אנושי, אנושי מדי - פרק 16 | אמיר
- סמדר רייספלד
- 1 day ago
- 23 min read
אמיר נידון ל-23 שנה בכלא בעוון סיוע לרצח כפול. הוא ישב באגף הרוצחים, וחייו התנהלו סביב קומבינות, אלימות וניסיונות סחיטה. ואז קרה שינוי
תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/12/2025.
[מוזיקת רקע]
סמדר: שלום, כאן סמדר רייספלד. אתם מוזמנים לפגישה איתי עם אנשים ועם סיפורים על כל מה שאנושי, אנושי מדי.
והפעם, אמיר.
[מוזיקה מתחלפת ונשארת ברקע]
בגיל 24 נכנס אמיר, זה שם בדוי, לכלא, ל-23 שנה, בגין סיוע לרצח כפול. זה היה השיא, או ליתר דיוק השפל, של חיים שלמים של פשע, אלימות, מאבקי כנופיות ומניפולציות, שהיו לחם חוקו מאז שהיה ילד. אחרי 10 שנים בג'ונגל של הכלא משהו התחיל לקרות, משהו התחיל להשתנות. ואחרי עוד 6 שנים, הוא השתחרר. [מוזיקה נעצרת באחת] אדם אחר.
[מוזיקת רקע]
היום הוא נקי מסמים, עובד כמדריך לנוער בסיכון וכל צורת החשיבה שלו שונה לחלוטין. זה לא פרק חינוכי, שיש בו מוסר השכל. להיפך, זה פרק עם הרבה תמיהה: איך זה בכלל ייתכן? כיצד יכול אדם לעבור שינוי כזה? להחליף התנהגויות מושרשות בחדשות, לעזוב צורת חשיבה אחת לטובת אחרת, להמיר מצב חיים מוכר? כרגיל, הכל התחיל בילדות.
[מוזיקה מסתיימת]
אמיר: יש לי שתי אחיות, אצל הדרוזים זה נחשב בן יחיד. אבא ואימא שלי מסוריה, הם לא ילדי [כך במקור] הארץ, הם באו לפה ב-73'.
סמדר: כלומר, הם דרוזים…
אמיר: הם, הם דרוזים.
סמדר: …שנולדו וגדלו בסוריה.
אמיר: בסוריה, ליד הגבול. וזה, אני חושב, זה הדבר הכי שעשה לי לא טוב. כי תמיד הייתי, בוא נקרא לזה "הברווז השחור". אני תמיד הייתי "הבן של הסורי", [מוזיקת רקע] תמיד לעגו לי על זה שאבא שלי משת"פ…
סמדר: וזה מה שהיה: במלחמת יום כיפור נכנס כוח צה"ל לסוריה, לכפר שבו גר אביו של אמיר, שהיה אז נשוי טרי. האב הכיר את אחד החיילים בכוח, שגם הוא היה דרוזי, והזהיר אותו מפני מטעני-צד שהוטמנו בכפר - הוא מסר לו את מיקום המטענים. בתמורה לכך, כיוון שהיה חשש לחייו, [מוזיקה מסתיימת] צה"ל שלף אותו ואת אשתו הטרייה מהכפר והעביר אותם לכפר דרוזי בישראל. כך שאמיר נולד כבר פה, אבל נודע בכינוי הגנאי "הבן של הסורי", "הבן של המשת"פ".
אמיר: וזה, אני לא מבין את זה עד עכשיו. כאילו מה, מה? רבאק, אתה, אתה ישראלי. דבר כזה אתה צריך לתת לו כבוד.
סמדר: יש פתגם כזה ברוסית - אני לא יודעת רוסית, אבל אני יודעת שיש פתגם כזה - שאומר, 'אני אוהב את ההלשנה, אבל לא את המלשן'. כלומר, המעשה של אבא שלך מבחינתם, כמובן עזר למדינת ישראל, אבל הם לא אוהבים את הבן-אדם שמבחינתם הוא בוגד.
אמיר: כן, תכלס. הייתה לי תקופה שֶׁשָׂניתי [כך במקור] את אבא על מה שהוא עשה, אבל שגדלתי ושהבנתי, מה… החייל הדרוזי…
סמדר: כן.
אמיר: שהוא הכיר אותו, הוא מאותו כפר. הוא הציל את הבן שלכם, מהכפר שלכם. כאילו, אם לא היה מדבר, היה זכרונו לברכה, הוא ועוד כמה חיילים.
סמדר: וואי.
אמיר: עד היום אני לא, לא מצליח לקבל את ה… את מה שאני חוויתי מהם. דרך אגב, גם היחס לאבא היה כזה. גם לו הציקו.
סמדר: כלומר, המשפחה שלך הייתה מבודדת.
אמיר: לרוב המקרים, כן.
סמדר: עד כיתה ג', אמיר לא ידע שילדים הולכים לבקר זה את זה אחרי הצהריים. איש לא הזמין אותו, ובבית-הספר הוא היה חוטף מכות.
אמיר: אני הבנתי מהר מאוד שאסור לי לבכות. מגיל מאוד קטן. אני זוכר שבאתי פעם הביתה אחרי שפיצֵצ… כאילו, הרביצו לי חזק. ובתור ילד כואב לו, מן הסתם.
סמדר: כן.
אמיר: ושבאתי הביתה ובכיתי, אני חטפתי מכות.
סמדר: מ…?
אמיר: מאבא. הוא שאל, "למה אתה בוכה?" אני בא לענות לו ואז אני חוטף את הכאפה. ואז הוא שואל אותי עוד פעם, "למה אתה בוכה?" אז אני בא, אני רוצה להסביר לו ש-רבאק, הרביצו לי. אני לא, לא הייתי מספיק, הייתי חוטף את הכאפה. וכאפה זה שהיה תופס אותי מפה, וביד השנייה, פאם.
סמדר: כלומר, הוא לא באמת רצה שתענה.
אמיר: הוא לא רוצה שאני יבכה. ואז, אני זוכר טוב מאוד, שהוא אמר לי, "אם אתה לא מרביץ להם עד מחר, אני, אני מפוצץ אותך שאתה חוזר".
סמדר: זאת אומרת, לא עניין אותו הסיבה…
אמיר: עניין אותי, אה…
סמדר: אבל אתה צריך להחזיר.
אמיר: עניין אותו שאסור לי לבכות ואסור לי לצאת פראייר. ואז הייתי חייב.
סמדר: וואו.
אמיר: כן.
סמדר: אז החזרת להם.
אמיר: החזרתי לאחד מהם, דפקתי לו אבן בראש וברחתי. [מוזיקת רקע] מאותו רגע של מקרה אלימות, התחלתי לקבל יחס שונה מהילדים בבית-ספר.
סמדר: איך שונה?
אמיר: יותר יחס.
סמדר: יותר חיובי.
אמיר: כן.
סמדר: אז כאילו, כאילו אבא שלך צדק. [מצחקקת]
אמיר: לא שרק אבא שלי צדק, זה נתן לי להבין שזה הדרך, שזה להיות חזק ולהיות אלים, ומשמה זה התגלגל.
סמדר: באיזה גיל זה היה?
אמיר: כיתה ג', משהו כזה.
סמדר: אז עד המקרה הזה, נגיד, הציקו לך וקראו לך "הבן של הסורי", ואז הפכת להיות חזק ואלים?
אמיר: כן.
סמדר: וכבר לא הרביצו לך.
אמיר: ממש ככה.
סמדר: אה, וואו. באמת משתלם.
אמיר: משתלם לגמרי, וכל חודש זה נהפך ליותר אלים, זה נהפך ליותר אכזרי. אם אני מסתכל על הילד ההוא, היום אני רואה אותו כילד מסכן, כי זהו, זה הפתרון שלו בחיים.
סמדר: זה מה שהוא יודע לעשות.
אמיר: זה מה שעושה לו טוב, זה מה שנתן לו את החברים, זה מה שנתן לו את המעמד.
סמדר: ואז כן היו לך חברים אחרי זה?
אמיר: כן, אבל היה מובן - הסכם לא כתוב - שזה רק בחוץ.
סמדר: שאתה לא בא אליהם הביתה.
אמיר: כן, ושאסור אח שלו הגדול יראה אותנו ביחד, או שאבא שלו יראה אותנו ביחד.
סמדר: אמיר נזכר באחד המורים, שהאשים אותו פעם במשהו שהוא בכלל לא עשה. התחיל ויכוח.
אמיר: וצעקות, ותפס אותי מפה, והרים אותי למעלה, וממש לקחתי את זה קשה. גם עוול, גם השפיל אותי. הרגשתי מושפל מול כולם. והחלטתי שאני יחזיר את הפגיעה שלי. [מוזיקת רקע] עכשיו, ילד בגיל ההוא, אני חושב שהיה דופק פנצ'ר לגלגל אחד ובורח. החלטתי שאני אפנצ'ר לו שלוש גלגלים.
סמדר: כי?
אמיר: שלא יכול לשים גלגל ספייר, וייסע. כאילו…
סמדר: [צוחקת] חשבת על צעד אחד קדימה.
אמיר: כן.
סמדר: זה תחכום.
אמיר: כן. זאת המילה הנכונה, כי תמיד הייתי חושב על הצעד שאני הולך לעשות. תמיד.
סמדר: כלומר, זה לא היה אימפולסיבי.
אמיר: לא.
סמדר: זה היה ממש מתוכנן…
אמיר: כן.
סמדר: ידעת מה אתה עושה…
אמיר: כן.
סמדר: וידעת מה יקרה?
אמיר: ידעתי מה אני עושה, רציתי להגיע לרמה הכי גבוהה, לפגיעה שלי, שאני אפגע.
סמדר: היית שקול.
אמיר: כן, קודם כל, אני אחזיר את הפגיעה, ואז מה 'כפת לי. וילד שחושב ככה, הוא מסוכן לעצמו, והוא מסוכן לציבור. והוא, הוא מסכן. [מוזיקה מסתיימת] אני היום אני רואה את זה ככה.
סמדר: ברור.
אמיר: אז הייתי גאה בזה.
סמדר: ברור. אבא שלך, איך הוא הגיב? מה הוא אמר?
אמיר: אבא לא, לא היה מקשיב. אם הייתה מגיעה איזו תלונה מהבית-ספר - זה לא מעניין אותו מה, מה יש לי להגיד. זה לא מעניין אם אני צודק או לא צודק, אם זה נכון או לא נכון. מבחינתו המורה קדוש. ואז הוא היה מתחשבן איתי.
סמדר: מה זה אומר, מרביץ לך?
אמיר: ברור. רמת אלימות פיזית שהיה מפוצץ אותי מכות.
סמדר: אחרי התיכון, אמיר התגייס לשריון. אבל גם שם התעוררו בעיות התנהגות, והוא שוחרר מהצבא על סעיף "אי-התאמה".
אמיר: וחזרתי ל… [מצחקק]
סמדר: לכפר.
אמיר: כן. את אמרת כפר, אני הייתי אומר גיהנום.
סמדר: וואי.
אמיר: כן.
סמדר: וואו.
[מוזיקת רקע]
אמיר: כבר הייתי נער בוגר, לא ילד. ואני מבין שכוח וכסף זה הניצחון בחיים. כסף לא היה לי איך להשיג, אלא מדרך אחת - סחר בסמים וכל השטויות האלה. ומהר מאוד התגלגלתי לשמה, מהר מאוד שלטתי.
סמדר: שלטת על האזור.
אמיר: שלטתי, כן, כן. וחייתי 3-4 שנים של גלגול כסף טוב. שֵׁם. כולם מכירים אותך, כולם מחפשים אותך, כולם אה…
סמדר: מחפשים אותך כדי ליצור איתך קשר.
אמיר: כן.
סמדר: אז שוב, השיטה הזאת עבדה.
אמיר: נכון. וזה התלבש לי כמו כפפה ליד, כי זה היה כל החיים חסר לי. ההרגשה הזאתי של כולם אוהבים אותך, כולם רוצים להיות חברים שלך. עכשיו, לא עניין אותי שזה אינטרס שלהם, או שלא ראיתי. אחרי תקופה מסוימת התחלתי לגעת בגראס, בחשיש, וזה התגלגל לאקסטות, LSD, קריסטל.
סמדר: ואז קרה המקרה.
[מוזיקה דרמטית]
אמיר: היה לי חבר, שהוא סוג של שותף בעסק.
סמדר: עסק של הסמים.
אמיר: כן. ואז התלבשו עליו איזה… שני אחים, שהם התחילו לקחת ממנו חאווּה. חאווה זה לקחת דברים מבלי לשלם, פשוט לבוא ולקחת מה שיש לך בכיסים ומה שיש לך באוטו, ולפעמים את האוטו. עד שיום אחד הם עלו צעד אחד. הם אמרו לו, אתה בא לאיקס יום, בשעה כזאתי - למקום שכולנו מכירים אותו, זה מקום רחוק ביער - ופשוט אתה מביא את אחותך באוטו.
סמדר: ומה הם רצו לעשות?
אמיר: מה הם רצו לעשות?
סמדר: לאנוס אותה?
אמיר: כן. זה היה ברור.
סמדר: אה, וואו.
אמיר: כן. ושמה כבר הבחור איבד את ה… את מה שיש לו במוח. ומשמה יצאה החלטה שהוא מוריד אותם. והייתי איתו ביום הזה, במפגש. באנו, והיה מה שהיה. הוא עשה את מה שהוא רצה לעשות…
סמדר: הוא הרג אותם.
[מוזיקה נעצרת]
אמיר: כן.
סמדר: כשבאת איתו ליער, אממ… אני אפילו לא יודעת מה לשאול, איך לשאו… מה הרגשת, מה חשבת, מה… היה לו אקדח אחד? שניים?
אמיר: היה לו אקדח אחד. מה חשבתי ומה ש… מה הרגשתי? כלום. אני הייתי מסומם מעל ה… מעל המוח, איך שאומרים, בתקופה הזאתי, הייתי משתמש בקריסטל. וזה סם הכי, הכי מסוכן. זה נותן לך ביטחון עצמי ברמה שאתה עיוור. ואז לא, אני לא זוכר מה, מה הרגשתי, או… אם פחדתי, או אם… פשוט 1-2-3, 1-2-3. וזה נגמר. [מוזיקה] עצרו אותנו, הוא נשפט לרצח, ואני נשפטתי לסיוע. הוא נשפט לשני מאסרי עולם ו-14 שנה. אני נשפטתי ל-23. כשהשופט אמר 23 שנה, אני כבר הייתי בלי סמים כמה חודשים טובים, ואז הבנתי, כאילו, התחלתי להבין לאיפה, לאיפה אני נכנס. בית סוהר זה ג'ונגל אחד גדול [מוזיקה מסתיימת], ומי שאומר שזה לא נכון, שלא יבלבל את המוח, הוא לא יודע מה, מה קורה בפנים. [מוזיקת רקע] ובכלל, על תיקים כבדים, רצח, זה עוד יותר ג'ונגל, כי אתה צריך להוכיח את עצמך. אתה צריך להוכיח את השם שלך. כאילו, הסרט של הילדות, חוזר לי עוד פעם, אבל מהתחלה.
סמדר: כלומר, בשביל לזכות במעמד אתה צריך לגלות אלימות.
אמיר: כן. והייתי אלוף בזה, כי כבר חוויתי את זה בחיים. אבל בחוץ, אני בחרתי את הדרך, בבית סוהר הדרך הזאתי זה חובה.
סמדר: זאת אומרת, אי-אפשר להסתדר אחרת.
אמיר: אי-אפשר. אתה לא שפוט שנה-שנתיים, שאתה יכול לְהִתְחַבּוֹת בחדר. אתה שפוט פה ל-20 שנה, אתה צריך להוכיח את עצמך, שיהיה לך שם, ומה זה להשיג שם ולהוכיח את עצמך? נטו אלימות. נטו. אם אתה לא זאב, אוכלים אותך.
[מוזיקה מתגברת ונעצרת]
סמדר: תספר לי מה קורה שם בג'ונגל. איך נראה יום בג'ונגל, למשל?
אמיר: יום בג'ונגל. אתה יכול לפתוח את הבוקר עם קפה והרגשה טובה וסבבה, ואחרי שעתיים אתה תמצא את עצמך או שאתה דוקר, או שאתה נדקר. [מוזיקת רקע] בואי אני אספר לך סיפור.
סמדר: כן.
אמיר: אני הייתי בכלא שאטה, והיה לי, הסתכסכתי עם מישהו בחדר וידעתי שהוא מסוכן. עכשיו, אין דבר כזה לקום וללכת לסוהר. זה נחשב הלשנה. אתה פסול. ואז אני זוכר, זה מיטות במקביל אחד לשני. הוא יודע שאני מחכה לו, להזדמנות שאני ידפוק בו, ואני יודע שהוא מחכה להזדמנות. שנינו יודעים, ומסתכלים בעיניים, והכל כאילו רגיל מתנהל בחדר.
[מוזיקה מסתיימת]
סמדר: מי ידקור את השני קודם?
אמיר: מי… בדיוק. מי תיטול לו ההזדמנות הראשונה בשביל לדקור.
סמדר: למוות?
אמיר: לא. יש חוקים גם בלדקור.
סמדר: מה החוקים?
אמיר: אתה לא יכול לדקור בצוואר או בלב, אלא אם כן יש ביניהם נקמת דם מבחוץ.
סמדר: כן.
אמיר: אני לא יכול לחתוך בפנים, אלא אם הוא אנס או אם הוא מלשין. זה חוקים, אי-אפשר אה…
סמדר: יש סדר.
אמיר: ברור, יש סדר. זה ג'ונגל, אבל…
סמדר: עם חוקים משלו.
אמיר: עם חוקים משלו.
סמדר: כלומר, לכל דקירה יש קודים, לפי המסר שהם רוצים להעביר.
אמיר: כן, סכסוך כזה על מה שאני מדבר, מספיק לי דקירה אחד, ושהוא לא ייגע בי. זה אני, כאילו, אני פה המנצח, ואז הוא יודע שאני המנצח, ואז כולם יודעים מזה.
סמדר: וזהו? וזה נגמר?
אמיר: כן.
סמדר: הוא לא ידקור אותך חזרה?
אמיר: לא, זה נגמר בזה שהוא הולך למרפאה, כי צריך טיפול. ואז שמה, או שהוא פותח, ואני מסתבך, או שהוא לא פותח, והוא נשאר גבר בעיניים של כולם. [מוזיקת רקע] עכשיו, היינו יומיים, אני והוא, בלי שינה. אני יושב במיטה, מסתכל בטלוויזיה ועין עליו, והוא אותו דבר. הגעתי לרמה כזאת של אני לא יכול. אני לא יכול להחזיק את עצמי, אני רוצה להירדם. ואז מול העיניים שלו, תפסתי את הדוקרן שיש לי, ושמתי את הדוקרן, כאילו, את היד מתחת לכרית והלכתי לישון. זה סימן… [מוזיקה נעצרת]
סמדר: שאתה מוכן.
אמיר: שאין בעיה, בוא תבוא תדקור אותי בגב. אבל אם אני קם, אתה מת.
סמדר: והוא ראה את זה. כלומר, זה היה הצגה בשבילו גם.
אמיר: כן, וזה עבד טוב, זה עבד לי מצוין. כי הוא גם היה מת להירדם, ואז הוא, הוא נרדם. וכל הלחץ הזה של, של שבוע מתח, אני והוא, זה נגמר בכוס קפה.
סמדר: פשוט הספיק לך להרתיע אותו.
[מוזיקת רקע]
אמיר: אם היה מתקרב פיזית, הייתי דוקר. אבל כל זה היה סוג של הצגה.
סמדר: ההצגה חשובה לביסוס המעמד. והמעמד זה הכל במלחמת הקיום של הכלא. אופן הקיום שלך תלוי במעמד, במיקומך בהיררכיה של הכלא, והמיקום הזה תלוי בכל מיני קריטריונים. למשל, באופי העבירה שהורשעת בגינה. בראש הפירמידה נמצאים הרוצחים. ורוצח של גבר נחשב יותר ממי שדקר למוות אישה. בתחתית נמצאים "המלשינים" - אנשים ששימשו עדי תביעה בבית המשפט, והאנסים.
[מוזיקה מסתיימת]
אמיר: אונס זה פסול. הכי נמוך זה לקחת מאישה מה שהיא לא מסכימה. זה אחד העקרונות, לא, לא נוגעים באישה.
סמדר: האנסים והמלשינים יושבים יחד באגף נפרד משלהם.
אמיר: עכשיו, תקשיבי לי טוב מה אני אומר לך. אם קצין מודיעין רוצה להתנכל למישהו - רוצח, שוד - הוא נותן פקודה להעביר אותו לאגף שלוש. לתת לו לחיות בין המלשינים ובין האנסים.
סמדר: זה השפלה.
אמיר: זה השפלה. ולהיפך, אם הוא היה רוצה להעניש בן-אדם, אנס, אין בעיה, תקפל את הציוד שלך, אתה עובר לאגף חמש.
סמדר: של הרוצחים.
אמיר: כן. אגף חמש, ברגע שהבן-אדם נכנס, הוא נחתך תוך 10 דקות.
סמדר: דוקרים.
אמיר: דוקרים אותו וזורקים אותו בין השערים. כבר ההנהלה, הם מחכים לצעקות.
סמדר: כך לפחות היה המצב ב-2005, 2006. כך שגם הסוהרים הם חלק מהמאבק.
אמיר: ובדרך כלל הם מנצחים. זה מקלות, זה גז מדמיע, זה השפלות.
סמדר: השפלות של הסוהרים?
אמיר: כן.
סמדר: כי גם הם משחקים משחק של המעמד.
אמיר: גם הם רוצים את השליטה ואת המעמד.
סמדר: העניין הזה של הכבוד מעניין אותי, כי באמת בקבוצות מסוימות, יותר מאשר בקבוצות אחרות, הכבוד זה חתיכת issue. מה זה הכבוד הזה, בעצם? תסביר לי.
אמיר: חרטא אחת גדולה.
סמדר: לא, אבל [צוחקת] בעיניים של אז.
אמיר: בעיניים של אז זה, זה, סתם דוגמה אני אגיד לך: [מוזיקת רקע] פעם אחת באיילון זה היה, ואני מכיר את הבחור, הוא היה בטלפון של החדר שלנו.
סמדר: לכל חדר יש טלפון?
אמיר: כן. וקראתי לו שאני רוצה את הטלפון. ואז הוא סימן לי כזה עם היד, פשוט סימן לי, הייתי מאחורה, אני, וסימן לי.
סמדר: תוך כדי שהוא מדבר.
אמיר: כן. ולקחתי את זה, כ… מה, מה הזלזול הזה? מי אתה? וכאילו לא היססתי. נכנסתי לחדר, הבאתי את ה… היה לי טפט. סכין טפט…
סמדר: הכוונה ל"סכין יפני".
אמיר: ופשוט התחלתי לחתוך אותו. בגב, בכתפיים, על זה שסימן לי.
סמדר: כן.
אמיר: זה היה עניין של כבוד, עניין של אגו. מי אתה בכלל שתסמן לי, לפחות תשים את היד ככה על השפורפרת ותגיד לי, 'אח שלי, שתי דקות'. הבנת? זה, זה…
סמדר: הוא לא טרח לפנות אליך, אלא סימן לך.
אמיר: בדיוק.
סמדר: כן.
אמיר: אבל זה הכבוד שאני אומר "כבוד" או "עקרונות", או כל החרטא הזאתי מבחינתי היום, חרטא אחד גדולה. רבאק, אני מכיר את הבן-אדם. ואני והוא ביחסים טובים, לא אויבים. אני ידעתי שאשתו לפני יומיים ילדה. כאילו, לא חשבתי באותו רגע, רבאק, יכול להיות שהתינוק לא מרגיש טוב, יכול להיות שאימא של התינוק לא מרגישה טוב. אני לא יודע מה היה לו בטלפון. היה אלף ואחת סיבות, אבל לא חשבתי. חשבתי על הכבוד שאני מחפש, שאני צריך לשמור עליו. והבן-אדם חטף. תוך כדי אני שומע אותו צועק לי, כאילו, 'למה, מה עשיתי?'.
סמדר: כן.
אמיר: 'למה, מה עשיתי?' ולא מעניין, לא מעניין. והכל נובע… כאילו, כל הכבוד הזה הולך בגדול, זה לחוקים ולאינטרסים.
סמדר: זה דרך לשלוט.
אמיר: נכון. אני, מבחינתי, הכבוד זה אחד דְפֶקָה של תרבות.
סמדר: כלומר?
אמיר: כלומר, זה התרבות עצמה דפוקה מהשורש, בוא נגיד את זה ככה. תקשיבי, שנינו יודעים שיש אגו שהוא בריא. וזה בסדר, וזה חייב, וזה צריך להיות בחיים שלנו, כי אנחנו בני-אדם. אבל יש אגו שהוא לא בריא, שהוא הורס. האגו הזה, ההורס, מתכסה במילת ה"כבוד". והמילה הזאתי באה מהתרבות עצמה.
סמדר: כלומר, קוראים לזה "כבוד", ואז זה כאילו משהו נכון, משהו ערכי.
אמיר: כן. סתם אני אזרוק לך עכשיו דוגמה. אני הולך ברחוב בתל אביב. הכל בסדר, חיים טובים, ואחד שיכור. נגעתי בו, ואמר לי, סליחה על הביטוי, 'כוס אימא שלך'. או שאתה מסתובב, ואתה מסתכל עליו, ואתה מבין שהוא מסטול, ואתה ממשיך ללכת, או שהכבוד, עם האגו הדפוק, עם התרבות, עם החינוך שחינכו אותי בבית - 'וואלה, לא מקללים את אימא שלי' - ואז אני תוקף את הבן-אדם, [מוזיקת רקע] ואז אני מסתבך, ואז אני גורם לו נזק, או שהוא גורם לי נזק. וזה האגו ה… זה הכבוד, זה הדפקה שיש שמה.
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
סמדר: אז ספר לי איך… מתי חל השינוי הזה מחיים של אלימות, לפי הקודים האלה של הכבוד, לאיך שאתה עכשיו?
אמיר: או, זה סיפור חיי. הייתה לי קומבינה באגף הענישה, שאם אני אהיה בסדר, ואם אני לא ישתמש בסמים, אתה תעביר אותי לאגף פתוח [מוזיקה מסתיימת] והצלחתי להגיע לאגף פתוח. ואז בא קצין מודיעין שהיה מכיר אותי מהעבר וראה אותי באגף פתוח, הרים גבה. אומר לי, 'מה אתה עושה פה?' אמרתי לו, 'אני, אני פה'. הוא אומר לי - במילים האלה - אומר לי, [מצקצק] 'לא חמוד, אתה לא באגפים כאלה, אתה למעלה'. למעלה זה אגף ענישה. הוא אומר לי, 'תכין את הציוד שלך'. עכשיו, מה אני יעשה? זה קצין מודיעין ראשי. מה שהוא אומר, זה קדוש. גם המנהל של הבית סוהר לא יכול להתווכח איתו. אמרתי לו, 'תקשיב, אם אתה מחזיר אותי לאגף ענישה, אני מביא אותך שבת מהבית'.
[מוזיקת רקע]
סמדר: כלומר, מקפיץ אותו מהבית ביום החופשי שלו?
אמיר: נכון. העביר אותי לאגף ענישה. חיכיתי לשבת, תפסתי מישהו, דפקתי לו אולי איזה 12 דקירות - ברגליים, באזור התחתון, ואז הקפצתי את כולם מהבית, גם אותו, גם את אה…
סמדר: כי זה מקרה חירום.
אמיר: כן. [סמדר צוחקת] ואז כשהוא ראה אותי, הוא אמר לי, 'ידעתי שזה אתה מבלי שאמרו לי שזה אתה'.
סמדר: אז דקרת מישהו סתם בשביל שיקפיצו את הקצין בשבת?
אמיר: חיפשתי הכי פחות לעשות לו נזק, כן? תכלס, אני לא, לא רוצה אותו. אני רוצה את האינטרס שלי. אבל היה הרבה דם, בשביל זה נלחצו.
סמדר: אותו שיקול דעת שהיה לך אז, שהיית ילד עם המורה, שפינצרת לו שלושה גלגלים…
אמיר: נכון.
סמדר: אז הפעלת גם פה.
אמיר: נכון, נכון. והצלחתי.
סמדר: ולא הענישו אותך…?
אמיר: הענישו. שנתיים וקצת הייתי בהפרדה. מבחינתי היה לי שווה.
סמדר: מה זה בהפרדה, בתא לבד?
אמיר: כן.
סמדר: בגלל זה?
אמיר: כן. ועדיין הרגשתי שאני המנצח. כל פעם שהייתי רואה אותו מהחלון מסתכל עליי ככה, הייתי עושה לו אצבע שלישית, ככה.
סמדר: משולשת.
אמיר: כאילו, 'יאללה, תן גז, ניצחתי'.
[מוזיקת רקע]
סמדר: זה היה 10 שנים אחרי שאמיר נכנס לכלא. הוא עבר לחיות "בהפרדה", בתא מבודד, וכאן התחיל השינוי.
אמיר: זה חדר מאוד קטן, מבודד מהעולם. חוץ…
סמדר: זה צינוק, בעצם.
אמיר: כן. חוץ מהסוהר שלך, אתה לא מדבר עם אף אחד, גם לפעמים הוא לא מדבר איתך, כי לא בא לו…
סמדר: שנתיים?
אמיר: כן, שנתיים וקצת. [מוזיקה מסתיימת] אחרי ארבע-חמש חודש התחיל הדיכאון והמחשבות השליליות, וחוויתי שתי ניסיונות התאבדות. שמתי את החבל, עליתי על הכיסא, התחלתי לראות את הכל שחור בעיניים, ו… דקה תשעים, שזה כאילו שנייה לפני שאני משחרר את הכיסא, ראיתי את הפרצוף של אמא. אני זוכר את הפרצוף עד היום, שהיא עצובה. וברגע שראיתי את הפרצוף של אמא החלטתי שאני לא, לא יעשה לה את זה. כאילו, ירדתי מהכיסא בגללה, לא בגללי. הייתי במצב של אין אור. ואחרי חודשיים-שלוש התחיל אה… היום אני יודע שזה נקרא חשבון נפש. שהתחלתי לראות את הדברים שעשיתי בחיים. [מוזיקת רקע] כמו הרצח עצמו, כמו הפגיעה שלי בכל מיני ילדים, בכל מיני חיות. הרי בילדות הייתי גם חופשי פוגע בחיות. והתחיל משהו שמה, משהו מוזר, זה התחיל לכאוב לי. כאילו, אני לא יודע איך להסביר את זה אבל זה התחיל להציק לי, לעשות לי לא טוב בנשמה. ויום על יום, יום על יום, התחלתי לדבר עם אלוהים. והגעתי למסקנה, ש-רבאק, אני, אני לא, לא נולדתי ככה. לא נולדתי ילד רע. לא נולדתי בשביל להיות כל החיים שלי בבית סוהר. ואז התחלתי להבין שזה לא הוא, זה אני.
סמדר: הוא זה האלוהים?
אמיר: כן, כאילו, כן.
סמדר: הגורל, זה לא גורל.
אמיר: זה לא הגורל. לא, ממש לא. זה אני. התחלתי להסתכל על ילדים שהם פחות או יותר באותו מצב שלי בילדות, ואיפה הם היום, ואיפה אני.
סמדר: כל זה בינך ובין עצמך?
אמיר: כן.
סמדר: בלי שום input מהסביבה?
אמיר: כלום. הרי אין פה, אין סביבה. זה קירות וסוהר. ועכברים. [מוזיקת רקע] ושהתחלתי להבין שזה אני, התחלתי לא לאהוב את ה-אני הזה. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל הבנתי שזה לא נכון מה שאני עושה. זה ממש לא נכון. האלימות, הסמים, הכבוד ה… שלא שווה כלום, וכל האסימונים התחילו ליפול לי. [מוזיקה מתגברת ומסתיימת] אבל הייתה לי בעיה אחת, שאני לא יודע מה עושים עכשיו, אני לא יודע משהו אחר. אבל מה שכן הבנתי שזה לא נכון, שזה לא זה. אני לא רוצה להיות ככה. אני, לא מגיע לי להיות סגור, אני, לא מגיע לי להיפגע, לא מגיע לי לפגוע, ולא הבנתי מה, מה עושים הלאה.
סמדר: אתה יודע, זה פודקאסט שמדבר הרבה על שינוי. תמיד מעניין אותי מה קרה שפתאום היה את השינוי הזה? אתה חושב שאולי התחלת להרגיש את הכאב של הזולת שפגעת בו, אולי זה קשור שלא היית כבר על סמים? אז היית יותר פתוח לרגש?
אמיר: מי אמר שלא הייתי על סמים?
סמדר: מי הביא לך שם סמים?
אמיר: כל מיני קומבינות יש. כל מיני קומבינות שיכול להגיע אליי עד לבפנים, אבל מבלי לדבר ומבלי לראות.
סמדר: הבנתי. אז זה לא הסיבה.
אמיר: לא.
סמדר: מה היה שם - אולי השקט? היה לך זמן?
אמיר: זה, זה נטו השקט שאמרת, ביני לבין עצמי. ביני לבין אלוהים. אני אומר אלוהים, אבל תכלס אני הייתי מדבר עם עצמי.
סמדר: דיאלוג פנימי כזה.
אמיר: דיאלוג פנימי כזה. ואני חושב שזה זה.
סמדר: לא היה לך הסחות דעת…
אמיר: בדיוק. לא היה לי…
סמדר: תגובות…
אמיר: ולא היה לי את מה יגידו, ואני צריך להוכיח. היה לי את הנקי הלבד הזה, אבל הנקי. בוא, בוא תתמודד עם זה.
סמדר: כמו שיש אנשים שהולכים לריטריטים.
אמיר: נכון. תכלס אם אני מסתכל על זה עכשיו מלמעלה, אני חייב לו תודה.
סמדר: לקצין ששלח אותך להפרדה.
אמיר: כן. [מוזיקה שנשארת ברקע] שיצאתי מההפרדה, כבר לא הכניס אותי לאותו בית סוהר, והחזירו אותי לשאטה, המקום המוכר והידוע. כבר כולם ידעו שאני בהפרדות, [מוזיקה מסתיימת] ושאני דקרתי, ומי נגד מי, והכל. בשניות זה נוֹפַץ [כך במקור] בבית הסוהר.
סמדר: וזה מוריד ממך?
אמיר: לא. זה שאני הקפצתי את הקצין מודיעין ראשי של הבית סוהר בשבת לבית סוהר, זה עוד מקפצה קדימה מבחינת כבוד.
סמדר: חזרת למציאות הישנה ולערכים המוכרים.
אמיר: כן. [מוזיקה מתחדשת] באגף הזה הייתה עובדת סוציאלית, שאני עד היום לא שוכח אותה, ואני חייב להזכיר את השם שלה, קוראים לה נועה פינטו. כזאתי אישה טובה [מוזיקה מסתיימת] שהיא לא ויתרה לי ולא ויתרה עליי. בהתחלה שנכנסתי לאגף, היא הייתה באה לדלת ואומרת לי, 'בוא, בוא לשיחה'. כאילו, שיחת היכרות. ואני בשיא החוצפה, מנפנף לה ככה ביד, כאילו, 'לכי לכי, יש את הפרטים שלי במחשב שלך. מה את עכשיו מבלבלת את המוח, בוא להיכרות? מכירה אותי'. והייתי משתמש לה מול העיניים.
סמדר: בסמים.
אמיר: כן. ולא ויתרה. ולמחרת אותו דבר, ולמחרת אותו דבר. יום אחד, אני זוכר, זה היה בשיא הקיץ, חם למוּת בחדרים. היא באה לדלת. עכשיו, תוך כדי שהיא מדברת, אני מדבר עם עצמי. אמרתי, 'יאללה, מה אתה מפסיד? לך ל… [בחיוך] תהיה במזגן איזה עשר דקות, תרגיש את המזגן. גם הרבה שנים אתה לא הרחת מזגן'. אמרתי, וואללה אני הולך למזגן. ומאז העולם השתנה לי.
סמדר: וואי.
אמיר: כן. שהקשבתי לה…
סמדר: מה היא אמרה, אתה זוכר?
אמיר: מה היא אמרה אני לא זוכר. מה אני הרגשתי, אני זוכר. אני הרגשתי שיש מישהו בעולם הזה, שהוא מבין מה חוויתי בשנתיים האחרונים. הוא יודע מה עושים עכשיו, ובחינם. אין לה שום אינטרס שמה. ההרגשה הזאתי, שהיא בחינם, זה היה מאוד מוזר לי, כי אני הייתי חסר אמון בבני-אדם, באפס.
סמדר: חשבת שהכל אינטרסים.
אמיר: הכל אינטרסים בחיים. אבל שמה התחלתי להרגיש דברים אחרים, ואז התחלתי להקשיב לה, להקשיב למה שהיא אומרת. ולקח לי המון זמן שהתחלתי לדבר, אני רק שומע אותה.
סמדר: במזגן.
אמיר: במזגן. אבל כבר במפגש השני, כבר לא עניין אותי המזגן, אלא עניין אותי הקשר והרגשות האלה של [מוזיקת רקע] טוב לי עם הבן-אדם הזה, כי… [פאוזה] היום אני מסתכל על זה כאהבת חינם. הרגשתי מה זה פעם ראשונה שאוהבים אותך איך שאתה, מבלי לשפוט אותך, ו'בוא, אני רוצה לעזור לך'. אני היום מאמין שאלוהים היה איתי שמה, ונתן לי את העניין של להאמין קצת באישה הזאתי, כי האמונה שלי היא… אחרי האמונה אני הגעתי לאן שהגעתי היום.
סמדר: כן.
אמיר: משמה התגלגל הכל.
[מוזיקה מסתיימת]
סמדר: נועה ליוותה את אמיר במשך 4 שנים. הוא השלים 12 שנות לימוד, ובהמשך הפך לעוזר למורה שלימד אסירים אחרים. במקביל הוא השתתף בכל מיני קבוצות טיפוליות: שליטה בכעסים ו-NA - נרקוטיק אנונימוס - מכורים אנונימיים לסמים.
אמיר: ושמה הכרתי את המדריך.
סמדר: קראו לו מומו.
אמיר: הכרתי את המדריך שהיה בא ונותן הרצאות, ומלמד אותנו קצת על התפילת שלווה, ומומו - זה השלים את מה שהיה חסר לי מנועה.
סמדר: באיזה מובן?
אמיר: במובן להאמין שמאיפה שאני, בבוץ שהייתי, אני יכול להיות בן-אדם אחר, בן-אדם יותר טוב. זה מה שהיה חסר לי אצל נועה - נועה נולדה ככה. נועה נולדה בן-אדם טוב. היא הייתה כל החיים שלה ילדה טובה. מומו לא. מומו חווה את החוויות שאני חוויתי - אם זה פשע, ואם זה בתי סוהר, ואם זה סמים, ואם זה אלימות. ופתאום הוא לקח את עצמו בידיים, והוא בן-אדם אחר. והוא מספר, מספר את הסיפור חיים שלו. לא הייתי שומע כלום מסביב, שהוא היה מדבר. ו…
סמדר: נתן לך דוגמה.
אמיר: נתן לי דוגמה, וחיזק לי את הדבר הזה שאני יכול לצאת משמה.
סמדר: אפשר להשתנות.
אמיר: אפשר. זה אפשרי, זה לא אבוד. ואז זה נתן לי עוד פוש. התנדבתי לשנתיים להיות באגף ענישה, בחדר של אנשים פסיכיאטרים. התנדבתי להיות הבן-אדם ה… בוא נגיד את זה ככה, הנורמטיבי ביניהם, ששומר עליהם שהסוהר לא נמצא. בלילה. אם חותכים את עצמם, אם בולעים כדורים לא שלהם, אם לא לוקחים את הכדורים שהם צריכים לקחת. ואני הייתי שמה האבא והאימא והאח הגדול והשומר ו… ו… ו… והצלחתי לשמור עליהם בחוכמה.
סמדר: מה זה אומר?
אמיר: בהרבה מקרים, השתמשתי בעבר.
סמדר: כלומר?
אמיר: כלומר, שהיה מקרה שהם רוצים להרביץ, אז הייתי שולף ציפורניים. כאילו, אל תשכח עם אתה מתעסק. אני פה, לא הוא. בוא נראה אותך מתקרב אליו.
סמדר: הבנתי, השתמשת בפרסונה של ה-פעם שלך.
אמיר: בדיוק. וזה מאוד-מאוד שירת אותי. מאוד, השיטה הזאתי. וגם היה סוג של קשר עם האנשים האלה.
סמדר: כן.
אמיר: הייתי שנתיים שמה, קיבלתי סיפוק כזה של… ידעתי מה זה לתת חינם, למרות שקיבלתי. קיבלתי הרבה, אבל ידעתי מה זה לתת בחינם, בלי, בלי לחכות שיחזיר לי, או בלי לחשוב על זה שהוא חייב לי.
סמדר: אבל מעניין שאתה גם השתמשת בידיעה החדשה שלך, מה זה אהבת חינם, נגיד, או נתינה, אבל גם השתמשת בניסיון שלך כפושע.
אמיר: כן.
סמדר: שניהם.
אמיר: נכון. אבל אני לא מצטער על זה.
סמדר: כנראה שהצלחת.
אמיר: כן. כי השתמשתי… ידעתי, ידעתי שאני משתמש בדיבור הזה, או בתנועות האלה, כרגע, על מנת להשיג את מה שאני רוצה. ומה שאני רוצה זה דבר טוב. ועכשיו…
סמדר: עשית את זה באופן צלול.
אמיר: אני הגנתי על חלש. אז הייתי צריך לעשות את זה, ועשיתי את זה במודעות.
סמדר: אחר-כך היה לך עם מי לדבר על זה?
אמיר: ברור. היה לי ליווי…
סמדר: כן.
אמיר: הדרכה, העו"סית של האגף ו-נועה. לפעמים היו מתקשרים אליה, 'בואי. צריך אותך עכשיו, את צריכה להיות פה, בואי'.
סמדר: אז די, די התגייסו לטובתך בבית סוהר.
אמיר: כן, כן.
סמדר: כי קודם סיפרת על התנהגויות די נכלוליות.
אמיר: ויש לי מה להגיד על זה גם.
סמדר: כן.
אמיר: 90% מעובדי שב"ס, ואני אומר 90%, כי יש את ה-10% שהם לא צריכים להיות בתפקיד. אבל 90% ברגע שאתה מחליט ללכת שמאלה, [מוזיקת רקע] הם יתנהגו איתך כ-שמאלה. אבל ברגע שאתה מחליט ללכת ימינה, תקבל את התנהגות מהם כימינה.
סמדר: הם הולכים איתך.
אמיר: נכון. וזה מה שהיה איתי.
סמדר: אז זאת אומרת, ברגע שהם הרגישו שאתה מושיט יד או רוצה, הם היו שם.
אמיר: כן. הם ראו את זה שאני, כאילו, חנוק מת כבר, אני צריך את היד הזאתי. הרבה סוהרים, הרבה קצינים היו עוברים ונותנים לי צ'אפחות על הכתף. אני קיבלתי חיבוק מכמה סוהרים.
[מוזיקה מסתיימת]
סמדר: ריגשת אותם.
אמיר: כן. השינוי הזה עשה להם משהו. וחשוב לי להגיד, ההתנדבות שלי עם האנשים המוגבלים האלה שהייתי איתם באגף, זה היה מסר מול כולם, שאני כבר בחוץ, אני תולה את הנעליים. אני לא…
סמדר: איך באמת הם הגיבו? הם לא ניסו להחזיר אותך חזרה?
אמיר: לא. אנחנו חוזרים לכבוד. אני לא פגעתי באף אחד בפרישה שלי, אני פרשתי בכבוד, שאני מכבד את כולם, אני חבר של כולם, אבל אני בחוץ. וקיבלתי מהצד השני אותו דבר, כבוד - כיבדו את ההחלטה שלי…
סמדר: אולי אפילו העריכו אותך על זה. צריך אומץ.
אמיר: תקשיבי, כל בן-אדם שנופל לו האסימון כמו שנפל לי, והוא עשה את השינוי הזה, הוא מעריך אותי. אבל בגדול, תכלס, לא אכפת לי. מעניין אותי הוא כבן-אדם, אבל לא מעניין אותי מה הוא חושב עליי. סבלתי מספיק מהמחשבות האלה, - מה יגידו.
סמדר: זה די מרשים, השינוי הזה שחל באדם, שכל פעולותיו בעבר היו מכוונות להרשים את הזולת - לגרום לו לפחד או להעריך, או לפחות לשים לב אליו. אמיר מייחס חלק גדול מהשינוי שהוא עבר לאחת מקבוצות הטיפול שהשתתף בהן, שמיועדת לטיפול בהתמכרויות ובהתנהגויות בעייתיות. היא מבוססת על "שיטת 12 הצעדים", כך זה נקרא, ואמיר מתרגש כשהוא מדבר עליה.
אמיר: הצעד הראשון מדבר על זה שאני מודה בטעות, אני מודה שאני טועה.
סמדר: לקחת אחריות.
אמיר: ואני לא יודע מה אני יעשה, או מה עושים עכשיו.
סמדר: כמו, כמו שבעצם קרה לך באופן ספונטני, כשהיית בהפרדה.
אמיר: בדיוק. [מוזיקת רקע] שהתחלתי עם השינוי, התחלתי לראות את ה… שני אחים.
סמדר: שנרצחו.
אמיר: שנרצחו. רבאק, אלה שני אחים, שני בני-אדם, שנלקחו להם החיים. מי אני ומי הוא? אני לא אלוהים, ואני לא הסגן של אלוהים. ושני האחים, שני הבני-אדם האלה, הרי יש להם את אימא שאוהבת, יש להם אבא, יש להם נשים, יש להם ילדים, יש להם חברים, יש להם שכנים, יש להם סביבה. והפגיעה שלי, זה לא נגמר בשני הבני-אדם האלה. זה אחד צלחת גדולה של אנשים שפגעתי מבלי למצמץ.
סמדר: למרות שאמרת שהם היו אנשים מאוד אלימים.
אמיר: לא מ… זה לא, לא… הם מאוד אלימים והם מאוד, מאוד לא בסדר. מאוד. אבל זה לא הולך ככה, זה לא אמור להיות ככה. זה לא התפקיד שלי. גם אני לא ירצה את התפקיד הזה…
סמדר: כן.
אמיר: גם אם אלוהים יגיד לי 'זה אתה', אני אגיד לו, לא.
סמדר: באמת?
אמיר: ברור. אני…
סמדר: ואתה איש מאמין.
[מוזיקה מסתיימת]
אמיר: ברור שאני איש מאמין.
סמדר: כן.
אמיר: אני מאמין באלוהים ואני מאמין ש… עזבי את הרצח, אני מכרתי סמים. מה עם הילד שהשתמש, ואימא שלו בכתה עליו, ומה עם הילד שנדפק לו המוח מהסמים, ומה… כאילו, מה?
סמדר: כאמור, כיום אמיר הוא מדריך של נוער בסיכון. מתפקד עבורם כמו שמומו תיפקד עבורו. מושיט להם יד ומהווה דוגמא אישית לכך, שאפשר להשתנות.
[מוזיקת מעבר דרמטית]
עכשיו יש לך כבוד?
אמיר: ברור.
סמדר: מה ההבדל?
אמיר: המון. היום גבר מכובד בעיניי, זה שהוא גבר שהוא מתפרנס בכבוד.
סמדר: מה זה אומר, בכבוד?
אמיר: לא… לא דברים לא חוקיים. זה להביא את הכסף ממקום שהוא מוכר, זה לשלם מיסים. להשיג את הכסף בפשע, זה לא נקרא להתפרנס בכבוד.
סמדר: כן.
אמיר: גבר שהוא לא מזיק לסביבה, גבר שהוא מכבד את עצמו ואת האחר כבן-אדם. ואני אגיד בשפה שאני יודע, כן? בן-אדם גיי - פעם הייתי מסתכל עליו פחות מבן-אדם, כאילו, הייתי פוסל אותו כבן-אדם. היום איפה? כאילו, היום אני, אוקיי, סבבה, הוא בן-אדם, קודם כל. זה, זה ההבדל.
סמדר: אתה אומר שכבוד היום זה להיות מודע לזולת, להיותו בן-אדם בפני עצמו, לא קשור אליך.
אמיר: לגמרי זה ככה. זה א'-ב' של החיים. זה לא אני המצאתי את זה. אנחנו כל מיני דתות בעולם ולרוב מאמינים באותו אלוהים. עזבי את אלוהים. ההגיון, הטבע, הוא הבדיל אותנו מהחיות. אני חייתי, אמרתי, חיים של ג'ונגל…
סמדר: בכלא?
אמיר: כן. וג'ונגל יש בו רק חיות. אין בו בני-אדם.
סמדר: גם סלחת לאבא שלך.
אמיר: ברור.
סמדר: ואפילו קיעקעת על הזרוע את תאריך הפטירה שלו.
אמיר: נכון, תאריך הפטירה שלו. אני אהבתי אותו, לא שלא.
סמדר: כן.
אמיר: אבל מצד שני, גם כעסתי מאוד. אבל ברגע שהבנתי והתחלתי לראות את הדברים איך שהם, שאין מה לעשות, זה מה שהוא יודע. ככה חינכו אותו, אז התחיל הלחץ של הכעס לרדת, עד ש… לסלוח, עבדתי על זה מאוד חזק. עם גורמים ועם קבוצות, ו… אני לא, לא ידעתי לסלוח. מה זה לסלוח?
סמדר: זה להיות פראייר.
אמיר: בדיוק. זה חלש, זה להיות פראייר, אז…
[מוזיקת רקע]
סמדר: אבל בעצם הסליחה היא בשבילך.
אמיר: הסליחה היא בשבילי, והיום אני סלחתי להרבה מאוד אנשים שפגעו בי, היום אני מצליח לסלוח גם איפה שהוא לעצמי, ולקבל את העבר עם כל השחור שיש בו.
סמדר: כשאני שואלת, אם היה רוצה להיות אבא בעצמו, יום אחד, הוא מחייך.
אמיר: [צוחק קלות] את באת לי בתקופה טובה. באמת.
סמדר: [צוחקת] מה זה אומר?
אמיר: אה… עד שלוש-ארבע חודש, הייתי "לא רוצה, אני לא מוכן, אני לא בשל, אני לא רוצה לחנך את הבן שלי איך שחונכתי", אבל הכרתי איזה מישהי, מאוד דומה לי, במחשבות, באופי. של היום, כן? ועקב הזה שהכרתי אותה, הדברים השתנו לי.
סמדר: בהקשר של ילד?
אמיר: בהקשר של ילד, בהקשר של חתונה, בהקשר של אני יכול לקחת את האחריות הזאתי, ותכלס אני מוכן.
[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]
סמדר: זה המקום לצבוע את השמיים בזריחה, לפזר פרחים ומוסיקה של כינורות. זה הזמן לשיר הלל על יציאה מחושך לאור, מחורבן לגאולה. אבל לא, אמיר מתעקש שלא. [מוזיקה מסתיימת] הסטטיסטיקה מדווחת על כך, שמכל 100 מכורים רק 5 מצליחים לצאת ממעגל הסמים, ואמיר מספר שהוא מנסה בכל הכוח להשתייך ל-5 האלה. כבר למעלה מ-8 שנים שהוא לא נוגע לא בסמים ולא באלכוהול - אפילו לא בבירה - ועדיין הוא מתייחס לעצמו כמכור נקי. כי המאבק הוא יומיומי. ולפתח חטאת רובץ. "וכשקשה?" אני שואלת, והוא עונה שהוא מתקשר לספונסר שלו - כך זה נקרא - אדם שמלווה אותו ברגעי המשבר. כי גם זה חלק מהתהליך: ההכרה בצורך בעזרה והסכמה לתת אמון.
[מוזיקת רקע]
באופן כללי אתה נותן היום אמון באנשים. נכון?
אמיר: בואי, החיים קשים.
סמדר: זהו, רציתי לשאול אותך, אם אתה לא מפחד שיום אחד האמון הזה, בסוף תיפגע.
אמיר: לא. אני אקח אותך כדוגמה. [מוזיקה מסתיימת] אם אני נותן בך אמון, ואת מאכזבת, ואת זאת שמפשלת באמון, למה אני אמור לשלם מחיר? למה שאני אסבול מזה? אני הייתי בסדר, ואני אמשיך להיות בסדר. אני אתאכזב קצת, זה, זה מבאס, כי אני בן-אדם בכל זאת, אבל לא להפיל את כל ה… את כל המגדל.
סמדר: אז אתה שומר לעצמך את הזכות להתאכזב…
אמיר: נכון.
סמדר: להיעלב…
אמיר: נכון.
סמדר: אבל לא עד כדי שזה יפרק את הכל.
אמיר: ממש לא, ממש לא. כלום, אני לא חושב ש… כלום לא יפרק לי את מה ש… את מה שבניתי.
סמדר: האמת שזה די מדהים…
אמיר: נכון.
סמדר: …מה שבנית.
אמיר: נכון מאוד. אני נותן צ'פחה לעצמי.
[מוזיקת רקע]
סמדר: אז אולי בכל זאת כינורות?
[מוזיקת כינורות]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments