, כל החטיפה, הילדים בקור רוח. הם אפילו דיברו קצת באנגלית, אני זוכרת, עם החוטפים. הם לא… הם לא בוכים, הם לא בורחים, לא עושים שום איזשהו מעשה נמהר או נחפז או… אז טל שראה את החור השחור הזה, הוא… הוא… טל הבן הצעיר, הוא… הוא בכה קצת אבל אסף את עצמו די מהר. אני זוכרת שהם לוקחים מאיתנו פרטים, שואלים אותנו את השמות ואת הגיל והוא רושם בעיפרון על דף. אחד שקיבל אותנו, אני לא יודעת, מהחוליה. היינו מיובשים, ביקשנו מים ומורידים אותנו למנהרה, לא… לא מאוד עמוקה, ירידה לא ארוכה, למנהרה.
שיר: מה זה ירידה לא ארוכה?
חן: היה סולם, קודם, של כמה שלבים. ואז הליכה והגענו לאיזשהו חלל של חדר, ופגשנו שם זוג מבוגר מכפר עזה.
שיר: שהכרתם.
חן: שהכרנו, לא באופן אישי קרוב, אבל הכרנו. ובחור צעיר, שהוא עוד שם. הזוג המבוגר כבר השתחרר, והבחור הצעיר עוד שם. היינו ביחד… היינו יומיים שם במנהרה. אנחנו בשוק, אנחנו המומים. גילינו, אגם ואני, שאנחנו עם פצעי רסיסים שטחיים, לא… אבל לי היה שטף דם מאוד-מאוד גדול ו… מנסים להבין, כל אחד מספר את הסיפור חטיפה המזעזע שלו. הבחור הצעיר בשוק שהילדים במנהרות עזה. הילדים שלי עם פיג'מה, כולנו היינו עם פיג'מות במנהרות עזה. יום למחרת הגיע צלם. שהוא היה כולו מחופש, רק העיניים היו גלויות והוא צילם אות… צילם אותנו, אמר לנו, כל אחד היה צריך להגיד את השם שלו, הגיל שלו, ושהוא רוצה לחזור הביתה.
שיר: אלה בעצם הסרטונים שאנחנו רואים שהחמאס משחרר. כלומר זה ההליך? מגיע צלם… צלם צבאי של החמאס שפשוט מצלם אותך? איך זה נראה, הרגע הזה?
חן: צילמו אותנו כמה פעמים, אבל שם כן, הגיע צלם ואמרו לנו מה להגיד. עכשיו, זה עותק שכוחותינו… זה לא… לא החמאס שחרר את הסרטון הזה. יש סרטון מהשמיני לאוקטובר שהוא הגיע לידינו דרך… זה עותק שכוחותינו הגיעו אליו. אז… אז… הביאו לנו, הראו לנו את זה והביאו לנו את ה… את הסרטון הזה, שזה סרטון היסטורי.
שיר: מה חושבים ברגע הזה? בגלל שאני משערת שבשלב הזה, יממה אחרי, את בטח כבר מבינה שאתם חטופים. ושזה הדבר שהם ישחררו החוצה. וזה מעמד ש… אנחנו מהצד השני שצפינו בסרטונים האלה, זה הרי ברור שאת אומרת את מה שהיית צרי… את מה שאמרו לך להגיד. מה… מה יש ברגע הזה מהצד שלך? מהצד של מי שמצלמים אותו? מה את מרגישה ברגע הזה?
חן: שם, בצילום הראשון, באמת ביום השני ל… של החטיפה שלנו, זה באמת היה משפט שכל אחד אמר, עם השם והרצון לחזור הביתה והגיל שלו, אני חושבת. אחר כך בדירה שהיינו חמישה שבועות, הם צילמו עוד סרטון ששמה הם ביקשו שאני אדבר על ה… על הפחד שלנו מה… מהתקפותינו, מלחימתנו.
שיר: שזה פחד אותנטי, אני משערת.
חן: מאוד. כן. וזה… יכולתי לדבר ארוכות. נאמתי שם את נאום חיי בסרטון הזה. גם עותק של סרטון שהגיע לכוחותינו והביאו אותו לנו. זה לא סרטון שחמאס שחרר. יכולתי לדבר על… על זה. אני… אני… כן, אני שמה בשבעה שבועות שהיינו, אי אפשר לקבל את זה, אי אפשר לתפוס את זה, אי אפשר להבין את זה. אתה בסכנה משולשת מטורפת. אתה בסכנה מההמון העזתי, אתה בסכנה מהחוליה שלא תתהפך עליך. ובדקנו את זה עם החוליה יותר מפעם אחת: "אם תקבלו הנחיה להרוג אותנו?". "לא, מה פתאום? אנחנו נמות קודם, מקסימום יורידו את הבניין, נמות ביחד". שזה היה מאוד מעודד. במרכאות. ואתה תחת לחימה של כוחותינו, ולך תסביר את זה לילד שלך שראה את אבא שלו ירוי בשביעי לאוקטובר. זה משהו שגם מאוד מאוד הכעיס אותי. לא תמיד ידעו איפה אנחנו, כלומר אני שיערתי שכשאנחנו בדירה חמישה שבועות, יודעים איפה אנחנו ויכולים להיזהר, לא שלא הפגיזו את כל האזור שלנו. אבל אחר כך היינו בסכנה מטורפת, כלומר לא ידעו איפה אנחנו, ומקומות שהיינו חטפו הדף. כן, הבת של הגר ברודץ נפצעה מהדף. השבריריות שהיינו בין חיים למוות, הסכנה שהיינו היא… היא מטורפת. כלומר זה שאני יושבת כאן היום, זה… זה גם סוג של נס, וזה משהו ש… שמאוד כעסתי עליו שם. ואנחנו… שם כשהיינו, התחננו, הרמנו, נשאנו ראשנו אל על, והתחננו, גם אגם וגם אני לטייסים: "תנוחו, עבדתם קשה, לכו תתייעצו, לכו תחשבו". זה הדבר שהגוף והנפש מגויסים כל הזמן להתמודד איתו. שזה…
שיר: שמשהו עלול…
חן: אי אפשר לתאר את זה. אי אפשר לתאר מה זה עושה לנפש ולגוף לאורך זמן, הלחימה הזאתי. כלומר החוסר מוגנות המתמשכת הזאת. אנחנו… כל מה שאנחנו עושים ביום יום, זה כי יש לנו בסיס של איזשהו ביטחון בסיסי, אחרת לא נוכל לעשות שום דבר. ולהיות כל הזמן בפחד הזה, שהגוף, פיזית, הוא דרוך להתמודד עם ה… עם הבומים האלה, זה מזעזע. זה דבר שלא התמודדתי… הצלחתי להתמודד עם בומים בעוטף, בתוך ממ"ד. לא בדירות פרוצות בתהליך בנייה שחוטפות הדף ו… [מתנשמת] זה… זה מאוד מכעיס. גם אחרי שעברתָ מה שעברת בשביעי, וחיכיתָ לכוחותינו שלא הצ… לא הגיעו אלינו. המחבלים הגיעו לביתי לפני כוחותינו. ואחר כך אתה חווה על הנפש ועל הגוף שבעה שבועות של לחימה בלתי פוסקת. ו… וסיכון מזעזע שהיינו בו, שזה… קשה מאוד לקבל את זה. ושחזר… כאילו בי נשבעתי שם, שהייתי בעזה, שאני אחזור וכל מי שיקשיב, שיהיה מוכן לשמוע, אני אדבר איתו על המ… על המורכבות הזאתי. וצריך, צריך לדבר עליה. ועדיין, שאני מדברת על זה, עדיין עוד נדהמים. כאילו גם היום, שנה ותשע, אנשים עדיין, עוד נדהמים.
שיר: ממה?
חן: מִהַ… האם זה כל כך נורא להיות שם תחת הלחימה? או אפילו שואלים אותי, כן, הי… היה מפקד טייסת מסוקי קרב שאחרי אחד המפגשים ש… שהייתי, ליווה אותי עד האוטו ושאל אותי איך, איך אני מציעה להילחם שם ב… בעזה כשחטופינו שם. ממש הלך איתי עד האוטו, ראיתי איך הוא… ראיתי שהוא מיוסר וראיתי את הקושי. כי ישראל לא לחמה ככה, שיש כל כך הרבה חטופים, וזה לא עוזר שמשערים איפה יש, או נזהרים. זה… מה שאתה חווה שם זה… [מתנשמת] זה תחושות מאוד מאוד קשות.
שיר: את יכולה לנסות לתאר את זה אולי?
חן: [מתנשמת] אני במצבים האלה תחת ההפגזות, אני זוכרת ש… או שדירה חטפה הדף, נגיד עפו משקופים ועפה הדלת. מה שעושים, שם אתה לובש את החיג'אב. כי יעבירו אותך, כנראה. אם בארץ אתה נכנס לממ"ד, יש התראה ואתה נכנס לממ"ד? שם תחת הפגזות נוראיות - אתה לובש את הבגדים המסורתיים כי כנראה שיעבירו אותךָ.
שיר: תוך כדי ההפצצה. ממש את שומעת את ההפצצה?
חן: כשיש את הבומים הנוראים האלה, או הדירה חוטפת הדף. הדף, זה היס… זה היסטריה נוראית בעיקר של אגם ושלי.
שיר: הרגעים האלה שאתן בתוך אוטו, בתוך חיג'אב או… אלה רגעים שאת… שיש לך את העין ה… רגע, החיצונית הזאת של: אה, ככה עזה נראית. ככה זה נ… ככה רכב של חמאסניק נראה. זה רגעים שכאילו את… את חושבת את זה בכלל? או שאת כל כולך בהישרדות?
חן: לא, שם היה… היה גם… הייתה לנו הליכה מאוד ממושכת ברחובות כמה פעמים. שאתה מסתכל ואתה רואה.
שיר: מה את רואה?
חן: עזה מחורבת. ואנחנו חלק מזה. כאילו לא התהלכתי שם ואמרתי: "וואלה בואנה הכנסנו להם ו…" [בהתלהבות]. ממש לא. זה… זו תחושה נוראית לראות את העוני. את הילדים שעומדים ומחכים ל… למזון. את ההרס והחורבן. ו… ואנחנו ש… אנחנו חלק מזה, אנחנו הולכים שם, אנחנו חלק מזה ו… כאבתי את זה. לא… זה לא היה ממקום של: "הראינו להם והכנסנו להם". ממש לא.
ואז היה שלב שבועיים לפני השחרור שלנו, שבוע וחצי לפני, שהם אומרים, החוליה, לאגם: "אין לאן ללכת. אין מקום בטוח יותר בעזה". והם מחזירים את המשקוף בבוקר למקום, ותולים שוב את השמיכה ו: "לישון, לישון!", הם אומרים לנו, להוריד כאילו את ה… להוריד את הבגדים, לישון. ואנחנו בבהלה. הוא היה עושה לי: "Relax", איזה relax? כאילו, להחזיר את השליטה שלך על הגוף. אחרי אירוע כזה, אתה מנסה משהו בידיים שלך, כאילו הגוף שלך והנפש הם בידיים שלך, ואתה מנסה לשלוט בהם, זה מה שניסיתי, בשבעה שבועות, שמה שהוא שבשליטה שלי… כי אני נתונה בידיהם של השובים, מה שהוא בשליטה שלי, ניסינו מאוד להחזיק את זה. אם זה נגיד לבקש ללכת, לעשות הליכות בדירה כדי לשמור על גוף בתנועה ועל… על חילוץ עצמות, כי גם למדנו שהם יכולים פתאום להעביר אותנו ולהוציא אותנו פתאום להליכה של 40 דקות, אחר כך הגוף מאוד כואב. אז… אז ניסינו לעשות הליכות. אגם ניסתה לפעמים לעשות חלק מהתרגילים שהיא עשתה בסטודיו לפני. ניסתה לעשות.
אתה מנסה ליצור איתם איזשה הם קשרים, כי אתה בידיים שלהם. אז קשר של של שיחה, של… שאפשר לדבר או לבקש דברים או לשלוח את הילדים לבקש אוכל. כי היו פעמים שחיכינו לאוכל. כלומר, לא חווינו רעב קיצוני. אבל אני חושבת שחוויתי פעם ראשונה מה זה רעב. בארץ לא ידעתי, אני לא… לא ידעתי מה זה להיות רעבה, בדרך כלל אתה רעב - אתה אוכל, אתה לא ממש בתוך רעב. אז שם חווינו פעם ראשונה קצת רעב. הם השתדלו לספק לנו אוכל, הם… הם… הבנו שהם צריכים אותנו שנהיה בסדר. שזה גם היה סוג של התעללות. כי הוא עשה לנו שהוא רוצה אותנו happy. היה… כל הזמן להיות happy. אם נגיד היינו עם… וכל היום בכינו שמה אגם ואני, כל יום משהו הזכיר את נדב וים, כל יום… אז אסור לבכות. וזה גם סוג של פגיעה לאורך זמן, זה פגיעה נפשית מתמשכת. היינו צריכות להסתיר את זה, אם היינו בוכות, או לצאת מזה מהר, כי אז הוא היה מתחיל לחפור.
שיר: תסבירי לי, תסבירי למה בתור… את גם עובדת סוציאלית במקצועך. תסבירי למה זו פגיעה מתמשכת?
חן: כי אתה צריך להיות כל הזמן ככה - שמח. הוא רוצה אותנו בסדר. אז מצד אחד זה בסדר, כי הוא ידא… ינסה לדאוג לנו לאוכל, שנאכל ונהיה בסדר. מצד שני, אסור לךָ לבכות, אתה לא יכול יותר מדי להביע רגשות. גם כל הזמן משתיקים אותךָ. אתה לא יכול לצעוק או ל… או משהו כאילו ב… להיות כזה… להיות… להיות בסדר. עכשיו יושב מישהו צופה בךָ, מישהו… או שהוא היה יושב ככה בוהה בנו בחדר…
שיר: כל הזמן מסתכל עלייך?
חן: כל הזמ… לא היה מצב שהיינו ארבעתנו לבד, הילדי… כאילו לא היה מצב. מישהו תמיד היה צמוד אלינו. בגלל זה מאוד חששנו גם מאיזשהו מבצע חילוץ. דיברנו על זה וחששנו מזה. או שהוא בוהה בנו, וזה… את אגם זה היה מטריף שהוא מסתכל עלינו, ואז היא הייתה מתחילה כאילו להתעצבן ואז הוא קורא שפת גוף, ואז הוא מתחיל לחפור, כאילו: "מה קרה? מה… זה?", ואני הייתי אומרת לה: "אגם, גייסי את עצמך, הוא מסתכל עלייך. אני יודעת שזה לא נעים, זה לא… אבל הוא יתחיל עכשיו עוד לשאול שאלות ולחפור ואז יהיה לך עוד יותר לא נעים. אז בואי תנסי כאילו לגייס את עצמך לאיזושהי הצגה שאת… שאת בסדר". [נאנחת]
שיר: הם מדברים איתכן בעברית? באנגלית? בערבית?
חן: אחד עברית, הוא… למד שם במרכז, הייתה לו מחברת. הוא בא…
שיר: במרכז? היה מרכז ש…?
חן: של עזה? כן, יש לו מורה, יש לו מחברת. הוא בא לגור פה. הוא מתכונן לבוא לגור פה. הוא היה עושה לנו ככה, מצמיד שתי אצבעות אחת לשנייה: "אני בא לגור לידכם, איתכם".
שיר: שזה מעניין, בגלל שה… הנרטיב של הסכסוך, נקרא לזה, זה שהם לא רוצים לגור איתנו, שהם רוצים להחליף אותנו, והוא היה אומר: "אני רוצה לגור לידכם"?
חן: החוליה שהייתה איתנו שישה שבועות, עשו לנו ככה, לבוא לגור לידנו. ביום שהשתחררנו והיה לנו המתנה מאוד ממושכת שם באיזשהו… קראנו לזה מתנ"ס חמאס. מקום התכנסות שהם שם לבשו את המדי א', התכוננו למופע של ההעברה שלנו. אז הם עשו לנו ככה עם היד, כאילו קישטה. כאילו: "אתם תמצאו לכם ארץ אחרת". הם היו יותר כאילו אגרסיבים. ועוד… אלה שהיו איתנו שישה שבועות, אמרו לנו: "אנחנו באים לגור איתכם, יחד איתכם".
שיר: איך זה הרגיש לשמוע את זה? כי יש בזה משהו, באופן מאוד משונה, כמעט מפויס.
חן: אממ… [מתנשמת] אנחנו… אנחנו בדרך כלל היינו עוצרות באיזשהי נקודה של השיחות איתם. לא… לא רצינו… לא רצינו גם להגיע לאיזשהו מתח בשיח הזה. אנחנו לפעמים היינו אפילו צוחקות, אז הייתי אומרת לו: "אז תעשה… תקיש בדלת. למה שמת לי גמבלה? למה שמת לי פצצה? כאילו בא… ונכנסת ככה, תקיש בדלת. ותיכנס. למה… למה בצורה…?". כאילו היינו מנסים ככה זה… לפעמים גם בהומור שזה גם דרך של לשרוד. שאלת, איך עושים את זה? איך קוראים לפינה שלנו?
שיר: היו צוחקים? זה היה עובד?
חן: כן, היה… כן, גם היינו… כן, גם היינו צוחקים. גם היו רגעים קשים של כעס ו… ובכי ו… ו… ופחד, וגם היה… היה כל קשת הרגשות, גם שלנו וגם שלהם. כשאתה צמוד לאנשים מעל חודש…
שיר: זה היה אותם אנשים כל החודש?
חן: ב… כן, חמישה שבועות. והמשיכו איתנו מהחוליה של השישה, המשיכו עוד שלושה לעוד שבוע.
שיר: וואו.
חן: אז…
שיר: בעצם ידעת מי הם? ראית… כאילו ידעת איך קוראים להם, נגיד?
חן: זה… הבנו בדיעבד שזה הכינויים שלהם, רק כשחזרנו. [שיר מהמהמת בהבנה] הם קראו אחד לשני בשמות. לפעמים אולי היה נפלט להם וזה… זוכרת, אגם הייתה רגישה לזה. אם היה נפלט כאילו השם, אבל הם… ידענו את הכינויים שלהם.
שיר: איזה כינויים?
חן: כאילו שזה חאלד וזה עלי וזה…
שיר: כאילו שמות בדויים.
חן: כאילו, כן, כן. תלאח. כן, זה לא באמת היו… הבנו אחר כך שלא באמת, של רובם זה לא באמת היו השמות שלהם.
שיר: ומי הם היו? את יכולה לאפיין אותם?
חן: מי הם היו?
שיר: כן.
חן: עבורנו? בהיכרות או מה היו התפק…? מה אני יודעת שהיה…
שיר: תתארי לי אותם.
חן: אה.
שיר: כאילו, כמה אנשים הם היו? איך הם נראו? איזה… איזה טמפרמנט של בן אדם הוא היה? כאילו, האם יכולת מהבן אדם הזה לאפיין אותו… את יודעת, כשאת פוגשת בן אדם בכל סיטואציה, את כן יכולה אחרי X זמן איתו להגיד: "אה, זה בן אדם מהסוג הזה, זה בן אדם מהסוג הזה". את יכולה לעשות איזשהו אפיון כזה שלהם?
חן: אנחנו קודם כל נכנסנו לבית של אחד מהם. הבנו… אנחנו הבנו שזה בית של אחד מהם, הבנו של מי הבית, שהוציאו משם משפחה עם ילדים, היה שם ציוד גם של בית ספר, מחברות וציוד של ילדים, שהבנו של מי הבית הזה, לאחד מהחוליה. הם אמרו לנו שהוא גם פחות מוכר בחמאס והוא היה יוצא להביא את הפיתות, להביא את המים. כשחזרנו, הוא הראשון שבתמונות הזיהוי הביאו לנו אותו. [צוחקת] שהוא… כי אמרו לנו שהוא לא מוכר בחמאס, אז הוא כנראה…
שיר: הוא הכי בכיר בעצם היה.
חן: כן. הבנו מהר מאוד מי מקבל ההחלטות, היה מישהו אחר מעליו, שהוא היה מקבל ההחלטות, בהיררכיה הזאת שם, של החוליה הזאת. היו שני בחורים צעירים, יותר.
שיר: מה זה צעירים?
חן: הם אמרו לנו שהם, כן, 28, 30. אלה היו הצעירים. המבוגר היה בן 44. כן, היה הצעיר שם שפחות… כי… כי שאלת אותי קודם איך תיקשרנו, אז אחד דיבר בעברית ואחד הוא היה יותר איש דתי מאמין, דיבר באנגלית, יכולנו לשוחח איתו באנגלית. ואחד לא ידע בכלל… לדבר, אז היה… כלומר, רק ערבית. זה היה בחור צעיר. אז… זה… זה היה שפת גוף ו… והוא כל הזמן היה עסוק בלהשקיט את הילדים: "אוסקוט אוסקוט" לילדים, כל הזמן. עד שבאיזשהו שלב אני… אני כאילו לא… אני שאלתי אותו כמה פעמים, כאילו: "זה מה שיש לך להגיד לילדים? רק אוסקוט אוסקוט? לקחתָ ילדים, הכנסת אותם ל… לדירה. כלומר הילדים שהיו פותחים את הדלת והם היו בדשא של הקיבוץ. ואתה לקחת מהם את החופש ואתה רק משקיט אותם".
שיר: לא פחדת לשאול אותו את זה?
חן: לא, אני הרגשתי… הרגשתי… כן, לא ידעתי, הרגשתי בטוח, הרגשתי בסיטואציות מסוימות להגיד לו כאילו: "זה מה שיש לך להגיד לילדים? רק להשקיט אותם כל הזמן?".
שיר: זה נשמע כמעט אינטימי היחסים שלך איתם.
חן: זה יחס… זה יחסים קרובים, הם צמודים אליך. או שהם יושבים כל פעם איזה שניים שלושה בדיונים ארוכים שלהם בסלון. תמיד אחד איתנו. כן, התפתחו שם שיחות, גם לעומקו ושורשו של הסכסוך. שמבחינתם אנחנו גירשנו אותם ב-48', אנחנו רצחנו את ההורים שלהם. זאת הנקודה שהיינו בדרך כלל עוצרות בה, לא רצינו ליצור שם איזשהו מתח. גם על איך… איך מכירים שם בין בני זוג. הם מאוד התגאו בזה שאחוזי הגירושים שם נמוכים. אין אצלם גירושים. אבל גם אין אצלם את האופציה להיות לסבית או הומו, זה בכלל מחוץ ל… זה בניגוד לטבע, הם היו אומרים לנו. זה לא לא טבעי, זה בניגוד לטבע.
שיר: איך הגעתם לשיחות האלה?
חן: כן, שעות שיושבים ו… כן, פשוט היום היה יותר שקט מבחינת ההתמודדות עם ה…
שיר: הפצצות.
חן: הפצצות. כן.
שיר: זה משהו… היה מישהו, שומר מתוך החוליה, מועדף שהעדפת שהוא יהיה איתכם כי השיחה איתו הייתה יותר מעניינת? או ש… הכל רע באותה מידה?
חן: [מתנשמת] היה איזה בחור צעיר שישב איתנו ונוצרו לפעמים איזה, אני יודעת… אגם אפילו הייתה מתקשרת איתו ב… כאילו בכאלה בקולות או במבטים או בכאלה… אני יודעת, ניואנסים כאלה. והוא היה הרבה איתנו בשעות היום. לא… היה פעם גם מחלוקת בין שניים בחוליה שהם לא הסכימו ביניהם על משהו עם סוגיית הרדיו… עבורנו. ואז הוא הוציא לנו מכתב, אחד… אחד מהחוליה כתב לנו מכתב ארבע שורות בעברית בלי טעות אחת. כן, אני זוכרת שאני מאוד-מאוד התפעלתי מזה שהוא… שהוא גם כתב שהוא בעצם בעמדה איתנו, אבל הוא לא יכול להגיד משהו בניגוד למי שאמר, אפילו שהבחור הזה הוא בדרגה פחות ממנו, הוא לא יכול לשבור לו את המילה. הוא כן מסכים איתנו.
כן, אני זוכרת שזה הייתה… גם הכתיבה בעבר… גם זה שהוא כתב בעברית, זה הייתה כאילו איזה מחווה כזאת שהרגשתי שהוא… שהוא איתנו באותו רגע. כן, אני זוכרת שבכיתי, ואגם אומרת לי: "אמא, מה את בוכה?". טוב, כל דבר שם אתה… כל דבר…
שיר: כן.
חן: אתה בוכה. אז זה ריגש אותי שהוא… שהוא כן כאילו ניסה להיות איתנו, וכתב לנו בשפה שלנו. הוא היה מושיב את אגם, כל בוקר מרחרח מה המצב רוח שלה, הוא אומר לה: "את תהיה המורה שלי", זה שלמד עברית במרכז בעזה והתכונן… הוא מתכונן לבוא לגור פה. והוא הבטיח שהם יחזרו. זה, הוא אמר לנו מאוד ברור. "אנחנו באנו 3,000, כמה באנו ביום שבת? 3,000? נבוא שוב, יקח לנו שלוש, ארבע שנים, נשתקם, נבוא שוב. נבוא יותר, נבוא 20,000, נבוא 40,000. אל תחזרי לכפר עזה", הוא אמר לי. "לכי לתל אביב, לכי לעכו, אנחנו נחזור".
ואמרו את זה גם ל… לבנות ולנשים שהשתחררו גם שנה ויותר אחרינו. כלומר, ה… הפעלת הכוח הצבאי שלנו לא הורידה את רוחם לבוא לפה בשנית. הם בשכרון חושים על הצלחתם בשביעי לאוקטובר, הם יבואו שוב. ויש אנשי צבא שבאו לשאול אותי האם באמת הם אמרו לי את זה, כי זה… הם אמרו לי: "זה הולך להשפיע על קבלת ההחלטה שלי עם המשפחה הפרטית שלי, אם אני אחזור לעוטף או לא", למשל. מפקדים שגרים בעוטף.
כן, הם… הם… הם אמרו לנו את זה, הם היו מאוד נחושים. ואני חושבת שהצלחנו להבין במשך הזמן שלא משנה כמה בתים נוריד להם וכמה אנשים נהרוג להם, הנושא של האדמות הוא מאוד-מאוד חזק. זה מה ש… זה מה שככה הם מחזיקים בו.
עכשיו, גם היו מסתלבטים, אני זוכרת בהתחלה הם היו מסתכלים עליי והיו אומרים לי: "גלעד שליט", ואני, וואי וואי וואי. כאילו, מה אני עכשיו, אני הולכת להיות חמש שנים פה עם הילדים? כאילו זה היה… זה היה עושה לי נורא, אבל אז הייתי גם מסלקת את המחשבה הזאתי ומנסה לחשוב חיובי, מנסה להיות עם תקווה ועם… אתה נע שם בין תקווה ל… לייאוש. אני מוכרחה לומר שהיו שלבים שאמרתי לאגם, שהיינו תחת סיכון מטורף: "יכול להיות שאנחנו נשלם בגופנו להחזיר את השקט לעוטף. לא שילמנו מספיק בשביעי לאוקטובר, כי הסיכון שהיינו בו והקרבה שלנו למוות…".
אני זוכרת שאמרתי את זה לאגם ואני זוכרת שגם ניסינו לא לאבד את התקווה שילחמו עלינו ושישחררו אותנו ו… אבל זה היה עד היום האחרון. גם ביום האחרון של השחרור, הפחד, זה היה פחד מוות, כל ההעברה שהייתה כל כך מבזה ומפחידה ומשפילה, ההעברה מהחמאס לצלב האדום ולכוחותינו. פחד מוות עד הרגע האחרון. זוכרת את אגם אומרת לי: "אמא, לא מתנו עד היום, אנחנו נמות היום", כאילו זה…
שיר: ביום האחרון?
חן: ביום… כן, כי זה היה יום מורט עצבים, יום מפחיד מאוד.
[מוזיקת מעבר]
שיר: כשאת חושבת על כל מה שעברת היום, משהו בסיפור, באיך שאת מספרת את הסיפור השתנה מאז ועד… כאילו, מאז ועד עכשיו?
חן: יש את השינוי שבנות שהיינו איתם, הם… כל הבנות שהיינו איתם, הם חזרו. הם מטופלות והם מוגנות ואני יכולה בלב יותר רגוע ושקט להגיד - הם כאן. כי תמיד הייתי ככה מדברת על השבוע הזה שהיה לנו ביחד, פגשנו חטופות שם, בעזה. וזה מפגשים מאוד-מאוד מרגשים, ופגשנו חטופות שהיו פצועות, ופגשנו חטופות שגם היו לבד 51 יום, ופגשנו חטופות שסיפרו סיפורים של תקיפה, תקיפות מיניות אכזריות. ופגשנו בנות שניסו לשרוד בשבוע הזה, ולעשות הכל, והייתי שואלת כל הזמן עד שהם חזרו, אם אנחנו עושים הכל בשבילם. כי יכולתי להגיד שהם עשו שם את הכל בשבוע הזה בשביל לשרוד, בשביל לתפקד, בשביל להיות בסדר.
אז היום אני יכולה לדבר אחרת ולהגיד - הם כאן, הם מטופלות, הם מוגנות כמה שאפשר. אבל עדיין יש המון… יש המון חטופים. ויש גם עוד מישהו שגם היינו איתו. אנחנו ככה לא אומרים את השמות כי חלילה לא לפגוע במי שעוד שם, אבל… אבל יש עוד חטופים שהם עוד שם. ואני כל פעם שואלת מה… מה עם נפשם, מה הם חושבים, שהם רואים את הלחימה הבלתי פוסקת וחווים אותה על גופם ונפשם, הם מבינים ש… שנלחמים עליהם עדיין, שלא מוותרים, ש… הם מבינים… אני מתארת לעצמי שהם מבינים את המורכבות. אני שואלת אם הם מצליחים להתרגל כמו שהחוליה הייתה אומרת לנו "אנחנו התרגלנו", כאילו לבומים האלה. אפשר להתרגל לזה? אני לא יודעת, אני… כשאני חושבת עליהם, על החטופים שעוד שם, אני שואלת את עצמי, אם אפשר להתרגל לזה.
אני הרגשתי שאני הולכת לאבד את זה כמעט, בשבוע לפני שהשתחררנו. לאבד את הדעת, כלומר אגם זאת שהרגיעה אותי בבו… הייתה אומרת לי, היא עוד לא הייתה בת 18, הייתה אומרת לי: "אמא, הגיע בוקר, אנחנו חיות אחרי לילה ללא שינה, אנחנו ממשיכות הלאה". כמו… היא הייתה מעודדת אותי.
אז אני מקווה שהם… שהם אחד שם בשביל השני, שהם, גם אם הם נשברים, הם אוספים את עצמם. כי גם המשפחות שלהם פה, גם כשהם נשברות, הם אוספות את עצמם, שמצליחים לשרוד שם, שזה נורא.
שיר: אני… אני אחדד את השאלה שלי. אני מתכוונת לזה שהרבה פעמים, מתי שאנחנו עוברים איזשהו אירוע… המילה 'אירוע'… זה מצחיק לקרוא לזה אירוע. אבל כשאנחנו עוברים משהו קשה, המרחק מהאירוע משנה אותו, משנה את האופן שבו אנחנו תופסים אותו. ומעניין אותי אם במהלך השנה ותשעה חודשים האלה, הסיפור הזה השתנה. אם בעצם חן שהשתחררה בנובמבר מספרת את הסיפור הזה בצורה אחת, וחן שעכשיו מגלה עוד פרטים בסיפור, עוד ניואנסים בסיפור, אולי אפילו את רואה את עצמך אחרת בתוך הסיפור?
חן: לא. אני חושבת שאני די… הסיפור הוא אותו סיפור. אני אולי יותר… יודעת. אנשים שהם שומעים הרבה פעמים אומרים לי: "את… את… את מצליחה לקחת אותנו רגע איתך למנהרה". אז אני אולי, לא יודעת, אותנטית. הסיפור הוא אותו סיפור. אני גם לא עם תובנות אחרות. הסיפור הוא אותו סיפור. ואני שוב ושוב אומרת אותו, מספרת אותו בשביל עצמי ובשביל שכולם ידעו וישמעו. גם לי מאוד-מאוד חשוב לשמוע כל סיפור, מאוד-מאוד מעניין אותי. גם כי לא היינו 51 יום, אז לפעמים כאילו להשלים את ה… את התמונה, לנסות. אני מאוד אחת של… של מידע ושל לנסות להבין ו… הסיפור הוא אותו… הסיפור הוא אותו סיפור.
שיר: המידע עוזר כדי לנסות להבין? אפשר ליצור איזושהי שמיכת טלאים מכל הסיפורים האלה למשהו שמצליח להקיף את הדבר הזה?
חן: לי המידע הוא כוח. כאילו הוא כוח של לנסות כאילו להבין. זה עדיין קשה לי. אני עדיין לא… לא קולטת את כל מה שעברנו. אני… זה המון-המון דברים בתקופת זמן די קצרה. אני גם… גם כשאני מגיעה לבית הקברות, זה לא נתפס לי שהילדה הכל כך חיה שלי, מה היא עושה במקום השקט הזה? כאילו הילדה הכל כך רועשת שלי. זה… עכשיו אני יודעת שהיא… שהיא נרצחה והיא לא בין החיים וזה, אבל קשה לי לחבר את האבן ועם זה שהיא שם ו… ועם האין הזה, כי התחושה הכי קשה שאתה חווה זה שפשוט דמויות הכי קרובות אליך נעלמו מהחיים שלך. אני לא מצליחה עוד את הכל לתפוס, ושאני הייתי בעזה, וכאילו אני… אני צריכה לדבר את זה שוב ושוב ושוב כדי לנסות ל… ל… להבין את מה שעברנו שם. זה… זה עדיין לא… לא תמיד נתפס.
שיר: איך אתם מדברים על זה בבית? את והילדים? היום?
חן: יש זיכרונות שעולים. לפעמים זה גם ב… [מתנשמת] לפעמים זה גם קצת בהומור, לפעמים זה…
שיר: איך אתם קוראים לזה? אתם אומרים: "כשהיינו בשבי? כשהיינו בעזה?"
חן: בעזוש.
שיר: בעזוש? [צוחקת]
חן: [מגחכת] לפעמים. "היינו בעזוש".
שיר: עם היפות שלי בעזוש.
חן: בגאזה-לנד. [מגחכת] אני זוכרת שאגם ואני עוד באחת הנסיעות הראשונות באוטו בתוך עזה, לבושות בלבוש המסורתי, מסתכלות אחת על השנייה, ממש בימים הראשונים. ואומרות: "פאודה". אנח… פאודה. אנחנו בתוך עזה, עזה מופגזת, אנחנו בתוך רכב, פרטי, דחוסים חמישה אנשים מאחורה. אנחנו הבנו שאנחנו חלק ממשהו מאוד-מאוד גדול, שיש אנשים שאולי היו רוצים להיות ככה קרוב לאנשים, לא… לא בקטע של הסיכון, אבל ככה קרוב לחוליה ולחיים שם ו… הבנו שאנחנו חלק ממשהו מאוד-מאוד גדול. אבל… גם היום אני… אני מבינה שהיינו בתוך משהו מאוד-מאוד גדול. אבל… אני מברכת שאנחנו כאן ושאנחנו חופשיים ומוגנים. כי שמה זה… זה… זה מזעזע. זה…
שיר: כמה מזה… כמה… כמה זה נוכח ביום יום שלך, היום?
חן: זה… כשאני… כשאני באה ומספרת את הסיפור שלנו, אז זה חלק… זה חלק גדול מהסיפור שלנו. ואני כל פעם אומרת לעצמי שאני צריכה לכתוב, כי זה באמת הרבה מאוד פרטים שאתה רואה שהם חלק לאט-לאט יכולים להישמט לך מהזיכרון. אגם רשמה הרבה באיזשהו תהליך שהיא עשתה גם בטיפול שלה, אז היא הרבה רשמה. אני עוד… אני עוד לא… אני… אני ככה עברתי לרשום את ההרצאה שלי באנגלית. ואז גם ככה קצת הרחבנו מעבר, אז… אז יש שם גם הרבה… הרבה כתיבה, כאילו ב… באנגלית. הרבה ז… הרבה זיכרונות ודברים שעברנו, כתובים באנגלית.
אבל אני… אני צריכה לשבת ולרשום את זה. זה המון-המון פרטים. זה רק שבעה שבועות היה, וזה הרבה מאוד פרטים ש… של… שזה חשוב. כל פעם אני אומרת, זה… זה דברים שאסור ש… שנשכח אותם. וגם אני חושבת שזה מעצב אותי… אני מניחה, את מי שאני גם היום. כלומר גם היום אם יש דברים ששוברים אותי, שהיו שוברים אותי לפני השביעי באוקטובר הייתי נשברת מהם, אבל אני אומרת: "הייתי בעזה, התמודדתי עם דברים קשים". אני… אני לוקחת אוויר, אני מתמודדת. דברים שנגיד היו שוברים אותי, סתם דברים קטנים. ואל תבקשי דוגמאות. [שיר מצחקקת] אז אני אומרת: "הייתי בעזה, אני… אני מתמודדת".
שיר: יש יום שאת לא חושבת על זה? שאת לא נזכרת בזה? כאילו יש יום שאת אומרת: "וואי, היום לא חשבתי על זה שהייתי בעזה!".
חן: יש… אני מניחה שכן. אהה… כן, כן. כי אני… כי אני חיה מאוד את ה… את היומיום ואת החיים, ויש הרבה דברים שצריך להחליט ולקבל ולדעת ולנהל ו… אז אתה לא כל הזמן שם. זה… זה חלק מ… זה חלק מאיתנו. אבל… המשימות היומיום והחיים והרצון גם לחיות חיים טובים, אתה… אתה שם גם, אתה מושקע בזה ואתה עובד בזה.
שיר: שאלה קצת מוזרה, אבל, מאז השביעי לאוקטובר, האנשים הכי מפורסמים במדינה, הם החטופים. ואת מ… את כאילו את מרגישה, את מרגישה מפורסמת? את מרגישה שאנשים רואים אותך ברחוב ומתחילים לדבר איתך כאילו הם מכירים אותך ומחבקים אותך?
חן: לא… לא. אני… קודם כל לפעמים ניגשים… ואם ניגשים זה בדרך כלל מאוד בנימוס. לא ניגשים הרבה. אני יכולה לפעמים להרגיש שמסתכלים אם אני באיזשהו מקום ציבורי. אבל אני לא מתהלכת… אני מרגישה קודם כל ש… שאני זאת חן ואני האדם הפרטי, אני עדיין מרגישה את זה. וגם אם ניגשים, ניגשים בנימוס. הנה, כאן למטה, השומר היה עסוק עכשיו, בזמן שהמתנתי לעלות לכאן במי אני. איזה סלב אני? האם אני חוקרת מוח? התחלנו בטכנאית. [שיר מצחקקת] האם אני חוקרת מוח? האם אני… כן, הוא ניסה. גם כשהבאתי לו את התעודת זהות שלי [צוחקת] והוא קורא את השם שלי. וזה בסדר, כאילו אני… אני שמחה שלא מזהים אותי גם ושלא… לא מכירים אותי. וגם אם…
שיר: מה אמרת לו? מה עוד היה במשחק הניחושים?
חן: מה עוד היה? מה הוא עוד ניסה? הוא ניסה מאיזה… באיזה תחום אני מפורסמת, כאילו אם… אם הגעתי לכאן אז אני אני מפורסמת. אני סלב, הוא אמר. ואז הוא… הוא…
שיר: והסכמת? אמרת "נכון"…
חן: לא, לא, לא, לא אמרתי נכון. חייכתי, הוא נורא הצחיק אותי, כי הוא הביא כל מיני ניחושים פרועים. אז זה… זה הצחיק אותי, זה היה משחק נחמד. אבל… כן, ואז הבאתי לו גם את התעודה, הוא מקריא את השם והוא עדיין לא… ואז הוא התחיל: "את אולי… אולי את משהו פרשנית במזרח התיכון?". אמרתי לו: "אתה מתקרב, אתה יודע, בוא, אנחנו מתקרבים". [שיר צוחקת] ואז אמרתי לו: "הייתי בעזה". [צוחקת]
שיר: והוא הבין?
חן: מה?
שיר: הוא הבין?
חן: "מה! את מהחטופים שחזרו?!". כן, זהו, זה… זה… זה קטע כאילו איך להגדיר אותי, כי אני גם… כי אני גם אם שכולה ואני אלמנה, ונחטפנו הילדים ואני, ואנחנו גם עקורים מבית. כאילו, אז תבחרי. הרבה פעמים מציגים אותי - שורדת השבי חן גו… לא יודעת, שורדת, אני… אני קודם כל חן. זה… זה להרגשה שלי, וכן, ונחתו עליי הרבה סטטוסים קשים ומורכבים מהשביעי… מהשביעי לאוקטובר. אז מה שתבחרי ה… זה. וקשה ביותר זה ה… כן, זה ה… אם שכולה ואלמנה, כן. זה העצוב והקשה והקשה ביותר, איך בשניות נלקחים ב… ב… במחי ירייה אחת נלקחים חיים, כאילו. שזה עצוב ו… וקשה.
שיר: האמהוּת שלך השתנתה?
חן: [משתהה] אני… אני לבד. היינו נדב ואני. היינו צוות בהתנהלות הביתית ומול הילדים ובהתייעצות וחשיבה ו… היינו כוח. כוח טוב, כוח שחושב, כוח שמשלב ידיים. ועכשיו אני לבד. זה לא פשוט לפעמים. אני גם לא חושבת שאני מקריבה, כאילו, את עצמי בשביל הילדים, עכשיו. אני מאוד מנסה גם לשמור על עצמי, לעשות מה שחשוב לי, ולדאוג לעצמי, אם זה בפעילות גופנית ואם זה בדברים שגם עושים לי טוב. ו… ואני גם מנהלת, מנסה לנהל את ענייני הילדים. אני מצד אחד חושבת שאני… אני פחות נוכחת בחיים שלהם. בקטע שאני יותר יוצאת מהבית מלפני השביעי. כי לפני השביעי הייתי בבית, הייתי שמונה שנים בבית, מבחירה. בחרתי להיות בבית, והיה חשוב לי להיות העוגן, כי נדב לא היה בבית הרבה, אז לי היה חשוב מאוד להיות בבית. שהם באים הולכים, אבל אני תמיד נמצאת. ועכשיו אני יותר יוצאת, אני יותר עושה, ואז כאילו באיזשהו מקום משחרר אותם ליותר עצמאות. שהם עושים כל מיני דברים לבד, הם גם גדלים במשך הזמן, אבל שהם עושים דברים יותר לבד. מאוד… קשה לי לייצר משהו שהוא רק שלנו, של ארבעתנו, אני מוכרחה לומר. הימי שישי שזה רק אנחנו, זה מאוד מחדד לי את החוסר ו… כן, ביום שישי היה… עד השביעי היה הוו… היה הווי אחר, הייתה הערכות אחרת.
אז זה עוד, זה עוד קשה לי. משהו שהוא רק שלנו, או משהו לעשות לבד רק עם ילד אחד, זה דברים שעוד יכולים… דורשים יותר מחשבה, דורשים יותר… תמיד יש לנו את המצפון הזה שאנחנו לא… לא… לא מקדישים למשהו לבד עם… עם כל ילד. זה… זה היה לפני, וזה גם… גם היום זה איתי המחשבה הזאת. אממ… לא יודעת במה השתנתה לי האמהות עוד. [מתנשמת]
שיר: אני אשאל את השאלה המשלימה לשאלה הזאת - את מרגישה שהם כבני אדם השתנו?
חן: [משתהה] זה… זאת חוויה מעצבת חיים, [מגחכת] אני מניחה, מה שאנחנו עברנו. הם מאוד גדלים ומתבגרים, גם הבנים וגם אגם. אגם עשתה קפיצת גדילה והתבגרות, אין… אין ספק. היה לה ביטוי מפותח לפני כן, והיא הייתה בוגרת לגילה גם לפני, אבל היא עשתה איזושהי קפיצה. היא הייתה המבוגר שהכי קרוב אליי, שעבר איתי את הדברים, שאני לרגעים שכחתי שהיא הילדה שלי שמה, בעזה. זה תמיד היה אגם ואני, ויש לנו… ויש לנו שני ילדים. אז שחזרנו הייתי צריכה להזכיר לעצמי להחזיר אותה, לפעול להחזרתה למקום הנערי וה… כן, של… של האישה הצעירה ולחזור להיות ילדה ו…
שיר: איך עושים את זה? איך מחזירים בחזרה? זה הפיך?
חן: זה… זהו, זה… זה לא… לא פשוט. כי גם הייתה עומדת מולי, ולפעמים כאילו: "את לא מאופסת", או כאילו מציבה חזית, שלפני כן עמדתי בחזית הזאת יחד עם נדב. ועכשיו אני לבד, ואני חושבת שאני בסך הכל עושה שם… לוקחת הרבה אוויר ונושמת, ואנחנו הרי צריכים להיות מאוד-מאוד חזקים בתהליך הגדילה של הילדים שלנו, שהם יחוו אותנו יציבים. הם הרי אמורים להטיח בנו, ואנחנו צריכים להיות שם, נוכחים ויציבים וברורים ו… אז אני חושבת שאני רוב הזמן עושה את זה בסדר, ואני עושה את זה לבד.
[דומעת] אני, כאילו לפעמים כאילו בא לי אנשים שאני פוגשת, אנשים שגדלו בלי… בלי אבא, ואני אומרת: "בוא'נה, הם… הם גדלו בסדר". כאילו, שיבוא מישהו ויגיד לי כאילו, הילדים יהיו בסדר. כאילו, גם שהם גדלים בלי אבא, זה כאילו משהו ש… ככה אני… אני… אני מקווה, כאילו אני אומרת לי יש את אבא שלי, יש עד היום הוא בן 78. מה הוא עושה בשבילי. ואני אומרת, לא יהיה להם את הדמות הקרובה הזאת ש… שתעשה את זה בשבילם. אז אומרים לי: "יכנסו… יכנסו אנשים אחרים לחיים שלכם".
ובאמת נכנסים אנשים מדהימים. אבל… אבל זה לא יהיה אבא שלהם. ואני… אני מקווה שהם יגדלו בסדר. כאילו, אני עושה את… את מירב המאמצים. אני גם מאוד מלווה. ויש צוות ש… שעוטף אותנו ולא… לא עוזב אותנו. אז אני מקווה גם שאני… שיש… שהם יגדלו בסדר עם כל האובדן הזה ו… וגם מה שהם עברו, גם… גם השבי, הם יותר משתמשים בזה עכשיו לפעמים: "אני הייתי חטוף", [בקול בטוח] כאילו, הילדים. זה כששאלת אם זה…
שיר: [בחיוך] איפה הם משתמשים בזה?
חן: "אני הייתי חטוף. מה, אמא, מה את דורשת ממני?" או מה…
שיר: מה, "תפנה מדיח", -"אני הייתי חטוף בעזה"?
חן: כן, משהו כזה. [שיר צוחקת] כאילו ש"אתה צריך ללמוד", -"אני הייתי חטוף". אבל הוא כבר משתמש בזה גם באמת כ… כבדיחה. [מושכת באף] צריכה טישו.
שיר: וזה עובד? את מוותרת להם?
חן: מה פתאום מוותרת להם?! [צוחקות] אצלנו משפחה שמתמודדים עם קושי, אנחנו לא משפחה ש…
שיר: אז מה את אומרת? "אני הייתי חטוף בעזה, אני לא הולך לעשות שיעורים"?
חן: אממ… אז על אחת כ… על אחת כמה וכמה. הם גם היו ילדים… הם ילדים מאוד נבונים, שאני שנתיים לא הייתי מוטרדת מְהַ… כאילו אם נצבר פער, אמרתי שנפשם תהיה בסדר, גם אם לא לומדים. אבל זה לאחרונה התחיל קצת יותר ל… להטריד אותי, ש… ואני גם מנסה מאוד לא להשתמש בזה ש"אבא היה רוצה" או… ממש לא. שאנחנו אנחנו לומדים כדי להרחיב את אופקינו או כדי להתמודד עם דברים או כדי להכיר. ואני אומרת הילד, נגיד גל, לא עשה עבודת שורשים בכיתה ז' בשנה האחרונה שהוא עכשיו סיים. הוא לא עשה עבודת שורשים. אבל הילד הזה ביום שבת ישב עם סבתא שלו, עם אמא של נדב, ושאל אותה על ההורים שלה, ומאיזה ארץ כל… ההורים והסבתא רבא ורשם הכל עם דגלים, הוא אלוף הדגלים של המדינות. אמרתי, יאללה, אז לא עשה עבודת שורשים, אבל הילד הזה שולט. ויושב גם עם אבא שלי ושואל על השורשים של המשפחה שלו ומאיפה הסבא ומאיפה הסבתא, ודברים שאני לא… אני לא שם. אני פחות… לא עוקבת, לא… זה. והילד הזה, זה… זה… זה חשוב לו. יש לו שאלות לפעמים… הוא עולה עכשיו לכיתה ח', יש לו שאלות עומק, יש לו שאלות התעניינות.
אז אני… אני אומרת, יהיה בסדר. אני… אני מקווה ש… ש… שהוא יצמצם את ה… את הפערים במידה והם יצטברו. הוא ילד סקרן, הוא ילד נבון, הוא ילד… שאלות שלהם מאוד הולכות ונהיות כאלה שאלות גם בוגרות, גם דברים שאבא… אני רואה איך גל, הגדול יותר, מתחבר לפעילות גופנית שגם נדב היה מאוד… שם. אז אני מקווה שמשהו איכשהו יעבור אליהם. כי בסך הכל הם בגיל מאוד צעיר איבדו את אבא שלהם. אני מקווה שמשהו שמה, במורשתו של נדב, יעבור גם לילדים באיזושהי צורה.
שיר: טוב, אנחנו לצערי צריכות לסיים. ואת אמרת שאת מתרכזת כבר בלחיות טוב. אז מעניין אותי איך את חיה טוב?
חן: איך אני חיה טוב? אני עושה יותר פעילות גופנית ממה שעשיתי לפני. ממלאה את… את חיי, זה אחד מהעוגנים שלי, באמת. גם אומרים שאנחנו בגיל שאנחנו צריכות בגיל 50 להרים משקולות יותר.
שיר: [בחיוך] את עושה את זה? את מרימה משקולות?
חן: כן, כן. אני ב… בחדר כושר. אני… כן, קצת מנסה לחזור לריצה כי פעם קצת רצתי. אני עושה יותר משעשיתי לפני השביעי. זה… זה מאוד-מאוד חשוב לי. וכן, ואני… אני מנצלת את הדברים הטובים של להיות במרכז, אם זה לפעמים לצרוך קצת תרבות שלא צרכתי לפני. כן, ואני… ואני… אני הייתי, אני אדם מאוד זוגי. אני 34 שנים הייתי בזוגיות. ואני מקווה ש… ש… שיהיה לי איזשהו משהו בהמשך גם, איזשהו קשר שיהיה טוב, שיהיה מלא. ש… כן, זה מאוד מאוד חסר, ואני מעיזה יותר לדבר על זה לאחרונה.
שיר: מי היית רוצה לפגוש?
חן: לא יודעת… לא…
שיר: לכי תדעי, אולי הוא מאזין לנו. את מי היית רוצה להכיר?
חן: אה! כאילו גבר, את שואלת?
שיר: דיברת על גבר, לא?
חן: [בצחוק מתגלגל] אה!
שיר: דיברת על אישה? זה ממש התחום שלי.
חן: כאילו אה, דמות…
שיר: אישה אני יכולה להכיר לך, את לא צריכה להפריע.
חן: אה, כאילו הדמות של… כאילו הטייפקאסט? או הדמות שאני… [צוחקת]
שיר: תראי, אני קצת היפית, בעוונותיי. ואני מאוד מאמינה… אני הכרתי את בת זוגי אחרי שכתבתי, אה… בדיוק נפרדתי ופשוט עשיתי סטורי וכתבתי: "אני רוצה להכיר מישהי בת 30 פלוס שהולכת לטיפול, שאוהבת אומנות, ולהשתכר, ושרוצה ילדים בשנתיים הקרובות". והיא פשוט הגיעה לי ל-DM, והנה הטבעת נישואים שלנו.
חן: וואו!
שיר: ולכן אני מאוד מאמינה בלהגיד את מי את רוצה לפגוש, [חן צוחקת] ולהגיד את זה בקול רם.
חן: לא, חברות אומרות לי: "תקשיבי, הוא לא יגיע לקראווילה". את צריכה לצאת. [מושכת באף] אני לא ברשתות. אז… אז אני לפעמים מוצאת את עצמי יוצאת לכל מיני מקומות הזויים עם חברות שצעירות ממני, אומרת: "מה אני עושה פה". אני יוצאת החוצה אני רואה ברחוב את הילדים בגיל של אגם ושל ים שהייתה לי. אני אומרת: "מה אני עושה פה?". אני מנסה, כאילו, כל מיני… אני יותר מדברת על זה, עם… עם כל המעגלים שאני מסתובבת איתם ש… שיכירו לי עלם, עלם חמודות. [צוחקת]
שיר: חן, את… את לא… את במעגל הכי גדול עכשיו. [חן צוחקת] את מי את רוצה להכיר?! מה חשוב לך?!
חן: מה חשוב לי? גבר שידע [צוחקת] לתקשר, לדבר על רגשות. לא שייעלם, וגם אם הוא רוצה להיעלם - שיכתוב: "אני… אני קשה לי. אני… אני עושה צעד אחורה". תתקשר, תדבר, לא להעלם, זה פוגע. מאוד פוגע. ואני בטוחה שהדבר האחרון שגבר רוצה זה לפגוע בי. אבל כן, היו… היו… פשוט הם נעלמים. ולתקשר, כן, גם להגיד אם זה גדול עליך או נבהלת או אתה צריך עוד זמן. מתקשר, שמחובר, שעושה קצת פעילות גופנית, שמחובר לנושא הזה קצת, שאכפת לו מעצמו בהקשר הזה. אממ… זהו, אני לא… לא כזאת…
שיר: אדם צנוע.
חן: יפה, שהוספת. כן. [שיר צוחקת] זהו. וואי, פדיחה. עכשיו זה ב… זה? [צוחקת]
שיר: לא פדיחה בכלל! להגיד מה את רוצה, זה לא פדיחה.
חן: כי שואלים אותי: "מתחילים איתך?". לא! לא! מה, בסוף הרצאה? איפה, מה…
שיר: העיקר את אומרת שאת לא סלב. זה המשפט שכל סלב אומר…
חן: לא מתחילים איתי.
שיר: "לא מתחילים איתי".
חן: אה, באמת?
שיר: כן, זה ממש ה-משפט.
חן: מה, בסוף הרצאה אני אשאיר את המספר שלי? ואני לא ברשתות, אז איך יגיעו אליי? ואני לא… בעיה. אז צריך להכיר לי. חברים טובים, אנשים טובים. אבל זה לא, זה לא זורם, זה לא… זה לא…
שיר: תקשיבי, אני… אני באמת מאמינה ש…
חן: [צוחקת] פתחנו את זה פה עכשיו.
שיר: מצוין. להגיד בקול רם, זה חשוב. וגם, את יודעת, זה כאילו באיזשהו אופן אנחנו דיברנו עכשיו שעה, אני חושבת, על שבי, על שכול ועל מוות. וסיימנו בלחיות טוב. ונכון. כאילו, נכון. החיים יותר חזקים. בסופו של דבר החיים מנצחים. החיים מנצחים את המוות. זה דבר מדהים.
חן: אני בונה… אני… אני בונה על זה. כן. אני גם מבינה שנדב היה עילוי. זה כאילו כזה קלישאה להגיד על מישהו שלא איתנו, אבל הוא באמת היה עילוי בהרבה תחומים, ואני מבינה שלא יהיה נדב. אני מבינה ש… אבל אני… אני… אני בטוחה שמישהו יפתיע אותי, מישהו אחר, לטובה. אני ממש… בחורה חמה, מסורה, רגישה. [בגיחוך]
שיר: איזה מזל?
חן: באמת. אני היום האחרון של מאזניים.
שיר: מזל מקסים. וגם קרוב ל…
חן: חגגתי ב… חגגו לי בעזה.
שיר: וגם קרוב לעקרב. שמי שיודע, יודע.
חן: אוקיי.
שיר: [צוחקת] טוב, חן.
חן: וואו. [צוחקת]
שיר: יש עוד משהו שאת רוצה להגיד?
חן: הצלחת להביך אותי בסוף, אבל… טוב.
שיר: חן, אני ממש רוצה שנמשיך לדבר עוד שעה, אבל את צריכה להיות בכפר שמריהו.
חן: או-אה, כן, וואי, וואי.
שיר: אז אני מצטערת ואני אגיד לך…
חן: עשרים לשש, אלוהים, אני מאחרת.
שיר: תודה רבה. ממש ממש תודה. ואני מאחלת לך את כל הטוב שאני בטוחה שיהיה לך.
חן: תודה. תודה, תודה.
[מוזיקת סיום]
שיר: אוקיי, עד כאן "איך לעשות דברים". אנחנו נזכיר שיש עדיין 50 חטופים בעזה שאנחנו מחכים להם, שאנחנו חושבים עליהם כל יום, ושאנחנו לא באמת יכולים… הפצע הזה לא באמת יכול להגליד עד שהם לא כאן. אז הלוואי, הלוואי שהם יהיו כאן, ובואו נעשה כל מה שאפשר כדי להחזיר אותם הביתה. בבקשה, פשוט אין לי… בואו נעשה את זה כבר.
זהו, פתחנו את העונה. תודה רבה שהייתם כל כך סבלניים איתנו, חזרנו. אנחנו נעלה פרק מדי שבוע ביום שלישי. אני יודעת שהיום יום רביעי, אבל בסדר, אין מה לעשות, אי אפשר הכל. נשמח מאוד אם תדרגו אותנו בדירוג חמש כוכב. נשמח גם אם תעשו subscribe. זה לא ישבור אותנו אם לא, כן? אבל אם כן, אנחנו נשמח.
מה עוד? תודה רבה לאלעד בר-נוי, עורך וחבר [מצחקקת]. כן, כן, קורים דברים בין העונות. תודה רבה לליהיא צדוק, עורכת משנה וידידה, בכל זאת. תודה גם לירין בר נוי, שעזר עם התחקיר, ואני לא יודעת, הוא… הוא טוראי עדיין במערכת יחסים איתי, אני לא… לא יודעת איזה תואר לתת לו. מכר?
תודה רבה לחן גולדשטיין-אלמוג שדיברה איתי. תודה לכם שהאזנתם. תודה, תודה לי, תודה לכולם. תודה. ביי.
קריינית: "איך לעשות דברים", עם שיר ראובן.
[מוזיקה מסתיימת]
[חסות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments