אנושי, אנושי מדי - פרק 7 | מולי

במהלך הדוקטורט שעשיתי, עברתי חוויה שטלטלה את תפיסת עולמי . סיפור על הצד האנושי - אנושי מדי - של המדע.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/05/2024.

[מוזיקת פתיחה]

סמדר: שלום, כאן סמדר רייספלד. אתם מוזמנים לפגישה איתי, עם אנשים ועם סיפורים על כל מה שאנושי, אנושי מדי.

והפעם, מולי.

[מוזיקת פתיחה מסתיימת]

[מוזיקת רקע]

זירת ההתרחשות של הפרק הזה היא לכאורה כזאת שהמימד האנושי בה שולי: המדע. אותו ניסיון הירואי לפצח את סודות היקום בתהליך קשיח של השערות, ניסויים וביקורות קפדניות. כמה מקום יש בו לעלילות סובייקטיביות ולדרמות אנושיות? ובכן, יש. הסיפור הבא משלב מדע ורגש, מחקר אובייקטיבי וחוויה סובייקטיבית, מטלטלת מאוד [מוזיקה מסתיימת], כמעט אפשר לומר משנת תודעה. מעורבים בו כל מיני אנשים, וגם אני.

[מוזיקת רקע]

זה קרה לפני די הרבה שנים, כשעשיתי דוקטורט בביולוגיה מולקולרית באוניברסיטת תל אביב. נושא המחקר היה התפתחות העובר. בגדול אפשר לומר שזאת אחת החידות הכי מרתקות של החיים - איך מתא אחד ויחיד - הביצית המופרית - נוצר יצור שלם, נניח בן-אדם, שיש לו שתי ידיים, שתי עיניים, אף בדיוק במקום המתאים, לב, שלד, מערכת חיסון. זה הרי מטורף. איך זה קורה? איך הביצית מתחלקת ואז כל תא יודע בדיוק מה הוא צריך להיות?

כדי לחקור את הנושא הזה במעבדה, משתמשים במערכת מודל, ושלנו היתה תרנגולות. כן, כן, תרנגולות. כי בניגוד לעכברים ובני-אדם, עוברים של תרנגולות גדלים מחוץ לגופם, בתוך ביצים שאפשר לגדל באינקובטור, ולכן נוח לעבוד איתם. זה לא שהמעבדה הייתה מלאה בתרנגולות מקרקרות ונוצות [מוזיקה מסתיימת]. הדגרנו ביצים באינקובטור וגידלנו בהם תאים עובריים בתוך צלחות פטרי, ובדקנו מה קורה להם במהלך ההתפתחות.

[פריטה שקטה ואיטית על גיטרה]

שחקני המפתח בכל התהליך הזה הם הגנים, ולכן החלום הרטוב של אנשים שעובדים עם תרנגולות הוא, שיהיה להם תרנגולות טרנסגניות. כלומר, תרנגולות שהחדירו להם גן זר שנמצא בכל אחד מתאי גופם. אפשר לעקוב אחרי הגן הזה, לראות מה קורה לו, גם במהלך ההתפתחות העוברית, ולאפשרות הזאת יש פוטנציאל אדיר מבחינה מדעית וגם כלכלית. אבל למרות שנעשו הרבה ניסיונות בעולם, אף אחד לא הצליח לעשות את זה. עד [פאוזה] שמישהו הצליח.

[מוזיקה שקטה]

יום אחד נודע לנו שמישהו, דוקטורנט באוניברסיטה העברית, כלומר פה, ממש ליד, מצא את הגביע הקדוש.

פרופ' לבקוביץ: הרעיון היה לקחת ולהשתמש בזרע של התרנגול [צוחק], אה, כ… בעצם, כנשא של DNA. זרע הוא נשא של DNA בצורה טבעי [כך במקור], אז למה לא לתת לו, לתפוס עליו טרמפ ולתת לו עוד חתיכת DNA שיכניס? למה לא? אה…

סמדר: ולמה לא עשו את זה קודם?

[מוזיקה מסתיימת]

פרופ' לבקוביץ: כי קשה לשכנע את הזרע לעשות את זה. עם אה… זה תא מאוד אה… סגור.

סמדר: זה גיל, היום פרופסור גיל לבקוביץ חוקר במכון ויצמן. [מוזיקה מתחדשת] אז הוא היה רק סטודנט לתואר ראשון שהגיע אלינו למעבדה בתל אביב לעשות פרויקט קיץ. זה משהו שנותנים לסטודנטים כדי לאפשר להם להתנסות בעבודת מעבדה לפני שהם ממשיכים לתואר השני. כבר אז גיל היה בחור אמביציוזי, ולכן הוא שמח כשהציעו לו ליסוע לירושלים [מוזיקה מסתיימת], ללמוד את השיטה מהדוקטורנט שפיתח אותה.

השיטה הייתה מבוססת על תמיסה מיוחדת, שפותחת קצת את תאי הזרע, מחוררת אותם בעדינות כך שיהיו חדירים לגנים מבחוץ. כששמים בתמיסה המיוחדת הזאת את תאי הזרע של התרנגול ואת הגן שרוצים להחדיר, הוא פשוט נכנס והופך להיות חלק ממאגר הגנים של התרנגול.

פרופ' לבקוביץ: זה לא היה מדע, מדע טילים. השיטה עצמה היא משהו שהיא כמו בישול. מתכון מסוים, כן? של… שבו את לוקחת מרכיבים מוכנים, מערבבים פעם, מערבבים פעמיים, שמים את זה במקרר, אני לא זוכר, באיזשהי טמפרטורה מסוימת, וזה קורה. ואז בעצם הלולן הזריע את התרנגולות, ואחרי אה, אני לא ז… אני לא זוכר [צוחק] כמה זמן לוקח מאז שמזריעים תרנגולת ועד שהיא מטילה את הביצים, אבל אה, זה קורה, ואוספים את הביצים.

[מוזיקה שקטה]

סמדר: ובתוך הביצים, הס פן תעיר, ישן לו עובר זעיר, שמכיל בכל אחד מהתאים שלו את הגן החדש. כדי להוכיח שהשיטה עובדת, שהגן אכן נכנס לעובר, משתמשים בגן סַמָּן.

פרופ' לבקוביץ: גן שמוסיפים לו חומר, הוא הופך להיות… אה… את התאים, צובע אותם בכחול. נותנים לו סובסטרט, נותנים לו חומר והוא פשוט הופך אותו משקוף לכחול. ואז מקבלים עוברים של תרנגולות עם תאים כחולים פה ושם.

סמדר: במילים אחרות, אם השיטה עובדת ותאי העובר אכן קיבלו את הגן, אז כשנוסיף להם חומר מסוים הוא יהפוך לכחול. אם הגן לא נכנס לעובר, לא נקבל צבע כחול. בקיצור, צבע כחול - סימן שהשיטה עובדת.

פרופ' לבקוביץ: זהו, זה, זה הסיפור. זה היה אמור להיות פשוט, כי אחרת לא נותנים את זה לסטודנט קיץ חסר ניסיון וחסר הוכחה שהוא בכלל אה… יודע בכלל או מסוגל לעשות ניסויים. וזה לא עבד. אז חזרתי על זה שוב. זה לא עבד.

סמדר: אז לא עבד. מה עשית?

פרופ' לבקוביץ: מה עושים? חוזרים על זה שוב.

סמדר: אוקיי.

פרופ' לבקוביץ: ואם זה לא עובד שוב, אז חוזרים על זה שוב, ואם לא, אז, אז אה… אז משאירים כיתה. זאת אומרת, צריך שוב ללכת וללמוד את זה, ו…

סמדר: אז נסעת…

פרופ' לבקוביץ: ללמוד את השיטה אצל אה…

סמדר: אז נסעת לירושלים.

פרופ' לבקוביץ: כן. לירושלים, אה… דיברתי עם הסטודנט שהיה… בעצם, הדוקטורנט, שהיה אחראי לפרויקט הזה והוא…

סמדר: הוא עזר לך?

פרופ' לבקוביץ: בטח. עשינו, עברנו על כל הפרוטוקול, עשינו אה מה שנקרא "troubleshooting"…

סמדר: איתור תקלות.

פרופ' לבקוביץ: ואז זה עבד. חוזרים חזרה, ומנסים להניע את הפרויקט בתל אביב. זה לא עבד בתל אביב.

סמדר: כמה, כמה פעמים נסעת ככה?

פרופ' לבקוביץ: מספר פעמים.

סמדר: אבל לפעמים זה כן עבד בתל אביב.

פרופ' לבקוביץ: לפעמים זה עבד, ולפעמים זה לא עבד. אני חושב, שזה יותר לפעמים לא עבד, מאשר לפעמים עבד.

סמדר: זה… הלחיץ אותך?

פרופ' לבקוביץ: לא. [צוחקים]

סמדר: למה? איך?

פרופ' לבקוביץ: זה הרגיז אותי, זה לא הלחיץ אותי. [בחיוך] למה זה לא עובד? גם היום אני מתרגז שניסויים לא עובדים.

סמדר: אבל לא חשבת שיש לך ידיים שמאליות.

פרופ' לבקוביץ: לא. באתי ברכבת, באתי בימים, באתי בלילות.

סמדר: למה באת בלילות?

פה גיל נותן הסבר ארוך, שאני אקצר לטובת הפשטות [מוזיקה]. מוּלי, הדוקטורנט שפיתח את השיטה, גילה שצריך להשאיר את תאי העובר עם החומר במשך 11 או 12 שעות כדי לקבל את הצבע הכחול. לא פחות, כי זה לא מספיק זמן, ולא יותר, כי אז עלול להתקבל צבע כחול שלא קשור לגן שנכנס. לכן היה צריך לבוא למעבדה באמצע הלילה, כדי להפסיק את הניסוי. זו הסיבה שגיל בא למעבדה גם בימים וגם בלילות [מוזיקה מסתיימת], אבל זה לא עבד. זאת אומרת לפעמים זה כן עבד, אבל בדרך כלל זה לא עבד.

[נגינת גיטרה]

פרופ' לבקוביץ: אז נגמר הקיץ, היה כיף…

סמדר: בקיצור, לא פגע באגו שלך.

פרופ' לבקוביץ: אה… לא, את יודעת, כמו שאת יודעת, אני, אין לי בעיות אגו. [צוחק]

סמדר: אז אפילו שהיית צעיר וחסר ניסיון… מה חשבת בעצם? למה זה לא עבד?

פרופ' לבקוביץ: אה, שילוב של אה, של חוסר ניסיון עם שיטה שהיא כנראה לא פשוטה כמו שאומרים שהיא פשוטה. והביולוגיה, שמוציאה יד ונותנת סטירה בפנים, כמו תמיד.

[מוזיקה מסתיימת]

סמדר: אבל לפני שהוחלט להתייאש לגמרי ולוותר על העסק, נכנסה לפרויקט מישהי מהמעבדה, שבניגוד לגיל, היה לה הרבה ניסיון. היא עשתה כל מיני בדיקות. למשל, היא בדקה אם יש הבדל בחומציות של המים, שמשתמשים בהם בירושלים לעומת המים בתל אביב, היא ביררה מאיזו חברה קונים את החומרים בירושלים. ניסויים בביולוגיה יכולים לקום וליפול על הדברים הכי קטנים. אבל לא משנה מה נעשה, לפעמים זה עבד, ולפעמים זה לא עבד. זה היה כל-כך מתעתע.

[נגינת פסנתר]

יום אחד, בבוקר שהניסוי דווקא עבד בו, עמדנו כמה אנשים מהמעבדה ליד הכיור. דיברנו על איך זה יכול להיות - למה לפעמים הניסוי מצליח ולפעמים לא? מה ההבדל בין הבוקר, בין אותו בוקר שהניסוי עבד בו, לפעמים אחרות? פתאום פלטתי, "מולי. הוא היה כאן אתמול, לא? זה ההבדל". הייתה שתיקה, ומיד פרצנו בצחוק גדול. כי מולי, הדוקטורנט מירושלים, אכן הגיע יום קודם לתל אביב כדי לעזור לגיל, והניסוי הצליח. גם אני צחקתי, אבל חשבתי שבעצם… שאולי… ומיד נזפתי בעצמי על המחשבה הזאת [מוזיקה מסתיימת]. מאיפה היא באה? ואיך זה שדווקא אני חושבת מחשבות לא יפות כאלה? למעשה את כל הסיפור הזה אני זוכרת בעיקר בגלל הסצנה הזאת ליד הכיור, בגלל המחשבה הזאת והנזיפה בעצמי עליה.

ואז יום אחד, צלצל הטלפון במעבדה [מוזיקת רקע אלקטרונית]. ראש המעבדה בירושלים הודיע שהכל היה זיוף. הדוקטורנט רימה את כולם. לא הייתה שום שיטה להחדרת גנים לעוברים. הדוקטורנט היה בא בלילה, הוא הרי אמר שצריך לעצור את הניסוי בלילה, וצובע את התאים בכחול. הוא פשוט טפטף עליהם את החומר הכחול, כך שבבוקר, כשבאו לבדוק את המבחנות, נראה היה שהתאים מכילים את הגן [מוזיקה מסתיימת]. את מבחנת הביקורת הוא לא צבע בכחול ולכן היא הייתה שקופה, כצפוי מהביקורת.

[מוזיקת רקע]

הגילוי הזה הסביר כמובן את התנודות בתוצאות הניסוי, את התעתוע. כשמולי היה בסביבה לצבוע את התאים, הניסוי עבד. כשהוא לא היה, הניסוי לא עבד. לכן בירושלים הניסוי תמיד עבד, ובתל אביב בדרך כלל לא. אלא אם כן מולי הגיע לעזור.

היינו בהלם. ראשית, כי התגלה פה סיפור של רמאות, הונאה, בעולם המדע שחשבנו שהוא מוגן מדברים כאלה. שנית, אנחנו היינו חלק מהסיפור. הבחור הצליח לעבוד גם עלינו. איך לא הבנו? ואיזו רמאות נמוכה, ילדותית. האיש הרע מתגנב בלילה [מוזיקה מסתיימת], צובע את התאים בכחול ומסתלק. כל-כך לא מתוחכם. ולבסוף, הרמאי אומנם נתפס, אבל לכאורה, כך זה נראה באותו רגע, הוא יכול היה גם שלא להיתפס. עובדה שאנחנו לא עלינו עליו. העובדה שאני דווקא כן העליתי על דעתי את האפשרות שיש כאן משהו מסריח, קצת הקלה עליי. הנה, לא הייתי לגמרי עיוורת. אבל יחד עם זאת, אם להיות כנים, הרי נזפתי בעצמי על המחשבה המטורפת שעלתה בי והדפתי אותה. אפשר להגיד שכמעט לא חשבתי אותה. כך שהכל נראה די אקראי, שברירי מאוד [מוזיקת רקע]. ובכל זאת הרמאות התגלתה.

המנחה: תראי, הוא בחור חכם מאוד.

סמדר: זהו המדען שהיה המנחה של מולי לדוקטורט. הוא העדיף שלא אנקוב בשמו.

המנחה: גם המשפחה, תראי, אבא שלו פרופסור לפיזיקה היה [מוזיקה מסתיימת], אמא שלו פרופסורית גם כן באוניברסיטה העברית, ודוד שלו זה… [פיפס]

סמדר: כן.

המנחה: המפורסם. והוא בא לעשות אצלי את המאסטר והדוקטורט.

סמדר: מולי הראה למנחה את התוצאות שלו, שמראות שהוא הצליח לכאורה לעשות את מה שאיש לא עשה לפניו, ורצה לפרסם את השיטה כמאמר מדעי.

המנחה: ואני לא רציתי לפרסם את זה. אני אמרתי לו - והוא כל הזמן התרגז עליי - אני אמרתי, "עד שאין לי, עד ש… עד שאין לי אימות…"

סמדר: אימות בא'. המנחה רצה שמעבדות נוספות יחזרו על ההישג לפני שהוא מפרסם אותו.

המנחה: היה לי חבר בארצות הברית, ששלחתי אותו אליו.

סמדר: הכוונה לקולגה, שהמעבדה שלו עסקה בנושאים דומים. מולי נסע אליו לארצות הברית ללמד אותו את השיטה.

המנחה: יום אחד אני מקבל מכתב סודי כזה מהאמריקאים.

סמדר: כן.

המנחה: הסתכלתי על זה, הוא אומר שבהתחלה זה עבד, זה הפסיק לעבוד, והוא חושד שיש פה עניין של זיוף. ואז אני אמרתי, "לא יכול להיות". תפסתי את אבי, אמרתי, "אנחנו הולכים לעשות בדיקה".

סמדר: אבי היה מנחה שותף של מולי.

המנחה: אני לא… אנחנו לא חשדנו. לא חשדנו בו. לא, לא אבי חשד בו ולא אני חשדתי בו. לא חשדנו בו. אחרי שקיבלנו את המייל, אז אמרנו, 'אוקיי, נבדוק, זה בטח כלום, אין פה שום בעיה'. [מוזיקה אלקטרונית] אבל זה לא היה כלום. אני, אני ואבי החלפנו בין העוברים של הניסוי והביקורת, בלי שהוא ידע.

סמדר: הרעיון היה שאם הניסוי באמת עובד ואין כאן רמאות, הצבע הכחול יופיע הפעם דווקא במבחנה שסומנה כביקורת, ומולי היה אמור להיות מאוכזב.

המנחה: ואז שהוא בא אלינו, כולו מאושר שהניסוי עבד [מוזיקה מסתיימת], אנחנו ידענו שהוא מזייף. [פאוזה] זה רגע נורא, איזה הרגשה…

סמדר: כן.

המנחה: כשאתה מבין את זה. רציתי לעזוב את המדע. אחרי זה. אמרתי, "אם זה מה שמחכה לי כשאני עושה מדע, בשביל מה אני צריך את זה?" מי שדווקא, מי שתמך בי הכי הרבה היו הסטודנטים, שגם הם נפגעו כמובן…

סמדר: הרבה אנשים הציעו לו לסיים את העניין בשקט. פשוט לסלק את הדוקטורנט מהמעבדה ולא לעשות יותר מדי גלים. הוא לא הסכים.

המנחה: אם אנ… אם… ברגע שאני מטאטא, אני הופך להיות חלק, חלק מהעבריינות הזאת.

סמדר: הוא פנה לוועדת המשמעת של האוניברסיטה ונעשתה חקירה.

המנחה: הייתה ועדת משמעת והיא נתנה לו הרחקה ורישום בגיליון הציונים, שזה הדבר הגרוע ביותר. כל הזמן אמרו לי, אולי תוכל, תסכים לשחרר אותו מהרישום בגיליון הציונים, כי הוא לא יכול להתקבל לשום מקום אחר עם הרישום הזה. אמרתי לו, עד שהוא לא מקבל טיפול, אני לא, אני לא משחרר אותו משום דבר. תראי, זה לא בן-אדם בריא. תחשבי איזה מאמץ זה להסתיר את זה מכל-כך הרבה אנשים. לזייף בשלוש מעבדות…

סמדר: כן.

המנחה: לגרום לאנשים אחרים לעשות ניסויים ולשנות אותם [מוזיקת רקע], שהם לא שמים לב. הוא, הוא פגע בי, אבל לא יכולתי להתרגז עליו, הבנתי שהוא חולה. שהוא פשוט חולה, זה חולני, מה שהוא עשה. הוא לא עשה את זה כי הוא רצה לפגוע בי. ונוראאא איכזב אותי, שההורים וזה לא לחצו שיקבל טיפול לזה [מוזיקה מסתיימת]. אם הוא היה מקבל טיפול, הייתי משחרר אותו, שיילך לעשות מה שהוא רוצה בקריירה. הייתי מוריד את הרישום בגיליון הציונים. הוא לא קיבל אף פעם טיפול, ואני אמרתי, אם הוא לא קיבל טיפול, הוא לא, הוא לא נרפא מזה. אני מק… אני מקווה שהוא מצא את עצמו ומצא לו דרך חיים. הוא היה מאוד טוב ב-computer ותמיד היה מוכן לעזור לאחרים. בדברים.

סמדר: אז ממה שאתה יודע, יש הרבה רמאויות אה… באמת?

המנחה: יש המון.

סמדר: א-הא.

המנחה: אנחנו לא יודעים עליהם. יש הרבה רמאויות, בטח שיש. בדרך כלל זה לא פרופסורים, בדרך כלל זה הסטודנטים, אבל היו גם אצל פרופסורים, ואצל אנשי סגל צעירים. במיוחד ב… ככל שהמוסד יותר תחרותי, אנשים יותר מזייפים. יש עליהם יותר לחץ.

[צלילי פסנתר]

סמדר: אז כמה רמאויות יש באמת? אני נזכרת בהרגשת הפגיעוּת שחשתי כשהרמאות של מולי התגלתה. תחושה מערערת, כאילו נחשפתי למשהו אפל, שתמיד נמצא שם, ורק במקרה יצא לאור. שאלתי את עצמי גם, האם זה מקרי שמי שעלה על הרמאות של מולי היו דווקא אמריקאים? אין ספק שהמרחק הפיזי היה פקטור. מולי לא יכול היה להמשיך לבוא בלילה ולצבוע את התאים, כי הוא חזר לארץ. זה מה שחשף את כישלון השיטה [מוזיקה מסתיימת]. אבל עקרונית, אפשר היה לייחס את הכישלון למורכבות המערכת ולאו דווקא לרמאות. נדמה לי שהיה כאן גם מרחק אחר, רגשי, שעזר לאמריקאים להבין מה קורה פה. מולי היה אדם זר באמריקה, לא אחד משלהם. הוא היה אורח שקל להביט בו כפי שהוא, להתייחס למעשיו באופן מפוכח וללא משוא פנים.

[מוזיקה מתחדשת]

ואולי זו גם הסיבה שאני יכולתי להעלות בדעתי אז, ליד הכיור, את האפשרות שיש כאן משהו לא כשר. הייתי מרוחקת. זה לא היה הפרויקט שלי, רק שמעתי עליו בחצי אוזן מהאנשים, שהיו מעורבים בו. מעולם לא פגשתי את מולי, ולכן לא הייתי משוחדת על-ידי הקירבה, שמתפתחת בנו באופן אינסטינקטיבי כשאנחנו מכירים מישהו באופן אישי. דרוש מרחק כדי לבחון דברים באופן מפוכח [מוזיקה מסתיימת]. ובעצם כשחושבים על זה, זה מה שהמדע מנסה לעשות. למשל, התהליך הזה של ביקורת עמיתים, שבו שולחים כל מאמר לפני שהוא מתפרסם, למדענים שאינם מעורבים בו, כדי שיבחנו אותו במבט זר ונטול פניות. אבל הרי מדענים שעובדים באותו תחום, לא באמת זרים זה לזה. הם נפגשים בכנסים, משתפים פעולה, ונוצרת קרבה שעלולה לטשטש את הראייה הצלולה. אז מה עושים? איך אפשר לדעת אם מאמר מדעי יש בו רמאויות? ואולי אי-אפשר לדעת?

[מוזיקה מתחדשת]

חזרתי לגיל, שכאמור עשה אז, בזמן האירוע, את צעדיו הראשונים במדע, וכיום הוא מדען במכון ויצמן.

שאלתי אותך אז אם לא היית בשוק, כי אני הייתי בשוק אז, כשקיבלנו את הטלפון.

פרופ' לבקוביץ: אני לא חושב שהייתי מספיק אה, זמן במדע, בשביל להיות בשוק.

סמדר: אוקיי.

[מוזיקה מסתיימת]

פרופ' לבקוביץ: אני חושב ש…אני לא חושב, אני חושב ש… חשבתי שזה חלק מְהַ… כישלון זה חלק מְהַ…

סמדר: אבל זה לא כישלון, זה רמאות.

פרופ' לבקוביץ: אָה, רמאות. כן, ברור. אבל כן, גם רמאים זה חלק מהמדע. כאילו כמה זה נפוץ קשה לי להגיד לך, אבל אני חושב ש… טבע האדם הוא טבע האדם, אין פה, זה, זה לא שמדענים הם אה… יותר מורמים מבחינה מוסרית, אידיאולוגית. [מוזיקה מתחדשת] יש את אותו שיעור של אה… שרלטנים גם בין המדענים שיש להם תואר דוקטור.

סמדר: כך שלא המדענים שומרים על המדע. ואם כך, מי מגן עליו מפני רמאויות ושרלטנויות?

פרופ' לבקוביץ: התרבות המדעית היא תרבות של לפרסם [מוזיקה מסתיימת] ולתת לתחום ולזמן להוכיח, האם זה נכון או לא נכון. יותר מזה, לנסות להוכיח שזה לא נכון. גם מה שהמנחה אומר וגם מה שכתוב בספרות זה לא דברי אלוהים חיים, מה שנקרא, וחייבים להטיל בזה ספק. קורה לנו הרבה שאנחנו אומרים טענות לא נכונות. לפעמים זה בגלל שאנחנו מפרשים את המידע בצורה לא נכונה. לפעמים זה שאנחנו מאמינים ב… ב"אמת", בלי שום קשר לתוצאות. אני אומר "אנחנו" - זה קהילת המדעיוּת. ולפעמים זה בגלל רמאויות בוטות, שנובעות מלחץ, שנובעות מאינטרסים כלכליים, שנובעות מהרבה סיבות שפסיכולוגים יכולים לעשות על זה… בדרך כלל הם נופלות בדרך…

סמדר: הן - כלומר, הטעויות והרמאויות.

פרופ' לבקוביץ: בעיקר אם זה משהו שמעניין הרבה אנשים. אם, אם ממצא הוא חשוב, אז אנשים יהיו מסוגלים לחזור על זה, ולחזור על זה גם בדרכים שונות. ואם לא, אז ברוב המקרים זה פשוט מתאדה ונמהל לו. ויש כאלה שהם גם, הם מרמים אפילו על דברים שהם לא חשובים. אז [צוחק], אז באמת לא תופסים אותם - כי זה לא חשוב.

[נגינת סקסופון]

סמדר: במילים אחרות, זה לא שכל הרמאויות מתגלות. אבל רמאות חשובה בתחום חשוב שהרבה חוקרים עוסקים בו, סופה להתגלות. ומה שלא חשוב - לא חשוב. כך שבסופו של דבר, המדע שברירי פחות ממה שחשבתי אז, כשהתגלתה הרמאות המטלטלת. לאו דווקא בגלל המדענים, אלא בזכות התרבות המדעית, הניסיון המתמיד לאושש או להפריך. וזה יפה, החוסן הזה, שמאפשר למדע לספוג את המעידות האנושיות, ולהמשיך הלאה.

[מוזיקה מתגברת ונשארת ברקע]

ומולי - אגב, זה לא שמו האמיתי של הדוקטורנט, שזייף את התוצאות - איך הוא המשיך הלאה? בחיפוש באינטרנט גיליתי שהוא פעיל מצטיין באיחוד הצלה, ארגון מתנדבים שמציע מענה רפואי ראשוני במקרי חירום, כדי להציל חיים.

אולי זאת הדרך שמצא להציל גם את עצמו.

[מוזיקה מתגברת ונמשכת עד שנמוגה]