אנושי, אנושי מדי - פרק 10 | מוטאז
- סיון מצא
- Oct 19
- 17 min read
מוטאז אוסמן-פואד נולד בסודן, נרדף, נחטף, עבר עינויים והגיע לישראל כמבקש מקלט. היום הוא עושה תואר שני בכלכלה ומנהל עסקים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/09/2025.
ד"ר רייספלד: שלום, כאן סמדר רייספלד. אתם מוזמנים לפגישה איתי, עם אנשים, ועם סיפורים על כל מה שאנושי, אנושי מדי. והפעם - מוטאז.
[מוזיקת רקע]
הסיפור של הפרק הזה, שגיבורו הוא מוטאז פואד אוסמן, יכול להפוך בקלות לסרט. כי אם בפרקים אחרים של ההסכת יש מין שיווי משקל עדין בין אירועים חיצוניים שקורים לדמות, לבין ההתרחשויות הפנימיות שלה, החיצוני מצטלם בקלות, הפנימי פחות, הרי שהסיפור של מוטאז מתפקע מעלילות פיזיות: אלימות, הימלטות, חטיפה ונדודים. כי קודם כל הוא שורד. וחוץ מזה, יש בו גם עדינות, קצת מוסווית.
[מוזיקת רקע]
הוא נולד ב-1987 בסודאן, דרפור, וחי כיום כאן בישראל כמבקש מקלט. הוא עובד בתל אביב ולומד בירושלים: תואר שני, כלכלה באוניברסיטה העברית. השיחה איתו מצריכה קשב מיוחד. גם בגלל חיתוך הדיבור השונה והמקצב האחר, אבל גם בגלל תוכן הדברים שהוא כל כך לא מוכר, שקשה לפעמים להבין איך זה יכול להיות.
[פונה למוטאז] תאר לי את הכפר שנולדת בו בסודאן.
מוטאז: הכפר שנולדתי בו במערב סודאן, בין שלוש, ארבע הרים. כפר מאוד יפה. תרנגולים בבית, סוסים בבית. תחושה של טבע, דברים טבעיים, ואנשים נכנסים אחד לשני, דלתות פתוחות. יש משהו מגניב בכפר, שהוא מאוד… יש כאילו אינטימיות כזה של אנשים ביחד.
ד"ר רייספלד: יש קהילה?
מוטאז: כן, ממש. יש חמישים, שישים משפחות בכפר, ואנשים כאילו מכירים. מהכפר הזה מכירים את הכפר השני. כולם מכירים את כולם.
ד"ר רייספלד: והיחסים? בין אנשים?
מוטאז: היחסים מאוד מעולים, כי הם מתחתנים אחד כאילו השני גם, כן? מתחתנים ביחד. אנשים גם הולכים לשוק אחד. זה שוק שמביא את כל הכפרים ביום אחד לעשות את השופינג שלהם שם. אז שם גם מכירים.
ד"ר רייספלד: יש גן, ילדים?
מוטאז: לא, לא, זה משהו מודרני לחלוטין. אין גן ילדים. גן ילדים זה אמא. וזה הבית. בית ספר יש, אבל בית ספר הוא מאוד רחוק. זה כאילו בית ספר אחד, שהוא נגיד באזור הזה יש עשרים כפר כזה. אז כל הכפרים מגיעים רק לבית ספר אחד.
ד"ר רייספלד: איך מגיעים לבית ספר?
מוטאז: [מצחקק] הייתי עולה על החמור שלנו שיש בבית, וחברים שעולים על סוסים.
ד"ר רייספלד: מי מוביל את החמור?
מוטאז: אני עצמי.
ד"ר רייספלד: באיזה גיל?
מוטאז: אממ, ארבע. משהו כזה.
ד"ר רייספלד: אה, וואו! [צוחקת] ואיפה מחנים אותו? יש שם מקום לקשור את החמור בבית ספר?
מוטאז: אממ, כן, ליד הבית ספר. מבפנים אנשים לומדים ובחוץ יש את ה… את כל הסוסים וכזה.
ד"ר רייספלד: אהבת ללמוד?
מוטאז: תמיד אהבתי ללמוד. תמיד. וגם כאילו הבית ספר היה מאוד כיף כזה, מכירים ילדים חדשים, צוחקים, משחקים ביחד.
ד"ר רייספלד: מה משחקים למשל?
מוטאז: משחקים כדורגל, אבל כדורגל אנחנו עושים עם… ממלאים כאילו את הגרביים עם מלא כזה בגדים בתוך הגרביים, ואז קושרים את הגרביים האלו ונהייתה כמו כדור כזה ואז משחקים עם זה.
ד"ר רייספלד: היה לך טוב.
מוטאז: ממש.
ד"ר רייספלד: אבל החיים הטובים האלה הסתיימו כשמוטאז היה בן שש.
[מוזיקת רקע]
מוטאז: ביום אחד בבוקר, שתינו תה, קפה עם אמא שלי ואבא שלי ואחותי הקטנה. ביחד, כמו כל יום ששותים. ובאותו יום, אבא שלי אמר לי "בוא, בוא נלך לשוק". ילד קטן אוהב ללכת לשוק, הולך לקנות שוקולד והדברים כאלה. סתם, אין שוקולד שם. [צוחקים] אבל יש כאילו יש דברים אחרים.
ד"ר רייספלד: ממתקים?
מוטאז: ממתקים אחרים. מקומיים כאלו.
ד"ר רייספלד: למשל?
מוטאז: פול סודני, זה כמו חמאת בוטנים כזה אבל ואז עושים את עם סוכר ו…
ד"ר רייספלד: כמו סוכריות?
מוטאז: כן. ויש את זלאביה שזה כמו סופגניה. כל יום בבוקר יש זלאביה, עם התה. אז אמרתי "יאללה, כן, אני אלך לשוק". [מוזיקה] הגענו לשוק ואז פתאום אני רואה מרחוק אנשים עם מסכות עולים על סוסים וגמלים ונשקים. והתחילו לירות, התחילו לירות בכל בן אדם שהוא נמצא בשוק. ועשו מעגל כזה של אף אחד לא יכול לצאת מהשוק.
ד"ר רייספלד: כיתרו את השוק?
מוטאז: כיתרו את השוק.
ד"ר רייספלד: מה אמרת? אנשים עם מסכות?
מוטאז: כן, אלו המיליציות שנקראים ג'נג'וויד.
ד"ר רייספלד: המיליציות שנקראים ג'נג'וויד?
מוטאז: ג'נג'וויד זה… "ג'ים" זה השם של הנשק ו"גוואד" זה הסוס עצמו. אלו אנשים שעולים על הסוס עם נשק. [ד"ר רייספלד מהמהמת] אז התחילו לירות בנו, ואבא שלי היה מאוד לחוץ, הייתי מאוד בפחד. לא הבנתי למה יורים בנו. כולם כזה, כאילו כל אחד לוקח את הילד שלו או לוקח את עצמו, ומנסה לברוח. ואבא שלי היה מאוד צועק עליי כאילו "בוא לפה!" ולקח אותי ושם אותי על הסוס.
ד"ר רייספלד: על הסוס היה אוכף, בעל שני כיסים בשני הצדדים.
מוטאז: בכיס אחד שהוא שם חיטה ואת כל הדברים שיעשה כאילו משקל, ובצד השני שם אותי ואמר לי "אתה לא מרים את הראש ולא משנה מה!"
ד"ר רייספלד: כלומר, אתה מתחבא בתוך אחד הכיסים של האוכף, מתכווץ כדי שלא יראו אותך מבחוץ.
מוטאז: כן. והוא לקח את הסוס שילך הביתה.
ד"ר רייספלד: שילח אותו כדי שירוץ?
מוטאז: שילח אותי לרוץ הביתה. ואני אומר, "ומה איתך, אבא שלי?" הוא אמר לי "אני אבוא".
ד"ר רייספלד: הסוס התחיל לדהור לכיוון הבית, מרחק של חצי שעה מהשוק.
מוטאז: וגם תחשבי, אני שומע את הצעקות של האנשים ואת הקול של הנשק כאילו. זה היה מטורף. אנשים מתו, הרוב כאילו.
ד"ר רייספלד: ואתה הורדת את הראש, כל הזמן שמרת את הראש למטה?
מוטאז: כל הזמן, עד שהגעתי הביתה, אמא שלי כבר חיכתה לי והיא הייתה מוכנה. והדהים אותי שהיא הייתה כבר מוכנה.
ד"ר רייספלד: מוכנה למה?
מוטאז: לצאת. היא אמרה לי "בוא נלך עכשיו, אנחנו עכשיו הולכים".
ד"ר רייספלד: לאן? לאיזה כיוון? אתה לא ידעת.
מוטאז: אני לא ידעתי. ואמא שלי נראה שהיא גם לא ידעה לאן היא רוצה ללכת, אבל פשוט לצאת מהמקום הזה ו…
ד"ר רייספלד: כי היא ידעה שיבואו גם לכפר.
מוטאז: שיבואו גם לכפר. ברגע שהם תוקפים את השוק, אז מתחילים בשוק, אז באים גם לכפרים באים ועושים אונס ושורפים את הכפר. היא אמרה: "לא נשארים דקה בבית". ואז אני אומר לה: "אמא, מה עם אבא שלי?" היא אמרה לי "אבא שלך לא יחזור".
ד"ר רייספלד: אי…
מוטאז: וזה היה השבר הגדול שלי. היא כבר ידעה מראש שאבא שלי לא יחזור.
[מוזיקה]
ד"ר רייספלד: זה היה רק ראשיתו של מסע נדודים שבסופו של דבר נמשך כמעט עשרים שנה.
מוטאז: הלכנו מכפר לכפר, נודדים ממקום למקום, עד שהגענו לעיר הבירה - חרטום. שם, העולם שונה, החיים שונים, ושם כבר הבנו שאנשים לא יודעים כלום על המלחמה שיש במערב סודן, בדרפור.
ד"ר רייספלד: כלומר, הם חיים ביום יום שלהם.
מוטאז: כאילו חיים אחרים לגמרי, ואנשים אפילו לא מאמינים שיש דבר כזה שנקרא רצח עם, או אנשים שמתים שם. שהתחלתי לספר לילדים כאילו…
ד"ר רייספלד: לילדים בכיתה?
מוטאז: כן. לא מאמינים וגם צוחקים. צוחקים עליי, כאילו…
ד"ר רייספלד: שאתה ממציא?
מוטאז: ממציא את הדברים. אז היה מאוד מאוד קשה.
ד"ר רייספלד: זה היה עולם אחר לגמרי. עולם הרבה יותר מודרני, שיש בו חנויות, מכוניות, חשמל. השפה בו הייתה אחרת. לא עוד שפת השבט, אלא ערבית.
מוטאז: נגיד, אם אני עומד מול מישהו שהוא מאוד כאילו עירוני, מודרני, ומתחיל לדבר, אז ידעו שאני לא משם.
ד"ר רייספלד: והתייחסו אליך בהתנשאות?
מוטאז: כן. אז רציתי להוכיח את עצמי, שאני יכול ללמוד את השפה הזאת, אני יכול לדבר אתכם. אז למדתי שם, וזה היה מאוד מאוד חשוב לאמא שלי שאנחנו נלמד בבית, ללמוד… וזה הנשק שאפשר להלחם בו.
ד"ר רייספלד: זה מה שהיא אמרה?
מוטאז: כן. היא אמרה לי "אם אתה רוצה לשנות משהו - רק דרך לימודים, רק דרך הידע. זה הכוח. אל תסתכל על הנשק, אל תסתכל על כלום. תסתכל על איך לחנך את עצמך ושיהיה לך ידע שמשם אתה יכול להתקדם". אז אה, לקחתי את זה ממש ברצינות, והמשכתי ללמוד. ועם הזמן אז מאוד הצלחתי, כאילו הייתי מוצלח כאילו בלימודים שלי והגעתי לאוניברסיטה.
ד"ר רייספלד: אחרי שסיימת את בית הספר בחרטום?
מוטאז: כן.
ד"ר רייספלד: ללמוד מה?
מוטאז: כלכלה, שזה התחום האהוב עליי.
ד"ר רייספלד: כן? למה?
מוטאז: תמיד רציתי ללמוד כלכלה, תמיד אהבתי לעשות פרויקטים כלכליים שהם יכולים לשנות משהו איפשהו מתישהו. הבנתי שיש לזה משמעות מאוד חזקה, ויש לזה גם השפעה על החברה. והכלכלה היא נכנסת לכל מקום.
ד"ר רייספלד: באוניברסיטה, מוטאז נתקל שוב בפוליטיקה הסודנית. והנה קצת רקע.
[מוזיקת רקע]
השם סודאן הוא קיצור של הביטוי "בילאד אל סודאן", שזה בערבית ארץ השחורים. כי רוב תושביה של סודאן הם שחורים. יותר שחורים מתושבי מצרים, למשל, שכנתה מצפון. בעבר זאת הייתה ממלכת כוש שתושביה כּוּשִׁים. אבל גם בארץ השחורים יש אנשים שלא אוהבים שחורים.
מוטאז: יש אנשים כהים ויש אנשים שחורים.
ד"ר רייספלד: מה ההבדל בין כהים ושחורים?
מוטאז: כן, זה פחות.
ד"ר רייספלד: אה, פחות שחור?
מוטאז: פחות, ומתייחס לעצמו כאילו לבן. כמובן, מי שולט? ערבים.
ד"ר רייספלד: הבהירים יותר.
מוטאז: הבהירים יותר. אז כל מי שבהיר יותר זה מישהו אמין, זה מישהו טוב, זה מישהו שיכול להתקדם.
ד"ר רייספלד: והשחורים פחות.
מוטאז: השחורים פחות. זה בן אדם לא אמין, זה בן אדם מלוכלך.
ד"ר רייספלד: אז גם באפריקה יש גזענות נגד שחורים.
מוטאז: ברור. גזענות היא מלווה את כולם, בכל מקום. לאו דווקא במקום מסוים.
ד"ר רייספלד: השחורים בסודאן, יש היררכיה גם בין השבטים? יש אנשים יותר טובים ופחות טובים?
מוטאז: בטח. בטח. אני חושב שזה בכל מקום. אז…
ד"ר רייספלד: תמיד יש מישהו פחות ממך שאתה מתנשא עליו.
מוטאז: זה תמיד, זה תמיד.
ד"ר רייספלד: כן.
מוטאז: סודאן זה מדינה אפריקאית. אבל ערבים רוצים לשייך את סודאן למדינה ערבית. למרות שהם מיעוט, הם רוצים לעשות שינוי דמוגרפי. זה סוג של ערביזציה. והשפה העממית שתהיה בסודאן - ערבית.
ד"ר רייספלד: תחת המשטר הזה, מתנהלת, מאז שסודאן קיבלה עצמאות ב-1956, מלחמת אזרחים מתמשכת בין השלטון הערבי לבין המורדים.
מוטאז: המשטר מאוד רדיקלי, יש להם אנשים בכל מקום. הם מגייסים גם סטודנטים שהתחילו לחזק אותם גם במוסדות… אקדמיות. הם רצו שאני אשתתף להיות איתם, אבל התנגדתי. הבנתי שהם הרגו את אבא שלי. הם לא הרגו את אבא שלי, הם רצחו את אבא שלי.
ד"ר רייספלד: כן.
מוטאז: ואני לא יכול להיות חלק מהמערכת שלהם. ההתנגדות שלי הייתה בשלב הראשון בגלל אבא שלי. שלב השני שהם ביצעו רצח עם בדרפור.
ד"ר רייספלד: כלומר, בהתחלה התנגדת להם באופן אישי, כי הם רצחו את אבא שלך, ואחר כך גם האידיאולוגיה שלהם…
מוטאז: בדיוק. אז שם התחלתי להלחם נגד המשטר.
ד"ר רייספלד: מוטאז התחיל להשמיע את קולו באוניברסיטה, נגד המשטר. הוא נעצר פעמיים והושלך לכלא. הפעם השלישית הייתה ב-2011.
מוטאז: הם באו ולקחו אותי מהבית בלילה. כאילו חטפו אותי. הלבישו משהו על הראש שלי.
ד"ר רייספלד: שלא תראה לאן?
מוטאז: כן, בדיוק. ואז לקחו אותי למקום, עד היום אני לא יודע איפה הייתי בו.
ד"ר רייספלד: אמרו לו שמהמקום הזה הוא כבר לא יצא. [מוזיקה מותחת] למזלו, אחד האנשים ששמרו עליו בכלא, היה בחור שלמד איתו באוניברסיטה. הוא תמך במפלגת השלטון, אבל החליט לעזור למוטאז להימלט. לממונים עליו הוא סיפר שהאסיר התנפל עליו וברח. למעשה, הוא הבריח את מוטאז מהכלא ועזר לו להגיע לצ'אד, המדינה השכנה ממערב.
מוטאז: הוא תכנן הכל.
ד"ר רייספלד: הוא הסתכן.
מוטאז: הוא הסתכן ממש. כל אחד יש לו את האידיאולוגיה שלו, אבל אנחנו גם חברים, לומדים ביחד, יושבים ביחד, ממש חברים.
ד"ר רייספלד: הגבול של צ'אד היה פתוח, ומוטאז נכנס שם למחנה פליטים, שחיו בו הרבה סודנים כמותו.
מוטאז: החיים מאוד מאוד קשים. אנשים מנותקים מהכל. אין בתי ספר, רמה כזאת. וזה לא משהו שרציתי. רציתי להתקדם, רציתי להצליח, רציתי לעשות משהו. ושם הרגשתי מאוד תקוע.
ד"ר רייספלד: מוטאז מספר שהוא יצר קשר עם מבריח שהבטיח לעזור לו להיכנס למצרים. כשאני שואלת איך מוצאים מבריחים, הוא צוחק ואומר שתמיד יש מישהו שתמורת תשלום יגניב אותך למחוז חפצך. אז הוא מצא מבריח, שהעלה אותו על משאית עמוסה בעיזים, מוטאז התחבא ביניהם. בדרך, אסף המבריח עוד כעשרים אנשים, שגם הם רצו להסתנן למצרים, וכולם נסעו יחד. אבל באמצע המדבר, בלב הסהרה, המבריח עצר את הרכב והוריד את האנשים.
מוטאז: הוא אמר שיש תקלה ברכב שלו והוא צריך לחזור לתקן משהו ברכב שלו.
ד"ר רייספלד: לחזור לצ'אד?
מוטאז: כן.
ד"ר רייספלד: בלעדיכם?
מוטאז: כן.
ד"ר רייספלד: באמצע הסהרה?
מוטאז: כן.
ד"ר רייספלד: וואו. מוטאז כבר שמע סיפורים על מבריחים שנטשו את האנשים שהם הובילו אחרי שלקחו מהם את הכסף. כולם שמעו את הסיפורים האלה, אבל קיוו שאצלם זה יהיה אחרת.
מוטאז: היה פחד. פחד ממש סביב כולנו. נגמרו לנו את המים, נגמר אוכל. אנשים אמרו "זהו, הלך ועבדו עלינו. ואנחנו לא נשרוד". [מוזיקת רקע] אחרי שלוש ימים, התחילו אנשים כל אחד לחפור את הקבר שלו.
ד"ר רייספלד: חפרו לעצמם קבר?
מוטאז: חפרו קבר באמצע החול.
ד"ר רייספלד: מוטאז חשב שנכון שישאירו אחרי מידע כלשהו על נסיבות מותם. הוא לקח מחברת ורשם בה את שמות אנשי הקבוצה. הוא ביקש מכל אחד להכתיב לו שם של איש קשר ואת מספר הטלפון שלו, כדי שאם יום אחד מישהו ימצא את המחברת, הוא יוכל לדווח לאנשי הקשר האלה, על גורל מכריהם.
[פונה למוטאז] אנשים גם כתבו מילות פרידה?
מוטאז: כן. וואו. זה הודעות כאלו של שהם הולכים למות ולאבד את החיים שלהם ואז…
ד"ר רייספלד: מה אתה כתבת?
מוטאז: סליחה על שניסיתי לעשות, או שניסיתי להתקדם, לשנות ולא הצלחתי. כאילו כזה. [מוזיקה] באותו לילה, ראינו שיש אור מגיע אלינו. אנחנו, אין לנו כוח ללכת לשום מקום. אז אמרנו "אם זה כאילו משטרה או מה, שיקחו אותנו. עדיף מלמות כאן".
ד"ר רייספלד: אבל זה לא הייתה משטרה. זה היה המבריח. הוא חזר. התברר שבאמת הייתה לו תקלה ברכב והוא אכן נסע לצ'אד כדי לתקן אותה. הוא הביא להם קצת מים ותמרים והכניס אותם לקהיר. [מוזיקה] אבל גם בקהיר מוטאז לא מצא מקלט. התברר לו שבמסגרת שיתוף הפעולה בין המשטר במצרים למשטר הסודני, מחפשים אחריו, ולכשיימצא, יסגירו אותו לסודאן. הוא היה חייב לברוח ותכנן להגיע לבריטניה.
מוטאז: ויש בזה משהו מעניין, גם גיליתי רק לאחרונה, שכל מדינה שהייתה תחת שלטון מסוים, אנשי המדינה הם הולכים להגר לאותן מדינות. אם זה אריתריאה, הם עשו הגירה אך ורק לאיטליה. אם זה מערב אפריקה, אז הם הלכו לבריטים.
ד"ר רייספלד: כן.
מוטאז: צפון אפריקה הלכו לצרפת.
ד"ר רייספלד: מעניין השיוך הזה. וסודאן הייתה תחת שלטון בריטי.
מוטאז: היא שלטה בסודאן.
ד"ר רייספלד: ידעת אנגלית?
מוטאז: ידעתי אנגלית.
ד"ר רייספלד: אז בגלל האנגלית רצית ללכת לבריטניה? אממ, או בגלל התחושה שבכל אופן יש איזשהו זיקה לבריטים?
מוטאז: לא בגלל האנגלית. אני חושב שפשוט בריטים זה הדבר הראשון שעלה לי בראש. כאילו שזה סודאן.
ד"ר רייספלד: כי בכל אופן היה לכם… היה לכם איזשהו גורל משותף.
מוטאז: כן. אלו אנשים ששלטו בנו והיו שם. אנחנו נהיה שם גם.
ד"ר רייספלד: מעניין.
מוטאז: יהיה בסדר. הם לא יהיו זרים, אם נגיע לשם, בכל אופן.
ד"ר רייספלד: אפילו שהם היו פעם האויב, אז הם התקווה עכשיו.
מוטאז: כן. ממש.
ד"ר רייספלד: חבר סודני, שמוטאז פגש בקהיר, נתן לו 700 דולר למסע. המסלול היה אמור להיות כזה: ראשית סוריה, ממנה לטורקיה, משם ליוון ולבסוף לבריטניה. אבל כאשר הגיע לסוריה, זה היה בעיצומה של מלחמת האזרחים שם, ב-2011, לא הרשו לו להיכנס, והוא הוחזר לקהיר. [מוזיקת מתח] לא יכול, לא להיכנס לסוריה, לא להישאר במצרים ולא לחזור לסודאן. מה יעשה? לאן ילך? איפה יימצא לו מקום על פני האדמה לחיות בחופשי? החבר מקהיר אמר לו שהאפשרות היחידה שנותרה זאת ישראל - שם הסודנים לא יוכלו להגיע אליו. מוטאז הזדעזע.
מוטאז: וואו. אמרתי לו "מה, על מה אתה מדבר? כאילו, איך אפשר ללכת לישראל? ישראל שיש אנשים שאוכלים… אוכלים אנשים".
ד"ר רייספלד: אוכלים אנשים? איזה אנשים?
מוטאז: כל בן אדם שהוא לא ישראלי.
ד"ר רייספלד: ישראל בעיניך הייתה השטן?
מוטאז: כן. כן. שזה משהו שגדלתי ככה. עד שהגעתי לכאן, ואז אני אומר: וואו. איזה… עבדו עלינו ממש.
ד"ר רייספלד: אז מוטאז חשש להגיע לישראל, אבל לא באמת הייתה לו ברירה. כסף לנסיעה לבריטניה כבר לא היה לו, והחבר הבטיח למצוא אנשים שיבריחו אותו דרך תעלת סואץ לסיני, ומשם לישראל. מוטאז נאלץ להסכים. הוא לא תיאר לעצמו שמה שקרה לו עד אז, היה רק הקדמה למה שעוד יקרה בסיני.
מוטאז: בסיני היא אחת התחנות הכי קשות שעברתי בהן, שרדתי בהן.
ד"ר רייספלד: מה? מה היה שם?
מוטאז: בדאוואים הבריחו אנשים מקהיר.
ד"ר רייספלד: בדואים?
מוטאז: כן. זה רשת של אנשים שהם יודעים מה, מה עושים. הם יודעים ממש כאילו על מה הם עושים. אלו אנשים מאוד מאוד קשים. מאוד אכזריים. לכל אורך הדרך, ההתנהגות הייתה מאוד מאוד קשה, מתעללים באנשים, רומסים אנשים, אונסים אנשים. אף אחד לא יכול להתנגד או להגיד משהו. החזיקו אנשים להיות פה עבדים, כאילו…
ד"ר רייספלד: מה… מה זה עבדים?
מוטאז: זה כמו בספרים, כמו בסרטונים שאנחנו רואים, שיש עבדים שהם עם שרשראות ברגליים ובידיים ומשתמשים בהם לגדל גידולים או לבנות בניינים.
ד"ר רייספלד: הייתם בשרשראות בידיים וברגליים?
מוטאז: כן.
ד"ר רייספלד: בעצם חטפו אתכם?
מוטאז: כן.
ד"ר רייספלד: הם הוחזקו בעיר אל-עריש שבסיני. החוטפים פנו למשפחות החטופים בדרישה לתשלום כופר עבור שחרורם.
מוטאז: זה רשת. אז אם מישהו משלם את הכסף, לא משנה איפה, בכל מקום בעולם. מישהו יגיד שיש לו את הכסף בסין, אז יש להם מישהו שם בסין. מישהו יגיד שיש לו את הכסף שלו ב… לא משנה איזה מדינה בעולם, יש שם מישהו. ואם אין לנו את הכסף הזה, הם יכולים לעשות כל מיני דברים, לעבוד בבניינים, לעבוד בזה… או שיקחו את הכליות של אנשים.
ד"ר רייספלד: כליה?
מוטאז: כן.
ד"ר רייספלד: הם לקחו כליות מאנשים?
מוטאז: יש אנשים שלקחו מהם. יש להם רופאים, אנשים מאוד מאוד מסודרים בקטע של… יודעים איך לקחת את ה…
ד"ר רייספלד: אני לא הבנתי, כל זה בסיני?
מוטאז: כן.
ד"ר רייספלד: איך? איך? לאן הם הביאו אותם בשביל לקחת את הכליה שלהם?
מוטאז: לשום מקום, זה היה באותו מקום, פשוט בא רופא…
ד"ר רייספלד: אה, בא רופא למקום?
מוטאז: למקום, ויש להם הכל.
ד"ר רייספלד: מה, עושים לו ניתוח כזה ולוקחים לו את הכליה?
מוטאז: כן.
ד"ר רייספלד: וואי.
מוטאז: ממש. אז בשביל להוכיח לנו מה יקרה אם מישהו לא משלם את הכסף, מה… מה הם יכולים לעשות, הם הביאו בן אדם אחד, והביאו סאג' מאוד גדול כזה.
ד"ר רייספלד: סאג' הוא משטח מתכת קמור שאופים עליו פיתות למשל.
מוטאז: השכיבו את הבן אדם על הסאג', ושמו את הדשא היבש כזה, ושמו קצת בנזין מעליו ושרפו אותו. [ד"ר רייספלד משמיעה קול בהלה] כאילו קשור על הסאג'. וזה לכל בן אדם חדש כאילו, אם מישהו בא חדש לשם אז…
ד"ר רייספלד: עשו הצגה חדשה כזאת?
מוטאז: עשו הצגות חדשות כאילו.
ד"ר רייספלד: וואי. שרפו אותו לנגד עיניכם?
מוטאז: כן. עד שאנחנו בכינו כזה, "תעצרו את זה, תכבו את האש. ואנחנו נעשה את כל מה שאפשר בשביל לשלם". זאת הייתה דוגמה אחת מכל מה שהיה שם. ואני מתחיל לספר עוד ועוד, זה לא ייגמר, אפילו מה שהיה שם.
ד"ר רייספלד: כן. [מוזיקת רקע] לאמו של מוטאז לא היה את הכסף הנדרש עבור הכופר, אבל היא חזרה ואמרה לחוטפים שהיא מתארגנת על זה. בינתיים הוא שימש כמתורגמן בין החוטפים לחטופים שלא דיברו ערבית, ולכן לא הרגו אותו. הסיוט הסתיים אחרי ארבעה חודשים. מוטאז משער שהחוטפים הבינו שאם עד אז המשפחות לא שילמו, כבר אין סיכוי להוציא מהן משהו, והם שחררו את מי שנותר. בשארית כוחותיהם הלכו השורדים, כשלו, לעבר הגבול הישראלי. הם היו מותשים וחלשים, אבל כששמעו את החיילים שקראו להם בערבית לעצור, הם אספו את עצמם והתחילו לרוץ בבהלה לכיוון השני כי חשבו שחזרו בטעות למצרים. אבל אלה היו חיילים ישראלים.
מוטאז: אז לקחו אותנו ישירות לבסיס. וישירות מהבסיס לבתי חולים, כי המצב הבריאותי שלנו היה ממש ממש קשה. תחשבי, ארבעה חודשים ללא מקלחת, ארבעה חודשים ללא אוכל, ארבעה חודשים עם האנשים, זה המון זמן.
ד"ר רייספלד: תגיד, אתה, בהקשר הזה, חושב על החטופים לפעמים?
מוטאז: בטח. אני כאילו אני… מספר על זה, שהייתי גם בקפלן עם משפחות החטופים ושיתפתי גם את הסיפור שלי האישי…
ד"ר רייספלד: כן?
מוטאז: שהייתי בסיני וכמה שזה היה קשוח וקשה.
ד"ר רייספלד: כדי שאנשים יבינו מה קורה.
מוטאז: שיבינו שהדבר הזה, שיש אנשים שם הוא מאוד לא פשוט. אנשים מאוד מאוד סובלים, מאוד מאוד סובלים. שעה אחת, דקה אחת שעוברת על הבן אדם שנמצא בשבי זה כמו מיליון שנה.
[מוזיקת רקע]
ד"ר רייספלד: אחרי שבועיים העבירו את מוטאז לתל אביב. כשאמרו לו שהוא נוסע לגן לוינסקי, הוא חשב שמדובר במקום שיעזור לו להתארגן. אולי ללמוד את השפה ולמצוא עבודה, אבל התברר שגן לוינסקי הוא באמת גן ציבורי.
מוטאז: [מצחקק] מסתבר שגן לוינסקי זה פשוט דשא. זה מאוד הפתיע אותי ופשוט מצאתי את עצמי על הדשא עם מלא אנשים.
ד"ר רייספלד: פליטים.
מוטאז: המון המון פליטים. התחלתי לשאול "איפה אני? מה? מה עושים? מה זה?" -"אתה בגן לוינסקי וזה זה המקום".
ד"ר רייספלד: תסתדר.
מוטאז: תצטרך להסתדר מפה. אז שם הייתי חודש שלם, אבל למזלי השגתי עובדה ולמדתי את השפה.
ד"ר רייספלד: איך?
מוטאז: למדתי… מטאטא, ו… צ'יק צ'ק וסמרטוט.
ד"ר רייספלד: [מצחקקת] צ'יק צ'ק… אז היית מנקה. איפה?
מוטאז: הייתי מנקה בקניון רמת אביב. ואחרי שנה או שנתיים התקדמתי לאחראי משמרת, ועד שניהלתי את ה…
ד"ר רייספלד: תחזוקה.
מוטאז: ניקיון והאחזקה של הקניון עד 2018.
ד"ר רייספלד: איך היו האנשים?
מוטאז: נחמדים. בהתחלה היה להם שוק, כזה, מי הבן אדם? אבל מה יכול להיות? וגם זה שלא הבנתי שמתייחסים גם לא יפה.
ד"ר רייספלד: [צוחקת] כי לא הבנת את השפה.
מוטאז: לא הבנתי את השפה.
ד"ר רייספלד: אבל למדת.
מוטאז: אבל למדתי.
ד"ר רייספלד: איך למדת?
מוטאז: דרך היוטיוב.
ד"ר רייספלד: ואז הוא נרשם לאוניברסיטה פתוחה.
מוטאז: יום אחד הגיעו מלא סטודנטים לקניון. לא הבנתי למה, מה קורה שם. אז התחלתי לשאול. יש מלא ערבים שהם דוברי ערבית. דיברתי איתם בערבית. אז התחלתי לשאול אותם "מה קרה כאילו היום כולם פה?" אמרו לי שזה היום הפתוח של האוניברסיטה תל אביב, שהיא מאוד קרובה לקניון רמת אביב. אז התחלתי לשאול אותם כאילו "איך אפשר ללמוד שם?" אז הם אלו שהדריכו אותי ואמרו לי שאם אני רוצה ללמוד צריך לדעת את השפה קודם כל. והם המליצו לי גם על האוניברסיטה הפתוחה. הגעתי לשם והבנתי שאין תנאי קבלה. התנאי היחיד שזה צריך את השפה.
ד"ר רייספלד: וכסף.
מוטאז: וכסף.
ד"ר רייספלד: והיה לך כבר כסף?
מוטאז: כי יכולתי לעבוד ולחסוך ללימודים באותו זמן. ככה התחלתי ללמוד בפתוחה.
ד"ר רייספלד: באופן לא מפתיע אולי, מוטאז לקח קורסים על ג'נוסייד, רצח עם, ועל צמיחת המדינות החדשות באפריקה.
מוטאז: אבל בגלל שאני כל כך אוהב כלכלה, הייתי בייעוץ, ואז אמרו לי צריך לקחת קורסים מסוימים. אז לקחתי את חדו"א…
ד"ר רייספלד: זה חשבון דיפרנציאלי ואינטגרלי.
מוטאז: סטטיסטיקה א', ב' וגם מיקרו מאקרו כלכלה. אז לקחתי את כל אלה, ולאט לאט התקדמתי.
ד"ר רייספלד: כבר הבנת את השפה, מה אומרים בשיעור?
מוטאז: הייתי פשוט בא לשיעור, יושב ממש מול המרצה והייתי מקליט את ההרצאה. שאני חוזר מההרצאה, אני שומע את ההרצאה שוב. הולך ומשנן כל ההרצאה, כמו שיר, כאילו את ה…
ד"ר רייספלד: צלילים.
מוטאז: את הצלילים שלה.
ד"ר רייספלד: בלי אפילו לדעת מה זה אומר.
מוטאז: בלי לדעת. פשוט הייתי משנן אותו.
ד"ר רייספלד: במקביל הוא המשיך ללמוד עברית בעזרת היוטיוב, ועם הזמן הבין יותר ויותר את מה ששינן. גם חברים עזרו לו.
מוטאז: כבר יצרתי קשר טוב בתוך האוניברסיטה הפתוחה, עם חברים שלומדים איתי שם. והיו באים אליי עד הקניון, שאני הייתי מנקה ואז מחכים לי בזמן ההפסקה. תקשיבי, זה היה מדהים.
ד"ר רייספלד: חברים טובים.
מוטאז: חברים הכי טובים, ועד היום אני איתם בקשר.
ד"ר רייספלד: יהודים, ערבים, שניהם?
מוטאז: יהודים.
ד"ר רייספלד: שדיברת איתם כבר עברית?
מוטאז: אממ, אנגלית.
ד"ר רייספלד: אנגלית. וואו. [צוחקת] כן.
מוטאז: והצלחתי.
[מוזיקה]
ד"ר רייספלד: בשלב מסוים מוטאז החליט שהוא רוצה ללמוד באוניברסיטה רגילה, לא פתוחה.
מוטאז: כי הפתוחה היא פתוחה. אפשר לסיים את התואר בשלוש שנים. ואפשר אין סוף שנים. לעומת זאת, באוניברסיטה העברית, שיש מסגרת בטווח מסוים של הזמן, שצריך לסיים בו.
ד"ר רייספלד: נמאס לך כבר בעצם להיות לבד ולהתנהל לבד. רצית להיות חלק ממשהו מובנה.
מוטאז: כן. נכון, בדיוק. אז הגעתי לאוניברסיטה העברית, בחדר כזה, עם אישה אשכנזייה, עם משקפיים מאוד גדולות [צוחק] שמסתכלת עליי כזה, ושאלה אותי אם יש לי תעודת זהות ואין לי תעודת זהות. שאלה אותי אם יש לי בגרות. אין לי. אז כאילו הייתה בשוק, כאילו מה אני עושה שם בעצם.
ד"ר רייספלד: לא היה תקדים של אדם שבא ללמוד באוניברסיטה, בלי שיש לו אפילו מספר מזהה שהמערכת הממוחשבת יודעת לקלוט. אז המזכירה המציאה מספר כזה, ואיפשרה לתהליך הקבלה להתחיל.
מוטאז: אז שקיבלתי את ההודעה שהתקבלתי לאוניברסיטה העברית…
ד"ר רייספלד: ללימודי תואר בכלכלה ומנהל עסקים.
מוטאז: זה היה לי כאילו יום מאוד מאוד שמח. פשוט כמעט לא ישנתי. ואמרתי הלוואי שאמא שלי הייתה בחיים והייתה יודעת שאני כבר באוניברסיטה.
ד"ר רייספלד: כי היא זאתי שאמרה לך שהמפתח להצלחה…
מוטאז: כי היא אמרה לי המפתח להצלחה הוא לימודים.
ד"ר רייספלד: היום מוטאז עושה כבר תואר שני בכלכלה באוניברסיטה העברית. הוא היה רוצה יום אחד ליצור פרויקט שיעודד צמיחה כלכלית במדינות מתפתחות כמו סודאן, באמצעות שיתופי פעולה עם ישראל.
[מוזיקה]
[פונה למוטאז] כשאתה מסתכל על החיים שלך עכשיו, מה אתה חושב?
מוטאז: החיים מורכבים, אבל עם כל המורכבות האלו אני רואה אור ירוק. כאילו שאני יכול להגיע רחוק ולמרות כל הקשיים. יש דרך, תמיד דרך שאפשר להתפתח, שאפשר להתקדם. ולא לוותר. ותמיד הבנתי שהאדם הוא בעצמו יכול לשנות את עצמו.
ד"ר רייספלד: זאת אומרת, אז אתה מרגיש פונטי, עם כוח.
מוטאז: כן, לגמרי.
ד"ר רייספלד: למרות שבסיפור שלך היה גם הרבה מזל.
מוטאז: נכון, אולי כן, אני יכול להיות שאני איש מזל או יכול להיות שזה העשייה ואת הרצון שאני תמיד מנסה להגיע אליו, מתאפשר לי עם המזל באמת שיש גם.
ד"ר רייספלד: אתה יודע, שפעם ראיינתי את אבא שלי שהוא שורד שואה, ועבר דברים באמת… הארדקור, שואה, אם הוא יכול להגיד בכמה מילים מה עזר לו לשרוד. אז הוא אמר שני דברים: מזל ותושייה. מזל זה מזל, ותושייה זה היכולת להבחין בהזדמנויות. זאת אומרת, לראות מצב ולנצל אותו לטובתך.
מוטאז: נכון.
ד"ר רייספלד: זאת אומרת - המזל אין לך שליטה עליו, אבל בתושייה אתה זה שפועל, מתמודד עם המציאות לטובתך.
מוטאז: וואו. אני אולי מזדהה עם זה. לגמרי. זה הרצון גם ללמוד ולהתפתח ולהשתנות, וגם להשתלב בחברה הישראלית שזה מאוד קריטי. כי זה המקום שאני חי בו.
ד"ר רייספלד: אז אתה חושב שאתה משולב בחברה הישראלית?
מוטאז: פחות או יותר, אני חושב שכן. אני לומד שם עכשיו. אני עובד עם ישראלים, חברים שלי ישראלים. אז זה… זה ההשתלבות עם החברה. להיות איתם באותה מערכת, כאילו, להבין איך המערכת עובדת, לתרום לחברה הזאת. זה גם חלק מאוד קריטי ומאוד חזק, להרגיש שיש מקום, שיש דברים שאני צריך לעשות אותם למען החברה הזאת.
ד"ר רייספלד: מעניין שאתה מציין את הצורך שלך לתרום, ולא רק לקבל.
מוטאז: לגמרי. לגמרי. זה מאוד מאוד חשוב לי.
[מוזיקת רקע]
ד"ר רייספלד: מוטאז היה ממקימיו של מרכז הבית הסודני בדרום תל אביב, שמיועד לקהילת הפליטים ומבקשי המקלט שם. המרכז מציע תמיכה לחברי הקהילה, אבל פעם בשבוע יוצאת משם קבוצת חברים, מבקשי מקלט, לעזור לתושבים המקוריים של דרום תל אביב: אדם שדירתו דורשת שיפוץ, קשיש שצריך עזרה בסידור הבית, או אם חד הורית שזקוקה לעזרה בניקיון. כל מי שצריך משהו, יכול לפנות למרכז ולקבל סיוע. יש כמובן קשיים. לא הכל מושלם. לפעמים הוא נתקל בגילויי גזענות, זה ברור. חלקם סמויים, ומוטאז קורא לזה "גזענות נדיבה". סוג של יחס מתנשא במסווה של נדיבות ונאורות.
[מוזיקת רקע]
הוא עדיין מחכה, כבר יותר מעשור, לאישור בקשתו לקבל מעמד של פליט. כרגע הוא כאן במעמד של מבקש מקלט, שאין לו זכויות סוציאליות מלאות על עבודתו. הוא לא זכאי לשירותי רווחה, וגם לא לביטוח בריאות ממלכתי. וביום בהיר אחד הוא יכול לקבל הודעה שעליו לארוז את חפציו וללכת. כלומר, בינתיים אפשר להתרווח, ללמוד, לעבוד, לחיות בשקט, אבל רק בינתיים. כי אולי מחר כבר לא. אולי שוב ייאלץ לנדוד. כך שעדיין אין ודאות, עדיין אין ביטחון, אבל יש תקווה. כשאני שואלת את מוטאז, איפה הוא מרגיש הכי נוח בארץ, הוא נותן תשובה מפתיעה.
מוטאז: המעלית. יש בזה משהו טוב. שהדלת פתוחה לכולם שם.
ד"ר רייספלד: במעלית?
מוטאז: וכולם יכולים להיכנס. זה לא משנה מי. דלת של המעלית פתוחה לכולם. כאילו הכוונה שלי שהמעלית תמיד נותנת לי תחושה של שוויונית כזה.
ד"ר רייספלד: זה מעניין, [צוחקת] אף פעם לא חשבתי על מעלית כעל מקום פלורליסטי.
מוטאז: כן. אני חושב כאילו ככה על המעלית שהיא מקום משתף, מקום לכולם. וזה מסמן לי כאילו באמת, [צוחק] יכול להיות שאני מגזים, אבל…
ד"ר רייספלד: לא, לא, זה זה התחושה שלך, אין פה הגזמה.
מוטאז: כן, זה התחושה.
ד"ר רייספלד: מה, שזה כאילו נפתח ואז כל מי שרוצה יכול להיכנס. זה מעלה אותו לאותה קומה.
מוטאז: מעלה אותו לאישזהי קומה, כולם יוצאים ביחד.
ד"ר רייספלד: מעניין.
מוטאז: לא משאיר אף אחד מאחור.
[מוזיקת רקע]
ד"ר רייספלד: זה יפה. אני מקווה בשביל מוטאז ובשביל אנשים טובים כמותו, שלא ישאירו אותם מאחור.
Comments