top of page

אנושי, אנושי מדי - אהוד | פרק 6

לגדול עם אבא שהוא גורו  - זאת יכולה להיות חוויה מאוד מערערת. תשאלו את אהוד אמיר. הנה סיפור על דת התזונה ועל ההתפכחות ממנה.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/05/2024.

[קטע מוזיקלי]

ד"ר רייספלד: שלום, כאן סמדר רייספלד. אתם מוזמנים לפגישה איתי עם אנשים ועם סיפורים על כל מה שאנושי, אנושי מדי.

והפעם, אהוד. את אהוד, אהוד אמיר, אני מכירה מדברים שהוא כותב בכל מיני מקומות על אבולוציה, על מדע באופן כללי, על מדע ודת. הוא כותב רהוט מאוד ונשמע תמיד מגובש ורציונלי, לכן הופתעתי כשקראתי יום אחד איזה משפט שהוא כתב, על כך שהילדות שלו עברה עליו בסביבה מאוד לא רציונלית, לא מדעית. כזאת שדיברו בה על הרמוניה קוסמית, אנרגיות. כאלה. אמרתי לעצמי, וואלה? האיש הזה, שכל כך נטוע במדע, על מה הוא מדבר? איפה הוא גדל? הינה הסיפור שלו, מטריד, מצחיק, פוקח עיניים.

הוריו של אהוד התגרשו כשהוא היה בן שבע, ובגיל עשר אימו התחתנה שוב עם אדם שהיה מקרוביוט. מקרוביוטיקה היא פרקטיקת תזונה שמבטאת דרך חיים שמקורה בפילוסופיות של המזרח הרחוק. אחד הזיכרונות הראשונים שלו מהחיים החדשים הוא מהימים הראשונים בביתו החדש, הבית של המקרוביוט, ככה אהוד קורא לו, המקרוביוט, ובקיצור מ'.

אהוד: ראיתי בהתחלה את הבת שלו, צעירה ממני בחמש, שש שנים. הוא עשה לה עוגת יום הולדת. ואני ואחי, יש לי אח צעיר ממני בשנה, ראינו את העוגה הזאת. זו הייתה עוגת קישואים. שני קישואים או שלושה פרוסים, חצויים לאורכם בצורת סירה, סירה אינדיאנית קטנה שמרוקנים את הבפנוכו ויוצרים סירה. את המקום הזה שבו יושבים החותרים ממלאים באורז מלא ועל האורז המלא הזה תוקעים נרות יום הולדת.

ד"ר רייספלד: מה עוגה בזה? זה שהיו על זה נרות?

אהוד: אה… אני עד היום לא יודע לענות על השאלה הזאת, אבל זאת הייתה עוגת יום ההולדת. שנים חשבתי שדמיינתי את זה, עד שמצאתי תמונה שלנו, המשפחה, עומדים ליד העוגה, מחייכים. כולנו מחייכים, וגם היא. היא הייתה בת ארבע או חמש. מחייכים ומולנו העוגה, קישואים חתוכים מלאים באורז מלא ובתוכם תקועים נרות. ואני זוכר את עצמי מסתכל על אחי ואומר לו, איזה מסכנה הילדה הזאת, איזה מין חיים יש לה. ומהר מאוד אלה הפכו להיות החיים שלי. אבל זה כמו הצפרדע שמתבשלת, אני לא הרגשתי שמשהו רע קורה. לאט לאט בטבעיות נסחפתי לתוך העולם גם, כי זה היה העולם שלי, לא היה לי עולם אחר, וגם כי זה קרה בצורה שהיה היגיון בכל צעד. זה לא קרה במכות, זה לא קרה בשינוי דרמטי.

ד"ר רייספלד: זה נשמע כמו תהליך הדרגתי של השתלטות. לא הפיכה צבאית אלא דיקטטורה זוחלת. גם העובדה שאתה קורא לו המיקרוביוט, ב-ה' הידיעה, כמו האח הגדול.

אהוד: במובן מסוים הוא הפך לאח הגדול, כיוון שכשאתה בן עשר ונכנסת דמות סמכותית חדשה לחיים שלך והיא הדמות הדומיננטית, אתה הולך לכל מקום ואתה חושב איך אני אגרום לדמות הזאת להיות מרוצה בהתנהגות שלי. ומאוד רציתי לרצות מישהו, העיקר שיבוא מישהו כזה, והוא בא במקום הנכון או הלא נכון ובזמן הנכון או הלא נכון. הוא היה מי שהיה שם בשבילי, והייתי מוכן להיבלע בעולם שלו והייתי מוכן להכיר את כל המרכיבים, עד לפרטי הפרטים.

ד"ר רייספלד: ומתברר שהיו הרבה פרטים. המון פרטים. ובעיקר המון איסורים.

אהוד: אסור לאכול בשר, דגים. אסור לאכול עוף. אסור לאכול מוצרי חלב. אסור לאכול גבינה, חמאה. אסור לשתות חלב. לא עגבניות, לא… מלפפונים היו נדירים, וגם אז רק בהחמצה. פלפלים אסור, גמבות בכל צבע, בכל צורה אסור, מבושל, מעוך, לחוץ, אסור. חצילים אסור, תפוחי אדמה כי זה סולניים, אסור. לא ממתקים, לא חטיפים, לא לחם, לחם. אתה רוצה ללכת לבית ספר עם פרוסה, לחם עם ריבה או עם חמאה. כשהגעתי לצבא והרבה פעמים היו מביאים ארגזי אוכל כי היינו צריכים להישאר עד מאוחר בבסיס. זה היה בלב העיר, עלק בסיס, כן. והיו מביאים ארגז, בתוכו יש לחם לבן עם השוקולד השחר הצבאי.

ד"ר רייספלד: [צוחקת]

אהוד: עם ריבות, עם חמאה ועם קוטג' או גבינה לבנה. הרגשתי שאני מת והגעתי לגן עדן. האוכל הצבאי היה האוכל הכי טעים שאכלתי בחיים שלי.

ד"ר רייספלד: [צוחקת]

אהוד: זו הייתה היציאה שלי משעבוד לחירות. לדעתי זה עד היום אחד הדברים הכי נעלים ומלאכיים שהעולם יצר.

ד"ר רייספלד: מה עם פירות?

אהוד: אסור, חוץ מתפוח, חצי תפוח או כמה פרוסות של תפוח חמוץ בתור קינוח. מותר לפתן שעשוי מאפרסק מבושל, תפוח מבושל עם קצת צימוקים שבושלו. לא ענבים חיים.

ד"ר רייספלד: המון כללים כל הזמן.

אהוד: כמו אדם דתי. קמת בבוקר, מה אני עושה עכשיו? איזה תפילה צריך להגיד? עכשיו אני בשירותים, עכשיו אני פה, איזה תפילה, איזה תפילה. אתה לא יכול להניח לזה. אתה נהיה אובססיבי. אתה חושב שאם לא תעשה בדיוק את מה שצריך, אז אלוהים יעניש אותך. אם אתה תשאף אל השיפור המקסימלי, לדיוק המילימטרי של ההתנהגות הנכונה, תהיה מואר. אם תחטא בזה, אתה תיפול לגיהנום.

ד"ר רייספלד: באמת גיהנום?

אהוד: אתה תחלה בסרטן, אתה… לא יודע מה, ראיתי את האנשים שבאו לקבל טיפול אצל מ'. ראיתי את המצעד הזה של האינוולידים, או מה שלא יהיה. אנשים אומללים, אנשים שחיפשו פתרונות לשיעור יתר, לנשירת שיער, לסרטן, למחלות כליות, כבד. למה שאת רק רוצה.

ד"ר רייספלד: הגאולה האישית והעולמית תלויה בהקפדה על הכללים, הם קובעים מה אסור ומה מותר ואיך מותר, איך נכון לאכול כל דבר. הינה למשל הדרך הנכונה לאכול אבטיח.

אהוד: לקחו אבטיח, פלחו אותו לפלחים, חתכו את הפלחים לקוביות, הכניסו את הקוביות לסיר, שמו על אש קטנה מאוד. אני לא זוכר אם זה היה שעה או כמה שעות, הרעיון היה ש… הרי אבטיח הוא 95 אחוז מים בערך, אז פשוט תוציא את כל המים. והבישול גרם ל…

ד"ר רייספלד: למה? למה צריך להוציא את המים?

אהוד: אבטיח זה מאוד "יין", אוקיי? הוא מאוד קרוב לסקאלה של הפירות הטרופיים, שהם בכלל היו אסורים, אם זה פפאיה או מנגו, אננס.

ד"ר רייספלד: מה, שזה טעם חזק מדי?

אהוד: תחשבי על שני קצוות של סקאלה, "יין" קיצוני הוא לא טוב ו"יאנג" קיצוני הוא לא טוב. חם מדי הוא לא טוב וקר מדי הוא לא טוב. נשי מדי, גברי מדי, מתפשט מדי, מתכווץ מדי.

ד"ר רייספלד: בקיצור, חיי מדי. חיים.

אהוד: חיים מדי, בדיוק.

ד"ר רייספלד: יֵצֶר.

אהוד: בדיוק, החיים מדי זה לא טוב.

ד"ר רייספלד: איך נראה אבטיח מבושל?

אהוד: רואים מין מחית אדומה מבעבעת. טיפה גושים, טיפה משהו רך. כמו שאבטיח רקוב נראה כשאת לוחצת עליו עם האצבע,

ד"ר רייספלד: [צוחקת]

אהוד: והאצבע שוקעת בתוכו. זה היה מגעיל.

ד"ר רייספלד: הסיפור עם האבטיח הוא פשוט מקסים אותי, בגלל שהוא פשוט תיאור ספרותי. זה מטאפורה קולנועית מושלמת של הדבר הזה. זה פשוט לקחת את עסיס החיים ולייבש אותו ל… פשוט לייבש אותו.

אהוד: תראי, מאז התקבעה בי התודעה שמשהו טעים לא יכול להיות שהוא יהיה בריא, ומשהו בריא, אין סיכוי שיהיה אפשר לעשות אותו טעים. זאת אומרת, אלה שני עולמות נפרדים ביקום, בטבע. כוחות טבע שונים.

ד"ר רייספלד: תאר לי תפריט אופייני של יום, בוקר, צהריים.

אהוד: תפריט אופייני של ארוחת בוקר זה דייסת קוואקר, מעט רוטב סויה. לפעמים עם גומסיו, שזה מלח טחון עם שומשום טחון. ארוחת צהריים, זה לא אופייני, זה בעצם מה שאכלנו.

ד"ר רייספלד: כל יום?

אהוד: אה… כל יום.

ד"ר רייספלד: זה נותן לי הרגשה של כאילו רעב. לא באמת היה רעב כנראה, אבל איזה מין חיים כבושים, מדוכאים.

אהוד: תראי, קודם כול היה רעב. בכיתה ו' היו צריכים להחזיר אותי באוטו מבית ספר הביתה כי לא יכולתי ללכת. ולגבי ה…

ד"ר רייספלד: רגע, לא יכולת ללכת כי לא היה לך כוח?

אהוד: כי לא היה לי כוח.

ד"ר רייספלד: וואי, מה עשו לך?

אהוד: החזירו אותי באוטו הביתה מבית הספר, עד שזה נגמר, עד שהתחזקתי.

ד"ר רייספלד: איך התחזקת?

אהוד: אני לא זוכר. רק זוכר שהייתה תקופה כזאת. אני לא חושב שהלכנו לרופאים כיוון שאחד העקרונות של ה… לא של המקרוביוטיקה, אבל של הסביבה הספציפית שבה המקרוביוטיקה יושמה, זה שהרופאים הם שקרנים, מערכת הבריאות מיועדת לגזול כסף, חברות התרופות הם רק רוצים להרוויח, והאינטרס של הרופאים הוא לשמור אותך חולה כדי שיוכלו למכור לך תרופות. ועם זה גדלתי. כל אירוע של מחלה צריך היה לפתור אותו באמצעים טבעיים.

ד"ר רייספלד: אז איך היית קם מהשולחן? מה הרגשת כשאכלת?

אהוד: הרגשתי שאין לי ברירה כי זה מה שיש, ו… אני הייתי תלוי לחלוטין בסביבה הביתית שלי ולכן אכלתי את זה ושכנעתי את עצמי שאני נהיה טהור, שאני נהיה מואר, שאני נהיה יותר ויותר בהרמוניה עם היקום. שאלה מונחים שחזרו בבית.

ד"ר רייספלד: מואר?

אהוד: מואר, כן, כן. וכיוון שאני גם כבד שמיעה והייתי קצת מבודד מהחברה, היו לי חברים תמיד, אבל השילוב הזה בין הקריאה האובססיבית שלי והתחושה של, אני מניח, הרבה ילדים שמנסים לפצות על כך שאין להם חברה בכך שהם מיוחדים, אז הינה, מצאתי את הגביע הקדוש. זה היה הייחוד שלי, זה היה אולי הייעוד שלי.

ד"ר רייספלד: ניסית למרוד פעם?

אהוד: הייתי שופט כדורגל בערך בגיל 16. נסעתי, ראיתי מודעה בעיתון. והתחלתי להיות שופט ובשבתות נסעתי למגרשים. והמשכורת הראשונה, הייתי צריך לפתוח חשבון בנק, ונכנסו לי 16 שקלים. אני זוכר את המספר הקסום בתדפיס החשבון. אני מסתכל ואני אומר "וואו, הכסף הראשון שהוא שלי". אני הולך ברחוב אגריפס בירושלים, שעולה לשוק, יש שם בפינת רחוב עדן חנות ממתקים, ויש שם עוגיות בתפזורת, עוגיות קשות כאלה, קשות כמו בטון עם ריבה באמצע. את הריבה הזאת, שגם היא הייתה צמיגה כמו… מה אני אגיד לך? אין דימוי לזה. תנסי לתקוע שם מזלג, הוא יעמוד. וקניתי איזה 300 גרם או חצי קילו. ובעודי הולך במעלה רחוב אגריפס אל הבית, חיסלתי את העוגיות. הרגשתי את הדביקות הזאת בשיניים כי הריבות האלה הם כמו פראניות, נתפסות לך השיניים, לא עוזבות. ואני אוכל ואוכל, מבסוט ומרגיש שאני נגאל. שאני החוטא הכי גדול ומגיע לי עונש מוות ואני אמות בגלל זה ובצדק, אבל שאני חייב לעשות את זה, ש…

ד"ר רייספלד: נגאל ב… נגאל ב-א'.

אהוד: נגאל ב-א'. אני עכשיו בגן עדן. אני חי, אולי פעם ראשונה מאז גיל עשר.

ד"ר רייספלד: אבל האירוע הזה היה יוצא דופן. זאת לא הייתה התחלה של מרד. אהוד המשיך לאכול את האוכל הסגפני של הבית ולציית לכללים הנוקשים. הוא היה נאמן לבית.

אהוד: כשאתה ילד וזה כל העולם שלך, זה אפלטון במערה. זה משל המערה. אתה במערה, אתה רואה את הצללים, הם כל עולמך.

ד"ר רייספלד: אהוד מתייחס, כמובן, למשל המערה של אפלטון. המשל מתאר אנשים שחיים בתוך מערה, אסירים, מאחוריהם יש מדורה שמטילה על קיר המערה צללים של מה שקורה בחוץ, בעולם האמיתי. האנשים רואים את הצללים, מפרשים אותם, אבל אין להם מושג איך באמת נראית המציאות. עד שיום אחד, אחד האסירים מצליח לברוח ולראות את העולם האמיתי.

אהוד: באותו רגע מכונן של העוגיות ברחוב, זה היה הרגע שבו פרצתי את הקיר, שבו יצאתי מהמערה. שבו הבנתי, היי, העולם… הוא לא רק שהוא כל כך הרבה יותר נוטה חסד וטעמים, גם אם כרגע זה היה בטעם של קרטון ובמרקם של בטון, אבל זה גם עולם הרבה יותר חסר חסד ואומלל ואכזר וריק ובודד, כי בעולם הזה הייתי לבד. זה לא היה עולם שיכולתי לשתף חבר ולהגיד לו, "תשמע, יצאתי מהמקרוביוטיקה כמו אדם שיוצא בשאלה, תתמוך בי, נעבור את זה יחד". הייתי לבד.

ד"ר רייספלד: אז בעצם אתה אומר שהצלחת לצאת החוצה, אבל בחרת לחזור למערה כדי לא להיות לבד.

אהוד: אבל מתוך שכנוע עצמי. האמנתי שזה טוב. אני זוכר בגיל 25 נסעתי לארצות הברית, טיול חודשיים עם שותפים שמצאתי דרך חנות למטייל, טיול תרמילאים, טיול מכונית, אתרי טבע. ובשלב מסוים, אחרי ששטפתי להם את המוח עם מקרוביוטיקה, ואני מדבר איתך על בחור בן 25. באחת הנסיעות, כשאני יושב מאחורה וזולל בלי הכרה, אחד מהשותפים אמר לי, "תשמע, אהוד, אתה מדבר על מקרוביוטיקה, על שלווה, על הרמוניה, אבל מבין שלושתנו אתה אוכל כל הזמן. אתה אוכל בנסיעה, אתה אוכל בעצירה, אתה אוכל בפארקים, אתה אוכל… ואני אוכל בוקר ואז שוכח מזה עד המסעדה בצהריים". והוא צדק לגמרי, לא היה לי מה לענות לו.

ד"ר רייספלד: כלומר, אכלת רגיל כבר, אבל המשכת להטיף למקרוביוטיקה?

אהוד: הייתי כמו כומר שמטיף מעל הדוכן, מול קהל צאן מרעיתו בלהט למען ערכי המשפחה, כשמתחת לדוכן מישהי עוזרת לו ליהנות.

ד"ר רייספלד: מממ.

אהוד: הצביעות הזאת הייתה חלק מהותי מהחיים שלי ולא… וכמו כל אדם צבוע, פשוט לא הרגשתי את זה, לא ידעתי שאני צבוע. והסתכלתי בפרוסות של הגבינת סויה, באמריקה זה היה חדש, גם אז, בשנות ה-90, וניחמתי את עצמי שאני בסדר כי אני אוכל גבינת סויה ואני בסדר.

ד"ר רייספלד: זאת אומרת, גם גבינת סויה. כמו שאנשים ששואלים אותם אם הם אוכלים כשר, הם אומרים "גם".

אהוד: נכון, זה בדיוק מה שעשיתי.

סמדר [צוחקת]

אהוד: אכלתי גם גבינת סויה.

ד"ר רייספלד: מממ.

אהוד: ומבחינתי הייתי בסדר גמור.

ד"ר רייספלד: כשאני שואלת את אהוד על האווירה שהייתה בבית המקרוביוטי, הוא מספר לי דווקא על הפעם הראשונה שהוא הלך לארוחת ערב במשפחה של זו שתהיה אשתו.

אהוד: יום אחד אני מגיע לבית של אשתי, עוד לפני שהתחתנו, ואני אוכל איתם ארוחת ערב, וזה כיף ונעים וכולם מדברים ככה בקולות הסויים והארוחה ככה מתמלמלת לה. ואז עוברים לסלון, יושבים שם, שותים תה, אוכלים איזה עוגייה או משהו. ואני יושב על קצה הספה, ככה עם הישבן על הקצה ואני מחכה. אחרי שנים רק הבנתי למה חיכיתי. חיכיתי שיקרה מה שקורה בכל משפחה נורמלית, וזה שיתחילו לריב, שיצעקו עליי או זה על זה. למה אף אחד לא קם ויוצא או בדמעות או בכעס או מסתגר באיזה חדר? וזה לא קורה. ואני יושב שם מתוח כמו קפיץ ומחכה שיצעקו זה על זה. נו, למה אתם לא מתנהגים כמו במשפחה נורמלית?

ד"ר רייספלד: וואו, זה מזכיר לי את הביוגרפיה של צ'כוב, של אירנה מירובסקי. היא כותבת שם שכילד קטן הוא שאל חבר כמה מרביצים לו בבית, והחבר אמר שבכלל לא. ואז צ'כוב חשב שהוא משקר, הרי לא יכול להיות שלא מרביצים.

אהוד: אני ראיתי את הצביעות הזו שהוא מחייך לכולם, הוא עושה את ה"נמסטה" הזה, הצמדת כפות הידיים, ההשתחוות הקלה, הבגדים הלבנים האווריריים, השרוואלים, התחושה שאתה במדבר בלב העיר ובאשראם מעל השוק. זה מאוד שכנע. זה נראה מאוד יפה. ואז כשהמטופל היה יוצא והקידות היו מסתיימות והחיוכים, אז היו יותר יותר מדי מקרים של עצבים, של לחץ, של דחיפות, של צעקות, של…

ד"ר רייספלד: אבל אתה חושב שיכול להיות שבן אדם לא יכול באמת באמת להיות רגוע-גוע-גוע כזה, שלו כל הזמן, מאיר פנים, כי החיים הם גם כאלה וגם כאלה, ואז זה כאילו פיצוי כזה.

אהוד: היום אני מבין שיש פה צביעות, כיוון שהוא התנהג בצורה כזו שלווה ורגועה כלפי חוץ ומוארת. רק בגלל שהוא הצליח לאצור בתוך עצמו כל כך הרבה עצבים וכעס, שאותם אחרי זה הוא פרק בבית. הבית היה סוג של פח זבל. העבודה והטיפול היה המקום שבו הוא יכול לתרום מכישרונו לעולם.

ד"ר רייספלד: אז איך בכל זאת שרדת?

אהוד: כתבתי, אני כותב המון. יש לי יומנים מהתקופה הזאת, מגיל עשר. יומנים ארוכים ומפורטים, והבוקר העפתי בהם מבט, לראות מה יש שם. איזה שעמום תחת, אלוהים.

ד"ר רייספלד: [צוחקת]

אהוד: "היום היו לנו יתושים בבית, הרגתי שלושה קטנים ושניים גדולים. עכשיו אנחנו נוסעים לסבתא, 10:25. עכשיו הגענו לסבתא." מזכיר לי את היומן של היינריך הימלר, מדויק על הדקה.

ד"ר רייספלד: זה… זה… זה דורש התייחסות, כי זה לא פעם ראשונה, אני שמה לב, שאתה משתמש בשואה כדימוי. פעם כתבת, "כיום, כשאני חושב על אורז מלא, זה עושה לי חשק לברוח לדרום אמריקה או להחליף זהות לזהות של פושע נאצי נמלט כדי שהמוסד יהרוג אותי." פעם אחרת, "כשהייתי נקלע לדילמה עם הבנות שלי, הייתי שואל את עצמי מה אימא ו-מ' היו עושים, ואז הייתי עושה את ההפך. בדיוק ההפך. בדיוק של שעון שוויצרי שעונד אותו איש SS שאחראי על רכבות שמסיעות יהודים למחנה השמדה. כזאת רמה של דיוק." זה קשור לזה שסבתא שלך הייתה ניצולת שואה?

אהוד: תראי, השואה זה עולם הדימויים מס' 1 שלי. הראשון שלי, האינטואיטיבי שלי. אני הייתי נכד מאוד קרוב לסבתא ושמעתי ממנה. חייתי איתה תקופה מסוימת, תקופות מסוימות. היא דווקא הייתה המקום הכי רגוע בחיים שלי, אם לשפוט לפי התיאור הקודם שלי. ואני חושב שהשואה הייתה מקום שהייתי בורח אליו מהבית. הייתי קורא על משרפות, תאי גזים, נרגע, מבסוט. זה מפלט. השואה היא מקום, כמו ה… בחוץ סופת שלגים ואתה מתחמם באח המבוערת, וזאת סבתא שלי בחיים שלי, המקום הכי נורמלי, הכי שקט, הכי שלו. סבתא שלי, סיפורי השואה שלה, ההיסטוריה שהיא לא שלי. קודם כול הנחמה היא שזה היה ונגמר. דבר שני, זה… זה משהו שאני יכול להסתכל עליו ממרחק ביטחון, מישהו אחר סבל וזה לא אני, וזה קרה מזמן וזה נגמר ואין לו כרגע מה לעשות בעניין. אולי אפילו אני טיפה עוזר כי אני מקשיב לה.

ד"ר רייספלד: והוא שרד.

אהוד: הוא שרד.

ד"ר רייספלד: יפה, אפילו. הייתה מלאת חיים.

אהוד: כן, אבל…

ד"ר רייספלד: יש אבל. לכאורה סבתא הייתה נחמה צרופה. היא לא תבעה דבר, היא קיבלה אותו כפי שהוא. החיים איתה היו פשוטים. אבל זאת גם הייתה הבעיה.

אהוד: אלה היו החיים הכי פשוטים וטבעיים שיש בעולם, והם היו לגמרי לא לפי המסורת ההירואית שחתרתי אליה בתור מקרוביוט. כי המקרוביוט קם בבוקר וגואל שני עולמות לפי ארוחת בוקר. ואלה לא היו החיים שהיא חייתה. היא לא למדה, היא לא… אני לא חושב שראיתי אותה פעם אחת מחזיקה ספר או עיתון. היא ראתה פה ושם טלוויזיה, סרגה, בישלה, היא הייתה אדם טהור, אדם נהדר. אני הרגשתי איזשהו בוז והתנשאות ועליונות כלפי אורח חיים כזה של אדם שלא גואל את סביבתו בכל רגע נתון שהוא רק יכול. אבל סבתא שלי לא הייתה קרובה לזה. בסך הכול היא ידעה לבשל טעים רצח, היא ידעה לסרוג לנו את הבגדים הכי חמים, היא ידעה להיות… לשתוק כשהיינו במצוקה, היא ידעה לקבל אותי לבית שלה. היו תקופות שישנתי אצלה. וכשהיא כבר הזדקנה אז הייתי לוקח את האוטו של המשפחה ומסיע אותה לקניות בשישי בצהריים, בתור החברה הכי טובה שלי. ועדיין הרגשתי איזשהו בוז שקט כלפי זה שהיא לא מנסה לפצח את סודות היקום כמו שהמקרוביוטיקה עושה. והדואליות הזאת של סבתא היא מקסימה, היא לא יכול לבקר אותה, אני אוהב אותה, היא האור בחיי, ומצד שני, תראו כמה היא פשוטה, איך אפשר לחיות ככה? בלי מחשבה כמו איזה חיה ברחוב.

ד"ר רייספלד: אז מתי חל המפנה? ההתפכחות התודעתית? לא המעשית, כי הרי כבר אכלת רגיל קודם, אבל מתי הבנת… מתי הפסקת להטיף למקרוביוטיקה? כי הבנת שמשהו שם לא נכון.

אהוד: הייתה לי מחלה והייתי צריך לגשת לבית חולים לקבל טיפול קונבנציונלי ממושך. סוג של כימותרפיה. ישבתי אצל הרופא ושמעתי את האבחנה ואת הטיפול הדרוש, ואמרתי תודה רבה. וזה רופא בכיר, באמת, בתחום שלו מהטובים בעולם. חייכתי, אמרתי תודה, הלכתי הביתה ודמיינתי שאני עכשיו עושה דיאטה מקרוביוטית במשך כמה חודשים, אני חוזר אליו, מגיש לו בדיקות דם, אני כבר לא חולה. הוא מסתכל על זה, הוא מרים עיניים אליי במבט משתאה, פה חצי פעור, הנשימה שלו נעצרת ואז הוא שואל אותי, "אבל אתה לא עשית כימותרפיה, נכון?" ואז אני אומר לו, "כן, עשיתי דיאטה מקרוביוטית. קח עיפרון, קח נייר, תשב, תתחיל לכתוב." ואז אני מספר לו בקצב הכתבה איך הצלתי את חיי ומה מעכשיו הוא צריך לעשות כדי להציל את חייו, או את חיי המטופלים האחרים או כל מי שיגיע לפתחו.

ד"ר רייספלד: אבל התסריט הזה לא התממש. אהוד הלך הביתה, התחיל בדיאטה מקרוביוטית. זה היה סיוט. המדדים של המחלה החריפו, מצבו הידרדר. הוא חזר לבית החולים והתחיל כימו.

אהוד: הייתה שנה קשה והחלמתי. החלמתי לגמרי. נעלם הדבר הזה. וזה היה סוג… וזה בגיל 30, אני כבר נשוי, עומדת להיוולד לי ילדה. ופתאום אני… נסדק סדק באמונה חובקת הכול והבלתי שבירה שלי, שהמקרוביוטיקה היא סוד העולם. ואז הבנתי שאני מטומטם.

ד"ר רייספלד: זהו, ולא חזרת יותר.

אהוד: ולא חזרתי. לא הסתכלתי אחורה.

ד"ר רייספלד: איך אתה היום מבחינת אוכל?

אהוד: היום אני אוכל הכול, אני אוכל בלי חשבון, אני אוכל מה שבא לי. אני אוכל אוכל טעים. מה קורה איתו מבחינת הבריאות, זה לא מעניין אותי. אני אוכל ממתקים, אני אוכל חטיפים, המלוחים האלה, המטוגנים בכולסטרול שסותם לך טוב טוב את העורקים.

ד"ר רייספלד: נשמע שאתה נהנה לעשות דווקא. זאת אומרת, שלא לגמרי השתחררת. אתה לא באמת שווה נפש ביחס לאוכל.

אהוד: לא, אני לא שווה נפש עם מזון. אני עד היום, אני בחור נורמטיבי בן 50, נשוי, ילדות, עובד, שומר על החוק ומחביא אוכל, ממתקים, בכל מקום שאני יכול לחשוב עליו, כמו יהודי במחנה ריכוז. אני חושש מאוד שלא יהיה. ניצולי שואה שמדברים על חוויות של מחסור, שכתוצאה מכך אוגרים כל החיים אוכל בבית, אני לגמרי מבין אותם. אתה לא… לא רק שאתה לא יודע אם זה יכול לחזור או לא, אתה לא מטריח את עצמך בשאלה הזו. אתה מראש, הנחת היסוד שלך היא שזה יכול לקרות כי זה קרה.

ד"ר רייספלד: איפה אתה מחביא?

אהוד: אם אני אספר לך, אני אצטרך להרוג אותך.

ד"ר רייספלד: [צוחקת] וצורך להציל את… להביא גאולה לעולם, נגמלת ממנה?

אהוד: אני עדיין רוצה להציל את העולם. אני אתחיל בבנות שלי ובעצמי. אני לא מדען, אני לא אציל מיליונים באמצעות תרופה או באמצעות הגעה לחלל ויישוב עולמות אחרים. לא. אני כן יכול לבשל ארוחת צהריים טיפה יותר טעימה וטיפה פחות מקרוביוטית לבנות שלי כשהן חוזרות מבית הספר. זה התיקון עולם שלי.

ד"ר רייספלד: איך באמת הבנות שלך עם אוכל?

אהוד: הבת שלי עושה דייסת קוואקר, היא מוסיפה זרעי צ'יה שעמדו כל הלילה ונראים כמו ריר של חלזונות. ומוסיפה, אני יודע, כל מיני אגוזים, שקדים. אני מסתכל עליה ואני אומר, "בתי, את עוד צעירה, החיים יפים, תברחי. מי רודף אחרייך? מי מכריח אותך?" ואז אני מבין שהחיים יהיו יפים, לא אם תגיד להם מה לאכול ואיך לאכול ואיך לבשל ומה אסור ומה יגרום להם למות צעירים מסרטן, אלא רק אם תסתום את הפה שלך ותיתן להם לאכול מה שהם רוצים וכמה שהם רוצים. יום אחד הם יגשו למקרר ויחפשו את זרעי הצ'יה ואת הקוואקר, ואתה תסתכל מהצד ותגיד "וכל זה קרה בלי שעשיתי כלום?"

ד"ר רייספלד: אני חושבת על הבת של אהוד ועל החופש שיש לה לאכול כל מה שהיא רוצה. אפשר להגיד שהיא לא דור שני קלאסי, אם להשתמש בעולם המושגים החביב על אבא שלה. זה לא טריוויאלי. הוא השקיע הרבה שנים בעיבוד הטראומה שלו, כדי לא להעביר אותה הלאה.

אהוד עובד כיום ב"יד ושם", כותב, מתרגם ועורך תחקירים. אולי זה עדיין סוג של מפלט, כמו אז, כשהקשיב לסיפורי השואה של סבתא.

[קטע מוזיקלי]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

6 views0 comments

Comments


bottom of page